פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
מאת: יזהר באר
כשאמרו על אלינה פלחטי שהיא הנערה שהפילה את חומות הרבנות בבית שאן זה העיף אותי ישר אל המקרה של ברטה מוגילביץ’ היפהפיה, שיקום עוד רגע לתחייה בסיפורי, שכולו אמת לאמיתה.
אלינה בת ה-21, חיילת משוחררת, נרצחה ב-7 באוקטובר 2023 במסיבה ברעים עם בן זוגה יונתן אליהו ונטמנה מחוץ לגדר בבית העלמין בבית שאן. הרבנות הודיעה למשפחתה כי בלתי אפשרי לקבור אותה בתחומי בית העלמין מכיוון שלא השלימה את תהליך הגיור שלה.
בעקבות לחץ ציבורי נמצא פתרון יצירתי – להפיל את גדר המתכת ולהנמיך את חומת הבטון המפרידה בין יהודים ללא יהודים בבית העלמין בית שאן, ובאה מנוחה.
וכיצד לא יעלה בעיני רוחי מיד סיפורה הטרגי של ברטה היפה, שמתחיל בראשית שנות העשרים ומוביל בקו ישר לסיפור הטרגי של אלינה, יפה אף היא כמו שאנחנו רואים בתמונות, הרי כל כך הרבה ימים עברו עלי בחקירה ונבירה, שהתחילו מתופעה מוזרה שנתקלתי בה בפעם הראשונה שהגעתי לבית העלמין בבלפוריה, המושב שבו השתקעתי לפני עשר שנים בתחומי נחלה משפחתית שירשתי, ושנותר ממנה בבואי אך שדה ריק אחד?
בתי קברות ומוסדות אשפוז בוחרים לעצמם כידוע את המקומות השלווים ביותר בתבל, כך גם בית העלמין המקומי שטיפס אל שיפולי גבעה אחת, בין כרמים ומטעים, משקיף מאז בדממה על שדות העמק ונהנה מבדידות מזהרת ובריזה משכרת. מאז נוסד המושב ב-1922 התמלאו שורותיו בעשרות מצבות אבן העומדות, כמו בכל בית קברות, צפופות בשורות ישרות, מופתיות, כמו במסדר טירונים צבאי, שמחכה לפקודה.
אלא שלמרבה המוזרות, בקצה בית העלמין ובמרחק ניכר מהשורות הצפופות של הקברים האחרים, משתרעת חלקת קבר רחבת ידיים, מבודדת ומטופחת של בני משפחה אחת – משפחת ברכאן. מה הסיפור שלהם, שנידו אותם מכלל הציבור, או שזכו לטיפול אח”מים? חלפה בי מחשבה תועה, שקיבלה מענה מאוחר יותר בעקבות מסע מחקר שעשיתי אחר קורות בני משפחתי שהתיישבו בעמק יזרעאל בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת.
הסיפור שנחשף לעיני מכיל טרגדיה אישית, בעצם יותר מאחת, ועלילה פתלתלה, וברקע שלו, כמו במקרה של אלינה פלחטי, רועמים התותחים.
אבל לשמעו נצרכת סבלנות, שהיא מצרך יקר בימינו. לכן אקצר כמיטב יכולתי ואחלק את הסיפור לחלקיו לבל אכביד מדי על אוזני המאזינים. ומי שיפרוש באמצע, שיפרוש.
שר הישימון
לדוד שלי, שנשלח מאמריקה ליישב את הנחלה שקנה אביו בעמק בתחילת שנות העשרים, אותה נחלה עליה אני יושב עכשיו, קראנו שמגגה, כי הוא היה שלומיאל ולא יוצלח גדול. עד כדי כך, שכשהיה חולב את הפרות במשק ניתזו זרזיפי החלב מפטמות הפרה ישירות אל שרוולי חולצתו במקום אל הדלי.
אדמות המושב, שיהושע חנקין קנה מבעל הקרקעות הלבנוני סורסוק היו קשות ורעות למתיישבים הראשונים. החורף הפך את האדמות הללו למלכודת בוץ, אותה עיסה דביקה שהכניעה את השריון של סיסרא בקרב שניהל מול חיל הרגלים של ברק בן אבינועם, לא רחוק ממקום מושבי היום, וגם שיקעה את הג’יפ שלי בעבותות של בוץ, כשניסיתי פעם אחת בחורף לעשות קיצור דרך השדות.
אחד מחלוצי העמק תיאר: “הבוץ הזה של העמק אינו ניתן, לא לכיבוש ולא לייבוש ואפילו אסרנוהו בעבותות המלט וברתמת המדרכות, עדיין הוא פורץ ועובר על גדותיו, חודר לכל פינה ונדבק לכל נעל, נתלה כעין זר בשולי המעילים ונעשה אסקופה נדרסת לכל רצפה ואין ממנו מפלט…”.
בקיצור, “שר הישימון שלט שם בכל”, סיכם.
אין פלא שדודי שמגגה החליט לחזור לאמריקה לאחר שלוש שנים בלבד, ומשם נהג לשגר להורי בכפר הגלילי שבו התגוררנו מכתבים תקופתיים שעל מעטפותיהם נרשם בעברית מליצית במקום כתובת “לכבוד משפחת רובינשטיין, רועי צאן נשגבים”.
אלא שהמשק של שמגגה לא נשאר בשיממונו הרבה זמן, שכן בשנת 1935 נודע על דיירים חדשים שעומדים להגיע. ראובן נדל, דודו החרדי של שמגגה, שהיה אף הוא לא-יוצלח עם קבלות, הגיע מליטא לאמריקה לחפש את מזלו, כמו רבים אחרים מסוגו, התייאש וכבר חשב לחזור לביתו, אלא שאז הציע לו שמגגה לעלות ולהיאחז בנחלה שנטש בפלסטינה.
וכך היה, הוא בא לעמק עם בנו אברהם בן ה-19, להכין את הקרקע להבאתה של כל המשפחה מליטא. האב ובנו הגיעו לפלסטינה באותה שנה, חסרי כל וחסרי יידע חקלאי מכל מין שהוא. החיים המשותפים של אב דתי וקפדן ושל בן צעיר, שמאס בדת, נמשכו שנה אחת בלבד. כלי עבודה ובהמות לא היו להם אך תושבי הכפר השתדלו לסייע להם ככל יכולתם, מי בעצה ובהסברה, ומי בהשאלת בהמה ומחרשה כדי שיוכלו לעבד את אדמתם. הם גם השכירו עצמם לכל עבודה מזדמנת כדי לקבל מעט שכר שיאפשר את קיומם השוטף. אלא ששר הישימון שלט שם בכל.
שלמה בן עזר, היה איכר שהתקרב לשנתו התשעים ולפני מותו שיתף אותי בזיכרון, שנותר טרי אצלו עד גיל מופלג. הפרדה שהשאיל אביו למתיישבים החדשים למשך כמה ימים, היתה בגדר מעשה צנוע שעליו לא הסכים לקבל תמורה, אך היה בו אות מבשר לפורענות גדולה שתתרחש זמן לא רב אחר כך – מעשה שגם יטלטל את עולמו של הילד שלמה.
ראובן נדל, סיפרו “ילדי בלפוריה” של אז, שכולם כבר מאכלסים את השורות המסודרות בבית העלמין המקומי, היה איש נעים הליכות, אך קפדן בכל האמור בשמירה על מצוות ובדרישה לשמור על האוטוריטה המשפחתית שלו. גולדי, בת דודתי מנברסקה, זכרה שהקפיד לחלוב את הפרות גם בשבת, כדי שבריאותן לא תיפגע, אך את החלב, שנחלב בחטא חילול שבת, שפך לאדמה.
“ואחרי זה הוא היה בוכה שאינו מסוגל להתפרנס”, אמרה.
קשיי החיים, חוסר הניסיון בעבודה חקלאית, והחיכוך היומיומי עם אב קשה וקפדן, שמעך את בנו בניסיון למנוע את התפקרותו, עשו את שלהם והנער אברהם שקע במרה שחורה ובבדידות גוברת.
באותם ימים כבר תפסו הנאצים את השלטון בגרמניה ועננים שחורים התקדרו מעל אירופה. גם מעל שמיה של ליטא, שם המתינה משפחתו של ראובן נדל לקבלת הסרטיפיקטים לעלייה לפלסטינה, גברו ההתקפות על יהודים מוזנות בעלילות דם.
באותם ימים גם השתוללה בארץ האינתיפאדה הערבית, הידועה אצלנו כמאורעות 1936. בחסות המאורעות אברהם תכנן את מותו באופן שיגן על אביו מפני החדשות הרעות שיגיעו. אברהם פנה לשמעון בן עזר, שומר הלילה השכיר, האיש שהשאיל לאביו פרדה לחרוש את שדהו, בבקשה להחליפו בשמירה ללילה אחד. הבן, שלמה, זכר כי שבועיים ימים רדף אברהם אחרי אביו וביקש להחליפו, ולו ללילה אחד. בכך טען, יוכל לשלם על הפרדה ששאל ממנו.
לבסוף נעתר לו זה ומסר לידיו את הג’יפט, רובה הציד, ששימש אותו בשמירות. על מנת לטשטש את המעשה שתכנן דיווח אברהם לשכניו כי שמע תנועות חשודות בשדה שבקצה המושב וטען כי הוא הולך לבדוק את פשר הדבר. כאשר יצא השומר השני להצטרף אליו, הוא מצא את אברהם ללא רוח חיים, ירוי בראשו, סמוך לגדר הצפונית של הנחלה בה אני מתגורר היום. הכדור פילח את לסתו מלמטה, כלומר אברהם עשה מה שהיה צריך לעשות עם הרובה הארוך – הוא הציב את קת הרובה על האדמה ולחץ על ההדק כשהקנה מכוון אליו מלמטה. על פי הנסיבות קבעה המשטרה הבריטית, ללא היסוס, ששלח יד בנפשו.
כל אותן שעות שהמשטרה בדקה, התדיינו ביניהם אנשי החברה קדישא האם יש לקברו מחוץ לגדר בית העלמין, כדין המאבד עצמו לדעת…
***
ד”ר ברכאן
חברי וועד המושב לחצו לנהוג לקולא, ומאחר שכל מכתב לא נמצא, והיתה משפחה שהעידה, כי בשעות המוקדמות של אותו לילה בא לביתם אברהם וסיפר על תנועה חשודה בקצה המושב, יתכן שאלה היו מתנכלים שהתנקשו בו, טענו. כיוון שהימים ימי מאורעות ופיגועים על רקע עליית המתח בין יהודים וערבים, שדות בלפוריה ידעו מעשי רצח של איכרים בידי ליסטים או על רקע לאומני, כמו המקרה של יצחק שניידר, השכן, שנרצח בידי שודדים, שחמדו את הפרדה שנהג בה בדרכו לספק חלב, דרך השדות, לבית החולים בעפולה.
לצד מותו הטרגי של אברהם, התרחשה תקרית מכוערת, כאשר אחד החברים, אשר לדברי שלמה בן עזר, חשק לעצמו את משרת השומר בשכר וחיפש איך להכשיל את השומר הקיים, טען, שכל האשמה היא באותו שומר שכיר, כלומר אביו, שמעון, שמסר בידי אברהם נדל רובה מקולקל ויתכן כי היה מדובר בכלל בתאונת נשק. עבור שלמה הקטן, החשד שהוטל באביו, כמי שאחראי בעקיפין למותו של אברהם, היה טראומה שליווה את כל ימי ילדותו. “רק אחרי כמה שנים שכחו מזה. אבל אני לא יכולתי לשכוח”, סיפר לי סמוך למותו ב-2015.
למחרת מותו של אברהם התפרסמה בעמוד הראשון של “דואר היום” ידיעה שדיווחה כי “שומר בלפוריה נמצא הרוג”. הידיעה מספרת כי בשעה 9:30 נמצא אברהם מוטל מת כמה מטרים מן הבית האחרון בישוב, הבית של נדל. “אצל הגופה נמצא רובה הציד של ההרוג, ששניים מכדוריו הוצאו. בגופו פצעים של שני כדורים שנורו מקרוב”. בסוף הידיעה העיתון מדווח כי בלוויה השתתף כל הכפר. “שום נאומים לא נישאו”.
כמה אלפי קילומטרים משם כבר רעדה האדמה מתחת רגליהם של המוני יהודים ליטאים. באותו היום ממש שבו “דואר היום” מדווח על מותו של אברהם נדל מספר אותו עיתון על התנפלויות של ליטאים מוסתים על יהודים תמימים. בעיר אחת, נוישטאט נעלמה בפתאומיות נערה נוצרית וכתוצאה מכך התנפל אספסוף ליטאי על בתי היהודים והכריח את המשרתות הנוצריות לעזוב את המשפחות היהודיות. “הפורעים התנפלו אח”כ על היהודים והיכו בהם מכות אכזריות. כעבור זמן מה נתברר שהנערה הנוצרית האבודה נתפתתה לרועה זונות נוצרי ונכנסה לבית בושת”.
גורלה של משפחת נדל שנותרה בליטא היה מוטל על כף המאזנים, כמו גורלם של מיליוני יהודים נוספים וביניהם כל בני משפחת אימי.
זמן רב חיפשתי את קברו של אברהם נדל בין המצבות הישנות של בית העלמין בבלפוריה, שבשיפולי גבעת המורה, עד שמצאתי אותו. הופתעתי לגלות שנקבר בתוך שורת קברים רגילה ולא הוצא אל מחוץ לגדר כדינם של השולחים יד בנפשם. למרות הנסיבות הברורות, לכאורה, של המוות, מיקום קברו של אברהם נקבע בסופו של דבר בשל טרגדיה אחרת שאירעה בכפר כעשר שנים לפני כן.
ברטה מוגילביץ׳, צעירה, שתוארה כיפהפיה, שגרה בבית גיסה ד״ר דב ברכאן – בן הכפר שמופיע בחברת הלורד בלפור בתמונה המשותפת שנשארה מהביקור המלכותי – נמצאה בבית הדוקטור ירויה בראשה ואקדח לצידה. בעת האירוע, בבוקר שמחת תורה, שנת 1926, בני הבית נעדרו ממנו, ואנשי החברה-קדישא קבעו בהתאם לנסיבות שהיתה כאן התאבדות, וקברוה מחוץ לגדר של בית הקברות. לאחר שבוע ימים, משנסתיימה החקירה המשטרתית, הוברר, כי הבחורה נורתה בידי מאהב לא מקומי, שאת חיזוריו דחתה.
לימים סיפר לי דדי יחזקאלי, מותיקי בלפוריה, שהחברים ידעו את זהותו של הרוצח של ברטה מוגילביץ’, ושאכן היה המאהב שלה, אבל בזמן המנדט איש לא התנדב להיות “מוייסר” ולהסגיר יהודי לשלטון זר. הוא טוען כי אחד האיכרים החביא באדמה את האקדח ששימש לרצח, ליד ביתו הנוכחי של רב הישוב. לימים, כשחפרו יסודות לבנין חדש בסמוך, יחזקאלי חפר וניסה לאתר את כלי הרצח הישן, אך האקדח לא נמצא.
לאחר שהתבררו נסיבות המוות, ביקשה החברה קדישא לתקן את המעוות ולהעביר את גופת הנרצחת לתוך בית הקברות פנימה, אך המשפחה התנגדה לטלטול הנוסף ודרשה להשאירה במקומה. כעבור שנה נפטר יעקבל׳ה בן החמש, בנו של הד”ר ברכאן והוא נקבר ליד דודתו, ברטה מוגיליביץ’. “כל ימי חיינו נתאבל על כוכבנו שדעך”, ביכו אותו הוריו וכך חרטו על מצבתו, ועכשיו גם הם מתים כבר מזמן, קבורים לידו.
וכך אחוזת הקבר המשפחתית, שמחוץ לגדר, שהלכה והתרחבה עם השנים לא הותירה בידי פרנסי הכפר שום ברירה והם בחרו להעתיק את גדר בית הקברות ולהרחיבו עד שהכיל גם את קבריהם של בני משפחת ברכאן. וכך נהנה גם אברהם נדל לאחר מותו מן ההפקר ומן המהומה שנוצרה, ואף על פי שעלה חשד סביר, וכך גם אמרו חומרי החקירה, כי שלח יד בנפשו איש לא העז הפעם להציע לקברו מחוץ לגדר.
כך מוטטה ברטה מוגילביץ’ את חומות הרבנות כמעט מאה שנים לפני שעשתה זאת אלינה פלחטי, שתי צעירות נאות למראה שקיפדו את חייהן בצילה של מלחמה עיקשת שלא הפסיקה מאז.
***
שלמה יקירי
כשנה אחרי התאבדותו של אברהם נדל, הגיעה אל הנחלה בעמק המשפחה כולה מליטא, האם, חנה, ואחיו, גדליה וצבי והאחות, לאה. לאה החזיקה בידה מכתב ששלח אליה אברהם ובו כתב: ״כאשר יגיע אליך מכתבי זה, כבר לא אהיה בין החיים. זכות גדולה היא לי להיקבר באדמת ארץ ישראל. ואנא אל תאשימו איש במותי. הגעתי עד קצה גבול היכולת להמשיך לחיות. השתדלו לעלות לארץ בכל המהירות, כי אבא מכאן לא יזוז. ואסור להשאירו לבד. אנא העלימו ממנו את סיבת מותי, כי לא ייסלח לי זאת לעולם.”
מותו של אברהם ובואה של שארית המשפחה מליטא לא הביא שגשוג למשק שבקצה המזרחי של הכפר. להפך, גדליה וצבי לא היו כשירים לעבודת האדמה יותר מאביהם, ואילו אחותם, לאה, שמסופר כי אף היא היתה נאה מאד, גרמה רק כאב לב לאב הקפדן מדי כמו גם למחזריה מבלפוריה.
לא פעם, בצהרי היום, כשהבחינו בי האיכרים הזקנים, “ילדי בלפוריה” של פעם, בזמן שהמתינו, ללא סיבה נראית לעין ברחבה של הדואר לאוטו האדום של הדואר, הם היו נזכרים כממתיקי סוד בלאה הזאת, הבת של נדל, ואיך שלמה קוריס היה מאוהב בה נואשות. היא למדה בירושלים ובסופי שבוע חזרה לכפר. שלמה נהיה לבן זוגה והם אף חשבו להתחתן. מספרים שהיו מתכתבים כל ימי שהותה בירושלים. במכתב אחד שנותר מאז כתבה אליו: “שלמה יקירי, מה שמחתי לקבל את מכתבך, אך כמה הצטערתי על שגיאות הכתיב הרבות שמצאתי בו”.
הוריה הגיבו קשה לרומן המסוכן הזה, ולאו דווקא בגלל שגיאות הכתיב של הבעל המיועד. הוא היה אפיקורס מוחלט. הם אפילו איימו עליה שאם לא תנתק איתו את הקשר הם יתאבדו, מעידים בנקיטת חפץ הותיקים. בסופו של דבר, שלח אותה אביה לאמריקה, שם מצאו לה שידוך לבחור חרדי, היא ילדה לו ילדים ולא נראתה עוד במושב. גולדי כתבה לי מנברסקה, שלמיטב זיכרונה חזרה לאה בסופו של דבר לארץ והתיישבה בעיר “שבה שוכן המכון של וייצמן” (רחובות).
שלמה קוריס, שננטש על ידי לאה, נשאר ברווקותו עד גיל מאוחר. הוא היה נכה, בעקבות תאונת עבודה עם מקצרה מכאנית, שכמעט קטעה את רגלו. כשהתחתן, לבסוף, הוא כבר עבר את גיל חמישים. לא היו לו ילדים. מעט שנים אחר כך, מת מהתקפת לב, באמצע העבודה בשדה, על הטרקטור.
***
הגאון מבלפוריה
לאחר התאבדותו של אברהם שלח ראובן נדל את בנו גדליה, הרחק מהבית, לבני ברק. הוא היה בן 13 כשנכנס לישיבה חרדית, התגלה כעילוי ועלה לגדולה בקהילה החרדית הלמדנית. בבני ברק ובעיתונות החרדית של התקופה כינו אותו “הגאון מבלפוריה” והחזון איש, מנהיג העולם החרדי, אימץ אותו.
לימים הקים גדליה נדל משפחה והביא 12 ילדים. יותר מדויק יהיה להגיד כי אשתו, שרה רחל, ילדה 12 פעמים, ולמרות שנאמר לבעלה שהלידות מעמידות את חייה בסכנה, כל שנה נוסף ילד למשפחה. מספרים, שהתעמק עד כדי כך במחלתה של אשתו עד שהפך למומחה גדול, וכמו הרב אלימלך פירר, שיתפרסם כמה עשרות שנים אחר כך, נדהמו הרופאים מידענותו העמוקה ברפואה. במהלך הלידה האחרונה מתה אשתו בייסורים. על מצבתה חקק “ולא הניחה תמורתה”. גדליה שקע בעצב גדול על מות אשתו ולא התחתן שוב. אבל לא נקדים את המאוחר.
בנחלה בבלפוריה נותרו ראובן, אשתו חנה והבן האחרון, צבי, שניסו להחזיק את המשק, ניהלו שותפות בסוסים ובכלים החקלאיים עם איצ’ה עדין – שושני, גידלו מלונים ואבטיחים והצליחו להתפרנס איכשהו. חנה היתה עקרת בית שתקנית וצנועה, שנמוגה תחת הצל של ראש המשפחה שביקש לשלוט בכל. בעיקר הצטיינה בתליית כבסים על חוטים שנמתחו ממוט ברזל חלוד שהוצמד לקזוארינה הגדולה שנטע שמגגה, שהיתה השריד היחיד מהנחלה ההיא שמצאתי כשהגעתי לעמק, וממנה אל עמוד מתנדנד שהוצב ממול. כשאשב יום אחד בצל הקזוארינה ואביט למעלה, אגלה שהמוט החלוד של הכביסה שהותקן לפני כמעט מאה שנה עדיין נמצא שם, חוטי הברזל הישנים המוליכים אליו נטמעים בבשר העץ.
חנה נפטרה בשביעי לפסח שנת 1956 ונקברה בבלפוריה. אחרי פטירת אשתו עקר ראובן נדל לבני ברק, לסיים את חייו סמוך לנכדיו. הבן האחרון, צבי, שהיה גלמוד כל חייו, נשאר עוד כמה שנים לבדו במשק, עד שעזב אף הוא ועקר לבני ברק, שם היה סמוך על שולחנו של האח גדליה עד סוף ימיו. בכל זאת, ביקש בצוואתו להיקבר בבלפוריה.
ללוויה של אחרון בני נדל שאחז באדמת העמק, באביב 2002, “הגיעה כל בני ברק”, מספרים האיכרים המקומיים, שחששו מאוד כי הנחלה של שמגגה ונדל תהפוך יום אחד לישיבה תורנית שתכבוש את העמק. תכונה כזאת לא נראתה בבלפוריה מאז ביקורו של הלורד בלפור בתחילת המאה הקודמת, סיפרו. שדות העמק הירוקים ודרכי העפר המובילות לבית הקברות של בלפוריה נצבעו, בפעם האחרונה, בנחילי מגבעות שחורות. ואילו הנחלה בעמק ננטשה בפעם השנייה.
***
בני אברהם
בקיץ שנת 2014, התחולל עוד סבב של מאורעות בארץ ישראל, שקיבל את השם “צוק איתן”. היה זה עימות רב נפגעים מול החמאס בעזה, שמשך את עיקר תשומת הלב הציבורית ועורר גילויי עוינות חסרי תקדים גם כלפי ערבים בתוך הארץ. באחד מאותם הימים הנוראים ההם יצאתי על האופנוע שלי לחפש את קרובי המתים, שלא הכרתי. תחת עץ ברוש אחד בכניסה לבית הקברות של בלפוריה, ישבו שני ערבים מהכפר אכסאל, שסעדו את ליבם בסנדוויץ ונקניק והזמינו אותי לבצוע מפיתם. אחד מהם, סיפר לי כיצד אומץ על ידי יהודי מתל עדשים שגידל אותו כבן.
“אין דבר כזה שיהודים וערבים לא יחיו ביחד. אין אפשרות כזאת!” הוא כמעט צעק והביט לעבר בית הקברות, כמאשים את המתים בגורלה של הארץ. שלווה כפרית שררה בבית הקברות, שגדל מאד עם השנים. בקצה הגבעה מצאתי את האחוזה המשפחתית של ברכאן. ברטה מוגיליביץ’ היפהפיה, שנרצחה בידי מאהב קנאי, שכבה תחת מצבה אפורה, כמעט חפה מכיתוב, לידה יעקבל’ה בן החמש, “הכוכב שדעך”, ולידו נטמן אביו, הדוקטור דב ברכאן, ההוא מהתמונה המפורסמת עם הלורד בלפור.
לא רחוק משם מצאתי את קברו של צבי נדל, אחרון בני נדל מבלפוריה. על מצבתו נחקק “איש יקר נקי כפיים וישר דרך, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו”.
כמה שורות משם, אבל עכשיו בטבורו של בית הקברות, שכב במנוחת עולם אברהם נדל, ששלח יד בנפשו, אחרי שאביו הקנאי ירד לחייו. בן עשרים היה במותו. להלוויה שנערכה לו, מספרים זקני בלפוריה, הגיעו רבים גם מישובי הסביבה. האב השכול, שסירב להאמין שבנו שלח יד בנפשו כבמעשה התרסה אנטי דתי אחרון, דבק בגרסה כי בנו נורה ביד מתנקשים ערבים. וכי יגיד כי ידיו שלו שפכו את הדם הזה? הוא הספידו בציטוט מספר דברים, שחשף אולי משהו מהלכי הנפש שלו: ״כי יימצא חלל באדמה אשר ה׳ אלוהיך נותן לך לרשתה, נופל בשדה ולא נודע מי הכהו…וכל זקני העיר ההיא, הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם ואמרו – ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳, ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם” (כא).
על קברו של אברהם נדל מונחת מצבה פשוטה מבטון עם כיתוב, שדהה עם השנים: “פ”נ בני היקר אברהם נדל אשר נפל חלל בימי המאורעות על משמר המולדת בשנת תרצ”ו ט’ אדר תנצב”ה.”
עשר שנים היתה על קברו תלולית עפר ללא מצבה – אולי האב חשד במשהו בכל זאת – עד שדחקו בו והוא נאות להקים מצבה וחרט עליה את הסיפור המומצא על מות בנו.
נוסח הרישום על הקבר מוזר; “בני אברהם”? הרי היו לבנו גם אמא ואחים, כיצד האין להדיר אותם מן השייכות לחייו ולמותו? האם היה זה רגש אשמה סמוי שפיעם בו על מות בנו, תחושת אחריות שלקח על עצמו, או שמא שיקף הניכוס הבלעדי הזה של זיכרון הבן אישיות רודנית של ראש משפחה שמוחק את הסובבים אותו – אותם קווי אופי שגם רמסו את הבן אברהם עד שביקש את נפשו למות? אם האמין באמת בגרסה שאמרה שבנו נפל על משמר המולדת, מדוע חיכה עשר שנים עד שניאות להקים את המצבה על קברו?
כשעמדתי לעזוב הבחנתי בשרידי זר מתפורר שהונח למרגלות המצבה. מוזר! הייתכן שיש עדיין מי שזוכר את אברהם נדל, אחרי כמעט שמונים שנה, ומגיע לפקוד את קברו? התכופפתי להרים את הזר ומתוך צרור העלים היבש והמדובלל נשמט שריד של סרט שחור ועליו סמל המנורה.
כשנכנסתי לאתר ההנצחה של משרד הביטחון הדברים שמצאתי אישרו את חשדי. אברהם נדל מופיע שם כחלל פעולות האיבה. ככזה הוא זכאי בכל שנה סמוך ליום העצמאות לביקור ממלכתי של נציג מטעם הצבא ולהנחת זר, זה שמצאתי את שרידיו מתפוררים על קברו של אברהם.
אברהם נדל, דודי הרחוק, ששני כדורי הייאוש שנורו מנשקו שלו ריסקו את לסתו לפני יותר משמונים שנה, מוכר עד היום הזה כחלל מערכות ישראל. כמו רבים מהחלוצים בראשית המאה שעברה, שלא עמדו בקשיי החיים, מול הבדידות ומול הקנאות מבית, בארץ החדשה-ישנה, הוא בחר לקטוע את חייו הצעירים, אבל עד עולם הוא יהיה מוכר כחלל של פעולות האיבה, לוחם קודש מקומי, שנפל על משמרתו בשדות העמק, לבדו מול השדים ומול שר הישימון. האם לא כך היה?
***
אינדיבידואליסט ללא תקנה
לאחר התאבדותו של אברהם הצעיר והתאחדות המשפחה כולה, שהגיעה מליטא, דרך כוכבו של הבן הצעיר, גדליה נדל. הוא היה בן 13 כשהבחינו שמדובר בעילוי ועד מהרה הוא עלה לגדולה בין כתלי בתי המדרש של ירושלים ובני ברק עד שכמעט ונסמך להנהיג את עולם התורה בישראל.
הרב גדליה נדל היה מהרבנים המחמירים והקנאים בחברה החרדית. הוא היה אנטי-ציוני, קרוב בדעותיו לסאטמר ולנטורי קרתא, אך בה בשעה הוא היה בקיא בפילוסופיה, נהג להאזין למוסיקה קלאסית, העריך אמנות, חיפש בדבקות את האמת והתרגש מהטבע. הוא גרס שאין להתפרנס מן הצדקה ולא בחל בעצמו בכל עבודה, גם בבניין, בשיווק ביצים, ברקיחת חומרי ניקוי ובעיקר בייצור יין. את היין הפיק מענבים שקנה מכורמים והכניס למכונת הכביסה בביתו בבני ברק. הנוזל שניגר מתוף הכביסה הפך ליין פשוט, שנמכר בזול, בבקבוקים ללא תווית, אך כולם כינו אותו “יין נדל”.
בין גדולי התורה ובציבור החרדי היתה הסכמה מלאה כי כי גדליה נדל, בנו של ראובן מבלפוריה, היה גאון יוצא דופן בדורו, וכך גם כינו אותו – “הגאון מבלפוריה”. גדליה היה מתלמידיו המקורבים ביותר של החזון איש, שנחשב לדמות המכוננת של חברת הלומדים החרדית, שבה רוב הגברים לומדים ואינם עובדים, מי ששיקם את עולם הישיבות והכוללים, לאחר השואה. הרב נדל שיכלל את החשיבה המקורית של החזון איש, והיה אף נועז ממנו בלימוד התורה.
“הוא הלך עד הסוף”, אמר אחד ממעריציו. הוא שילב בלימוד תורה את דקארט, יום ושפינוזה, והתאפיין בעיסוק בפרשנות המקרא מעבר למה שמקובל בישיבות. בפני נבחרי תלמידיו טען הרב גדליה כי סיפורי התורה הם מיתוס וכי בתורת האבולוציה יש אמת.
מספרים על הרב גדליה כי מעולם לא אכל גלידה. אחד מתלמידיו סיפר כי באכילת גלידה הוא ראה סוג של מעשה שכולו מוקדש לסיפוק הנאה חומרית, שהינה חורגת בטבעה מסיפוק צרכים אנושיים טבעיים.
“ר’ גדליה לא אוכל גלידה!! כמה תוכן ערכי, מוסרי ואסתטי, טמון בהנהגה שכזו. אותו ר’ גדליה שיודע להלל את העושר האסתטי והפואטי שהתברכו בו ספריו של הוגו ולהיות אנין טעם להפליא בטעמו של יין צרפתי משובח, יודע גם לזהות את הקו הדק המפריד בין חוויה אסתטית, תהיה חושית ככל שתהיה, לבין אקט שכולו אומר התמסרות לסגולותיו של חומר”.
בכתבה ב”הארץ”, ב-2.7.2004 מצטטת תמר רותם חסידים המספרים, שהחזון איש נהג לומר עליו “גברא דמסתפינא מני” – אני מפחד ממנו, מחריפותו. בזכותו היה הרב נדל, שנחשב עוף מוזר בחברה החרדית, מחוסן עד סוף ימיו מפני רבים שדעתם לא היתה נוחה ממנו, שחשבו שהוא מסוכן לחברה, ואף דיווחו לחזון איש על דברי כפירה של ממש, שאמר בשיעוריו.
הרב גדליה נדל הפך למיתוס בעודו בחייו, בעיקר כדמות חריגה, תמהונית. כשפרצה מלחמת העצמאות קבע כי מדובר במלחמת מצווה, ולמרות שהיה חרדי קנאי ואנטי ציוני החליט להתגייס לצבא, אך הקריירה הצבאית שלו נקטעה אחרי זמן קצר. מספר שעות לאחר גיוסו נודע לו על פרשת אלטלנה שאירעה באותו יום, הוא הגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על דעתם של ראשי הצבא והחליט לערוק. מספרים שהותיר את מדיו בבסיס והלך הביתה יחף.
זהו ככל הידוע, המקרה היחיד של חייל שהתגייס לצה”ל מסיבות אידיאולוגיות וערק מן הצבא, גם כן מסיבות אידיאולוגיות, עוד באותו היום. כזה היה הרב גדליה נדל, מחפש אחר האמת עד בוש.
כשפרצה מלחמת ששת הימים שוב הופיע הרב גדליה נדל בלשכת הגיוס, אך מפאת גילו נשלח לביתו. גדליה מעולם לא הצביע בבחירות. כשנשאל האם להצביע בבחירות, ענה “אתה יכול, אם זה לא מגעיל אותך”. גם יחסו לישיבות התיכוניות, ובכלל זה לישיבה שבה למד, לא היה אוהד במיוחד. תלמידיו ידעו לצטט בשמו כי “מוטב להיות השמש המפעיל את פעמוני הכנסייה, מאשר רב בישיבה תיכונית.”
גדליה דקדק במצוות ובהלכות אף יותר מאביו ראובן. הוא לא סמך על הכשרים חרדיים והיה מכשיר את העוף בעצמו. הוא נהג לשלם לפועלים שלו לפני רדת החשיכה, ככתוב בתורה. הוא היה סגפן. שכאמור לא נגע בחייו בגלידה. אבל סיפרו שבביתו היה הרדיו פתוח, מכוון על תחנה של מוסיקה קלאסית. כמו כן נהג הרב נדל לנסוע לחופשות בחו”ל. תלמידיו מספרים שביקר במפלי הניאגרה ושהיה גם בג’ונגל, לא ברור היכן. כששאלו אותו על ביטול תורה, ענה: “זה תורה”.
גדליה הרבה לעסוק בפילוסופיה, למד אנגלית וצרפתית בכוחות עצמו, והחזיק בביתו ספרי מדע ופילוסופיה בשפות שנות. ילדיו ניגנו בכינור. הוא נהג להזכיר בשיעוריו את גדולי הפילוסופים המערביים. מצטט מהם, מתפלמס עמם. כשביקר אצלו פעם פרופסור לפילוסופיה מהסורבון, טען הרב נדל כי אריסטו שגה באחד ממאמריו. הפרופסור טען מנגד כי אריסטו מעולם לא אמר את שהרב מייחס לו. המארח מיהר לשלוף מארונו ספר עב-כרס בשפה האנגלית של כל כתבי אריסטו, דפדף במהירות והעמיד את הפרופסור על טעותו.
סיפרו גם על זכרונו הפנומנלי. פודולר, שכני מבלפוריה טען שהוא ידע את כל התנ”ך בע”פ.
מעריציו של גדליה נדל היו מתייצבים לפניו עם השאלות הקשות ביותר. אחד מתלמידיו סיפר על דילמה שנתקלו בה: אחד מהחברים ששכב על ערש דווי עקב דימום פנימי, החליט שלא לקבל יותר מנות דם שהחזיקו אותו באופן מלאכותי בחיים. שאלות רבות הועלו לאוויר – מה עושים? האם ראוי כך להפסיק חיים? ואם לא ראוי, האם אפשר לכפות על אדם להמשיך את חייו ללא רצונו?
“הגענו לבית קטן ושומם. נכנסנו פנימה. חדר קטן וישן, הזקוק בדחיפות לאוורור. על המיטה אדם רזה, עם רגליים רזות עוד יותר, שנראה שבקושי יכולות לשאת את משקל גופו הקל. על יד המיטה גמרא קטנה וכוס שתייה משומשת. מיד עברנו לשאלה שלמענה הגענו. מיד הניף רב גדליה את ידיו באוויר והסביר בבהירות ובפסקנות: ‘כל אדם הוא אדון לחייו. אם מדובר באדם פשוט המפחד מזריקה שתציל את חייו, בוודאי שניתן לכפות. אך אם אדם מגיע למסקנה שקולה בקשר שלו עם הקב”ה שנגמרו חייו, חייבים לכבד את רצונו.”
איש לא יוכל לדעת אם חשב הרב גדליה נדל באותה שעה על אחיו אברהם, שקיפד את חייו בעזרת רובה הצייד של השומר בן עזר, בשדות בלפוריה, כמה עשרות שנים לפני כן, לאחר שפסק להאמין שעוד יוכל להיות טוב.
לימים נפוצו שמועות שדעתו של גדליה השתבשה אחרי מותה של אשתו. הוא לא נישא שוב, בחר בחיי דלות וצמצום, מתרחק מכל סוגי עסקנות לסוגיה, מתפרנס מעבודת כפיו. בשנת 2004, מת הדוד גדליה נדל, בגיל 81, גאון בתורה, אינדיבידואליסט ללא תקנה ומחפש אמת קנאי. וגם יצרן של יין פשוט וזול הנמכר עד היום הזה בידי צאצאיו – שמתפרנסים כולם מיגיע כפיהם, כמצוותו – תחת השם “יין נדל”.
ביקור בבני ברק
ההתוועדות לדוד הרחוק שלי, “הגאון מבלפוריה”, הולידה מתוך קרקעית זיכרונות הילדות שלי תמונה נשכחת של דמות קטנה, כפופה ושתקנית, עטויה שחורים, שזקנה לבן, שביקרה אותנו פעם אחת בבית ילדותי בכפר. מעולם לא ראיתי לפני כן אדם חרדי ונוהגו להסתופף כל כמה שעות בפינת החדר ולמלמל דברי תפילה סתומים, עוררה בי אימה והשתהות.
התמונה הזאת שבה אלי לראשונה כשישבתי מול הרב שמואל נדל, בנו הבכור של גדליה, בביתו בבני ברק. את הפלג הזה של משפחתי לא פגשתי מעולם. אלפי מילין מפרידים בין השדות הפוריים והמוריקים של העמק לבתיה האפורים והמתפוררים של בני ברק ולכן חלפו שנים עד שאזרתי את כוח הרצון לחפש את צאצאיו של צמח נדל, שהיה אביו של הארי גרשון מנדלסון, שאנחנו קראנו לו שמגגה, שקנה את האדמות שעליהן חי במשך שלוש שנים כשניסה להיות פלאח בפלסטינה עד שהתייאש.
באוגוסט 2015, ביום קיץ לוהט במיוחד שוטטתי ברחובות השוממים של בני ברק בחיפוש אחר צאצאיו של הגאון מבלפוריה.
בסופו של דבר הגעתי לבנו בכורו. שמואל נדל, ראש כולל “אוהל יעקב”, שהתגורר בקומה העליונה של בניין מוזנח בן ארבע קומות, ללא ציץ וללא פרח, רק עזובה של מדרכות בטון סדוקות וטיח מתקלף. מהגג אפשר היה במאמץ מסוים לראות את הים של תל אביב, אבל מסביב שר הישימון שלט בכל. הקירות התקלפו והתרפטו ומלבד צילום ישן אחד של גדליה לא היתה תמונה אחת על הקיר, עציץ או פריט של אסתטיקה מסוג כלשהו. שמואל הכניס אותי לביתו, הגיש לי כוס מים ושקענו בשתיקה. לרגע קלט אותי מתבונן בקירות המתפוררים, המנוקבים חורים ככוורה, מבעדם אפשר היה לראות את הבתים שממול, ואמר לי פתאום:
“שלא תבין לא נכון, יש לי אפשרות לשפץ את הבית הזה… גם אישתי מבקשת…” הוסיף.
“נו….” שאלתי.
“אבל זה לא מעניין.”
“מה כן מעניין,” שאלתי אותו.
“חכמה, לרכוש יידע, ללמוד, לתת לאחרים שאין להם”, ענה.
“ולצער את האשה, זה ראוי?” התעקשתי.
שמואל נעץ בי הפעם מבט נוקב ומהורהר. נראה לי שהוא העיד שאמרתי הפעם דבר מה בעל משמעות.
“אבא הגיע לבלפוריה משוולי בליטא בשנת 1936, לאחר התאבדותו של אחיו אברהם,” פתח ואמר. “הוא היה בן 12. חגיגת הבר מצווה שלו התקיימה בבלפוריה. אפילו חילקו עוגות בבית הכנסת. יום אחד הגיע הרב ראובן טרופ לחתונה בעפולה, ומפה לשם הוא התגלגל לבלפוריה ושם פגש את גדליה”. הוא שם את עינו על הנער וכך בגיל 13 גדליה נאסף לעולם הישיבות.
צבי, אחיו הצעיר של גדליה, נשאר להחזיק את המשק בבלפוריה. “פעם בשנה, כשצבי היה יוצא למילואים אבא היה לוקח אותי והיינו נוסעים לנחלה בבלפוריה להחזיק את המשק במקום צבי. היינו חולבים את הפרות, מאכילים את התרנגולות, ועוזרים בעבודות השדה, בעיקר בגידול אבטיחים ומלונים”.
“זה נכון מה שאומרים, שאבא טען שיש מרכיבים נכונים בתורת האבולציה?”
“מה זאת אומרת, נכון? הוא האמין שתורת האבולוציה לגמרי אמיתית. הוא טען שמה שכתוב בתורה זה מיתולוגיה. לא עובדות ולא היסטוריה”.
“גם אתה חושב כך?”
“בוודאי!”
“ואתה אומר זאת לתלמידיך?”
“האה, זו שאלה טובה! השאלה לפני מי אתה מדבר. צריך להיות חכם ולדעת מה אפשר לומר ולמי. יש כאלה שצריך לספר להם סיפורים. מיתוסים. מיתולוגיות. הם זקוקים לזה. ויש כאלה שאפשר להגיד להם את האמת.
אבא האמין שאסור לעשות את התורה קרדום לחפור בה ושגם תלמיד חכם צריך לפרנס את עצמו. כולנו במשפחה – לאבא יש כבר כמה מאות נכדים. כולם ישרים והגונים ואפשר לסמוך עליהם – קיבלנו את גישתו של אבא ואף אחד מצאצאיו לא מקבל תמיכה כלשהי. הם ראו את הבוז שרחש אבי לדבר שקר”.
הזמנתי את שמואל, בנו של גדליה, נכדו של ראובן נדל, הבן דוד של שמגגה לבקר בנחלה המתחדשת בבלפוריה ויום אחד הוא אף הפתיע אותי בביקור. אבל על זה אולי בפעם אחרת.
אפילוג:
החקירה על הקרובים הרחוקים שלנו מליטא, שהתגלגלו לאמריקה ולפלסטינה וניסו את כוחם בעבודה חקלאית באדמת העמק, שבויים למחצה במחלפות הדת, כמעט הסתיימה. אף אחד מהם לא הצליח להיאחז בה ובסופו של דבר הם נמוגו חזרה לייעודם, בבני ברק או באמריקה. שמגגה, שחזר לאמריקה נשאר נוכח בחיינו בגלל הנחלה שננטשה בעמק ואשר אבינו טרח להשגיח עליה מרחוק ולהחכירה לגידולי חיטה כל שנה מחדש בשם המשפחה. את דמי החכירה השנתיים, המועטים, הקפיד אבא לשלוח בזמן למשפחה באמריקה. בחלוף השנים נהרס הבית שבנה שמגגה, ושבו גרו דודו ראובן נדל ובני משפחתו. הרעפים נגנבו, הרפת והאסם נחרבו, ובסופו של דבר נחרש המגרש עד היסוד.
יום אחד הגיע מכתב נוסף מאמריקה – משפחתו של שמגגה הודיעה להורי כי החליטה להעביר את נחלתו בבלפוריה על שמם. זה היה מעשה מוצלח אחרון של הלא יוצלח מנברסקה. שמענו שנציגים משבט נדל המסועף שחי בבני ברק מחו, ששכחו אותם. גולדי, נכדתו של צמח נדל, רוכש הנחלה בבלפוריה, סיפרה לי שיום אחד פגשה באקראי את הרב גדליה נדל במהלך טיסה. הגאון מבלפוריה, ניסה לערער על ההחלטה למסור את האדמות לאימי. הוא טען שצאצאיו זכאים לרשתה, אבל נציגי המשפחה מאמריקה, שהתכנסו במיוחד לשם כך, התעקשו שהנחלה תימסר לאמנו, שנשארה לבדה בעולם לאחר המלחמה, אוד מוצל מאש, שבנתה בית חדש בארץ והצליחה להקים לה משפחה חדשה במקום זאת שנספתה באירופה. אבינו הבטיח להם כי הנחלה לא תינטש או תימכר עוד לעולם.
אמנו מתה לפני שלושים שנה וגם אבינו, שהאריך חיים עשרים שנה אחריה, כבר הלך לעולמו. הנחלה של שמגגה חולקה בין שלושתנו, ילדיהם של רועי צאן נשגבים. אני קיבלתי שדה חיטה שבו עמדו פעם הבית, הרפת והאסם של שמגגה, ומאז נותר בו רק עץ קזוארינה אחד. עקרתי לשם מירושלים, שהלכה ונעשתה קשה וקדורנית, ובניתי שם בית עץ צנוע ובוסתן נאה סביב לו. גם כרם זיתים שתלתי שאני וזוגתי דאז הספקנו להנות משמנו. יש שם כל מה שצריך על מנת לצנן את עומס החום של העמק ולהתחמם מהקרה בחורף. גם הבוגנוויליות המשוגעות שנטעתי התעצמו אבל לא הצליחו לעצור את הרוחות הרעות מלהיכנס פנימה, כמו שקיוויתי.
שהרי כבר בבואנו פשטה השמועה שהגיעו “אוהבי ערבים” וגם “זה שהיה ראש בצלם, שמכר את חיילי צה”ל לאויב”. מאחר והנחלה הישנה של שמגגה נמצאת ממילא בין השדות, מחוץ לתחומי המושב, נראה היה בעיני כולם, כי אך טבעי הוא שנשאר מחוץ לגדר. “לא פלא ששמו אתכם מחוץ לגדר, אתה עם הדעות שלך”, אמרה לי אחת השכנות בגילוי לב ורמזה בכך לעברי המפוקפק.
צעיר מקומי אחד, אוהד “לה-פמיליה”, כמסתבר מאוחר יותר, ניסה לגרש אותי מהישוב באיומים ובצעקות. פלאח אחר, בעל דעות מוצקות, נהג מדי פעם לשגר אלי פקחי בניה לחפש עבירות, שלא עשיתי. היו גם שכנים, שהאירו לנו פנים בתחילה, וניתקו אתנו קשר לאחר שהגיעה לאוזניהם שמועה שאנחנו בונים את הבית “בכסף של ערבים. הכסף של אבו-מאזן”. דחילק, אמרתי פעם לזוגתי לאור קשיי נזילות מסוימים; תרימי טלפון למוקטעה שישלחו כבר את הסטיפה.
נדמה לי שהרוחות קצת נרגעו אחרי שהזמנו את הגרעין הקשה של חברי המושב למרפסת ביתנו וסיפרנו להם את האמת על עצמנו ועל שמגגה ועל הגאון מבלפוריה שעשה חיל בבתי המדרש של בני ברק וכמעט ירש את מקומו של החזון איש. הוותיקים זכרו את אביו, ראובן נדל, הקנאי, שעשה את המוות לבנו אברהם עד שזה מאס בחייו, ויכלו להוסיף עוד כהנה וכהנה על רובה הציד, הג’יפט הדו-קני, שהשעין על תלולית העפר לפני שירה בעצמו ועל איך מנעו מהילדים הקטנים להתקרב לגופה. וגם הוסיפו כמה דברי סוד, שנאמרו בלחש, על הבחורים הצעירים מהישוב שהיו מאוהבים באחותו היפה, לפני שנשלחה לגלות באמריקה. לפני שהתפזרו לחש לי אחד החברים “תדע לך שהיום התקבלת למושב”.
עתה, לאחר שהושלם הבית והבוסתן מציע לאורחי פירות מכל הסוגים, כשאני מבקש להחיות את נפשי, אני הולך לפעמים לשבת על אבן בצל הקזוארינה הגדולה שנטע שמגגה, נשען על הגזע המחוספס שמצדו השני פעור פצע שחור של אש, מתחת למוט הכביסה החלוד שקשור לענפיו כבר כמעט מאה שנה, וחושב על מעלליו של “שר החיצון האנגלי”, הלא הוא הלורד בלפור, שעל שמו נקרא המקום שבו אני גר, ועל המעשה הגדול אשר עשה לעם היהודי בראשית המאה שעברה בהעניקו לו ארץ שלא שקטה מאז ולו לרגע, ועל שתי נשים צעירות ויפות, שנרצחו בידי בני עוולה בחג שמחת תורה בהפרש של כמעט מאה שנה, ועשו במותן מעשה.
***
