פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג (בנה של הסופרת נטליה גינצבורג) תיאר סצינה מסרטו של פדריקו פליני “זיכרונות”, שבה מתחתן זוג צעיר מול דמותו של מוסוליני. הוא סיפר שאימו אמרה שפליני הבין את האלמנט של הפשיזם. היא לא אמרה מהו אבל לדעתו מדובר בסוג של אינפנטיליזציה של ההמונים, הפיכת דעת הקהל לגוש אחד ואחיד המנהל שיח אינפנטילי.
איטליה של היום הפכה לאחרונה לפרו-פשיסטית, או קרובה לכך לפחות. גם ישראל. גם האופוזיציה הנכנסת נלכדה ברשת הזאת. תסתכלו על עמדותיהם של מרכיבים בממשלת השינוי היוצאת בשאלות המפתח.
אצלנו, כמו באיטליה המצב נראה תמיד נואש, אבל לא רציני. עכשיו זה מתחיל להיות רציני.
יתכן שמול המציאות החדשה שנכפתה עלינו חלקנו יבחר להרחיק נדוד למקומות אחרים מסביב לגלובוס, מקומות שמהם אולי אבותינו הגיעו על מנת לממש את ההרפתקה הגדולה של הרצל ושות’. אולי לאיטליה. אחרים יחליטו להישאר; מאונס, מלית ברירה, מעייפות, מאינרציה, חלקנו גם מבחירה.
אז מי אנחנו עכשיו, הנשארים? האם נוכל לעדכן את הזהות הישראלית שלנו להתפתחויות האחרונות?
הנה, אם כן, מתכונת שאולי אפשר להציע לאחי הליברליים מן השמאל והמרכז, שמוצאים את עצמם עכשיו במצב ביש, כשהחושך מסביב הולך וגובר, הכוחות הולכים וכלים, סיסמאותינו הישנות נתונות באי-סדר, וגם אותם האויב עיקם עד לאי הכר. אנחנו ששואלים עכשיו את עצמנו: מה היה מוטעה מכל אשר אמרנו? הקצת או הכל? על מי עוד נוכל לבנות? האם אנחנו שאריות, שהושלכו החוצה מן הזרם החי? האם נשאר מאחור מבלי שנבין איש, ואיש לא יבין אותנו? האם הכרחי שנהיה בני-מזל? מי אנחנו עכשיו ומה עלינו לעשות? ויסלח לי ברכט על השימוש הנלוז.
הצעתי מבוססת על המסקנה שאליה הגיע גינצבורג, שדווקא הבושה עשויה להיות כלי יעיל להגדרת זהות לאומית.
“מהי המדינה שלי?” הוא שאל והשיב מיד: “המדינה שבה אני מתבייש”.
הוא סיפר שהבין את זה כשהתגורר בארצות הברית. אז הוא גילה ששם הוא לא מתבייש מכל התופעות הרעות שנחשף אליהן ואילו בארצו שלו הוא מתבייש גם מתבייש.
אז הבה נגדיר לעצמנו את מבחן הבושה, כלבוש של הזהות הישראלית המתחדשת.
אני מתבייש בארצי, בעמי, בממשלתי, בראש ממשלתי הבא ובחבר סובביו, בניצחונם של אויבי הישראליות, ואולי גם מעצמי, שהובסתי. אני מתבייש כי איכפת לי. זהו המרד הזקוף שלי. זוהי הצהרת הנאמנות האמיתית.
אני מתבייש משמע אני קיים. עדיין.
“אני מתבייש בארצי, בעמי, בממשלתי, בראש ממשלתי הבא ובחבר סובביו, בניצחונם של אויבי הישראליות, ואולי גם מעצמי…”
בתוך המשפט הזה מובלעת תפיסת הגעגוע לאיזו “ישראליות” שנוצחה. טענתי היא שהישראליות היא סיסמה ריקה והשאלה מה הייתה הישראליות שנוצחה צריכה להיבדק. יש לי החשש-או התקווה-שכשנבדוק את מושגי היסוד של אותה “ישראליות: הציונות, הדמוקרטיה, הזיקה ליהדות-לאיזו יהדות- השילוב יהודית ודמוקרטית, מי עומד בבסיס אותה דמוקרטיה וכו’,
נראה לי שרק אז נדע מה לתקן, או שמה לבנות כמעט מחדש.
צריך להיזהר בביטויים מופרכים וחסרי גבולות שמיישים רק את אומרם. חלק מהזניית הויכוח הוא הצורך של החלשים לבסס את כוחם בדרכים חוץ דמוקרטיות – תעמולה, פרגנות, שתלטנות תקשורתית, מניפולציה של עובדות והסתרת מידע לא נוח.
תודה רבה על שהצלחת לנסח כל כך במדויק את מצבי הרגשי המורכב בעת הזו. אני מזדהה מאד עם הבושה אבל עזרת לי להזדקף בתוכה!
ישראל מתפרקת לנגד עיננו וידנו קצרות מלהושיע
מתנשא
יהיר
אנטי יהודי
ואפילו קצת יהודוני
בדמוקרטיה הרוב קובע!
קבל את בחירת הרוב שבחר ברצונו למדינה עם ערכים של מסורת ויהדות.
חבל שהערכים של מסורת ויהדות שאתם מובילים, הם מהצד המכוער של הסקאלה. יש ככ הרבה ערכים יהודים (הומניטרים) נוספים שאתה ודומיך דורסים בדרככם למדינה גזענית. זכור, גם הנאצים עלו לשלטון מכח בחירות דמוקרטיות וסופו מי ישורנו. חשוב להרגיש שאתה בצד הצודק וזה מה שהכותב מנסה להסביר לך במדד הבושה
בארץ ישראל קם העם היהודי… לפיכך… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל
למה תמיד יש קבוצה של אנשים שמדביקה ביטויים כלליים שליליים לרוב רק לצד הפוליטי הנגדי לה, ומתעלמת מקיומם אצלה. אם פשיזם הוא “סוג של אינפנטיליזציה של ההמונים”, האין כך הדבר עם קומוניזם, ושאר שיבוטיזם? האם בכל פעם ששלטון ימין עולה, אין ליריביהם כל ברירה אלא לכנותם פשיסטים? הרי פשיזם היא צורה ברורה של ממשל ואפשר למדוד את המנהגים והערכים הנוהגים בו ולהשוותם בצורה מושכלת למודלים הפוליטיים השונים. הדבקת תוויות כלאחר יד אינן מייצרות שיח ראוי ומעידות על זלזול, עליונות ובדל ייאוש של התוקעים בשופר התעמולה.
האם כל דוברי השמאל וברברניו בשנים האחרונות לא מנהלים שיח אינפנטילי, רדוד, אלים ורווי זילות מוסרית במסגרת מה שמכונה “הפגנות בלפור”? האם אין בכך, לפי אותה “שיטה” די בלכנות את החבורה הזאת פשיסטית לפי כללי המשחק שמציב מר באר?
האם זה רק מקרי שגם מוסוליני וגם היטלר החלו את צעדיהם הפוליטיים במסגרות סוציאליסטיות עממיות ומשם הרכיבו מבנה מפלגתי בלתי רציונל של מפלגה פוליטית עם כוח משטרתי משלה (משהו כמו אש”פ, חמאס, חזבאללה, דאע”ש) הנשענת על רוח סוציאליסטית לדירבון המוני תוך החלתם על מסגרות לאומיות, גזעניות? הפשיזם כמו הנאציזם הם ארגונים אנדרוגינוסים שעיוותו את התפיסות הפוליטיות המסורתיות שנבנו לאורך עיצוב מודל הפוליטיקה המפלגתית האנגלית וערכי מהפיכה הצרפתית (להבדיל מתוצאותיה בפועל).
בואו נרחיק לכת ונטען שמאפייני הפשיזם הם ערכים של ציות למנהיג, נאמנות בלתי חוגבלת והעלאת ערך המדינה אל מעל לכל ערך אחר. אז במה זה שונה בפועל מקומוניזם על צורותיו השונות? אפילו הנאמנות הקומוניסטית למפלגה, למעמד ולמנהיג הוסבה בצוק המציאות לנאמנות למדינה ולמנהיגה, בדיוק כמו במדינה הפשיסטית. בו נלך הלאה, האם מנהיגי המפלגות הפשיסטיות והקומוניסטיות עמדו לבחירה מפעם לפעם בידי חברי המפלגה? כמובן שלא. כי המנהיג הוא אלוהים!
אז במה ‘יש עתיד’, ‘המחנה הממלכתי’ (שם אוקסימורוני שסותר את עצמו) למשל נחשבות משום מה לדמוקרטיות? לא שמעתי אפילו דבר ביקורת אחת מדוברי השמאל על העקרונות הלא דמוקרטיים של המפלגות האלה. שתיקת הכבשים. אבל הללו פותחים פה על מפלגות אחרות שבהן מתקיימות בחירות פנימיות בידי כלל חברי המפלגה, ויוצאים עליה שהם בוחרים שוב ושוב את מנהיגם. צביעות.
היטלר השתלט על גרמניה לכאורה בדרך דמוקרטית, אלא שהוא עשה זאת במניפוציה של מפלגה שלא זכתה ברוב ובתוך סגירת קואליציות פנימיות בספקטרום פוליטי רחב. מוסוליני מונה ע”י המלך ולא בבחירות. המצב הכלכלי הקשה בכל העולם, השפיע גם הוא על הרצון לבסס עליהם שליט עליון חזק שיגן על ההמונים. מזכיר לי קצת את מה שברביבאי אמרה על לפיד: ” יש אחד בורא עולם, ויש אחד שקוראים לו יאיר לפיד”.
הזהות הישראלית נבנית מעצמה ע”י כלל החברה הישראלית. לכל מרכיב בחברה כוח יחסי וסגולי משלו (גודל הקבוצה, יכולותיה האינטלקטואליות והכלכליות, ויכולתה לדבר בלי תיווך עם הציבור) וכאנחנו בודקים זאת, אנחנו רואים שלמיעוט השמאלני יש כוח חזק יותר בפועל בניהול השיח הציבורי ובניית מיתוסים מאשר לרוב הימני שהתרחק מסיבות שונות ממרכזי ההשפעה במוסדות השלטון והציבור, מרכזי העיתונות והתקשורת. השאלה הגדולה, עד כמה צד אחד קשור ויכול לשכנע את האחרים. האם כל הקבוצות באוכלוסיה יכולות להידבר ולהגיע להסכמות בינהם?
בשנים האחרונות אנחנו רואים הזנייה של הכוחות הפוליטיים. נתניהו הפך אצל מתנגדיו השמאלנים לאיום פוליטי קיומי. מבחינתם הם היו חייבים להפיל אותו. אבל איך מפילים אותו, אם הוא חזק פוליטית ומנצח שוב ושוב? מפילים אותו בדרך עוקפת דמוקרטיה, ע”י בניית תיקים פליליים מופרכים נגדו. הממשסד הפוליטי-משפטי תפר לנתניהו מאז 1996 21 תיקים. כולם התפרקו ונמוגו. רק 3 תיקי חקירה שאוחדו מסיבות לא משפטיות לתיק אחד הגיע לפתחו של ביהמ”ש. לאחר 37 עדי תביעה, חלקם עדי מדינה, לא רק שהפרקליטות לא הצליחה לספר לביהמ”ש על הם הגישו את תביעתם, אלא כל העדים ללא יוצא מהכלל סיפרו שנתניהו לא עשה את מה שהתביעה מייחסת לו, וחלקם הגדול הפריכו את “העובדות” שבכתב האישום לגבי תיקי 4000 ו-1000. 200 עוד לא עלה לעדות, אבל גם שם צפויות ההפתעות רעות לפרקליטות ולתומכיה.
שום “מנהיג” שמאל לא מוכן לחזור בו ולהודות ששגה בכל שרכב על כתב האישום המופרך. שום מנהיג שמאל לא מוכן לחשבון נפש פוליטי או מוסררי ולהודות שטעה ותעה. השמאל לא הותיר לנתניהו ברירה אלא לחבור לשותפיו הטיבעיים בלבד מימין. ובכל השמאל הביא לקואליציית מרכז-ימין חדה וברורה של רוב המצביעים בעם. השמאל לא הותיר ברירה לנתניהו, ולכן כוחות מתונים בשמאל לא חוברים לממשלה כדי לאזן אותה משמאל. אפשר בהחלט לטעון שהשמאל כרה בור לעצמו, ואין להם מה להלין על הימין ובודאי לא על נתניהו.לימין יש מדינה שבה הוא מתגאה, וסיבות רבות לגאווה זו. המדינה חזקה, יציבה וצומחת בתרומת כל מרכיביה משמאל ומימין. הפסיכולוגיה השמאלנית חטפה זפטא וראש המשאלנים מסתחרר, ומפיהם משתחררות אמירות של יאוש וקץ הזמנים. זה קרה גם ב-1977 וב-1996 וזה קורהה שוב עכשיו – הם החזיקו את המדינה בקומבינה – אבל היא חמקה מהם מהר מדי. וזו אשמתם בלבד.
אני בהחלט מקבל את אמירתך שעליך להתבייש. להתבייש על עעזות המצח, על העורמה שנכשלה, על הטפת מוסר, על רגש העליונות על האחר, על התודעה שרק אתה צודק, על המחשבה שישראליות זה רק אתה. אי יכולתך למצוא נתיבות למציאות המתהווה בכל רגע, היא ששוללת ממך את הטוב, השמחה והגאווה. מפח נפש פוליטי יותר תחושות פסיכולוגיות קיצונות, ויש המחצינים אותה בייאושם.
אני גאה בארצי, בעמי, בממשלתי, בראש ממשלתי הבא ובחבר סובביו, בניצחונם על אויבי הישראליות, וגם מעצמי, שלא הובסתי. אני גאה כי איכפת לי. זוהי הלאומיות הזקופה שלי. זוהי הצהרת הנאמנות האמיתית.