Tag Archives: איני עבאדי

[פרות קדושות] פרק 72. “יש מה לעשות עם עזה, אבל בתנאי מוחלט אחד, שאתה חזק” – שיחת עומק עם איני עבאדי על עזה, על אסלאם וקנאות דתית ועל פתרון אפשרי לסכסוך הלא נגמר

[מלחמה בדרום, חלק א’]

הוא מכיר את עזה ואת האסלאם יותר מכל יהודי ישראלי אחר שאני מכיר. שבוע אחרי פתיחת מלחמת אוקטובר 2023 בדרום נפגשתי לשיחה עם מושל עזה לשעבר, המזרחן איני עבאדי, על פתרונות שמחוץ לקופסה לסוגיית הסכסוך שמשגעת את המזרח התיכון.

עבאדי, שסייע למייסד החמאס השייח’ אחמד יאסין בתחילת דרכו, מנתח את הסיבות להתעצמות המפלצת המאיימת כיום על קיומה של מדינת ישראל. הוא מבהיר את ההבדלים בין החמאס לבין דאע”ש ואת אתוס החמאס האסלאמי וגם מסביר את ההתנהלות האכזרית שלו מול האוכלוסיה האזרחית בעוטף עזה בהתאם לדיני המלחמה שבקוראן. בין השאר מציג עבאדי את היחס לאשה השבויה (הסביה) לפי דין האסלאם ולשבויים בכלל.

וגם סיפר עבאדי על מה שהבטיח נשיא מצרים ג’מאל עבד אל נאצר להמונים המצריים בערבית קוראנית לפני מלחמת ששת הימים לעשות לגברים ולנשים בישראל לאחר כיבושה.

עבאדי לא מאמין שכיבוש עזה יביא לחיסול החמאס. הוא גורס שיש דרכים אחרות להביא לייבושו. למשל, הקמת שתי מדינות, ישראלית ופלסטינית, זהות בגודלן, תוך ניסיון להתאים את התכנית לנרטיבים הלאומיים ולאינטרסים של כל הצדדים, שכוללת הגשמה של זכות השיבה למדינה הפלסטינית שתתרחב לתוך חולות סיני בהסכמת המצרים. התכנית הועברה לעיונה של הממשלה הקודמת, שאולי נפלה מהר מדי.

על פניו מדובר היה בתכנית חלומית לכל הצדדים, רק נותר עניין פעוט אחד: לשכנע את הצדדים.

איני עבאדי התארח בעבר בכמה תכניות של פרות קדושות. להרחבת הדעת ולהבנת המשבר הנוכחי בצורה מעמיקה מומלץ לצפות או להאזין לפרק זה עד סופו וכן להאזין או לקרוא את שבעת הפרקים “עזה – הסיפור הלא מוכר” המופיעים באתר “פרות קדושות”.

זה הפרק הראשון שאנו מעלים שמצולם כולו בוידאו. מומלץ לצפות, אך אפשר גם להסתפק בהאזנה בלבד (קובץ הקול למטה).

צפו, האזינו, שפטו ושתפו!

***

לתמלול הפרק באנגלית – English translation:

Epizod 72 English Translation

לצפייה בפרק: 

***

להאזנה לפרק (מומלץ להוריד קובץ הקול למכשיר):

תמלול פרק 72. “יש מה לעשות עם עזה, אבל בתנאי מוחלט אחד, שאתה חזק” – שיחת עומק עם איני עבאדי על עזה, על אסלאם וקנאות דתית ועל פתרון אפשרי לסכסוך הלא נגמר

מאת: יזהר באר

[תמלול השיחה: נורית גרובר]

הוא מכיר את עזה ואת האסלאם יותר מכל יהודי ישראלי אחר שאני מכיר. שבוע אחרי פתיחת מלחמת אוקטובר 2023 בדרום נפגשתי לשיחה עם מושל עזה לשעבר, המזרחן איני עבאדי, על פתרונות שמחוץ לקופסה לסוגיית הסכסוך שמשגעת את המזרח התיכון.

עבאדי, שסייע למייסד החמאס השייח’ אחמד יאסין בתחילת דרכו, מנתח את הסיבות להתעצמות המפלצת המאיימת כיום על קיומה של מדינת ישראל. הוא מבהיר את ההבדלים בין החמאס לבין דע”ש ואת אתוס החמאס האסלאמי וגם מסביר את ההתנהלות האכזרית שלו מול האוכלוסיה האזרחית בעוטף עזה בהתאם לדיני המלחמה שבקוראן. בין השאר מציג עבאדי את היחס לאשה השבויה (הסביה) לפי דין האסלאם ולשבויים בכלל.

וגם סיפר עבאדי על מה שהבטיח נשיא מצרים ג’מאל עבד אל נאצר להמונים המצריים לפני מלחמת ששת הימים לעשות לגברים ולנשים בישראל לאחר כיבושה.

עבאדי לא מאמין שכיבוש עזה יביא לחיסול החמאס. הוא גורס שיש דרכים אחרות להביא לייבושו. למשל, הקמת שתי מדינות, ישראלית ופלסטינית, זהות בגודלן, תוך ניסיון להתאים את התכנית לנרטיבים הלאומיים ולאינטרסים של כל הצדדים, שכוללת הגשמה של זכות השיבה למדינה הפלסטינית שתתרחב לתוך חולות סיני בהסכמת המצרים. התכנית הועבר לעיונה של הממשלה הקודמת, שאולי נפלה מהר מדי.

על פניו מדובר היה בתכנית חלומית לכל הצדדים, רק נותר עניין פעוט אחד: לשכנע את הצדדים.

איני עבאדי התארח בעבר בכמה תכניות של פרות קדושות. להרחבת הדעת ולהבנת המשבר הנוכחי בצורה מעמיקה מומלץ לצפות או להאזין לפרק זה עד סופו וכן להאזין או לקרוא את שבעת הפרקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”.

צפו, האזינו, שפטו ושתפו

***

איני שלום!

איני עבאדי:  שלום ליזהר…

זה יהיה נכון אם אני אגיד, שאתה הקמת את החמאס?

עבאדי:  אלה הם דברי בלע ואני יודע מה מקורם…

תספר אם כן, איך צמחה המפלצת הזאת? איך כל זה התחיל?

עבאדי:  בשנת 1971, כשהגעתי לרצועה והייתי שם מפקד ומושל, אחרי תקופה מסוימת

הבנתי שהדרך של (אריק) שרון, שהביא את המלחמה ברצועה עד לרמה של אומנות כללה פגיעה אנושה באזרחים. ואזרחים פגועים הם פוטנציאל הגיוס של המחבלים.

באין תקווה, האוכלוסיה האזרחית והמחבלים הופכים ליחידה אחת, וצריך היה להפריד ביניהם.

וזו עיקרה של הפעילות האזרחית שעשיתי שם.

והייתי זקוק לעזרה. לכל עזרה.

לדוגמה, בצהריים עם חילופי המשמרות בבית הספר נמצאים ברחוב מאה אלף ילדים.

הם לא עושים הרבה, אבל זורקים אבנים וחול. מאה אלף ילדים. מה אתה יכול לעשות?

בדיוק באותו זמן פנה אלי שייח’ אחמד יאסין והציע את העזרה שלו בדרך של הקמת המוג’מע.

אני התרתי לו להקים את המוסד, שהיה פילנתרופי, אגודה עות’מנית.

העזרה שהציע לי יאסין היתה בטיפול ובריכוז ובשליטה בבני הנוער. ולי ב-71′ זה היה מאוד חשוב

כי לי לא הייתה תשובה להפגנת הילדים הזאת כל יום בצהריים.

וסייעתי לו. בהקמת מגרשי כדורגל, כדור סל, כדור עף, באולינג, ובגני שעשועים.

הוא ריכז אותם בשכונות ובדרך שכזאת התבטא היה הסיוע שלו.

אבל החשיבה הזאת בעצם הביאה להתחלת הצמיחה של התופעה הזאת?

עבאדי:  תראה, אני רוצה לפנות אל ההיגיון שלך. 1971, חמאס קם כעבור חמש עשרה או יותר. מי יכול היה במצוקה של אותה עת ברצועה לחשוב שארגון זה, המוג’מע, הפילנתרופי, יצמיח גוף בדומה לחמאס.

נכון, אם היה עיוורון בדרכי, הוא היה בזה שלא חשבתי על העובדה שכאשר מקימים קבוצת כדורגל או קבוצת כדורסל, בדרך למשחק נגד הנבחרת של הגדה המערבית במגרש בבית ספר פלסטין אז יש משהו; תלבושת אחידה, כולם: ימינה פנה, קדימה צעד! זה בעצם…

היית נוהג היום אחרת?

עבאדי: אכן, היה בזה משהו מעין חינוך טרום צבאי. אבל גם הוא לא חשב על זה. עברו כל כך הרבה שנים וכאשר הוא רצה לפעול ולא בדרך הספורט הוא אמר: ימינה פנה, קדימה צעד אל הקלשניקוב.

אבל זה כעבור 15 שנה.

אני רוצה להגיד לך, אני לא יודע כי לא שאלתי, לא ביררתי, האם היתה לו תוכנית ארוכת טווח.

זה לא תוכנית העל של המוג’מע האסלאמי? של האחים המוסלמים?

עבאדי:  לא, ממש לא. האגודה הזאת היתה פילנתרופיה לנזקקים.

זה יכול להיות ארגון חזית, שמאחוריו כל זה?

עבאדי:  בוודאי…

אני רוצה להתחבר לאירועים האקטואליים, הטרגיים שמתרחשים בימים אלה – לימים למדת אסלאם באוניברסיטה האסלאמית בעזה יחד עם שייח’ אחמד יאסין…

עבאדי:  לא באוניברסיטה באסלאמית, אלא במכללה.

אוקיי, לצידו של אחמד יאסין?

עבאדי:  נכון.

והוא אפילו טען שאסור לך לעזוב את התפקיד, ואף חתם על פטיציה שלא תעזוב את עזה כמושל הצבאי שלה?

עבאדי:  נכון!

אתה, ללא ספק, אחד המומחים לנושא האסלאמי, עם היכרות עמוקה במתרחש ברצועת עזה, לפחות בתקופתך כמושל, אז אני רוצה למקד את השיחה שלנו בשלוש סוגיות אקטואליות:

האם אתה חושב שניתן לפרק את החמאס באמצעות כוח צבאי?

הסוגיה השנייה, איך אנחנו מסבירים את מה שקרה ואת האכזריות הזאת שנחשפנו אליה

מול האתוס של החמאס ושל האסלאם? האם חמאס כמו שנתניהו אומר זה דאעש?

והדבר השלישי, מה עושים, יש אלטרנטיבה?

אז בוא נתחיל, נראה שיש כמעט קונצנזוס בציבור ובין מקבלי ההחלטות שזו ההזדמנות להכריע את החמאס, לפרק אותו ולסלק אותו מעל פני העולם, זה אפשרי?

עבאדי:  קודם כל, אתה אומר חמאס. מה זה?

אוקיי, בוא תגיד…

עבאדי:  חמאס זה “חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה (“תנועת ההתנגדות האסלאמית”)

התנגדות – אסלאמית. הוא בן טבעי של האחים המוסלמים במצרים.

בוא לרגע, ובקיצור נמרץ, נעשה סדר; האחים המוסלמים במצרים הם בעלי חזון להקמתה של חליפות אסלאמית ראשונה, יש ארבע, במרחבי העולם הערבי. במזרח התיכון, לא כולל צפון אפריקה. יצירה של גוש אסלאמי אחד אחוד, וזאת תהיה החליפות שאנחנו מדברים בה.

זאת אומרת, שאנחנו לא מדברים על ארגון לאומי מקומי או ארגון לאומי מקומי אסלאמי

אלא באג’נדה הרבה יותר גדולה?

עבאדי:  נכון, הוא בן של האחים המוסלמים. את כוונותיה של התנועה הזאת, מוחמד מורסי הביא בטיוטת החוקה שהביאה לנפילתו. זה לא לרצונם של אזרחי מצרים. בוודאי שחלק מאלה שהפילו אותו היו גם אלה שבחרו בו להיות נשיא.

תעיין בחוקה שאותה הוא הציע ותראה שהחזון האיסלאמי הזה בדבר הקמת חליפות הוא לא בהתאם לרעיונותיהם ותפיסת עולמם של חלק גדול מהמצרים. לכן זה קרה, שהצבא בפיקודו של א-סיסי השתלט.

יש רעיון על חליפות נוספת, החלום של דאעש, “דאולה איסלאמיה פיל עיראקו ואלשם”

(מדינה אסלאמית בעירק ובסוריה). לימים השם הזה הוחלף לדאס.

אח”כ היומרות עלו על גדותיהם. כבר לא אומרים הגדרה טריטוריאלית אלא “דאולה איסלאמיה”, כלומר, ברחבי העולם. והיומרות הללו הביאו גם לחיסולה.

החליפות השלישית היא הרעיון של חליפות אסלאמית ברוח השיעה ואיראן. איראן של היום לא מתכוונת להישאר בגבולותיה בחלומה הרטוב, אלא לנקום במדינות הסוניות, אויבותיה בנפש,

שרדפו אותה במשך 1,600 שנה.

איך אפשר להסביר את השיתוף פעולה סוני-שיעי עכשיו, שמתבטא בתמיכה של איראן בחברה סונית, בעזה למשל?

עבאדי: נורא פשוט. יש לאיראן היום בעיה; היא תומכת בחמאס בעזה מסיבית, בכל תחום ועניין בכסף, ובאמצעי לחימה. ראה את אמצעי הלחימה שלא ידענו על קיומם, שהם מאיראן.

איך אתה מסביר את השיתוף פעולה הזה?

עבאדי: אני מסביר – ישראל הציבה את עצמה כחיץ בין איראן ושאיפותיה לבין מטרותיה בעולם האסלאם הסוני כמגינת האסלאם. זה דבר מטורף, להיות שותף במלחמות דת אסלאמיות בעיקר אל מול השיעה, שהיא לא שפויה?

ישראל עושה את הכל כדי למנוע את התקדמותה של איראן בדרך לתוצר גרעיני. ישראל פוגעת במאחזיה של איראן ברמת הגולן, ישראל מאיימת על קיומו של חיזבאללה בצפון, שהוא שיעי בדיוק מאותו זן כמו השיעה באיראן.

בטווח המיידי חשוב מאוד לאיראן שתהיה חזית המקיפה את ישראל לפגיעה בה; רמת הגולן, לבנון, סוריה… ולמה לא לחמש את האחים המוסלמים בדמותו של חמאס ברצועה? להקיף את מדינת ישראל ולהתיש אותה.

כלומר, זה שיתוף פעולה פרקטי, לא אידיאולוגי?

עבאדי: פרקטי. ליצור חזית המקיפה את ישראל בשירותה של איראן.

אפשר היום לפרק את חמאס בדרך צבאית?

עבאדי: אני לא מצוי היום במכלול הידיעות באשר ליכולותיו וכוונותיו של החמאס, אבל דבר אחד ברור לי, מנקודת ראותם, חמאס – חרכה מוקאומה אסלאמיה הוא לא פלסטיני.

אין בראשי התיבות של שמו את מה שהיה פעם באש”פ. את הפא בסוף (פלסטין).

ארגון השחרור הפלסטיני הוא לא דתי, הוא לאומי חילוני. כמחצית מאש”פ הייתה נוצרית,

ג’ורג’ חבש והאחרים מהחזיתות האחרות שנבנו במשך הזמן והיו פלסטינים נטו.

חמאס משרת אדון אחר?

עבאדי: נכון, את התנועה האסלמית האזורית הגדולה.

לכן אתה לא יכול לפרק אותו ברמה הטקטית המקומית, אולי רק לפגוע בו?

עבאדי: נכון מאוד. יותר מזה, אני בטוח שלא כל תושבי רצועת עזה, היו רוצים בהקמתה של מדינה

דתית ברוח האחים המוסלמים. לא בטוח. אני אומר את זה בזהירות יתרה. ברור לי שלא כולם רוצים בזה. לכן יש הבחנה בין העניין הפלסטיני לבין העניין האסלמי.

אבל אני שואל אותך שאלה יותר גסה – אם מתייעצים איתך מקבלי ההחלטות, אתה תענה: להיכנס לעזה עם כל הכוח עכשיו ולנסות לפרק את החמאס כמו שאומרים כל הדוברים או היית נותן להם עצה אחרת?

עבאדי: יופי של שאלה… אינני יודע מספיק אם אכן הרעיון למחוק את החמאס, בדומה למה שעשתה הקואליציה הבינלאומית לדאעש אפשרי. יתכן שכן, וייתכן שלא. אבל ברור לי דבר אחד – להשיג את המטרה הזאת יעלה במחיר כבד מאוד. אני הייתי מציע דרך אחרת…

אבל האם החמאס הוא אלמנט שאולי דווקא בגלל כוחו אפשר יהיה להגיע או אפשר היה להגיע איתו להסכם פוליטי?

עבאדי: בחיים לא!

לא?

עבאדי: לא. כי ישראל היא אבן נגף, עצם בגרון למימוש חלום אסלאמי. אמרתי לך בראשית הדרך,

חליפות אסלאמית ערבית, כלומר בארצות ערב.

אבל מה לגבי הודנה, וכל מה שמאפשר האסלאם העולמי, או האתוס האסלאמי. הודנה לטווח ארוך. הפסקת אש טקטית לשנים, לעשרות שנים?

עבאדי: זה אפשרי. מבחינה יורידית, מבחינת החוקה האסלאמית זה אפשרי. אבל לא ניתן להגיע

אל המדרגה העליונה, שלא הגענו אליה, לא בהסכמים עם מצרים ולא בהסכמים עם ירדן, לרמה של סולח. לרמה של סולח, בשמה של מכה, לזה אי אפשר להגיע. אבל להודנה ולסלאם ולהפסקת נשק, ולשביתת נשק ולשלום, לזה ניתן להגיע.

הייתה הוכחה יוצאת מן הכלל בפתיחת התעלה, במלחמת יום הכיפורים סאדאת הפך להיות לאליל במצרים, טוטאלית. הוא הגשים את החלום של כל מצרי, בין אם הוא איש האחים המוסלמים, בין אם לא.

ואז תשאל את עצמך את השאלה; למה רדפו אותו האחים המוסלמים, וח’אלד איסלמבול באותו מפגן לציון מלחמת אוקטובר ירה בו?

בביקור שלו בכנסת סאדאת אמר שלוש פעמים “No more war”. זה לא “סלאם”, אלא ביטול מצב המלחמה. ל”סולח” אתה לא היית רשאי.

לא במקרה הוא נרצח על ידי איש האחים המוסלמים, הוא פגע בציפור הנפש בויתור שלו. “סולח”

זה בלתי אפשרי. ההסכם שלנו עם מצרים וירדן הוא הסכם שלום. לא “סולח”. וכדאי שתדע מה היתה התכוונות של מצרים וירדן בחתימת ההסכם הזה.

ההגדרה אומרת ככה: זאת הפסקת אש מתמשכת ללא הגבלה של זמן. “הודנה” שיש לה הגבלה של זמן. ל”סלאם” אין הגבלה של זמן. אבל, כאשר אחד משני הצדדים מגיע למסקנה שתקופת הפסקת האש באה לקיצה מותר לו לפתוח באש. כי אין “סולח” יש רק “סלאם”.

אם כך, מצב היחסים שלנו עם ירדן ומצרים הוא “סלאם”?

עבאדי: בוודאי. על זה הוא שילם את המחיר בחייו. כי הוא אמר no more war.

תגיד, אתה הופתעת מגילויי האכזריות שהתבררו במתקפה האחרונה של חמאס בדרום?

עבאדי:  לא. לא.

אז רציתי לשמוע ממך איך הדברים האלה, פגיעה בזקנים, ילדים, נשים, טענות על אונס נשים,

שריפה של חיילים ואזרחים חיים, קטיעת ראשי חיילים… האם זה תואם את האתוס שאתה מכיר

של החמאס או של האסלאם, בכלל?

עבאדי:  כן, חמאס, אחים מוסלמים וקוראן חד הם…

לפי הקוראן כל מי שהוא עובד אלילים אחת דינו – מוות או התאסלמות, שהיא חזרה בתשובה

אל חיק האסלאם.

גם אנחנו היהודים והנוצרים?

עבאדי: בני הדתות המונותיאיסטיות, יהדות, נצרות ודת זרטוסטרה יש להם הנחה. אלה ייקראו

“אהל אל דימה”, בני החסות. זה אומר את הכל. בני חסות, כלומר, אין להם ריבונות, הם משלמי מס גולגולת, הם מושפלים, אבל אין חובה להרוג אותם.

אז מה הם דיני המלחמה לגביהם?

עבאדי: קודם כל, אותה התשובה שנתתי לך, העניין הפרגמטי. ישראל בעצם נוכחותה מפריעה לחזון של האחים המוסלמים בדבר הקמת חליפות. מפריעה…

יכול להיות שמדובר היה בהתפרצות, איך נקרא לזה???

עבאדי: לא. זה תוצאה של חינוך מסיבי, רציני, מעמיק.

חינוך דתי?

עבאדי: בוודאי. אמרתי לך, ותזכור כל הזמן בראש הכותרת: אין פלסטין – חרכה מוקאומה אסלמיה. אסלאם. כל מי שלומד היטב את הקוראן יודע לומר כך: היהודים מזמן תקופתו של הנביא מוחמד ואילך הם לא אותם בני ישראל בניו של משה, שקיבלו את התורה במעמד הר סיני.

יש פולמוס קשה מאוד נגד התושב”ע שבספרות הדתית היהודית, נגד התלמודים והמשנה, בטענה שהיא יצירה של בני אדם ולא ניתנה משמיים. זה מה שהאסלאם טוען היום. מאז ימי הנביא מוחמד. כלומר, שבני ישראל של היום, היהודים של היום, הם לא אותם יהודים שהתכווַנו אליהם.

שזה לחומרא, לא לקולא?

עבאדי: בוודאי. זה לחומרא. זה לא אותם בני ישראל שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה, אלא אלה זייפו את התורה. וכל ספרות הקודש היהודית נכתבה על ידי תלמידי חכמים המכונים בקוראן “השוקדים על הידע”.

נכון, הם אומרים, אלוהים נתן להם את הדת, לחכמים האלה, לחז”ל. אבל ספרות הקודש שנמצאת בידי היהודים היום, מאז ימי הנביא מוחמד, היא לא התורה של משה.

ויש על זה עבודות ענק. אחת העבודות הטובות ביותר שאני מציע לכל ישראלי אחרי שילמד ערבית, היא של סייד מוחמד טנטאוי, שהיה המופתי של מצרים, עבודת דוקטורט שנקראת “בני ישראל בקוראן ובספרות.”

הספר מעלה את הטענה הזאת שאני הצגתי בפניך והוא נשען על הקוראן. הספרות שנמצאת בידי היהודים היום – והיהודים היום מתחילים עוד בתקופת המלוכה של שלמה, אחז, יאשיהו, כל החבר’ה האלה מדובר בהם בצורה מאוד מפורטת – הם עובדי אלילים, חוטאים, מזייפים את התורה.

אז כאן אני רוצה לשאול אותך, אצלנו יש ספרות ענפה, חז”ל, ביקורת, פולמוסים וכדומה ואף לא כל מה שכתוב בתורה התקבל ע”י היהדות שאנחנו מכירים. הרעיון התנ”כי שמקלל אביו ואמו מות יומת, למשל, לא אומץ. אז מה שאני רוצה לשאול אותך האם באסלאם יש גם סוג כזה של פולמוס שאתה יכול להגיד, שיש כל מיני אסכולות?

עבאדי: לא! חד משמעית לא. כלומר, קדושת החיים היא ממרכיביה הבסיסיים של היהדות. באסלאם הדבר הזה נעדר. בקוראן אין רחמים, אין שמץ של רחמים למי שלא חושב ברוח האסלאם הקוראני. ואין על זה שום פולמוס.

זה לא רק לגבי היהדות אלא גם כלפי בני דתך ועמך. אני רוצה להזכיר לך שלולא מעורבותה של ישראל בהשתלטות חמאס על הרצועה לחלץ את אנשי אש”פ מציפורניהם של אחיהם לדת בטענה שאלה אינם מוקאומה אסלאמיה.

שהם בעצם סוג של כופרים?

עבאדי: בוודאי. אז אתה שואל לגבי התנהגות שלהם בכפר עזה ובארי. אני מדבר על מערכת היחסים ביניהם.

אתה יכול להניח מה הפקודות או ההנחיות שקיבלו אנשי החמאס שכבשו את היישובים באשר להתנהגות כלפי האוכלוסייה האזרחית. האם נתנו להם הוראות או נתנו להם חופש פעולה?

עבאדי: אני לא יודע…

ממה שאתה מכיר את האתוס האסלאמי?

עבאדי: זה משהו אחר. אני לא יודע את מערכת פקודות המבצע שניתנו לאלה שחדרו פנימה לתוך העוטף, אני לא יודע. אבל אני כן בטוח בדבר אחר, שאיפשר את מה שקרה ביישובים האלה. החינוך. החינוך. זה בית הספר. החינוך בשירות החמאס הוא חינוך שיש בו לראות את כל מי שמתנגד להווייתו של האסלאם הקוראני כבן מוות.

עכשיו, לגבי האכזריות, האסלאם הוא אכזר מעצם טבעו. החמאס הוא אסלאם, הוא לא תנועה לאומית פלסטינית. זה עולם אחר לגמרי.

אם אין פולמוס תוך-אסלאמי בסוגיות האלה, אז איך מתנהגים לכבושים ולאויב?

עבאדי: פולמוס זה אומר הבעת דעה שונה וניסיון לשכנע…

האם יש מקבילה לחז”ל באסלאם שמתפלמסת עם סוגיות שעולות בקוראן?

עבאדי: לא! ממש אמרת עכשיו דברי כפירה. הדיבר האלוהי בקוראן הוא מוחלט. סופי. האמת הצרופה. יש פרשנות, זה נכון, אבל בכל כך הרבה מקומות ובצורה שונה מובא בקוראן הרבה מאוד פעמים ובווריאציות שונות מיהם אויבי האסלאם, שאחת דתם מוות עריפת ראשים.

תראה, יש סיפור שהיה צריך להיות נלמד בבתי הספר כי הוא נוגע לנו והיום זה אקטואלי מאוד. היו שלושה שבטים יהודים בערב, שאליהם הנביא מוחמד הגיע בשנת 622 מה שנקרא ההיג’רה, המסע שלו ממכה למדינה. הוא ניתק מבני משפחתו שארבו לו, שלא אהבו אותו, שרדפו אותו. אז הוא מצא מקלט אצל היהודים. שלושה שבטים יהודים; קיינוקאע, בנו-נצ’יר וקוריטה.

בהתחלה הוא ניסה לבנות רומן דתי בלתי אפשרי עם היהודים, עם ויתורים עצומים ליהודים.

אבל היה מוקש אחד, שעליו הוא לא היה מוכן לוותר. תזכור, האסלאם של הנביא מוחמד הכניס לתורתו, כתוצאה מהמפגש ומהחלום להגיע לשיתוף פעולה עם יהודי יתרב, אותם שלושה שבטים יהודים. ‘נתפלל כמוכם, שלוש פעמים ביממה, נתפלל לכיוון ירושלים, נצום את יום הכיפורים, לא יהיה חזיר ונעשה ברית מילה.’

החיזור הזה לא נשא פרי. מה הייתה התוצאה? ‘לכו מפה!!!’

אבל תכף, שני שבטים קמו ועזבו. שבט שלישי התעקש לא ללכת. אז הוא טבח אותם. עד האחרון שבהם. כל בני השבט הובלו לבור גדול ונערפו. למה? כי הם התעקשו לא ללכת. אין דבר כזה. ‘ברגע שגזרתי עליכם לא יהיה אף בן דת אחרת, פרט לאסלאם בחצי האי. אז אתם תיערפו.’

מה התפקיד של עריפת הראש, הרתעה? השפלה?

עבאדי: כל מה שאתה רוצה. כל מה שאמרת…

אבל אנחנו מכירים בקוראן אמירות אחרות, בוא נגיד יותר הומאניות, ‘לא תהרגו… אפילו לא עץ…’ וכיוצ”ב?

עבאדי: אני לא מבין מה הקשר בין מה שאני אומר לבין מה שאתה אומר.

בוודאי, יש רחמים. אבל על מי, אתה לא שואל. כל מי שעומד בדרכו של האסלאם ולא ממלא אחר הוראותיו – לא יהיה בן דת אחרת בחצי האי הערבי בימיו של הנביא. וזה הקוראן, זה הדיבר האלוהי. מי שנוהג אחרת אחת דינו, עריפת ראש, מוות.

בין הדוברים, בין ההוגים עד ימינו לא היו כאלה שאמרו, ‘אבל אנחנו חיים בתקופה שונה, אולי צריך לפרש את זה אחרת?

עבאדי: ברור שהיו…

אז יש פולמוס כזה?

עבאדי: ברור שישנו… סבא רבא של המלך חוסיין ניהל חליפת המכתבים עם מקמהון בתקופת המרד הערבי וכיבוש הארץ בידי הבריטים בשנת 1916. הוא נצר לבית ההאשמי שהיו אחראים על שמירת המקומות הקדושים בערב. הוא חתם על הסכם שלום.

סאדאת הוא מוסלמי, שחתם על הסכם שלום עם ישראל.

אבל חוסיין לא אמר  no more war

סאדאת אמר ושילם בחייו.

כבר אמרתי, אפשר שיהיו ימים של שביתת נשק, ארוכים ככל שיהיו, אבל אין בה לוותר על מה שהוא בלתי ניתן לוויתור, להשלמה או לריכוך.

נתניהו עושה עכשיו הקבלה מלאה בין חמאס לדאעש. ההקבלה הזאת נכונה?

עבאדי: במידה מסוימת היא נכונה.

יש ביניהם הבדלים?

עבאדי: בוודאי. היומרות העולמיות של דאעש, עם הקמתו של דאס. דיברנו על זה. הפריטנציות של האחים המוסלמים הם מוגבלות.

‘מוגבלות’ מה זה אומר, מקומיות?

עבאדי: אתה שוכח את מה שאמרתי פעמיים ושלוש, חמאס הוא בן של האחים המוסלמים. הוא הבת הטבעית שלה ברוחה. הקמת חליפות בעולם הערבי שאין מקום בו לשום ישות חילונית מדינית אחרת.

אז אם אני מבין אותך נכון ההבדל הקיים בכל זאת בין חמאס לדאס/ דאעש הוא שדאס פיתח יומרה עולמית גלובלית…

עבאדי: נכון, הוא ביטל את הגבולות של משאלות הלב בדבר היקפה של המדינה האסלאמית.

חמאס הוא מדינה, הוא חליפות אסלאמית מוגדרת טריטוריאלית, שזה המרחב הערבי, שישראל תקועה בו כמו עצם בגרון.

אז ברור, שהמוטיבציה של חמאס ברוח האחים המוסלמים היא לחסל את ישראל. זה צורך מיידי בדרך להגשמת החלום בדבר הקמת חליפות בארצות ערב.

כשאתה ישבת בזמנך כמושל עם שייח’ אחמד יאסין הוא דיבר על הרעיונות האלה?

עבאדי: חכה אני רוצה לקום להביא משהו… (קם וחוזר עם שני ספרים עבי כרס).

תראה, אלה הם שני הכרכים שמהם למדתי אסלאם. המורה היה איש מאוד מיוחד. אני הייתי קשור אליו והוא היה קשור בי. הוא היה האימאם של הרצועה, שייח’ האשם חוזנדר. הוא לימד אותי מתוך שני הספרים האלה. אני רוצה שתראה את הכותרת של הספרים. ‘בנו ישראיל פיל קוראן וסונה’. כלומר, בני ישראל לפי הפרשנות של הקוראן. הכל כתוב כאן.

בפרק 67 של פרות קדושות קיימנו שיחה ארוכה על ההצעה שלך לפתרון הסכסוך באבחה אחת

באמצעות הקמת שתי מדינות, ישראל ופלסטין, כאשר מדינת פלסטין משתרעת, בין השאר, על שטח של 22 אלף קילומטר שהמצרים מנדבים לטובת פרויקט סיום הסכסוך…

עבאדי: לא מנדבים, מוכרים. בתמורה מלאה.

עד עכשיו לא נתקלתי באינדיקציות המעידות שהמצרים יעלו על דעתם לוותר ולו מהבחינה הנרטיבית או הסמלית על גרגר חול מאדמת סיני כמו שהם לא ויתרו על טאבה, למשל. אני לא רוצה שנחזור על הכל, ההצעה שלך מופיעה בפירוט בפרק 67. אבל בוא נחזור לסיטואציה האקטואלית שאנחנו נמצאים בה, מה שאתה אומר על האסלאם המודרני מעורר המון פסימיות. כלומר, במילים אחרות המסקנה היא אולי שאי אפשר להתפשר. אי אפשר להגיע להסכמה.

לא, לא אמרתי את זה. אפשר להגיע עם האסלאם לשלום, בדומה להסכם בינינו לבין מצרים וירדן.

אז כדי להגיע לשלום, מה צריך?

עבאדי: אם אתה שואל לדעתי יהיה לי קשה מאוד לענות האם אפשר להביא לידי חיסולו של חמאס,  כמו שדאעש חוסל על ידי הקואליציה שלחמה בו.

ברור לי דבר אחד, שזה יעלה במחיר נורא.

קיימת דרך אחרת, ארוכת טווח אומנם, אבל היא מעשית מאוד. צריך מהלך שיש בו לנתק את החמאס ברצועה, או ממה שיישאר ממנו, בלי להסתכן בחיי חיילים רבים מדי ולגרום למוטיבציות חדשות ברצועה, שיגרמו לניוונו וכיווצו של החמאס.

זאת אומרת, להחליש את האידיאולוגיה, בעצם, לא רק את הגוף האורגני?

עבאדי: נכון. תראה, היום ברצועה כמו בכל ריכוז של פליטים פלסטינים במקום אחר בעולם אין תקווה. לא יום, אלא למעלה מ-70-80 שנה.

זאת אומרת, אתה אומר שהלב הפועם של הסכסוך זה הפליטים?

עבאדי: ברור!

למה?

עבאדי: כי כל מי שחי בגדה המערבית הוא לרוב לא פליט. הוא לא חי כמו פליט. תזכור את מה שאמרנו המון פעמים; לב ליבה של הבעיה הפלסטינית ישראלית זה זכות השיבה  – חק אל עודה. עראפאת, היה פלסטיני. חמאס לא. חמאס הוא מצרי. זה שתי ישויות שונות. אש”פ – הפא זה פלסטין, זה ארגון ששם לו למטרה לשחרר את ארץ ישראל מידיהם של היהודים ולהביא את תושביה הקודמים לגבולה. זכות השיבה.

האלטרנטיבה לחיסולו של חמאס זה פרויקט לא קל, לא פשוט, מורכב, בעייתי, יקר אבל לא יקר כמו המחיר שנשלם בניסיון חיסולו של החמאס.

ואם תחסל לא יקום ארגון מקביל? איזה מין שטות זאת. צריך שמדינת ישראל, לאור הערכים שלה ולאור האירועים האחרונים, תבין, שאסור להדחיק יותר את פתרון השאלה הפלסטינית.

בבעיה הפלסטינית יש שני מרכיבים, שאסור לרגע לשכוח, שבלעדיהם אין סידור:

זכות השיבה וירושלים בירת פלסטין. בלי שני הדברים האלה בחיים לא תיפסק שפיכות הדמים. וקיימת מוטיבציה כבירה בגלל השנים שחלפו.

תזכור לב ליבה של הבעיה הפלסטינית זה הפליטים. אני לא אומר שאין בעיות אחרות מעבר לפליטים שבמחנות הפליטים ברצועת עזה, בירדן, בלבנון במקומות אחרים, אבל תבין,  מנקודת ראותי המוטיבציה הזאת, שבחיים לא תכבה אפשר שרק תלך ותתעצם. זאת הטרגדיה שהם חווים במשך למעלה משבעים ושמונים שנה.

יזהר, אנחנו הישראלים היהודים שידענו בכל התקופות פורענויות ורדיפה צריכים להיות רגישים לדבר הזה. בגלל טבענו.

אמרתי לך ולא פעם אחת, מחנה הפליטים שאטי זה 700 דונם. זה פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע, שבהם חיים למעלה משלושים אלף איש. כדי להבין את המשמעות של המספרים האידיוטים האלה לך לחיות שם שבוע. תישן איתם תהיה איתם.

אתה תגלה לדעת שבחדר של שלושה על שלושה מטר נמצאים 18 איש. אחרת אי אפשר לאכלס בשטח של פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע למעלה משלושים אלף איש, בלי מים, בלי חשמל, בלי ביוב.

האלטרנטיבה לחיסולו של חמאס במחשבה מרחיקת ראות היא ייבוש שלו, ניתוק שלו מהטרגדיה הפלסטינית, באמצעות הקמת שתי מדינות לשני עמים.

השמאל בישראל הזוי, טיפש כי הלא ונניח ולא הייתה התנחלות ולו אחת – היום יש 520 אלף יהודיםבגדה המערבית, שטחי A וB מלאים, C פחות – האם בשטח של ששת אלפים קילומטר ואין בו אף יהודי אחד ניתן לממש את זכות השיבה?

שכחתם שלפני מלחמת ששת הימים נאבקנו במלחמות ישראל-ערב על שאלת פלסטין?

זאת אומרת זה לא מתחיל מששת הימים זה מתחיל מראשיתה של הציונות, מעלייה שלישית. לא ראשונה לא שנייה, מעלייה שלישית. אבל לא זה המקום להסביר למה מעלייה שלישית.

אבל, ההצעה שלך להקמת שתי מדינות אומרת שהמדינה הפלסטינית תתבסס גם על שטח שהוא כיום מצרי והיא תלויה ברצונו הטוב של צד ג’…

עבאדי: רגע, אני מייד מתכוון לענות על זה.

אני אחזור על מה שאמרתי לך לא פעם אחת, איך תסביר עובדה עובדה נחרצת מוכחת, חיה, שבחודש אחד, בחודש אוגוסט שנת 1971 הוצאתי מתוך מחנות הפליטים שאטי וג’באליה למעלה משלושים אלף איש…

בהסכמה?

עבאדי: בהסכמה. בלי ירייה אחת…

לצורך יישוב מחדש?

עבאדי: ברור. ליישוב מחדש במקום שיש בו טיפת מים, טיפה חשמל, וטיפה אוכל. שלושים אלף!תראה לי עוד מקרה אחד בהיסטוריה הישראלית-פלסטינית שמישהו הוציא…

הם אמרו שאתה מדבר איתם כמו ג’ורג’ חבש…

עבאדי: דיין שאל אותם פעם, ‘למה אתם כל כך אוהבים אותו?’

אז אמרו לו, ‘תשמע הוא מדבר איתנו כמו ג’ורג’ חבש…’

הם היו נושאים אותך על כתפיים, את המושל הצבאי שלהם…

עבאדי: נכון.

אני חייב להגיד כאן, במאמר מוסגר, שכשהיית מושל לעזה והתכוונת להתפטר אז עשרות מנהיגים מקומיים חתמו על פטיציה…

עבאדי: התכוונתי לסיים את תפקידי כי הגיע הזמן לחזור הביתה, וראיתי שסיימתי את תפקידי ברמה שרציתי להגיע אליה, אז ראשי הערים, המוכתרים בשכונות שבערי הרצועה, המוכתרים שבמחנות הפליטים, מורים, מורות, רופאים סוחרים, עורכי דין, כתבו פטיציה לדיין שלא ייתן לי ללכת…

בין החותמים על הפטיציה גם שייח’ אחמד יאסין…

עבאדי: ואחרים. תשמע, בין יוזמי הפטיציה הזאת בין יוזמי הפטיציה הזאת היה גם קרוב משפחה של איסמעיל הנייה, מחמד רבח אל הנייה…

והם דרשו מדיין, שר הביטחון, שלא ייתן לך ללכת…

עבאדי: שלא ייתן לי ללכת…

שזה לדעתי, מקרה יוצא דופן בהיסטוריה העולמית, שהנכבש דורש מהכובש להשאיר את המושל הצבאי שהושם עליו…

עבאדי: אני עשיתי ככל שביכולתי להתיר את הקשר הגורדי הזה שבין האוכלוסייה בסבלה לבין הטרור. והם סייעו לי להילחם בטרור.

אבל עברו מאז כמה שנים?

עבאדי: רגע, עברו מאז הרבה שנים. 50 שנה, וזה לא נעשה יותר קל. הטרגדיה הלכה ותפסה תאוצה ונתקבעה יותר ויותר. עכשיו, שאלת גבי הצד השלישי.

אני יודע בתחושותיי הערניות ביותר, שההצעה להקמת מדינה מדינת אחות לצדה של ישראל בצד המערבי של גבול נגב-סיני היא אפשרית ואפילו משרתת את מצרים. ואני אסביר.

מצרים במשטרו של א-סיסי היום היא למעלה ממיליון ממיליון קילומטרים רבוע. במדבר המערבי אין מצרי אחד. לא השטח הוא הבעיה, בעייתה של מצרים היום היא הזדקקותה לחזור למנהיגות הערבית – אלטרנטיבה לחליפות של האחים המוסלמים שחיים בתוך מצרים.

אז הם יכניסו את החמאס, הבן החורג של האחים המוסלמים, לתוך ארצם?

עבאדי: רגע, בראיית מטרותיה של מצרים בהנהגתו של א-סיסי, 22 אלף קמ”ר בחולות המקבילות לחולות חלוצה זה בדיחה. אבל זה לא מספיק. ישראל לא תצא ידי חובתה. בגלל אירועי מלחמת השחרור ויציאת 800 מיליון פליטים פלסטינים שהפכו להיות לחמישה, הסכמתו של א-סיסי צריכה להיות גם מלווה בתשלום גבוה, כי אין לו כסף. הוא עני מרוד. זה לא ארצות המפרץ, זה לא סעודיה. כסף ויוקרה מאוד חשובים למצרים. הרבה יותר מאשר ויתור על 20 אלף קילומטרים רבועים בסמוך לגבול עם ישראל.

אבל זה לא מספיק. כדי לקנות את זכויותיה של ישראל במדינת ישראל שתראה את עצמה מחויבת לטרגדיה הפלסטינית, צריך לעשות עוד מספר דברים; הקמת רשויות ישראליות פלסטיניות שבעבודתם ייצרו קשר של אחיות.

הרשות הראשונה צריכה להיות רשות לבנייה, הרשות השנייה למים וחשמל, הרשות השלישית לפיתוח, הרשות הרביעית לעניין הר-הבית.

וברקע ארבע הרשויות המשותפות האלה תהיה רשות-על לגיוס כספים מרחבי העולם. ויש את זה, יש הרבה מאוד חלקים מהעולם שהיו מאוד רוצים בתרומתם הכספית לסייע הן לישראל והן לעניין הפלסטיני.

אבל אתה שכך מכיר טוב את האתוסים האסלאמיים ואת התנועות האסלאמיות והלאומיות, האם אתה מעלה על דעתך אפשרות שלא רק המצרים, שגם הפלסטינים עצמם יוותרו על זכות השיבה ויבואו להתיישב בסיני?

עבאדי: זכות השיבה, חק אל עודה, היא סיסמה שנותנת תקווה. תקווה אבל לא ביטחון שניתן ליישם את זה. החזקת המפתח של הדירה מן הבית שעזבו אותו, זה בגלל מצוקה נפשית, פיזית, כלכלית.

אחרת, יזהר, תהיה לרגע רציני, תסביר לי, מעבר ליכולת השכנוע שלי, מה מניע למעלה משלושים אלף איש לקום ולעזוב את מחנה הפליטים?

דבר אחד הניע אותם, היכולת שלי לעזור להם לצאת משם, למרות התנגדותה של אונרו”א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם, והם לא פליטים יותר.

ותזכור, בביקור שלי אצל כל משפחה שהרסתי את ביתה מרצונה, הייתה שיחה. לילות ארוכים אינסופיים. הצעתי להם שלושה דברים, בהסכמתו של דיין; מי שירצה יכול לחזור לישראל, מי שירצה ישתקם בגדה המערבית ומי שירצה ישתקם ברצועת עזה.

אף לא משפחה אחת הביעה רצון לחזור לישראל. עם נימוקים, מנימוקים שונים ושונים, חלקם הזויים. 72 משפחות בלבד מתוך שלושים. למעלה משלושים אלף איש, יזהר, בחודש אחד, דבר שלא היה לו תקדים מעולם, הלכו לגדה המערבית ונספגו שם. הרוב המכריע שוקם ברצועה…

מה היה המניע שלהם לבקש ממני להוציא אותם?

פרקטי, כלכלי?

עבאדי: החיים במחנה פליטים בלתי אפשריים. בלילות הארוכים שביליתי איתם, והם הביאו את משאלות הלב שלהם, הייתה להם קריאה נואשת; ווסע, ווסע, ווסע, מרחב. 18 איש בחדר אחד, 80 שנה, זה בלתי אפשרי.

תגיד, אבל כדי שהחלום הרטוב הזה לפתרון הסכסוך יתקיים, צריך קודם כל אמון, וצריך הסכמה של שלושת הצדדים…

עבאדי: ההזנחה שהייתה מאז, אחרי מלחמת יום הכיפורים עד היום, יצרה משקעים גדולים. אני מאמין, שעומק המצוקה של עיקר העם הפלסטיני שבמחנות הפליטים, תגבר על המכשולים, ואפשר יהיה לעשות את זה.

האם נתקלת או אתה מכיר מישהו, בהנהגה הישראלית, במערכת הפוליטית הצבאית, הביטחונית, היום או אתמול, שמכיר ומבין את התמונה לאשורה, וחושב כמוך או מגיע למסקנות דומות?

עבאדי: אני לא רוצה לענות לך על השאלה בדרך שבה אתה שאלת, כי אני לא יודע. האם אני שמעתי איש מדבר ככה? לא. האם יש אנשים שחושבים על לב-ליבה של הבעיה בדרך פתרונה ובכך לייבש את חמאס, מבלי להרוג אותו ולייבש אותו? לא שמעתי. ואני לא יודע אם קיימת או לא, לא יודע, לא שמעתי.

אין לי כל ספק, אין לי כל ספק, שמה שאני אומר הוא בניגוד גמור למהלכיה של ישראל מימי אוסלו ורבין, ערפאת, ועד ימינו אלה.

לאוסלו היה סיכוי?

עבאדי: לא. לאוסלו לא היה סיכוי, כי ערפאת לא הפסיק אפילו לשנייה אחת, בדרכו מעזה לרמאללה או לירושלים, דרך החלון, לומר ‘זכות השיבה’.

תקשיבו, תבינו, בהסכמי אוסלו, א’, ב’, ו-ג’ לא הייתה תשובה לחק אל עודה.

אבל דיברו על פתרונות סמליים לזכות השיבה…

עבאדי: אי אפשר שהעם הפלסטיני לעולם יסכים לפתרונות חלקיים בלי פתרון מלא, שלם, טוטאלי לבעיית הפלסטינים.

ולירושלים…

עבאדי: ולירושלים.

אבל תגיד, אולי אנחנו בפשטות בעיצומה של מלחמת דת? בזמן ששוחרי המקדש היהודים

מפוצצים את המצב בהר הבית כל הזמן והמתחלים בגדה המערבית…

עבאדי: אתה מספר לי? אבל זו בעיה ישראלית פנימית.

לא, זה משני הצדדים…

עבאדי: אבל רגע. מכביש רמאללה, כביש 90, דרך כל העוטף את ירושלים, מבית סחור, בית לחם, ועד לרמאללה – כל זה צריך להיות ירושלים המזרחית, בירתה של פלסטין, במתכונת שדיברתי עליה קודם. הרשות הזו המשותפת, שחיה בחדר אחד, במשרד אחד, צריכה לדאוג לסדר יום, לתפילה, של שני הצדדים, כולל נוצרים…

לפני שסיימנו, עבאדי סיפר על מה שהבטיח נשיא מצרים, ג’מל עבד אל נאצר להמונים המצריים לפני מלחמת ששת הימים, לעשות לגברים ולנשים בישראל לאחר כיבושה.

עבאדי: בתקופת ההמתנה של לפני מלחמת ששת הימים, ולפני כניסת הצבא המצרי לסיני, וסילוקו של כוח החירום של האו”ם, כאשר נאצר נכנס, אותם שמזכ”ל האו”ם אמר חיילים אלה לא נועדו למרמס תחת שרשרות הטנקים המצריים. והצבא המצרי נכנס, ברוב חוצפתו, ולאור היום, בשישיות. קדמו לזה ימי המתנה, לפני הכניסה לסיני.

ואז מעל כל במה, לא פעם, לא שעה, לא שעתיים, נאצר חזר ואמר, ‘לכשיעלה בידי, נגלגל את  ראשיכם, אתם הגברים, כחצץ בצדי הכבישים, ונבעל את הנשים עד צאת נשמתם’ (חוזר פעמיים).

הוא דיבר אל העם, אל האנשים שהולכים למסגדים ומכירים את השפה הזאת?

עבאדי: הוא דיבר אל משפחותיהם של חייליו, שהם מוסלמים שומרי מצוות.

הכניס בהם רוח לחימה, על בסיס האתוס האסלאמי המוכר לכל אחד, שמושג החילוניות זר לו?

עבאדי: נכון. אין חילוניות. ככלל, עד היום.

המשפט הזה הדהד בראשי כל השנים ורציתי לדעת מה המקור שממנו שאב נאצר את דבריו. וישבתי לילות ארוכים לחפש את המקור. ומצאתי אותו. ביחס אל האשה השבויה. הסביה, שהיא גם נערה וגם אישה.

יש בקוראן המון חומר על זה. וערכתי דף לעצמי, אולי גם לתלמידיי; מניין נגזרו הרעיונות שבבסיס אמירתו של נאצר בתקופת ההמתנה…

פרשת השבויות בקוראן היא פרשה משמעותית. ארוכה. מקיפה. מה מותר לשובים לעשות בשבויות?

בקוראן יש אמירה מאוד מפורשת ורחבה על גורלן של שבויות המלחמה.

אין בקוראן מופעים שבהם אומרים; תשמרו על השבויות או השבויים, אל תפגעו בהם?

עבאדי: מותר לשובה לעשות בשבויה ככל שעולה על דעתו. כולל ההמתה שלה.

אז אני שואל, האם יש מופעים אחרים בקוראן שמראים גישה אחרת כלפי שבויים ושבויות?

עבאדי: לא, רגע תבין. שבויה ושבויים הם תמיד אויבים. על אויבי האסלאם לא מרחמים. אני מסכים, שאם הכופרים בעיניו של האסלאם הם מספיק חזקים כדי לעמוד על שלהם, אז מותר לעשות איתם שלום.

זה מאוד פסימי מה שאתה אומר…

עבאדי: מאוד. האסלאם ביחס לבני דתות אחרות הוא קשה. כבר בימים ראשונים של האסלאם.

אז אתה מצד אחד מביא מידע שהמשמעות שלו מאוד פסימית, ומצד שני אתה אומר, יש מה לעשות?

עבאדי: נכון. כל מה שאמרתי שיש לעשות מתקיים בתנאי אחד, מוחלט ונחרץ – שאתה חזק.

זה בעצם מה שאנשי הימין אומרים; רק כוח!

עבאדי: חזק לא בכדי להכות בו, חזק כדי למנוע שהוא יכה בך. אם אתה לא חזק, תעזוב את המקום הזה. אם אתה לא מספיק חזק, תשמע בקולי, תעזוב את המקום הזה, מהר.

אם אתה חזק, האסלאם אומר שיש דרכי ביניים בגלל היותו של האויב חזק ממני או בדומה לי. אלה שיקולים פרקטיים. האסלאם הוא מאוד פרקטי.

***

לתמלול הפרק באנגלית:

Epizod 72 English Translation

לקריאה נוספת:

 

יחס הקוראן לשבויים

תשובת הרב שמואל אליהו לשאלה האם מותר לאנוס שבויות מלחמה

הערות על עמדת היהדות באשר לאונס שבויות מלחמה 

[פרות קדושות] פרק 71. “קו-אידן? בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת


גם היום, 56 שנה לאחר שישראל כבשה את הגולן והשתלטה על האזורים המפורזים ממזרח לכנרת, מעטים יודעים מה באמת מסתתר שם מתחת לקוצים, לגדרות התיל ולשדות המוקשים. טיפין, טיפין הוא נחשף עכשיו במלוא עוצמתו, קו מז’ינו מקומי שבנו הבריטים במטרה לעצור פלישה גרמנית ממזרח בתחילת שנות ה-40. “קו אידן” היה מי שנתן שם למערכת הביצורים המרשימה, שמשום מה נעלמה מהתודעה ואיש מההיסטוריונים, מורי הדרך ויודעי קורות העתים החיים היום, לא שמע עליה, 80 שנה לאחר הקמתה.

 נשמע כאן על מערכת הבונקרים והמכשולים האנטי טנקיים, קילומטרים של מחפורות וביצורי בטון הגולשת ממורדות הגולן לכנרת, ונשאל כיצד קו הביצורים האדיר, שגדול בהרבה מכל מתחמי הביצורים לעצירת הפולש הגרמני שהקימו הבריטים בארץ ישראל, כולל זה שנבנה ב”מצדה על הכרמל”, נעלם מעיני ההיסטוריונים ואוהביה של הארץ.

נסייר במתחם הביצורים בסמרה, נשמע על בית חולים השדה הענק שנבנה מתחת לאדמה, וגם נספר על הכפר הבהאי א-סמרה, על סילוקו בראשית שנות החמישים ועל הקמת קיבוץ האון במקומו.

ואם חשבתם שההתנחלויות הישראליות הראשונות מעבר לקו הירוק הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים אתם טועים. הן הוקמו בשנות החמישים ממזרח לכנרת.

ואם במיתוסים עסקינן נבחן את הנרטיב המקובל על ההפגזות הסוריות על ישובי העמק לפני 67′, ונשמע על הפרובוקאציות שנקט צה”ל מול הסורים בשטחים המפורזים במטרה לעודדם לירות על ישובים ואז להפעיל נגדם את חיל האוויר.

וגם נשמע מדוע אבא אבן השתולל מזעם כשנאלץ להסביר את מעשיו של צה”ל באו”ם.

האזינו שפטו ושתפו!

***

תמלול ראיונות: דינה זוהר, אסתר פרת, נורית גרובר

מוסיקה: אלון סגל – “בדרך אל הערירי” ( מבצע עידו שכטר)

להאזנה לפרק כאן (מומלץ להוריד את קובץ הקול לנייד או למחשב. או להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים):

לקריאת תמלול הפרק:

[פרות קדושות] פרק 71. “קו-אידן? בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת

מאת: יזהר באר

‘קו אידן’ הוזכר כאן לראשונה, לפני כשנתיים, בפרק 57 של פרות קדושות הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי.

איני עבאדי, מזרחן בן דגניה א’, הציג כאן את גרסת מפקד ההתקפה הסורית על הדגניות, שטען מול מפקדתו כי הטנקים הסורים הגיעו אל ‘קו-אידן’. למעשה, הגיעו הסורים למחפורות בשערי דגניה אך בהעדר מפות וכלי עזר בסיסיים הם טעו להאמין שמדובר בקו הביצורים האדיר שבנו הבריטים וששכן כמה קילומטרים ממזרח לדגניות. קל היה גם לתרץ כך את התבוסה הסורית המביכה בשער הקיבוץ, שהיה פתוח לפולש.

גרסה זו של המפקד הסורי הוזכרה גם במאמרו של פסח מלובני, חוקר ואיש אמ”ן לשעבר קרב צמח והדגניות מנקודת ראותו של המחקר הסורי  (בחוברת “עלי זית וחרב“, 2016, ט”ז, עמ‘ 172–193).

תזכורת מפרק 57:

 איני עבאדי: “מה זה ‘קו אידן?”

 אני: ‘קו מז’ינו’ המקומי, קו הביצורים שהבריטים בנו?

 עבאדי: “כן. על שם אנתוני אידן, שהיה היה קצין מצטיין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולאחריה היה שר החוץ.”

 אני: מה הקשר שלו לפה?

עבאדי: “זה היה הרעיון שלו להקים את המבצר. בזמן מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית כבשה את סוריה ולבנון והשליטה שם את שלטון וישי. היה חשש שהגרמנים יתקפו את ארץ ישראל בנקודה הזאת, ויירדו מדרום הגולן, לירמוך.”

אני: איפה בדיוק עובר הקו?

עבאדי: “על הגבעה שנקראת ‘גבעת ההתיישבות’, הנקודה הגבוהה ביותר בתל קציר. בנו שם עמדות בטון עם גג, כלומר, נגד הרעשה, ובית חולים תת-קרקעי. בשוליים הצפוניים שלו בנו מוצב בטון אל מול האון, שעוד לא היתה. וגם חפרו תעלה אנטי טנקית, מהקרנטינה החדשה עד לירמוך. אני הייתי צד חזירים בתעלה הזאת. הייתה תעלה אנטי טנקית שתמיד היה בה מים, אז החזירים עשו חיים.”

אני: הקו הזה קיים עד היום?

עבאדי: “בוודאי.”

אני: למה לא שמענו עליו?

עבאדי: “כי אתה

אני: ‘כי אתה בור ועם הארץ’, אתה אומר?

עבאדי: “אני חפרתי בו ודשתי בו, הייתי צד חזירים שם בלילה…

  אלא שלא רק אני לא שמעתי מעולם על קו אידן. שאלתי את החוקר ד”ר יגאל קיפניס, שספרו “ההר שהיה למפלצת – הגולן בין סוריה וישראל”, (הוצאת מאגנס, 2009), הוא המחקר המקיף ביותר שנעשה על ההיסטוריה של הגולן בזמן החדש, והוא אמר שמעולם לא שמע על קיומו של קו אידן. כך אומרים גם בני הקיבוצים הגובלים בפרויקט הביצורים הענק. הם לא ידעו מה מסתתר בין מטעי הבננות ומצבורי קני הסוף של חופי דרום מזרח הכנרת.

בהמשך הפרק נשמע אותם.

***

 לפני כשלוש שנים, סמוך למותו, ראיינתי את אסף אגין, חוקר בן דגניה ב’ לפרק 40 של פרות קדושות הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית, על קרבות עמק הירדן בתש”ח. לאחר פטירתו חברו שלושה מבני העמק, עוזי קרן, אילן אשד ושלמה מנוח, והוציאו לאור את מחקרו של אגין בספר שכותרתו “עמק במערכה”, שמתאר את הקרבות בעמק ואת הכישלון של צה”ל בגירוש הסורים מאזור עין גב ב-1948 – אזור ביצורי ‘קו אידן’.

 המשימה הבאה שלהם היתה חשיפתו של ‘קו אידן’, שמיתוס עוצמתו השפיעה על הסורים במלחמה ואולי גם על צה”ל בראשיתו. יצאתי איתם ועם חבורה של יודעי ח”ן לסיור בשטח.

 אבל לפני כן, כמה דברי רקע הכרחיים:

“קו מז’ינו” המקורי, מערכת הביצורים העצומה שבנו הצרפתים בהשקעות עתק לפני מלחמת העולם השנייה כנגד פלישה גרמנית לארצם, הפך למטאפורה למשהו שאי אפשר לסמוך עליו. לפאדיחה קולוסאלית. הגרמנים פשוט עקפו אותו. הבריטים החליטו לבצר את גבולה הצפוני של ארץ ישראל מאותו מניע ובנו את ‘קו אידן’. אבל גם אליו הגרמנים לא הגיעו.

 מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד אמצע 1942 אירופה ברובה כבר נכנעת לגרמנים ולבעלי בריתם במדינות הציר. האיטלקים והגרמנים כובשים את לוב ומתקדמים לעבר מצרים עד אל-עלמין. עיראק, שתומכת בגרמנים נכבשת ע”י הבריטים שגם משתלטים על סוריה ולבנון המוחזקים בידי ממשלת וישי הצרפתית, שמשתפת פעולה עם גרמניה. בינתיים, במבצע ברברוסה, מפנים הגרמנים כוחות גדולים לעבר שדות הנפט בקווקז ובבריטניה עולה חשש גדול ממתקפה גרמנית דו כיוונית על ארץ ישראל, מדרום ומצפון, מכיוון מצרים ומכיוון סוריה ולבנון.

גם הישוב העברי נתקף בחרדה קיומית נוכח סכנת הפלישה ומחשש ליישום תכנית ‘הפתרון הסופי’ גם על יהודי ארץ ישראל, שמנו אז כחצי מיליון נפש. ‘מאתיים ימי חרדה’, כך כונתה הפאניקה שאחזה את הישוב ב-1942.

אלה היו ימים של שיתוף פעולה הדוק עם הבריטים שסייעו בהקמת הפלמ”ח וביצרו את הכרמל, שבו עפ”י התכניות, יתרכז הישוב העברי לקרב אחרון – ‘מצדה על הכרמל’.

במקביל גיבשו הבריטים תכנית מקפת להגנת פלסטינה ועבר הירדן והתחילו להקים קווי ביצורים בגליל ובעמק הירדן.

שלמה מנוח מספר: “החלטנו לחקור את מה שאיש לפנינו לא חקר, את “קו אידן”. גילינו תגליות שבמשך שמונים שנה איש לא חקר ואיש לא ידע במה מדובר.”

שלמה מנוח בקו אידן צילום: יזהר באר

***

חלק מביצורי קו אידן נהרסו בידי הסורים בהתאם להסכם הפסקת האש עם ישראל שנחתם ב-20 ביולי 1949. ההסכם היה מושתת על ההישגים הצבאיים. הסורים החזיקו את כל השטח שכבשו עד דרום מזרח הכנרת וישראל החזיקה את עין גב ואת סוסיתא. בהסכם נקבע שאין לאף צד ריבונות באף שטח שנכבש מעבר לקו הבינלאומי ואלה הוכרזו שטחים מפורזים. יחד עם זאת נקבע שבשטח המפורז יהיה יתרון למי שיושב בו. בשטח הצפוני הותר להקים משטרה יהודית ובשטח הסורי, משטרה סורית. כן נקבע כי על הצדדים לפרק את כל הביצורים שהקימו. חלק מהביצורים הסורים התבססו על מוצבי הבריטים בקו-אידן.

עוזי קרן: “הסורים הרסו את רוב הביצורים, אתם רואים פה דוגמאות ברכס תל קציר. הם לא הרסו את כל הביצורים בעומק. ובדיוק בשלושה חודשים כשצריך היה לפרק את הביצורים, ישראל התחכמה והקימה את קיבוץ האון.”

“אני מוצא מכתב של ראש משקיפי האו”ם, שמודיע לישראל שעליה לפרק את הביצורים שהקימו בהאון. בעצם, שני הצדדים פירקו את הביצורים. הסורים כאילו פירקו את קו אידן, אבל זה לא נכון. אתם תראו היום שחלק הרוס אבל הרוב לא נהרס. לדעתי זה נובע מהמחשבה שלהם שבעתיד זה יהיה שטח ריבוני שלהם. למה להם להרוס? הרי נקבע שאין שטח ריבוני לאף צד. הסורים נמנעו מלהרוס את רוב הביצורים כי לא היה להם אינטרס.”

עוזי קרן במתחם סמרה, קו אידן, צילום: יזהר באר

“עברו 80 שנה. ב-2022 אנחנו מתחילים לחפש את הביצורים בשטח. בטונים, עמדות, כל מיני דברים…

“מצאנו בונקרים של ממש, בונקרים עמוקים מבטון, בערך בגודל של 8 מטר על 3 מטר… היום תראו בונקר אחד כזה.

“הייתה אגדה בעמק הירדן, שהבריטים בנו פה גם בית חולים. בתכניות מופיע שם MDS, מדיקל דרסינג  סטיישן, שמונים וארבע מיטות. אז אמרנו; בית חולים, שמונים וארבע מיטות, זה חייב להיות משהו גדול. התחלנו בחקירות והעדויות היו שזה נמצא בתוך ואדי בגולן, בצלע של אל קסר, ברכס תל קציר. היו שמועות שהוא נטמן באדמה, כמו שהוא, והיו שמועות שפירקו אותו, פוצצו אותו, ואז טמנו אותו באדמה. אז יצאנו לשטח לחפש אותו…

“פה יש מין תל כזה, לא טבעי, תל מלאכותי. הערכה אחת אומרת שהבריטים פירקו אותו וכיסו אותו באדמה. אכן מבצבצים פה מהאדמה כל מיני בטונים וחוטים וכל מיני סימנים וברזלים…

“הבעיה היא שהשטחים האלו בתוך שדה מוקשים. ובעצם להגיע לשם, צריכים לחצות את שדה המוקשים שהוא מתחיל מפה, והוא ממשיך הלאה וכל הרכס הזה כולו מוגדר כחשוד במיקוש. מישהו הלך ופרס שם חוטי תייל, ומהרגע הזה אנחנו גם לא יכולים לנסות לחפור ולחפש את בית החולים ונשארנו עם כתב החידה.

“נשאלנו האם המוצבים האלה שנחפרו אי פעם אוישו? וככל שבדקנו, לא מצאנו שום אינדיקציה, לא פחיות של סרדינים ולא סימנים בתוך המוצבים ולא שום דבר שהבריטים מתי שהוא איישו אותם.

“שאלנו מדוע כל הביצורים הבריטים המפורסמים של הכרמל ושל פילון, וצפת וקרן נפתלי אבל אף אחד לא דיבר על אלה. לא מצאנו שום ספר, שום משפט, שום תעודה ושום נייר המעיד שהיה פה קו ביצורים בעמק הירדן. והוא גדול הרבה יותר מכל האחרים. למה זה לא נכתב בהיסטוריה? למה אף אחד לא יודע על הקו הזה? למה לא נכתב מאמר אחד על הקו הזה?”

מה ההשערות שלך?

קרן: “לא ספרו את עמק הירדן. אני יכול להוכיח את זה. לא ספרו. לא החשיבו אותו, הוא לא היה מטויל, לא הקימו עליו יישובים חדשים, לא קנו קרקע. הבטן מלאה…”

שלמה מנוח: “כשבאנו אל פרופסורים מפורסמים לגיאוגרפיה והיסטוריה של צפון הארץ, הם לא שמעו על זה מעולם. זה מחזק את דבריו של עוזי, שכל המערכת הזאת של הביצורים לא הייתה ידועה לאיש, עד שאנחנו נכנסנו וניסינו להעיר אותה משנתה, אחרי 80 שנה…”

***

יצאנו למורדות הגולן הגולשים לכנרת בהנחייתו של עוזי קרן, שמדלג בקלילות בין המחפורות והבונקרים היצוקים בטון מזוין ומתלהב מהמתחם המרשים שחשף, כמו מגלויה שהגיעה מזמנים אחרים:

עוזי קרן: “אנחנו נמצאים עכשיו בעמדה של פלוגה מסייעת. היא כוללת עמדת נשק, עמדת נ”ט, עמדת אחסון, תראו מערכת תעלות שמכוסה בקוצים. חשפתי לכם את הפינה הזאת, שתראו את הבטון. בטון בריטי.

“מי שינסה לעבור בציר הזה, נחסם במערכת שלמה של ביצורים.

“זה בונקר ארטילריה, שימו לב, האורך שלו 8 מטר. אנחנו עומדים על הגג שלו. מי שנמצא ממול בכלל לא רואה אותו. שמערכת התותחים מאחוריכם, ליד הבננות. תראו את העוצמה, קירות של 25 ס״מ, עם זיון, מוסתר, איש לא רואה אותו…”

כניסה לבונקר בקו אידן צילום: יזהר באר

 כמה אנשים יכולים להיכנס לשם?

קרן: הוא 8 מטר על 3 מטר. תעשה חשבון. מחלקה.

יש עוד בונקר אחד אחרי אגודת המים. מאחור יש עוד אחד, פשוט לא רצינו לקחת אתכם לקוצים. ויש עוד אחד, בעצם עוד שניים, שתראו בהמשך. זה רק מעיד על העוצמה. כזה דבר אין בכרמל, כזה דבר אין בהר כנען, אין בשום מקום כאלה בונקרים. אנחנו מצאנו 45 או 50 אתרים, זה רק אחד מתוך 50. אתם היום תראו 7-8 מהם.

“אנחנו מקווים שמישהו יירש אותנו ויעשה מזה מיפוי, ויוליך פה ילדים, נערים, שיראו את הביצורים האלו שאף אחד לא יודע עליהם… תראו איזה עוצמת בטונים, איזו כמות. עכשיו יש קוצים אז אתם בקושי רואים, אבל יש פה הרבה יותר ממה שאתם רואים…”

שאלתי: עוזי, זו אדמת בזלת, איך חפרו את זה, עם מכונות או בידיים?

קרן: “יש עדות של קבלן שבנה את מבצר פיק, שהוא הביא פועלים מעזה לחפור…”

קבלנים יהודים היו מעורבים פה?

קרן: “טוב שאתה שואל. שלמה ואני הלכנו לארכיון סולל בונה. אין נייר אחד שמעיד שהם עבדו ב’קו אידן’. הם תיארו את מה שהם עשו בגדר הצפון, הם תיארו מה הם עשו באפריקה ומה סולל בונה בנה. הוא לא מתאר את האזור הזה בכלל. אנחנו כל כך המומים מזה שאף אחד לא כתב מילה אחת על התעלות האלה. אין מילה.”

 כמה זמן לקח לבריטים להקים את כל המערך הזה?

קרן: “מאמצע 41׳ עד התחלת 43׳. שנה וחצי בערך.

ומה שאתה אומר בעצם, עוזי, שכל אנשי עמק הירדן, כולל כל הגדוילים שהיו עם הרבה מאוד מודעות ביטחונית, לא שמו לב לזה?

עוזי: הנה אני אראה לך את הגדוילים. יש פה כמה חבר׳ה… הנה, אלי ארזי. אלי חוקר של עמק הירדן ולא ידע כלום.

אלי, ידעת על הקו הזה? היית פה פעם במקום הזה?

ארזי מהנהן: לא.

נקודת אחסון מזון ותחמושת בקו אידן צילום: יזהר באר
מחפורת, מתחם סמרה בקו אידן צילום: יזהר באר

 ויש את הסיפור על בית החולים המסתורי, שבנו הבריטים מתחת לאדמה, ואיש אינו יודע בדיוק היכן.

קרן: “הייתי אצל ירח פארן (חוקר בן העמק) – הוא ראיין קבלן מרמת גן שאמר לו את המילים האלה: ‘אני בניתי את בית החולים. גרתי במלון לידו בטבריה, נסעתי עם הטנדר עד סמרה, שם חיכה לי סוס עליו רכבתי להרים ושם בנינו את בית החולים. אז ירח שואל אותו: ׳איפה בית החולים?׳. אז הוא אומר: ׳בתוך ואדי׳. אז הוא שואל אותו: ׳באיזה ואדי?’ הוא אומר: ׳הוואדי שעוקף את תל קציר של היום לכיוון האון.

אז אנחנו נלך ונבדוק את כל הואדיות…”

בית החולים הנעלם

***

ממש על גבול הביצורים של קו אידן נמצאים מטעי הבננות של קיבוץ האון. אני פוגש שם בן קיבוץ צעיר שבא לעבוד בבננות:

 מה שמך?

“יניב קמפי מקיבוץ האון.”

תגיד, אתה גר כאן כל החיים?

קמפי: “כמעט, מגיל ארבע.”

ידעת שכאן זה ‘קו אידן’?

קמפי: “אני לא מכיר את השם הזה.”

לא שמעת מעולם?

קמפי: “לא שמעתי על זה אף פעם.”

לא ראית פה ביצורים, תעלות, בונקרים?

קמפי: “פה ושם רואים ביצורים.”

אבל אתה לא יודע מה זה?

קמפי: “אני לא עובר את הגדרות פה. אף פעם לא שמעתי על זה. מעניין, לא סיפרו לי בקיבוץ על ההיסטוריה של המקום הזה.”

בקיבוץ לא שמעת דבר?

קמפי: “לא.”

אוקיי.

‘תגיד,’ שאל אותי אז הקיבוצניק, ‘היה פה איזשהו קו?’

כן, קו-אידן. מין קו-מז׳ינו כזה…

***

בתכנון קווי הביצורים הבריטים לקחו בחשבון שהגרמנים עלולים להתקדם דרומה לאורך חופי הכנרת ולפיכך סגרו את המעברים האפשריים בקו של ‘שיני דרקון’, עמודי בטון ענקיים נגד מעבר טנקים, שגולשים לתוך הכנרת. הגענו לשם והמראה די מדהים; שלוש שורות ארוכות של שיני דרקון, כמו טורי דינוזאורים מהעבר הרחוק, שגולשים ממזרח וחודרים בין קני הסוף עמוק לתוך האגם. מסתבר, שגם תושבי הקיבוץ הקרוב אינם מכירים את הפנומן הזה שנותר על מקומו 80 שנה.

עוזי קרן: “ואז אנחנו מגיעים למכשול העיקרי ששומר על עמק הירדן, שמתחיל מההרים ונגמר פה 110 מטר בתוך הים. מדדתי. 83 קבוצות של שלושה עמודים כל אחד. טנק גרמני פאנצר לא יכול לעבור ביניהם.

“מה שמפתיע, זה שהבריטים האלו לא חסכו כסף. ראיתם את המוצבים הקודמים, ראיתם בונקרים, אתם רואים יקים כאלה, עשו פה צפיפות כזאת בתוך הים.”

מה המשקל של כל בטונדה?

עוזי: “מישהו העריך את זה בשלושה טון.

“אני גר פה בעין גב 60 שנה, אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר הזה…”

שיני דרקון אנטי טנקיים גולשים לתוך הכנרת צילום: יזהר באר

 

***

ד”ר יגאל קיפניס, תושב מעלה גמלא, בגולן, הוא היסטוריון שכבר התארח בתוכניתנו בעבר (שרון לא רימה. לא רק שבגין ידע הוא הכשיר את הקרקע שככה זה בדיוק יקרה)

ספרו “ההר שהיה כמפלצת – הגולן בין סוריה וישראל”, הוא כאמור המחקר המקיף ביותר שנעשה על ההיסטוריה של הגולן בעת החדשה, לא מזכיר כלל את פרויקט ‘קו-אידן’.

פניתי אליו:

אתה כתבת את המחקר המקיף ביותר על ההיסטוריה של הגולן בעת החדשה ולא התייחסת לפרויקט הענק הזה שהולך ונחשף שקרוי ‘קו אידן’?

יגאל קיפניס: לא שמעתי עליו. זה חדש לגמרי עבורי… את הפרויקט הזה לא הכרתי. אני מבין שאני לא היחידי.

איך אפשר להסביר את זה, שפרויקט ענק כזה, שכולל עשרות בונקרים, תעלות ובית חולים תת קרקעי, איך זה שאף אדם חי, שום היסטוריון, אף מורה דרך, לא מכיר את הדבר הזה, ועברו רק 80 שנה?

קיפניס: “זו שאלה טובה. אפשר לנסות להסביר את זה, ראשית, הפרויקט הזה לא תופעל. זה היה בתכנון וקיבל ביטוי בשטח, אבל לא איישו אותו. צריך לזכור שזה היה אזור לחימה בין 48′ ו 67′. הקימו שם עמדות והיו שם חיילים וחפרו תעלות, אז יכול להיות שזה נבלע בפעילות השוטפת…”

זאת אומרת, שכוחות ההווה התיישבו על ביצורי העבר והיטשטשה ההפרדה?

קיפניס: “כן. כנראה אף אחד לא ייחס את זה לפרויקט אחר שהיה.”

אבל כהיסטוריון, אתה יכול להגיד משהו על יחסי הציבור הנהדרים שהיו כלפי הפרויקט הבריטי האחר באותה מסגרת, ‘מצדה על הכרמל’?

קיפניס: בתהליך כתיבת ההיסטוריה לפעמים נרטיב אחד משתלט ולוקח הרבה מאוד זמן עד שמתבהרת התמונה המלאה. לא שהסיפור בכרמל לא נכון. הוא נכון ומעניין, אבל בגלל שהשוו אותו למיתוס מצדה הוא יצא מפרופורציה…

בכרמל, המיתוס שנבנה היה שאם הגרמנים באמת יפלשו אז הישוב היהודי יצטרך להתכנס כולו בכרמל ולהגן על חייו. לא סתם קראו לזה ‘מצדה’. עמק הירדן זה משהו אחר.”   

יגאל קיפניס צילום: יזהר באר

***

החלק בפרויקט הביצורים שבו ביקרנו קרוי ‘מתחם סמרה’, המקום בו שכן א-סמרה, אחד הכפרים בעמק הירדן שאת אדמותיהם רכשו הבהאים. הבהאים, בני הדת הפרסית שנולדה במאה ה-19 ומרכזם הרוחני שוכן בחיפה, הקימו ארבעה ישובים חקלאיים במזרח הכנרת ובעמק הירדן; א-סמרה, נוקייב, אום ג’וני ועדסיה. גורלה של א-סמרה מעניין כיוון שהיא התקיימה עד ראשית שנות ה-50 ומאחר ועל חורבותיה הוקם קיבוץ האון.

קיפניס מספר על גורלה של א-סמרה ואיך כל זה קשור להפגזות הסוריות על ישובי עמק הירדן לפני מלחמת ששת הימים:

קיפניס: “הבהאיים רכשו את הקרקעות, אבל ישבו שם אריסים ערבים.”

מה היתה המוטיבציה של הבהאים לרכוש אדמות דווקא בעמק הירדן?

קיפניס: כולם רצו לקנות אדמות, גם הציונים וגם הבהאיים…

מה קרה בסמרה?

קיפניס: היה שם כפר של אריסים במקום שנמצא היום האון, שעיבדו את הקרקעות שבבעלות הבהאיים. האזור הזה נכלל בתחום המדינה היהודית של החלוקה. הסורים כבשו ב 48′ את המתחם עד מעגן של היום ועוד כמה שטחים בצפון. היו שם שלושה כפרים ערבים; נוקייב, א-סמרה ואל-חמה.

סוכם שלא יהיו שם חיילים, רק שוטרים. מהר מאוד ישראל הקימה בסוסיתא תחנת משטרה, במרכאות. החיילים היו מחליפים מדים בצמח והופכים להיות שוטרים. וככה זה איכשהו התנהל. ישראל קבעה עובדות בשטח…

בגלל העליונות הצבאית?

קיפניס: בדיוק. העליונות הצבאית של ישראל היתה ברורה. כבר חתמנו על הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב האחרות וסוריה לא מיהרה לחתום אז ישראל איימה שהיא תכבוש את הגולן. ולכן בסופו של דבר הם נכנעו ופינו את השטחים שהם כבשו. אבל הפשרה היתה שזה יישאר שטח מפורז. לא להכניס חיילים ולהחזיר את המצב לקדמותו.

בהחלטה של בן גוריון הוקמה אז רשות להשתלטות על האזור המפורז. הביטוי המעשי הראשון היה בצפון, בפרויקט ייבוש החולה…

עניין ההרעשות הסוריות על תל קציר והאזור עד 67′ היה קשור לקביעת העובדות הללו?

קיפניס: “כן, אבל אתה קופץ כמה שנים קדימה. אחרי שסמרה כבר לא היתה. אבל בעקרון כן.

“מיד השתלטנו על 70-80 אחוז מהשטח המפורז. הישובים הראשונים שהקמנו מעבר לקו הירוק, אם אנחנו מגדירים את הקו הירוק כקו שביתת הנשק של 49′ היו מעגן, האון, תל קציר וגדות. כולם הוקמו מעבר לקו הירוק. אבל זה היה בשטח שנכלל בתחום המדינה היהודית בחלוקה.

“קבענו עובדות כי יכולנו. לסורים לא היה את הכוח, מדינה צעירה עם הפיכות שראשי השלטון בה התנודדו על החבל כל כמה חודשים.”

מה היה גורל הכפרים הערבים באזור?

קיפניס: “המאבק על השליטה באזור המפורז התחיל עם ייבוש החולה. לצורך כך היו צריכים לעבור עם טרקטורים לצד השני של הירדן והסורים ירו עליהם. אחרי התקרית הראשונה הבעיה נפתרה בעזרת האו”ם. אבל ישראל, בהוראה מגבוה רצתה להגביר נוכחות ואז באפריל 51′ שלחו סיור ממונע לעשות סיבוב נוכחות באל-חמה. ההוראה היתה להקיף את הכפר ולחזור. הם הגיעו בקומנדקרים לגבול הבינלאומי, היתה שם עמדה סורית והסורים קראו לחיילים בצעקות לעצור, ‘אחרת נירה’. הם קיבלו הוראה להמשיך לנסוע, הסורים ירו ונהרגו 7 חיילים.

“בתגובה ישראל תקפה מהאוויר את אל-חמה ודרשה מתושבי סמרה להתפנות. הם לא רצו. כעבור יומיים פינו אותם בכוח.”

לאן הם התפנו?

קיפניס:  “לסוריה…

“אותו דבר עשו גם באזור החולה. למעשה, מאותו זמן כבר לא היתה אוכלוסיה ערבית בשטח המפורז, למעט באל-חמה.

“במסגרת המאבק על השטח המפורז, הסורים שלחו לאזור תל-מוטילה, אלמגור של היום, רועים עם בקר, כנראה חיילים. הגיע דיווח ואז שלחו מגינוסר כוח של גולני. המג”ד היה גנדי, שנשאר בגינוסר ולא בא עם הכוח.

“התחיל קרב שנמשך שבוע ימים. קרב הזוי, נוראי, בחום. היו לגולני 40 הרוגים.

“אחרי שבוע של לחימה החליטו להעלות רביעייה מרמת דוד. שרת, שהיה ראש ממשלה, שהחליף את בן גוריון, ששהה בחו”ל, אישר להעלות מטוסים אבל לא לתקוף. רק לעשות איזה פס. יואש צידון שהיה המתאם בשטח אמר למוביל הרביעייה שלא היה ישראלי, באנגלית, ‘יש הוראה לא לירות אפשר לא להבין’.

“הסורים ברחו. ואז החליטו גם להקים את אלמגור, שקמה ב 60′ בדיוק שם, בתל-מוטילה.”

זה גם היה האזור המפורז?

קיפניס: “כן. השטחים שלהם היו באזור המפורז ששימשו סיבות להרבה תקריות אש. גם שם וגם באזור הדרומי, של סמרה. עיקר הסיבות לתקריות נבעו מזה שישראל עלתה על שטחי עיבוד שהיו של תושבי סוריה. אנחנו ידענו שאם נעלה אז הסורים יירו. כשרצינו לעורר יום לחימה העלנו טרקטור משוריין לעבד את החלקות האלה, ידענו שהסורים יירו, אנחנו נשיב אש ואז זה יהיה יום לחימה.

מה היה האינטרס הישראלי ליצור יום קרב כזה?

קיפניס: ‘הקרב על המים’ בין נובמבר 60′  למלחמת ששת הימים. הקמנו אז את המוביל הארצי אבל הסורים לא הסכימו שניקח מים מהכנרת בנימוק שזו פגיעה בהסכם שביתת הנשק. כשהפעלנו את המוביל הארצי בסוף 64′ הסורים בחסות הליגה הערבית החליטו להקים את מפעל ההטיה של מקורות הירדן, מאזור הבניאס ורג’ר כדי להעביר את המים לירדן. ואז אנחנו התחלנו להפעיל כוח. מבחינת ישראל זה היה בלתי אפשרי.

בנובמבר 64′, דדו, שהיה רק שבוע ימים מפקד פיקוד צפון, החליט לחדש את הנסיעות בדרך שעוקפת את תל דן, מעבר לגבול הבינלאומי. הסורים התחילו לירות. תכף חיל האוויר היה באוויר, היפלנו שני מיגים והתחלנו לפגוע בפרויקט ההטיה.

“לא היה אישור להפעיל את חיל האוויר. בן גוריון ואח”כ אשכול אמרו שמפעילים את חיל האוויר רק אם יורים על ישובים. אז שיזמנו תקריות. ביימנו נסיעה של קומנדקר מזרחה. אם הם לא ירו אז אמרו לנהג ‘תסע יותר לאט, תסע עוד קצת מזרחה’. הסורים ירו ואז אנחנו הפעלנו את השריון שלנו…”

מה, נהגי הקומנדקר היו מתאבדים?

קיפניס: אחד מנהגי הקומנדקר היה דמות מוכרת, אלוף, לא נעים לי שתקליט את זה, היה יקי עמידרור. אמר לי ‘אני נוסע והם לא יורים ואז דדו עלה על הקשר ואמר לי ‘תיסע יותר לאט’. הם היו מוגנים, גם הטרקטורים היו משוריינים.

“כדי לא להסלים ולהפעיל את חיל האוויר, אז טליק שהיה מפקד גייסות השריון, פיתח שיטת ירי תלול מסלול לטנקים. הוא עצמו ירה, פגע ונפצע שם. כדי שיהיה אישור להפעיל את חיל האוויר היה צריך להסלים את התקרית, כדי שיוכלו להגיד שהסורים ירו על ישובים. וזה מה שעשו. ואז כשירו על ישובים העלו את חיל האוויר ופגעו בפרויקט ההטיה. בעיקר רצו להרתיע את הסורים וגם להעניש אותם על התמיכה שלהם בפת”ח, שקם בסוף 64′ והפעולה הראשונה שלו, לא במקרה, היתה נגד המוביל הארצי.”

אתה יודע שסוזי אבן כתבה בממואר שלה על התקריות בשטח המפורז, אחרי מותו של בעלה – הרי אבא אבן היה מתון פוליטית והוא היה השגריר באו”ם – והיא סיפרה שהוא מאוד זעם על מה שנתפס בעיניו כהתגרויות של צה”ל מול הסורים. אחרי אחת התקריות, היא סיפרה, הוא ממש השתולל וטען שזו פרובוקציה של צה”ל. אחרי נאומו באו”ם הוא קיבל טלגרמה מבן גוריון שכתב לו; ‘מלכתחילה סבור הייתי שמדובר בפרובוקציה של צה”ל אבל אחרי ששמעתי את נאומך המזהיר באו”ם השתכנעתי בצדקתנו’.

קיפניס: (צוחק) “כן, ממש ככה. זה לא סוד. דיין אמר: ‘כולנו עשינו את זה, צ’רה, לסקוב ואני (דיין היה אלוף פיקוד צפון), ויצחק רבין. אבל מי שהכי אהב לעשות את זה היה דדו’.”

“המטרה העיקרית היתה לתקוף עמוק בסוריה, וזה מה שעשו.”

***

 האזנתם לפרק 71. “קו-אידן, בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת.   

 אם הגעתם/ן עד לכאן יתכן ומצאתם/ן עניין בתוכן המשודר ולכן אני מסיים שוב בפנייה אישית אליכם/ן. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. כדי שנוכל להמשיך ולהגיש בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה כספית שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית; לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת פרטים בעזרה ותרומהבתפריט הראשי באתר פרות קדושות

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

 

להאזנה לפרק כאן (מומלץ להוריד את קובץ הקול לנייד או למחשב. או להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים):

 

 

 

[פרות קדושות] פרק 67. איך פותרים את הסכסוך באבחה אחת – ריביירה פלסטינית בחבל ימית, למשל

מדי כמה שנים מתעוררת יוזמה שמחוץ לקופסה לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות מהלך רב צדדי המבוסס על חילופי שטחים. עד היום כל התכניות והרעיונות מהסוג הזה כשלו או לא הבשילו לשלב של היתכנות מעשית. אבל מול הגסיסה הפוליטית המתמשכת של פתרון “שתי מדינות לשני עמים”, נראה שאולי רק יוזמה דרמטית, שונה ומקורית תוכל לתת מענה לתקיעותו של הסכסוך, ההולכת וצוברת פוטנציאל נפיצות מאיים.

  תכנית חדשה שהוגשה לאחרונה ללשכת ראש הממשלה לפיד מציעה פתרון כולל לסכסוך, באמצעות הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, זהות בגודלן, שיתפרשו לכיוון שטח סיני. אם זה יקרה ירקום חלום הקמתו של חבל ימית מחדש עור וגידים, אלא שהפעם לא פליטי העיר ימית הישראליים ישכשכו במי הטורקיז של הריביירה הישראלית לשעבר בפתחת רפיח, אלא פליטים פלסטיניים שיממשו את זכות השיבה למולדת החדשה בחולות סיני.

 נציג את היוזמה החדשה ואת התכניות הקודמות לפתרון רב צדדי של הסכסוך, באמצעות שיחות עם אלוף (מיל.) גיורא איילנד, עם המזרחן ומושל עזה לשעבר איני עבאדי, עם החוקר ד”ר שאול אריאלי ועם חה”כ אחמד טיבי.

האזינו, שפטו ושתפו! 

להאזנה באתר מומלץ להוריד את הקובץ למחשב או לטלפון:

תמלול ראיון עם איני עבדי: אסתר פרת

תמלול ראיון עם שאול אריאלי: דינה זוהר

מוסיקה: “זה קורה”, ענבל פז, היט רקורדס

***

 “במבט אובייקטיבי קשה שלא לראות את העיוות שבהצעת ‘שתי מדינות לשני עמים’. מצד אחד צריכות ישראל ופלסטין להתכנס לרצועה צרה וצפופה, ומצד שני מוקפות שתי מדינות אלו במדינות בעלות שטחים עצומים ואוכלוסיה דלילה (ירדן, סיני של מצרים, וערב הסעודית). הדבר היחיד שיש למדינות ערב בשפע הוא בדיוק הדבר שגם ישראל וגם פלסטין נדרשות לו באופן נואש, והוא עוד אדמה. עבור וויתור מזערי על שטח מצדן, ניתן יהיה לשפר באופן משמעותי את מצבן של ישראל ושל המדינה הפלסטינית.”

כך קובע גיורא איילנד לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, שהגה חלופות אזוריות לרעיון ‘שתי מדינות לשני עמים’, כבר בשנת 2010.

במסגרת תכניתו, שגובשה במרכז בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים, הציע איילנד שמצרים תעביר לעזה שטח בגודל של כ-720 קמ“ר, שטח של מלבן הבנוי מצלע בת 24 ק“מ הנמשכת לאורך חוף הים התיכון מרפיח מערב לכיוון אל עריש ומצלע בת שלושים ק“מ ממעבר כרם שלום דרומה לאורך גבול ישראל מצרים. תוספת זו תשלש את גודלה של רצועת עזה, ששטחה כיום הוא 365 קמ“ר. שטח כזה שווה בגודלו לכ-12 אחוז משטח הגדה המערבית. עבור התוספת בגודל זה לעזה יוותרו הפלסטינים על 12 אחוז משטח הגדה שיסופחו לישראל.

בתמורה לכך, מצרים תקבל מישראל שטח בדרום הנגב, בגודל מכסימלי של 720 קמ“ר ומנהרה באורך 10 ק”מ שתאפשר חיבור יבשתי בין מצרים לבין ירדן. באמצעות הרחבת שטחה עזה תוכל להקים בצפון מזרח סיני נמל מים עמוקים ושדה תעופה וליישב את מיליוני תושביה החיים בצפיפות נוראה.

“הסכם שלום כזה ישים קץ לסכסוך בן מאה השנים בין ישראל לבין הערבים. לאיש לא יהיה ספק כי הסכם זה הושג בראש וראשונה בזכות הנשיא המצרי. מכאן הדרך קצרה לפרס נובל לשלום, לוועידת שלום בין-לאומית בקהיר, ובכלל לחזרה של מצרים למעמד הבין-הלאומי החשוב ממנו נהנתה עד 1967”, הבטיח איילנד.

“כתבתי את ההצעה לפני 12 שנים והטיעונים בעדה עדיין תקפים”, אומר איילנד ל”פרות קדושות” בשיחת טלפון מעבר לים שהתקיימה במהלך חוה”מ סוכות.

יש אינדיקציה להיתכנות כזאת מהצד המצרי? שאלתי.

איילנד: “התשובה היא חיובית. אין ספק שבמקרה כזה המרוויחה הגדולה מהמהלך תהיה מצרים.

“תראה, יש כשל לוגי מתמשך כשחושבים שיש רק פתרון אחד למצב לא טוב והוא פתרון שתי המדינות, ואין בלתו. מי אומר שזה הפתרון היחיד האפשרי?

“בתחום המדיני חשוב לא רק מה שאתה מציע אלא גם מי מציע. לצערי, התכנית הזאת לא התרוממה בזמנו כי ישראל באה אז עם תכנית ההתנתקות מעזה באופן שגוי, שנתפס כויתור חד צדדי, מבלי למנף את זה למהלך בינלאומי שבו אנחנו יוזמים מעורבות בינלאומית ואמריקאית.

“הצגתי את התכנית למדינאים בכירים ברחבי עולם ואין אחד שלא מצא בה יתרונות על פני פתרון שתי המדינות. אבל העיתוי לקידומה לא היה מתאים.”

גן העדן בפתחת רפיח. מוזיאון חבל ימית וסיני

***

תכנית להרחבת הרצועה לכיוון סיני באמצעות חילופי שטחים בנגב ומתן מעבר יבשתי למצרים לירדן, נהגתה כבר לפני כמעט 20 שנה על ידי הפרופסור לגיאוגרפיה יהושע בן אריה מהאוניברסיטה העברית. התכנית הוצגה במסדרונות הפוליטיים הבכירים ביותר בארץ ובעולם אך נבלמה בגלל התנגדותו של מובראק.

לפני כחמש שנים עלתה יוזמה בשם New State Solution  (‘פתרון המדינה החדשה’), שנתלתה אף היא בנכונות מצרית להרחיב את עזה על חשבון 10% משטח סיני. יוזמי הרעיון תא”ל (מיל.) אמיר אביבי, סגן מפקד אוגדת עזה לשעבר, ושותפו האמריקאי בנג’מין אנטוני הריצו אותה בארץ ובחו”ל. “יש משיכה רבה ופתיחות לרעיון מכל הקשת הפוליטית בחו”ל”, טען אז אביבי, אך היוזמה לא צברה גובה.

ועכשיו, לתכנית החדשה “הקמת מדינה פלסטינית – מסמך עקרונות”.

בתכנית החדשה, אשר מתפרסמת כאן לראשונה, מציע מושל עזה לשעבר, המזרחן איני עבאדי, הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, זהות בגודלן, תוך ניסיון להתאים את התכנית לנרטיבים הלאומיים ולאינטרסים של כל הצדדים, והיא כוללת הגשמה של זכות השיבה למדינה הפלסטינית. על פניו מדובר בתכנית חלומית לכל הצדדים. לפני שבועות אחדים הועברה ההצעה ללשכת ראש הממשלה לפיד, בידיעה שאין אפשרות לקדמה לפני הבחירות הקרובות. בואו נשמע:

איני שלום!

עבאדי: שלום ליזהר. שנה טובה!

תגיד, עד היום הסכסוך הישראלי פלסטיני נראה כמו No Win Situation. אין פיתרון. אף אחד לא מצליח לרבע את המעגל. מה אתה מביא איתך בתכנית שלדעתך יכול לשנות דברים מעיקרם?

עבאדי: כאשר ההתנחלויות הפכו להיות לממש, פריסתם הפכה להיות למסיבית מאוד, היה לי ברור שיהודה ושומרון אינם יכולים להיות נושא להקמתה של מדינה פלסטינית. אבוד. לצערי, השמאל חושב שניתן להחזיר את הגלגל אחורה ולהקים מדינה פלסטינית בדרך של פירוק ההתנחלויות. יש שם קרוב לחצי מיליון יהודים, זאת עובדה נחרצת, קיימת, שאין מקום לשנות אותה.

מה יש בהצעה שלך עכשיו שאתה חושב שהיא ישימה?

עבאדי: צריך שתקום מדינה פלסטינית אחות למדינת ישראל עם שותפות גורל שתביא להפסקת כל הטירוף שאנחנו חיים בו עכשיו. וצריך שהמדינה הפלסטינית יהיה בה את  הדברים הבאים: בירתה ירושלים וזכות השיבה. שני הדברים האלה, בלעדיהם בחיים לא ייפסק המצב הבלתי אפשרי שבינינו לבין הפלסטינים.

מהם המרכיבים של התוכנית ומה תואם את האינטרסים של הצדדים שיסייע לשכנע אותם לקבלה?

עבאדי: אני מציע שתי מדינות לשני עמים בסדר גודל של 23 אלף קילומטרים רבועים.

זאת אומרת, גודל זהה לשתי המדינות?

עבאדי: זהה. כשהן סמוכות זו לזו, צמודות.

עקרון השוויון בגודל הוא משמעותי?

עבאדי: כן, מפני שבדור הקרוב מדינת ישראל והמדינה הפלסטינית תהיינה שוות מספרית.  המדינה הפלסטינית, שתקום בסיוע מסיבי של מוחות וכסף של המדינה היהודית, צריכה להיות מדינה ערבית לאומית חילונית. אני מאמין ובטוח שזה אפשרי. לפני שניגשים לביצוע העניין ייערך משאל עם.

תזכור, החמאס בעזה הוא בת טבעית של האחים המוסלמים במצרים. והתנועה האסלאמית שבתוך גבולות הארץ גם היא חלק מזה. אני מאמין שהקמתה של המדינה הפלסטינית ברוח הדברים שאני מדבר עליהם, הוא רצונם של הפלסטינים, והיא תייבש את קיומו של חמאס.  יש אינטרס בכך לא רק לישראל ולפלסטינים, אלא גם למדינות ערביות אחרות באזור.

אתה בעצם מציע שתי מדינות בגודל זהה, אשר יתפרסו בשטחי A, B לפי הסכם אוסלו כאשר שטחי C יסופחו למדינת ישראל, והמצרים ינדבו שטח של 20 אלף קילומטר, שיהיה ברצף טריטוריאלי עם רצועת עזה?

עבאדי: וגובל עם מדינת ישראל בקו של בין נגב וסיני.

והם יקבלו חלק מים סוף?

עבאדי: כן. תהיה להם יציאה.

ומדינת ישראל מצידה תתרום שטח בנגב?

עבאדי: 450 קמ”ר. כי צריך שהדבר הזה יהיה מאוזן. להכאיב לשני הצדדים באותה מידה.

כדי לאפשר לנרטיב להתקבל?

עבאדי: נכון. כלומר, לא עליונות של צד מנצח, כמו שקרה עד עכשיו, אלא שווים בין שווים. ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שווים בין שווים, כי אנחנו חזקים ויכולים.

וזכות השיבה תהיה לשטח שיתווסף למדינה הפלסטינית בסיני?

עבאדי: נכון. יזהר תקשיב, לא הגיוני יותר, לא מוסרי יותר, לא אפשרי יותר מצב שמיליונים של אנשים בלבנון וברצועה, ובמקומות אחרים, יחיו ללא זהות לאומית. זה פשוט לא אפשרי יותר, זה לא נכון, זה לא מוסרי, זה לא יהודי, זה לא ציוני.

תשמע, ברצועת עזה, תיקח את מחנות הפליטים, לפי סדר מצפון לדרום: ג׳באליה ושאטי, מחנות המרכז מועזי, דיר אל בלח, נוסייראת, חאן יונס ורפיח. רק בשאטי, שטח של פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע אחד, 700 דונם, חיים למעלה מ-32 אלף איש. ומאחר ואני חייתי ביניהם, והם התאהבו בי…

יזהר, אני היחידי בעולם מהישראלים שאי פעם הצליח לשכנע פליטים פלסטינים במחנות הפליטים לצאת, לוותר על זכותם להיות נתמכים על ידי סוכנות התעסוקה של האו״ם, אונר״א, ולהיות אזרחים במקום שהם חיים. למעלה מ-32 אלף איש הוצאתי בחודש אחד. אף אחד לעולם לא הצליח להוציא אחד. אני יודע על מה אני מדבר. זאת אומרת, מה שחשבו שזה בלתי אפשרי אפשרי גם אפשרי. בתנאי שנבנה אמון בדומה למה שאני זכיתי בו בשירות ברצועה בקרב אלה, שרואים שאני אמנם ישראלי וציוני ויהודי וגם חייל וגם קצין, אבל באמת ובתמים רוצה בטובתם. אפשר.

על סמך זה ששכנעת את הפליטים בשאטי לעזוב ולהשתקם ולהפסיק את התלות בסוכנות הסיוע של האו״ם, אתה חושב שתשכנע פליטים במחנה גי׳לזון בגדה לעזוב,  או לשכנע את אלה שמאמינים שפלסטין ההיסטורית היא מולדתם, לעבור למדבר?

עבאדי: אוקיי. אמרת שני דברים. קודם כל, בגדה המערבית, בגב ההר, אין כמעט פליטים. רק בלאטה, והמחנה על יד בית לחם, ושועפאט. זה לא מחנות הפליטים. תפסיק. הם גם לא בחסות אונר״א.

אני יודע מניסיוני במפגש איתם… נכון, כלפי חוץ יש אמירה: ‘המפתח של הבית שהשארנו’ וזה, אבל 18 איש שגרים בחדר של 3 על 3 במהלך דורות עשה את שלו ויותר אי אפשר. הם היו אומרים לי: ‘איני תקשיב, ווסע, ווסע (תן מרחב), אין אויר. תן לנו אוויר!’

באשר לשיבה, כאשר הוצאתי את אותם למעלה מ-32 אלף איש ממחנות הפליטים, הצעתי להם, בהסכמתו של משה דיין, שלוש הצעות: לחזור לישראל, להשתקם בגדה המערבית, או להשתקם ברצועה.  ללכת לישראל – אף אחד לא רצה. היתה לי את היכולת כי היה לי את האישור לאלה שירצו, לשקם אותם בתוך גבולות ישראל, אבל אף אחד לא רצה.

אתה מדבר על האור הירוק שנתן לך דיין?

עבאדי: נכון מאוד. לגדה המערבית הלכו 72 משפחות, כי היו להם שם ילדים. הרוב, או כמעט כולם, או שנספגו בתוך השכונות של עזה, או ששוקמו בתשתית שהיתה עוד בתקופת המצרים. אבל אף אחד לא רצה לחזור. תבין, החלום לחזור חזרה לכפר המוצא או לעיר המוצא, הם לא מתכוונים לזה באמת. זה בלתי אפשרי. והמצוקה היא כל כך גדולה, שהם מחכים לרגע שהם יוכלו לחיות. תקשיב מה שקורה ברצועה. אין אוכל. אין דלק. אין חשמל. אין מים. אין תרופות. אי אפשר יותר ככה. זה לא נכון להמשיך עם זה ככה.

אבל כשאתה הולך לפתור בעיה כל כך אקוטית ואתה מכיר יותר טוב ממני נרטיבים לאומיים של ערבים ופלסטינים, וכבוד לאומי, עזוב את הפליטים – איך אתה משכנע את האינטליגנציה, למשל, לוותר על חלק מפלסטין ההיסטורית וללכת למדבר?

עבאדי: אתה לא רוצה להפנים את הזעקה הגדולה שלי שלפני רגע השמעתי. המצוקה, יזהר, המצוקה המתמשכת. דורות. הם עייפו! ומה שעומד לנגד עיניהם היום זה שיקום! ולא ביפו, או בחיפה, או בטבריה או בכל מקום אחר. זאת רק סיסמא שמביעה את המצוקה. בתים מסודרים, רבי קומות, בשטחה של המדינה הפלסטינית העתידית, שיאפשרו חיים, שיאפשרו הכנת שיעורים, שיאפשרו חיי אישות אינטימיים, ולא 18 איש בחדר אחד – אלה הם הדברים. הם הרבה יותר חזקים מאשר הכמיהה לחזור לצמח או ליבנה או למקום אחר. נכון, הם חוזרים ואומרים את זה כי זה הכוח שנותן להם להתקיים במצוקה שהם נתונים בה. הם יודעים שזה בלתי אפשרי. רצונם לחזור לחיים שיש בהם שובע, כבוד, ונוחיות יחסית.

אומרים שאבו מאזן הוא המנהיג המתון ביותר מבחינת ישראל אצל הפלסטינים. ופורסם שכשבא אליו א-סיסי עם ההצעה, עם הרעיון הכללי שאתה מדבר עליו, הוא דחה אותו על הסף.

עבאדי: נכון. היתה יוזמה של א-סיסי, והוא לא הראשון שהעלה את הרעיון הזה. מובארק אמר את זה: ‘אתם בחיים לא תדעו לטפל בעניין הפלסטיני. תנו לנו, אנחנו נסדר את זה.’

תראה, א-סיסי עשה טעות חייו בפגישה עם אבו מאזן. כי הוא לא עשה את זה בתיאום עם ישראל. בלי בירת פלסטין בירושלים ובלי זכות השיבה אין סיכוי שאי פעם מישהו מבין הפלסטינים יסכים.

מה שאתה אומר שיש בעצם אינטרס לכל הצדדים לקיים את הדבר הזה.

עבאדי: נכון. שיתוף פעולה ברמה של רשויות שתקומנה. לכל עניין ודבר צריכה לקום רשות ישראלית פלסטינית. כל אחד מן העניינים שמחייבים טיפול, שנויים במחלוקת, מחייבים התערבות, מחייבים גיוס כספים, מחייבים שיתוף טכנולוגי וכל מיני דברים כאלה. אני יודע, אני חש את זה כדבר כל כך מוחשי: העולם הרחב באירופה, באמריקות, העולם הלא ערבי,  מצפה לפיתרון. שהבעיה הפלסטינית תרד מסדר היום העולמי. והם כל כך רבים, שבתרומות זעירות ובהתגייסות כלכלית של המדינות עצמן, יימצאו המיליארדים, וזה לא כל כך בשמיים.

אבל איך אתה מסביר, שאפילו סביב טאבה, שטח של כמה עשרות מטרים, היה ויכוח, עקרו את העיניים זה של זה, ובוררות, וכמעט מלחמת העולם. וכך גם סביב האי המצרי שם בין מצרים לסעודיה?

עבאדי: תקשיב, צריך ללמוד את ההיסטוריה של סיני. יש שני אירועים שמי שלא לקח אותם בחשבון, הוא פשוט טועה. מצרים ב-1882 נכבשה על ידי בריטניה בחלק האפריקני. בשנת 1906-7 יצרה את סיני כחיץ באסיה. בשנת 1922 יצרה את המנדט הבריטי בארץ ישראל. באותה שנה, ב-22′, קמה המלוכה הווסאלית של האמיר עבדאללה בירדן ובהמשך האח שלו פייסל ב-22′, וב-1927 הפרוטקטורט הבריטי באיראן. נראה אותך לעבור דרך החומה הזאת. בגין זה בריטניה התנגדה לתוכנית החלוקה של כ״ט בנובמבר, כי זה שובר לה את החומה. כי הנגב צריך היה להיות יהודי על פי תוכנית החלוקה. זה הרעיון של ההתנגדות של בריטניה.

נמשיך הלאה. בשנת 1922, יזהר תקשיב, כאשר צ׳רצ׳יל מבקש מויצמן לעשות את החלוקה של ארץ ישראל למזרחית ומערבית, היתה קיימת הבטחה בריטית, בשנת 1919, לגבולותיו של הבית הלאומי. שלושה חברים, ביניהם אוסישקין וויצמן הופיעו בפני חבר הלאומים ב-1919 ואמרו: אנחנו בעצם כבר מסודרים, כי יש לנו את ארץ ישראל במסגרת ההחלטה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אבל אנחנו לא יודעים איפה זה ארץ ישראל, יזהר. אמרו להם: מה זאת אומרת? לא יודעים איפה זה ארץ ישראל. אז אמרו: מה הייתם רוצים? אז החברים הישראלים, הציונים, אמרו: אם אתם שואלים אותנו אז על פי הקושאן, התנ״ך, מן הים עד המדבר. תסתכל על המפה. על גבולות הבית הלאומי בשנת 1919. ב-22, אחרי שב-21 צ׳רצ׳יל מסדר את הגבולות במזרח התיכון, אז הוא מגיע לירושלים, ומבקש מויצמן שיחלק את ארץ ישראל למזרחית ומערבית. ואז הוא שואל אותו: ומה עם מה שהובטח לנו עד המדבר? אז הוא אומר לו: תשכח מזה.

אתה מדבר על עבר הירדן?

עבאדי: על עבר הירדן, המדבר הסורי. תשכח מזה. תסתכל במפה. בגין זה משרד המושבות עם קצין המודיעין הראשי, ריצ׳רד מיינרצהגן, שכתב את היומן המזרח תיכוני, הציע את סיני כפיצוי לבית הלאומי היהודי, כחלק מהמדינה היהודית שתקום אי פעם.

אבל כל ההיסטוריה הזאת לא עומדת לנגד עיניו של א-סיסי, כשבאים  לדבר על עניין חסר תקדים כזה, וויתור על אלפי קילומטר של אדמה מצרית?

עבאדי: מצרים זה למעלה ממיליון ק״מ רבועים. המדבר המערבי במצרים ריק. מן הזבל הזה לא חסר להם כלום. ה-106 מיליון איש שחיים היום במצרים חיים לאורך הנהר שנקרא נילוס, ובדלתא. החלק המערבי של סיני עשיר מאוד במחצבים. נפט, אורניום, פוספטים, אלומיניום, טורקיז, מה לא. לשם אסור להתקרב. מצרים בשמחה ובחפץ לב תיתן את החלק הזה שאני מוצא אותו להיות התשתית של המדינה הפלסטינית הגובלת עם הנגב במזרח בגלל כמה דברים: א׳, יוקרתה בעולם תעלה פלאים. א-סיסי, או מי שיהיה, עושה, קורע, גוזר מחיק אמא שטח של 20 אלף ק״מ מרובעים לפיתרון השאלה הנצחית כמעט שנקראת שאלת הפלסטינאים. ב׳, אני חושב שצריך לתגמל את מצרים בגין זה. כלכלתה היום על הפנים.

מה השתנה בין התקופה שסאדאת אמר: אני לא רוצה את הכאב ראש של עזה, וסירב לקחת את הרצועה, לבין המצב שבו הם נותנים חתיכה ענקית מסיני?

עבאדי: זה מדבר שאין בו שום דבר. סאדאת אמר דבר נורא פשוט, משפט אחד והוא שמר עליו מכל משמר: אני רוצה את השטחים המצריים שישראל כבשה ביוני 67. ולא עלה על דעתו ולא רצה להיות מעורב בשום דבר בשאלה של ארץ ישראל והפלסטינים.

אבל מה השתנה עכשיו, שאתה חושב שמצרים מוכנה לוותר? איזה מדינה מוותרת על שטחים?

עבאדי: אני אגיד לך, כי הויתור שלה הוא ויתור קטן, לא משמעותי, מטריטוריה ענקית שהיא זכתה בה, של למעלה ממיליון ק״מ רבועים, תמורת היוקרה שמצרים תזכה בה בעולם. לא אצל הפלסטינים ולא בישראל, בעולם.

יוקרה ותמורה כלכלית?

עבאדי: ודאי. יוקרה ותמורה כלכלית. אתה יודע מה, אילו היו לי מיליון ק״מ רבועים והייתי במצבה של מצרים, גם במסגרת בידודה בעולם הערבי וגם במסגרת הכלכלה הרופסת שלה, בקלות הייתי מוכר 20 אלף ק״מ, שזה חסר משמעות, כדי לקנות יוקרה וכדי לקנות סיוע כלכלי.

בוא נתקדם קצת, מה הפיתרון בגדה? הרי הגדה הפכה לפסיפס בלתי אפשרי של  התנחלויות ומאחזים שמשולבים בתוך הישובים הפלסטיניים?

עבאדי: לא יהיו שינויים בשטחי A B  לא מבחינה ביטחונית ולא בשום דבר אחר.

אבל יש כל מיני התיישבויות יהודיות, חוקיות ולא חוקיות.

עבאדי: ברור, עזוב את הלא חוקיות, זה בינך לבין עצמך. אני מדבר על הישובים שקמו כדת וכדין על אדמות מדינה והם חוקיים. זה שיש חריגות פה ושם, צריך לפתור אותן. לא זה העניין. לא על זה אנחנו מדברים. שטחי C צריך לספח למדינת ישראל. למה? כי בעוונותינו הרבים, לא רק השאלה הפלסטינית היא שאלה אקוטית, אלא גם השאלה של איראן היא שאלה אקוטית ויש בה סכנה גדולה מאוד לישראל.

צריך לספח את שטח C כי איראן אחרי סילוקו של סדאם חוסיין שם, השתלטה על עיראק. והקשר בין איראן לבין עירק הוא מובהק. משם לירדן זה עניין של מה ובכך. ואנחנו חייבים את שטח C מול חזית עתידית אפשרית במזרח.

איך יתנהל הקשר בין הגדה לשאר המדינה הפלסטינית?

עבאדי: פשוט מאוד. יש כמה ארצות בעולם שהן חצויות על ידי גורם מדיני אחר. למשל יוגוסלביה.

ואז לעשות גשר או תעלה?

עבאדי: כמו שחשבו פעם במסגרת תוכנית השלום, או כבישים על גשרים, או כבישים בתוך מנהרות, או כבישים משותפים בין דרום הגדה לבין הרצועה.

אוקיי, אז פתרנו את שאלת השטח, פתרנו את שאלה המעבר, פתרנו את שאלת החלוקה, מה הפיתרון בירושלים?

עבאדי: ירושלים שחוברה לה יחדיו, מאז שהוכרז הסיפור העצוב הזה, היא פיקציה. מעולם לא חוברה לה יחדיו. וכל מי שמשתעשע בביטוי הזה, שיתן לעצמו דין וחשבון כנה, הגון, ישר. כביש 60 היורד מרמאללה לכיוון ירושלים צריך להיות קו הגבול. וכל השכונות שנמצאות במזרח העיר המערבית ירושלים, צריכות לחבור ביחד, עד צור באחר בדרום, מול הר חומה. ביחד להיות עיר שתיקרא ירושלים המזרחית, והיא תהיה בירתה של המדינה הפלסטינית. ויתור לא גדול.

והאגן הקדוש, והעיר העתיקה?

עבאדי: תראה, אני חושב שאת העיר העתיקה צריך לספח. אבל גם פה אני מוכן להתפשר.  את הרובע היהודי, צריך לספח למדינת ישראל רשמית. ונשאר ההר. מעל לכל ספק, קדושתו של הר הבית ויחסה של היהדות אליו ביטאו ערגה של 2000 שנה. אבל במהלך 2000 שנה ההר הזה התקדש גם בעיני המוסלמים והנוצרים. הוא צריך לעמוד תחת פיקוחה של רשות פלסטינית שיהיו בה גם נוצרים וישראלים.

זאת אומרת הר הבית יהיה בידי הרשות הפלסטינית?

עבאדי: לא! וישראלית אמרתי.

ניהול משותף?

עבאדי: נכון. כלומר ניהול משותף של התפילות לכל הדתות, ובלי יריות, ובלי משמר הגבול, על פי סדר שייקבע על ידי אותו גוף שיקום, ישראלי פלסטיני, שינהל אותו במשותף. לא גוף בינלאומי. שתי מדינות, בוגרות, רציניות, תקיימנה מערכת מנהלית לניהול אורח החיים בהר הזה, שיאפשר את חופש הפולחן ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים בכל הכבוד הראוי.

ולמה זה לא עבד עד עכשיו?

עבאדי: כי אף פעם לא ניסו לעשות את זה.

בגלל הדומיננטיות שלנו?

 עבאדי: מפני שכל הזמן חיים תחת הסיסמא שכבר מזמן מתה: הר הבית בידינו, של מוטה גור, כאשר הסטטוס קוו שנחתם בין ירדן ובין בגין, גרם להוריק את הבלון הזה מהאוויר שהיה בו לחלוטין. הר-הבית לא בידינו במסגרת הסטטוס-קוו. והיו האירועים בתקופת נתניהו עם המגנומטרים ועם הבחור הזה מהאבטחה… צריך להפסיק את זה.

אתה יכול לסכם את האינטרס של כל אחד מהשחקנים, הרשות הפלסטינית, החמאס, שאי אפשר להתעלם ממנו כי הוא קיים ומחזיק בכוח וטו, והמתנחלים, וישראל הרשמית, מצרים?  

עבאדי: והעולם. מבחינת הפלסטינים, ההצעה הזאת עשויה להביא קץ לסכסוך דמים מתמשך שהמחיר, גם אצלם, הוא לא פשוט. ב׳, מימוש החלום הזה הוא בן כמעט 80 שנה. ג׳, הם יחדלו להיות אנשים נטולי זהות, כאשר הם יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית עם תעודת זהות פלסטינית. ד׳, המדינה הזאת תזכה לתמיכה כלכלית ועידוד נמרץ מצד מדינות העולם, ואפשר שיהיו בה חיים של רווחה, של נינוחות, שהעם הפלסטיני מאוד זקוק לו.

מבחינת ישראל המצב הבלתי אפשרי בו מדינה ריבונית נמצאת במצב מלחמה מתמיד מאז שהיא קמה, יחדל. זה דבר שצריכים אותו, כי אי אפשר להתעלם מן ההתשה שיש בדבר כזה. דבר נוסף, הרווחה שישראל תזכה לה, בגין לחסוך את ההוצאות הענקיות שאנחנו משקיעים בביטחון השוטף. נזכה לאהדה עצומה בקרב העולם. לא יהיה יותר צורך ב- BDS, לא יהיה צורך יותר בחרם אינטלקטואלי אקדמי נגד מדינת ישראל. הדברים האלה יתבטלו מאליהם. זה גם ישפיע על ירידת האנטישמיות. מכל בחינה.

לפני שנפגשנו אמרת לי שבעצם זה הצלת הפרויקט הציוני?

עבאדי: ברור.

מה יקרה אם המצב הזה יישאר?

עבאדי: אם המצב הזה יישאר, נמשיך להתבחבש, ואלה יקראו לאלה ‘השמאל המטורף’, אלה יקראו לאלה ‘הימין המטורף’, והפער והשבר בחברה הישראלית יילך ויעמיק, ובסופו של דבר יהיה לשבר הזה מחיר. די. אין שמאל ואין ימין. יש עם אחד. עם ישראל בארץ ישראל. וכולנו אחים. וכולנו יהודים. וכולנו ציונים. די עם השבר הזה.

חוץ מאלה שלא מקבלים את התוכנית שלך?

עבאדי: מי? תראה לי אחד שיכול להתנגד. מצרים? מצרים בתרומתה הצנועה הזאת, של 20 אלף ק״מ רבועים באזור שומם, שבטכנולוגיות שישראל תעניק בכספם של זרים, נהפוך אותם לגן פורח, לדוגמא ולמשל? מצרים תזכה ליוקרה גדולה והיא זקוקה לזה. שלטונו של א-סיסי, שלא נבחר כמו מובארק ואנואר סאדאת ונאצר, הוא רופס. והוא יזכה לאהדה גדולה, משאלת לב של עולם שלם. לא רק הערבי והיהודי והפלסטיני והישראלי, אלא עולם שלם שחותר לזה.

זה נשמע כמו איזה רעיון תעשייתי, איך אתה מייצר פלסטין חילונית דמוקרטית?

עבאדי: שאלה נפלאה. תראה, חמאס, התנועה הרדיקלית הקיצונית הזאת, שאמרתי כבר קודם שהיא בת של האחים המוסלמים במצרים, לא הוזמן על ידי תושבי רצועת עזה. זו לא היתה משאלת לבם. הוא השתלט בכוח על ידי ירי בכל מי שניסה להעז…

אבל קיבל תמיכה ציבורית גדולה.

עבאדי: במה? במצוקה הזאת שנוצרה עם השתלטות חמאס בכוח, כאשר ערפאת הגיע לארץ ולפני קרה מה שקרה בינו לבין ישראל, היתה תחושה בקרב הפלסטינים שהנה ימות המשיח הגיעו. בחיים הם לא חלמו על מדינה רדיקלית דתית, חלק מח׳ליפות אסלאמית. אתם לא נורמאלים. הם לא רוצים את זה. אבל מי שמחזיק ברובה הוא קובע.

איני עבאדי (צילום: יזהר באר)

***

 אתה יכול להציג על המפה את הקווים הכלליים של התכנית?

עבאדי: (מציג על המפה את גבולות המדינה הפלסטינית בצפון סיני) הקו הזה נקרא קו סואץ-רפיח. מהנקודה הזאת ברפיח, שזה המקום הרחב ביותר ברצועה, הוא ימשיך עד אל-עריש. השטח הזה הוא 500 ק״מ מתוך ה-20 אלף.

זאת אומרת שנחזור לאזור ימית ופתחת רפיח?

עבאדי:  לא, זאת המדינה הפלסטינית שתחזור לשם. כלומר, יהיה לה חוף ים גדול בים התיכון.

אבל ישראל צריכה גם לתרום משטחה, המצומצם בלאו הכי, לטובת הטרגדיה…

מסיבות סימבוליות?

עבאדי: נכון, בגלל הטרגדיה, שנגרמה להם בגין עצמאותנו. לתרום, ולו סימבולית, משהו. השטח הזה בחולות חלוצה, והשטח הזה בחולות שונרה. שמרתי שהמועצה האזורית אשכול לא תיפגע, שמרתי שהדרך אל ניצנה תישמר. כלומר, אין כאן עקירת ישובים, אין כאן עקירה של שום דבר.

ברור שהמדינה הפלסטינית צריכה להיות מפורזת. 10– 20 – 30 – 50 – 70 שנה, לא משנה. הרבה שנים היא צריכה להיות מפורזת, כדי להוכיח ולבנות ביטחון בישראל, שאכן היא לא מאיימת יותר על מדינת היהודים.

יש דוגמא בהיסטוריה להצעה מהסוג הזה שיושמה באיזשהו מקום בעולם?

עבאדי: תראה, לא צריך ללכת רחוק. ההתישבות בתרס״ה, באל-עריש, זאת היתה אפשרות. בתרס״ה רצו שנתיישב בסיני אחרי הכישלון באוגנדה.

ההצעה של הרצל?

עבאדי: כן. הציעו להתיישב כאן באל-עריש. כלומר זה לא משהו חדש.

 אתה מכיר דוגמא היסטורית שמדינה מוותרת על שטחה?

עבאדי: לחילופי שטחים יש המון דוגמאות. תראה, אחרי מלחמת העולם חבל הסודטים, הגבול שבין פולניה ובין גרמניה ובין צ׳כיה ובין הונגריה. בוודאי שנעשו תזוזות. רוסיה הסובייטית זה לא רוסיה של האיחוד הרוסי. אוקראינה זו מדינה בפני עצמה, היא לא חלק מברית המועצות. דברים כאלה קרו בעולם, נוצרו מדינות שיש בהן רווחה, ונינוחות, ושמחה, וחיים של שלווה, בוודאי. נעשו תזוזות של אנשים.

***

אל”מ (מיל.) ד”ר שאול אריאלי הוא מגדולי המומחים להיסטוריה של הסכסוך, להצעות ולתכניות לעיצוב גבולות הארץ והוא תומך נלהב באופציית שתי המדינות לשני העמים, ילידת אוסלו, שהוא רואה בה את הפתרון היחיד האפשרי.

שאול אריאלי שלום, מה שלומך?

אריאלי: בסדר גמור.

אנחנו מדברים על תוכנית שמדי פעם עולה, אם כמשאלת לב ואם כעניין רציני,  מין פורמולה אחרת לפתרון הסכסוך; שהמצרים מנדבים שטח מסיני כדי ליצור מדינה פלסטינית או הגדלה של עזה או איזשהו פתרון שייתן מענה לבעיה הבלתי פתורה שאנחנו ניצבים מולה. אז, קודם כל, רציתי לשאול אותך, אם נתקלת בעבר בתוכנית כזאת?

אריאלי: כן. קודם כל אני רק חייב להעיר הערה אחת, מקדמית, בנוגע לנושא הזה של הפורמולה. יש פורמולה ליישוב הסכסוך. אנחנו פשוט לא ממצים אותה ולא מממשים אותה. היא ישנה והיא ברורה. אני מדבר על פתרון שתי המדינות.

נראה שאתה מהאחרונים שנותרו על הרכס, שמאמינים שעדיין יש לה היתכנות.

אריאלי: כן. עדיין יש לה היתכנות. את השאלה שלך צריך לחלק לשניים. יש את הרעיון הבסיסי שמולידו הוא פרופ’ יהושע בן אריה. הוא דבר על  אפשרות של חילופי שטחים משולשים…

הרעיון שלו התייחס לנוסחה הבסיסית של 242 שאומרת שבסופו של דבר המדינה הפלסטינית תיכון על 22% מפלסטין המנדטורית, וכמובן, שהמצרים לא ייפגעו מהתהליך הסיבובי הזה.

ההיתכנות של הדבר הזה היא אפסית משום שאין לה פרטנר לא בצד המצרי ולא בצד הפלסטיני. הפלסטינים שוללים את זה מכל וכל. צריך לזכור שהאדמה נלקחת מהגדה, היא נלקחת מכפרים מסוימים, היא נלקחת מערים מסוימות ופה אנחנו מדברים על קבלת שטח בתוך מצרים. מבחינתם זו אפילו פגיעה בזהות כי הרי הזהות הלאומית שלהם מוגדרת בתוך פלסטין המנדטורית ופה זו בעצם יציאה מתוך הזהות הלאומית שלהם. מה עוד שמבחינתם זה לוותר על 500 קמ”ר של אדמה חקלאית, טובה, במרכז הארץ ובתמורה לקבל שטח שיש לו פוטנציאל נגיד ימי או תיירותי אבל לא למה שהם מתכוונים. מה עוד שזה כמובן מחייב העתקה של אוכלוסייה לאזור הזה.

אבל הסירוב המוחלט ששולל את ההיתכנות של העניין הזה זה בעצם הסיפור המצרי. למצריים היתה אג’נדה מאוד ברורה. היא ניסתה במלחמת העצמאות, לתפוש חלקים מהמדינה הערבית המתוכננת ובסוף נאלצה להסתפק ברצועת עזה. אבל בסוף המלחמה היא אפילו לא טרחה ולא עניין אותה לספח את רצועת עזה. היא השאירה את זה כשטח כבוש תחת ממשל צבאי. בין היתר, אחת הסיבות היתה שהמצרים היו חברים באו”ם ולא יכלו להפר את עקרון 2 של אמנת האו”ם. בהמשך, למרות שקבלו את עזה בחזרה אחרי מלחמת קדש ב-1956, כשהגענו להסכמי השלום, הם בשום פנים ואופן לא היו מעוניינים לקבל את עזה. עזה, מבחינתם, שייכת לסכסוך הישראלי – פלסטיני ושם זה אמור להיות מיושב בין ישראל לבין הפלסטינים. לכן כל הרעיונות בעניין הזה נפלו.

שאול אריאלי

פורסם בעבר שהית הפגישה בין א-סיסי לאבו מאזן וא-סיסי הציע לאבו מאזן סוג של פתרון כזה ואבו מאזן סירב.

אריאלי: זה פייק-ניוז מדהים, שבאמת החזיק מעמד משהו בסדר גודל של 48-72 שעות. המקור של זה נולד בוויכוח הפנימי בתוך החברה הפלסטינית – הניסיון של אבו מאזן לפגוע בחמאס. לכן אבו מאזן שחרר מה שנקרא, פייק ניוז, לתוך השיח הפלסטיני, שאומר שא-סיסי הציע לישראל, להנייה ולמשעל להקים מדינה פלסטינית בצפון סיני על שטח לא גדול של 1000 קמ”ר והחמאס קבל את ההצעה הזאת, מה שמעיד שהחמאס בעצם מחבל ברעיון הלאומי הפלסטיני של כינון מדינה פלסטינית בפלסטין המנדטורית.  הדבר הזה לא החזיק הרבה מים גם בשיח הפלסטיני, אבל מאוחר יותר היה שר בישראל שלקח את העניין הזה ושחרר את זה כסקופ לגלי צה”ל שבו הוא טען שלא מדובר במשעל אלא מדובר באבו מאזן.

אתה אומר שזה עורבא פרח? 

אריאלי: לגמרי. בדקתי את זה גם עם המצרים וגם עם הפלסטינים והדבר התברר במהירה כפייק.

אבל יש בעיניך תרחיש שבקונסטלציה מסוימת, כמו קריסה כלכלית במצרים למשל, היזקקות מטורפת לסיוע בינ”ל ונסיבות אחרות, בינ”ל, פוליטיות, בו המצרים יכולים לשקול עקרונית ויתור על קילומטר/ סנטימטר/ 10 קילומטר?

אריאלי: קשה לי מאוד לראות את זה, כי כאן מדובר בכבוד לאומי. כשהעניין הזה התפרסם, הפייק ניוז הזה, יצא לי לדבר שם עם נציגים מהשגרירות ולברר את העניין. אמרו לי, ‘תגיד, מה אתם לא נורמאלים? אתם לא מבינים את הקדושה של האדמה?’.

עזוב קדושה, מבחינת הנרטיב שהם משרטטים, אין סיכוי שיוותרו על העניין הזה. להזכירך מה שקרה בטאבה, עם המפרץ הזה של נלסון הקטן וההתעקשות. נכון שהצדק היה לצידם ובסוף הם אכן קבלו את זה בחזרה, אבל ברור שאין בסיס לעניין הזה. לסאדאת בזמנו היה כל כך חשוב להעביר את הגבול ממש על הקו המקורי של 1906, 1922. אנחנו יודעים מה קרה למשל לעיר רפיח שפשוט התרחבה וחצו אותה לשתיים עקב ההחלטה הזאת.

יש הצעות נוספות, להקים לגמרי את היישות הפלסטינית בסיני. אין לזה באמת שום היתכנות כי המרוויחה העיקרית מהעניין הזה היא ישראל.

אני רוצה לשאול אותך שאלה קשה שנוגעת אליך. במאמר שפרסמת לאחרונה ב”הארץ” עם שותפים, עסקת בהתפשטות המאחזים הבלתי חוקיים. זה נראה כמו תהליך סטיכי כזה, שמי יודע מה יהיה סופו או המשכו. מה שעל פניו, להדיוט לפחות, זה נראה כמצמצם את ההיתכנות של פתרון שתי המדינות. אם כך, אז גם פתרון שתי המדינות הולך ויורד מהפרק. אז למה פתרון כמו מדינה פלסטינית בסיני, נשמע יותר מופרך מאשר פתרון שתי המדינות? ואולי שניהם לא מופרכים?

אריאלי: לפתרון בסיני אין פרטנר פלסטיני, אין פרטנר ערבי וכמובן אין פרטנר מצרי. וגם לא ירדני. לעומת זאת, לפתרון שתי המדינות יש פרטנר פלסטיני, ערבי ועולמי. כי כל הפתרון הזה של שתי מדינות מעוגן בהחלטות הבינ”ל מאז החלטת החלוקה ועד היום. לכן זה הבדל מהותי בהיתכנות של הדבר הזה.

יחד עם זאת, כמו שאמרת, אין פרטנר ישראלי ולכן ההיתכנות הפוליטית למימוש של פתרון שתי המדינות הוא בלתי אפשרית. גם ההיתכנות הפוליטית בקרב הצד הפלסטיני היום היא בעייתית בשל הפיצול הרב שיש שם, בגלל השחיתות, בגלל אובדן המשילות, בגלל העדר בחירות ועוד דברים. צריך זמן כדי לארגן כתובת אחת פלסטינית.

אבל השאלה שלך לא לנוגעת רק בהיתכנות הפוליטית אלא גם בהיתכנות הפיזית. יש היתכנות פיזית כי המאחזים, כמו הרוב המכריע של ההתנחלויות, אינם משפיעים כלל על ההיבט הדמוגרפי ועל ההיבט המרחבי. למה? כי בסופו של דבר אותם מאחזים, שנועדו בעצם לעקור או לבטל את החלטת הממשלה מ-1992 שלא בונים התנחלויות חדשות, הם בסך הכל קטנטנים. חיים בם פחות מ-20 אלף איש.

עוד כמה שנים הם יהיו 40 או 50 אלף…

אריאלי: אבל בפרישה שלהם הם עדיין לא משפיעים דמוגרפית ואפשר לבחון את זה באיזו שיטה שאתה רוצה. הזכרתי את המחקר האחרון שפרסמתי “נאחזים בשטח או מאחזים עיניים” ואנחנו רואים שמבחינה דמוגרפית ומרחבית אין להם משמעות. התושבים שם נספרים יחד עם התנחלויות האם שלהם. הנוכחות שלהם וההשפעה שלהם על המרחב מבחינת תפיסת שטח ודברים נוספים היא אפסית.

על מה כן יש להם השפעה? על חיי היום יום. בחיי היום יום, העובדה שיש שם מאחז על הגבעה, מביא אתו בסופו של דבר גם את צה”ל וצה”ל מגן על המאחזים האלה ואנחנו יודעים לצערנו מה קורה עם אנשי המאחזים הללו בכל מה שקשור לאלימות נגד הפלסטינים. דווקא העניין הזה ביום יום, יצירת נקודות החיכוך, האלימות המתמשכת, הפגיעה המתמשכת היא הבעיה עם המאחזים. ולכן, עדיין ההיתכנות הפיזית לשתי מדינות קיימת, בתרחיש שמדבר על חילופי שטחים בסדר גודל של פחות או יותר 4 אחוזים.

כשאתה עוסק בפתרון שתי המדינות, אתה מתייחס לסוגיה של איזה סוג משטר יהיה במדינה הפלסטינית? מה יקרה אם יהיו שתי מדינות והמדינה הפלסטינית תהיה חמאסניקית?

אריאלי: ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מדינות לא דמוקרטיות ולא קרה כלום. בכל מקרה, העניין הזה, של המשטר, הוא החלטה פנימית פלסטינית. אבל צריך לזכור, הפלסטינים, מבחינתם, אש”פ שהוא נציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, מדבר על מדינה דמוקרטית. הכרזת העצמאות ב-15/11/88 מבוססת על החלטת החלוקה 181 ושם מדובר על מדינה דמוקרטית. גם אש”פ ביסודו, ובכלל הפלסטינים, מ-1920 מהוועידה הפלסטינית השלישית שהיתה בחיפה ב-1920 ועד היום מדברים על מדינה חילונית, דמוקרטית, עם שוויון זכויות לכולם וכן הלאה. מה יהיה אם החמאס יעלה לשלטון בבחירות ויחליט לשנות את החוקה הפלסטינית ודברים מהסוג הזה? מבחינתי, אני אגיד לך את האמת, אני אצטער מאוד בשביל העם הפלסטיני. אבל אם זו תהיה הבחירה שלו אני אכבד אותה כל עוד אין לכך משמעויות שפוגעות בהסכם. מבחינתי, המבחן זה לא סוג המשטר אלא ההיבט של הפגיעה, היישום וההקפדה על ההסכם.

אני אתן לך דוגמא: הרי מורסי גם מהאחים המוסלמים, הורתם של החמאס. ומורסי הקפיד. ומבחינתי הבחינה של מערכת היחסים עם מצריים לא הייתה מי עומד בשלטון אלא מה המדיניות שהוא אוחז בה וכיצד הוא מיישם ושומר על הסכם השלום עם ישראל.

מול פתרון שתי המדינות שאתה דוגל בו עד היום, יש קולות שנעשים פופולאריים יותר ויותר שמדברים על הכלה של הסכסוך, החזקת הסכסוך, ניהול הסכסוך, מיכה גודמן ושות’. איך אתה מתייחס לרעיונות האלה?

אריאלי: אלה מושגים מכובסים לחלוטין שרחוקים באמת מהפרשנות האמיתית שלהם, יותר ממה שנדמה. כי כל מי שמדבר על צמצום הסכסוך בעצם נוהג להוסיף כמה אלמנטים שרובם ככולם הם אלמנטים כלכליים – הגדלת היתרי העבודה ליוצאים מאיו”ש, היתרים לחיפוש עבודה מעזה וכדומה. אף אחד לא שואל את עצמו את השאלה האמיתית. כשאתה אומר אני בא לצמצם את הסכסוך תשאל את השאלה הראשונה: מהו הסכסוך? על מה הוא הסכסוך? הסכסוך הוא על היתרי עבודה? לא. הסכסוך הוא סכסוך טריטוריאלי לאומי, עם היבטים דתיים.

הם אומרים – אי אפשר כרגע לפתור את הסכסוך. בואו נקטין את מקורות החיכוך.

אריאלי: אבל דווקא לא עושים את זה, משום שאם אתה מאפשר למאות אלפי פלסטינים להסתובב בישראל, לחפש עבודה או לעבוד בה, לדוגמא, ובמקביל אתה מעמיק את הסיפוח הזוחל ומגדיל את נקודות החיכוך באיו”ש – אז מה צמצמת? כל צמצום הסכסוך הזה הוא בדיוק ההפך. זאת האירוניה הפתטית בעניין של מיכה גודמן שגר בכפר אדומים ולא מבין מה קורה מתחת לאף שלו בחאן אל-אחמר.

הרי מה ישראל עושה? מצד אחד, היא אומרת שהיא מצמצת את הסכסוך אבל עושה להפך. היא מגדילה את שטח הפנים של הסכסוך בגדה כל יום מחדש על ידי מה שהזכרנו קודם: הרחבת המאחזים, הלבנת המאחזים, הרחבת ההתנחלויות, סלילת כבישים וכן הלאה. היא גם מרחיבה את נקודות החיכוך עם הפלסטינים ברגע שהיא מרשה למאות אלפים מהם להסתובב בארץ ולחפש עבודה. אני מזכיר לך את התקופה שאנחנו מכירים אותה – האינתיפאדה הראשונה. בין 88 ל-93, כשלא הייתה גדר, ולא הייתה בקרה ולא כלום, כל יום שני וחמישי נרצחו פה אנשים ברחוב כתוצאה מהחיכוך הזה. לכן אין לזה שום קשר.

אם אתה רוצה באמת לצמצם את הסכסוך אתה צריך ללכת לפן הטריטוריאלי וזה אומר ליישם מה שהתחייבנו באוסלו באופן הדרגתי .

כל ההיבטים הכלכליים וכל מה שמסביב לזה זה בסדר גמור אבל רק אם זה בא עם הפן הטריטוריאלי. ההיסטוריה מראה לנו במשך 120 שנות סכסוך שמעולם המצב הכלכלי לא קבע את עמדת הפלסטינים. מעולם. גם שיא האינתיפאדה השנייה, קרה בשיא הפריחה של הפלסטינים. גם לפני מלחמת העצמאות וכן הלאה. אנחנו מבינים שהפן הכלכלי לא יכול להחליף בשום פנים ואופן את הכבוד הלאומי, את האספירציות הלאומיות, את השאיפות הלאומיות. ולכן מי שמדבר על צמצום הסכסוך בעצם מדבר על דבר אחד; להמשיך את הסיפוח הזוחל בלי להבין את לב הסכסוך שהוא לב טריטוריאלי לאומי.

ולהגדיל את נקודות החיכוך?

אריאלי: בוודאי. הרי הרעיון של הימין הלאומי המשיחי הוא להגדיל את נקודות החיכוך כי בכל נקודת חיכוך כזאת בסופו של דבר צה”ל מתערב וזאת הזדמנות להרחיק את האנשים. ולכן נקודות החיכוך נוצרות במתכוון בכפרים הפלסטיניים, בשטחי המרעה, במרחב התפר, בירושלים…

אז בעצם אתה אומר – אין היתכנות לשום פתרון מדיני של הסכסוך חוץ מהפתרון הישן והטוב של שתי מדינות?

אריאלי: נכון. כל ההיסטוריה של 120 שנות סכסוך מראות לנו שהפתרון היחידי האפשרי הוא של פשרה שיש בו צדק מסוים לשני הצדדים ולא יותר מזה. כל פתרון אחר הוא בעיקר הפסד של מדינת ישראל משום שכל פתרון אחר, איך שלא תסתכל על זה – מדינה אחת, מדינה אחת לא שוויונית, קונפדרציה, פדרציה, בסופו של דבר כשאתה מסתכל בטווח הארוך, כל הפתרונות האלה יובילו למדינה בעלת רוב ערבי. כי חבר’ה בארץ לא יישארו כאן, לא להתחכך באפרטהייד, ולא להתחכך תחת שוויון זכויות. זה לא יעבוד מבחינה כלכלית עם כל המטענים והמשקעים הקודמים. ולכן זה יהפוך בסופו של דבר למדינה ערבית. זוג שלא יכול להתגרש אז אומרים לו תחיה מחדש קרוב יותר? זה פשוט לא עובד. אז אני אומר בואו נתגרש והפתרון היחיד הוא שתי מדינות לשני העמים.

***

לפני שסיימתי את סבב השיחות עם המאמינים בסיכוייה של תכנית משולבת כזאת ועם הפסימיים, פניתי לחה”כ אחמד טיבי, שמקושר היטב למקבלי ההחלטות במשולש ישראל, הרשות הפלסטינית ומצרים ולרחשי דעת הקהל שם.

שאלתי אותו אם לדעתו המצרים או הפלסטינים יסכימו לתת ולקבל חתיכת אדמה במדבר כדי לקדם את פתרון הסכסוך ההיסטורי בין הציונות והתנועה לאומית הפלסטינית. טיבי גיחך.

ובכ”ז בעולם מסתמנת התעניינות בתכנית עוד לפני שיצאה לאור. איני עבאדי מתקשר להגיד שכתב של לה-מונד מבקש להיפגש איתו בדחיפות. מה לעשות איתו? הוא שואל.

פניתי למשרד ראש הממשלה לתגובה אך עד פרסום הפרק היא לא התקבלה.

 ***

האזנתם לפרק 67. “איך פותרים את הסכסוך באבחה אחת – ריביירה פלסטינית בחבל ימית, למשל”

אם הגעת עד לכאן יתכן ומצאת עניין בתוכן המשודר ולכן אני מסיים בפנייה אישית אליך. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. כדי שנוכל להמשיך ולהגיש בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה כספית שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית; לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת – פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי באתר פרות קדושות

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

לקריאה נוספת:

איני עבדי תכנית להקמת שתי מדינות

גיורא איילנד חלופות

תמצית הפרק בהארץ

להאזנה באתר:

[פרות קדושות] פרק 59. סינדרום ירושלים: כך הפך מסגד אל-אקצא לדבק המאחד את העולם המוסלמי ולפתיל ההצתה של המלחמות הבאות.

ט’ באב תשפ”א, שיחה עם יצחק (איני) עבאדי על יחסיו המפותלים של האסלאם עם הר-הבית, המקום הראשון אליו כיוונו המוסלמים את תפילתם ולימים נשכח מלב, אך חזר לשגע את העולם עם לידתה של התנועה הציונית.

מוסיקה: אלכס טופל, “לא יספיקו רגעים” (יציאת חירום)

תמונה ראשית צילום משה פילברג

***

נתחיל בכמה דברים שהמרואיין שלנו טוען שאיננו מכירים על האסלאם ויחסו לארץ ישראל, ליהודים ולהר-הבית:

  • הנביא מוחמד הכיר בקוראן בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל בשתי גדות הירדן והכיר בקדושת ירושלים ליהודים.
  • בתקופת בית-עבאס, החל משנת 751 לספירה, ירושלים והר-הבית נשכחו מלב העולם המוסלמי. בתקופה זו יהודים מקומיים טיפלו באחזקת שני המבנים, מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע.
  • עם הכיבוש הצלבני שבה ירושלים למרכז התודעה האסלאמית. אחרי מותו של צלאח א-דין איבדה ירושלים שוב את מעמדה בעולם המוסלמי ונשכחה מלב. עד לבואה של הציונות.
  • במאה ה-18, לפני שהרצל והציונות נולדו, הגיעו לארץ שש עליות של יהודים, שהתקבלו בברכה על ידי שליטיה המוסלמים. לוחמים יהודים ומוסלמים נלחמו כתף אל כתף להגנת הארץ ואף כבשו יחד את דמשק.
  • ולסיום, שאלת טריוויה – מי היה שייח’ ג’ראח, שההתרחשויות בשכונה הקרויה על שמו במזרח ירושלים תרמו להבערת עזה במבצע “שומר חומות”?   

שייח’ ג’ראח היה רופאו האישי של צלאח א-דין, כובש ירושלים מידי הצלבנים ומטהר אל-אקצא.

שלושה מוטיבים מרכזיים מעסיקים את התודעה הישראלית ולא חולף יום שבו התקשורת המקומית והשיח הציבורי לא יעסקו בהם באופן כלשהו – השואה, הסכנה האיראנית והר-הבית. לא מאמינים, תבדקו בגוגל. קטסטרופת השואה, הותירה את חותמה בזיכרון היהודי כמגה-טראומה לאומית, מצד אחד, ומצד שני, הקסם האפל של הר-המריבה בירושלים, מושך אליו שוחרי מקדש יהודים ואנשי שב”כ שמנסים למנוע מהם לבצע את המגה-פיגוע הבא, שעלול להעמיד בסימן שאלה את קיומו של הפרויקט הציוני כולו. טראומת השואה והחרדה משואה שנייה מתנקזים אל אותו מתחם מקודש בירושלים, שבליבו פועם מעין כור גרעיני לוהט עם אנרגיה קוסמית שמערבבת אלוהים, דת ולאום והיא בעלת פוטנציאל נפיצות אינסופי.

בעבר פרסמתי, עם אחרים, מחקרים שעסקו במיפוי הקבוצות היהודיות המיליטנטיות, שרואות במתחם הר-הבית את ברירת המחדל המשיחית בקרב על זהותה של ישראל והמנוף שימנע “סכנה” של הסדר פוליטי של הסכסוך היהודי-ערבי. הבחירה להתמקד בסכנות הנובעות בעיקר מהקבוצות היהודיות, היה ברור. לפחות לי;

א. ישראל שולטת בהר-הבית ואחראית למתרחש בו.

ב. המוטיבציה היהודית ליצור פרובוקציה, שתשנה את הסטטוס-קוו הנהוג בו, שאוסר כיום תפילה של יהודים, גבוהה יותר מזו המוסלמית.

ג. אני יהודי וישראלי, וככזה עלי לבדוק, קודם לכל, את המתרחש אצלי בבית.

 הפעם ננסה לבדוק כאן את משמעותו של הר-הבית עבור המוסלמים ואת האופן שזו השתנתה מימי הנביא מוחמד. נבדוק, מה מסמל המקום הזה שעשוי להעביר מוסלמים על דעתם, חילונים כדתיים, ושמאיים שוב ושוב להבעיר תבערה גדולה? מהו הדבר הזה בהר-הבית ובאל-אקצה, שנוגע במה שאפשר אולי לקרוא לו “הנפש הערבית” או “הנפש האסלאמית”? האם מדובר בסוגיה שהיא יותר פוליטית או יותר דתית? (על הר-הבית ו”הנפש היהודית” נדבר בהזדמנות אחרת). והאם צפויים לנו סבבים חוזרים ונשנים מול עזה בכל פעם ששאלת אל-אקצא תעמוד שוב על הפרק?

לאחר שוך האש במבצע “שומר חומות”, שהוציא עשרות אלפי מוסלמים מבתיהם בהפגנות זעם בעקבות ההתרחשויות בירושלים המזרחית, נפגשתי בעניין הזה עם איני עבאדי, מזרחן ומושל עזה לשעבר. בעת שירותו ברצועה למד עבאדי אסלאם לצידו של שייח’ אחמד יאסין, לימים מייסד החמאס (עבאדי התארח בתכניתנו בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר” בפרקים 15,16,18,19,21,30). אם לא די בכך, בשנים האחרונות מלמד עבאדי היהודי אנשי דת מוסלמים בגליל על האסלאם השיעי. זה היה ראיון שקוף, נטול מוטיבציה פוליטית, דתית או לאומית, על אחד הנושאים הנפיצים והרגישים ביחסי העמים באזור.

***

עבאדי: “הצגת השאלה שלך היא ממש מדייקת. תראה, צריך לעשות סדר בדברים כדי שנגיע לדברים שהם לא מיתוסים והן לא אמירות חסרות יסוד ונבין את הדבר הזה, שנקרא מעמדה וקדושתה של ירושלים באסלאם. יש ביטוי מאוד מקובל; ‘אולא אל-קבלתיין ות’אלית אל חארמיין’; המקום הראשון שאליו כיוונו את תפילותינו והמקום השלישי בקדושתו.”

אחרי מכה ומדינה?

עבאדי: “אחרי מכה ומדינה. זה ביטוי לא קוראני.”

ירושלים בכלל נזכרת בקוראן?

עבאדי: “המילה ‘ירושלים’, לא. אבל ‘אל-ארד אל-מוקדסה’ (הארץ המקודשת), ‘בית אל-מקדס’ (בית המקדש), מוזכר אין סוף פעמים. הקוראן מפגין בקיאות מדהימה בכל מה שקשור לתורת ישראל, עם ישראל וארץ-ישראל. לכן, כל מי שאומר שירושלים אינה מוזכרת בקוראן, והוא איש שנתון בתוך החומר, אז הוא שקרן.”

אבל אל-אקצה מוזכר כדימוי, שהרי המסגד לא נבנה בתקופת חייו של מוחמד. מסעו של מוחמד, אל-אסראאה ואל-מעראג’, הוא כנראה מסע מטאפורי…

עבאדי: “הקוראן מפגין בקיאות עמוקה כ”כ בתורת ישראל, בעם ישראל ובארץ- ישראל אז זה בלתי אפשרי שלא תהיה התייחסות לעיר הזאת שהיא מרכז של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. השאלה היא מי טבע מטבע לשון הזאת, מתי ובאיזה נסיבות. מטבע הלשון הזה מאוד מקובל ומייחסים לו מימד של קדושה למרות שהוא לא קוראני.

“ועוד דבר אחד אני רוצה לומר לך, יזהר, שאלת קדושת ירושלים באסלאם איננה נחלת הזמן הזורם לדורותיו. במשך תקופות ארוכות מאוד, מאז ימי הנביא מוחמד, אלף שש מאות ומשהו שנה, ועד היום הזה, ירושלים נשכחת מליבם של מוסלמים ואין התייחסות אליה. כאשר יש איום פוליטי על ירושלים של גורם זר, של בני דת אחרת, אז מתעוררת קדושת ירושלים לתחייה.”

אתה יכול לעשות סדר ולהגיד מתי התחיל רעיון קדושת ירושלים באסלאם?

עבאדי:  “פעם אחת, בתקופה הצלבנית, לאחר חיסול הממלכה הצלבנית הראשונה, שבירתה ירושלים על ידי צלאח א-דין אל-איובי, ובפעם השנייה עם הופעת הציונות. עד התקופה הצלבנית ירושלים והמסגדים בהר-הבית נשכחו מלב.

“יש פסוק קוראני בפרשה  17, שאומר ככה: ‘ישתבח שמו של זה אשר הסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר בורך מסביבותיו’. מסע הלילה.

“החדית’ מתייחס לזה – זה היה חלום של הנביא. הסונה, המקודשת ביותר אחרי הקוראן, טוענת שזה היה חלום. ולא סתם, אלא מקורביו של הנביא ואשתו אומרים לו, אל תספר את מה שחלמת, יצחקו עליך…”

אבל אני מניח שיש חדית’ אחר שאומר דברים אחרים…

עבאדי: “לא, לא.”

כלומר, ברור שזה חלום או מטאפורה?

עבאדי: “חלום. בפירוש מדובר ב’חלמתי חלום'”.

אנחנו גם יודעים שירושלים עדיין לא נכבשה אז על ידי האסלאם בימי חייו של מוחמד ולפיכך גם מסגד אל-אקצא לא היה קיים…

עבאדי: ב”וודאי. מי שכבש את הארץ היה עומר בן אל-ח’טאב, החליף השני אחרי מות הנביא. כלומר בוודאי שלא. החלום על עניין  ירושלים מצביע על ידיעתו את ירושלים והיהדות ומקומה של ירושלים ביהדות.”

אתה אומר שלמוחמד היתה היכרות גבוהה עם היהדות והיהודים. מה היתה עמדתו לגבי קדושת ירושלים ליהודים?

עבאדי: “חלק חשוב מאוד מבחינת נפח הקוראן עוסק בתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. אז ברור….”

הוגים מוסלמים בני זמננו יכולים להבין או לקבל את קדושת ירושלים בעיני היהודים, בקונטקסט של היום?

עבאדי: “תראה, הקונטקסט של היום הוא פוליטי ואז כמובן לא אומרים את האמת. אבל אם  נקיים דיון אינטלקטואלי משכיל ורציני אף אחד לא יעז להתכחש לזה.

“בעובדה, כאשר הנביא מגיע אל שלושת השבטים היהודיים, קינוקאע, נדיר ובני קורייט’ה, הוא מאמץ מהם חמישה דברים לדתו המתגבשת, שהיתה להם מטרה אחת, להביא את היהודים בחצי הערבי להצטרף לרעיון האומה שלו.

“עד בואו ב-622 אל היהודים בערב, הנביא וחבריו התפללו פעמים. בדרך החיזור אחרי היהודים בערב אמר: ‘אני אוסיף עוד אחת, כדי להתפלל שלוש פעמים כמו היהודים.  דבר שני נתפלל לכיוון ירושלים.”

והוא מסביר למה?

עבאדי: “ברור, כדי לרצות אתכם ולהעביר אתכם אל ברית האומה שלי. בקוראן לא כתוב שהוא התפלל לכיוון ירושלים, אבל הקוראן מספר על השבר בינו לבין היהודים שאחריהם הוא חיזר, שהביא להרג איום. כן כתוב בקוראן שאלוהים אמר לו תחזיר חזרה את כיוון התפילה אל המקום שהיית רגיל אליו מקודם, כלומר לכיוון מכה.”

שהיה גם כיוון התפילה בעידן הג’האליה, הטרום אסלאמי?

עבאדי:  “יש פה בעיה לא פתורה בקוראן. אם התפללו למכה לפני שהפנו את המבט לכיוון ירושלים, הרי הכעבה היא הפנתיאון האלילי ורקדו מסביבה בעירום. לאן הוא הפנה את המבט, במכה? בעיה קשה”.

איך פתרו אותה?

עבאדי: “זאת בעיה לא פתורה. לאן הוא הפנה את המבט כשהוא התפלל עד שהוא הגיע ליהודים ביתרב, היא מדינה? האם הוא התפלל לכיוון הכעבה שהיו בה אלילים? שאותם רק בשנת 629/30, כשהוא כובש את מכה, הוא מטהר אותה? בעיה.

“הדבר השלישי זה צום יום הכיפורים, שנקרא בסונה עשוראא. הוא צם את יום הכיפורים, כחלק ממערכת החיזור אחרי היהודים והשכנוע לקבל את חוזה האומה. אותו הדבר גם עם שאלת החזיר וברית המילה. כל המצוות האלה מופיעות בפרשה השנייה, סורת אלבקרה (סורת הפרה).”

ואיך זה קשור לירושלים?

עבאדי: “רגע. החליף החמישי לבית אומיה בונה את בניין כיפת הסלע וזה שנוי במחלוקת. למה הוא הקים אותו? ולמה משנת 714/ 715, הבן שלו, וואליד הראשון, השלים והקים את מסגד אל אקצה של היום. אבל זה רחוק שמונים שנה מימי הנביא.”

כלומר אם אנחנו נסכם את זה מילולית או טכנית או עובדתית לא יתכן שהנביא עשה מסע מעשי כזה ….

עבאדי: “כתוב בפירוש– ‘חלמתי חלום’…”.

בתורה שבעל-פה?

עבאדי: “כן, אבל זאת המקבילה למשנה שלנו. ברור, ‘חלמתי חלום’, ולא סתם, הספק היה בפני אשתו אם בכלל ראוי שייספר את זה כי יצחקו עליו. ככה כתוב.”

אם אנחנו נוסעים במכונת הזמן אחורה, בימי חייו של הנביא כאשר הוא חוזר בו מהניסיון המתסכל לצרף את היהודים אליו, והוא משנה את כיוון התפילה ואת עניין יום כיפור…

עבאדי: ” בקוראן כתוב ככה – האלוהים אומר לו, ראיתי שכאשר ציוויתי אותך להתפלל לכיוון ירושלים שלא היית שבע רצון, ולכן אני מחזיר אותך עכשיו חזרה.”

***

איני עבאדי

מה עמדת האסלאם בימי חייו של מוחמד כלפי ירושלים, אחרי שהוא חוזר בו מההתקרבות את היהודים?

עבאדי: “יש טענה ברורה של הנביא ביחסו אל היהודים ובחיזור אחריהם; על ארץ-ישראל המזרחית והמערבית כתוב שהם כאחד. מזרחית ומערבית כתוב בקוראן.”

מה זה אומר מבחינת הקוראן?

עבאדי: “זאת אומרת שכאשר מדובר על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, אז זה לא רק עד הירדן זה גם מזרחה לירדן.”

קצת אקטואלי… 

עבאדי: “זה מרתק. על כל פנים אין אפילו שמץ או זכר של טענה על צורך של הנביא מוחמד  לקחת מהם את קדושת ירושלים. ברור שלא. אין זכר לזה בקוראן.”

האם היית יכול לתמצת את זה ולהגיד שעד מותו של מוחמד הוא לא הכריז על קדושת ירושלים באסלאם?

עבאדי: “ב- 200 אחוז. הוא מכיר בקדושת ירושלים והר-הבית ליהודים, ושל ארץ ישראל וירושלים לבני ישראל. השבר היה על רקע דברים אחרים לגמרי. הקונפליקט על ירושלים זה ממש שטות. אין לזה שום קשר. הקונפליקט  שבינו ובין היהודים, הביא לידי הרג איום  ונורא, בעיקר את הטבח של בני קוריט’ה. בעקבות זה טשרניחובסקי כותב את ‘האחרון מבני קוריט’ה’.”

אז הבנו שבראשית האסלאם ובימי מוחמד אין קדושה לירושלים?

עבאדי: “אין קדושה דתית, אסלאמית של ירושלים ושל הר-הבית.”

מתי צומחת הקדושה?

עבאדי: “הסיפור מתחיל עם הקמתם של שני האתרים האלה, 70 שנה לאחר מות הנביא. וואליד הראשון בן עבד אל מלכ, שבנה את ‘כיפת הסלע’ גומר להשלים את המפעל של אביו. יש אין סוף גרסאות לסיבות שבגללם הקימו את המבנים. גרסה אחת, שיעית, אומרת שבעצם שני המבנים האלה נבנו כדי להיות אלטרנטיבה לעליה לרגל למכה.”

כלמר, כמין אקוויוולנט לעלייה לרגל למכה?

עבאדי: “נכון. החל משנת 750 כאשר קם בית עבאס והוקמה בגדאד, שהיתה מרכז של החליפות העבאסית, אין אזכור של ירושלים. היא נשכחה מלב.”

כמה שנים?

עבאדי: “מ- 750 עד 1250. עד הכיבוש המונגולי ירושלים נשכחה מלב.”

הוגים אסלאמיים לא מזכירים אותה?

עבאדי: “לא סתם, יש כאן מה שנקרא ‘ספרות שבחי ירושלים’, מהזמן שהמרכז עבר לבגדד. מסופר שם שיהודי ירושלים טיפלו בשני המבנים האלה, במסגד אל-אקצה ובכיפת הסלע. ירושלים נשכחה מליבם של המוסלמים.”

ולמה היא חוזרת?

עבאדי: “באה תקופה חדשה. ב-1099 מסע הצלב הראשון. בתקופת מסע הצלב הראשון והשני הצלבנים הפכו את מסגד אל-אקצה למרכז שלהם. הם בישלו שם ועשו צרכים וזה וזה… אחרי 100 שנה בה קיצה של ירושלים הצלבנית, על ידי איש מדהים, צלאח א-דין אל-איובי. כורדי. נערך הקרב בכרמי חיטין והוא מביס את הצלבנים ומשחרר את הר-הבית ואת מסגד אל-אקצה מידיהם של הצלבנים. יש לו חבר, איש דת מדמשק, זכי, והוא ביקש ממנו לבוא לדבר בחנוכת המקדש.”

מה זה ‘המקדש’?

עבאדי: “זה מסגד אל-אקצה אחרי שטוהר. בדיוק באותו תהליך כמו שעשו החשמונאים עם פח השמן. אותו דבר, מנקים משפצים מסדרים ויש חנוכה מחדש של הבית. עומד בראשם צלאח א-דין, שהביא איתו את זכי, שהיה איש דת, ונתן לו את הכבוד לשאת את החוטבה (דרשה) ביום השישי. אותו זכי אומר בדרשה החגיגית שלו עם טיהור הבית, בין השאר את המשפט שהזכרנו ‘אולא אל-קבלתיין ות’אלית אל חארמיין’ (המקום הראשון שאליו כיוונו את תפילותינו והמקום השלישי בקדושתו). אלה המילים שלו אבל הכוונה היא של צלאח א-דין.”

מה המשמעות של ההצהרה הזאת?

עבאדי: “שחרור ירושלים הוא עניין פוליטי. משתמשים בדגל הזה שנקרא קדושת ירושלים הדתית כאמצעי להשיג הישגים אל מול איומים פוליטיים על ירושלים. תקשיב רגע, קורה כאן דבר מרתק…”

הרעיון הזה שזה השלישי בקדושתו הוא חדש?

עבאדי: “קם אח”כ איש חשוב, שנקרא תקי א-דין אבן תיימיה (1263-1328) ואמר; הבל הבלים הכל הבל, קשקוש, לא ככה ולא חלק מזה ולא שום דבר. ”

שירושלים אין לה משמעות?

עבאדי: “ממש לא. יש רק שלוש ערים מקודשות, מכה, מדינה, והודג’, סמוך לטאיף, בסעודיה היום.”

אתה רוצה לומר שעד ימי צלאח א-דין ירושלים היא לא פירמה בעיני האסלאם?

עבאדי: “וודאי שלא. ולא רק זה, אלא גם כאשר נקבע המשפט הזה והוא נאמר בדרשה של טיהור הבית וחנוכת הבית לאחר צאת הצלבנים, קמו אנשים גדולים בהרבה, יותר גדולים מאשר אותו מטיף דמשקאי, שהביא צלאח א-דין, ואמרו, עורבא פרח אין לזה שום קשר, לא ירושלים ולא להר הבית, לא מיניה ולא מקצתיה.”

זאת אומרת שגם אחרי הדברים האלה…

עבאדי: “בוודאי. אבן תימייה, שייח’ אל אסלאם יצא חוצץ; יש רק 3 ערים מקודשות והן מכה, מדינה והוג’.”

שלושתם בסעודיה של היום?

עבאדי: “כן. אומרים שהודג’ זה המסגד שנבנה עוד בימי הנביא מוחמד כשהוא יצא ממכה דרומה לכיוון טאיף. לא חשוב מתי נבנה המסגד, אבל ברור, שאלה הם שלושת המקומות המקודשים. לא ירושלים ולא חלק ממנה ולא שום דבר.

“ואז מתחיל מהלך מדהים, בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל, המוסלמים חוגגים חגים דתיים לא על פי לוח השנה המוסלמי.”

אתה מדבר על חגיגות נבי-מוסה?

עבאדי: “כן, אבל לא רק נבי-מוסה. לא רק זה, ארץ-ישראל הוסלמה בימיו של צלאח א-דין  והמשיכו עם זה הממלוכים, וצבעו אותה בצבע ירוק. אין דבר כזה בכל העולם המוסלמי. רק בארץ ישראל. הטראומה של הכיבוש הצלבני הביא אותם לעשות את המעשים האלה; על כל גבעה נבנה קבר או שהיה קבר והוא התקדש. כל עץ עבות התקדש. הקמת ירושלים הצלבנית ואחר כך הקמת ממלכת החוף של ריצארד לב הארי הכתה בהם וצרבה בהם צריבה עמוקה. ואותו הדבר לגבי החגים הלא מוסלמים. אחד מהם זה חגיגות נבי-מוסה. התהלוכה עולה להר-הבית. מתי? בחול המועד פסח.”

למה הוא עושה את זה?

עבאדי: “מכיוון שבפסח גם היהודים וגם הנוצרים נמצאים בהר-הבית. אם אנחנו לא נהיה שם סימן שאנחנו לא קיימים. זה העניין, מאבק כנגד נוכחותם של בני דתות מונותיאיסטיות אחרות. יש מפגש של היהודים והנוצרים בהר-הבית, זה בגלל הסיבות שלו וזה בגלל הסיבות שלו, ואז המוסלמים חייבים להיות נוכחים. על רקע זה התרחשו מאורעות הכותל ב-1920, שהתגלגלו לשפלה. ובדרך נרצח ברנר בבית האדום.

“הדבר הזה, של קדושת א”י ובמרכזה ירושלים והר-הבית זה רק כאשר א”י וירושלים מאוימות ע”י גורם פוליטי שמתכוון לקרוע את הארץ מרצף השליטה המוסלמית. תסתכל מה קרה בהמשך…

“תזכור, האסלאם הסוני האורתודוכסי שונא את עניין קדושת ירושלים ומבטל אותו ביטול גמור. יש ספר שנקרא ‘כתאב אל אימאן” (ספר האמונה) של שייח’ אל-אסלאם, אבן תיימיה (המאה ה-14), שאומר; לא מיניה ולא מקצתיה, הבל הבלים, הוא אומר. קשקוש בריבוע. לא כיפת הסלע ולא מסגד אל-אקצא ולא שום דבר.”

***

מה קרה אחרי חידוש התפילה בהר הבית בימי צלאח א-דין?

עבאדי: “לא היה יותר איום. את הדגל של קדושת ירושלים האסלאם כדת לא אוהב, כי זה פוגם בקדושת מכה ומדינה. מה כן, מאחר וא”י וירושלים מאוימות ע”י גורמים לא מוסלמיים הם לא אומרים; ‘תשמיד את הדגל הזה של קדושת ירושלים אלא שים אותו מאחורי פרגוד.  תשמור אותו, אבל לא בגלוי.’

“הלאה, בתקופה הממלוכית, אחרי הכיבוש הצלבני ושחרור ירושלים על ידי צלאח א-דין,  אתה שמעת פעם על ירושלים?”

אני לא!

עבאדי: “מישהו שמע? התקופה הממלוכית זה אמצע המאה ה-13 והם התקיימו עד התחלת המאה ה-19. אבל באמצע יש כמה תקופות משנה מאוד מעניינות אותנו. במאה ה-16 נכבשת הארץ בידי העות’מאנים. אלה היו ימים יפים ליהודים; הקמת הבטאן (מתקנים לריכוך צמר בזרמי מים), צפת, ירושלים, הארי הקדוש, סולימאן המפואר. איזו פריחה כלכלית ורוחנית במאה ה-16.”

ויש עליות של יהודים…

עבאדי: “לא סתם. הארץ הופכת לספק של חומרי גלם, צמר לצבא העות’מאני. בתקופה הזו אין כל מתח ואין עניין בקדושת ירושלים לאסלאם. מתחילה תקופה של 100 שנה של שלטון ארבעת התקיפים, שבה היהודים, שהגיעו במסגרת שש העליות בנו את הארץ. היה שקט מוחלט וירושלים נשכחה מלב כולם. לא היה אפילו יום אחד של מתח.

“אתה שמעת על איזה קונפליקט בימיו של  דאהר אל-עומר, או של אל-ג’זאר? ארבעת השליטים המוסלמים עודדו מאוד את עליות של יהודים.”

באילו ממדים היו העליות הללו?

עבאדי: “עשרות אלפים. מקימים אמת מים מכברי לעכו, אתה יודע כמה עלתה האמה הזאת?”

והיהודים בתקופה הזו מגינים על האסלאם. חיילים יהודים שומרים על חומות טבריה ועכו…

עבאדי: “בוודאי!”

פריחה ביחסי המוסלמים והיהודים…

עבאדי: “בתקופה של דאהר אל-עומר, חתנו של חיים אבועלפיה, שעמד בראש העלייה מאיזמיר, כתב יומן, ‘זמרת הארץ’, ספר מדהים. יש אפילו מישהו אומר שכאשר האימפריה העות’מאנית הבינה, שכאן קורה משהו שאי אפשר לקבל אותו יוצא כוח מאיסטנבול לכבוש את ארץ-ישראל ודאהר אל-עומר וחייליו היהודים מכים את הצבא העות’מאני ורודפים אותו וכובשים את דמשק. זו תקופה מדהימה. אז על מה אתה מדבר?

“מה היה אחרי זה, ב-1882 מתחילה העלייה הציונית ראשונה ובשלב מסוים ההנהגה של ערביי א”י  שהיא הנהגה דתית, שמה לה למטרה מרכזית לעלות מחדש את ירושלים שנשכחה מלב למשך תקופות ארוכות.”

כמכשיר של גיוס?

עבאדי: “נכון. דגל אל מול האיום הפוליטי שהציונות ועליותיה הציבו בפני חג’ אמין אל-חוסייני. העלייה השלישית היא משמעותית יותר מבחינת יושבי הארץ המוסלמים, כי העלייה הראשונה והשנייה לא היו מאיימות. עלייה ראשונה היתה עלייה פילנתרופית ולא רק שהיא לא איימה אלא היא הטיבה מאוד עם יושבי הארץ. בעיקר העסיקה אותם כפועלים.”

במה העלייה השלישית שונה מהקודמות לה?

עבאדי: “לעלייה השנייה היתה כותרת ראשית: ‘כיבוש העבודה’. זה לא צלח. עלייה שלישית זה ‘כיבוש קרקע’.”

שכאן מתחילה הבעיה?

עבאדי: “כיבוש הקרקע ופריסת הישובים גרמה בפעם הראשונה להרגשה רעה בקרב ערביי הארץ ומתעוררת תודעה שהנה ‘אנחנו מאבדים את הארץ’.”

בעצם מתבררת המהות התמציתית של האסטרטגיה הציונית?

עבאדי: “עלייה רביעית – בניין הערים. ‘נלבישך שלמת בטון ומלט’. עליה חמישית – הקמת התעשיה, כור, פניציה, נשר, נעמן, רוטנברג, הקמת הנמל…”

ואיך כל זה קשור לירושלים?

עבאדי: “ברור, כדי לגייס המונים לפרעות ולמאורעות צריך את הממד הרדוד ביותר – דת ואיום על ירושלים. אז חוזרים לקלישאות, ואת אותם דברים שנשכחו מלב מביאים למרכז סדר היום.”

איך אתה מסביר את ההשפעה הדרמטית של שאלת ירושלים ואל-אקצא על מוסלמים שאינם דתיים?

אספר לך סיפור – למדתי בשנות ה-80 אצל פרופסור חווה לצרוס-יפה על קדושת ירושלים באסלאם. היו בשיעור 10-15 סטודנטים ערבים. היא הקדימה ואמרה שאין היא נכנסת לפוליטיקה והיא היתה מאוד זהירה בדברים שלה, אבל אמרה שכעובדה ירושלים והר-הבית לא מופיעים בקוראן, מעבר לסיפור החלום של הנביא על אל-אקצא. ואז קמו הסטודנטים הערבים כאחד, בקול מחאה גדולה. הדהים אותי הטיעון שלהם “אבל זה כתוב”. ופה אני רוצה לשאול אותך לפשר ההשפעה העצומה של העניין הזה על הנפש הערבית/המוסלמית. אני נזהר מאוד לא להיות שיפוטי פה, אבל אתה רואה את מכשיר הגיוס הפנומנאלי הזה גם באירועים האחרונים סביב אל-אקצא…

עבאדי: “נכון. אתה צודק. זו שאלה מצוינת ובמקומה, אבל בוא נעשן סיגריה קודם…”

***

עבאדי

“אני רוצה להפנות את תשומת ליבך ושאתה תענה על השאלה ששאלת. בקרב הציבור היהודי יש  חילונים שבפרהסיה אוכלים ביום הכיפורים במסעדה ערבית. יש יהודים שאוכלים לחם להכעיס בפסח. כלומר, בציבור היהודי בישראל ישנם אנשים ששומרים וכאלה שאינם שומרים. האם ראית פעם בחייך שבצום הרמדאן, מוסלמי שלא מקיים כלום, יאכל צלחת חומוס בפרהסיה בצום הרמדאן לאור היום? לא ראית.”

את זה אני מבקש ממך להבהיר ולפרש…

עבאדי: “אתה יודע שאני מדייק כשאני אומר, שיש הרבה ביניהם, שלא צמים ברמדאן, ואוכלים. אבל לא בפרהסיה. האם עלתה בך האפשרות, שאנשים שאתה יודע שהם שותים ויסקי ושותים שיכר אחר, שמנוגד להלכה, יכניסו למקרר בביתם פחית בירה? בחיים לא! למה לא? ‘כי אבא שלי, שהוא כן מקפיד, יבוא ויראה את המקרר ולא יבוא יותר אלי’.

זאת אומרת, גם בקרב החילונים הגמורים שבין המוסלמים יש סולידאריות, כך שהם לא יאכלו בצום הרמדאן ולא ישתו בירה בפרהסיה. שים לב, שבמזבלות שבכניסה לכפרים אפשר לראות המון בקבוקי ויסקי, וודקה ובירה. אבל לא בבית. למה? בגלל כבוד האב! שלא יקרה שאבא שלי יבוא אלי וייפגע כי הוא ראה שאני מחזיק במקרר בירה או בקבוק יין.”

מה שאתה אומר, שהמרכיב הפטריארכאלי עדיין שולט?

עבאדי: “נכון מאוד! לא רק זה, אני מבקש ממך לשים לב לעוד עובדה אחת: כבר עברו יותר מ-70 שנה מהקמתה של מדינת ישראל. מהו הגורם הדומיננטי בבחירות המוניציפאליות שנערכות בכל הישובים הערבים? החמולה. כל הבחירות הן מאבקים בין חמולות. עד היום. זאת אומרת, יש קו אופי ייחודי, פנאטי לכאורה, ביחס לדת גם אם הוא לא מקיים אף אחת ממצוות היסוד שבדת. הוא לא מתפלל, הוא שותה, הכל. אבל לא בפרהסיה.

“אצלנו הדבר הזה נפרץ. כלומר, המחויבות של הפרט המוסלמי לעדה ולמקור הדתי היא הרבה יותר אקוטית מאשר בציבור שאתה מייצג אותו.”

האם אתה יכול לפענח את הפנומן הזה, מדוע החילוניות האירופית חלחלה לציבור היהודי ופחות למוסלמי?

עבאדי: “חכה רגע, אתה אמרת שכשלמדת אצל חוה לצרוס-יפה, הסטודנטים הערבים קמו כאיש אחד ואמרו ‘אבל זה כתוב!’ איפה זה כתוב? תראה, מעט מאוד בקרב המוסלמים בא”י מכירים את כתבי הקודש המוסלמים. מעטים מאוד. יותר מזה, אני רוצה לומר לך, שרוב רובם של המוסלמים בא”י, לא כולם, לא יודעים לקרוא את הקוראן בערבית.”

אני מניח שפנומן דומה מתקיים גם אצל היהודים…

עבאדי: ” אבל אנחנו לא דנים עכשיו באלה.”

ראוי לציין כאן, שאתה נתת סדרה של שיעורים במסגד בסכנין לאנשי דת מוסלמים סוניים על השיעה.

עבאדי: “נכון. למה בחרתי בשיעה? כי הבנתי שהם לא יודעים על זה כלום. זה חומר אסור. סוני לא ייגע בכתבי קודש שיעיים. זה מוקצה מחמת מיאוס וזה זר להם לחלוטין. עוד פחות מאשר ליהודים.”

זה פנומן מעניין, שיהודי מלמד מוסלמים על האסלאם…

עבאדי: “נכון. יש בחאן אל-באשה בנצרת מפעל של משרד התיירות, מרכז למידה, שבו לימדתי כמה שנים. מדובר היה בקורס של אינטלקטואלים מוסלמים ונוצרים, שלמדו יחד אסלאם. הייתי בהלם, הם לא ידעו כלום. אפילו לא את מצוות היסוד. וכשאני קורא להם מהקוראן הם לא מבינים את מה שאני אומר.”

זה המקום לציין שאתה בעצמך למדת אסלאם בעת שהיית מושל עזה בראשית שנות ה-70, לצידו של שייח’ אחמד יאסין, לימים מייסד החמאס.  

עבאדי: “רציתי ללמוד אסלאם אצל מוסלמים. למדתי גם באוניברסיטה אבל זה לא הספיק. באותו זמן היה איש צעיר, הוא היה אז בן 35-32, שנקרא שייח’ אחמד יאסין. איש ‘האחים המוסלמים’. הימים היו ימים מאוד קשים בעזה. הוא בא אלי והציע לי את עזרתו בריכוז בני הנוער, ע”י הקמת מועדונים, הקמת מסגדים, הקמת מגרשי משחקים,  ואני סייעתי לו בכסף להקים את כל זה. מודה.”

אז אפשר להגיד שהיה לך חלק בהקמת החמאס?

עבאדי: “לא. אני לא רוצה שתגיד את זה. זה מה שאומרים האנשים רעי הלב. אתה אל תהיה כזה. אני מדבר על שנת 1972. במצוקה הנוראה שהיתה אז בעזה, בחוסר הסדר ובדברים הנוראים שקרו אז, אתה רוצה לומר שהיה מישהו שיאמר, שב-1988, בשנה הראשונה של האינתיפאדה יקום חמאס? אז כבר יכולת לראות את זה?”

“הוא אמר לי, ‘תעזור לי בהקמת המוג’מע’. וכן עשיתי את זה. זה היה מוסד שעסק בכל מיני ענייני פילנתרופיה בחברה, דבר שרציתי בו…”

אני רוצה לחזור לעניין המרכזי שלנו, אם אנחנו חוזרים במכונת הזמן לראשית שנות ה-70 אתה רואה איזו התפתחות ביחס האסלאם המקומי לשאלת ירושלים ואל-אקצא? גם אז היו איומים על אל-אקצא והיו תבערות והתנגשויות, שרפו פעם את המסגד, האוסטרלי ההוא, מייקל דניס רוהן. האם פוטנציאל הנפיצות בהר-הבית היה שונה בשנות ה-70 כשאתה היית מושל עזה?

עבאדי: “בלי ספק ב- 20-10 השנים מאז הקמת מחתרת ט.נ.ט – טרור נגד טרור, על ידי אנשי נוב וקשת ברמת הגולן, ששתו כוסית יין ואמרו ‘יבנה בית המיקדש במהירה בימינו…’ היו שטיפסו עם תיקים עם חומר נפץ על החומה בהר-הבית בשביל ליישר את השטח, כי ריבונו של עולם, צריך להכין את השטח… מאז ההתגרויות בכוונה תחילה של הישראלים הקיצוניים הם אלה שמעוררים את התבערות.”

מה שאתה רוצה לומר שאז היה מדובר בכמה תמהונים והיום זה בממדים אחרים?

עבאדי: “היום זה ממלכתי… ראה את עלייתו של שרון דווקא על הר-הבית… תשמע, יש דבר כזה שנקרא סטטוס-קוו, ואני לא יודע כמה ישראלים בכלל יודעים מה זה ומי חתום עליו ומה כתוב בו. ביום מסוים כאשר בגין ראה שיכול להתרחש פיצוץ נורא אם ייפגעו המסגדים, הוא שאל את שר האוצר, שמחה ארליך, ‘מה אתה מציע לי לעשות?’ אז הוא אמר לו ‘אני מציע לך שתקים מיניסטריון מיוחד להר-הבית כי זה מאוד רגיש.’ אז בגין, המזהיר הזה, אמר לו ‘אני לא יודע מה לא טוב בהצעה שלך אבל תן לי לחשוב על זה לילה.’

“למחרת הוא אמר לו ‘מה שהצעת לי זו הצעת אחיתופל, אם אני אקים מיניסטריון מיוחד להר- הבית, ואתה יודע שאי אפשר למנוע הרמטית חדירה ופיגועים בהר-הבית, ואז הקמת המיניסטריון זו הודאה באחריות שלי. אני לא רוצה להיות אחראי על הר הבית.’

אז הוא נפגש עם אנשי הווקף, שהמשרד הראשי שלהם בעמאן ושאל אותם ‘מה אני צריך לעשות כדי שאני לא יהיה אחראי על הר-הבית? אז אמרו לו, ‘שלושה דברים: לא יתפללו יהודים על הר-הבית, לא יונף דגל ישראל ליד אל-אקצא, ולא יהיו כוחות ביטחון עם נשק על גבי המפלסים הגבוהים.’ אז הוא אמר להם ‘קיבלתי.’ אז קמה צעקה בארץ – מה שמוטה אמר ש’הר הבית בידינו’ אז הוא כבר לא בידנו. זה נכון, אבל צריך לקיים את ההסכם הזה.”

מה שאתה אומר הוא שהסטטוס-קוו הוא לא של דיין בהסדרים אחרי כיבוש הר-הבית ב-67′, אלא של בגין בסוף שנות ה-70?

עבאדי: “של בגין. תראה, למה אומרים שביבי לא דיבר עם המלך עבדאללה 3 שנים? תראה את גודל ההתגרות. היה מקרה שאיש הנציגות שלנו בעמאן פגע באזרח ירדני, אז המלך עבדאללה אמר ‘אני רוצה משפט’, לא רוצה דבר אחר, רק משפט. נסע ביבי לעמאן וקיבל אותו ‘כי אני אעשה לו משפט.’ לקח אותו, נישק אותו ואמר לו ‘אתה חופשי’. ככה לא עושים ביחסים בינלאומיים. ככה לא מתנהגים עם מדינה שחתמה הסכם שלום עם ישראל.

“הדבר השני זה המגנומטרים, שזה בניגוד לסטטוס-קוו. כשהיתה מהומה בהר-הבית בעניין המגנומטרים המלך עבדאללה אמר ‘תסיר אותם אז יהיה שקט’. יש הסכם צריך לכבד אותו. ולא לעשות להכעיס, כמו גליק וחבריו. זה פשוט טירוף.”

מה אתה אומר מול הטענה העקרונית, שכמו שלמוסלמים יש זכות תפילה על הר-הבית גם ליהודים מגיעה זכות כזו. תנו לנו פינה, תנו לנו בית כנסת קטן. למה לא? חופש דת…

עבאדי:  “על זה אפשר היה לדבר אבל לא בדרך אגרסיבית. בדיבור בשיחה, אני בטוח שזה היה מתאפשר. במסגרת של הרגעת הרוחות וכיבוד הסכמים, וכבוד הדדי, לא כוחני, לא מטורף, לא בתפילה בימי הצום ולא ביום שישי המסוים הזה. אין אמון ואין הידברות אז יורים.”

***

אם אנחנו חוזרים להתפרצות האחרונה בהר-הבית הרבה צעירים ערביים בישראל שיצאו לרחובות להפגין דיברו על הפגיעה ב’כבוד’. האם יש דמיון בין הצד היהודי למוסלמי בעניין הזה של תגובה לפגיעה בכבוד הלאומי/דתי?

עבאדי: “אתה צודק כל-כך. הכבוד אצל אלה הוא נורא נורא חשוב. הכבוד הלאומי, הכבוד האישי, הכבוד המשפחתי, על זה הם מוכנים להיהרג.”

יש הבדל בזה בינינו לבינם?  

עבאדי: “בוודאי. היום המתגרים מבין היהודים הם פנאטים וזו התגרות לשמה. להכעיס. לעשות דווקא. זה פוליטי וזה מעורר גל ויוצר דבק בצד השני. ההתגרות הפוליטית שלוחת הרסן שלנו, של אני ואפסי עוד, לא תביא אותנו למקום טוב.”

התגובה העזתית, החמאסית, האם זו תגובה פוליטית בעיקרה או יש לה ממדים דתיים אותנטיים?

עבאדי: “מדובר בארגון דתי שהוא בעל מניעים פוליטיים, מול הנהגת הרשות בגדה. אני רוצה להזכיר לך מה הם עשו לאנשי הרשות כאשר הם השתלטו על עזה. איך הם זרקו אותם מהקומות העליונות של בניינים רבי קומות.

“קל מאוד לשלהב אנשים כאשר המניע הוא פוליטי פנימי; להפנות את הזעם אל מול ישראל בגלל שאלת המקומות הקדושים. אבל המפתח הוא בידי ישראל, הכוח הוא בידי ישראל, ממנה צריך לבוא הפתרון. רגיעה, לא התגרות, לא לעשות דווקא. לא להכעיס. אם תהיה רגיעה מתמשכת ברור לי שאפשר יהיה לדבר איתם על תפילה בהר-הבית, בניגוד לסטטוס-קוו. אבל לא בכוח. כוח מזמין הפגנה, מזמין אבנים, מזמין רימונים. האגרסיביות הישראלית היא זו שמגרה ומלבה…”

פוטנציאל הנפיצות בהר-הבית הוא בממדים כמעט אפוקליפטיים, מה ישראל צריכה לעשות על מנת לגלגל ממנה את תפוח האדמה הלוהט הזה?

עבאדי:  “קודם לכל היא צריכה לכבות את המדורה המלהטת את התפוח…”

בינאום של ההר? ריבונות בינלאומית?

עבאדי: “יש כל מיני פתרונות. דבר אחד ברור, השתלטות בכוח, בניגוד להסכמים הקיימים וע”י שימוש אלים ברובים וברימוני הלם לא יביא את הפתרון. אין בכוחם של אלה להביא לידי רגיעה. הימין הקיצוני טועה, הוא לא ישיג את מטרתו…”

הוא דווקא רוצה להדליק את הבית, כדי לזרז את הגאולה…

עבאדי:  “זה הזוי, זה מטורף...  

אם ארצה לסכם את דבריך בתמציתיות אתה אומר שקדושת ירושלים והר-הבית מראשית האסלאם עד הכיבוש הצלבני וניצחונות צלאח א-דין היתה רדומה, ואח”כ שוב ירושלים נשכחה מלב המוסלמים עד לבוא הציונות?

עבאדי: “נכון מאוד! ומאז שאלת ירושלים משרתת את הדרג הפוליטי במלחמתו בציונות…”

***

האזנתם לפרק 59. “סינדרום ירושלים: כך הפך מסגד אל-אקצא לדבק המאחד את העולם המוסלמי ולפתיל ההצתה של המלחמות הבאות“.

כמו בפרקים הקודמים אני מסיים בפנייה אישית אליכם; עמל רב מושקע בהכנת כל פרק, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. הפקת כל פרק דורשת שבועות של עבודה; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד ועוד … כדי שנוכל להמשיך ולהגיש לכם בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת (פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי).

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

יזהר

מובאות ומראי מקום:

ארץ הקודש, ארץ ישראל, שאם: (קראאן , אורי רבין , ( ע) פרשני הקראאן על הכתוב)

א . בני ישראל עתידים לרשת אותה –   21  : 105 (ע)

ב . בני ישראל מצטווים להיכנס אליה –  2 : 58 (ע),     4 : 154,     5 : 21 – 23 (ע) , 24 ,  7 : 16(ע),  7: 161

ג . ניתנה כמושב לבני ישראל –  7 : 137,  10 : 93 (ע), 17 : 104 ,    24 : 55 (ע), 28 : 6 (ע)

ד . גבולותיה – ” וננחל את העם אשר נחשבו לחלשים את מזרח הארץ אשר צוינו לה את הברכה ואת מערבה *

ויבוא כתמו דבר אלוהיך אשר דיבר טוב על בני ישראל, עקב האריכם את רוחם, ונהרוס את אשר עשו פרעה ועמו ואת אשר הקימו ** “.

  • הכוונה של המפרשים לארץ הצפון, כלומר ארץ ישראל ואגפיה, שמלכו בה בני ישראל (כנראה ממלכת ישראל בימי דוד ושלמה)
  • כלומר את אשר בנו בני ישראל במצרים פרשת המחיצה – 7 :137

עבודת היהודים באחזקת המסגדים בהר הבית

 ” לעבד אל-מלכ (עבד אל-מלכ בן מרואן  685 – 705 , הח’ליף ה-5 לבית אומיה, בונה כיפת הסלע ב-691) היו משרתים יהודים שלא נלקח מהם מס גולגולת, הוא החזיק ביהודים אלו כדי לנקות את המסגדים בחורף ובקיץ. כמו שמירת הניקיון במקוואות הטהרה שמסביב למסגד. והייתה לו קבוצה של יהודים שהיו עושים אה הזכוכית ואת המנורות, הקערות, הפמוטים ודברים אחרים. גם מאלה לא נלקח מס גולגולת. אף לא מאלה שמספקים קש עבור פתילי המנורות, תפקידים אלה הם תפקידים שניתנו להם לנצח , להם ולילדיהם לעולמים ….”

מג’יר אל-דין אל-עלימי. אלאנס אל-ג’ליל בתאריך אל-קדס ואל-ח’ליל . עמ’ : 349

” ומפי עטאא מפי אביו שאמר: היהודים היו ממונים על הארת החרם”, שם 358

לקריאה נוספת:

בסוגיה נפיצה זו מומלץ לקרוא גם את מחקרו של משה מעוז בספר:
“מוסלמים, יהודים וירושלים — דואליות,דיאלוג או גוג ומגוג”,הקיבוץ המאוחד,2019.
באחרונה יצא הספר לאור גם באנגלית.
דוחות קשב:

קשר מסוכן – עברית 2013

קשב-המטרה הר הבית 2001

מוסיקה: אלכס טופל, “לא יספיקו רגעים” (יציאת חירום)

להאזנה לפרק באתר: 

 

[פרות קדושות] פרק 57. הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי. ולמה הסיפור השלם על מלחמת העצמאות עדיין לא נכתב

שלום הוכבאום על הטנק הסורי. ארכיון דגניה

בלי מפות, בלי מכשירי קשר, בלי מגזרי תיל, עם חיילים שאינם יודעים להפעיל תת מקלע וגם עם טנק טיפש אחד. כך יצא הצבא הסורי ב-1948 למערכה, בקרב החשוב ביותר עבור שני הצדדים, הקרב על הדגניות בעמק הירדן, שהפך לאחד המיתוסים הבולטים של מלחמת העצמאות בזיכרון הישראלי.

פרק זה עוסק בסיפור הקרב הזה ובאתוס “המעטים מול הרבים” בתש”ח מזווית חדשה, באמצעות עדויות מהצד השני – בכלל זה, עדותו של מפקד ההתקפה הסורית על הדגניות, המתפרסמת כאן לראשונה.

“את ההיסטוריה כותבים המנצחים”, אמר יוליוס קיסר, אבל “אדם נבון, בקראו בהיסטוריה, יעסוק כל העת בהפרכתה”, הוסיף וולטר. לקראת יום העצמאות ה-73 הנה ניסיון לכתוב את ההיסטוריה שלנו בצורה שלמה יותר.

מוקדש לזכר הנופלים על הגנת עמק הירדן בתש”ח.

מוסיקה: “משהו אחר”, מילים ולחן: עמית הלוי. שירה: עמית לוי ושרובין נגמבה. קטעי קריינות (המפקד הסורי): שולי דיכטר

(בתמונה הראשית: שלום הוכבאום על הטנק בדגניה, שני מלמעלה. ארכיון דגניה).

 האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה מומלץ להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, כגון אלה:

Spotify.

Apple Podcasts

להאזנה ישירות דרך אתר “פרות קדושות”:

***

לקריאת הפרק באנגלית (English Translation):

Chapter 57 – The Tank in Dgania – English

לקריאת הפרק בעברית:

הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי. ולמה הסיפור השלם על מלחמת העצמאות עדיין לא נכתב

מאת: יזהר באר

 בלי מפות, בלי מכשירי קשר, בלי מגזרי תיל, עם חיילים שאינם יודעים להפעיל תת מקלע וגם עם טנק טיפש אחד. כך יצא הצבא הסורי ב-1948 למערכה, בקרב החשוב ביותר עבור שני הצדדים, הקרב על הדגניות בעמק הירדן, שהפך לאחד המיתוסים הבולטים של מלחמת העצמאות בזיכרון הישראלי.

פרק זה עוסק בסיפור הקרב הזה ובאתוס “המעטים מול הרבים” בתש”ח מזווית חדשה, באמצעות עדויות מהצד השני – בכלל זה, עדותו של מפקד ההתקפה הסורית על הדגניות, המתפרסמת כאן לראשונה.

יציג אותה אורחנו, המזרחן, יצחק (איני) עבאדי, שגם ינתח את מהלכי המלחמה ואת כוונות הצד הערבי, בדרך לא שגרתית, בהסתמך על מקורות ראשוניים מהצד  הערבי.   

 המחלוקת על יחסי הכוחות בין לוחמי הישוב היהודי לבין הכוחות הערביים שפלשו לארץ ב-1948, נידונה כאן בהרחבה בפרקים 29 ו-40, אך היא נמשכת עד כי נדמה שמחזיקי הגרסאות השונות אוחזים זה בגרונו של זה ומסרבים להרפות.

 עבאדי, תושב דגניה א’, זועם על הדרך שבה מרבית ההיסטוריונים הישראליים מספרים את סיפור הקרב על דגניה ואת סיפור המלחמה בכלל, בהתעלמות כמעט מוחלטת ממקורות ערביים. ביטוי בוטה לרעה החולה הזאת, בעיניו, הוא ספר חדש על המלחמה בעמק הירדן, שכתב אסף אגין, בן דגניה ב’, המציג עמדה הפוכה משלו ורואה בקרב על דגניה עדות ניצחת למלחמת הגבורה של המעטים מול הרבים בתש”ח. אגין, שהיה אורחנו בפרק 40 הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית  הלך לעולמו לפני כשנה וחצי.

הראיון עם עבאדי התקיים במקום ההתרחשות, בקיבוץ דגניה א’ על שפת הכנרת, סמוך לכביש שבו נעצר הטנק הסורי המיתולוגי. כך הפך נרטיב הקרב על דגניה ב-1948 לקרב בין חברי הדגניות גרסת 2021.

 מוסיקה: “משהו אחר”, מילים ולחן: עמית הלוי. שירה: עמית לוי ושרובין נגמבה

קטעי קריינות (המפקד הסורי): שולי דיכטר

 האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

דגניה א’, ראיון עם עבאדי על שפת הכנרת, מרץ 2021

***

 “את ההיסטוריה כותבים המנצחים” (יוליוס קיסר)

“אדם נבון, בקראו בהיסטוריה, יעסוק כל העת בהפרכתה” (וולטר)

  מתוך עדותו של סגן אלוף אַמִיר שַלַּאש מפקד גדוד הרגלים השלישי בהתקפה על דגניה, עליה הוא פיקד (תרגום מערבית איני עבאדי).

 “המשימה של גדוד הרגלים השלישי, הינה התקפה על קבוץ דגניה א’ ולאחר מכן על קיבוץ כנרת. ההתקפה אמורה להתחיל בדיוק בשעה 04:30 לפנות בוקר, לאחר כתישת שני הקיבוצים שיערכו חיל האוויר והארטילריה, המוצבת על הרמה של מזרעת עז-דין שתתחיל בדיוק בשעה 04:00.

“ע”פ התכנון, הטנקים יתקדמו ויתפרסו לפני גדוד הרגלים השלישי, ושריוניות מסוג מרמון, לפני הגדוד הראשון. לרשותו של הגדוד הראשון עמדה גם חבורה של מתנדבים בפיקודו של סרן קַאסִם אלְ-חַ’יְּל, אבל בליל ההתקפה נלקח ממנה נשקה האישי והוחלף בתתי מקלעים. תתי מקלעים אלה, היו עדיין עטופים באריזה המקורית ונשק זה לא היה מוכר לחבורת המתנדבים והם לא ידעו לפרק, להרכיב, ולהשתמש בו…”

מתוך “משרד ההגנה של הרפובליקה הסורית – תפקיד הצבא הסורי במלחמת פלסטין”, ובו עדות המג”ד הסורי

הקרב על הטנק, גרסת דגניה א’:

אז בוא נעשה מסגור של הדברים, שאתה מגיע אליהם עכשיו דרך כניסה למקורות ראשוניים סוריים…”

עבאדי:  “לא רק סוריים… אני רוצה לשאול אותך לגבי הקרב בדגניה, ב-20 במאי 1948, שבו הם כשלו – למה? היו להם טנקים משוריינים ותותחים, למה הם כשלו? הרי לא הייתה שום סיבה שבעולם שלא ינצחו.”

מבחינת יחסי הכוחות?

עבאדי:  “היו להם תשעה טנקים רנו, ועוד קבוצה דומה של שריוניות ‘מרמון הרינגטון’.  מה קרה לטנקים? מה היה פה לעזאזל?”

מספרים לנו שעצרו אותם עם בקבוקי מולוטוב…

עבאדי:  “אולי תפסיק עם השטויות האלו…”

רגע, זה מיתוס?

עבאדי:    “זה אידיוטי לגמרי.”

טנק טיפש אחד

       את הגירוי של עבאדי לראיון הזה צריך לחפש קרוב לבית. בדגניות, בספר חדש של אסף אגין, בן דגניה ב’, שהתראיין כאן בערב יום העצמאות 2019 בפרק 40 הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית.

       הספר החדש, “עמק במערכה – המערכה לבלימת הפלישה הערבית בעמק הירדן, מאי 1948″, שמבוסס על הנרטיב שהעלה אגין בראיון שקיימתי איתו ב”פרות קדושות”, תומך באמצעות נתונים ועדויות בתקפותו של נרטיב ה’מעטים מול רבים’ בקרב על דגניה, ובמלחמת העצמאות בכלל. אסף אגין נפטר ממחלה קשה לפני כשנה וחצי, אך טענותיו ממשיכות להוציא את איני עבאדי, בן הקיבוץ השכן, מהכלים. ואולי זה באמת הקרב האקטואלי של הדגניות? הראיון איתו נערך בביתו על שפת הכנרת.

 עבאדי: “זה עוד ספר, מטומטם, חסר טעם, חסר אחריות, לא רציני, של מה שהיה בגדר של דגניה. זו לא הייתה המלחמה. מלחמה זה מול הצד השני, עם הצד השני. צריך להסביר מה היה פה.

 “יצאו שני ספרים על הטנק, אחד של אסף ענברי ואחד של יובל שיאון…”

שני האנשים שעבאדי מזכיר כאן חיברו ספר על קרב דגניה באותו שם, “הטנק”. ספרו של יובל שיאון, בן דגניה א’ פורסם ב-1998 וספרו של אסף ענברי, בן אפיקים, ב-2018. הספרים מציגים את הגרסאות השונות שעלו לאורך השנים לאופן עצירת הטנק הסורי; אם באמצעות הטלת רימון, או בירי של מטול אנטי טנקי “פיאט”, או באמצעות בקבוק מולוטוב שאותו הטיל שלום הוכבאום, ניצול שואה, ממגיני דגניה. כל אחד מהטוענים לכתר ביקש לקחת לעצמו את הזכות לאחוז באחד ממיתוסי הגבורה הגדולים של מלחמת העצמאות – עצירת הצבא הסורי באמצעות תושיה של לוחם אחד.

 ומשהו קצת אישי, שלום הוכבאום מככב בזיכרון ילדותי. אמא שלי הכירה אותו במחנה הריכוז ברגן בלזן ואחרי המלחמה נפגשו שוב בקיבוץ דגניה א’. במשך השנים הוא ביקר כמה פעמים בביתנו בגליל התחתון. גיבור ילדות. הוכבאום שלח יד בנפשו בשנת 1976.

***

עבאדי:    “שניהם אידיוטים גמורים. למה? כי הם בכלל לא חושבים ואין להם חומר.

“בהפוגה הראשונה, כשחזרנו לדגניה, הייתי ילד בן 13. הלכנו עם שלום הוכבאום לטנק והוא הראה לנו מה היה.

“לך לטנק ותסתכל על מה שאני אומר לך. הטנק עומד עם הפנים לכיוון מערב, כל צד ימין שלו הפונה לכיוון צפון. תשים לב, כל חלקי הגומי אינם. אלה שעליהם תלויה השרשרת. אין בצד ימין גומי. ואילו מצד שמאל, כל הגומי ישנו עד היום. אתה יודע מה היה?”

נו?

עבאדי:  “שלום הוכבאום עם עוד 4 חברים נפגשו שם, לא תכננו את זה, בדגניה לא היו בקבוקי מולוטוב. (צוחק). בקבוק מולוטוב זה בקבוק שיש לו מנגנון הצתה עצמי. במקביל, כשאני אומר לך את כל הפרטים אתה תלך גם לארכיון, אתה תראה, יש תמונת קיר ענקית, כל ארבעת הבחורים מדגניה עומדים ושלום מחזיק ביד בקבוק כזה.”

כן…

   עבאדי: “כשהייתי פה בהפוגה הראשונה, הייתי מתגנב יחד עם חבר שלי, מוישל’ה נון, גונבים בקבוקים והולכים לאום ג’וני לנסות לזרוק אותם. מה היה? הקרב היה ב-20 במאי. יומיים קודם חברי דגניה הסתובבו בחצר ואספו בקבוקים ריקים של שמן. לא היו בקבוקי פלסטיק אז, רק זכוכית. לכן היו בקבוקים שונים. מילאו אותם בבנזין ולקחו פנימית של אופניים, קרעו רצועות ושמו אותם בתוך הבנזין, והפנימיות של האופניים אז היו מגומי ולא מחומר סינתטי כמו היום. הבנזין צ’קמק את הגומי. הלכו למעבדה בבית-ירח, ולקחו נייר אשלגן, ועטפו את הבקבוקים עם גומייה. ובין הגומייה ובין נייר האשלגן הכניסו מבחנה עם חומצה מלחית, בהנחה שכאשר נזרוק את הבקבוק, הזכוכית של המבחנה היא זכוכית דקה, היא תיפחס, החומצה תישפך על הנייר, הנייר יידלק, הבקבוק יישבר והבנזין יישפך על הנייר הבוער וככה.

ושום דבר מזה לא קרה?

עבאדי: “הבקבוק הזה לא הבין את הוראות ההפעלה. כי מה שקרה, זה כאשר זרקנו, את הגומייה הייתה רפויה, אז הנייר התעופף ולא קרה שום דבר (צוחק). או הבקבוק נשבר, המבחנה לא נשברה, הנייר נרטב בבנזין, והמבחנה לא עשתה את שלה. הוא היה צריך להידלק לפני שהוא יישבר.”

גם באימונים זה לא עבד?

עבאדי: “כן! אז מה שלום אומר? ‘באתי, שפכתי את הבנזין על הגומי והדלקתי את זה’.”

עם גפרור?

עבאדי: “עם מצית…”

“אחת הטענות בשני הספרים, זה שהחור בטנק למעלה הוא מפיאט…” (מטול אנטי טנקי. י.ב). לך תראה במו עיניך ותבדוק, למה מצד שמאל כל הגומי קיים עד היום ובצד ימין אין זכר לגומי, אפילו לא אחד?

הוא ניגש לטנק, שפך את הבנזין על הגומי, והדליק עם מצית?

עבאדי:  “והדליק…”

אוקיי.

עבאדי: “ואז הטנק נדלק.”

למה זה חשוב מול הגרסה של בקבוק מולוטוב? למה זה בכלל חשוב לסיפור הגדול?

עבאדי:  “לסיפור הגדול יש שלושה מתחרים על הבכורה; אחד מהם זה ‘ירה בפיאט’.  ולא סתם, אלא מן המותן. אני הייתי פיאטיסט, בזמני עוד היה פיאט בצה”ל. אם אתה לא מתחפר עם כפות הרגליים ועם הידיים, אתה חוטף זבנג כזה, כי זה קפיץ של אוטו. היה מעיף אותך. מן המותן בחיים לא ירה אדם בפיאט. תשמע לי.

“תראה, החור הוא בצריח למעלה, אנכי. בפיאט אי אפשר לירות תלול מסלול. לא רק זה, תראה לי מקום אחד בין צמח ועד הגדר, ששם עומד מאותו יום הטנק, מקום גבוה שאפשר לירות ככה על הצריח. אידיוט! הטנק בא עם החור הזה ממלחמת העולם השנייה…”

אז הורדנו את הפיאט והורדנו את בקבוק המולוטוב?

עבאדי: “ברור.”

אז מה נשאר?

עבאדי:  “שלום.” (הוכבאום. י.ב.)

כן?

עבאדי: “‘שפכתי את הבקבוק והדלקתי את זה’.”

שזו הגרסה הנכונה?

עבאדי:  “כן! נשארה רק הגרסה של שלום.”

***

הקרב על דגניה, גרסת המפקד הסורי:

המשך עדותו של המפקד הסורי בהתקפה על דגניה, סא”ל אַמִיר שַלַּאש:

“לא היה לנו מידע אודות האויב  בכלל: כל מה שהיה לפנינו, היה מסך של עצי ברוש ואורן, אשר כללו גדר תיל. לא ניתן היה לצפות מעבר להם, זה כיסה את מוצבי שתי הדגניות א’ ו- ב’. לא ידענו אם שני הקיבוצים היו לפני או אחרי נהר הירדן, ולא הייתה בידנו מפה שתראה לנו את המוצבים של שני הקבוצים שהיו מטרותינו להתקפה.

“באותו לילה הגיעה מכונית מיחידת חיל הקשר, שנשאה מכשירי אלחוט מהסוג הגדול והחדש. אמרו לנו שבציוד הזה יתאפשר לנו הקשר עם מפקדת החטיבה, וכן עם המטה הכללי בדמשק. נבחרו שני חיילים מהגדוד לעבוד עם הציוד, ובקשו מהם להפעילו. אולם שני החיילים לא ידעו לחלוטין להפעיל ציוד קשר כלשהו, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו ציוד כזה. האחראי שהביא את הציוד, ניסה להפעיל אותו, התקשר למפקדה, ולפתע נכנס האויב לרשת הקשר, והחל לשדר בערבית. מזה עלה בבירור, שהאויב ידע את התדרים שלנו קודם לכן. אז רק טבעי היה שלא נפעיל את הציוד בכלל…”

משרד ההגנה של הרפובליקה הסורית, תפקיד הצבא הסורי במלחמת פלסטין

 עבאדי:        “אם אתה לא קורא את העדות של מפקד הגדוד שתקף את דגניה ב-20 במאי אתה פשוט לא תבין.”

אבל שוב, למה חשוב סיפור הגרסאות על הטנק, לסיפור הגדול?

עבאדי:          “כי כאשר אני קורא ספר על מלחמת העולם השנייה, כל סופר אחראי כותב  מה היה בפלישה בדנקירק, וגם מה עשו הגרמנים, ומה הם התכוונו, ומה היה להם וכולי. אחרת, זה לא ספר על מלחמה.”

אוקיי. אבל אם אנחנו מקבלים את הגרסה שמה שהדליק את הטנק הסורי…

עבאדי: “אז מה? נו, בסדר, נדלק טנק. אבל מה עם שני הגדודים הסוריים? מה אומרים מפקדי הגדוד? למה הם לא המשיכו?”

מה עצר את שני הגדודים הסורים?

עבאדי: “יפה. אתה לא תדע בחיים שלך, אם לא תקרא את העדויות של מפקדי הגדודים.”

ומה מפקדי הגדודים אומרים?

עבאדי:  “רגע, אני רוצה להגיד לך עוד משהו, אחרי דגניה הם עברו לגשר בנות יעקב וכבשו את משמר הירדן – אנשי הגליל העליון לא באו לעזרתם כי הם היו בית”ריסטים. הם התקדמו ממשמר הירדן עוד קילומטר שמונה מאות, והתיישבו בחירבת ירדה למשך 13 חודש.

“הם מתיישבים בחירבת ירדה עם חטיבה, 700 מטר מאיילת השחר. חצור לא הייתה. ראש פינה הייתה. למה לא יריתם פגז אחד על ראש פינה? למה לא הפגזתם את איילת השחר? למה חיכיתם?”

איך ההיסטוריוגרפיה העברית מסבירה את זה?

עבאדי: “לא מסבירים. אין הסברים…”

אוקיי.

עבאדי:  “ספרות מלחמת השחרור, על כל גזרותיה, בחיים לא הבינה מה רצו צבאות הפולשים במלחמה הזאת. ‘מעטים מול רבים’ – אידיוטיזם שאין כמותו. הלוא לפני הפלישה ב-15 במאי, הייתה תכנית ד’. גויסו 30 אלף אנשי חי”ש. צבא קבע. איזה ‘מעטים מול רבים’? כמה היו בפלישה? לא אומרים…”

רוב ההיסטוריונים מסכימים היום שבשלבים המתקדמים של מלחמת העצמאות הכוח העברי היה גדול מהערבי עד פי שלוש…

עבאדי:  “בשלב המתקדם. אני מדבר איתך על לפני הפלישה ולפני הכרזת המדינה. אני מדבר איתך על תכנית ד’, מבצע נחשון. רגע, אז הסורים יושבים 13 חודש, אולי תגיד לי באמת למה הם התכוונו? ולמה לא ירו? 13 חודש, יזהר, אני לא מדבר על 13 יום או 13 שעות, 13 חודש. עד שמרדכי מקלף הגיע אליהם ונחתם ההסכם.”

עד הסכם הפסקת האש בעצם?

עבאדי: “כן. למה הסורים נסוגו מכוונתם המקורית? מה היה המניע? מה הם חושבים? למה הם לא תקפו? למה הם חיכו למרדכי מקלף? אולי תגיד לי? אחרת, איזה מן סיפור על מלחמת השחרור אתה מביא? אתה לא. אתה סתם בלופר, עוואנטאג’י. מעוור עיני תמימים.”

כן?

עבאדי: “מה רצו הסורים במלחמה הזאת? ביום כלשהו, הצבא המצרי פולש. למה הוא פלש? מתי הוא פלש? עם מי הוא פלש? אוקיי, הם הלכו בשני צירים. יזהר…”

כן, דיברנו על זה …

עבאדי:  “הם הולכים ברצועה, ברצועה אין אף יהודי. תגיד לי, אם זו כוונה להכות את היהודים, למה אתם הולכים ברצועה? אין שם אף יהודי אחד? אולי בכפר דרום…”

טוב, גם נפוליאון עבר את הרצועה בדרכו לעכו…

עבאדי:  “אבל  היה לו אויב. פה אין יהודים.”

אבל זה בדרך…

עבאדי:  “לאן?”

לתל אביב…

עבאדי:  “‘הם התכוונו להגיע לתל אביב’, יפה! זה בדיוק נכון, גם אתה חניך ‘ספרות מלחמת השחרור’. ואז מה, קמת ופוצצת את הגשר ואתה קורא לו “גשר עד הלום”. יזהר, תקשיב, היו להם נגמ”שים. בוואדי הזה לא זרמו מים. אפילו עם טוריה היו יכולים לעבור לצד שני (צוחק). אבל הם לא המשיכו לכיוון תל אביב.

 “מה קרה לצבא המצרי? תראה לי משהו בספר של מלחמת השחרור, משהו… נעלמו, התאדו ב”גשר עד הלום”. מה היה? הם הגיעו לשם כדי לעלות על כביש תרקומיא, ולאן הם הגיעו? לעמק האלה. מה קרה בעמק האלה? קרבות בינם ובין הלגיון הערבי – “בן הכלבה…”.

לעצור את עבדאללה, “בן הכלבה ההאשמי”, שלא ישים את הרגל השנייה בים התיכון?

עבאדי:  “הציר השני זה של צבא ‘האחים המוסלמים’ הגיע מאבו-עגילה לבאר שבע. יזהר, זה היה אחרי ה-15 במאי, כלומר, אתמול קמה המדינה. מה אתם עושים שם? הלוא בבאר שבע אין אף יהודי אחד. אפילו אחד. עולים על הר חברון. מגיעים לגדה. אבל אין שם יהודים. תגיד לי, מה הם עושים שם? עוברים ליד רמת רחל, לא תוקפים את רמת רחל. יורדים לעמק האלה, מתחברים עם המצרים שבאו מן החוף, וכובשים את דיר ראפאת ואת בית ג’מאל. ממי? מהלגיון.

  “ומה עם הצבא העיראקי? הלוא זה שני אחים. מה עם בריטניה? מה הייתה הכוונה? תכתבו מחדש את קורות מלחמת השחרור. פשוט זה דבר מטומטם. וזה קורה כבר 70 שנה.”

אבל לסורים אין עניינים עם עבדאללה…

עבאדי:  “מה הסורים רצו, כשהם עשו את התנועה הזאת? מטרתם היתה לעצור את הבית ההאשמי שהלך עם בריטניה.”

“בירדן, מאז 1922, יש מלך, אמיר, וסאל בריטי, שחי מתקציב הממלכה הבריטי. בעיראק, מאז 1922, המלך פיצל הוא וסאל בריטי. איראן, פרוטקטורט בריטי. אי אפשר לעבור מאירופה למזרח הרחוק בלי לשלם מס לבריטניה. ואז, אני אקח ממך מס כזה שלא יהיה כדאי לקנות את הסחורה שלך, ויקנו סחורה בריטית, כי אוניות בריטיות לא צריכות לשלם מס לבריטניה. ואני שומר על המונופול ועל המכירה שהביאה להתעשרות שלי. אני בריטניה, שרוצה להגן על היתרון שלה, מחיה מחדש את הרעיון של סוריה הגדולה תחת כתר הבית ההאשמי.

“צבא מצרים עד הפלישה ב-48′ לא ירה כדור אחד באימונים. ר’ אליעזר בארי, “השלטון והקצונה בעולם הערבי”.

“נחזור לסוריה, לפני שהם תקפו את דגניה, הם היו בבינת ג’ביל, בלבנון. מה הם רצו? להגיע לצפת, ומשם לעכו, ולספח את צפון הארץ כספר לדמשק, שנמצאת על הגבול של הבית ההאשמי. בת כמה היא? שנתיים ורבע. הם יאכלו אותה עד ארוחת בוקר.”

בתכניות?

עבאדי: “ברור שהתכוונו להשתלט על צפון הארץ.  ב-15 במאי, ביום הקמת המדינה, ביום שבת, הם הגיעו לתל קציר. כשאני קורא את העדויות אני מבין למה.”

מה אתה מבין? הרי מפקד הגדוד הסורי לא יספר לך על האינטרסים הגלובליים של סוריה…

עבאדי:  “לא, אבל אני אגיד לך כמה דברים שהוא מעיד עליהם בפני האקדמיה לביטחון לאומי.

“הם סך הכל היו 3 פלוגות של 50 איש כל אחת, והמפקדה של הגדוד שמנתה 30 איש נוספים. ההחלטה לתקוף את דגניה על ידי הגדוד השלישי נפלה על ידי מפקד החטיבה שקרא למפקדי שלושת הגדודים לפגישה בקאמפ.”

איפה?

עבאדי:  “מחנה חיל הספר, היום במעגן.”

על ‘קו אידן’?

עבאדי:  “מה זה ‘קו אידן’?”

קו מז’ינו המקומי, קו הביצורים שהבריטים בנו…

עבאדי: “כן. על שם אנתוני אידן, שהיה היה קצין מצטיין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולאחריה היה שר החוץ.”

מה הקשר המקומי שלו לפה?

עבאדי: “זה רעיון שלו. בזמן מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית כבשה את סוריה ולבנון והשליטה שם את שלטון וישי. היה חשש שהגרמנים יתקפו את ארץ ישראל בנקודה הזאת, וירדו מדרום הגולן, לירמוך.”

איפה בדיוק עובר הקו?

עבאדי:  “על הגבעה שנקראת ‘גבעת ההתיישבות’, הנקודה הגבוהה ביותר בתל קציר. בנו שם עמדות בטון עם גג, כלומר, נגד הרעשה, ובית חולים תת קרקעי. בשוליים הצפוניים של בנו מוצב בטון אל מול האון, שעוד לא היתה. וגם חפרו תעלה אנטי טנקית, מהקרנטינה החדשה עד לירמוך. אני הייתי צד חזירים בתעלה הזאת. הייתה תעלה אנטי טנקית שתמיד היה בה מים, אז החזירים עשו חיים.”

הקו הזה קיים עד היום?

עבאדי: “בוודאי.”

למה לא שמענו עליו?

עבאדי: “כי אתה…”

‘כי אתה בור ועם הארץ’, אתה אומר?

עבאדי: “אני חפרתי בו ודשתי בו, הייתי צד חזירים שם בלילה…”

אוקיי.

הגדוד הסורי שתקף את דגניה, הגיע דרך ‘קו אידן’?

עבאדי:  “הוא ירד מעמרת עז א-דין (כיום אדמות מבוא חמה. י.ב), השאירו שם את התותחים, מפקדת החטיבה התמקמה בתל קציר. בשעה 4 אחרי הצהריים, לפי הוראת המח”ט, שלושת הגדודים נפגשים בקאמפ, ושם ניתנה פקודת המבצע. ‘אתה, מפקד הגדוד השלישי, תתקוף את דגניה א’. אתה, מפקד הגדוד הראשון, תתקוף את דגניה ב’. יעמדו לרשותכם טנקים ולרשות הכוח השני שיתקוף את דגניה ב’ נגמ”שים מסוג מרמון הרינגטון’.

“וסוכם, שבשעה 4 בבוקר הכוחות יהיו ערוכים להתקפה, ההתקפה תתחיל ב-4 וחצי. בין 4 ל-4 וחצי הארטילריה הסורית מעמרת עז א-דין תרכך את דגניה א’ ואת דגניה ב’, ומטוסי חיל האוויר הסורי יתקפו את שתי ‘המסתעמראת’, הקיבוצים האלו. ‘נערכנו, בשעה 4. לא באה ההפגזה’.”

‘נערכנו’, אתה מדבר עכשיו בתור דגניה?

עבאדי: “לא, בתור הסורי. אני מפקד הגדוד: ‘נערכנו. כאשר אמרו לי שאני צריך לתקוף את דגניה א’, צמח כבר הייתה כבושה, כי זה 19 במאי.'”

צמח זו עיירה ערבית.

עבאדי: “כן”, ‘אבל קודם אנחנו החזקנו בה. וגם במשטרה. יומיים קודם היא נכבשה. ‘עליתי על הגג לצפות על המטרה’.”

כך אומר מפקד הגדוד הסורי?

עבאדי: “כן.” ‘עליתי על הגג לצפות על המטרה, ואתם לא תאמינו מה אני רואה; אין קיבוץ. מסך של עצי ברושים ואורן, ולפניהם גדר תיל’.”

מה ההסבר שלו לפנומן?

עבאדי:  “לא ראה, באמת לא רואים. הוא חשב שהוא הולך לתקוף את הקיבוץ. בתים. שיירו מהחלונות… כמקובל. אבל הוא לא רואה קיבוץ. והוא אומר ‘אני לא יודע, לא הצלחתי להבחין אם הנהר הוא לפני זה או אחרי זה’.

נהר הירדן?

עבאדי: “‘ואני רוצה להגיד לכם בעדות שלי, שלא הייתה לנו מפה של עמק הירדן. אני חיכיתי להרעשה. לא באה. למה? כי התברר לי שבלילה שר ההגנה, שרבאתי, נתן הוראה לקצר טווח, לרדת מעמרת עז א-דין לתל קציר עם התותחים. ירדו.

“אבל מה? בא מישהו ואמר: תשמעו, יש קומנדו יהודי בעין גב. הם יתקפו אתכם. אז החזירו את התותחים חזרה לעמרת עז א-דין ואז לא היתה הרעשה.”

“החזירו התותחים מפחד מהקומנדו היהודי שחנה בעין גב. איזה קומנדו יהודי? (צוחק)

“ואז ב-9 התחילה ההרעשה. חיל האוויר לא הופיע. לא ב-4 ולא ב-9.”

אז התותחים בסוף כן יורים?

עבאדי:  “ב-9 בבוקר, אחרי שהם הגיעו חזרה לעמדת אז א-דין, ירו. אבל חיל האוויר לא הופיע. אז מפקד החטיבה שיושב בתל קציר – יש לידו קצין עיראקי שבא לשמור עליהם – אמרו לו ‘תנו אתם סיוע אווירי’. שלחו מטוס.”

עיראקי?

עבאדי: “מטוס עיראקי, שהשליך כרוזים. יש לי כרוז מקורי. ואני כל הזמן הייתי בטוח שזה מטוס סורי. זה כרוז שיש בו שלוש עמודות; ערבית נהדרת, עברית דפוקה וגרמנית נהדרת.”

למי מיועד הנוסח הגרמני?

עבאדי:  “זרקו אותו מעל דגניה…”

במיוחד לייקים של דגניה, או מה?

עבאדי: “לא, כתוב גם בערבית ובעברית, ואני הייתי בטוח כל החיים, שאחד מהרבנים בדמשק תרגם את הכרוז מערבית לעברית. משהו מהאגדה, התרגום.”

בלשון קודש?

עבאדי: “עכשיו אני יודע שזה לא חכם הלכה סורי, אלא עיראקי. המטוסים לא יצאו מסוריה, אלא מעבר הירדן. במקום פצצות הם זרקו על דגניה כרוזים.”

מה כתוב בכרוזים?

עבאדי:  “‘שאין לנו שום דבר נגדכם’, ‘הציונים אשמים’, ‘בואו נחזור שוב להיות חברים כמו שהיינו’…”

לא קריאה לעזוב?

עבאדי: “לא! ‘תצטרפו אלינו, אל יהודי עירק, אל יהודי סוריה…’ עוד לא הייתה אז עלייה מעירק.

    “תקשיב, זה מדהים. ‘תשמע מה שהיה’, הוא אומר, ‘כמו שאנחנו מתחילים להתקדם על-פי התכנית, הטנקים צריכים להתפרס לפניי, אבל הטנקים התקלקלו. נשארו רק שלושה מתשעה – זה כל השריון הסורי, תשעה טנקים.

“‘ואז אין לנו חיפוי של שריון שהיה צריך ללכת לפנינו, רק שלושה נשארו’. באמת אלה השלושה שהגיעו אלינו.”

על הטנק הראשון שלום הוכבאום שפך את הבנזין?

עבאדי: “חכה רגע, המג”ד הסורי מתאר בדיוק, הוא לא צריך בכלל את העדויות של ענברי וכל המטומטמים האלו, ממש מטומטמים… התפרסו, בתשע, במקום בארבע וחצי ומתחילים את ההתקפה בתשע. ‘ותשמע, הייתה אש איומה…'”

אש נגדית מדגניה?

עבאדי: “‘איומה’.

“אני יודע מה היה פה, לא היה פה כלום. כי בחפירות בדגניה לא היו רק אנשי דגניה, זה נורא להגיד. היו מדגניה ב’, מכנרת המושבה, מכנרת הקבוצה, מאפיקים. המפקד היה איש אפיקים, לא מדגניה. אני יודע בדיוק מה היה להם; 20 רובים Mark4 בריטיים, 20 רובי קראבינות צרפתיים, הכל ממלחמת העולם השנייה, 10 אקדחים ורובה ציד.

זהו?

עבאדי:  “זה מה שהיה.”

אבל היו תותחים ברכס פוריה, לא?

עבאדי:  אולי תפסיק? הנפוליאונצ’יקים… הציעו לנו שנקבל אותם, אבל לא רצינו. זה לא שייך לקרב בדגניה, לא רצינו להכניס אלמנט זר…

“בכלל הם היו מנותקים לגמרי, לא היה אמ”ן, לא היה מודיעין לצה”ל. כי ש”י התפרק. לא היה מודיעין, כלום. אבל מאז יש חומרים להיסטוריונים, כבר לא ללוחמים – להיסטוריונים. אף אחד לא קרא. תשמע ממני, אף אחד לא קרא…”

אתה מדבר על החומרים של הצד השני, של הערבים?

עבאדי: “ברור. המלחמה היא אף פעם לא צד אחד, תמיד יש לפחות שני צדדים, אם לא יותר…”

כן.

עבאדי:  אז צריך לראות מה הכוונות ומה הם אומרים. ‘התחילה אש תופת ועברנו בשטח מהתקפה למגננה.’

במה מתבטאת המגננה?

עבאדי: “יושבים ומתחפרים. והוא מוסיף ‘אני רוצה להגיד לכם עוד משהו, היה בנוסף לגדוד גם כוח לא מאורגן, ע’יר תנט’ימי, מתנדבים, שהיה להם מפקד, אבל לקחו מהם את הנשק בערב ונתנו להם תתי מקלעים חדשים. אף אחד לא ידע לפרק, אף אחד לא ידע להשתמש. עובדה. אבל רגע, אני רוצה לספר לכם עוד משהו. הגיעה משאית מחיל הקשר בדמשק, עם מכשירי קשר. לא היו לנו מכשירי קשר”.

והם לא ידעו לתפעל אותם?

עבאדי: “‘האיש שהביא אותם ביקש שני חיילים מהגדוד שלי, נתתי לו שני חיילים, ניסה ללמד אותם איך מפעילים את המכשירים. אתם תוכלו להתקשר גם למפקדת החטיבה וגם למטה הכללי בדמשק. בסדר? תוך כדי זה שאנחנו מסתכלים על הפלא הזה, שמענו את היהודים בדגניה נכנסים לקשר ומדברים ערבית. הבנו שהמכשירים האלו פסולים, אז סגרנו. לא ידענו להפעיל אותם’.”

ומי היו הדוברים, הוא המציא אותם, או מה?

עבאדי: “אני לא יודע, או שהוא המציא את זה, או שמישהו, אתה יודע, שנקלט ולא ידוע מאיפה. אבל כתוב, שחור על גבי לבן.

  “‘ב-9 בבוקר אנחנו מתחילים להתקיף, ואז אנחנו נכנסים לעמדות התחפרות, כי הייתה אש תופת. הטנק שבדגניה בא דרך הכביש, ראה ששער 60 פתוח. הוא אמר שזה מלכודת ולא נכנס. נעצר בצד. ואיפה הירדן עובר, לפני דגניה או אחרי דגניה, לא ידעתי. אבל אני רוצה להגיד לכם עוד משהו, גילינו שדגניה יושבת בקו אידן.’ (צוחק)

“המג”ד הזה, כמו כל החטיבה הזאת, בחיים שלהם לא תרגלו התקפה על יעד מבוצר. הוא היה בטוח ש…”

הרי קו אידן הוא בכלל קילומטרים מזרחה?

עבאדי: “דגניה בקו אידן? זה ממש משהו… ‘תעלות מבוצרות’, לא סתם. ‘רצינו לעבור את הגדר. לא יכולנו לעבור את הגדר. אתה יודע למה? כי לקחו מאיתנו את מגזרי התיל’.”

מי לקח?

עבאדי:  “לקחו מהם. לפני ההתקפה לקחו מהם את מגזרי התיל. לא היה להם מספרי תיל, לא היה להם קשר, הטנקים לא נסעו – רק שלושה מתוך תשעה.”

מה עם השלושה שנסעו, אחד נפגע על ידי שלום, מה עם השניים האחרים?

עבאדי: “בצומת פה, בכניסה לדגניה. הם ירדו מהשרשראות.”

השניים הנוספים, התקינים?

עבאדי: “כן. חיל חימוש לקח אותם. השתמשנו בהם…”

אבל למה הם נעצרו?

עבאדי:  “נפלו מהשרשרת. הם עבדו. המנוע עבד. עזבו וברחו.”

אוקיי.

***

המשך עדותו של המפקד הסורי בהתקפה על דגניה, סא”ל אַמִיר שַלַּאש:

“אחרי זה נשלחו הפלוגות אל מול המטרה המתוכננת תחת חיפוי, המורכב מקלעי הגדוד שהתמקמו על גג המשטרה הבריטית. ואז, הטנקים זזו אל לפני הרגלים. כעבור זמן קצר לאחר התזוזה של הטנקים, הושבתו מרביתם ונשארו על מקומם.”

מתוך “משרד ההגנה של הרפובליקה הסורית, תפקיד הצבא הסורי במלחמת פלסטין”

***

“כאשר הגיעו הרגלים אל מסך העצים, אשר מונע את התצפית לקיבוצים, הם מצאו גדרות תיל קוצניים, סבוכים ועבים המונעים את המשך התקדמות. מאחר ונלקחו מהגדוד מכשירים להתגבר על בעיות, כמו מגזרי תיל, לא היתה בידנו כל דרך למנוע את העצירה.

“לפתע החיילים עמדו בפני מטר אש של רובים ומקלעים, דבר שאילץ אותם לסגת אל נקודת המוצא, כשהם עוזבים אחריהם מספר פצועים והרוגים. ואכן התברר לאחר מכן שהיהודים היו מוצבים ב”קו אידן”, אשר בנה, הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי למנוע מהגרמנים להשתלט על אזור זה. כך התחלנו לספוג אבדות.”

 עבאדי:   “ממשיכה העדות, הוא אומר ‘נסוגונו חזרה. מפקדת הגדוד הייתה מאחורי בית הספר של צמח בשטח הפתוח ואתם לא יודעים מה קרה. הייתה הרעשה של מרגמות, אתם לא מתארים לכם!’

“הייתה מרגמה81 מ”מ אחת בדגניה. אליעזר שלו היה המפעיל שלה יחד עם ד”ר שפירא. ‘הרעשת מרגמות – פגז נפל במפקדת הגדוד. תשעה חיילים ואני ועוד קצין, נפצענו.’

“יש שם שמות של כל הרופאים והאלונקאים, הכל.”

 אז זה היה ניצול יעיל מאוד של מרגמה אחת?

עבאדי:   “כן. ‘אז בא מפקד השריון וראה את מצבנו, פרוסים על האדמה, מוכים על ידי המרגמות…’

“איזה מרגמות? הייתה מרגמה אחת, 81 מילימטר.”

בתוך הקיבוץ?

עבאדי:   “היא הייתה מוצבת על יד בית הקברות. אליעזר שלו הפעיל אותה.”

 ‘נפצענו’. ‘מגיע מפקד הכוח של השריון וראה את מצבנו, הביא נגמ”שים, אלו שהיו צריכים להתקיף את דגניה ב’, והגן עלינו הגנה היקפית. והרופא לקח בג’יפ היחידי שהיה במפקדת הגדוד ופינה בבת אחת 9 חיילים. נשארנו שניים, אני ועוד הקצין מהגדוד. בנגלה השנייה לקחו אותי ואת הקצין והובילו אותנו…’

“עכשיו אני מבין למה הם לא המשיכו. אבל הם כן עברו ביוני לחירבת ירדה. אבל למה לא המשיכו משם, למה?”

זו שאלה שלא נבדקה על ידי ההיסטוריונים העבריים?

עבאדי:  “בחיים לא. אתה יודע מה, אני רוצה שתבדוק.”

אני אבדוק את זה…

 אז בדקתי – ר’ בסוף הפרק “איך מספרים סיפור מורכב על מלחמה”.

 ***

      מתוך מה שאתה אומר, אולי יש קשר בין העצירה של הגדודים הסורים בחירבת ירדה לתוצאות הקרב הכושל על הדגניות? הם ראו שאין להם צבא…

עבאדי:  “אז למה התכתשתם על משמר הירדן וכבשתם אותה? למה המשכתם אז? למה לא המשכתם עוד? אם באתם, למה לא המשכתם?”

איך הם יצליחו להמשיך אם אין טנקים, כמו שקרה בדגניה?

עבאדי:  “אז למה אתם מתאמצים על כיבוש משמר הירדן?”

אולי הם מיצו את הכוח שלהם?

עבאדי:  “אז למה אתם יושבים שם? מה היה השינוי בהתכוונויות שלכם? אם אתה לא מתאר לי את מה שקורה בצד השני, אינני יכול לראות את האירוע. למה לא המשכתם? מה קרה בדרך? מה הביא אתכם לחכות למקלף ולהסכם הפסקת האש? מה שיניתם בתכנון האסטרטגי שלכם? מה לגבי הבית ההאשמי? מה לגבי בריטניה? … העדות שלו מסבירה”

מה היה קורה אם הם היו כובשים את הדגניות, הם לא היו ממשיכים הלאה?

עבאדי:  “ממשיכים. כתוב בפירוש.”

נו?

עבאדי:  “בפקודת המבצע ממשיכים לכיוון כנרת, הוא לא אומר איזו, ‘זאת הצופה על הדרך לטבריה’. שתיהן צופות על הדרך לטבריה…”

אז קיימת אסטרטגיה של התקדמות וכיבוש?

עבאדי:  “נכון. מתי? ב-20 במאי.”

ומה קרה אחרי, למה שהאסטרטגיה תשתנה?

עבאדי: “הם קיבלו דיווח על מה שישראל קיבלה בעסקת הנשק הצ’כית.”

אז מה שאתה אומר זה שהם עצרו בגלל זה?

עבאדי: “רגע, דבר שני, האיום ההאשמי (לכונן את “סוריה הגדולה” י.ב) לא יושם. בגלל ברית המועצות וארצות הברית ששמו רגל לבריטניה…

“למה התכוון עבדאללה ‘אני כבר שם’? חשבת פעם, יזהר? מה זה ‘אני כבר שם’? מה היה ביום הקמת המדינה ביחסים הצבאיים בינינו ובין ירדן ועיראק? תסתכל, בגדה המערבית לא היה מאחז עברי אחד ביום הקמת המדינה. גוש עציון נפל לפני הקמת המדינה. הר טוב נפלה לפני הקמת המדינה. בית הערבה נפל לפני הקמת המדינה. המושבות שמצפון לירושלים, נווה יעקב, קלנדייה, זה לפני הקמת המדינה. אז מה היה?

“עכשיו, ואדי ערה, מה המרחק משם עד הים? באמת עבדאללה עוד רגע שם את רגלו השנייה בים התיכון. תקשיב, כי זה שבוע לפני הפלישה, הוועידה הזו, ועידת דמשק. וכל השבוע הזה היה בלאגן כזה אצלם בצבא המצרי. תבדוק מתי הצבא המצרי פלש – לאחר שנודע לו על הבית ההאשמי בניצוח בריטניה. הם אומרים את זה. תקרא אותם. אחרת אתה לא מבין כלום במלחמה. ‘שואה’, זה פשוט נורא. ככה כותבים את קורות מלחמת העצמאות?”

תגיד, בכל זאת, אתה בן דגניה. אתה אמור להיות מין לוקאל-פטריוט,  ואתה בעצם מספר סיפור אחר, שסותר את הסיפור הקלאסי של גבורת ה’מעטים מול הרבים’?

עבאדי:  “עוד פעם? זה אידיוטי, כי לא היינו ‘מעטים מול רבים’. כי כאשר אני קורא כמה חיילים מצרים פלשו וכמה חיילים סורים, לא היינו ‘מעטים מול רבים’, די כבר.”

רגע, אבל לפני שאתה צועק עליי, בוא נדבר על דגניה…

עבאדי: “כן…”

בדגניה, אתה אמרת לפני רגע, ש’היו לנו ככה וככה רובים ואקדחים’?

עבאדי:   “נכון.”

זה לא נחשב ‘מעטים’?

עבאדי:  “כי המחלקה של הפלמ”ח וגולני ברחו…”

לא משנה, אבל בשורה התחתונה…

עבאדי:  “זה נכון.”

זה ‘מעטים’?

עבאדי:  “זה נכון.”

אז מה אתה אומר?

עבאדי: “שהמעטים לא ניצחו בגלל רוח הגבורה שלהם, אלא שהאויב היה חרא שבחרא.”

אז אולי זה ‘מעטים’ מול ‘רבים’ שהם ‘חרא שבחרא’?

עבאדי:  “נכון.”

אז אין בינינו הרבה ויכוח…

עבאדי: “אבל בשביל לפתוח את המילה ‘חרא שבחרא’, צריך לכתוב למה הם ‘חרא שבחרא’. את זה לא כתב אף אחד. זה מה שמוציא אותי מן הכלים.

 “עכשיו תגיד לי ‘למה לא עשית את זה קודם?'”

למה?

עבאדי:  “שנים, אני חושב לספר את זה למשפחתי באחד מחגי יום העצמאות, הרי אנחנו פה שבט גדול. לא הייתה לי הזדמנות, כי ראיתי שאף פעם זה לא מתאים. אבל היום כשהיה גירוי שעומדים להוציא עוד ספר מטומטם על מלחמת השחרור, אז אמרתי ‘כדאי שזה בכלל לא יופיע’.”

אבל מבחינת צד א’, הוא היה באיום קיומי, והוא נלחם על הבית, והוא הצליח לשרוף את הטנק…

עבאדי: “איזה איום קיומי?”

אתה בעצמך אומר, התכוונו לכבוש את דגניה ולהמשיך לכנרת…

עבאדי:  “ומה עם בית זרע, ואפיקים, ושער הגולן ומסדה?”

נו?

עבאדי:  “גם זאת פרשה בפני עצמה, פרשת מסדה ושער הגולן. אתה יודע, אחד הדברים שהציקו לי כל החיים, זה כאשר היינו ילדים וחזרנו לדגניה והלכנו לכיתה ה’, ירדנו לחייו של בן מסדה, שלא הייתה לו ברירה, והוא תלה את עצמו בבית ספר. עמוס. עמוס בלאט.”

כי האשמתם אותו בנטישה?

עבאדי:  “האשמנו את ‘ההורים החרא’ שלו, שהם ברחו. אבל זה ממש לא היה נכון.

מה היה במסדה ושער הגולן? הגדוד הסורי הזה שקיבל את המשימה, הגדוד השלישי, לתקוף את דגניה, היה צריך לתקוף את שער הגולן ומסדה.

“בערב מרעישים את מסדה ושער הגולן, מתל קציר. עם התותחים 140 מילימטר. ‘בבוקר עמדנו לתקוף. שר ההגנה שרבתי בא ואומר – מה אתם מבזבזים תחמושת?’

ב-23 לחודש מחליפים את שר ההגנה וממנים את ג’מיל מרדם להיות שר ההגנה.

“עכשיו, אני קורא את זה וחושב לעצמי, יא אללה, מה עושה שר ההיסטוריה, משטה בכל הצדדים. זה פשוט נפלא. את ג’מיל מרדם אני מכיר, יש לי תמונה שלו. הוא התנכל לאבא שלי. הוא הושיב את אבא ואמא שלי בכלא…”

כאן יש לעצור ולספר, איני עבאדי נולד בסוריה בשנת 1934. בהיותו בן 9 יצא עם אחותו שמחה, בת 7 אז, למסע רגלי מדמשק לכנרת, כשהוא אוחז בידה. הם נקלטו בדגניה א’, בה הוא מתגורר מאז ברציפות, להוציא הפסקות שעשה בשירות ביטחוני, כסוכן מוסד בעירק בסוף שנות ה-60 וכמושל עזה בתחילת שנות ה-70 (ר’ עוד ב”פרות קדושות” בסדרה “עזה הסיפור הלא מוכר”). על הפרשיות האחרות בחייו נספר אולי בפעם אחרת.

***

עבאדי: אבל זה לא שייך. אני פוגש את ג’מיל מרדם פה בתל קציר, בזמן המלחמה (צוחק). ב-23 לחודש, שלושה ימים אחרי ההתקפה בדגניה הוא מופיע פה.  עומדים לתקוף את מסדה ואת שער הגולן.

‘למחרת בבוקר אנחנו שומעים קולות בערבית, בוזזים את מסדה ושער הגולן. שלחו אותי לראות מה קורה, ראיתי בדואים שגרו בסביבה, הם ממש על הגדר של שער הגולן ומסדה. ראו, שעזבו, אין אנשים, אז נכנסו והתחילו לבזוז.’

“תקשיב, כשהגעתי בהפוגה הראשונה ב-1948, הלכתי עם מוישל’ה, החבר שלי, לחפש נשק. רצינו למצוא שלל. באותו זמן, הגוויות עוד לא נשרפו. הן היו נפוחות. ומתחת לבגדים ראינו קומביניזונים. לא הבנתי איך הם מגיעים לקומביניזונים. הגדוד הזה שתקף את דגניה בא לשמור נגד הבזיזה של הבדואים שבזזו את מסדה ושער הגולן.”

מה עשו החיילים עם הקומביניזונים?

עבאדי: “לקחו מהארונות של אנשים, של החברות, קומבינזונים. מתחת למדים היו להם קומביניזונים. לא הבנתי איך זה מגיע אליהם, היום אני יודע.”

כדי להביא לנשותיהם?

עבאדי:  “ברור. אתה מבין עם איזה צבא היה לך עניין? טנקים היו, נכון. משוריינים היו, נכון. אבל מפה לא הייתה, מגזרי תיל לא היו. אפס מוטיבציה…”

אז תגיד לי אם אני מסכם את הדברים שלך נכון, בקרב על הדגניות יחסי הכוחות היו כאלו שאכן היה רוב מספרי לצד התוקף,

עבאדי:  “וכלי.”

רוב צבאי, במספרי ובכלי נשק. יחד עם זאת, הרמה הצבאית של התוקפים הייתה קרובה לאפס?

עבאדי:  “מפקד הגדוד שואל איפה נמצא נהר הירדן, לפני דגניה או אחרי דגניה. תגיד לי אתה!”

אבל כל זה סותר את התחושה הסובייקטיבית שהיה קרב גבורה מצד מגיני דגניה?

עבאדי: “נכון.”

נכון שהוא סותר?

עבאדי:  “ברור.”

לא היה קרב גבורה?

עבאדי:  “קרב גבורה זה כאשר הם בתוך החצר, אבל הם לא ראו את דגניה…”

בעצם אתה אומר, שלא היה קרב על דגניה?

עבאדי:  “ברור, לא היה קרב על דגניה. טנק טיפש…”

     שהתקרב?

עבאדי:  “שחשב שהוא נמצא ב’קו אידן’ ולא ידע מה עושים נגד תעלות. היו פחים, זה היו תעלות עם פחים. הוא לא ידע מה עושים. הוא היה בטוח שהוא נכנס לקו הגנה בריטי. אידיוטים גמורים…”

אבל שלום, שניגש לטנק… תשמע, טנק זה מפחיד…

עבאדי: “זה נכון. היה מעשה גבורה של שלום הוכבאום, שהתקרב עד לטנק בעודו חי, ושרף לו את הגומי. אבל בסדר…”

עצם השריפה של הטנק לא הייתה מניע לנסיגה?

עבאדי:   “מה גרם לנסיגה? ההתחפרות שלהם בגין ‘אש התופת שנורתה מקו אידן.’ אידיוטים גמורים… (צוחק)”

‘אש התופת’ הייתה רק יריות של רובים?

עבאדי:   “ורובי ציד…”

עכשיו תגיד, למה זה חשוב איך שרפו את הטנק, אם שפכו בנזין או זרקו בקבוק מולוטוב?

עבאדי:   “זה בכלל לא חשוב.”

לא חשוב?

עבאדי:  “בוודאי שלא. אבל מוראלית, הייתה לזה השפעה עצומה, ולא סתם.”

לתוקפים או למגינים?

עבאדי:   “לסורים.”

שהם ראו את האש מהטנק?

עבאדי:  “כן, גם לדגניה, אבל בדגניה לא ידעו כמה הם חארות. אחרי הבננות היתה אספסת. הסורים התחפרו שם עד אחרי הצהריים וביקשו לסגת. מפקדת החטיבה לא ענתה להם.

“תשמע, היה פה ברדק מבחינתם, שזה פשוט לא יאומן. מה זה נקרא ‘לא היו לנו מגזרי תיל’? מה זה נקרא חיל משלוח שבא לכבוש את צפון הארץ בלי מפה של דגניה?”

תגיד, אבל אם היה מצב הפוך, ומגיני דגניה היו בורחים, אז הסורים היו כובשים את דגניה וממשיכים?

עבאדי:  “היו ממשיכים, כן. כמו שקרה עם מסדה ושער הגולן. אנשי מסדה ושער הגולן לא ברחו, הם העתיקו את מקום מושבם לאפיקים. הם לא ברחו מהבית. הפלוגה של הפלמ”ח וגולני שישבו במשטרת צמח, הם ברחו…”

“וחזי דר בן ה-14 – החליטו להשאיר לוחמים מגיל 14 – היה בדרך עם בקבוק של הודעה למפקדת הגבול, שהייתה בבית ירח, והוא קפץ לירדן בזמן שהטנקים היו פה בצומת, צלל והגיע לצד שני. בדרכו חזרה ראה את הבריחה. אז הוא הוציא את האקדח מאוזר שהיה לו, גרמני ממלחמת העולם השנייה, ואמר ‘כל מי שעובר אותי אני יורה בו. תיכנסו לתעלות בדגניה!’

“נכנסו דרך השער, יצאו דרך תנובה וברחו…

“תגיד לי, מאיפה מתו 118 איש בצמח? יש פה אנדרטה. תשאל את עצמך, מי אלו? לא אנשי עמק הירדן. נפגעו גם אנשי עמק הירדן, אבל לא במספרים האלו. מי אלו היו? בבריחה מצמח…”

רוב ההרוגים נפגעו בבריחה?

עבאדי:  “בטח.” בכיבוש צמח ע”י הסורים.

“אתה מבין עכשיו כמה הקרב מרתק? אבל למה? כי היום אנחנו דנים על הקרב בדגניה, כשיש לנו תמונה מלאה של שני הצדדים.”

מה היו האבדות של המגינים בדגניה?

עבאדי:   “בקרב על דגניה נהרגו ילדה בת 18 וילד בן 18 מילדי טהרן ואדם מבוגר שהיה בצבא הבריטי, שאול נטר. הם היו מהמגינים.”

    ממה הם נפגעו?

עבאדי:  “הטנק הסורי מול העמדה שלהם שהייתה פה בשער 60, הכניס להם פגז, דרך חרך הירייה, פגע לשניהם בראש והרג אותם.”

זאת אומרת, הטנק, שעלה באש אחר כך, הצליח בכ”ז לגרום נזק?

עבאדי: “הוא הרג שני אנשים.”

ואלו היו האבדות היחידות בקרב דגניה?

עבאדי:   “לא. היה עוד אחד בעמדה הקיצונית ביותר לכיוון דגניה ב’, הוא נהרג בהפגזה.”

אוקיי.

עבאדי:  “ועוד אחד, אחרי הקרבות, כשהכל השתתק, הגיע לדגניה יורה להבות.”

להביור.

עבאדי: “להביור.”

כן?

עבאדי:  “והוא בתרגול שרף את עצמו… (מגחך). הכל טרגדיות.”

כן. ומי הנער שהתאבד בגלל שירדתם לחייו במסדה?

עבאדי:  “עמוס…”

אתה זוכר אותו?

עבאדי:  “ירדנו לחייו, ההורים שלו ברחו, אז הוא התאבד.”

היו לך רגשי אשמה על הדבר הזה?

עבאדי:  “שנים… כשבגרתי… הייתי בין אלו שיורדים לחייו.”

מה אמרתם לו?

עבאדי:  “‘ההורים שלך, חרא, ברחו מהקרב!’ זה כל כך לא נכון. אבל בסדר, ילדים…

“הם גם לא קיבלו את נס הקוממיות. מסדה ושער הגולן לא קיבלו. ניצנים לא קיבלה. שנים אחרי זה, עשו להם טיהור והם קיבלו. אבל כשנתנו לדגניה את נס הקוממיות, לא נתנו למסדה ושער הגולן. למה? כי הם ברחו.”

אם לסורים היה צבא יותר מקצועי, עם יותר יכולות, האם גם אז הם היו  נעצרים בחירבת ירדה ל-13 חודש?

עבאדי: “לא. הם לא הבינו בכלל את המניעים של הכוח המגן. לא הבינו כלום. היום אני בעמדה מדהימה, כי אני יודע מה היו המוטיבציות של המגינים, ואני גם יודע לשפוט את המוטיבציה של התוקפים. ככה מספרים סיפור מלחמה.

“תשמע, כשחזרנו בהפוגה הראשונה, אני שואל את יעקב, האבא המאמץ שלי,  ‘תגיד לי, איך עשיתם את זה?’ – אני לא ידעתי אז את הסיפור שאני מספר לך עכשיו. והוא אומר לי ככה ‘אני ידעתי שכשהסורים היו פה, אתם הייתם בהר פוריה, בדרך לחיפה.’ ”

הילדים?

עבאדי:  “כן. ‘בארבע בבוקר יצאתם בדרך מהר פוריה, ואני החלטתי, הם לא יעברו אותי כדי שלא יגיעו אליך”.

אז זה סיפור גבורה פר אקסלנס?

עבאדי:  “בוודאי. תשמע, לא רק זה. היום אני יודע שהיו אנשים מבוגרים שלא עזבו את המקום, הם חילקו סנדוויצ’ים ותה בעמדות בתעלות. זה כוח עצום. ואלו ידעו שהם מגינים על המפעל של חייהם; הקמת דגניה, אם הקבוצות. הם היו חלשים מבחינת כלי הנשק וכולי, אבל הם היו אנשים בעלי מוטיבציה ענקית.”

אז המידע הנוסף שאתה מביא מהצד התוקף לא נוגד בהכרח את הנרטיב המקובל?

עבאדי:  “לא אמרתי נוגד.”

משלים?

עבאדי: “כשאומרים על מלחמת השחרור ‘מעטים מול רבים’, זה פשוט לא נכון. תראה איזה סיפור מופלא קרה. יש בו הרבה דברים יפים, מבחינתנו. אבל כדי להעצים את הנקודות היפות שבסיפור, זה לא ‘נאבעך’ – הם היו ‘חרא’.

“אנחנו לא היינו ‘מעטים מול רבים’. זה לא נכון. אתה מבין, אתה יכול להשתגע. למה? כי מגיע לנו…”

הסיפור המלא?

עבאדי:  “כן. כזה שיש בו את הקושי, את החרא ואת הדברים היפים. ככה מתארים מלחמה.”

תגיד, יש מצב שנעשה סיבוב עכשיו לראות את ‘קו אידן’?

עבאדי:  “אין לך עכשיו מה לראות, כי לגבעת ההתיישבות אתה לא יכול להיכנס. סגרו את התעלה האנטי טנקית. אבל אני יודע בדיוק איפה היא הייתה. המרכולית של מעגן נמצאת היום בתוך אחת האורוות. בקיר יש עדיין את הטבעות של הסוסים…

  “תשמע, אף אחד לא יודע כלום היום, זה נורא. ככה לא מגדלים דור הרואי. יש לנו במה להתגאות, אבל צריך לספר את הסיפור…”

***

 ככה לא כותבים היסטוריה – איך מספרים סיפור מורכב על מלחמה:

 “מלחמות הן מן התופעות המורכבות והמסובכות ביותר בתרבות הפוליטית של המין האנושי… הדבר נכון במיוחד לגבי מלחמה כמו זו שהתנהלה בין היהודים לערבים ב-1948 ובה היו מעורבים כוחות כה רבים ושונים; מדינות חדשותחלושות מבחינה מוסדית וחסרותניסיון באמנות המלחמה והיחסים הבינלאומיים, ארגונים בלתירשמיים, מקומיים וזרים, ומעצמות בעלות אינטרסים במזרח התיכון. היה זה צירוף דחוס ואינטנסיווי של פחד וייאוש, תקווה ותסכול, אינטרסים וכוונות, רטוריקה וחשאיות, איודאות, דימוי ומציאות... מאבקי כוח על מנהיגות והגמוניה בין ובתוך הצדדים המעורבים, מעורבות של מעצמות וגורמים בינלאומיים, מהלכים הנוטים לצאת משליטה, ומגוון אינסופי של התרחשויות ואירועים מקריים...” (אברהם סלע, “יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאותבחינה מחודשת”)

 פרופ’ אברהם סלע היה קצין אמ”ן/ מחקר עד 1986, לימים עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. הוא חוקר את הפוליטיקה והחברה במזרח התיכון ואת יחסי התנועה הציונית ומדינת ישראל עם העולם הערבי כמו גם סוגיות הקשורות במלחמת העצמאות. כותרת עבודת הדוקטוראט שלו “מדינות ערב ושאלת ארץ ישראל 1945 -1948”.

  “חייבים להבין את הרקע הפוליטי – הסורים רצו קודם לכל להכשיל את כוונות עבדאללה לספח לממלכתו את כל שטחה של ארץ-ישראל המנדטורית כצעד לקראת הגשמת תוכניתו לאיחוד ‘סוריה הגדולה’. הם היו ממש בהיסטריה מזה. 

 “שוכחים שכל הכניסה למלחמה של מדינות ערב, למעט ירדן, היתה אלתור אחד גדול. בזיכרונותיו של נאצר מהמלחמה הוא הולך לשוק של עזה לקנות זיתים ופיתות לחייליו, מה שמעיד על רמת ההכנות של הצבא המצרי. מדובר היה בכוחות לא מוכנים וללא יכולת צבאית מספיקה, שיעילותם היתה נמוכה עוד יותר בהעדר תיאום ופיקוד מרכזי יעילים.

 “הדעה המקובלת בקרב רבים מהפלסטינים עד היום היא שמדינות ערב כלל לא נלחמו ב-1948.”

 “שבועיים לפני המלחמה מתכנסים הרמטכ”לים של מדינות ערב בעמאן כדי לדון בתכנית פעולה משותפת ומסקנתם היא שאי אפשר יהיה להכריע את הכוחות היהודיים אלא אם יעמדו לרשותם כוחות בסדר גודל שלא היה אפילו קרוב למצבת הכוחות שצבאות ערב יכלו להעמיד. זה היה כבר אחרי כיבוש הקסטל והכישלון של צבא ההצלה של קאוקג’י במשמר העמק.

 “נפילת חיפה בידי היהודים הכתה את ההנהגה העיראקית בהלם והניעה אותה לפעול לגיבוש עמדה ערבית משותפת עם מצרים בדבר כניסה צבאית לפלסטין לאחר סיום המנדט הבריטי. למעשה, עד אמצע אפריל 1948, שלטה בשיח בין ממשלות ערב והליגה הערבית, ההנחה שהמלך עבדאללה יפעל לבדו להבטחת ערביותה של הארץ.”

 את עבודתם של עמיתיו ההיסטוריונים הישראליים בנוגע להתנהלות מדינות ערב בתקופת המלחמה מגדיר סלע כ”פגומה” בשל העדר השימוש במקורות ערביים, כביכול, משום שמדינות ערב לא שחררו לעיון את המסמכים הארכיוניים הנוגעים למלחמה.

“אבל גם אם טענה זו נכונה בעיקרה, לא נעשה מאמץ להשתמש במקורות ראשוניים זמינים, כמו למשל מסמכי “צבא ההצלה” שבארכיון צה”ל, ושפע מקורות מהעיתונות הערבית, יומנים וזיכרונות. 

 “או שההיסטוריונים לא קוראים ערבית או שיש להם אג’נדה אידיאולוגית או פוליטית. בכל מקרה, התמונה האמיתית, גם זו המוצגת על ידי ‘היסטוריונים חדשים’, שביקשו להתרחק מהנרטיב הציוני ואף להפריכו, רחוקה מלהיות ממצה”, הוא מסכם.

 ***

האזנתם/קראתן את פרק 57 של פרות קדושות “הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי”.

  לפני סיום, זוהי פנייה אישית אליכם; עמל רב מושקע בהכנת כל פרק שאתם מאזינים לו או קוראות בו, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. הפקת כל פרק דורשת שבועות של עבודה; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד ועוד … כדי שנוכל להמשיך ולהגיש לכם בקביעות תכנים איכותיים נזדקק לעזרתכם/ן. נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, או בתרומה שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין לעורר את חוש הביקורת (פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי).

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

יזהר

 לקריאה נוספת:

לקריאת הפרק באנגלית:

Chapter 57 – The Tank in Dgania English

תמצית הפרק באתר הארץ

העין ה-7, פרויקט אופק, היכן הם הארכיונים של מדינות ערב?

אברהם סלע, היסטוריה אחרת והיסטוריוגרפיה של מלחמת תשח

אברהם סלע, יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת חלק 1

אברהם סלע, יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל בתשח – בחינה מחודשת חלק 2

לצפייה נוספת:

סרטון (רויטרס) המציג את אימוני הצבא הסורי ברמת הגולן בנובמבר 1947 לפני הההתקפה על עמק הירדן.

***

מוסיקה: “משהו אחר”, מילים ולחן: עמית הלוי. שירה: עמית לוי ושרובין נגמבה (מבקש מקלט מקונגו שמתגורר בישראל).

קטעי קריינות (המפקד הסורי): שולי דיכטר

תודה מיוחדת על הסיוע בהפקת הפרק לתמר שלייסנר.

להאזנה דרך האתר:

[פרות קדושות] פרק 53. הראיון האחרון של שלמה גזית

האלוף בדימוס שלמה גזית, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, מי שהיה לוחם הפלמ”ח, מקורבו של דיין, מתאם הפעולות הראשון בשטחים וראש אמ”ן היה מאגר אנושי של יידע, ביקורת והבנה, איש של סתירות פנימיות, עם מצפון, אומץ לב אזרחי ומחשבה מקורית. בשיחותינו דיברנו, בין השאר, על התכניות הסודיות לעידוד הגירת פלסטינים מהשטחים, על פשעי מלחמה שנעשו והוסתרו באזורים הנתונים למרותו, ועל האנדרלמוסיה הלא תאמן ששררה בפיקוד דרום לפני מלחמת יום הכיפורים. גזית סיפר גם על הקמתה וחורבנה של הריביירה הישראלית בפתחת רפיח ועל ההצעה שהעלה בפני שר ההגנה המצרי, גמאסי, להשאיר את הפתחה בידי ישראל בתמורה לחלקים מהנגב. הוא סיפר גם על הניסיון לשכנע את סאדאת לקבל חזרה לידיו את השליטה ברצועה וטען כי היה זה דווקא בגין שבלם את היוזמה. נדמה לי שזה היה הראיון האחרון שנתן.

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה: Jürgen Döring, Nocturne No.10 Chopin, jamendo

תמלול פרק 53: הראיון האחרון של שלמה גזית

מאת: יזהר באר

ראיתי אותו לאחרונה בכנס הפלמ”ח בהיכל התרבות בת”א, נער נצחי בן 91, חולף בקלילות בין מעט חבריו שנותרו, הנה רוכן אל האלוף בדימוס אלעד פלד, שעל כסא הגלגלים, שואל לשלומה של חברה חרושת קמטים מ-48′, מחייך לכל עבר כמו אבא טוב לילדיו.

האלוף בדימוס שלמה גזית, שהלך לעולמו בשבוע שעבר היה תופעה יוצאת דופן בקרב יוצאי מערכת הביטחון הישראלית; מי שהיה לוחם הפלמ”ח, מקורבו של דיין, מתאם הפעולות הראשון בשטחים וראש אמ”ן היה מאגר אנושי של יידע, ביקורת והבנה, איש של סתירות פנימיות, עם מצפון, אומץ לב אזרחי ומחשבה מקורית. לא יכולה להעיד על כך יותר מאשר העובדה כי מי שהקים את מערכת השליטה הישראלית על השטחים אחרי 67′ היה בשלהי חייו אחד ממבקריה הראשיים, שאף התנדב לכהן במועצת המנהלים של ארגון זכויות האדם “יש דין”, שנלחם בנבזויות הכיבוש. על המתנחלים אמר פעם, ואח”כ התנצל “הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב קרס”. בהזדמנות אחרת הציע להשביח את היכולת המבצעית של צה”ל באמצעות גיוס צוותי חשיבה מבין בוגרי סיירת מטכ”ל, השב”כ, המוסד וגם בכירים מעולם הפשע המקומי.

בראיונות שקיימתי עם גזית בשנתיים האחרונות במסגרת סדרה בת 8 פרקים שעשיתי על רצועת עזה עבור “פרות קדושות”, שוחחנו בהרחבה על כמה פרשות ועניינים שהכיר מקרוב בתוקף התפקידים הבכירים שמילא. דיברנו, בין השאר, על התכניות הסודיות לעידוד הגירת פלסטינים מהשטחים, על פשעי מלחמה שנעשו והוסתרו באזורים הנתונים למרותו, ועל האנדרלמוסיה הלא תאמן ששררה בפיקוד דרום לפני מלחמת יום הכיפורים. גזית סיפר גם על הקמתה וחורבנה של הריביירה הישראלית בפתחת רפיח ועל ההצעה שהעלה בפני שר ההגנה המצרי, גמאסי, להשאיר את הפתחה בידי ישראל בתמורה לחלקים מהנגב. הוא סיפר גם על הניסיון לשכנע את סאדאת לקבל חזרה לידיו את השליטה ברצועה וטען כי היה זה דווקא בגין שבלם את היוזמה.

עברו העשיר של גזית וזכרונו המצוין הותירו אותו כאחת העדויות החיות האחרונות להיסטוריה הרצופה של מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות. על כל שאלותי הוא ענה מבלי להתחמק. אולי אני טועה, אבל נדמה לי כי השתדל לומר אמת, גם כשטען שלא ידע על כמה מהפרשיות הקשות שהתרחשו בשטחים שהיו נתונים לאחריותו. כמעט לפני שסיימנו, הסתכל בי ראש אמ”ן לשעבר ונשא באוזני, נשנק, תחזית קודרת על עתידה של מדינת ישראל. זה היה כנראה הראיון האחרון שנתן שלמה גזית.

כנס הפלמ”ח ספטמבר 2018, שני האלופים בדימוס, שלמה גזית (עומד) ואלעד פלד (יושב). צילום יזהר באר

“מה נעשה במיליון ערבים?” או איך כמעט רוקנו את הרצועה מיושביה

בסדרה עזה – הסיפור הלא מוכר, הצגתי את שנות הכיבוש הראשונות של הרצועה לאחר מלחמת ששת הימים, בין השאר באמצעות ראיונות עם מושלי עזה לשעבר. הפרק השלישי בסדרה שעסק בתכניות שנרקמו החל ביוני 67′  לריקון עזה מהפליטים שבה, התבסס  על ראיונות עם בכירי המערכות הישראליות שעסקו במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים לאחר 67′, על מסמכי ארכיון וקטעי עיתונות, ועל כתביהם של חוקרים והיסטוריונים. אחד מהם היה האלוף בדימוס שלמה גזית.

בספרו “המקל והגזר”, סיפר גזית על תזכיר “ועדת הארבעה”, שהוגש לראש הממשלה לוי אשכול, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בנוגע לגורל השטחים: “העיקרון הראשון תבע חיסול יסודי ולצמיתות של שאלת הפליטים, הן בגדה המערבית והן בעבר הירדן וגם ריקון מוחלט של רצועת עזה מפליטים. הרצועה, לאחר שתרוקן מן הפליטים תסופח לישראל.” [1]

סדרי הגודל של האוכלוסיה הערבית בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, הדאיגו את ראשי המדינה, סיפר גזית. גולדה מאיר, מזכירת מפא”י, התלוננה בדיון בפורום מפלגתי, שהיא לא מקבלת תשובות מוסמכות לדאגותיה. “כאשר שאלתי את אשכול, מה נעשה במיליון ערבים, הוא אמר: ‘אני מבין, הנדוניה מוצאת חן בעיניך. הכלה לא!’… אני מזועזעת“, הוסיפה גולדה, והאשימה את הסופרים עמוס עוז ויזהר סמילנסקי ואנשי רוח אחרים, שהכניסו כאן, לדבריה, את העניין המוסרי. “בשבילי, המוסר העליון הוא שלעם היהודי יש זכות קיום. בלי זה אין מוסר בעולם“.[2]

ואכן, כבר בחודשים הראשונים אחרי המלחמה ננקטו צעדים מעשיים לדילול האוכלוסיה הצומחת במהירות ברצועה. בפברואר 1968 החליט רוה”מ אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני, שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה. תפקידה היה למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה של ניצולי השואה היהודים אחרי מלחמת-העולם השנייה. התכנית נכשלה כישלון חרוץ. הפליטים העזתיים סירבו להגר.

כשנפגשנו היה גזית, בן 91, צלול, עירני וממוקד. שאלתי אותו:

האם זה יהיה נכון להגיד שממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות הקובעים, החליטו שעזה תישאר ברשותה של מדינת ישראל בכל הסדר עתידי?

גזית: “כן ולא. לא – כי לא היתה החלטה (פורמאלית) כזו, שעלתה לדיון – החלטת ממשלה, או החלטת ועדת שרים, או משהו כזה. אבל הקונצנזוס ברמה הממשלתית היה – לא אצלנו! כלומר, לא במערכת הצה”לית, ביטחונית, אבל הקונצנזוס הפוליטי היה: Goes without saying – עזה נשארת חלק ממדינת ישראל. עם איזו אשליה, הייתי אומר, אופטימית, שאם וכאשר יימצא הסדר, שני שליש מהאוכלוסיה – הפליטים – הם יתנדפו באיזושהי צורה. יימצא להם פתרון – שיקום בהונולולו – והם ייעלמו. הקונצנזוס הזה החזיק מעמד הרבה מאד זמן. כמעט עד ההתנתקות של אריק שרון. זאת לא היתה אהבת מולדת – שזה חלק מא”י ההיסטורית – אם כי, בגין, באיזשהו דיון אמר (על עזה): ‘זוהי א”י ועל זה אני לא מוותר’. אבל הפורום, בעיקר של אלון וגלילי, שהוא זה שנתן את הטון בשנים שאנחנו מדברים עליהן, היה פוליטי- אסטרטגי (שגרס כי) בהנחה שהגדה המערבית לא תישאר בידינו, שלא יווצר מין מצב של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם צורך של חיבור ביניהם, כזה או אחר, שזה פלונטר. מצד שני, אם באיזושהי צורה יימצא הסדר ומצרים חוזרת לסיני, שמצרים לא תהיה ברצועת עזה – אנחנו לא רוצים את המצרים על גבול אשקלון”.

כלומר במאזן שבין אוכלוסיה ערבית גדולה…

גזית:  “אז היא לא היתה כ”כ גדולה…

משהו כמו 450 אלף?

גזית: “כן, אבל מזה שני שליש פליטים. נדמה לי שזה לא היה אפילו 400 אלף. נדמה לי 360 אלף”.

למה תכניות כמו של הועדה של עדה סירני לא המשיכו?

גזית:  “תראה, הן לא היו מספיק אטרקטיביות כדי שהם (העזתים) יגידו: ‘בהמונינו, אנחנו רוצים לעזוב!’ היא הוציאה, אני לא יודע לאילו מספרים זה הגיע, אולי מאה – מאתים איש”.

מה היתה עמדת דיין בנוגע לדילול הרצועה?

גזית: “היא היתה עמדה, הייתי אומר, מבולבלת. מצד אחד, כחבר הממשלה, אולי גם על בסיס אישי, הוא כן היה שותף לרצון לראות את עזה נעלמת מאוכלוסיתה, אבל מהר מאד, כמי שהיה אחראי אקטיבית על השטחים, הצורך לשפר את התנאים ברצועת עזה כדי שאפשר יהיה לשלוט בצורה סבירה במקום, גבר אז על האשליה שאפשר יהיה להוציא אותם”.

***

ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

בעקבות הניצחון ב-1967, וההרחבה הדרמטית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, “הריביירה הישראלית”, לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק”מ בדיונות שבין עזה לרפיח.

בין 1972 לבין 1982 נבנו בחבל  16 ישובים ישראליים ועיר אחת – ימית – שנועדה להיות מטרופולין של רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים, מתקני התפלת מים וכור גרעיני להפקת חשמל.

לאחר עשר שנים בלבד, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונתה הריביירה הישראלית בפתחת רפיח מכל יושביה ונחרבה עד היסוד. רבים דחפו או היו שותפים למימוש הפרויקט השאפתני, אחרי הכל, כל המערכת המדינית והצבאית, התגייסה לטובתו, בתמיכה של התקשורת. אך מי שניצח על הכשרת הקרקע להתיישבות בחבל ובסופו של דבר פקד על חורבנה היה אדם אחד – אריאל שרון.

אחת הפרשות המסעירות והלא מסופרות של הקמת חבל ימית היתה הגירוש הברוטאלי של תשעה שבטי בידואים שישבו באזור. לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים. היה זה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם, בניגוד לחוק הבינלאומי, בהסתר ובקריצת עין, תוך שיתוף פעולה מלא או חלקי, לעתים נלהב, של המערכת הפוליטית והצבאית ובמידה רבה, גם של התקשורת ובחסות נימוקים צבאיים מומצאים. העיתונות הישראלית לא דיווחה בזמן אמת  על גירוש אלפי הבדואים. צנזורה צבאית קפדנית מנעה כל פרסום. כל הפרשה זכתה למסגור ביטחוני שנתן לגיטימציה משתמעת למעשה הגירוש. בידיעות אחרונות קיבל הגירוש ידיעה בת 26 מילים שכותרתה היתה: “בעקבות מיקושים גודרו שטחים בפתחת רפיח” הידיעה הלאקונית מסתיימת במשפט, שלא היה נכון עובדתית: “צה”ל מאפשר לבדואים המתגוררים בשטח המגודר להמשיך בעיבוד אדמותיהם”. [3]  אף מילה על גירוש.

המבצע החשאי נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו”ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ”ל הציג עדויות כיצד הגיעו 72 חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. לאחר שקיבלו ארכה של יום נוסף לאסוף את מטלטליהם, עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג להציע שיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.

שלמה גזית, המתאם, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר. דיברנו גם על פרשה זו:

משפטנים טוענים שבהקמת ימית בוצע גירוש בקנה מידה ענק, בניגוד לחוק הבינלאומי, אולי פשע מלחמה…

גזית: “אני הגשתי התפטרות על המקרה הזה, התפטרות שלא התקבלה. למה? על זה שאנחנו עברנו בשתיקה על ההחלטה לגרש את הבדואים, בלי ארגון, בלי אישור וללא שום סיבה אובייקטיבית.”

בעצם, הגירוש התבצע ללא אישור ממשלה, אתה רוצה לומר?

גזית:  “ללא אישור של אף אחד”.

אז איך אתה מסביר את זה? זו היתה פעולה של אריק שרון?

גזית:  “בודאי! אלי הגיע טלפון מנציב הצלב האדום, שרוצה לפגוש אותי בדחיפות. אמרתי לו שיבוא. ואז הוא שואל אותי: ‘למה גירשתם את הבדואים ברפיח?’  זו היתה הידיעה הראשונה שקיבלתי שהם גורשו. אז לא רציתי להגיד לו שאני לא יודע, אז שיחקתי דיפלומטיה ואיכשהו מרחתי את העניין. אמרתי לו שאתן לו תשובה פורמאלית בעוד כמה זמן. התקשרתי לפונדק והוא אמר לי שהוא לא יודע מכלום.”

גם פונדק (מושל עזה וצפון סיני) לא ידע?

גזית:  “לא! אני עשיתי אז סקנדל בעניין והוחלט על הקמת ועדת חקירה, וועדת החקירה קבעה שאריק עשה את זה ללא אישור וללא סמכות וללא רשות. אז אמרתי, נו? כלום! אז אמרתי: אם “כלום” אז זה נשאר באחריותי – אני הממונה על השטחים. אני מתפטר.”

ועדת החקירה עליה מדבר גזית, בראשות האלוף אהרון יריב, מונתה לחקור את פרשת גירוש הבדואים בעקבות דליפת דיווחים מזעזעים על אופי הגירוש וממדיו.[4]  אנשי מילואים מקיבוצים בנגב, שחזרו משירות בסיני, דיווחו על המתרחש ומשלחת של פעילים מהקיבוצים, ביניהם חברי קיבוץ נירים, שיצרו קשרים עם הבדואים בסיני עוד לפני קום המדינה, יצאה לשטח וחזרה עם עדויות מצולמות של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו.

נחזור לועדת החקירה, בראשות האלוף יריב. מסקנותיה הוסתרו מהציבור ומהכנסת, למעט הודעת ממשלה שנוסחה בלאקוניות כך: “היתה חריגה מסמכות מצד מספר מפקדים בכירים ומצד עובד ממשלה”. למחרת דּווח בעיתונות כי שני קצינים ננזפו על-ידי הרמטכ”ל, קצין נוסף הועבר מתפקידו, ואזרח שהועסק כקצין מטה בממשל הצבאי התרשל בתפקידו וגם נגדו “יינקטו אמצעים”. רק מאוחר יותר נודעו שמות המפקדים הננזפים, ובראשם אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, אשר מלבד הנזיפה לא ננקט נגדו שום צעד נוסף. הממשלה אימצה את מסקנות הועדה אך לא אישרה את החזרת הבדואים למקומותיהם.

בעקבות הודעת ההתפטרות של גזית הוא הוזמן לפגישה עם הרמטכ”ל.

גזית:  “ואז התחיל דין ודברים עם דדו (הרמטכ”ל דוד אלעזר) ודדו התנהל מאד, מאד לא יפה כלפי, עם סחטנות – שאם אני מחליט להתפטר הוא זורק אותי מהצבא בלי פנסיה וכל מיני דברים כאלה…טוב…”

היתה החלטת ממשלה על הקמת פתחת רפיח או שהיתה זו יוזמה של שרון?

גזית: השאלה, מה אתה קורא החלטת ממשלה?

מי החליט להקים את פתחת רפיח?

גזית: “בוא נאמר ככה – ההתנחלויות שקמו היו בהחלט בהחלטת ממשלה – היתה ועדת שרים להתיישבות, שבראשה עמד גלילי, וכל התנחלות שקמה קיבלה את האוקיי שלה. הרעיון של ימית והקמת פתחת רפיח כפרויקט בא מלמטה מכמה גורמים, והייתי אומר, עם גיבוי והשראה של ישראל גלילי.”

מה העלת לימים אחרי שבדקת את פרשת הגירוש?

גזית:  (צוחק) “יום אחד באו ואמרו לבדואים לקום ולהסתלק. זה הכל.”

באיזה ממדים היה הגירוש, עשרות, מאות?

גזית:  “לא –  אלפים, אני לא זוכר את המספרים, נדמה לי שבסביבות 5,000-6,000 משהו כזה.”

לאן גירשו אותם?

גזית:  “דחפו אותם לסיני, לא גירוש עולמי, אבל כמה עשרות קילומטרים.”

אתה השתתפת בדיונים על הקמת פתחת רפיח?

גזית:  “כן. אני הייתי גם שותף לקונספציה שאמרה, שבהנחה שסיני תחזור להיות מצרית, ניצור רצועה מבודדת של פתחת רפיח, בין סיני המצרית לבין מדינת ישראל ועזה תהיה כזאת או אחרת. אני יכול להגיד מעבר לזה –  אני הייתי שותף למו”מ שהתנהל אחרי ביקור סאדאת עם המשלחות המצריות ובדיונים מול גמאסי העלתי את ההצעה: בואו נעשה החלפות – אתה מקבל חתיכה מהנגב תן לנו את פתחת רפיח. והוא אמר: ‘אתה יודע מה, אני לא נופל מהרגליים, בואו והוא הלך עם עזר וייצמן לסאדאת. סאדאת אמר: ‘יוק! דיברתי עם בגין על חזרה לגבול הבינלאומי, אין החלפות שטחים. אין שום דבר.'”

הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.

הקושי להתעשת מהחלום על גן העדן שנגוז והאכזבה מהמדינה בעקבות הפינוי, הצטברות המתח וגם כספי הפיצויים שניתכו פתאום על המפונים כמו גשם, הטביעו את חותמם על רבים מתושבי חבל ימית וגרמו לפשיטות רגל, להתמוטטויות נפשיות ולהתאבדויות, לפירוק משפחות, ואף לעזיבת הארץ.

היו כאלה שהחליטו לעבור לאחר הפינוי מסיני לגוש קטיף שבתוך רצועת עזה, אך גם משם הם פונו, בסופו של דבר, במסגרת תכנית ההתנתקות, באוגוסט 2005. גם על פעולה זו ניצח בעיקר איש אחד – אריאל שרון. שלמה גזית, שהיה אחראי על מערכת השליטה הישראלית בשטחים, הסתכל על כל זה מהצד.

אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

אחת התופעות הלא מוכרות לציבור הרחב מתקופת כהונתו של שלמה גזית כמתאם הפעולות בשטחים היתה האנדרלמוסיה בפיקוד דרום,  היחסים בקרב הקצונה הבכירה בפיקוד בתקופת הביניים, הקצרה להפליא, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. העדויות שאספתי סיפרו על חוסר אמון עמוק בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות, ריגול פנימי, ואף מקרים של הכאת קצינים בפומבי. מי שהיה שם יכול היה להעיד, למשל, כי שמע את מושל עזה וצפון סיני, יצחק פונדק, צועק על אלוף הפיקוד, אריאל שרון “אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח ואתה גם מוג לב!”.

מעבר לממד האישי שבעימותים בין שרון ואנשיו מפיקוד דרום לבין מושלי עזה בראשית שנות ה-70, יצחק פונדק ואיני עבאדי, עמד הויכוח הפנימי בין שתי אסכולות בנוגע ליחס הראוי לתושבי הרצועה הפלסטיניים. המדיניות הכוחנית והדורסנית של שרון בראשית שנות ה-70 הביאה לטענת מצדדיה לחיסול הטרור ברצועה, אך לדברי מתנגדיה גרמה לחורבן אזרחי, ולפגיעות קשות באוכלוסיה שכללו הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, והריסות מסיביות של בתים ואזורי חקלאות ללא הצדקה.

אלא שמעשים אלה כוסו במעטה כבד של צנזורה ולא הגיעו לידיעת הציבור. גזית, כמתאם פעולות הממשלה, שהיה אחראי על כל המתרחש בתחומי האימפריה הישראלית החדשה שקמה בשטחים אחרי 67′  טען באוזני שמרבית הפעולות הללו לא הגיעו אף לידיעתו.

אליך הגיעו תלונות או מידע מהסוג הזה? 

גזית:  “הגיעו דיווחים בודדים. הרוב הושתק בתוך השטח.”

כשאתה אומר ‘הושתקו’ אתה מתכוון ברמות של הפיקוד העליון, של הרמטכ”ל?

גזית:  “לא, זה לא הגיע גם אלי. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, היתה הפרדה בין המנהל האזרחי לבין הפיקוד הצבאי, ביטחוני. בפיקוד הצבאי, ובמיוחד בתקופה של שרון, היתה סדרה של אירועים כאלה.”

מה הגיע לידיעתך? הרוב, אתה אומר לא הגיע לידיעתך כי זה נסגר ברמות הנמוכות?

גזית:  “כן, גם פונדק לא ידע. ואם הוא ידע זה היה רק בדיעבד. אחרי זמן.”

היו דברים שכן הגיעו לידיעתך?

גזית:  “בודדים. היו מקרים כאלה.”

היו מקרים שהיית צריך לעשות חקירה, בדיקה, או משהו מהסוג הזה?

גזית:  “היו נדמה לי שני מקרים כאלה, שזה הגיע אלי והתפתח לחקירה.”

העימותים והחיכוכים בתוך הפיקוד הבכיר נרגעו קמעה לאחר ששר הביטחון דיין הכריע והורה להחליף את פיקוד דרום בפיקוד מרכז, כגורם הפיקודי האחראי על שטחי עזה וצפון סיני. האלוף אריאל שרון יצא והאלוף רחבעם זאבי נכנס. כעבור פחות משנה פרצה מלחמת יום הכיפורים – והיא היתה אנדרלמוסיה שגימדה את כל מה שקרה לפניה. 

                                 ***                                                                                                         

סאדאת לא רצה לקבל את עזה? בגין לא רצה לתת!

שוחחנו גם על מעגלי האלימות החוזרים בין עזה לישראל מאז “ההתנתקות”. גזית, שאחרי 67′ ניהל את כיבושה הפך לתומך נלהב ברעיון להעניק לה עצמאות.

גזית: “עזה היום היא אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.”

מבחינה רטרוספקטיבית, האם ישראל, במדיניותה לאורך השנים כלפי עזה, מ- 1967, יכלה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  “הנקודה המכרעת היא 2005, כשאנחנו ביצענו, כביכול, התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. זה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי. הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל…”

אתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

גזית:  “תראה, אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו”ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. אבל המצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל…

“… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו”מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.”

סאדאת הרי לא רצה לקבל את עזה…

גזית:  (בתקיפות) “בגין לא רצה לתת! סאדאת גם לא רצה לקבל, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה, שזה כולל שהוא (סאדאת) חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.”

בגין וסאדאת בביקור בקונגרס האמריקאי

אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, האם בכלל היה אפשר לטפל בעזה אי-פעם, או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  “אני לא חושב שעזה היא סיפור סגור. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.”

בראשית שנות ה-70היו בעזה יצחק פונדק ואיני עבאדי, והם עשו בכ”ז עבודה עם אג’נדה אזרחית ברצועת עזה, עבודה מרשימה.

גזית:  “בהחלט. זה הכל נעשה בהשראה שלנו. זו לא המצאה שלהם. הם היו הגורם המבצע אבל זאת היתה המדיניות שלנו. של דיין ושלי.”

המושג הקונספטואלי המקל והגזר נהגה ע”י דיין?

גזית:  “ללא ספק. הוא דיבר יותר על שני ברזי מים: המים החמים והמים הקרים…”

שאנחנו נפתח אותם לפי הצורך… מה אתה חושב היום על האג’נדה של שרון בשנות ה-70 מול הטרור והמבוקשים? באיזו מידה הוא פעל נכון ובהצלחה?

גזית:  “קודם כל, מבחינה היסטורית,  אלוף פיקוד הדרום, עד הפסקת האש ב-1970, היה כל כולו ממוקד במה שקורה בתעלה ובלחימה במצרים. לא עניינה אותו הרצועה והוא לא התעסק ברצועה. אריק שרון, כשקיבל את פיקוד הדרום, ירד הפרונקל הזה של תעלת סואץ והלחימה במצרים ואז הוא התפנה לרצועה, בהשראה שלנו. הרצועה לא היתה שקטה והיו בה פיגועים.

היה מבצע גדול שבקונספציה היה לחסל את הטרור ברצועה. והמסה הזאת של 8 מחנות פליטים גדולים שאי אפשר לטפל בהם מאד הציקה וזה הביא למבצע פריצת הדרכים במחנה, שהוא היה לכאורה למטרה צבאית אבל הוא בעיקר בא לתת מכה וזעזוע מאד דרסטי תחושה שלאנשים במקום שהולכים להעיף אותם לאל עריש..

בשורה התחתונה הוא הצליח?

גזית:  “ללא ספק. הרצועה הורגעה. אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו אבל שקטה.

“ב-1987, 20 שנה אחרי המלחמה הופיע באוניברסיטת ת”א פרופ’ ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

ואיך אתה מסביר את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו?

גזית:  אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי…

 

 

 

 

 

 

 

לימים הצטרפת לשמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  “אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון – נעלה את כל היהודים, מכל העולם – נוכל לשרוד במזה”ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה, הם אינם רוצים את הפתרון. עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם. בינתיים, צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר, כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה אולי יווצרו נתונים שנוכל לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…”

האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  “אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל, והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…” (כאן הוא משתנק)

מה יקרה?

גזית:  “לא יודע!”

אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות?

גזית:  “לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ”כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…”

***

האזנתם או קראתן את פרק 53 של פרות קדושות “הראיון האחרון של שלמה גזית”. אם הגעתם/ן עד כאן אולי זה היה גם קצת מעניין. אבל בשביל הקצת הזה צריך לעבוד הרבה מאד. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק כזה והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. לפיכך, כל תרומה שתעבירו, גם קטנה וסמלית, תסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין לעורר את חוש הביקורת (פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי). תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

***

לקריאה או להאזנה נוספת:

עזהא: דיכוי טרור ברמה של אמנות

עזהב: קזינו בעזה

עזהג: מה נעשה במיליון ערבים?

עזהד: ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

עזהה: אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

עזהו: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו

עזהז: האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם

עזהח: כך הפכנו את עזה לאי של עניות ויאוש

לקריאת הפרק בגרסת הארץ:

 בגין לא רצה לתת את עזה, את סאדאת היה אפשר אולי לשכנע

מראי מקום:

[1]  אלוף (מיל) שלמה גזית, “המקל והגזר”, הוצאת זמורה ביתן, 1985. עמוד 136.

[2]  “המקל והגזר”, שם. עמוד 145.

[3]  ידיעות אחרונות 8.3.1972

[4] http://akevot.org.il/article/rafah-salient-report/?full#/

#פרותקדושות

 

[פרות קדושות] פרק 17. עזה – חלק ג’: מה נעשה במיליון ערבים

עזה - פצצה דמוגרפית מתקתקת

בישראל אחרי 67′ שרר קונצנזוס פוליטי, לפיו יש לספח את רצועת עזה  ולדלל אותה מאוכלוסית הפליטים. פרק זה, השלישי בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מציג את התכניות המעשיות לסילוק הפליטים מהרצועה, למדינות ערב ולמדינות המערב, ומראה כיצד התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומהעולם. נציג כאן גם את התכניות המהפכניות לשיקום פליטי עזה בתוך ישראל ונראה מה חשבו הפליטים עצמם על האופציה הזאת. נראה איך ראש הממשלה, לוי אשכול, פיקח באופן אישי על פרויקט דילול עזה מתושביה, וגם נספר, איך הפכה מצילת פליטי השואה היהודיים, אחרי מלחמת העולם השנייה, למנהלת הפרויקט לסילוק הפליטים הפלסטינים מהרצועה.

אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות הללו על סיפוח עזה וסילוק אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם, ניתן אולי ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק-לאק של ההיסטוריה, שירוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים, ויביא שקט על הארץ הזו.

זהו החלק השלישי בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מתוך הפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

תמונה ראשית: עזה – לחץ אנושי מבעבע (Flicker)

מוסיקה: (Carlos Estella-Amazing Strings in Motion (Jamendo, גוטס – הישאם חאידי.

לכניסה לפרק הקודם (חלק ב’):  קזינו בעזה

לקריאת תמלול חלק ג’: “מה נעשה במיליון ערבים?” – איך רוקנו (כמעט) את הרצועה מהפליטים

26 ביוני 2017

מאת: יזהר באר

בשני הפרקים הראשונים בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, הבאנו נקודות מבט שונות על רצועת עזה בתחילת שנות ה-70; עסקנו באג’נדה המיליטנטית של אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, מצד אחד, ובסדר היום האזרחי שניסו מושלי עזה, האלוף יצחק פונדק וסא”ל איני עבאדי, להפעיל, בגישה הפוכה לזו של שרון. אבל על דבר אחד לא צריכה להיות מחלוקת: בישראל שרר באותם שנים קונצנזוס, שרצועת עזה צריכה להישאר בידינו בכל הסדר עתידי, זאת לאחר סילוק מרבית תושביה מתחומה. פרק זה יעסוק, אם כן, בתכניות ובפרויקטים שנרקמו החל ביוני 67′  לריקון עזה מהפליטים שבה.

אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות על סיפוח עזה ודילול אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם על קרקע המציאות, ניתן ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק לאק של ההיסטוריה, לאיזו סלטו-מורטלו – קפיצה נחשונית קוסמולוגית, שתרוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים ותביא אולי שקט על הארץ הזו.

הפרק הזה מבוסס על ראיונות עם בכירי המערכות הישראליות שעסקו במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים לאחר 67′, על מסמכי ארכיון וקטעי עיתונות, ועל כתביהם של חוקרים והיסטוריונים. ראיינו לפרק זה את האלופים (במיל.) שלמה גזית ויצחק פונדק ואת סא”ל יצחק איני עבאדי. הסתמכנו על מחקרים של יואב גלבר, שלמה נקדימון, שלמה גזית ואחרים, ועל מסמכים רלבנטיים, שקיבלנו מהמכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

בספרו “המקל והגזר”, כתב המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים, האלוף שלמה גזית, על תזכיר “ועדת הארבעה”, שהוגש לראש הממשלה לוי אשכול, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בנוגע לגורל השטחים: “העיקרון הראשון תבע חיסול יסודי ולצמיתות של שאלת הפליטים, הן בגדה המערבית והן בעבר הירדן וגם ריקון מוחלט של רצועת עזה מפליטים. הרצועה, לאחר שתרוקן מן הפליטים תסופח לישראל.” [1]

ההצעה לא הועברה לאישור הממשלה, אך רוחה התקבלה, וננקטו צעדים מעשיים למימושה, שמיד נשמע עליהם.

אבל, לפני כן, ראוי שנחזור רגע לאחור, ונראה כי כבר לאחר מלחמת העצמאות, הגה ראש הממשלה הראשון, דויד בן גוריון, תכנית מהפכנית לסיפוחה של עזה ולפתרון בעיית הפליטים בה, דווקא, באמצעות החזרתם לישראל. לפי גרסתו של החוקר והעיתונאי, שלמה נקדימון, בן גוריון, שעד אז התנגד בצורה החלטית לחזרתם של פליטים כלשהם לתוך ישראל בקווי שביתת הנשק, סבר כי ניתן ליישב את פליטי עזה בישראל, מאחר ומספרם קטן מההערכות  ומסתכם ב-150 אלף בלבד. [2]

בישיבת ממשלה ב-3 במאי 1949, הציג בן־גוריון את טיעוניו בעד סיפוח הרצועה: חשיבות חוף הים העזתי; אדמתה הטובה להקמת כפרי דייגים; ייצוב הפרדה בין ישראל למצרים ולבסוף הנימוק שאם לא ישראל, ירדן עלולה לקבל את הרצועה ולדרוש יצירת מסדרון מהרצועה לירדן, דרך ישראל. נימוקים אלה ישמשו, כמו שנראה, גם בעשרות השנים הבאות את המצדדים בסיפוחה של עזה לישראל.

בסופו של דבר, המצרים, שהרצועה היתה ההישג הצבאי היחיד שלהם ממלחמת העצמאות שלנו, התנגדו להצעה של בן גוריון. התנגדו להצעה גם משה שרת, שר החוץ, אבא אבן, השגריר באו”ם, ומשה דיין, הרמטכ”ל.

“לו רצועת עזה בידינו, היה זה אסון”, סיכם האלוף יגאל ידין את נימוקי המתנגדים לסיפוח, ולא ידע כי השמיע דברים כמעט נבואיים.

תוצאות המלחמה ב-1967 החזירו את שאלת עתידה של עזה, על מאות אלפי פליטיה, לראש סדר היום הפוליטי. בכלל, סדרי הגודל של האוכלוסיה הערבית בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, הדאיגו את ראשי המדינה. גולדה מאיר, מזכירת מפא”י, התלוננה בדיון בפורום מפלגתי, שהיא לא מקבלת תשובות מוסמכות לדאגותיה. “כאשר שאלתי את אשכול, מה נעשה במיליון ערבים, הוא אמר: ‘אני מבין, הנדוניה מוצאת חן בעיניך. הכלה לא!’… אני מזועזעת“, הוסיפה גולדה, והאשימה את הסופרים עמוס עוז ויזהר סמילנסקי ואנשי רוח אחרים, שהכניסו כאן, לדבריה, את העניין המוסרי. “בשבילי, המוסר העליון הוא שלעם היהודי יש זכות קיום. בלי זה אין מוסר בעולם“.[3]

ואכן, אך נדמו רעשי הקרבות וכבר נרקמו התכניות הראשונות לסיפוחה ולדילול אוכלוסייתה הצומחת במהירות של הרצועה.

במאמרו ברבעון “האומה”, “הפרויקט שאיחר את הרכבת – יציאת עזה אחרי ששת הימים”, מציין ההיסטוריון יואב גלבר כי אברהם אחיטוב, ראש האגף הערבי בשב”כ ולימים ראש השב”כ, הציע למחרת המלחמה להעביר את הפליטים מעזה לגדה המערבית ולספח את הרצועה על תושביה המקוריים. כשבוע לאחר תום המלחמה הצהיר דיין, שבשום מקרה רצועת עזה לא תחזור לשלטון מצרי, ובישיבת הממשלה כעבור פחות משבוע הציע אף הוא לספח אותה לישראל. הממשלה אמנם לא החליטה על סיפוח הרצועה, אבל הממשל הצבאי הונחה על-ידי “רצון פוליטי שהרצועה תהיה חלק ממדינת ישראל”, קובע גלבר. [4]

גלבר מוסיף כי מעבר למחלוקות בין “יונים” ו”ניצים”, שררה הסכמה כמעט כללית בציבור שרצועת עזה, לצד ירושלים ורמת הגולן, צריכה להסתפח לישראל.

גם תוכנית אלון דיברה על סיפוח הרצועה לישראל לאחר שהפליטים יועברו ממנה ליישוב קבע בגדה המערבית. דיין תמך אף הוא בהעברת הפליטים מעזה לגדה ולירדן, “לא מפני שאני רוצה לגרש אותם, אלא מפני שאין להם מה לעשות בעזה”, אמר. עמדתו של אשכול לא הייתה ברורה; הוא היה מוכן למסור את הרצועה לירדן, ואפילו לספח אותה, אך בתנאי שהפליטים ייצאו ממנה.

האיש המוסמך ביותר שיכול להעיד, מכלי ראשון, על התגבשות המדיניות הישראלית כלפי עזה אחרי כיבושה ב-67′ הוא האלוף (מיל.) שלמה גזית. גזית, בן 91 כיום, היה מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים לאחר כיבושם ב-67′, ועבד בצמוד לשר הביטחון משה דיין.

באר:  האם זה יהיה נכון להגיד שממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות הקובעים, החליטו שעזה תישאר ברשותה של מדינת ישראל בכל הסדר עתידי?

גזית: כן ולא. לא – כי לא היתה החלטה (פורמאלית) כזו, שעלתה לדיון – החלטת ממשלה, או החלטת ועדת שרים, או משהו כזה. אבל הקונצנזוס ברמה הממשלתית היה – לא אצלנו! כלומר, לא במערכת הצה”לית, ביטחונית, אבל הקונצנזוס הפוליטי היה: Goes without saying – עזה נשארת חלק ממדינת ישראל. עם איזו אשליה, הייתי אומר, אופטימית, שאם וכאשר יימצא הסדר, שני שליש מהאוכלוסיה – הפליטים – הם יתנדפו באיזושהי צורה. יימצא להם פתרון – שיקום בהונולולו – והם ייעלמו. הקונצנזוס הזה החזיק מעמד הרבה מאד זמן. כמעט עד ההתנתקות של אריק שרון. זאת (עזה) לא היתה אהבת מולדת – שזה חלק מא”י ההיסטורית – אם כי, בגין, באיזשהו דיון אמר (על עזה): זוהי א”י ועל זה אני לא מוותר. אבל הפורום, בעיקר של אלון וגלילי, שהוא זה שנתן את הטון בשנים שאנחנו מדברים עליהן, היה פוליטי- אסטרטגי (שגרס כי) בהנחה שהגדה המערבית לא תישאר בידינו, שלא יווצר מין מצב של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם צורך של חיבור ביניהם, כזה או אחר, שזה פלונטר. מצד שני, אם באיזושהי צורה יימצא הסדר ומצרים חוזרת לסיני, שמצרים לא תהיה ברצועת עזה – אנחנו לא רוצים את המצרים על גבול אשקלון.

באר:  כלומר במאזן שבין אוכלוסיה ערבית גדולה…

גזית:  אז היא לא היתה כ”כ גדולה…

באר:  משהו כמו 450 אלף..

גזית: כן, אבל מזה שני שליש פליטים. נדמה לי שזה לא היה אפילו 400 אלף. נדמה לי 360 אלף.

“כמה ערבים שילחת כבר?”

כבר בחודשים הראשונים אחרי המלחמה ננקטו צעדים מעשיים לדילול האוכלוסין ברצועה. בפברואר 1968 החליט רוה”מ אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני, שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה. תפקידה היה למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד – שמעו טוב – בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה של ניצולי השואה היהודים אחרי מלחמת-העולם השנייה.

גלבר מציין כי היציאה לוותה בסקרים ומחקרים סוציולוגיים על היוצאים, בניסיון להבין מדוע עזבו, הם ולא אחרים, ולברר את התהליכים המשפיעים על ההגירה כדי לתכנן על-פיהם את המשך המאמצים. אשכול הודאג מהתופעה של הגברים הפלסטיניים שיוצאים ומשאירים את נשותיהם מאחור: “הישארותן של הבנות היא צרה גדולה בשבילנו. יש לי ארבע בנות, ואני יודע צרה זו מהי…”, הסביר אשכול.

בדיונים הראשונים הודיעה עדה סרני, שכל שהיא זקוקה לו הוא חדר ועוזר, כדי שתוכל להתחיל לעבוד, אך בהמשך גברו דרישותיה לתוספות תקציב וכוח אדם. בממשל הצבאי הוקם לצורך הפרויקט צוות בן חמישה אנשים, קצין וארבעה אזרחים עובדי צבא ודוברי ערבית, שהפעילו סוכנים ערבים במחנות הפליטים. הסוכנים איתרו וגייסו את המועמדים להגירה, ואלה באו להירשם בממשל. במידה ולא היו להם אמצעים הם קיבלו את דמי הנסיעה במשאית עד עמאן, כאשר בגשר אלנבי עברו מהמשאית העזתית למשאית ירדנית שהביא אותם למחנה הפליטים בכראמה.

אשכול דרש להיפגש עם סרני פעם בשבוע, כדי להתעדכן בהתקדמות הפרויקט. “האם יש סיכוי, האם ישנה תקווה למשהו?”, חקר אצל סרני.  סרני הבהירה לאשכול, כי “הדבר אינו בא מעצמו. אין זו תנועה ספונטנית”, ודרשה לתגבר את הצוות באנשים נוספים.

יעקב הרצוג, מנכ”ל משרד רוה”מ דאז, טען כי אשכול התרגז כששמע שהממשל הצבאי ברצועה משלם ליוצאים חמש לירות לאדם!. גישתו של אשכול היתה חנוונית, והוא חרד היה מהוצאות מיותרות. הוא העדיף שכל עוד יוצאים ערבים בלי כל הכסף הזה אין צורך בתשלום.

אשכול אמר: “אני בעד זה שילכו כולם, ולו גם לירח. אבל לא ידעתי שכבר עתה מתחילים לתת להם כסף בעד נסיעה באוטובוס… מרגע שנותנים כסף – גדל מספר אלה שטוענים שאין להם את הוצאות הדרך.”

סרני טענה, שהניסיון דווקא הראה כי ברגע שהונהג התשלום גדל מספר היוצאים, וצריך יהיה למצוא תקציב למימון נסיעת היוצאים לירדן ולמשכורות הצוות המוגדל שיעסוק בארגון הגירתם.

באחת מפגישותיהם שאל אשכול את סרני בדאגה: “כמה ערבים שילחת כבר?” היה זה השבוע של פעולת כראמה, במרץ 1968, שעצרה לגמרי את היציאה מהשטחים לירדן. רק 800 איש הספיקו לצאת מעזה ולעבור את גשר אלנבי באותו שבוע.

סרני, שהחלה לחפש מדינות במערב שיקלטו את הפליטים היוצאים, דרשה לפרויקט תקציב של יותר מעשרה מיליון לירות. “בעזה יש 40 אלף משפחות פליטים ואם יוקצבו אלף לירות למשפחה אפשר לפתור את הבעיה: האם היית מסכים לגמור את פרשת הרצועה בארבעים מיליון לירות?” שאלה את אשכול וענתה בעצמה:. “לדעתי, זה מחיר סביר מאוד”.

סרני אף הציעה להקים בנק שייתן משכנתאות או הלוואות לבני משפחה שייצאו מהשטחים למערב למטרות לימודים, תמורת משכון רכושם, בתקווה שלאחר שהסטודנט יסיים את לימודיו ויתבסס, תצטרף אליו משפחתו.

אשכול, שהיה בקיא בענייני בנקים ומשכנתאות התחיל להתלהב מהרעיון ומהאפשרויות הטמונות בו.

עוד רעיון יצירתי ורגיש שהעלתה סרני היה רכישה – לא חוקית, מן הסתם – של אשרות כניסה למדינות באמריקה הלטינית, והיא ביקשה החלטה עקרונית שתסמיך אותה להיכנס למשא-ומתן על רכישתן, כמובן לא בשם ממשלת ישראל.

סרני גם תכננה לגייס פועלי בניין פלסטיניים לעבודה בחברות בינלאומיות, המקבלות מכרזי בנייה גדולים במדינות ערב, ואמרה לאשכול שאפשר להפעיל לשם כך ארגונים בינלאומיים. אשכול חשב לתעל לכיוון הזה את הלורדים רוטשילד וזיו בבריטניה ומיליונרים יהודים אחרים, שרצו לתרום לפיתרון בעיית הפליטים.

הוראה מלשכת ראש הממשלה לתוספת תקציב לפרויקט סרני (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”)

בהמשך אישר אשכול הוספת 25 עובדים למנגנון של סרני, 19 מהם ברצועה; מיליון ל”י להסעת מהגרים אל גבול ירדן; 150 אלף ל”י לשיגור אנשים לבדיקת אפשרויות הקליטה בארצות-הברית, אמריקה הלטינית ואוסטרליה ושלושה מיליון ל”י למענקי סידור ראשוני ליוצאים.

 קשיים עצומים בכל הגלובוס

לאחר פעולת כראמה, ב-21 במרס 1968, נחלש קצב היציאה מעזה והירדנים החלו להקשות על העוברים את הגשר.

אשכול, שדאג כי הכסף שכבר הושקע בפרויקט ילך לטמיון זימן אליו את עדה סרני ואת מתאם הפעולות בשטחים, שלמה גזית, להתייעצות. סרני דיווחה על גידול הצוות, שכבר העסיק שנים-עשר איש בארבעה מחנות פליטים ברצועה, כולם יהודים דוברי ערבית, וגזית הסביר את הקשיים הנובעים מההגבלות שהטילו הירדנים על העוברים בגשר. גזית ניסה לא לסתום את הגולל על הפרויקט ואמר לאשכול: “יש את מי לשחד שם ואנו מחפשים אותם“.

אשכול התעניין כיצד מתקדמות התוכניות להגירת ערבים מהרצועה למערב, וסרני לא הסתירה ואישרה כי “ישנם קשיים עצומים בכל הגלובוס”. אף מדינה אינה ששה לקבל פלסטינים. היא הביאה לדוגמה את אוסטרליה ששמחה לקלוט יהודים מישראל אבל לא ערבים מעזה. היא דיווחה כי במאי 1968 עברו דרך שדה התעופה בלוד 109 ערבים מהגדה בדרכם למערב, ורק אחד או שניים מעזה. אבל יש תקווה, הנה דיווחה על שייח’ ברצועה המוכן להוציא ממנה חמישה עד שישה אלפי אנשים ונשים תמורת מאתיים ל”י לנפש, בלבד, כלומר כמיליון ל”י בסך הכל.

לפי הדיווח של גלבר, מאז נכנסה עדה סירני לפעילות בפרויקט הוצאת הפליטים עזבו את הרצועה 15 אלף נפש. נראה, כי גלבר כולל בתוך המספרים הללו גם את היוצאים בסערת המלחמה, ביוני 67′, ולמעשה, היוצאים בצורה מאורגנת, במסגרת הפרויקט של סרני, היו במספרים נמוכים. סרני וגזית ניסו לשכנע את אשכול, בכל זאת, שההשקעה כדאית, והזכירו כי היוצאים בחודשים האחרונים עלו מעט מאוד כסף, שחלקו הוצא לתשלומי שוחד בצד הירדני של גשר אלנבי. אבל אשכול התלונן: “איני בוכה על מינימום הכסף שניתן לאלה שהלכו כבר. אני חושש לגבי אותו מינימום של אנשים שילך תמורת כסף רב”.

סרני השיבה: “עלינו להחליט אם רוצים אנו שיצאו, תוך סכנה או ודאות שהמחיר יעלה, או שרוצים אנו להחזיק בהם אצלנו.”

רוה”מ אשכול ושר האוצר ספיר אישרו להגדיל את המסגרת התקציבית ל- 200 אלף לירות, ואולם, הבעיה כבר לא היתה כספית, אלא היעדר הצעות קונקרטיות לקלוט פליטים מעזה. בסופו של דבר, ההצלחה של פרויקט סרני לעידוד הגירתם של עזתים ליבשות מרוחקות הייתה דלה, ורק אלפים מעטים היגרו לארצות דרום אמריקה, בעיקר לברזיל ולפרגוואי.

התנגדות ירדן סתמה את הגולל על ההגירה מעזה לעולם הערבי. בחודש אוגוסט 1968 עברו את הגשר כמה עשרות בודדות של עזתים. ההגירה, אמר דיין בממשלה, הגיעה לאפס.

על ממדי עזיבת התושבים בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה יכולים להעיד הנתונים ששלח איש משרד החוץ ניצן הדס לאורי גורדון מראשי משלחת ישראל באו”ם ב-15 באוגוסט 1971. המסמך שמסווג כ”שמור” שוחרר רק בימים אלה לעיון הציבור בארכיון המדינה. תחת הכותרת “יציאת תושבים מהרצועה” נמסרו נתוני העזיבה ביובשנות סטטיסטית:

לאחר מלחמת 6 הימים יצאו מהרצועה למצרים בצורה בלתי מבוקרת (בסערת המלחמה) -12,000.

בצורה מבוקרת – 10,000.

חזרו במסגרת איחוד משפחות – 3,500.

סה”כ נטו למצרים – 18,500.

לירדן (עד סגירת הגשרים באוגוסט 68′) – 56,000. [5]

בצילום: פירוט היוצאים מעזה לאחר המלחמה לפי נתוני צה”ל (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”)

זמן קצר אחרי שמונה מוטה גור למושל עזה הוא הסביר מדוע לפרויקט ריקון הרצועה מפליטיה לא היה סיכוי מלכתחילה: “המנהיגים המקומיים בעזה רואים זאת כחובתם להישאר, להתרבות ולשמר את רצועת עזה כמובלעת ערבית”, סיכם.

קשה להסביר מדיניות, שאיננה

יציאתם של עשרות אלפי אנשים מרצועת עזה לא נשארה בגדר סוד ומצרים וירדן התלוננו בפני האו”ם על “הגירוש מהרצועה” בטענה ש- 35 אלף איש אולצו לעזוב את הרצועה ולחתום על ויתור על זכותם לשוב אליה.

במחנות הפליטים ברצועה הופצו כרוזים שקראו לתושבים להתנגד ללחצים המופעלים עליהם להגר. ירדן התלוננה שהממשל הצבאי זימן את נכבדי מחנה הפליטים ג´בליה והודיע להם שתוך שבועיים יפונו 50 אלף תושביו לגדה המזרחית והממשלה תספק את התחבורה הנדרשת.

תלונות המדינות הערביות על הגירוש מהרצועה חייבו את נציגי ישראל באו”ם להגיב. פרוטוקול של דיוני ועדת החוץ והביטחון, שהתקיימו ב 5.1.1968, שמסר לנו המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני – “עקבות”, מתייחס מי שהיה שגריר ישראל באו”ם, מיכאל קומיי, לצורך לענות לנציגי הערבים על טענותיהם על גירוש פליטים מהגדה ומהרצועה (באותם ימים הוא משמש יועץ מדיני לשר החוץ אבא אבן). מהדברים שאמר קומיי לוועדה, עולה מבוכת נציגיה הדיפלומטיים של ישראל מהעדר מדיניות באשר לגורל השטחים ותושביהם ועל המאמץ לגייס תמיכה בינלאומית לעידוד הגירת הערבים מעזה. אפשר ללמוד מדבריו על האווירה המבולבלת במסדרונות האו”ם בעקבות התבוסה הערבית ועל כך, שהוא, בפשטות, נאלץ לשקר לעולם. דברי הנציג הדיפלומטי הבכיר בפני ועדת החוץ וביטחון הם, בין השאר, גם מופע של אופוריה לאומית לאחר ניצחון מזהיר. הנה תקציר של כמה מהערותיו בנושא:

קומיי“היו לנו שני יעדים ביחס לדיון על הפליטים. קודם-כל לשמור על הסטטוס-קוו… [וכן] היה עלינו לנסות ולשפר את הדמות שלנו… אני חושב, שבמידה שהדבר היה ניתן, השגנו את שני היעדים האלה…

מצאתי את הערבים במצב אומלל מאד באו”ם, והדבר בולט לעין. הם היו מפולגים בינם ובין עצמם, ועל כל עניין התייעצו ודנו במשך ימים שלמים אבל לא יכולים היו לסכם שום דבר בינם ובין עצמם…  אפשר היה לקרוא בפרצופיהם את מה שאני מכנה בשם ‘מנטליות של תבוסה’. עם כל רצוני לא לדבר על עם או על עמים בהכללות, אני נאלץ לומר שכאשר היהודים מקבלים מכה או נכשלים, הרי הם מתגברים על כך ומחזיקים מעמד. אצל הערבים יש כנראה התמוטטות נפשית והם אינם יכולים לעמוד בזה. האנשים האלה, שאני מכיר אותם שונים לחלוטין ממה שאני מכיר. הם בלי כוח ובלי בטחון. הם כמעט נשברים ומיואשים…

חה”כ יעקב חזן (מפ”ם) מתערב:  אני נחרד כאשר יהודים מדברים על בעיית פליטים בצורה קרירה. אנחנו עם של פליטים, וידוע, כי ככל שהעם קטן יותר – המוסר ערכו נעשה גדול יותר. עמים גדולים יכולים לדרוס את המוסר. שמענו ממר קומיי, על הדימוי שיש למדינת-ישראל. אני יודע איזה ערך יש לדימוי של מדינת-ישראל בעולם. מבחינה זו אני מלא פליאה שאין אנחנו עושים צעד שיש בו רמז לצעד ראשון… אנחנו נמצאים בשטחים ויש ויכוח מה יהיה בהם. אני סבור שעניין זה ראוי לדיון רציני.”

קומיי:  עלי לומר לזכות חברי במשרד החוץ… שהם מוגבלים באפשרויותיהם מפני שלממשלה אין עדיין מדיניות מגובשת כיצד לגשת לעניין הפליטים, ומכיוון שכך קשה מאד לנציגי המדינה היושבים בחוץ-לארץ להסביר ולהצדיק מדיניות, שאיננה. הם מסבירים כי הממשלה מבצעת פעולות טובות, ומזכירים דברים מסוימים. אני דיברתי באופן דו-פרצופי גם באו”ם וגם בוושינגטון, וציינתי שאנחנו מוציאים כסף רב ושיש תכניות וכדומה. האמת היא שזה מיועד ללא פליטים ולאו דווקא לפליטים.” [6]

המחנות הנסתרים מהעין

יצחק פונדק, מושל עזה וצפון סיני בתחילת שנות ה-70, מספר כי יום אחד גילה כי בהוראתו של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, ומאחורי גבו, נבנו ברצועה ובסיני מחנות מעצר למשפחות של מבוקשים. לא המבוקשים היו עצורים בהם אלא הוריהם, נשותיהם וילדיהם, במטרה להפעיל לחץ על המבוקשים ולהביא להסגרתם. פונדק זועם על הענישה הקולקטיבית, אך מחליט לנצל את הדבר לפיתוח ערוץ לעידוד הגירת תושבים עזתים לחו”ל.

יצחק פונדק: כשהגעתי לרצועה מצאתי שני מחנות (מעצר); מחנה אחד ליד התעלה (תעלת סואץ); במחנה הזה ישבו חמישה עשר זקנים, שהבנים שלהם היו חבלנים וחיפשו אותם. אז אריק שרון סגר אותם שם, בתוך הבית, ואמר: ‘אתם תצאו בחיים אם תמסרו איפה הם.’     אמא אחת, אמא של זיאד אל חוסייני, שהוא היה חבלן מבוקש, אני נפגשתי איתה. אז היא אמרה: ‘מה אתם עושים? אתם חושבים, שאני אמסור לכם את הבן? אני אמות פה מרעב ומלכלוך ולא תקבלו אותו.’ פירקתי את המחנה.

פתאום אני רואה שיש מחנה שני; 800 בחורים ערבים, בני 16 -17 – 18, סגורים במחנה צבאי, ומאות חיילים שומרים על המחנה הזה. אמרתי: ‘מה אתם עושים? זה עולה הון תועפות…’ אז הוא (שרון) אומר לי: ‘מה תעשה איתם?’ אמרתי, שראשית אני אפרק את המחנה ואני לוקח את כל הצעירים האלה לאימונים (להשתלמויות), להתאמן בכל מיני מקצועות. וכשהם ילמדו את המקצוע, הם יעזבו את הרצועה ויסעו למדינה אחרת …

מהזווית שלו ובאותו זמן רואה סא”ל איני עבאדי, מושל נפת עזה, הזדמנות להביא לפתרון בעיית הפליטים בעזה באמצעות פירוק המחנות ויישובם של הפליטים מחדש. באישורו של דיין מציע להם עבאדי גם את האפשרות המהפכנית, שהגה בן גוריון ב 49′ – לחזור לישראל. אלא שעל הדרך ניצבו מולם אלוף פיקוד הדרום, שרון, וממשלת ישראל. ומה רצו הפליטים עצמם? מיד נשמע.

עבאדי:  הצפיפות במחנה היתה בלתי אפשרית. במחנה שאטי חיו 32 אלף איש. גודל המחנה הזה 700 דונם. זה פחות משלושת רבעי ק”מ רבוע אחד. באתי לדיין ואמרתי לו: ‘תשמע, הם מתים לצאת מהמחנה. בוא נפרק את המחנה! אי אפשר לחיות שם. אין אוויר…’ תראה, יזהר, אתה צריך להבין את המציאות; הרי אין שם בית על שתי קומות – הכל קומה אחת. בלי תקרה. בתים של אונרוו”א. בתוך כל יחידת בית אב יש 18 נפש. 18 נפש. אין ברז מים – רק ציבוריים, ואין שירותים – רק ציבוריים. רוחב הסמטאות זה 90 ס”מ. כשהייתי נוגע מפה לשם עם קצות המרפק זה היה מגיע ל -92 ס”מ. זה היה בלתי אפשרי. פשוט אין אוויר. אז יזמתי רעיון פינוי תושבי ג’בליה-מחנה, ראשי תיבות ‘פתגם’. ואז דיין אמר לי: ‘פירוק המחנה? אני לא יכול בלי ועדת החוץ והביטחון’. אמרתי לו, ‘בסדר’. הקמנו אוהל במחנה ג’בליה ובאה ועדת החוץ והביטחון ושרון התייצב שם ואני הצגתי את התכנית ואז שרון אמר: ‘מי שעושה למען להוציא את הפליטים מהמחנות עושה מעשה נבלה!’.

באר:  למה, לשיטתו?

עבאדי:  אני לא יודע מה הוא בדיוק חשב לעשות איתם. ותזכור, כל זה (מיועד להיות) שטח הריביירה הישראלית, יונה פייטלסון (הארכיטקט המתכנן), דיברנו על זה. דיין אומר לי ‘אין החלטה של ועדת החוץ והביטחון’. אמרתי לו ‘בוא נעשה מדגם לפתגם. אמר לי ‘למדגם לא צריך את ועדת החוץ והביטחון’.

בחודש אוגוסט של שנת 1972 הוצאתי (במסגרת ה”מדגם”)  ממחנה ג’בליה ושאטי 38 אלף איש.  והיתה לי הרשות מטעם דיין להציע להם את אחת משלושת האפשרויות: או להשתקם ברצועה, באזור שהיתה בו תשתית, שנקרא ‘מדינת נאצר’, שהוקם ע”י המצרים אחרי מלחמת קדש ולא נבנה. או להשתקם בגדה, או להגיע גם לישראל. (דיין) נתן לי הרשות להחזיר לישראל.

באר:  אתה רציני? בלי ועדת חוץ וביטחון ובלי כלום?

עבאדי:  אם הוא בירר או לא בירר זה עניינו. אני לא יודע. אבל, אף משפחה אחת לא רצתה לחזור לישראל.

באר:  למה?

עבאדי:  בכל מיני תואנות. תואנות מטופשות. אבל כעובדה, לכל משפחה – תקשיב מה שאני אומר לך – אין בית שנהרס, אין משפחה שהוצאה, מתוך המספר הזה של 38 אלף איש… הייתי אישית בלילה אצל כל משפחה, דיברתי איתה, דירבנתי אותה. דירבנו אותי –    ‘אנחנו רוצים (לצאת) מחר כבר’.

באר:  כולם רצו להישאר ברצועה?

עבאדי:  רגע. 72 משפחות עברו לגדה. 72 משפחות, שהיו להם שם קרובי משפחה.

באר:  למקומות שונים בגדה?

עבאדי:  הקמנו כפר לדוגמה, בפחמה. עם פרה וממטרה ודשא… כולם נספגו ברצועה. פירקו את הבית לפני שהגענו להריסה. שברו את הבלוקים ולקחו אותם, ואת הפחים ואת העצים. כסף לא קיבלו ממני. נתתי להם חומרי בניין והם הקימו בתים, בתוך שכונות הרצועה.

באר:  כמה מנו תושבי שני המחנות?

עבאדי: בסביבות 50 אלף איש.

באר:  אז זה לא מדגם. זה רוב התושבים? 

עבאדי:  תקשיב מה שאני אומר לך, רוחב ההריסה היה 70 מטר. אונרו”א אומרים לי ‘למה 70 מטר?’ אמרתי להם ‘כדי שחמישה טנקים יוכל לנסוע שם..’.

באר:  רגע, אז כל הרעיון של הרחבת

עבאדי:  לא ‘הרחבה’ – ‘יצירת דרכים לצרכי ביטחון’, זו היתה התואנה אל מול אונרו”א.

באר:  ניתן קרדיט לשרון על הדבר הזה…

עבאדי:  שקר!!! (צועק). שקר!!! שקר מתועב!

באר:  אז זה מיתוס, עוד מיתוס? ההיגיון אומר שאם הגישה של שרון היא צבאית, פר-אקסלנס, אז הוא צריך להיות מעוניין בזה?

עבאדי:  נכון!  את ההיגיון שלו לא הבנתי אף פעם… תקשיב, הוא התנגד בועדת החוץ והביטחון וכשהתחלנו לעשות את המדגם, יום אחד הוא אמר לי ‘אני מגיע אליך!’ יצאתי עם הג’יפ שלי למחסום ארז. הוא נכנס למחסום ארז, ולא הצלחנו לעצור ככה, אלא ככה – אחד עבר את השני. ירדתי מהג’יפ והוא ירד מהג’יפ – אצלו היה בפנים אחד מהמשוררים, שחי עד היום. אני בא ומחבק אותו ואומר לו ‘אריק תדע לך, בניגוד לעמדתך, אנחנו עושים היסטוריה. יש הזדמנות לפרק את מחנות הפליטים’. אז הוא ניער את הידיים שלי ואמר ‘היסטוריה זה? מעשה נבלה!’. עוד בשלב הזה הוא התנגד. עדים שמים וארץ.

בשלב מסוים הוא בא ואומר לי ‘אני רוצה להיות שותף’. תקשיב למה שאני אומר – בשלב מסוים הוא רצה להיות שותף. אמרתי לו ‘בכייף! די עם האופוזיציות! במה אתה רוצה להיות שותף?’ אומר לי ‘אני רוצה לקבוע את הצירים’. אמרתי לו ‘אין בעיה’. בערב, בחמש, היה בא עם ראש המטה שלו – אני לא רוצה להזכיר את שמו – והיינו מסמנים על גבי התצ”א (תצלום אוויר) – מה למחרת הורסים. בסדר… בבוקר, אני נפגש עם פונדק, אני צריך להחתים אותו כמפקד האזור על הריסת הבתים – הוא לא הבין עד הסוף מה שאנחנו עושים שם, פונדק. היה חותם לי על גבי התצ”אות. כל יום, תשליל של האזור שעומדים להרוס למחרת. עם שרון הייתי נפגש בערב קודם בחמש, חמש וחצי אחה”צ ועם פונדק בחמש, חמש וחצי למחרת בבוקר, לפני התחלת העבודה. באחד מהדיונים שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע, אומר שרון לפונדק ‘תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות? אני!  אני בערב נפגש עם איני’ – תקשיב מה שאני אומר לך. (שרון) בקול רם – ‘אני בערב נפגש עם איני, מסכם איתו מה הורסים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי!’

 זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק, תפסתי אותו במדרגות למטה. אמרתי לו ‘יצחק, אני רוצה להסביר לך’. הוא אומר לי ‘אני מבין! הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון’.

באר:  אני רוצה לשאול שאלת הבהרה; אתה אומר ששני המחנות הללו מנו 58-60 אלף איש, והפינוי כלל 38 אלף איש, שזה מחצית ויותר – איך אפשר לקרוא למחצית מדגם?

עבאדי: מכיוון שאף אחד לא שאל… המדגם נמשך חודש ימים. מה אפשר לעשות… והיה מאד יעיל, גם.

באר:  אז בעצם ג’בליה ושאטי פונו ממחצית תושביהם במסגרת המבצע. וזה נשאר בעינו?

עבאדי: לא! במהלך הזמן המשפחות מתרבות וסוגרים את החללים, שפונו. כי לא שמרו על זה. (צוחק)

באר: וזה קרה מהר?

עבאדי:  ברור! בריבוי טבעי של 5.1% לשנה זה צ’יק צ’אק.

כשאני פונה לאלוף (מיל.) שלמה גזית, ומבקש ממנו לסכם את התכניות והפרויקטים לדילול הרצועה מתושביה, שהוא היה שותף להם, הוא ממעיט בחשיבותם ובתוצאותיהם:

באר:  למה התכניות כמו הועדה של עדה סירני לא המשיכו?

גזית:  תראה, הן לא היו מספיק אטרקטיביות כדי שהם (העזתים) יגידו: ‘בהמונינו, אנחנו רוצים לעזוב!’ היא הוציאה, אני לא יודע לאילו מספרים זה הגיע, אולי מאה – מאתים איש.

באר: מה היתה עמדת דיין בנוגע לדילול הרצועה?

גזית: היא היתה עמדה, הייתי אומר, מבולבלת. מצד אחד, כחבר הממשלה, אולי גם על בסיס אישי, הוא כן היה שותף לרצון לראות את עזה נעלמת מאוכלוסיתה אבל מהר מאד, כמי שהיה אחראי אקטיבית על השטחים, אז הצורך לשפר את התנאים ברצועת עזה כדי שאפשר יהיה לשלוט בצורה סבירה במקום, גבר על האשליה שאפשר יהיה להוציא אותם.

לסיכום פרק זה אפשר לומר שבניגוד לקביעתו המפורסמת של קלאוזוביץ, האסטרטג הנודע, כי “מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים”, מאז יוני 67′, ניצבה ממשלת ישראל בפני הצורך לבנות מדיניות כהמשך למלחמה – אבל היא התקשתה מאד במשימה זו. בפרק הזה שמענו על העדר מדיניות רשמית של ישראל בנוגע לגורל השטחים ולעתיד יושביהם, לאחר המלחמה, אך גם על הקונצנזוס הפוליטי ששרר אז, לפיו יש להשאיר את עזה בידי ישראל ולסלק את מרבית תושביה. שמענו כיצד נרקמו תכניות מעשיות ראשונות לעידוד יציאת הפליטים מהרצועה, וכי התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומעיני העולם. נוכחנו גם בכישלונן. האם הם נכשלו כיוון שההצעות שקיבלו הפליטים לא היו אטרקטיביות דיין, כפי שטוען שלמה גזית? ואולי הם נכשלו מפני שלא היה סיכוי מלכתחילה שיצליחו, כי במחצית השנייה של המאה ה-20 טרנספר של אוכלוסיה כבושה הוא בלתי קביל? ואולי הוא נכשל גם כיוון שפליטי 48′ שמצאו מקלט בעזה לא היו מוכנים להפוך לפליטים בשנית? שמענו ממושל עזה, איני עבאדי, על הפרויקט שיזם לשיקום הפליטים בתוך הרצועה, ועל המוטיבציה העצומה של הפליטים לשקם את עצמם שיקום של קבע בתוך הרצועה. שמענו גם על ההצעה המהפכנית שקיבלו לבחור בין שיקום ברצועה, בגדה או בישראל, וכי איש מהם לא בחר באופציה הישראלית. האם נוכל להסיק מכך, ששד שיבת הפליטים הרובץ על התודעה הישראלית אינו נורא כל כך וכי במסגרת של הסדר שלום הוגן יוותרו מרבית הפליטים הפלסטינים על אופציית השיבה לישראל? והאם אנו יכולים להסיק משהו מכל זה על הפעולות הנחוצות מצידנו בימים אלה מול סיר הלחץ האנושי המבעבע בפאתי דרום?

 

[1]  אלוף (מיל) שלמה גזית, “המקל והגזר”, הוצאת זמורה ביתן, 1985. עמוד 136.

[2] שלמה נקדימון, “כשבן גוריון רצה לספח את עזה ולהשיב את הפליטים לבתיהם”, הארץ, 30.7.2014

[3]  “המקל והגזר”, שם. עמוד 145.

[4]  יואב גלבר: “הפרויקט שאיחר את הרכבת: יציאת עזה אחרי ששת הימים”, רבעון האומה, 2.6.2016   

[5] מסמך בסיווג “שמור” שנשלח ב-15.8.1971 למשלחת ישראל באו”ם, באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

[6]  מתוך פרוטוקול מס’ 100 מדיוני ועדת החוץ והביטחון שהתקיימו ב-5.1.1968. באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

לכניסה לפרק הקודם (חלק ב’):  קזינו בעזה

להאזנה לפרק ג’ באתר: