Tag Archives: דבש

[הבלוג] פלישת הברברים. מעבר לטוב ולרוע, או מה שלמדתי במלחמתי בעש הדונג ובצרעות המזרחיות

הקיץ הזה הביא הרבה צער על האדם ובעלי החיים, עד כי אי אפשר היה להימנע עוד מהתהייה על תפקידו של הרוע במעגל החיים הגדול. לסיפור הזה אין ממש התחלה, כיוון שיחל הסיפור באשר יחל, תמיד יהיו סיפורים קודמים ומלחמות קודמות. וכך, עוד לא סיימתי להיאבק  בינבוטים ובכשות, בחבלבל, ביבלית ובשרכי הליפופית, שעושים שמות בגני, עוד לא הספקתי למצוא מענה לנמיות ולתנים שטורפים את התרנגולות המשוטטות בחצרי, עוד לא מצאתי די זמן לתלות שקיות נייר על הרימונים ולהצילם מזבובי הים התיכון המתרבים כזבובים בקיץ וכבר ניחתה עלי צרה חדשה. פרצי המים שעלו ממעבה האדמה הזכירו לי את נבזותו של שכני שיום אחד שלח כלים כבדים שבצעו בפראות פרוסות מהאדמה בגבול חלקתנו על מנת לנטוע שורת בתים להשכרה ומוטט את כל בסיס הקרקע עליה נטעתי עצי זית ובוגנוויליות שטיפחתי כילדים, פגע בעורקי המים העוברים במעבה האדמה, ואלה פתאום עולים ומציפים והופכים לאגם גדול  ואלוהים יודע איפה הפרץ, כיצד להגיע אליו ואיך לעצור את השיטפון.

ובעודי עסוק בכל אלה ובעניינים האחרים הממלאים את עולמי לא מצאתי זמן לרדת אל כרם הזיתים, לבקר את הדבורים השוכנות בקצה החלקה, ולשאול לשלומן. וכשהגעתי לפני כמה ימים אל המכוורת נחמץ ליבי לגלות את פלישת הברברים, אלפי רימות של עש הדונג שפשטו על הכוורות והחלו לכרסם בחלות. זה מתחיל בלהרים את גג הכוורת, להסיר מעליה את המאכלה ולגלות את הקורים האפורים ואת הרימות המכוערות המסתערות כאחוזות תזזית, כשהדבורים בכוחות אחרונים נלחמות להגן על הדבש שעמלו כל הקיץ לאסוף טיפה ועוד טיפה.

תוך שעות, או ימים בודדים ישלימו שודדי הטבע הללו את מחזור החיים שלהן, יהפכו מביצה, לזחל, לגולם ולחרק, שיעוף אל הכוורות השכנות להטיל גם בהן את ביציו ולהשתלט עליהן. ניסיתי לעזור לדבורות התשושות להילחם על הבית אבל זה היה מאוחר מדי. הבנתי שגורלן נחתך והזהב הנוזלי שאגרו בחריצות אין קץ יכלה איתן.

לא נותרה ברירה בידי אלא לעצור את השיטפון הברברי באש. רכשתי מבער ושרפתי את בתי הכוורת ואת הרימות שנלכדו בתוכם ובתוך כך גם כמה דבורות דבש אומללות. חזרתי למחרת ומצאתי רימות חדשות שיצאו מבעד לחלות המפויחות. גם האש, כמסתבר, היא לא פתרון סופי מול יצר החיים.

ניגשתי לכוורת השכנה שלא ידעה עדיין את אימתן של חרקי העש, ומצאתי בפתח גדוד של שודדות מסוג אחר; צרעות מזרחיות (אל תיקח את זה באופן אישי, אבישי בן חיים). הצרעה המזרחית (Vespa Orientalis), על שמה נקרא הקטנוע האיטלקי הקלאסי, היא הדַּבּוּר, בלשון העם,  חרק חברתי שאוכל בשר ונבלות אך לא מייצר דבש. דווקא לשדוד דבש הן אוהבות. הן קילריות אמיתיות, חזקות בהרבה מדבורות הדבש, ובקיץ הן מנסות לחדור לכוורות ולחסלן. הדבורות הגיבורות שלי, כפי שאפשר לראות בסרטון הקצר שצילמתי כאן נעמדו על המשמר, חסמו את פתח הכניסה לכוורת והגנו על הבית בגופן. No pasarán הן אמרו.

עמדתי שעה ארוכה ובהיתי בחלות הדבש המפויחות, ששרפתי במו ידי, בפגרי רימות העש ובצרעות המזרחיות ששבו וביצעו יעפים מאיימים מול פתח הכוורת ושאלתי את עצמי האם היא תשרוד את אלה או את אלה.

למה הטבע צריך את כל זה? למה נבראו כל מיני הרמשים, והאיקריות, הרימות, הכנימות והמנטודות, הפרעושים והפשפשים, הערצבים והזבובונים, הינבוטים, היבלית, הכשות, והחבלבל, שנדמה שלא תורמים לטבע דבר, אך מפריעים לשגשוגם של הטובים; הרימונים והענבים, התפוחים ודבורי הדבש? האם יש ב”רעים” הללו רוע? הרי אין להם מניעים אנושיים והם אינם מונעים מכוחה של גאווה ואנוכיות, רדיפת בצע או סדיזם לשמו. הם אינם בעלי מודעות או מוטיבציה לגרום לסבל ולכלייה למינים אחרים, אבל גורמים סבל רב ומכחידים את אשר עומד בדרכם. אולי הם נעדרים תשוקה להרס, אך הם בעלי יכולת הרס מוכחת. אמנם הרוע אינו תכלית עבורם אבל האם הוא לא התוצאה הסופית של מעשיהם?

אם אין ליצורים האלה בכלל יכולת אמפטית או מודעות של טוב ורע מעבר ליצר ההישרדות הטבעי שלהם, אז מה תכלית בריאתם? האם היה נגרע משהו מעולמנו אם עובדת קיומם היתה נחסכת מעמנו?

ואולי בגלל כל אותם איומים וסכנות התפתח עקרון הריבוי בטבע שמאפשר את הישרדותם של המינים, שהרי אי אפשר להסביר למשל את הימצאותם של אלפי דבורים זכרים בכוורת, שאין להם כל תכלית, הם אינם עובדים, אינם אוספים דבש ואף לא מסוגלים לעקוץ או להגן על הכוורת. כדי להזדווג עם המלכה מספיק זכר אחד, הנבחר, שניים לא יותר וגם הוא יבוא ממרחק, כיוון שהמלכה אינה מעוניינת בזכר ממשפחתה הגרעינית. אבל הטבע יודע לשמור על עצמו ולכן יש בכל כוורת אלפי זכרים, שאינם מועילים בדבר, ולכן מתעופפים באוויר אלפי זרעים מכל מין וסוג, שגם אם מיעוטם ישרדו הטבע ימשיך לשגשג. בזבזן גדול הטבע אך הוא כנראה יודע למה.

שמעתי על חוקרת ספרדיה אחת, פדריקה ברטוקיני, כוורנית חובבת, כמוני, שגילתה יום אחד, בעת שניקתה את כוורות הדבורים שלה, כי הזחלים של עש הדונג שאספה בשקית ניילון להשליכם, חוררו את השקית והתברר שיש להן יכולת יוצאת דופן לעכל פלסטיק ואולי נפתחה בכך לאנושות הזדמנות יוצאת דופן להילחם בערימות הפלסטיק המאיימות להטביעה באמצעות רימות עש הדונג, או לפחות מתוך לימוד טכניקות העיכול המיוחדות שלהן וכך יצהיר הטבע כי הרימה היא ההתחכמות האחרונה ויש מקום ותפקיד לכל ברואיו, גם למכוערים ולרשעים אשר ביניהם.

#בוסתןבעמק

[הבלוג] דבש ומלחמה

כשהטילים התעופפו מעזה והתותחים והמפציצים זעמו מהצד השני והשומרים לא שמרו על החומות, אני ליקקתי דבש ראשון של רדיית אביב.

כשאין הרבה מה לעשות מול איוולתם, קנאותם ורשעותם של בני האדם אני נוהג לרדת לכרם הזיתים, שבקצהו שוכנת המכוורת הקטנה שלי, למצוא נחמה בהתבוננות בעמלנותן של המעופפות השעירות ובסדרים החברתיים המשוכללים שלהן.

דבורי הדבש מצוידות בנשק מהטבע, עוקץ מכאיב, שהורג אותן כשנעשה בו שימוש על בני-אדם, ממש תולש את קרביהן לאחר הינעצו בבשר. אבל הן חכמות ומידתיות ולא משתמשות בו בקלות ראש; בבוסתן שלי או בשדות הצוף והמרעה אם תפריע לדבורת דבש לבקר בפתחו של פרח צופני היא תזוז ממקומה ותעבור לחפש פרח אחר. אין תחרות – המרחב הציבורי שייך לכולם ולא נלחמים עליו. אל מולכ לאללה, כמו שאומרים הבדואים. האדמה וכל אשר עליה שייכים לאלוהים. נלחמים רק על הבית. וכך, אם תבוא לקחת את דבשן מכוורתן הן ממש יתאבדו עליך. ואוי לך אם התרשלת בנעילת רוכסן חליפת המגן, כי כמה מהן ודאי ימצאו את הפתח הזעיר ויחגגו עליך מבפנים ואתה, מן הסתם, תפרוץ באל כורחך בריקוד הדבורה, כמו שקרה גם לי יותר מפעם אחת, וזה משעשע מאוד להתבונן במחזה. בתנאי, כמובן, שזה קורה למישהו אחר.

רדיתי מהזהב הנוזלי הזה בהשתאות מפלאי הטבע ובייאוש מסכלותם של בני מיני.

לא נותר כ”כ הרבה אבל לזריזין ולמקדימין יש סיכוי ללקק מהדבש האורגני הזה (סביבה נטולת כימיקלים) – 60 ₪ לאריזה של 1 ק”ג

#פרותקדושותהבלוג

#בוסתןבעמק

דבורת הדבש בעבודה

[פרות קדושות] פרק 39. כך מחליפים שלטון בלי בחירות, חלק ב: הישרדות!

בחלק ב’ של הפרק “כך מחליפים שלטון בלי בחירות” אני משוחח עם ד”ר שמעון בראל, מהמכון הווטרינרי, על היכולת המופלאה של הדבורים להתגונן מפני זיהומים והרעלות, על סוגי דבש שנמכרים בעשרות אלפי דולר לקילוגרם אחד, ועל הניסיונות למתג דבש ישראלי ייחודי. בראל מספר על היכולות הבלתי מוכרות של הדבורים לזהות חומרי נפץ ולחשוף שדות מוקשים והוא גם מציע תשובה לשאלה, למה התחלואה בסרטן בקרב מגדלי דבורים נמוכה במיוחד. האזינו, שפטו ושתפו!

תמונה ראשית:

אלפרד היצ’קוק, “מזימות בינלאומיות”, Courtesy Everett Collection

מוסיקה:

Flight of the bumblebee”, Piano, Rimsky Korsakov” 

תמלול פרק 39. כך מחליפים שלטון ללא בחירות, חלק ב’: הישרדות!

3 באפריל 2019

מאת: יזהר באר

בחלק א’ של הפרק, שעלה בשבוע שעבר, שוחחתי עם ד”ר עזריה לופו על השפה הסודית של הדבורים, על כושר הארגון החברתי שלהן, על יופי, על ריבוי מיני ועל נאמנות בטבע, על פסיכולוגיה של חרקים ועל אינטליגנציה של צמחים ועל איך מחליפים שלטון בלי בחירות. אצל הדבורים, כמובן. 

בחלק ב’ אני משוחח עם ד”ר שמעון בראל, מהמכון הווטרינרי, על היכולת המופלאה של הדבורים להתגונן מפני זיהומים והרעלות, על סוגי דבש שנמכרים בעשרות אלפי דולר לקילוגרם אחד, ועל הניסיונות למתג דבש ישראלי ייחודי. בראל מספר על היכולות הבלתי מוכרות של הדבורים לזהות חומרי נפץ ולחשוף שדות מוקשים והוא גם מציע תשובה לשאלה, למה התחלואה בסרטן בקרב מגדלי דבורים נמוכה במיוחד.

***

ד”ר שמעון בראל הוא חוקר במכון הווטרינרי במשרד החקלאות, שעוסק בין השאר בתחום בטיחות המזון, במעקב ובניתוח של מזהמים, חומרי הדברה וההרעלות.

באר:  שמעון בראל שלום. בוא נצלול ישר לבריכה, למה הדבורים נעלמות?

בראל:  אפשר בקלות להבין את העניין הזה עם מסתכלים על ימי החמסין ועל האובך שמגיע לישראל. הרי מאיפה מגיעים אותם החלקיקים? הם מגיעים מאזור הסהרה, ממרחקים עצומים.

הראייה היא גלובאלית – אתה לא יכול לשמור על הפינה שלך נקייה ולהתעלם ממה שקורה אצל השכנים שלך. לפיכך, אנחנו מדברים על עלייה מבחינת העומס והזיהום הסביבתי, מצד אחד. זה דבר ידוע בכלל במערכות ביולוגיות, שכאשר ישנו מצב של סטרס, שיכול להתחיל מסיבות כימיות, אז מגיעים אחריו שאר המרעין בישין, שזה בעצם יכול להיות וירוסים וזה יכול להיות טפילים. כאשר הגוף חזק – כשאנחנו מדברים על גוף אנחנו מדברים על הנחיל ועל המושבה של הדבורים – הגוף הזה נתון להשפעות הסביבתיות וכשהוא נחלש הוא חשוף להתפתחות של מחלות שבעקבותיהם נוצרות בעיות של תמותה ושל היעלמות.

באר:  היעלמות מוחלטת של הדבורים מאיימת על המין האנושי?

בראל:  לי זה ברור, כי אם אין לנו דבורים אנחנו נשארים פה… אני לא מדבר על צמחיית הבר שנזקקת להאבקת הדבורים, אבל גם הפירות והירקות שלנו, 40-30 אחוז מהתצרוכת.. נאכל רק לחם ותירס….

שוחחנו גם על אחת התגליות המסקרנות האחרונות של החוקרים והיא גילוי היכולת של הדבורים לגונן על תוצרי המכוורת מפני זיהומים והרעלות.

 באר: כשאתם פה במכון בודקים את מידת הרעילות של דבש שמיוצר בארץ, באיזה באיזו מידה אתם מוצאים שאריות רעילה בדבש?

בראל: לאור הבדיקות, שאנחנו מבצעים אותן כבר שנים רבות, המצב של הדבש בארץ הוא  מצוין. זה נובע מכמה סיבות…

באר: שחייבים להגיד שאנחנו חיים בסביבה של ריסוסים מסיביים – הרבה יותר ממדינות האיחוד האירופי שם חלק מהריסוסים אסורים…

 ***

 כאן מתערבת דוברת משרד החקלאות שנוכחת בשיחה ומתקנת אותי בתקיפות. אחרי הכל, אני הסתמכתי על מאמרים שהתפרסמו בעיתונות  והיא טוענת שזה פשוט לא נכון. מדובר בפייק ניוז. לטענתה המצב בתחום זה בישראל טוב יותר מאשר באירופה וכי בישראל חומרי ריסוס מסוימים שמותרים לשימוש באיחוד האירופי אסורים לשימוש. למתעניינים – צירפתי ממצאי מחקר בנדון שניתן להיכנס אליו בתחתית תמליל הפרק באתר “פרות קדושות”.

 ***

באר:  אבל אנחנו מסכימים שבעולם המודרני משתמשים בריסוסים רבים, אני חי בעמק וכל הזמן מרססים, אז איך אפשר בכ”ז להסביר את מה שאתה אומר, שבדבש לא מוצאים שאריות רעילה?

בראל:  השאלה הזאת מאד עניינה אותנו וביצענו בדיקות בעניין הזה כדי להבין מה קורה. זה לא שאנחנו לא חווים מדי פעם הרעלה של דבורים. אני רק יכול לומר שכבר הרבה שנים יש מנגנון של תיאום בין הדבוראים לבין מגדלי הצמחים לגבי החומרים שמרססים, מתי מרססים, כי בסך-הכל יש אינטרס הדדי בעניין זה. כי אם הדבוראים יכולים לשים את הכוורות שלהם בשטחים חקלאיים, זה טוב לדבוראים כי יש צוף, והחקלאי יוצא נשכר כי הוא מקבל הפריה והאבקה בחינם. כלומר, קיים אינטרס כלכלי בעניין הזה.

הדבר השני, שהוא מעניין ועליו ביצענו מחקר לא מועט את זה איך הדבורה מתמודדת בסיטואציה שהיא בעצם מצב של  unknown מצב לא ידוע.

ד”ר שמעון בראל

באר:  אנחנו רוצים להבין בעצם איך מתקזזת מידת הרעילות הסביבתית כשאנחנו מגיעים למוצר הסופי שזה הדבש שאנחנו רודים…

בראל:  נכון. קודם כל, החלה בנויה מתאים מאד קטנים. התאים האלה משמשים גם לאגירה של אבקת הפרחים, שזה הופך להיות לחם דבורים, Bees Bread, וזה גם משמש לאגירה דבש, וגם לגידול של הוולדות. אפשר לראות את זה כמעין רחם קולקטיבי כזה. כשאתה מסתכל על הדבר הזה אתה אומר: אוקיי, זה לא יכול להיות מחסן או מבנה לאחסון.

נחזור רגע לצרעה, אז היא בעצם אוכלת בשר. היא טורפת חרקים אחרים. כמו שאנחנו דואגים ל-Food safety , לבטיחות המזון שלנו,  גם לשאר היצורים יש בתהליך האבולוציה – מי ששרד – הוא יודע לזהות מה בטוח מבחינתו ומה לא. הצרעה למשל, סומכת על המטבוליזם של בעל החיים שהיא אוכלת את בשרו. היא סומכת שיש לו כבד – הכבד של בעל החיים שממנו היא ניזונה  ושלכבד הזה יש יכולת של סילוק רעלים. בעצם הוא היה מת אם הוא היה נחשף לאיזשהו רעל. אם הוא חי אז הוא בטוח, כי יש לו מנגנון שלם של סילוק רעלים.

באר: ומה קורה אצל הדבורה?

בראל:  אצל הדבורה מה שאנחנו ראינו זה שהדונג, שמורכב מ-300 חומרים שונים, יש לו יכולת לשמש בלם זעזועים מבחינה של ספיגת חומרים רעילים. במהלך האבולוציה הדבורה פיתחה מנגנון – כמו שהשלד שלה הוא חיצוני אז היא בנתה מערך שלם, שהוא מחוץ לגופה ומשרת את כל המושבה, לסילוק של חומרים כימיים מסוכנים.

באר:  כולל חומרי ריסוס?

בראל:  חומרי ריסוס והכל. היא עשתה דבר מדהים – היא חילקה בעצם את כל עולם הכימיה, את כל החומרים שנמצאים בעולם, בחלוקה מאד גסה וחכמה. כי היא אמרה ככה: אני מחלקת את כל עולם החומרים הכימיים לחומרים שהם מסיסי מים, קרי מסיסים בדבש, כי הדבש הוא מסיס במים, ולחומרים שהם מסיסי שומן, קרי הדונג. כלומר, שהשומן יכול  להתמוסס בו. הוא מתערבב טוב עם שמן.

בביצוע החלוקה הזאת, היא בעצם אומרת: אני אנגן על עצמי או על הנחיל מפני חומרים שהם מסיסי שומן. איזה פוטנציאל יש בחומר שהוא מסיס שומן? חומר שהוא מסיס שומן יש לו יכולת לעבור גם ממברנות בתוך הגוף. לעבור ממברנות של תאים. ויותר גרוע מזה, יש לו יכולת להגיע גם למוח וגם למערכת העצבים המרכזית. כלומר, אם הוא כבר הגיע, אם הוא לא טוקסי (רעיל) אז בסדר, הוא ייצא. אבל אם הוא רעיל הפגיעה שלו תהיה חמורה שבעתיים. זה בעצם מה שעושים חומרי ההדברה.

באר:  זה נשמע כמו יכולת מופלאה, איך אפשר להסביר אותה? הן לא למדו כימיה, מן הסתם, האם מדובר באינטליגנציה, אינטואיציה, הישרדות?

בראל:  אני מאלה שמאמינים שתהליכים אבולוציוניים יצרו את התוצאה הסופית. הדבורה חיה איתנו מעל 100 מיליון שנה. כשאתה עובר 100 מיליון שנה של תהליך אבולוציוני אז מי ששורד הוא צריך שיהיו לו יכולות מיוחדות. החומר הזה שהיא החליטה לבנות מגופה הוא חומר מדהים, מדוע? לו רק נסתכל מבחינה כימית…

באר: רק רגע, מן הסתם רוב המאזינים שלנו לא מתמצאים בפרטים, אז תן לי לנסות לתמצת את דבריך – אתה אומר שלמושבה של הדבורים יש יכולת סינון של החומרים הרעילים, שלא יכנסו למזון שלהם שזה הדבש, שהוא גם המזון שלנו?

בראל:  בחומרים בעלי פוטנציאל נזק גבוה מבחינה פרמקולוגית. מה זאת אומרת, חומר שמסוגל לחדור את המחסומים ולהגיע למערכת העצבים המרכזית ולמוח הוא בפוטנציה יותר מסוכן. רוב חומרי ההדברה – זאת הפעולה שהם עושים. הם מגיעים ומשתקים את החרק והם מגיעים לאותם אתרים שהם מסוכנים.

 באר: רגע, אני רוצה להבין – אתה מגיע למסקנה הזאת דרך מדידה של שאריות רעילה בדונג מול הדבש? הרעל נשאר בדונג ולא בדבש?

בראל:  למעשה, כך התחלנו את תהליך המחקר והבדיקה. היה לנו אירוע, בזמנו, של עלייה ברמה של חומר שנקרא ‘קומפוסט’ שזה בעצם זרחן אורגני, ששימש לטיפול במחלת ה’ווראה’ (טפיל נפוץ בדבורים), וראינו לאחר מספר לא מועט של שנים של שימוש בחומר, והחומר הזה התחיל להופיע בדבש. פה, בגלל שאנחנו מתעסקים ב- Food safety נכנסנו לתמונה והיה שיתוף פעולה יפה מאוד עם הדבוראים ומכוני הדונג.

כאשר בדקנו בדבש ראינו שבאמת יש עליה לאורך זמן והלכנו ובדקנו את הדונג. החומר הזה שמסתכלים על המבנה הכימי שלו הוא לא כל כך אוהב להיות בדבש בגלל שדבש הוא על בסיס מים והחומר הזה אוהב סביבה שומנית. אז אנחנו בדקנו בדונג ומצאנו שם באמת רמות הרבה יותר גבוהות של זיהום מאשר בדבש. למעשה, כאשר לקחנו דונג נקי והכנסנו אותו לדבש, שזיהמנו אותו באופן יזום וערבבנו את שניהם ע”י התכת הדונג, ראינו שהדונג  שואב את כל החומר מהדבש…

באר:  כל החומר הרעיל?

בראל: כל החומר, והדבש נותר, למעשה, נקי לחלוטין.

באר: מה אתה אומר…

בראל: זה הביא אותנו למחשבה שצריך להיות איזשהו תהליך של ניקוי, כי הרי את הדונג אי-אפשר לייצר בצורה סינתטית. מסתבר שכל הדונג בעולם המערבי הוא מזוהם בחומרי הדברה כתוצאה מהעניין הזה של המיחזור.  אמרנו – 10 גרם דונג שקול ל-10 גרם דבש. הדבוראים מחזירים על ידי מחזור הדונג – מייצרים את המצע של החלות…

באר: כלומר, שזה מראש כבר מזוהם מהגלגול הקודם?

בראל: נכון. היה דיון בכנס הכי גדול בעולם לגידול דבורים ודיברו שם על האפשרות לקחת ולהשמיד את כל הדונג ולתת לדברים להיבנות מחדש, בצורה מבוקרת יותר ונקייה. כמובן, שזו גזירה שאף אחד לא יכול לעמוד בה, והדבר הזה לא התבצע. מה שכן, התחילה להיות נהירה – וגם אנחנו היינו מעורבים קצת בעניין הזה – לכיוון אפריקה, למדינות ששם עדיין אין ‘וורואה’ ושם עדיין לא משתמשים בחומרים כימיים לטיפול במזיק, ואז יש להם דונג נקי.

באר:  מה רמת הרעילות שכן מוצאים בדבש?

בראל: המבחן הסופי הוא כמובן בדיקה של המוצר הסופי. ברגע שאנחנו יודעים מה את רמת הזיהום בדונג אנחנו יודעים בוודאות מה קורה בדבש. כי החומרים האלה נספגים בדונג..

באר: כלומר, יש פרופורציה די קבועה בין רמת הרעילות של הדונג ושל הדבש?

בראל:  יש מה שנקרא ‘מקדם חלוקה’. דרך אגב, בנושא הזה בקרוב יצא פרסום גדול מאוד שכבר קיבל את כל האישורים – על העניין הזה אנחנו בנינו איזה שהוא מודל מתמטי להתנהגות של חומרי הדברה שונים. בדקנו מספר גדול של חומרי הדברה לגבי המעבר שלהם בין הדבש לדונג. על סמך המודל המתמטי הזה אנחנו מסוגלים לעשות פרדיקציה, חיזוי די אמין…

באר:  אבל בשורה התחתונה, אם אתה לוקח צנצנות של דבש שמוכרים בסופר, לא דבש פיראטי אלא של יצרנים גדולים, מה רמת הרעילות שמוצאים בהן?

בראל:  אנחנו מבצעים בדיקה כבר שנים רבות ובמעבדות מומחיות לכך בחו”ל וגם בארץ  והממצאים חיובים מאוד. ז.א הדבש נותר נקי. אני תולה את זה בכמה גורמים:

אחד, התיאום שקיים בין הדבוראים לבין החקלאים. השני, זה מנגנון שלם של מה שאני קורא לזה ‘homeland security’ של הדבורים, שבנוי מכמה טבעות של הגנה מפני אפשרות של חדירת חומרים מזהמים; המעגל הראשון זה מעגל של הימנעות. ז.א. שהדבורים שיוצאות למרעה הן למעשה הדבורים הבוגרות יותר בכוורת והמנוסות יותר. יש להן מערכת חישה שיודעת להקטין את המגע עם מזהמים סביבתיים וכשהדבורה חוזרת מהמרעה אל הכוורת היא לא נכנסת עם כל גופה ועם כל המזהמים הצמודים אליה אלא היא  מעבירה את הצוף לדבורה צעירה, כשהדבורה הצעירה הזאת היא בעצם הדבורה שמפזרת את הדבש בתאים. ז.א היא נקייה. אז עוברים מאזור מלוכלך לאזור נקי…

***

בעולם קיימים 20,000 מיני דבורים. בישראל 1,000. דבורת הדבש היא מין אחד מתוכם.

חלוקת סיכונים במושביות הדבורים

באר:  למה דווקא הדבורה המבוגרת נשלחת לאסוף את הצוף? אפשר להגיד, כיוון שתוחלת החיים שלה קצרה ממילא?

בראל: זה אחד הדברים החכמים…

באר:  מבחינת האינטליגנציה הקהילתית?

בראל: כן, כיוון שהיא חשופה לאזור המסוכן יותר, כשהיא יוצאת למרעה.

באר: אז שולחים את בעלות תוחלת החיים הקצרה…

בראל:  כן, כי אם חלילה קורה משהו…

באר:  וזה ממש מה שאתם רואים?

בראל: כן. בדקנו את זה… המעגל הראשון מבטא את הניסיון, הידע וההימנעות. מעגל הביטחון השני הוא צורת ההעברה לפנים הכוורת. מפועלת מזוהמת לפועלת נקייה, שהיא צעירה יותר. הן מעבירות את הצוף מפה לפה והפועלת הצעירה מאחסנת את הדבש בתאים. והיה והגיע לשם גם חומר הדברה או חומר כימי מסוכן, אז מה שקורה, בגלל שתאי החלה קטנים יחסית אז יש מנגנוני דיפוזיה (פעפוע) מהירים. ז.א. החומר שבא עם הדבש יכול די מהר להגיע לדפנות הדונג של התאים ולהיספג בהם.

בוא ניקח מקרה קיצוני, שהדבש בתא מסוים יהיה מאד מזוהם. ואז באמת החומר ייספג  בדפנות, אבל אנחנו מצאנו והראינו את זה גם בניסויים, שבעצם חומר שהוא ליפופילים, מסיס שומן לא נשאר רק בצלעות של התא הבודד אלא יש רשת; כל הצלעות מחוברות לתאים ויש קשר ביניהם. הראינו איך חומר שהוא מסיס שומן – השתמשנו בחומרים צבעוניים – איך שהוא פשוט זולג וזוחל על הצלעות ובעצם מתפשט עד שרמתו מתוך מגיעה לרמה נמוכה. החלה, לתפיסתנו, פועלת בעצם כמו איזה רדיאטור כימי. כשם שהרדיאטור במכונית מחליף חום, משחרר חום, והיעילות נובעת מזה שיש המון צלעות, ככה גם החלה היא בעצם משמשת כמו איזה רדיאטור שמפזר את הזיהום על פני כל הדפנות של הדונג ובעצם זה מה שמותיר לנו את הדבש נקי, כפי שהבדיקות לנו מראות.

באר:  זה מעגל הביטחון השלישי?

בראל:  כן. ויש מעגל ביטחון נוסף, שזה המטבוליזם הפנימי של הדבורה. ז.א. הדבורה על אף שהיא מצומצמת מבחינת כמות האנזימים לעומת חרקים אחרים, עדיין יש לה מערכת דה-טוקסיפיקציה – ניטרול רעלים שהיא מובנית בתוך הגוף שלה, כמו כל יצור חי.

***

האושר המתוק הזה למזוג את הדבש שזה עתה נרדה

כמו סלקטוריות בשדות תעופה

באר:  יש לדבורים מערכת ניטור של רעלים, או של זיהומים?

בראל:  לדבורים יש קודם לכל את יכולת הלמידה על המידה של הסביבה, גם מבחינת זיהוי מקורות של צוף והעברת המידע לקהילה וגם מבחינת היכולת שלהם לזהות חומרים ולהתרחק מחומרים מסוימים שמזיקים או מסוכנים להן. הדבורה יודעת ללמוד את זה.

אני יכול להביא דוגמא מאד מעניינת בהיבט הזה – השימוש של הבריטים בדבורים במערך הביטחון שלהם – הם לימדו אותם לזהות חומרי נפץ. הם בנו גלאי, שמבוסס על דבורים שיושבות בתוך הגלאי, בדיוק כמו אלה שיש לנו בשדה התעופה.

הגלאי מבוסס על עקרון של מערכת כימית, אנליטית. פה הם משתמשים ביכולת החישה של הדבורים…

באר: כשמוצאים חומר נפץ איך הדבורים מודיעות על זה?

בראל: יש להן תגובה שעל הצג מופיעה כתגובה דיגיטלית, שמעידה. של מספר. המערכת מתרגמת את התגובה שלהן לסיגנל.

באר: אבל אם תוחלת החיים של הדבורים כ”כ קצרה, משהו כמו חצי שנה, אז כל פעם צריך ללמד דור חדש?

בראל:  הם מלמדים דורות חדשים. יותר מזה, בחנו גם את האפשרות לשגר דבורים שלמדו לזהות חומרי נפץ לשדות מוקשים כדי שהם יזהו את המוקשים…

באר: וזה עובד?

בראל:  כן. יש מאמרים ועבודות פנטסטיות בנושא הזה. לדבורים יש יכולות מדהימות…

***

חלת הדבש כמודל לבניית בניינים ומטוסים

באר:  בוא נדבר קצת על אדריכלות. יש מיתוס, שאומר שאחת היכולות המופלאות של הדבורים זה לבנות צורות הנדסיות בחלה של תאים משושים, שזה ניצול פיזיקלי אופטימלי של מרחב. זה נכון?

בראל:  רבות דובר על המבנה הזה של המשושה והמבנה של חלת דבש הוא מושג ידוע בתחום האדריכלות. יש המון שימושים לקונסטרוקציה הזאת, גם בבנייה של מטוסים וגם בבניינים…

באר: זה לא רק ניצול שטח אלה גם חוזק?

בראל: הוא מבנה חזק מאוד, אין מחלוקת על כך. זה גם חוזק וגם ניצול שטח, ואם נחבר את  הקונסטרוקציה הזאת עם התכונות הפיזיקאליות והכימיות שלה אז אנחנו מקבלים מערכת שהיא מאוד מעניינת. בוא נרד לרמת הכימיה של המבנה הזה: יש עבודות מאוד מעניינות, שנעשו על ידי כימאים, שחקרו את ההרכב הכימי של חלות. מה שהם מצאו זה שההרכב הכימי של הדונג משתנה ברמה של מושבה, לפעמים. הם הוכיחו שההרכב הכימי מאמת ומאשש את הרעיון שמדובר בקונסטרוקציה מאד חזקה.

אבל מה, על-פי הממצאים שלהם לשונות הזאת בפרופיל של ההרכב הכימי של הדונג יש משמעויות מרחיקות לכת מבחינה פיזיולוגית. פה יש עבודה נוספת, של קבוצה מארצות הברית שהם מתעסקים יותר בהנדסה. הם בדקו את התכונות התרמיות של הדונג. הם פרסמו מאמר, שהתכונות התרמיות של דונג הדבורים: ‘unexpected findings’. התנהגות לא צפויה של החומר הזה.

מה זה לא צפויה? הם מצאו שאם אתה לוקח חלה ושם אותה ב-40 מעלות החלה תראה מוצקה. אבל ההתנהגות שלה היא של נוזל. לדבר הזה יש משמעות מרחיקת לכת. מדוע? משום שהדבורים הם מאוד מדויקות. גם מבחינת המבנים, ובצורה שבה הן בונות את החלה. אתן דוגמה לעניין הזה: אם מסתכלים על החלה משני צדדיה, הרי יש דופן משותפת ומשני הצדדים הן בונות תאים. אחת הבעיות שיכולות להיות בכזה מצב, זה שהמלכה מטילה ביצה בצד אחד וכשהזחל רוצה לבקוע מי ערב לכך שהוא יבקע מצד מסוים ולא מהצד השני?

אבל זה לא יקרה, משום על ידי זה שהיא עשתה מה שנקרא ‘Frame Shift’ – אפשר לראות את זה יפה מאוד כשמסתכלים על חלה ריקה רואים שבכל תא יש מעין סורג כזה, עם שלוש צלעות. מה זה הסורג? בעצם על ידי תזוזה קטנה מה שהיא יצרה זה שלוש צלעות של התאים מהצד השני שיישבו בדיוק במרכז התא, בצד הנגדי ואז בעצם נוצר מצב של סורג, שאי אפשר לעבור לצד השני, אפשר לעבור רק לצד אחד. זה לגבי הדיוק של הדבורים. וזה מאוד מדויק; מסתכלים על זה רואים ממש כמו סמל של מרצדס, שיושב באמצע.

הדיוק הזה בא לידי ביטוי גם בדברים אחרים, למשל הטמפרטורה של אזור הקן של הדבורים מדייקת, 36 – 35 מעלות כל הזמן. כדי לשמור על ההתפתחות של הוולד.

לדבורים, צריך לזכור, אין חום גוף כמו לנו, אבל הן יודעות לייצר חום ע”י ויבראציות. אבל להגיע לטמפרטורה יחסית מדויקת זה קשה מאוד.

באר:  לנוכח תוחלת החיים הקצרה של הדבורה, איך אפשר להסביר את יכולת העברת הידע, רק באמצעות האבולוציה? יש תיאוריות שיכולות להסביר את יכולת העברת הידע,  היכולות ההנדסיות והניטוריות, וההגנתיות, ודברים מופלאים אחרים; חוש כיוון וחלוקת תפקידים בקהילה, במושבית… איך אפשר להסביר את זה, ולא במונחים דתיים?

 בראל:  אם ניקח בהקבלה פעילות של מפעל, אז צריך לזכור שבתוך חלל יחסית כאן – ניקח את הכוורת שבה אנחנו משתמשים, שהיא 50X50X50, בתוך החלל הזה יש עשר חלות שעומדות בתוך הקופסה הזאת וכולן עובדות בחשיכה מוחלטת. בתוך החשכה הזאת יש בסביבות 50 אלף דבורים שמסתובבות והתוצאה מדהימה. בתהליך הבנייה הן פועלות במספר אגפים. כשבודקים את החלה לא תמצא את התפר. נסה לעשות את זה ברמה של ציור או שרטוט, זה נורא קשה. אם אתה, נניח, בונה חלק מהחלה בנפרד ומנסה לעשות את הפאזל, יהיה קשה מאוד להשלים את התפר. רק מחשב יכול לעשות את זה…

אני מדבר על המבנה. כל הדבר הזה נעשה כאשר בתוך המפעל הזה יושבים 50 אלף דבורים, בתוך הקופסה הזאת, וה-50 אלף דבורים הללו עוסקות בבנייה. וכשבונים את החלה שהיא בעצם מבנה שהוא מאוד, מאוד מדויק, מבחינת התיאום בין התאים וכולי, אז הם בונים את זה לא מנקודת פתיחה אחת ושאחד ממשיך את השני. לא, הם בונים מכמה מקומות, בכל הכיוונים…

באר:  כמו מנהרות הרכבת התחתית בתל-אביב…

בראל:  כשמגיעים לסוף התהליך אתה לא תוכל למצוא את אזור התפר, את אזור החיבור.

באר:  עד כדי כך הדיוק?

בראל:  מאוד מדויק…

באר:  בעניין של האדריכלות, אתה יכול להסביר איך הופך הממד העגול למשושה?

בראל:  זה דבר מעניין. ישנה קבוצה שחקרה את הנושא, פשוט האמצעים שהיום עומדים לרשות המחקר הם הרבה יותר מתקדמים ומתוחכמים, ובאמצעות סיבים אופטיים, שהחדירו לכוורת ניסו לבחון ולהבין איך הדבורה מייצרת בעצם את המבנה המשושה, המיוחד, המדויק והאופטימאלי, מבחינה קונסטרוקטיבית.

הם גילו דבר מאד מפתיע – בנוסף לזה שהדבורים יודעות היטב כימיה וניהול סיכונים, כמו שאני חושב, הן גם יודעות פיזיקה. ומה שהן עושות בעצם – הדונג שהוא יחסית במצב הרך שלו וכשהן מעבדות אותו הם בעצם יוצרות חורים עגולים. הן לא יוצרות משושים.

עכשיו, בגלל האינטראקציה הכימית בין עיגולים סמוכים, שהצלעות שלהם נוגעות אחת בשנייה, יש מתח שיוצר את המבנה המשושה באופן ספונטני, בגלל האינטראקציה הכימית והפיזיקלית.

אם ניקח לדוגמא, בועות סבון – אם מפריחים בועות סבון, או צבר של בועות סבון, והן נפגשות אחת בשנייה, אנחנו רואים שהצורה שמסתדרת במהירות היא צורה של מצולעים, לא עיגולים.

סיפרתי את העניין הזה למישהי שעוסקת בקדרות, ואמרתי לה: את יודעת, שהדבורים לא מייצרות מצולעים, מלכתחילה, אלא זה דבר שנוצר תוך כדי הבנייה, כאשר ההתחלה היא צורה של עיגול שהוא נמתח והצלעות נפגשות ומייצרות את המשושה?

אז היא אומרת: ‘בוא אני אספר לך מהי החוויה שלי. זה נכון מאוד!’

והיא סיפרה לי שהיא ניסתה להכין קערה שעשויה מעיגולים של חימר שהיא הצמידה אותם אחד לשני ואז כדי להדביק אותם אחד לשני היא פשוט הפעילה לחץ על העיגולים האלה. וברגע שהפעילה לחץ, היא אומרת שהתחילו להיווצר משושים. אני לא האמנתי, וביקשתי לראות ובאמת היא הראתה את הקערה. והקערה הזאת, אגב, נמצאת היום אצל אקס ראש ממשלת טנזניה, שקיבל אותה מאיתנו בביקור שעשינו שמה… כי הוא גם דבוראי, יש לו כ-4,000 כוורות.

קערת החרס שיצרה האמנית הישראלית ענת קופלוביץ, שנתנה כשי לראש ממשלת טנזניה מזינגופינדה. התוצאה מזכירה את התהליך הפיזיקאלי שמתרחש בחלת הדבש, שהופך עיגולים למשושים.

***

דבש ב-50 אלף דולר לקילו

באר:  תגיד, למה הדבש כ”כ יקר?

בראל:  אני לא חושב שהדבש בארץ כ”כ יקר. אחת הטענות שדי פופוליסטיות בעניין הזה שבאים וכל ראש השנה מתחילים לדון במחיר הדבש כאילו שמחיר הדבש משפיע באיזה שהיא צורה על יוקר המחיה. ההסבר מאד פשוט, נהוג לחשב את צריכת הדבש פר-קפיטה (לפי ראש) במדינות שונות. אם ניקח את טורקיה, למשל, אז צריכת הדבש שם  מאוד גבוהה, שזה מעל קילו גרם פר בן-אדם. אם ניקח את ישראל, אנחנו צורכים חצי קילוגרם פר בן-אדם. החצי קילוגרם דבש זה לא רק מה שאנחנו אוכלים עם הכפית מהצנצנת, אלא חצי קילוגרם הזה זה בעצם מתחלק גם על כל מיני חטיפים שדבש נכנס לתוכם…

באר:  חצי קילו, זה הכל?

בראל:  נורא קל לחשב את זה, אנחנו יודעים כמה דבש נכנס למדינת ישראל וכמה אנחנו מייצרים, שזה 3,000 טון. אנחנו מייבאים עוד 1,000 ומשהו טון. מדובר בכ-4,500 טון בסך-הכל. חלק את זה במספר המיליונים שיש פה ותדע…

באר:  ידועים נתוני צריכה לפי מגזרים, היהודי? הערבי? בצריכת שמן, למשל, יש הבדלים מאד גדולים. מה קורה בארצות אחרות, חוץ מטורקיה?

בראל: יש צריכה בסדר גודל בין חצי קילוגרם לקילוגרם… בסעודיה צורכים גם כמות גדולה, בדומה לטורקיה… במדינות ערביות צורכים יותר כיוון שיש את כל המתוקים, שבחלק מהמוצרים היוקרתיים שלהם משתמשים בדבש, אבל פה נכנס העניין באמת של התמחור. אז אם חצי קילוגרם יעלה כמה שיעלה, אפילו כפול מהמחיר שמשלמים היום, זה לא משפיע על יוקר המחיה, מצד אחד. אבל הדבש הוא המוצר השולי בכל הפעילות של ענף גידול דבורים במדינת ישראל. מדוע, מכיוון שהערך כלכלי של גידול דבורים במדינת ישראל הוא  למעלה ממיליארד שקל בשנה. איפה כל היתרה, הרי כמה עולה 3000 טון דבש?

אם עלות של דבש נגיד בסביבות ה-30 תגיד 40, 50 שקלים לקילו. שיהיה מספר עגול. אז תעשה חשבון זה לא סכומים שאפילו מגרדים את החצי מיליארד או מיליארד שאנחנו מדברים עליהם.

הערך הכלכלי העיקרי, שאנחנו מקבלים אותו כמעט כשירות חינם מהדבוראים, הוא כל נושא ההאבקה. יש מקומות שאין דבורים. שהן נעלמו.

באר: אל תלכלך, לא רק שירות חינם מהדבוראים, גם מהדבורים…

בראל:  נכון, שיתוף הפעולה בין הדבורים והדבוראים. הערך כלכלי הזה הוא של ההאבקה שמאפשר לנו לקבל פירות וירקות בשפע. יש מקומות שאין דבורים. קח אזורים מסוימים בסין, יש תמונות – אפשר לראות את זה גם ברשת האינטרנט – של פועלים סינים שמטפסים עם סולמות על עצי אפרסק ונשירים אחרים, ועם מכחול מאביקים, כי הדבורים נעלמו מהאזור הזה. הם נעלמו מאיזושהי סיבה, שימוש בחומרי הדברה בצורה מוגזמת וכדומה.

אז אנחנו צריכים לשמור על הדבורים ועל הדבוראים שלנו ככל שניתן. העלות שאנחנו משלמים זה פשוט כדי לאפשר מחייה, העניין הזה של מחיר הדבש ועל אף שבאמת מדברים על זה ומועצת הדבש עושה מאמץ כדי להתחרות בדבש של יבוא, אבל אם הדבוראים לא יצליחו להתפרנס ולהתקיים – ויש לנו בסה”כ רק כ-500 דבוראים בארץ – אז אנחנו נשלם בהאבקה. למה? כי הים, בגלל השימוש המתמשך בחומרי הדברה וכו’ האוכלוסיה של המאביקים האלטרנטיביים הידלדלה. דבורת הדבש, בגלל שאנחנו שומרים עליה, ויש אינטרס כלכלי אז אנחנו שומרים עליה.

באר:  ‘מאביקים אחרים’ – זה הפרפרים למיניהם?

בראל:  אני זוכר מילדותי, היינו מסתובבים בשדות מלאים בחרקים, בפרפרים, שאנחנו לא רואים היום. לפיכך, יש לנו את דבורת הדבש, שאנחנו צריכים לשמור עליה מכל משמר. הדבורה, היא לא סתם נשארה פה והוא קיימת 100 מיליון שנה, לא יודע כמה. האדם נכנס כצלע שלישית, שתי הצלעות הראשונות זה הדבורים והפרחים. שגם שם יש מין תיאום וסימביוזה מדהימה. אם ניקח למשל כל הנושא של היעלמות הדבורים הרי הסכומים וההשקעות בעולם כדי להתמודד עם כל הבעיה הזאת ומה שמסביבה וההגנה על הדבורים הם לא עומדים בשום קנה מידה לייצור אחר שהולך ונכחד או נעלם…

באר:  יש כל מיני מיתוסים, ואולי יש בהם אמת – גם מיתוס יכול להיות אמת –  שמדבר על איכויות יוצאות דופן של דבש. מה המחיר הגבוה ביותר של דבש שנתקלת בו?

בראל:  קודם כל, אומר שישנם הבדלים בין דבשים, שנובעים בעיקר ממקורות הצוף. המפורסם ביותר הוא דבש ה’מנוקה’ מניו זילנד, שממש הפכו אותו לברנד (מותג). מיתגו אותו מדעית, ועשו מחקרים סביבו. מלכתחילה הטעם שלו לא מצטיין והיו משתמשים בו להזנת דבורים בחורף. הוא לא היה להיט כל כך גדול. אבל ברגע שמיתגו אותו מדעית ומצאו בו פעילות אנטי-בקטריאלית מיוחדת אז תייגו אותו גם במחיר.

באר:  בכמה הוא נמכר?

בראל: כדבש פרימיום הוא נמכר במחיר פי ארבע מדבש רגיל ברשתות הגדולות באירופה. גם במקומות אחרים בעולם. הניו-זילנדים כבר עשו מערך שלם של רגולציה כדי להבטיח שהמותג ישמר ולא יהיו זיופים ולא יכנסו כל מיני שרלטנים לתחום הזה.

יש סוג של דבש של דבורים שגדלות באיזו מערה בטורקיה, שהערך הכספי שלו מגיע למעל 50 אלף דולר לקילו.

באר:  50 אלף דולר לקילו אחד? מה הסיבה?

בראל:  הסיבה היא נדירות.

באר:  עשו לו בדיקה?

בראל:  עשו לו ניתוח כימי ומצאו שיש בו כל מיני מינרלים שיש במערה..

באר:  ומישהו קונה דבש כזה?

בראל:  בוא נאמר, שטורקיה קרובה לסעודיה… ויש את האוליגרכים של רוסיה…  אז אתה מביא משהו שיש לו סיפור טוב …

באר:  יש סביב הדבש הזה אגדות, או שמועות?

בראל: הטענה היא שהוא עוזר הרבה מאד דברים. הדבש קשור בהמון סיפורים והמון פולקלור…

באר:  עוזר לכוח הגברא…

בראל: כן, כל מיני דברים מהסוג הזה. גם פה בארץ, עכשיו יש את דבש האפרסמון, שמנסים למתג אותו, משתילי צמח היסטורי באזור עין גדי, שיש עליו הרבה סיפורים. אני לא יודע כמה דבש הם מפיקים בשטח אבל הסיפור הוא טוב.

***

דבש ‘מנוקה’ ישראלי

באר:  למען השקיפות, אני חייב להגיד כי בתור מגדלי דבורים קטנים – 14-15 כוורות בלבד – אז הדבש שלי, ושל שותפי, נודע בסביבה כדבש לא מזוהם, כי אנחנו לא מרססים. ולכן הביקוש שלו יותר גדול מהיכולת שלנו לספק את הביקוש הזה…

בראל:   יש סיפור מעניין שניסינו לקדם פה בארץ, והוא נובע בעיקר מעניין הזה של הצטמצמות שטחי המרעה ומחפשים כל הזמן פתרונות איך להרחיב שטחי מרעה, איך לאפשר יותר מקומות ואחד הרעיונות שעלו פה וכבר הגיעו לשלבים מתקדמים רק שאיך שהוא לא הצלחנו עדיין להרים את זה – אולי זה יקרה בעתיד – זה בעקבות הרצאה שניתנה פה ע”י איש משרד החקלאות הניו-זילנדי, שבא לפה לארץ. הוא סיפר על דבש ה’מנוקה’: אנחנו הצלחנו ללמד את העולם פרק בשיווק שמעטים לימדו אותו. ואז הוא זרק את הרעיון: אולי גם אתם תוכלו לייצר איזה מנוקה, שתוכלו לייצר.

ישבו בהרצאה חבר’ה שעוסקים באינטרדוקציה (החדרת מינים זרים לסביבה הטבעית) ממכון וולקני והם אפילו התחילו לחשוב האם ה’מנוקה’ יכול לגדול בארץ?

אמרתי להם ש’מנוקה’ זה כבר ברנד (מותג) שנכבש. אתה תביא את ה’מנוקה’ לישראל אף אחד לא יסתכל עליך. אתה צריך משהו אנדמי (מוגבל לאזור תפוצה מסוים). שהוא שייך לנו. ואז עלה הרעיון התחלנו לחפש ברצינות את ה’מנוקה’ הישראלית. הגענו למסקנה שמה שיכול לעשות את זה הוא צמח האשל.

באר:  יש דבש מצמח האשל?

בראל: האשל, כמסתבר, הוא עץ דבש מצוין. בערבה כבר יש מגדלי דבורים שמייצרים דבש אשל והטעם שלו מצוין.

באר:  לפי הבדיקות הכימיות יש לו איכויות נוספות?

בראל:  יפה, אז אנחנו כבר התקדמנו עם העניין הזה ועשינו עוד כמה מהלכים כדי לראות את ההיתכנות של העניין הזה. עשינו בדיקות דומות למה שעשו בניו-זילנד, לגבי דבש ‘מנוקה’, שזה בדיקות ברמה של מעבדה – בדיקה אנטי-בקטריאלית, והשווינו את זה לדבש ‘מנוקה’ ולסוגי דבש אחרים עם פעילות אנטי-בקטריאלית. מסתבר שדבש האשל עושה עבודה לא פחות טובה מדבש ה’מנוקה’. בהיבט הזה.

הדבר השני שבדקנו זה הייחודיות של עץ האשל. קודם כל, הסיפור המקראי הידוע של האשל נותן בסיס מיתוג ראשוני, שנותן לנו יתרון. דבר שני, האשל גדל בקרקעות שוליות, ובאזור הנגב אפשר לגדל אותו בלי שום בעיה. הדבר השלישי, במו”פ ערבה דרום יש את המומחים הגדולים בעולם בנושא של פיתוח זני אשל. הם עשו את העבודה עבור האומות המאוחדות, למטרה בינלאומית אחרת, באפריקה אני חושב, והם בחנו המון זני אשל ויש להם שמה חומר ריבוי מגוון ועצום.

הדבר הרביעי, ניסו להקים מיזם של עצי אשל לאנרגיה בתקופה של הביו-דיזל, ולהשתמש בעץ האשל במסה. חשבו על נטיעה של שבעת אלפים דונם באזור בית שאן, ומפה עולה  סיפור מדהים נוסף. את האשל, שלא כמו צמחים אחרים, אתה יכול לרשום זכויות יוצרים על זן שלו. על עץ האשל, בגלל המאפיינים של הפיתוח שלו, אפשר לרשום וכבר נרשם פטנט. לא ראיתי דבר כזה בשום צמח אחר.

התפוקות של עץ האשל, אגב, גדולות מבחינת הדבש שאפשר לייצר, די דומה לאיקליפטוס. היתרון הנוסף, האשלים פורחים במועדים שונים של השנה, כך שכשהאשל פורח צמחים אחרים לא פורחים. זאת אומרת, אתה יכול להגיע למצב שיש לך דבש מונופלוראלי. דבש מצמח אחד…

למה זה חשוב? עשינו מחקר בישראל על שלושה סוגי דבש שונים; דבש הדרים, דבש שפתניים ודבש זעתר. הדבשים הללו נבדקו אצל ילדים בטיפול בשיעול לילי. זה נעשה בכמה מרכזים רפואיים ומחקר העלה תוצאות מעניינות מאוד. בעקבות התוצאות הללו הגיעה פניה מחברות תרופות מחו”ל שרצו לבחון את האפשרות של שימוש בדבש כמעין תרופה. ואז נתקלו בבעיה – האם ניתן לעשות לדבש הזה בקרת איכות. האם הוא דבש טהור?

מסתבר שבגלל המרחקים קשה יהיה לייצר דבש שהוא 100% דבש אקליפטוס, או 100% דבש הדרים. ואז נשאלה השאלה האם אפשר לייצר דבש מונופלוראלי, דבש מצמח אחד בארץ, והאשל הוא מתאים לכך בגלל עונות הפריחה שלו.

יש עוד משהו שאנחנו מיוחדים בו במוצרי דבש ובגידול דבורים, יש חברות ישראליות שמייצרות מוצרים מכוורת מאוד מיוחדים, שמייצרים ערך מוסף מאוד גבוה ונמכרים בעולם כבעלי השפעה רפואית. אני יודע על חברה ישראלית אחת לפחות שפועלת היום למיתוג של מוצר מבוסס על דבש. בעצם זה ‘דבש שניוני’, אני קורא לזה, זאת אומרת לוקחים דבש מכניסים לתוכו צמחי מרפא ונותנים אותו לדבורים, שמייצרות דבש בסיבוב שני. ומסתבר, שאם אתה לוקח את הצמחי מרפא האלה ומערבב אותם המוצר הוא אחר לגמרי מאשר אם הדבורים לוקחות את המוצר עם צמחי המרפא ויוצרות דבש.

הן עושות לו עיבוד והטעם שלו אחר. למשל המתיקות. ברגע שאתה מוסיף צמחים לדוגמא אורגנו וצמחים אחרים לתוך הדבש אתה מייצר משהו מריר, שהטעם שלו לא נעים. אבל אם הדבורים עושות את התהליך הזה אתה תקבל אותו מתוק. מיתגו את זה רפואית יחד עם חברות מחו”ל, ויש פעילות מעניינת מאוד בנושא הזה.

***

למה דבוראים (כמעט) לא מתים מסרטן

באר:  בוודאי אתה מודע לטענה – אני לא יודע אם זאת טענה מחקרית או עממית –  שלפיה מגדלי דבורים נהנים מתחלואה מאוד נמוכה בסרטן?

בראל: שמעתי את הטענה הזאת ויש גם מחקרים שנעשו בתחום הזה. זה גם עניין את מועצת הדבש כשזה עלה…

באר: איך טענה כזאת מתחילה להתגלגל?

בראל:  מישהו טוען את הטענה הזו ואז מישהו אחר חוקר אם הדבר הזה נכון, במחקר אפידמיולוגי…

באר:  הטענה הזו מאד נפוצה בקרב דבוראים…

בראל: יש טענה כזאת, גם בארץ, בקרב הדבוראים הוותיקים,  שמכירים טוב אחד את השני.

באר:  ורואים שלא מתים מסרטן?

בראל: אי אפשר להגיד שלא מתים בכלל, אבל פחות. התעוררה סקרנות בעניין הזה ומועצת הדבש, ששמעה על כך גם, אמרה שאם יש טענות כאלה מצד דבוראים וותיקים בואו נבחן את הטענה. המחקרים שנעשו הם קונטרוברסליים – יש כאלה שטוענים שיש הבדל מובהק ויש כאלה שטוענים שפחות…

באר:  בלי התחייבות מחקרית, אם יש ממש בטענה הזאת האם אפשר להעלות תיאוריה שתסביר מדוע בקרב מגדלי דבורים יש פחות תחלואה בסרטן?

בראל: יש טענות ויש עבודות מחקר רבות שהתמקדו לאו דווקא בשאלה האפידמיולוגית, אלא בשאלה הספציפית; האם יש איזושהי פעולה של מוצרי מכוורת שיכולה להשפיע על הבריאות. מה שכן ידוע, שארס הדבורה… מסתבר שאין שום מתום בדבורה. אין משהו שלילי או משהו שצריך להגיד עליה. פה אתה יכול ללכת להבין למה המצרים ראו בה אל…

באר:  איך ארס הדבורה משפיע על בריאות הדבוראים, אם הוא משפיע?

בראל:  בוא נלך הפוך, לכיוון של הפרמקולוגיה (מדע התרופות) והאימונולוגיה (חקר המערכת החיסונית). אנחנו יודעים שאם יש מצב כרוני, או מצב שבו כאילו הגוף חי עם איזו מחלה לאורך זמן, ולומד לחיות איתה, אחת הדרכים לרפא, או לנסות לרפא, ולא רק לטפל ולתחזק, זה להעביר את המחלה הכרונית למצב אקוטי. למצב חריף. למצב  של מחלה סוערת. ואז בעצם הגוף מגייס את כל המערכת החיסונית להתמודד ואז יש סיכוי אולי להרחיק לגמרי את מקור הבעיה.

אם מסתכלים על עקיצה של דבורים, למשל, והדבוראים כידוע נחשפים להמון עקיצות – כולם, אין דבוראי שלא נעקץ – אז ארס הדבורה  ידוע כחומר שהוא אימונוסטימולנט (מגרה את המערכת). זאת אומרת, הוא גורם לערעור של המערכת החיסונית. אני לא מדבר על מצבים אלרגיים שזה בעצם תקלה אצל אותו בן אדם…

באר:  אז מה קורה לאנשים שנעקצים על בסיס די קבוע?

בראל:  יכול להיות מצב של אימונוסטימולציה, שזה בעצם ערעור של המערכת החיסונית, שמפעיל את מערכת החיסון הטבעית של הגוף. שהרי מה זה סרטן, לפי תפיסות מסוימות? זוהי למעשה תקלה בתהליך הייצור של התאים ויש הגורסים שזה המקור להתפרצויות מהסוג הזה.

באר: זה קשור לאפיתרפיה ולטיפול בעקיצות?

בראל:  האפיתרפיה והטיפול במוצרי מכוורת הוא נושא מאד מדובר בעולם ויש עליו המון עבודות. אבל זה נושא שעדיין לא מגובש מבחינת הפרקטיקה וצורת הטיפול. לא כמו האקופונקטורה, למשל, שקיבלה הכרה של הרפואה הקונבנציונאלית.

באר:  מה הדברים הכי מופלאים ששבו את ליבך כשאתה עוקב אחרי מושביות של דבורים?

בראל: קודם כל מופלא בעיני החיבור הזה של אנשים שמגדלים חרקים ומתפרנסים מהתוצרים שלהם. הדבורה היא בעצם חיית המשק הקטנה ביותר שיש לנו פה בארץ. היכולת שלה להתמודד בעצמה – היא לא סומכת רק עלינו; הם עשו איתנו הסכם מאד מעניין, וזה מבטיח להם לחיות כל עוד שאנחנו חיים כאן. אנחנו נגן עליהם בחירוף נפש, כמה שנוכל, והקונטרקט פשוט: אתם תשמרו עלינו – אנחנו ניתן לכם דבש.

באר:  ומדי פעם נעקוץ אתכם…

בראל:  ואם אתם יכולים להסתדר עם ממתקים אז יש לנו בוננזה וזה ההאבקה. בלי זה אתם לא שורדים פה, חבר’ה…

***

זה היה החלק השני של הפרק “כך מחליפים שלטון ללא בחירות”, בו שמענו מד”ר שמעון בראל על המחקרים העדכניים ביותר על מנגנוני הניטור וההגנה של הדבורים מפני זיהומים והרעלות, על סוגי דבש, על הקשר הסימביוטי בין האדם והדבורה ועל יכולתו של החרק הזעיר לסייע לנו גם באיתור חומרי נפץ ושדות מוקשים ובמניעת מחלות. וכמובן, על האיום הקיומי המרחף על הדבורים, שהוא גם איום ממשי על שרידות הציביליזציה. לא פחות מכך.

מאזינים ומאזינות יקרים, הרבה מאד עמל מושקע בהכנת כל פרק לפודקאסט הזה, לפעמים שבועות רצופים של עבודה. אם מצאתם עניין, אנא הגיבו באתר “פרות קדושות”, שתפו ולייקו ברשתות החברתיות, המליצו לחברים וכתבו לנו אם יש לכם הערות, הצעות לשיפור וביקורת מכל סוג שהוא. להתראות בפרק הבא.  

***

לכניסה לחלק א’ של הפרק לחצו:

כך מחליפים שלטון ללא בחירות – אצל הדבורים

לקריאה נוספת:

איילת שני, הארץ, אפילו הטבעונים פוגעים בדבורים

קריאה לממשלות להגן על הדבורים לחצו: עצומה

לצפייה נוספת:

כל האמת על:  שימוש בחומרי הדברה

רדיית דבש בעמק יזרעאל:  דבש דב דבש טוב

להאזנה לפרק באתר:

[פרות קדושות] פרק 38. כך מחליפים שלטון בלי בחירות, חלק א: מודל הסוציאליזם הריכוזי של הדבורים

דקה לפני הבחירות הכלליות, בזמן שהפריחה בשדות משתוללת ותכף ייצאו מאות דבוראים ישראליים, ואני ביניהם, לרדות את הדבש שנאגר במכוורותיהם, ניצלתי את ההזדמנות לקיים סקר פוליטי קצר אצל הדבורים. להפתעתי גיליתי, שאצלן מחליפים שלטון ללא בחירות כעניין שבשגרה.

פשוט מאד, כשבמושביות הדבורים חשים שההנהגה הוותיקה לא מתפקדת הקהילה מחליטה לגדל הנהגה חדשה. היעילות הדבורית מצאה חן בעיני הנהגת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר, למשל, שאהדה וטיפחה דבורים כיוון שמצאה בחיי הקהילה שלהן דמיון למודל הסוציאליזם הריכוזי. אצלנו בארץ דווקא התברר כי הדבורה המקומית לא יעילה; היא בעיקר עצבנית, אגריסיבית ומתנחלת, כך שאבות ההתיישבות העובדת לא כ”כ הסתדרו איתה וחיפשו תחליפים מעבר לים.

אלפי שנים מוקסם האדם מחברת הדבורים ועדיין לא מסוגל לפענח את מלוא מורכבותה. זהו פרק על גידול דבורים ועל אהבת דבורים, על מיתוסים לא פתורים ועל יופי, אז קדימה בואו נזמזם…

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה:

Flight of the bumblebee”, Piano, Rimsky Korsakov

Licence: permitted for commercial use under license, (CC BY 3.0) http://www.orangefreesounds.com

Nico de Napoli – Skrjabin Etude Op.2 No.1

תמלול פרק 38. כך מחליפים שלטון בלי בחירות

חלק א’: מודל הסוציאליזם הריכוזי של הדבורים

24 במרץ 2019

מאת: יזהר באר

דקה לפני הבחירות הכלליות, בזמן שהפריחה בשדות משתוללת ותכף ייצאו מאות דבוראים ישראליים, ואני ביניהם, לרדות את הדבש שנאגר במכוורותיהם, ניצלתי את ההזדמנות לקיים סקר פוליטי קצר אצל הדבורים. להפתעתי גיליתי, שאצלן מחליפים שלטון ללא בחירות כעניין שבשגרה. פשוט מאד, כשבמושביות הדבורים חשים שההנהגה הוותיקה לא מתפקדת הקהילה מחליטה לגדל הנהגה חדשה. היעילות הדבורית מצאה חן בעיני הנהגת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר, למשל, שאהדה וטיפחה דבורים כיוון שמצאה בחיי הקהילה שלהן דמיון למודל הסוציאליזם הריכוזי. אצלנו בארץ דווקא התברר כי הדבורה המקומית לא יעילה; היא בעיקר עצבנית, אגריסיבית ומתנחלת, כך שאבות ההתיישבות העובדת לא כ”כ הסתדרו איתה וחיפשו תחליפים מעבר לים.

אלפי שנים מוקסם האדם מחברת הדבורים ועדיין לא מסוגל לפענח את מלוא מורכבותה.

זהו פרק על גידול דבורים ואהבת דבורים; על שפתן הסודית, על כושר הארגון החברתי המופלא שלהן, על יכולותיהן ההנדסיות הבלתי מוסברות, שבני האדם מחקים אותן בבניית מטוסים, למשל. וגם על היופי העז של הפרחים, שהטבע הועיד לשימוש הדבורים והצמחים ולאו דווקא לחתונות ולהלוויות אצלנו.  

נשמע כאן גם על ריבוי מיני ועל נאמנות בטבע, על פסיכולוגיה של דבורים, ועל איך לזהות התקוממות (של דבורים) ואיך להשתלט עליה בעודה באיבה בעזרת מסך עשן. נשמע על נוהגי אכזריות יוצאי דופן בבית המלוכה וגם על גילויים של חמלה, סולידאריות והקרבה, מנקודת המבט המצומצמת של בן אנוש.  

זוהי שיחה בשני פרקים, עם שני מומחים שונים, על מיתוסים ודבורים, על דבש ועל ארס, ועל מחקרים חדשים, ששופכים אור על החרק המזמזם, שהיעלמותו המוחלטת עלולה להביא אולי גם לקיצה של האנושות.

בפרק א’ פגשתי את ד”ר עזריה לופו, מגדל דבורים וותיק, מורה ומומחה, שאוהב דבורים אבל שונא לדבר עליהן ועל המערכת החברתית שלהן במונחים רומנטיים.

***

נפגשנו במכוורת שלו במושב עדנים ביום חורף קר. עזריה לופו עוסק בדבורים כבר יותר מחמישים שנה ועד היום העמיד מאות תלמידים, שביקשו ללמוד ממנו את רזי הטיפול בחרק השעיר, הזעיר, שעדיין איננו מצליחים להבין עד הסוף את סוד מנגנוניו החברתיים והביולוגיים. למרות השמועות על קבורתו של מקצוע הכוורנות, או הדבוראות כפי הוא קרוי היום, פועלים בישראל מאות מגדלי דבורים שמפעילים למעלה מ-100 אלף כוורות. בכל כוורת – כן אותה קופסת עץ קטנה שרואים ליד חורשות אקליפטוס ובצידי דרכים – פועלות בין 5,000 דבורים (בחורף) עד ל-60 אלף (בקיץ). בעולם ידועים כ-20 אלף סוגי דבורים אך אותנו מעניינת בעיקר דבורה אחת, הלא היא דבורת הדבש שלנו, האפיס-מלפירה” Apis Mellifera)).

באר:  ד”ר עזריה לופו, שלום.

לופו:  שלום וברכה.

באר: יש יותר אנשים בעולם או דבורים?

לופו:  אם אני אספור דבורים בודדות אז כמעט בטוח שדבורים. אבל צריך להתייחס למושבות. במושבה יש מלכה יחידה וזו יחידת הריבוי. מלכה לבד לא יכולה להתרבות והפועלות לבד לא יכולות להתרבות.

באר: מה תוחלת החיים של דבורת הדבש?

לופו: הפועלת חיה בסדר גודל של כמה שבועות. זה תלוי בעונה, בעונת הקיץ ובאביב, כשהיא עובדת קשה והימים ארוכים, יש לה המון פעילות בשעות היום אז החיים שלה מתקצרים. היא פשוט מתבלה מרוב פעילות…

באר:  אפשר להגיד שחייה של הדבורה הפועלת מתקצרים בגלל העבודה הקשה?

לופו:  כן. היא פשוט נשחקת…

באר: במה מתבטאת העבודה הקשה?

לופו:  שהיא צריכה לעוף, לאסוף צוף ואבקת פרחים ולחזור. לעוף ולחזור…

באר: קילומטר, שניים?

לופו:  זה תלוי, זה יכול להיות, אם יש לה במרחק 500 מטר או 100 מטר אז היא תעדיף את זה. אבל לפעמים אין, או שברדיוס הקצר יש תחרות של הרבה דבורים אז היא מחפשת יותר רחוק –  שמה פחות צפוף.

זה כמו מכונית – אם היא נוסעת הרבה אז החלקים נשחקים ואין לה חלקי חילוף. אצלנו כשהרקמות ניזוקות או נשחקות אז יש התחדשות. הגוף שלה עשוי מקוטיקולה, שזה חומר נוקשה, ואם הוא נשחק אין לו תחליף. זה חומר מת. הכנפיים כבר נעשות מדולדלות כאלה מרוב הפעילות אז היא לא יכולה לחדש את זה. לכן, בעונת הפעילות השלב הבוגר יכול לחיות שלושה שבועות או חודש וחצי מקסימום ובתקופת החורף היא יכולה לחיות ארבעה חודשים. זה גם חשוב, כי הפועלות הללו יגשרו על עונת החורף, שהריבוי בה מאוד מצומצם.

 

דבורה מגיחה מהכוורת כ-50 פעם ביום ובדרכה היא מבקרת כ-50,000 פרחים

 ***

פועלת מובילה אבקת פרחים (צילום: Muhammad Mahdi Karim ויקימדיה)

ערות בלילה

באר: ומה הן עושות מלבד להביא צוף?

לופו:  דבורת הדבש היא חרק של יום, היא לא עפה בלילה, היא פשוט לא ממריאה בחושך. ולכן בשעות הלילה כל הדבורים מכונסות בתוך הכוורת בבוקר חלקן יוצאות להביא מזון וכל מה שצריך, וחלקן נשארות לעשות את עבודות הבית בתוך הכוורת; לטפל בזחלים הצעירים, להאכיל אותן, לחמם…

בלילה, כשהן לא יוצאות החוצה אז הפעילות הפנימית נמשכת;  להאכיל את הזחלים כל 20 דקות, לחמם ולשמור על הטמפרטורה. כל אלה שעבדו בשדה וחוזרות הן בעצם אין להם מה לעשות הן יושבות בכוורת בחוסר מעש. אבל הן לא ישנות.

באר: מי דואג לקירור ולחימום בכוורת?

לופו: הפועלות. חימום קירור זה חלק מעבודות הבית לא עבודות השדה, יש חלוקת תפקידים אם אתה רוצה אני אפרט.

באר: לא לפרט, אבל יש כאלה שיוצאות להביא ציד – צוף, ויש כאלה שנשארות לעבודת הבית?

לופו: כן, אבל התפקוד הזה משתנה עם הגיל; הצעירות בשלושה שבועות הראשונים שלהן  עובדות בתוך הבית, ויש שורה של תפקידים שהן ממלאות לפי סדר מסוים ולפי וההתפתחות הפיזיולוגית בגופם. בגיל צעיר, כשהן לא מייצרות שום דבר אז הן עוסקות בניקיון. אח”כ הן מאכילות את הזחלים באבקת פרחים. בשלב יותר מאוחר – יש להן בלוטות בראש, בלסתות, שמייצרות מזון מאוד מעודן, כמו שהפרה מייצרת חלב, שהוא מזון הרבה יותר מעודן מהקש או מהעשב שהן אוכלות, אז גם כאן; הן מייצרות ‘מזון מלכות’, והן עוברות להאכיל את הזחלים הצעירים והמלכה. הזחלים הצעירים אוכלים את המזון המעודן הזה בשלושת הימים הראשונים שלהם, והמלכה כל הזמן מקבלת את המזון הזה. לכן קוראים לזה ‘מזון מלכות’ או ‘מזון זחלים’. בגיל יותר מבוגר – יש להן בלוטות שמפרישות דונג, וממנו הן בונות את החלות. אז הן מחליפות תפקיד, במקום להאכיל זחלים הן מתחילות לבנות חלות. בגיל יותר מבוגר הן כבר עוברות לתפקיד של שמירה בפתח. הן עומדות בפתח ומזהות כל דבורה שנכנסת, אם היא שלהן או לא.

עזריה לופו במכוורת בעדנים (צילום: יזהר באר)

באר: מי עושה את כל חלוקת העבודה הזו?

לופו: זה קורה באופן טבעי, זה התפתח באבולוציה. זה גם לא קשיח וקבוע בגנים, שמגיל 10 ימים עד גיל 15 יום להפריש דונג. או להאכיל זחלים…

אז כשהן עובדות בשמירה בפתח, זה המגע הראשון שלהם עם הסביבה החיצונית, כי כל הזמן הם פעלו בחושך, בפנים. עכשיו הם נחשפות לחוץ, ולאויבים מבחוץ, ולדבורים שיוצאות ונכנסות, וזה שלב המעבר שלהן לתפקיד הבא – העבודה בשדה. אחרי זה הן הופכות להיות עובדות חוץ, עובדות שדה – הן עפות להביא אבקת פרחים, צוף, להביא מים או שרף בשביל לייצר פרופוליס (מעין חומר דבק עם תכונות אנטיביוטיות).

עכשיו, נניח שריססו את השדה וכל הדבורים שעובדות בחוץ נפגעו מהריסוס ומתו. נשארות רק העובדות הצעירות בתוך הכוורת, ואז אין מי שיביא את המזון והמים. במצב כזה, הצעירות מקבלות קידום ועוברות לעבוד בחוץ כדי לקיים את הכוורת.

באר: אמרת קודם שהן לא ישנות בלילה, הפועלות?

לופו: כן, כי אין אצלן את המנגנון של שינה…

באר: אז בעצם הן לא נחות כל ימי חייהן?

לופו:  אם אתה תבוא בלילה, תצמיד אוזן לכוורת, ותקיש קצת, אתה תשמע מיד את הזמזום. ואם תנסה לפגוע בכוורת הן לא יעופו בשביל לפגוע בך כי הן לא ממריאות בחושך, אבל אם אתה קרוב, הן יטפסו עליך ויעקצו אותך.

דבורה מנפנפת בכנפיה 230-200 פעמים בשנייה, דבר שיוצר את הזמזום המוכר.

***

מתנחלת עצבנית ורגזנית

באר: בוא נדבר על דבורת הדבש שלנו, ה’אפיס-מליפרה’. באופן מסורתי בארץ הייתה דבורת דבש הסורית נכון? מתי החליפו אותה בעצם ולמה?

לופו:  אנחנו מגדלים את דבורת הדבש המערבית, ‘אפיס מליפרה’, כמו שאתה אמרת. תיארו את התת-מינים או הזנים הללו, נתנו להם שמות. התת-מין שהתפתח בתימן קראו לו ‘אפיס מליפרה ימניקה’. יש מין שהתפתח בהרי הקווקז אז קראו לו ‘אפיס מליפרה קווקזיקה’. ויש ‘אפיס מליפרה סיריקה’ – זן הדבורה הסורית.

כשבאו החקלאים, החלוצים הראשונים והתחילו לגדל דבורים בארץ, באופן טבעי לקחו את ה’אפיס מליפרה סיריקה’ והתחילו לעבוד איתה אבל נואשו מהר מאד.

התת-מין הסורי הזה היא דבורה מאוד אגרסיבית ורגזנית, שקשה מאד לעבוד איתה. הן מתעצבנות מהר ועוקצות. תכונה שלילית נוספת – הן מרבות להתנחל, כלומר להוציא נחילים. זה אמנם טוב מבחינה ביולוגית, כיוון שכשהיא מתנחלת היא מרבה מושבות. כלומר, מבחינת הטבע יש לה סיכויים טובים לשרוד. אבל מבחינה חקלאית זה חסרון גדול, כי אם היא מתנחלת אז מפסידים את רוב יבול הדבש.

אז רצו דבורה נוחה לעבודה, לא עוקצנית ולא מרבה להתנחל, והגיעו למסקנה שכדאי לאמץ את הדבורה האיטלקית, ה’אפיס מליפרה ליגוסטיקה’. היא גם שקטה, וגם לא מתנחלת ויש לה עוד תכונות חשובות. אז אמרו – בואו נחליף. אז הביאו מלכות של דבורה איטלקית לארץ והן נקלטו – התהליך לא היה פשוט כל כך – וכל פעם הביאו מלכות חדשות, כי הזכרים היו מקומיים. אז עשו ‘הכלאת – דחיקה’; האמהות היו איטלקיות והאבות היו סוריים, מקומיים. אבל כל פעם, שחידשו וחידשו, אז לאט, לאט, הגנים האיטלקיים נהיו הרוב. השתלטו. והיום יש לנו דבורים מאד נוחות לעבודה. ושקטות.

באר: אז אולי היו צריכים לקרוא לה ‘אפיס – מליפרה – סימפטיקה’?

לופו:  (צוחק) זה רעיון…

עד היום טוענים שהדבורה הסורית יכולה לגבור על אויבים טבעיים, כמו הצרעה המזרחית, שטורפת דבורים. אומרים, שהדבורה הסורית יותר עמידה בפניהם. אבל הבאנו את הדבורה האיטלקית ונוח לנו לעבוד איתה והיא פרודוקטיבית אז אנחנו תומכים בה, מגנים עליה מפני מזיקים, מחלות וכאלה דברים.

באר: יכול להיות שהדבורה הסורית תואמת את המזג הישראלי-פלסטיני, העצבני?

לופו: אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל כעובדה אפשר לומר שהדבורה הזו מיליטריסטית ובתנאים של המזרח התיכון כנראה להיות מיליטריסט זה יתרון.

באר: מה היה לפני אלף שנה, הרי יש ממצאים שכבר הפרעונים במצרים גידלו דבורים?

לופו: כן, גידלו דבורי דבש והפיקו דבש כבר לפני 3,500 שנה. זה ברור כי אנחנו רואים את זה בציורים של קברי אצילים. יצא לי בטיול במצרים לראות דברים כאלה, איך הם ממש רודים את הדבש…

באר: בשיטות דומים לשלנו?

לופו:  בשיטות יותר פרימיטיביות, כמובן. גם הידע, לפחות התיאורטי, לא היה מעמיק. אבל הם ידעו. היה להם ניסיון. כשהייתי במצרים יצא לי לראות במקום מסוים שמין חווה של גידול דבורים מעין חצר מרובעת שהקירות שלה בנויים מגלילי חרס. הגליל מצד אחד, סתום, עם מכסה שאפשר לפתוח אותו מהצד הפנימי של החצר ומהצד החיצוני הן היו יוצאות ונכנסות לפתח כמו שאנחנו עושים בכוורת המודרנית. בציורי קיר רואים שהם השתמשו בעשן להשקיט את הדבורים; אחד עובד והשני עומד מעליו עם איזשהו מכשיר, כנראה מחרס, שפולט עשן – זה לא המכשיר שיש לנו היום שמוציא עשן, אבל היתה להם הטכניקה.

באר: אנחנו יודעים שעשן מרגיע את הדבורים…

לופו: הוא לא מרגיע, הוא משקיט אותם. למה? גם אם אני אשים לך עשן בפנים, זה מציק העשן. אז אתה תסובב את הראש, תברח, תתכופף… גם כשאני מפיח עשן על הדבורים הן בורחות.

באר: אבל אנחנו יודעים למה הן נעשות שקטות?

לופו:  קודם כל, הן בורחות כי זה מציק להן. דבר שני, הן ניגשות לחלות ומתמלאות בדבש.  ההשערה היא שיש להן אינסטינקט קדום מהתקופה שהן קיננו ביער והייתה מתקרבת שריפה, והן היו נאלצות לנטוש את הקן, אז בחוסר ברירה, כצידה לדרך של המינימום שהם יכולות לקחת איתן זה למלא את עצמן עם דבש, שיהיה להן מלאי  אנרגיה ליציאה. השלפוחית שבה הן אוספות את הצוף נמצאת בקצה הבטן ובקצה הבטן נמצא העוקץ. אם הבטן נפוחה אז קשה לה להתכופף בשביל לעקוץ.

באר: ואתה בכלל, ניגש אליהן חשוף והן לא עוקצות אותך…

לופו: כשאני מטפל בכוורת אותי הן לא עוקצות. את התלמידים הן עוקצות. צריך להבין את ‘הפסיכולוגיה’ שלהן, ולתת את העשן במיקום ובעיתוי הנכון.

כשאני רואה את הדבורים מתחילות להתאסף לי למעלה, על המסגרות, לצאת ולהתקבץ למעלה, זה סימן בשבילי שהן מתארגנות לאיזו הפיכה. כשאני רק רואה את התחלת ההתארגנות אני נותן להן קצת עשן והן מתרחקות פנימה. כשאתה במצוקה זה מוציא לך את החשק לארגן התקפות…

יש עוד דבר, לעשן יש ריח חריף והוא יכול לחסום את חוש הריח של הפועלות. אברי חוש הריח נמצאים על המחוש – מבנה הדבורה שונה ממבנה היונקים, אין לה אף, ולא ריאות, היא מריחה דרך המחוש. אם העשן סותם את קליטת הריחות זה עוצר את התקשורת בין הדבורים. לדבורים יש אמצעים שונים של תקשורת למטרות שונות רוב שיטות התקשורת הן באמצעות ריחות.

אנחנו בני אדם מתקשרים בצורה ווקאלית; אנחנו צועקים, תיזהר! אם יש מצב חירום אז משמיעים אזעקה ומה שמשפיע זה הצפירה שנקלטת באוזן. אצל הדבורים השמיעה לא מפותחת, והאמצעי שהן מעדיפות זה חוש הריח. היות והן חיות במקום סגור זה מאוד אפקטיבי – המלכה מפרישה ריח מסוים, “פרומון”, לכל ריחות התקשורת האלה קוראים ‘פרומונים’, זה מתפשט בתוך הכוורת והדבורים יודעות שיש מלכה. אם אני מוציא את המלכה תוך שעתיים כולן יודעות שאין מלכה, כי הריח שלה נעלם.

אותו דבר, כשיש מצב חירום, הדבורים, במיוחד אלה ששומרות בפתח, מפרישות פרומון אזעקה. אם נגיד, אתה מתנכל לכוורת בפתח ויתקפו אותך 2-3 דבורים, תתמודד עם זה, אבל אם כשיש תקשורת והן מזעיקות את החבורה מבפנים מתנפלות עליך 30 או יותר דבורים, אתה תברח. ולא רק אתה, אני מדבר על אויבים טבעיים כמו דב או גירית וכולי.

 

 להכנת צנצנת קטנה של 50 גרם דבש יאספו הדבורים צוף מרבע מיליון פרחים

***

מודל הסוציאליזם הריכוזי של הדבורים

באר: בוא נדבר על החיים הקהילתיים של הדבורים; דרכי העבודה, השיתוף, הארגון, הסדר המופתי, ההיררכיה והמנהיגות – אפשר להגיד שאלה חיים כמעט ברמה סוציאליסטית. שלא נדבר על תופעת ההתנחלויות אצלם שהזכרת. האם אתה מוצא קווי דמיון בין קהילת דבורים לקהילה אנושית?

לופו: יש דמיון מסוים, אבל המקור לא אותו מקור. כי הדבורים חיות על אינסטינקטים ולא על מחשבה, תכנון ותודעה.

אמרת קודם ‘סוציאליסטית’, זה מצא חן בעיני. בזמנו, המשטר הסוציאליסטי בבריה”מ העריך מאוד את גידול הדבורים ואהבו את התחום הזה וגם קידמו אותו ועשו מחקרים… זה שימש להם מין מודל למשטר שלהם – הכול משותף, יש הנהגה ריכוזית וכולם מרוצים. יש יעילות בייצור…

אני עוד זוכר כילד – גדלתי בבולגריה בתקופת השלטון הקומוניסטי –  הם תלו פוסטר כזה בשדה, איך טרקטור גדול עובר ודורס את הגדרות בין כל החלקות הקטנות של החקלאים – זאת היתה חקלאות מסורתית – ואותם חקלאים בורחים ורצים בפחד גדול והטרקטור הופך את כל החלקות לגוש אחד גדול, עם מודרניות ואמצעי ייצור, מה שאח”כ קראו ‘קולחוז’. הם ראו איזשהו דמיון, איזושהי תמונת ראי, כאילו. ולכן הם העריכו את התחום הזה של הדבורים.

באר: יש בזה אמת או שזה מיתוס?

לופו: תראה, מבחינת יעילות יש בזה יעילות, אבל לא הייתי ממליץ שנחקה בחברה אנושית את חיי הדבורים. כי אנחנו מדברים על דמוקרטיה ועל זכויות הפרט – כל הדברים הללו לא קיימים בקהילת הדבורים. כל הפועלות הן נקבות שלא ניתנת להן ההזדמנות לייצר צאצאים…

באר:  והזדמנות לחיי אהבה גם…

לופו: בוודאי. היחידה שמטילה בתוך הכוורת ומשאירה את הגנים שלה לדור הבא זו המלכה. היא עוברת את תהליך ‘האהבה’, במרכאות. הייתי אומר, שהחיים שם יותר מכאניים. הם טבועים בגנים, באים בצורה של תורשה והם די נוקשים הכללים האלה…

באר:  בכל אופן, רואים מערכת ארגון יוצאת דופן…

לופו: בוודאי. בגלל זה המערכת הזו שרדה, כי היו לה הרבה יתרונות. היא יעילה. אבל,

אם אתה חושב על הדבורה הבודדת, שעובדת רוב שעות היום ושוחקת את עצמה למוות תוך כמה שבועות, והיא לא משאירה צאצאים, אז איפה פה זכויות הפרט, וכל האידיאלים של החברה האנושית? אתה לא יכול להעתיק את זה אחד לאחד…

באר: אבל בסוף היום היא מלקקת דבש…

לופו: מה זה ‘מלקקת דבש?’ היא אוכלת בשביל שתהיה לה אנרגיה לעוף להביא אוכל, או בשביל לייצר אנרגיה לחמם את הקן אנחנו נמצאים בעונת החורף, בחוץ הטמפרטורה עכשיו נגיד 15 מעלות, בפנים – באזור בבית הילדים, איפה שהזחלים מתפתחים, 35 מעלות קבוע…

באר:  איך זה?

לופו:  הן מחממות. הן יודעות לווסת. אני משתדל בחורף לא לפתוח כוורות ביום כזה, אבל אם אפתח ואשים יד אני ארגיש את החום. 35 מעלות זה כמו יום הכי חם בקיץ.

https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Bee_swarm_on_fallen_tree03.jpg
התנחלות (צילום: ויקימדיה)

באר:  אז אני שואל – איך הן מחממות את הכוורת?

לופו: הדלק לחימום זה הדבש. הן מעכלות את הדבש ויוצרות מתח בכנפיים, בשרירים. בעיקר בשרירי הכנפיים. הן יוצרות מתח, אבל בלי לנפנף בכנפיים. רק פנימי. וזה מייצר חום. בעונה כזאת הן מתקבצות למרכז, היכן שהזחלים, שזקוקים לטמפרטורה קבועה, והן מחממות את האזור הכי חשוב. את השוליים הן לא צריכות לחמם. בשולים, היכן שיש חלות עם דבש – שם הטמפרטורה יכולה לרדת ל-15 מעלות ולא יקרה כלום.

באר: כשאתה מדבר על 50 אלף דבורים בכוורת, בשיא?

לופו:  לא, בחורף אין 50 אלף. יש חמשת אלפים, בסדר גודל. אם יהיו אלפיים, אז לא יהיה בכוחן להגיע לטמפרטורה הרצויה, וזה עלול לדרדר את המושבה. אבל אם יש מספיק דבורים הן מסוגלות לשמור על הטמפרטורה.

באר: מה קורה בקיץ?

לופו: בקיץ המצב הוא הפוך, כי צריך לקרר. תאר לעצמך שאתה נכנס לצריף ללא חלונות ופתחים, שעומד בשמש, אתה לא תשרוד בפנים. הטמפרטורה יכולה בפנים להגיע ל-60 מעלות, אולי יותר. בעל חיים לא ישרוד מעבר ל-42-43 מעלות. ואצלנו הקיץ הוא ארוך וקשה, יולי – אוגוסט הם חודשים קשים.

איך הן מקררות – הן אימצו את עיקרון הנידוף. אתה יודע, שנידוף מים גוזל חום מהסביבה ומוריד את הטמפרטורה. גם אנחנו משתמשים בעיקרון הזה – כשחם לנו אנחנו מזיעים,  הזיעה מתנדפת ומקררת לנו את העור. פעם היתה טכנולוגיה כזאת, שהיו מקררים את הבתים ע”י נידוף מים. היום השיטה היא אחרת.

אז הן מביאות טיפות מים – בקיץ אפשר לראות אותן על יד ברזים מטפטפים, ליד ממטרות, אוספות טיפות מים, תולות את הטיפות האלה בתוך הכוורת, בחלות. קבוצה אחרת עומדת בפתח, מחזיקה חזק בשש הרגליים במצע, ברצפה ומנפנפת עם הכנפיים אחורה. עכשיו, אם לא הייתה מחזיקה, התנועה הזו אולי הייתה מעיפה אותן פנימה. היות והיא מחזיקה חזק האוויר נע החוצה. נוצרת זרימה של אוויר החוצה, אם שמים יד אפשר לחוש בזה. אויר חם ולח יוצא החוצה, בצד אחד. לא נהיה ואקום בכוורת – מהצד השני נכנס אויר פחות חם ויבש יותר. יש בעצם מין סירקולציה של האוויר בתוך הכוורת; כשהאוויר הזה עובר על יד הטיפות הוא מנדף את המים ומוריד את הטמפרטורה. ברגע שהטמפרטורה ירדה ל-35 מעלות או חצי מעלה למטה מזה, אז הן מצמצמות את הבאת המים, ואת הנפנוף, וככה הן שומרות על רמה קבועה של טמפרטורה.

באר: יש דבורות דבש יחידאיות מול החברתיות?

לופו: יש דבורים יחידאיות, אבל אי אפשר לקרוא להן ‘דבורות דבש’, מפני שהן אוספות קצת דבש, צוף ואבקה, אבל לצרכים שלהם זה בכמויות קטנות. אי אפשר להפיק את זה. אין הגיון בלנסות לגדל אותן בשביל להפיק דבש.

באר: אני זוכר שפעם השווית אותן להבדל בין מושבניק ולקיבוצניק…

לופו: כן, השוויתי אותן מבחינת התפקוד, וזה עוד אחד מהיתרונות בחיים החברתיים

יש חלוקת תפקידים; חלק שומרות, חלק מביאות מזון, חלק מטפלות בזחלים. כמו בקיבוץ, יש אחת שעובדת בחדר הילדים, אחרת בחדר האוכל, ואחד חולב ברפת, גם יש התמחות וגם יש אפשרות של החלפה. אם רפתן יצא למילואים, או חלה יש תמיד עוד כמה רפתנים לידו, שיחליפו אותו. המושבניק עושה הכל לבד.

באר:  הוא גם חורש וגם זורע וגם קוצר…

לופו:  הוא גם הולך לקצור את הירק, הוא גם חולב את הפרות, אחרי זה הוא מאכיל את העופות – פעם זה היה, היום זה כבר לא ככה. ואם הוא חולה אין מי שיחליף אותו. מי יעשה את זה? בגלל זה פעם בתנועת המושבים הייתה אידיאולוגיה של עזרה הדדית – אם אחד חולה השכן שלו יחליף אותו…

באר: זה מה שקורה אצל דבורת הדבש – השיתוף?

לופו: בדיוק, היות שיש חיים חברתיים, זה קיבוץ גדול, יש הרבה רפתנים, לולנים –  יותר קל לשרוד במקרה של תקלה.

***

 בכל ימי חייה דבורה אחת מייצרת כ-15 גרם דבש, פחות מחצי כפית.

 כדי לייצר ק”ג אחד של דבש נדרשות מיליון גיחות דבורה.

 הארכיטקטורה המופלאה של הטבע

באר: אתה יכול להגיד משהו על היכולת הארכיטקטונית של הדבורים? בניית החלה נראית על פניה כארכיטקטורה מושלמת, מה ההיגיון מאחוריה?

לופו: נכון, זה ממש מופלא. זאת ארכיטקטורה מושלמת שנוצרה בתהליך האבולוציה. מתעוררת השאלה איך הן יכולות לבצע את הבניה הזו שהיא כל כך מדויקת ללא שום מכשירים. הפועלות שבונות את החלות עובדות בחושך, ובונות את החלה עם התאים המשושים בצורה מדויקת. אין להם, לא מד זווית, לא מטר, אין להן שום אמצעי מדידה, הן לא רואות מה שהן עושות, והן מצליחות להוציא מתחת ידן את המבנה המושלם הזה…

באר: שהוא לא רק סימטרי הוא גם מכוון לכיוון שהדבש לא יישפך?

לופו:  גם. אם  אני אכנס לצד הצורתי של החלה, יש בה היא בנויה ממשושים ולמה משושים – זה הצורה הכי קרובה לעיגול, שבה אין חללים מיותרים ריקים.

באר: אין בזבוז של שטח?

לופו: אין בזבוז של נפח, ויש חיסכון בבנייה, כי כל דופן משמשת לשני תאים מכל צד. הן צריכות לחמם את הנפח המסוים אם הן יחממו נפח סתם זה חבל, והחיסכון בחומר בניה הוא גם מאוד חשוב כי הדונג שמייצרות בגופן הוא חומר מאוד יקר להן מבחינה אנרגטית – קילו דונג שווה ערך לעשרה או יותר 11 קילו דבש. צריכות להשקיע אנרגיה כדי לייצר את הדונג. השאלה היא למה?

הרי  יש עוד חרקים אחרים ממשפחת הדבורניים גם צרעות עושות את זה שבונות משושים לא מחומר שמפרשיות מגופן הן משתמשות בבוץ או מסיבים שמגרדים מהצמחים התאים או מבוץ או מחומר דמוי נייר, שהוא יותר זול מלקטים אותו לא צריך לייצר אותו. ההסבר הוא שאצל הצרעות המזון שהן מביאות זה טרף ושמות בתוך התא אין שום בעיה אם התא בנוי מבוץ יבש או חומר דמוי נייר. דבורת הדבש החומר העיקרי שהיא אוגרת זה דבש, ודבש אם הייתה אוגרת אותו בתאים מבוץ הוא היה נספג. וזה בזבוז…

***

 אם ייעלמו כל החרקים מכדור הארץ, בתוך חמישים שנה ייכחד המין האנושי. אבל אם ייעלמו כל בני האדם, בתוך חמישים שנה כל צורות החיים ישגשגו.  (ג’ון לא סאלק).

לשכב עם המלכה ולמות

באר: בוא נדבר על המיעוט המדוכא בכוורת – הזכרים. כמה זכרים יש בכוורת?

לופו: זה משתנה לפי העונות, בעונה שצריכים אותם לקראת האביב שמלכות צעירות יוצאות להפריה ואז זקוקים לזכרים, אז יש כמה מאות…

באר: לעומת אלפי נקבות?

לופו: יכול להיות יותר מ-300, אם יש לך כמה עשרות אלפי פועלות יש לך כמה מאות זכרים.

באר: מה התפקיד שלהם?

לופו: הזכרים לא מביאים אוכל, לא עובדים בשדה, לא עובדים בתוך הכוורת, לא מאכילים את הזחלים, להפך, הפועלות צריכות להאכיל אותם. הם לא מגינים על הכוורת, על הקן. אין להם עוקץ

אז השאלה היא מה הם כן עושים?

יש להם תפקיד יחידי בחיים והוא הסיכוי להפרות איזושהי מלכה צעירה.

באר: אבל לא את המלכה שלהם…

לופו: בוודאי שלא, המלכה שלהם הופרתה כשהייתה צעירה, וקיבלה מלאי של תאי זרע לכל חייה. יש לה קופסית קטנה בגוף נקראת ‘ספרמטקה’, כשהיא ועפה למעוף כלולות – היא עושה את זה מספר פעמים – מזדווגת עם איזשהו זכר ותאי הזרע נאגרים בספרמטיקה והם נשארים שם חיים ופעילים, ומשמשים אותה לכל החיים. היא יכולה לחיות ארבע שנים אולי יותר. כל פעם שהיא מטילה ביצה היא משחררת זרעון מספרמטקה והביצה מופרית.

אתה פותח את הכוורת ורואה המון זכרים בפנים. כבר לפני 300 שנה שמו לב שיש הרבה זכרים ויוצאות מלכות צעירות והיו משוכנעים שאיך שהמלכות מגיחות הזכרים יפרו אותם. עד שבא חוקר בסביבות שנת 1800 שחקר את הנושא והגיע למסקנה שהזכרים אף פעם לא מפרים את המלכות הצעירות שיוצאות מהכוורת, כי הן אחיות שלו. הטבע רוצה שלא יהיו נישואי קרובים.

באר:  שהילד לא ייצא דביל…

לופו:  כן, אז לכן יש לדבורי הדבש אינסטינקט שההפריה תעשה תמיד בזמן תעופה, בגובה רב ורחוק מהכוורת.

באר: על ידי זרים!

לופו: בגובה של כ-20 מטר, הסיכויים שאח שלה יפגוש אותה שווים לסיכויים של המון זכרים מכוורות אחרות, ואם היא נוטה להתרחק מהכוורת יש סיכויים טובים שהמלכה שיצאה מאצלי למעוף כלולות תופרה ע”י זכרים מכוורת במושב השכן.

באר: זה נכון שאחרי שהזכר מפרה את המלכה הוא מת?

לופו: כן. המלכה יוצאת מהכוורת עפה ומחפשת מקום שיש בו ריכוז של זכרים. הזכרים שיוצאים מכל המכוורות נוהגים להתרכז באיזשהו אתר, לרוב זה יוצא על יד איזה סימן היכר, מבנה בולט בשטח או עץ יוצא דופן. והם מחכים כמו חבר’ה צעירים שיושבים בבית קפה, שותים בירה ומחכים שתעבור איזושהי חתיכה, ואז כולם עטים אחריה לנסות להפרות אותה. המלכה שיוצאת מחפשת מקומות כאלה. מי שיש לו את העיניים הכי טובות ויכולת התעופה הכי טובה הוא משיג אותה ומפרה אותה באוויר.

בזמן ההפריה – בהתחלה שניהם מנפנפים ביחד בכנפיים, הוא תופס אותה, מחדיר את איבר מינו תוך כדי תעופה בגובה רב, ובאיזשהו שלב פתאום רואים שהכנפיים שלו מפסיקות לנפנף, כי הוא מת. ברגע שאיבר המין שלו יוצא מתרחש מעין פיצוץ כזה, כי הוא נשלף מתוך הבטן; רוב חלל הבטן שלו מלא באיבר המין. ברגע שאיבר המין נשלף…

באר: הוא קורע את הקרביים שלו, בעצם…

לופו: הוא מת. איבר המין שלו נשאר תקוע בגוף המלכה והזכר נופל מת.

באר: אפשר להגיד שכל ייעודו של הזכר הוא להפרות את המלכה, ורוב הסיכויים שבימי חייו הוא לא יפרה אף מלכה. ואלה, בני המזל שהצליחו לשכב עם המלכה, מתים עם חיוך כיוון שהגשימו את ייעודם?

לופו: בדיוק, הוא נפל מת אבל מאושר, כי הוא זכה להעביר את הגנים שלו. הוא מת אבל הגנים שלו נטועים בתוך המלכה והם יעמידו צאצאים.

באר: זה נשמע כפרופיל מאוד עלוב של הזכרים…

לופו: מבחינה אנתרופולוגית. מנקודת ראות של בני אדם. בגלל זה אמרתי שלא מתאים לעשות השלכות מעשיות בין דבורים לבני אדם.

אחוז מאוד נמוך מהזכרים זוכים להפרות. כל השאר מתים מתוסכלים. אז למה הכוורת מייצרת כל כך הרבה זכרים, אם רק 3-5 אחוזים מהזכרים זוכים להפרות?

באר: כדי שהסיכוי יתקיים…

לופו:  כי באבולוציה יש שתי תכונות חשובות והכרחיות. אחד זה הישרדות – לשרוד פיזית את תנאי הסביבה. השנייה היא ריבוי. ויש תחרות על הריבוי… המושבה לא חושבת, היא פועלת אינסטינקטיבית על פי מה שהאבולוציה ניתבה אותה. המושבה רוצה לייצר עוד מושבות, בשביל שהמין ישרוד בטבע. ויש הרבה מקרי תמותה בגלל כל מיני סיבות. הן חייבות להתרבות ויש צורך יש את הדחף להוריש את הגנים הלאה. יש שתי אפשרויות להוריש גנים: או על ידי יציאת המלכה, או על ידי זכר שיפרה אותה. כמו אצל אנשים: האבא תורם את חלקו והאמא תורמת את חלקה. אבל כשהמלכה צריכה להוציא נחיל היא לא יכולה לבד לייצר מושבה היא צריכה לצאת עם נחיל של כמה אלפי פועלות. אז האנרגיה שמושקעת ביציאת נחיל כדי שמלכה צעירה תופרה היא עצומה. אלפי פרטים. לעומת זאת, זכר יחידי שמפרה מלכה הוא כבר מוריש את התכונות שלו. מבחינה סטטיסטית, אפילו שסיכויי הזכר להפרות הוא קטן, כדאי ומשתלם לייצר הרבה זכרים.

באר: זה נכון שבמקומות כמו באירופה, כשקר מאוד, הפועלות בעצם מפסיקות להאכיל את הזכרים ואפילו זורקות אותם לקור שימותו?

לופו: נכון, כי החורף באירופה הוא ארוך וקר מאוד. יש תקופה ארוכה, לפעמים כמה חודשים שאין בכלל אפשרות לפעילות מחוץ לכוורת ואז בוודאי מלכות צעירות לא תצאנה להפריה.

באר: הן לא רוצות שיהיו עוד פיות אוכלים?

לופו: בדיוק. הן לא צריכות אותם. הן אומרות לעצמן, במירכאות – אמרתי  זה הכל אינסטינקטים הן לא חושבות ולא מדברות זו עם זו, בנושא הזה לפחות. ההיגיון הוא, שממילא בשלושה חודשים הקרובים לא תהיינה מלכות זמינות להפריה, ואין סיכויים שהזכרים האלה יורישו את התכונות של המושבה. אז בשביל מה צריך אותם? בשביל להאכיל אותם? אז הן מגרשות אותם החוצה והם מתים מקור.

באר: והזכרים לא חשבו להקים ארגון דוגמת #metoo, כדי להגן על הזכויות שלהם?

לופו: (צוחק) זהו, שהכל פועל על אינסטינקטים ולא על מחשבה, אז הזכרים לא יכולים לחשוב על להקים ארגון…

***

אז איך מחליפים שלטון בלי בחירות

באר: בוא נדבר קצת על מעמד המלכה. יש מצבים שהמלכה מזדקנת, נחלשת וקמה מלכה חדשה. אתה יכול להסביר את התהליך הזה מתי בעצם יודעות הפועלות שצריך מלכה חדשה ודואגות לכך. נראה שהשלטון לא סובל שותפים ושצריכה להיות מלכה אחת בסופו של דבר, כמעט במובן התנ”כי של המילה, ויש מצבים שהמלכות הופכות לרוצחות סדרתיות.

לופו: כן. בכל מושבה, ככלל, יש מלכה אחת יחידה. המון פועלות ומעט זכרים.

באר:  איך מתחלף השלטון?

 לופו:  קשה להשתמש במילה שלטון, זה שהיא יחידה לא אומר שהיא יושבת על כסא רם ומחלקת פקודות. היא עבד של המושבה; היא מטילה 24 שעות ביממה. אוכלת ומטילה, אוכלת ומטילה. זה התפקיד שלה.

באר: אבל היא מקבלת תנאים של VIP

לופו: בוודאי. היא יכולה בעונת השיא להטיל 2000 ביצה ביום, שזה מעל למשקל גופה. איך זה יכול להיות? זה מין מכונה, במירכאות, שכל הזמן מזינים אותה במזון הכי עדין והכי עשיר בשביל שהיא תייצר את הביצים…

באר: יש מצבים של אי-שביעות רצון בקהילה מתפקוד המלכה ואז מחליפים את השלטון בלי בחירות?

לופו: נכון. המלכה כל הזמן מקבלת מזון ומטילה. היא מפרישה פרומונים, שמגבשים את הפעילות בתוך הכוורת, אבל יש מצב שהיא הזדקנה וקצב ההטלה שלה כבר לא מספק, או שנגמרו לה תאי הזרע אם היא לא הופרתה טוב במעופי הכלולות, או שאולי היא נפגמה פיזית. הפועלות מרגישות את זה.

אם המלכה לא עונה על הציפיות הן מרגישות את זה ומחליטות לעשות הפיכה. הן בונות גביעים, שהמלכה בעצמה מטילה בהם מתפתחים מלכונים מהם יוצאות כמה מלכות צעירות. יוצאת מלכה צעירה שתופסת את המקום של המלכה הזקנה.

באר: זו ממש גניבת זרע… אפשר להגיד שממנה תיוולד מלכה שתחליף אותה?

לופו: זה לא גניבת זרע, זה רציחת ההורים כאילו. היא לא גונבת ממנה זרע, היא הבת שלה.

באר: הפועלות גונבות את הביצה שלה כדי לגדל מחליפה?

לופו: בדיוק. נכון. הן לא גונבות… שוב, אנחנו לא יכולים לייחס להם דרך מחשבה שלנו. האינסטינקט אצלן נטוע ושיטתי, באותן מושבות שלא פעל האינסטינקט הזה הן נכחדו.

יוצאת המלכה הצעירה והיא לא ממהרת להרוג את המלכה הקודמת. זו אמא שלה, בעצם. אז נעזוב רגע את המושגים של ‘כבד את אביך ואת אמך’, הן לא חושבות על זה, אבל יצא לי לראות יותר מפעם אחת, כשאני מרים חלה ורואה שתי מלכות באותה חלה; אחת היא הצעירה והשנייה היא האמא הזקנה שלה, והן חיות בשלום. במקרה הזה, היא לא הולכת להרוג אותה. אם יש שתי צעירות הן יילחמו ביניהן ואחת תמות.

מה ההסבר? המלכה כל הזמן מפרישה פרומון, שמודיע לכל הציבור על נוכחותה ופעילותה. ברגע שפעילותה נחלשת גם הפרשת הפרומון נחלשת ואז ההשפעה על הפועלות פוחתת. הפרומון של המלכה מדכא את הפועלות מלבנות מלכונים. כשמוציאים את המלכה אין את הפרומון שמדכא את הפועלות, והן מיד מתחילות לבנות מלכונים בשביל לגדל מלכה חדשה.

באר:  אבל אין מצב שיהיו בקן שתי מלכות צעירות?

לופו:  לא. זה יכול להיות רק לזמן קצר עד שיתחילו המלחמות ביניהן…

***

השפה שפוענחה

באר: אחת היכולות של הדבורים היא השפה הבין דבורית, שמתבטאת ע”י ריקוד השמיניות המפורסם. האם אתה יכול לומר אם אנחנו מבינים לגמרי את השפה הזו?

לופו: אני יכול להגיד שאנחנו מבינים, ולא הייתי מאמץ את התוספת ‘לגמרי’, כי אף פעם אנחנו לא יודעים אם אין עוד משהו שנגלה רק בעתיד.

מה אנחנו מבינים? השפה הזאת היא תקשורת – פועלת שמוצאת מקור מזון חדש מודיעה לחברות שלה ומפנה אותן לאותו המקום. ליכולת הזאת יש חשיבות עצומה מבחינה כלכלית ומבחינת יעילות איסוף המזון. תאר לעצמך, שאותן דבורים יחידאיות כל אחת צריכה להסתובב בשטח. נושא מקורות המזון הוא דינאמי ומשתנה כל הזמן עם העונות. עכשיו, התחילו לפרוח הסביונים והחמציצים, ובעוד שבועיים – שלושה יפסיקו לפרוח, אבל אז יתחילו לפרוח החרדל, למשל. המקורות מתחלפים ומיקומם בשטח משתנה. הן צריכות כל הזמן להתעדכן, איפה מתחילה פריחה ולמצוא מקורות חדשים. אם זו דבורה יחידאית היא צריכה לסקור את כל השטח ולגלות את מקור המזון. היא משקיעה בזה אנרגיה, אם יש נגיד אלף דבורים אז היא משקיעה כפול אלף. זה בזבוז. אצל דבורי הדבש, פועלת אחת שגילתה חוזרת ומודיעה לחברות שלה, והן עפות לשם לפי התדרוך, חוזרות עם המזון ומדריכות את האחרות. תוך זמן קצר אותו העץ שרק התחיל לפרוח כבר מלא בדבורים, לפני שחרקים אחרים גילו.

באר: מה העקרונות של השפה?

לופו: השיטה פה היא לא שיטה של ריחות, כמו שקודם סיפרתי, אלא שיטה של תנועה או מגע. מי שגילה את זה היה חוקר אוסטרי בשם קרל פון-פריש, שכל חייו עסק במחקר של דבורים, העמיד המון תלמידים וזכה בפרס נובל על ההישג הזה.

דבורה שחוזרת, אם מקור המזון שלה היה ברדיוס של כמאה מטר היא עושה ריקוד במעין עיגולים, יוטרן ועוד פעם את העיגול. כל הזמן היא עפה בעיגול.

באר: בשמיניות?

לופו: לא בשמיניות, בעיגול. והדבורים בזמן שהיא עושה את התנועות האלה יש קטע שהיא מנענעת בחוזקה את הבטן שלה ימינה ושמאלה. הפועלות בתוך הכוורת חשות בזה ומתחילות לעקוב אחריה. בכוורת חושך, אבל עם המחושים הם נוגעות ועוקבות אחרי המסלול שלה. המסר שהם מקבלות הוא שיש פה בסביבה הקרובה מקור מזון.

באר: הריקוד מתבצע מחוץ לכוורת?

לופו: בתוך הכוורת, על החלות. החלות הן אנכיות והיא רצה על החלה. נכון, לפעמים זה צפוף אז קצת היא נדחפת, אבל היא מצליחה לעשות את זה על החלה. אם מגדלים מושבה בתוך כוורת עם דפנות זכוכית אפשר לראות מצוין את הריקוד. הריקוד בעיגולים אומר; ‘פה בסביבה הקרובה יש מקור מזון. חבל שאבזבז זמן להסביר לכן איפה זה, כי זה קרוב – צאו וחפשו!’

באותה הזדמנות הן קולטות ממנה את הריח שדבק לגופה והן יודעות מה ריח הפרחים שהן צריכות למצוא. לפעמים היא גם מעבירה מזון והן יודעות את טעם הצוף, או אם היא רוקדת ויש לה אבקה על הרגליים אז הן יודעות שהיא מצביעה על מקור אבקה ולא צוף.

כשהמרחק הוא מאה מטר רדיוס החיפוש לא גדול, אבל כשזה שני קילומטר, אם הדבורה שמקבלת את המסר לא יודעת את הכיוון וצריכה לסרוק מעגל בקוטר שני קילומטר, זה המון עבודה. זה שטח עצום. במקרה כזה הריקוד משתכלל ובמקום לעשות עיגולים הלוך וחזור היא רוקדת בצורה של שמינייה. כאשר בשמינייה הזאת, החלק האמצעי שמשותף לשני העיגולים מודגש תמיד על ידי זעזוע חזק של הבטן. היא עושה את המסלול המשותף לשני העיגולים, פעם חוזרת מימין ופעם משמאל, לנקודת המוצא. ותמיד עוברת בחלק המרכזי. זה מצביע על הכיוון – איפה נמצא מקור המזון – ועל המרחק על ידי מספר השמיניות שהיא עושה ביחידת זמן. וכמובן, הן מקבלות את הריח והטעם של הצוף ואז הפועלות שעקבו אחריה עפות ישר לכיוון של המזון. הן יודעות גם את המרחק, אז הן יכולות לאתר. זה כמו במסע ניווט; אומרים לך נ.צ, איך תמצא אותו? נותנים לך אזימוט ומרחק ואז אתה יודע להגיע לשם. זה מגביר מאוד את היעילות שלהן.

***

הדבורה עם האבקה עוברת מכתובת לכתובת, כמו דוור שמחלק מכתבים. לא כמו מטוס שמפזר ומכסה את כל הארץ

 מהו יופי?

רבים ניסו להגדיר יופי. המשורר והפילוסוף האמריקאי בן המאה ה-19, אמרסון, פרט את התכונות, המרכיבים והמאפיינים של יופי המסתתר בחוקי הטבע, והדגיש את הפשטות. לשיטתו, דבר פשוט הוא נטול חלקים עודפים, כזה שמתוכנן בדיוק כדי למלא את מטרתו. הוא קרא לזה “הממוצע של קיצונים רבים”. כלומר, אנו רואים יופי בכל דבר שמכיל את מינימום המורכבות הנדרשת כדי להגשים את ייעודו בעולם. “יופי נשען על צורך… התא של הדבורה בנוי בזווית שמעניקה את החוזק המרבי בכמות הדונג הנמוכה ביותר, נוצת הציפור נותנת את כוח ההינף הגבוה ביותר, במשקל הנמוך ביותר.

אם יגידו הבריות כי פריחת האביב המשתוללת בשדות בימים אלה היא גילוי של יופי שאין עליו עוררין, הדבורים ודאי יסכימו איתם.

באר: בוא נדבר על יחסי הגומלין בין הדבורים לצמחים, איך נוצרת האינטראקציה המופלאה הזאת, ההתאמה של צמחי השדה והעצים שזקוקים לדבורים לבין הדבורים שמחפשות את הצוף. מה שיטות המשיכה של עולם הצומח לדבורים?

לופו: התיאוריה אומרת שהדבורים התפתחו מקבוצה מסוימת של צרעות. הצרעות, ככלל, הן טורפות. הן ניזונות מחלבון מן החי. הן טורפות כל מיני חרקים וזחלים של חרקים. הדבורה היא צמחונית לחלוטין ומקור החלבון שלה זה אבקת פרחים. באיזשהו שלב באבולוציה הדבורים נפרדו מהגזע של הצרעות. וכאן התחיל תהליך ממש מדהים של קו-אבולוציה. זאת אומרת, אבולוציה משולבת. ככל שהדבורים התפתחו וחיפשו יותר אבקת פרחים או צוף הפרחים התפתחו יותר לשיתוף פעולה עם הדבורים.

למה התפתחה קו-אבולוציה? כדי שתתפתח אבולוציה משותפת צריך שיהיה אינטרס לשני הצדדים. היות שבאותה תקופה שהתחילו הדבורים, התחילו להתפתח צמחים בעלי פרחים, שהיו זקוקים להאבקה.

למה הצמחים פיתחו פרחים? עד היום כשאנחנו רואים פרחים, למשל, פרחי הכלות, שהיו מביאים לחתונות – פעם הביאו… יש אנשים שמאמינים בתום לב שהצמחים עושים את זה להנאתנו,  שיהיה לנו יפה בבית, מביאים ללוויות…

ככל שהתפתחו הצמחים בעלי הפרחים הם היו זקוקים להאבקה זרה. במקביל התפתחו החרקים שניזונו מאבקה וצוף. זה הלך והשתכלל עד שהגענו למצב שיש היום הרבה מאוד פרחים שמותאמים לסוג מסוים של דבורה. או חרק שמותאם לסוג מסוים של פרח.

דוגמא הכי בולטת – מצאו בג’ונגלים איזשהו פרח, סחלב, נדמה לי, שיש לו צינור עם צוף שאורכו 16 סנטימטר. אמרו: איזה חרק יכול להגיע לעומק הזה בשביל למצוץ את הצוף? אבל, אם האבולוציה פיתחה פרחים עם מבנה כזה, חייב להיות מין חרק כזה. אבל אף אחד לא ראה אותו. חקרו הרבה וחיפשו. ואז שמו מצלמות והצליחו לגלות את החרק הזה על חם, כשהוא בא. יש לו חדק באורך של הצינור הזה. זה פרפר, רפרף, וזה מדהים, יש לו חדק באורך 16 סנטימטר. החדק הזה מקופל, הוא בא, מכניס אותו לתוך הצינור, מוצץ את הצוף ויוצא. זו דוגמא קיצונית של התאמה…

באר: אז בעצם כל האסתטיקה של הפרחים היא פונקציונאלית בעיקרה?

לופו: בוודאי. בהתחלה צמחים היו מאובקים על-ידי הרוח, או על-ידי מים. כשצמח מאובק ע”י רוח גרגירי אבקה עפים ומתפזרים ורק אחוז מזערי מהן נופל על הפרחים הנקביים. הרוב נופל על הקרקע. יש פה בזבוז גדול מבחינה אנרגטית. כשהתחילה להתפתח האבקה ע”י חרקים העסק הזה הפך להיות יותר יעיל. החרק שבא לפרח נדבקים אליו גרגרי אבקה והוא מעביר את האבקה. האבקה עוברת מכתובת לכתובת. כמו דוור שמחלק מכתבים, לא כמו מטוס שמפזר ומכסה את כל הארץ.

ברוב המקרים זה הדבורה, אבל זה יכול להיות גם עטלפים ואפילו יונקים או מכרסמים שמאביקים. כדי שלמאביק תהיה סיבה לבוא לפרח – הפרח מעוניין שיעבירו את האבקה, אבל אין ארוחות חינם – צריך לתת משהו שתהיה סיבה לחרק להגיע. בהתחלה הם היו באים ואוכלים אבקה. כי כל פרח מפריש אבקה – יש עד היום חיפושיות שאוכלות אבקה מהפרחים. אז כדי שלא יאכלו להם את האבקה התחילו הפרחים לייצר צוף. יש להם בלוטות שמייצרות צוף. ככל שיצרו יותר צוף באו יותר חרקים והאביקו אותם. אז אלה שייצרו צוף התרבו כי היה להם יתרון בטבע. אז ככה נוצרו בטבע צמחים שמייצרים יותר ויותר צוף.

***

נאמנות ותרבות

באר: זה נכון שבקרב דבורי הדבש יש חלוקת עבודה ולכל דבורה יש צמח מסוים אחד שרק אליו היא הולכת?

לופו: כן. בוא נגיד, שעכשיו בחוץ פורחים סביונים וחמציצים. שניהם צהובים פורחים באותו זמן ובאותו בית גידול. דבורה שיוצאת מהכוורת ומבקרת בסביון והיא תראה חמציץ היא לא תנחת עליו. היא תדלג עליו לסביון הבא. לעומת זאת, דבורה אחרת שמבקרת בחמציץ, היא תלך מחמציץ לחמציץ. קוראים לזה ‘נאמנות’.

באר: נאמנות או התמקצעות?

לופו: המונח שאנחנו משתמשים זה ‘נאמנות’. נאמנות לסוג הפרח. זה מאוד חשוב לצמחים כי אם היא תעבור מסביון לחמציץ האבקה לא תועיל בכלום. היא רק תתבזבז. ולהפך.

באר: גם פה יש עניין פונקציונאלי?

לופו: כן. לא תתקיים קו-אבולוציה אם אין אינטרס מצד שני הצדדים ואם זה לא פונקציונאלי.

באר:  מה החשיבות של ההאבקה? חקלאות או מזון יוכלו להתקיים אם ייעלמו הדבורים?

לופו: חשיבות האבקה היא גדולה ועומדת בפני עצמה בלי קשר לאדם ולחקלאות. בצמחים וגם בבעלי חיים יש צורך או יתרון שיהיו חילופי גנים. ולכן נוצר המנגנון של ריבוי מיני, והוא מאוד נפוץ. מבני אדם ועד צמחים, תולעים ובעלי חיים ירודים. אפילו בחיידקים ובשמרים יש מנגנונים של חילוף חומר גנטי.

למה זה חשוב שיהיה חילוף של חומר גנטי? שבאים האמא והאבא, וכל אחד תורם את חלקו הגנטי לילד, אז הילדים – ארבעה ילדים יש לי מאותו אבא ואמא אבל הם שונים, כי כל אחד קיבל חצי, אבל חצי אחר. אז נוצרת וריאביליות (גיוון) בתכונות. פה החשיבות לריבוי המיני. ליצור וריאבליות באוכלוסייה. ההיגיון אומר הפוך – שיישאר בסלקציה, בברירה הטבעית, הפרט שיש לו את התכונות הכי מתאימות, הוא יתרבה וכולם יהיו בדיוק כמוהו. נכון?

אבל, מה שקורה במציאות זה שהתנאים משתנים. יש כמה שנים גשומות ואח”כ באה שנת בצורת. עכשיו אומרים על התחממות כדוה”א, שיש בעלי חיים או צמחים שמותאמים בצורה אידיאלית לתנאים של היום. אבל תמיד יש בשוליים כמה יוצאי דופן, שסובלים מהחום יותר,או עמידים לחום יותר מהרוב. אם תהיה התחממות של כדוה”א פתאום הם יהיו מוצלחים מהשאר ויתרבו. לכן, חשוב שתהיה וריאביליות באוכלוסיה. יש לה סיכויי שרידות יותר טובים.

***

מה מרגיז את הדבורים ולמה הן נעלמות?

מאז שנות ה-70 במקומות רבים בעולם כוורות מתרוקנות והדבורים שאיכלסו אותן נעלמות. עד היום לא נפתרה החידה מהו הגורם להיעלמותן, אך כל החוקרים מסכימים כי ללא דבורים העולם האנושי יתקשה לשרוד, כשמיני צמחים רבים התלויים בדבורים להאבקתם יפסיקו לתת פרי.

האם יש ממש באזהרה של איינשטיין, שאם הדבורים ייעלמו מן העולם האנושות לא תוכל לשרוד יותר מארבע שנים?

לופו: הוא היה פיזיקאי, למה לו להגיד נבואות בתחום הביולוגיה, מה גם שאי אפשר להתנבא בדברים הללו. אתייחס כאן לגופו של עניין, בלי לערב פה את איינשטיין, קטונתי להתמודד איתו. האבקה היא מאוד חשובה, עד כדי כך שאם לא תהיה האבקה זרה לא יהיו זרעים ופירות בכלל.

אם לא תהיינה דבורים שתעשנה את האבקה הזו לא יהיה פרי. באבוקדו ושקדים לא יהיה פרי. בסין, נדמה לי, או ביפן הכחידו את הדבורים, כי היו מאד יעילים בחומרי הדברה, ‘הקידמה’ מה שנקרא. רואים שם פועלות עם מברשת שמטפסות על סולם ומאביקות ביד את הפרחים. הן נוגעות באבקה מצד אחד ונוגעות בפרחים בשביל להאביק אותן. זו עבודה שלא תאמן. מה שדבורה עושה בשעה פועלת אנושית תעשה בכמה ימים.

ד”ר עזריה לופו מאמין כי הסיבה העיקרית להיעלמות הדבורים היא טפיל זעיר הקרוי ‘וורואה’.

באר: האם אפשר להגיד שה’וורואה’ היא היום האיום הגדול על קיום הדבורים?

לופו: אפשר להגיד. המזיק הראשון במעלה שאני מלמד זה הוורואה. אם לא נטפל נגד הוורואה הדבורית מתחסלת. אי אפשר להיות סלחנים לגביה. בארה”ב נכון שהם מתקדמים ועושים מחקרים ואנחנו לומדים מהם הרבה דברים, אבל  יכול להיות שהם לא טיפלו כמו שצריך, והשילוב של הוורואה ווירוסים הוא שגרם לתופעה הזו.

באר: ראיתי שאתה ניגש אל הדבורים חשוף…

לופו: הפנים חשופות, כן.

באר: איך הן לא עוקצות אותך?

לופו: תראה, צריך לתת להן סיבה לעקוץ. צריך לדעת איך לעבוד איתן. תמיד שואלים אותי; הן מכירות אותך? לא, אני מכיר אותן, את האינסטינקטים שלהן ואת התגובות הצפויות שלהן. אם אתה עובד כמו שצריך הן לא תוקפות אותך.

דבר שני, המטען הגנטי של הדבורים האלה – אם הן דבורים סוריות שהן רגזניות מאוד, יש זנים של דבורים אפריקניות שמאוד רגזניות – אז עם כל הידע שלך וההבנה לא תוכל להתמודד בפנים חשופות. לי יש את שני הדברים, גם הדבורים שלי שקטות מבחינה תורשתית וגם אני עובד איתן בדרכי נועם.

באר: על זה רציתי לשמוע, מהי הפסיכולוגיה, הגישה שלך? שקט, אורח רוח, סבלנות?

לופו: כן, צריך קודם כל להשתמש בעשן, שהוא מאוד אפקטיבי. כקוריוז, הרבה פעמים תלמידים שעובדים איתי רואים שאני עובד חופשי והן לא מתנפלות עליי, אז הם אומרים לי; למה להשתמש בעשן, הן שקטות?  צריך להשתמש בעשן במינון המתאים ובזמן הנכון. זה מאוד אפקטיבי. לפני שתתחיל התקוממות אני צריך לתת את העשן בזמן, כי זה מונע. אחרי שכבר הן מתנפלות גם אם תיתן עשן זה לא כ”כ אפקטיבי, כי הן מתפזרות באוויר.

דבר שני, לעבוד בעדינות. לעשות תנועות איטיות. כשתלמיד בא ומושיט יד ורואה זכר ולא יודע מה זה, הוא מושיט את היד בפתאומיות ושואל אותי מה זה, אני כבר אומר לו; תברח! כי אני רואה איך הן מתחילות להתנפל עליו. אסור לעשות תנועות פתאומיות. צריך להעביר את היד בצורה הדרגתית. כשאתה מרים את המאכלה – לא להרים אותה בתנופה. כמו ילדים שפותחים דלת ולא מבינים שמישהו מהצד השני יכול לחטוף אותה.

באר: יש אמת בטענה שדבורים יכולות להריח אם אדם מפחד או עצבני?

לופו: יש כאלה שאומרים שלריח הגוף – אם אדם מזיע, או יש עליו ריחות מיוחדים, אז הדבורים יותר תוקפות אותו. שמתי לב, היו לי מקרים שאנחנו באים לכוורות ואני רוצה להסביר לתלמיד משהו עד שאני מסביר לו הוא מתחיל לנפנף ובורח, כי הן מתנפלות עליו. לך עד שירדו ממך ותחזור. אז הוא מסתובב בין העצים, חוזר בלי הדבורים, ועד שאני ממשיך לדבר עוד פעם. אני נמצא שמה וזה לא קורה. אז יכול להיות שיש פה עניין אישי…

באר: יש לך עמדה לגבי האיכויות הבריאותיות של מוצרי הכוורת?

לופו: דבר אחד בטוח, זה הנושא האהוב עליך – מיתוסים. יש המון מיתוסים מסביב לדבורה ולמוצרים שלה.

יש לי ניסיון פרטי עם מישהי שהייתה חולה –  אני לא בונה תיאוריה על מקרה פרטי, אבל אני אספר – היתה חולה בסרטן שהייתה הולכת לעשות לקבל את הטיפולים וכל פעם דחו אותה, כי היא לא עברה את סף הבדיקה של הטרומבוציטים. יום אחד כשישבה בתור, אמרו לה אנשים שישבו שם; תאכלי אבקת פרחים  דבורים – זה יפתור לך את הבעיה. אני סיפקתי לה אבקת פרחים – לא מתוך אמונה, אבל ביקשו, ועשיתי מאמצים – ולהפתעתי הטובה אחרי כמה זמן היא עברה את הבדיקות וקיבלה את הטיפולים. זה לא מחקר ואי אפשר להסיק מסקנות. אבל זה מקרה שאולי מאושש את המיתוס.

היה פה כוורן ותיק לפני הרבה שנים – הוא היה חסיד גדול של הפרופוליס וטען שהפרופוליס  יעיל נגד סרטן. תהיתי מה הקשר? ואז אישתו חלתה בסרטן. במקרה, בתו הייתה רופאה והיא התערבה בבית חולים, שיטפלו באמה בפרופוליס. כעובדה – שוב זה רק מקרה פרטי, אבל היא הבריאה וחיתה עשר שנים אחרי זה. אם זה בזכות הפרופוליס או לא, אינני יודע. ומהו מנגנון הפעולה, גם אינני יודע…..

***

בחלק א’ של “איך מחליפים שלטון בלי בחירות” שוחחנו עם ד”ר עזריה לופו, מומחה, מורה ומגדל דבורים, על עולמם המופלא של החרקים המזמזמים הקטנים שהאנושות זקוקה להם על מנת להתקיים. שמענו על סוגי ומיני דבורים, על חלוקת העבודה בחברת הדבורים, על החיים הקהילתיים במושבית, על היכולות הארכיטקטוניות המופלאה שלהן, על שפתן, על יחסי הגומלין שלהן עם עולם הצומח ועל הרגע שבו הן מחליפות הנהגה ללא בחירות.

בחלק ב’, שיעלה בקרוב, נשוחח עם ד”ר שמעון בראל, חוקר במכון הוטרינרי במשרד החקלאות, שיספר על המחקרים העדכניים ביותר אודות מנגנוני הניטור וההגנה הבלתי ידועים, עד כה, של הדבורים מפני זיהומים והרעלות, על סוגי דבש שנמכרים בעשרות אלפי דולר לקילוגרם אחד, ועל הניסיונות למתג דבש ישראלי ייחודי. נשמע ממנו על היכולת של הדבורים לזהות חומרי נפץ ולחשוף שדות מוקשים והוא גם ינסה להציע תשובה לשאלה, למה התחלואה בסרטן בקרב מגדלי דבורים נמוכה במיוחד.

בינתיים, אתם מוזמנים/ות להאזין/לקרוא, לשתף בפייסבוק וברשתות החברתיות, להעיר לכתוב וללייק. להתראות בקרוב! 

לקריאה נוספת:

לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ

בלוג על דבורים

חומר הפלא לריפוי פצעים

לצפיה נוספת:

מוסיקת הדבורים

להאזנה לפרק באתר: