בניגוד למיתוס המקובל המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש, אך המוצלח של הישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים היום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך מלחמת העצמאות על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסיתן פי 75 מהישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים אך המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות עתה זו מול זו שתי תפיסות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד, שנקבר בארכיון צה”ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש”ח מעמק הירדן, גילוי שעשוי אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון של אסף אגין להצלת המיתוס, שמתפרסם כאן לראשונה, וזוהי גם מחוות פרידה מדור תש”ח, שחלם להקים מדינה ולחם עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה. 

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה:

מוסיקה:

“בין גבולות” (Leon Lishner and Friends (free music archive

 

תמלול פרק 40, עצמאות 2019:

הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית

8 במאי 2019

מאת: יזהר באר

 

“לא הרי כתיבתו של משורר כהרי כתיבתו של ההיסטוריון: המשורר יכול לספר או לשיר על הדברים לא כמות שהיו אלא כמות שהיו צריכים להיות, וההיסטוריון חייב לכתוב עליהם לא כמות שהיו צריכים להיות אלא כמות שהיו, בלי להוסיף על האמת ובלי לגרוע ממנה.” (מיגל דה סרוואנטס, “דון קיחוטה”, בתרגום לואיס לנדאו, הוצאת הספרייה החדשה, 1994).

בניגוד למיתוס המקובל המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש, אך המוצלח של הישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים היום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך מלחמת העצמאות על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסיתן פי 75 מהישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים אך המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות זו מול זו שתי תפיסות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד, שנקבר בארכיון צה”ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש”ח מעמק הירדן, גילוי שעשוי אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון של אסף אגין להצלת המיתוס, שמתפרסם כאן לראשונה, וזוהי גם מחוות פרידה מדור תש”ח, שחלם להקים מדינה ולחם עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה.

***

סדקים במיתוס

“אין מקור מהימן כאנשים שעשו את הפעולה. זיכרונם עלול לפעמיים להטעות, זה אפשר לברר ע”י תעודות ואנשים אחרים…” (דוד בן-גוריון)

אולי כבר שמעתם – בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: “מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!”

מורל’ה בר־און, חוקר מלחמות ישראל, שהופיע אצלנו בפרק 29 של “פרות קדושות” העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב- 1948, סמוך ליום העצמאות הקודם, טען כי מיתוס זה של ‘מעטים מול הרבים’ סייע לדור תש”ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. “תפקידו המרכזי של בן-גוריון בכינון הזיכרון הקולקטיבי ובעיצוב הנרטיב של מלחמת העצמאות עשוי להעלות את הסברה שהיתה כאן מניפולציה מכוונת של העילית הדומיננטית”, אמר בר־און.

מיתוס המעטים אכן התקבע במידה רבה באמצעות הדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור  המלחמה. בן־גוריון טבע את האמרה, שפוליטיקאים ומחנכים יחזרו עליה בהמשך בגרסאות שונות, ש”ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים כשל ישראל הצעירה.”

אלא שמאוחר יותר שינה בן-גוריון את טעמו ובישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום 23.2.1960 הודה במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה”ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם אל מול חברי כנסת משתאים: “אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם.”

סדקים נוספים במיתוס הופיעו בעקבות ספרו של פרופ’ אייל נווה “המאה ה-20 על סף המחר”, שבו טען, בין השאר, “כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב“.

פרופ’ בנימין זאב קדר מהאוניברסיטה העברית אף גרס כי נרטיב המעטים היה קנוניה לעיצוב מיתוס מזויף; “בן גוריון ועמיתיו להנהגת המדינה ידעו כי היהודים נהנו מיתרון מספרי במלחמה אך הסתירו את הדבר מהציבור במשך עשרות שנים”. החוקר זכי שלום טען אף הוא כי הישוב היהודי במלחמת העצמאות נהנה מיתרון מספרי וכי הוא לא היה נתון בסכנה של השמדה פיזית. גם פרופ’ זאב צחור גרס כך וכתב כי מלחמת העצמאות היתה “מלחמת מעטים מול רבים, כאשר המעטים הם הערבים”.

טענות מהסוג הזה העלו חוקרים נוספים ובעלי תפקידים במערכת הביטחון: כמו ראש אגף תכנון במטכ”ל אל”מ שלום עשת, יהושע בן אריה, זכי שלום, בני מוריס, עמיצור אילן, מוטי גולני וכמובן מורל’ה בר־און, שהדומיננטיות שלו בהפרכת מיתוס המעטים אינה ניתנת לערעור.

הנרטיב החלופי הזה פעפע גם למערכת החינוך. בספר לימוד לחטיבה העליונה “העולם והיהודים בדורות האחרונים”, בעריכת אליעזר דומקה, נכתב, למשל, כי צה”ל מנה בראשית הפלישה כ-60,000 חיילים וחיילות בעוד הכוחות הפולשים מנו רק 22,000 חייל.

אפשר לסכם ולומר כי מרבית החוקרים, ולאו דווקא “היסטוריונים חדשים”, מקבלים היום את התיזה הגורסת שלמרות העדיפות המכרעת בגודל האוכלוסיה הערבית, צה”ל הצליח להעמיד ערב הכרזת המדינה בין 35,000 ל- 60,000 מגויסים מול סדר גודל של בין 22,000 ל- 27,000 לוחמים ערבים.

למרות אי ההסכמה על גודלם המדויק של כוחות צה”ל, אם לוקחים את ממוצע הנתונים ואת הכרזתו של בן-גוריון מ-1960 נראה שאפשר לאמץ בקלות את הטענה ש’מעטים מול רבים’ בתש”ח הוא מיתוס מופרך.

מורל’ה בר־און ניסח את פרדוקס העליונות הצבאית שהשיגה המדינה העברית הזעירה מול מדינות ערב הפולשות, באופן כמעט פיוטי;

“הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם”.

אבל, כמו שנראה מיד, מיתוס דוד וגולית הישן עומד אולי לזכות בחיים חדשים.

***

הקרב האחרון של אסף אגין

כשפרצה המלחמה ב-1947 היה אסף אגין, בן קיבוץ דגניה ב’, נער בן 17 וחצי, שנשלח על משוריין לעצור את הפולש הסורי לעמק הירדן. בקרב על משטרת צמח נפלו לצידו 50 לוחמים, מרביתם חקלאים תושבי הקיבוצים בעמק, שנקראו לאחר חליבת הלילה ברפתות לעצור בגופם את הטנקים הסוריים. 

כיום, על סף שנתו ה-90, מבלה אגין את מרבית זמנו בקרבות הישרדות בין אשפוזים, ניתוחים, תחלואי הזקנה וכאבי תופת. אבל אלה הם כאין וכאפס מול הכאב והזעם שמעוררים בו חוקרים כמו בר־און, עם נרטיב העליונות של הכוח העברי בתש”ח, עד כי לפעמים נדמה היה שהם החליפו מבחינתו את הפולש הסורי בתפקיד האויב.

בפרק הפתיחה של הרומן מנזר פרמה של  סטנדאל מסופר על לוחם אחד שהצליח להימלט משדה הקרב וכשנשאל מה ראו עיניו, סיפר על רעש, עשן, אבק ופיצוצים ועל סוסים שדוהרים ממזרח למערב ואח”כ על סוסים ששועטים ממערב למזרח והוא כלל לא ידע כי השתתף בקרב ווטרלו ההיסטורי.

אפשר היה אולי לראות גם באסף אגין לוחם של קרב אחד, שלא מסוגל לראות את התמונה הגדולה של המערכה, או עוד רומנטיקן רדיקלי של מיתוס המעטים מול רבים, שבן-גוריון ניסה להנחיל במהלך המלחמה. אבל אגין מחזיק בידיו כמה נתונים שמצדיקים הקשבה.

***

  ראיית הזהב שנקברה בארכיון

במשך השנים נאסף מידע מקיף על גודלם של חילות ערב דרך עבודות מחקר ובאמצעות מקורות ערבים, אך מסתבר כי עד לאחרונה לא היה מקור ראשוני מוסמך שהצביע על גודלם של כוחות צה”ל במלחמה. הדבר בא לידי ביטוי בגרסאות השונות שפרסמו החוקרים על גודלו של צה”ל בתש”ח. עכשיו מתברר כי דו”חות מצבת כוח האדם מפורטים של צה”ל ב-48′ היו קיימים אך הם הסתתרו מעיני החוקרים במשך עשרות שנים במרתפי ארכיון צה”ל.

המפנה התרחש כאשר במהלך תחקיר לספר על קרב הדגניות בתש”ח, קיבל אסף אגין חבילת מסמכים ממשה מן, מח”ט גולני במלחמה, שהובילה אותו להבנה שיש מסמכים נוספים שנסתרו מעיני החוקרים.  

אגין:  משה מן נותן לי ואני מבין שנפלתי על אוצר בלום. מפני שעכשיו אני יכול לבוא לארכיון צה”ל – מה שבאתי שלוש שנים – ולומר להם: אם זה של חטיבת גולני, אז צריכים להיות דוחות גם ברמת הגדוד – זה פועל לכל האורך והרוחב…

אז הלכת לחפש דבר דומה בארכיון צה”ל?

אגין:  בדיוק. ואומרים לי: ‘אין!’ שלוש שנים אני בא לארכיון צה”ל ואומר: ‘מוכרח להיות!’

עד שפעם אחת, דורון אביעד, שמגיש את החומר, אומר לי: ‘חכה רגע, יש לנו מסמכים גדולים, שלא נכנסו במדפים וכנראה שזה החומר. אחרי שתי דקות הוא יוצא עם כל החומר.

זה הדו”ח הארצי הראשון של אכ”א: “דוח מצב ארצי, תאריך 26.2.1948…”

והנה הבא, כעבור שבוע. אחד אחרי השני. 17 דו”חות… צה”ל הולך וגדל והדיווח הולך ומתיישר.

(צועק) זה אכ”א! מורל’ה לא ראה את הנתונים בעיניים שלו בחיים… אפשר לדבר על יחסי כוחות בלי ללכת למקור היחידי, הבלעדי, שאין בלתו? אין שום גורם אחר שיכול לתת נתונים על כוח אדם. אין…

בתוך שלושת האוגדנים הגדולים שנמצאו בנבכי הארכיון שכנו ביצי זהב עבור חוקרי תש”ח – מסמכי מקור על גודלו של צה”ל במלחמה, דו”חות שבועיים מפורטים על תקנים ומצבה עודף וחסר, חלוקות משנה וחלוקות לפי מקצועות, כולם בכתב יד וסיכומים מספריים, שגם נפלו בהם טעויות חישוב לא מעטות. בעבודת נמלים ובעזרת תוכנת מחשב ריכז אגין את הסיכומים המקוריים ולצידם את הסיכומים המתוקנים ובסופו של דבר סיכם את כל נתוני כוח האדם של צה”ל, כפי שמעולם לא נעשה עד אז לצרכי מחקר.

ריכוז הנתונים הציג תמונה אחרת מזו המקובלת על החוקרים. כך למשל העידו המסמכים כי ב-15 במאי 1948 עמדו זה מול זה 36,450 חיילים ערבים (מקומיים, מתנדבים ומהמדינות הפולשות) ו-22,363 חיילי צה”ל.

נתונים אלה מחזקים, לכאורה, את הטענה כי לפחות בשלב הקריטי של המלחמה – עם פלישת צבאות ערב – סבל הצד היהודי מנחיתות מספרית בכוח אדם ומאששים את האתוס הישן של מלחמת ‘מעטים מול רבים’.

כיצד, אם כן, אפשר להסביר את הפערים בין הנרטיבים השונים?

אסף אגין טוען כי בהעדר מקורות ראשוניים הסתמכו החוקרים בחישוביהם על נתוני “המגויסים” לצה”ל ואלה היטו את התמונה, מאחר ומרכיב חיילי ה”שירותים” לא נלקח בחשבון. כך לדוגמא, מצביעים הנתונים שמצא ב”תיק הזהב” בארכיון, כי בשלהי יולי 1948 רק 42% מהמגויסים נמנו על חילות השדה, בעוד שיותר מרבע מהמתגייסים היו חיילי שירותים (לוגיסטיקה, תמיכה, פקידות וכיוצ”ב).

בה בעת, החילות הערביים בחזית היו בתקן מלא של לוחמים ומכאן נוצר עיוות חריף בהערכת יחסי הכוחות בשלבים הקריטיים של המלחמה.

אגין:  משה דיין (כרמטכ”ל) הטיל על יהושע בן-אריה (אז חוקר במחלקת היסטוריה בצה”ל. י.ב) לבדוק את עניין יחסי הכוחות. התוצאה הייתה, שהוא הזים את הסיפור שאנחנו היינו המעטים. הוא היחידי שהתעסק בנתונים וידע להגיד את המספרים. אבל הוא עשה טעות שכולם אחריו עשו אותה; הוא לא השווה בין דברים שווים. הוא השווה את כלל צה”ל לחיל המשלוח. זה לא אותו דבר. זה שני דברים שונים.

אתה מתכוון שהוא כלל גם את הכוחות הלוגיסטיים עם הלוחמים?

אגין: כן!

אתה אומר שלכן גם מורל’ה בר־און טועה?

אגין: אי-אפשר להשוות שולחן וכיסא.

בכל זאת הוא חוקר כבר 50 שנה את מלחמת העצמאות…

אגין:  חוקר וכל הזמן חוזר על המנטרה הזאת, אבל זה לא עובד.

***

“כמה חיילים יש לנו סוף, סוף?”

גרסה זו יכולה לקבל חיזוק גם מעדותו של בן-גוריון. ב-6 ביוני 1948, בשיא המערכה, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון לראש אג”מ יגאל ידין ולראש אכ”א משה צדוק בשאלה “כמה חיילים יש לנו סוף סוף?”

בן-גוריון ידע את מספר המגויסים, אך ביקש לברר מהו הכוח הלוחם המצוי בחזית. את התשובה שקיבל הוא מסר בישיבת הממשלה הזמנית באותו יום:

אגין: “מגויסים כבר למעלה מ-40,000 איש ואף על פי כן אין זה מספיק. משתתפים במערכה 23,000.  17,000 עסוקים בכל מיני שירותים”.

תקשיב טוב, בן גוריון אומר:

“האנשים העומדים בקרב עייפו מאד. כוחם גם אינו מספיק. אם תהיה הפוגה תהיה לנו אפשרות לאמן אנשים, אבל הרזרבה של האויב גדולה משלנו”.

ואני אומר, ובן-גוריון אומר: המעטים נעשו קצת פחות. זה כל ההבדל.’

ב-19 במאי, באחד מרגעי המשבר אחרי כיבוש משטרת צמח בידי הסורים, ולפני הקרב על הדגניות, יוצאים בבהילות שלושה ממנהיגי תנועת העבודה בעמק; בן ציון ישראלי, יוסף ברץ וקדיש לוז, לפגוש את בן-גוריון בתחינה לתגבורת להצלת עמק הירדן. בספר על המלחמה בעמק, “בסער ביום סופה – המלחמה בשערי דגניה”, שהוציא קיבוץ דגניה א’ ב-1948, מסופר שבן-גוריון השיב את פניהם ריקם, “אין די תותחים, אין די אווירונים, חסרים אנשים בכל החזיתות…”, ובן ציון ישראלי פורץ בבכי ומאשים את בן-גוריון בהפקרת העמק.

אגין רואה בפרשה הזאת עוד עדות למצבם הנחות של כוחות המגן העבריים בעקבות הפלישה של מדינות ערב, והוא פונה בזעם אל עמיתיו החוקרים:

אז למה אתם לא רוצים לשאול את השאלה הזאת, יופ-טפויומט (שיבוש של קללה עסיסית ברוסית. י.ב)… אז היה לו עודף או לא היה? הוא מרמה את בן ציון ישראלי, שפורץ בבכי ואומר לו ‘בן גוריון, אנחנו נפקיר את עמק הירדן?’ אז יגאל ידין אומר לו: ‘תנו לטנקים להתקרב 20 מטר ואז תזרקו עליהם בקבוקי מולוטוב, זה הצליח במקומות אחרים. לא היה לו צבא לספק.

זו רשלנות שאין דומה לה. תלמיד בי.איי שהיה מגיש דבר כזה היו אומרים לו: לך הביתה! אתה לא מגיש מקור? בושה וחרפה, ראש מחלקת היסטוריה של צה”ל לא יודע מה ההבדל בין מתייצבים למגויסים.

***

התזכיר הסודי שבלבל את כולם

כיצד אם כן, אומצה, בכל-זאת, הגרסה ההפוכה על ידי בכירי החוקרים, כמו זאב צחור, למשל, שכתב בהכללה ש”מספר חיילי צה”ל במלחמת העצמאות הגיע ל- 117 אלף ומספר החיילים של כל צבאות ערב שלחמו בישראל בצירוף היחידות הפלסטיניות היה כמחצית”, וגם כי “היתה זו מלחמת מעטים מול רבים כאשר הערבים הם המעטים”?

אי ההבחנה בין לוחמים וחיילי שירותים בצה”ל נותן הסבר חלקי לתוצאה הזו.

אך היתה לכך עוד סיבה: שרשרת העברת המידע לאורך השנים התבססה על מקור ארכיוני  שהתברר כבעייתי.

 זאב צחור כותב כי הוא התבסס על נתונים שפרסם חוקר אחר, זכי שלום ממכון בן-גוריון, ושלום עצמו מסר כי הוא התבסס על תזכיר מטכ”לי סודי, שחשף.

ב-1952 אכן מחבר ראש אג”מ תכנון במטכ”ל, אל”מ שלום עשת, תזכיר שמסווג “סודי ביותר”, שמציג את הנתונים שעליהם מתבססים אותם חוקרים. אך כשהרמטכ”ל בפועל, יגאל ידין, מקבל לידיו את התזכיר של עשת הוא מתנער ממנו בתקיפות. האם מדובר, אם כן, בנתונים שגויים, אולי בטעות, שהוציא המטכ”ל הצה”לי, ומאז כל החוקרים מסתמכים עליהם?

אגין: הוא שולח תזכיר לבן-גוריון ב-52′, אבל מה שהם לא יודעים אני כבר כמעט שכחתי.  אז אני מקריא לך מסמך שחתום עליו יגאל ידין, הרמטכ”ל, לשר הביטחון, לסגן הרמטכ”ל ולאל”מ שלום עשת:

“בשובי מצאתי לפני תזכיר שחיבר ראש אג”מ תכנון והעביר לשר הביטחון לפי בקשתו”…

תקשיב טוב – “לאחר העיון בו, עלי לציין שאין המסמך מביע את דעתי או את דעת המטכ”ל ברוב הנקודות. במיוחד הנני לציין, שהערכת אל”מ עשת לגבי יחסי הכוחות בינינו לבין הערבים במלחמת השחרור היא מוטעית לחלוטין.”

אז, אתה מבין, זכי שלום מרפד את זה כ’מסמך מטכ”לי’, כשבעצם זה מסמך שלא שווה את הנייר, בכלל.

מה שהם (החוקרים) טוענים שזה כבר מזמן 117,000 (מגויסים), זה הכל פקזוחה (מרוסית: “הצגה”. י.ב).

אז כשבן-גוריון אמר שהיינו רבים יותר הוא הסתמך על מידע מוטעה?

אגין: בן-גוריון לא היה סמל באכ”א. בן-גוריון מפרסם מספרים שהוא מקבל ממישהו…

***

“שקרים אפשר להחליף באמיתות; אולם מיתוסים ניתנים להחלפה רק בנרטיבים.”                    (ניסים ניקולאס טאלב, “מיטת סדום – תובנות מעשיות”)

לאיזה בן-גוריון להאמין?

אז לאיזה בן-גוריון להאמין? האם לזה שקבע בנחרצות, בתקופת המלחמה וסמוך לה, כי היתה זו מלחמת מעטים מול רבים, או שמא לזה שטען בישיבת ועדת החוץ והביטחון תריסר שנים אח”כ, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה”ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב?

למה בן-גוריון מתהפך?

אגין: כי אתם לא מכירים את בן-גוריון, אתם לא מבינים. אתם לא היסטוריונים, אתם חלטוריסטים… ערב מאורעות תל חי ב-1920 היתה ישיבה של הועד הזמני של יהודי א”י והשאלה היתה אם לתגבר את מושבות תל חי וכפר גלעדי. טבנקין אמר שאם אנחנו ניסוג כאן כבר ניסוג עד הסוף. בן-גוריון אמר: על השאלה הזאת: ‘יחליטו האנשים בעצמם’. איזה אנשים? בן גוריון אמר משהו שאפשר לפרש אותו לכל הכיוונים.

תיכף אני אוציא לך את הפרוטוקול של ישיבות הממשלה, כשבן-גוריון מדבר על נטישת מסדה ושער-הגולן (בקרבות עמק הירדן. י.ב), הוא אומר שאזרחים יכולים לעזוב מתי שהם רוצים. אחרי שהוא פקד בעצמו שלא יעזוב איש…

ב”פקודת תל-חי” (ההוראה לא לפנות אף ישוב עברי. י.ב).

אגין:  כן.

דבר והיפוכו.

אגין: בן-גוריון היה אמן בלהגיד דבר והיפוכו. הוא אומר דברים בניגוד למה שהוא אומר 12 שנים אחרי מלחמת העצמאות. האט ער געזוגט… (באידיש, “אז הוא אמר” י.ב). בן-גוריון אמר הרבה דברים. הפוליטיקאים אומרים הרבה דברים, שזה לצורך פוליטיקה.

***

החיילים ברחו הרפתנים הגנו בגופם

אז איך ניצחנו במלחמת העצמאות אם היינו בנחיתות? שאלתי את אגין.

אגין:  אתה צודק, זו שאלה במקום. כשרפתנים הופכים למקלענים תוך חמש דקות – זה הכריע את המערכה.

תסביר!

אגין: ב-18 במאי 1948 בעמק הירדן עמדו מול שתי חטיבות, סוריות ועיראקיות, שתי פלוגות ותגבורת של אנשי משקים.

בארבע וחצי בבוקר הטנקים של הסורים תוקפים, כשאחד הפגזים הראשונים גומר את המשוריין שלי ומתחילה נסיגה לא מבוקרת. באים למפקד הפלוגה ואמרים לו ‘האנשים בורחים’. הוא שואל ‘איפה הם?’ אומרים לו ‘כאן אחרי הקיר’. המ”פ יוצא אליהם עם אקדח ומגרש אותם חזרה לעמדות. כעבור כמה דקות מגיע המ”מ ואומר ‘הם בורחים’. התפרקות כוללת.

מי זה הם? גולני, חי”ש?

אגין: זו פלוגה א’ של גדוד 12 של גולני. ….

כשעזבנו את שדה הקרב היו 50 גופות בשטח. הפלוגה הזו נפוצה. חלק עצרו – משה כהן, בחור ממושבה כנרת, שהיה בכל מקום שהיה קרב, הוציא את האקדח שלו ואמר: ‘מי שבורח מהמערכה תירו בו.’

והוא ירה במישהו?

אגין: הוא לא ירה בפועל אבל אני מספר לך את האווירה.

וכך תוך שלוש וחצי שעות הסורים מגיעים למשטרת צמח. יוצא משה כהן ממושבת כנרת, עם כיתה ואומר להם: ‘אתם צריכים לעצור את הסורים, ולו גם בגופכם, כי אם לא נעצור אותם כאן הם ישחטו…

מהכיתה הזאת חזרו רק חצי. וכמוה כיתה מדגניה א’ וכיתה מכנרת וכיתה ממסדה. הם עצרו בגופם את הסורים.

יותר מחמישים לוחמים נהרגו באותו יום קרב בצמח, מרביתם ‘רפתנים’, חבריו של אגין מקיבוצי עמק הירדן. אגין זוכר היטב כל אחד מהם.

אגין:  שלושה רפתנים, שומר עבודה, רפתן שבוי, החצרן, יהודה וייס, הבן דוד שלי, שהיה בן יחיד והדוד שלו היה סגן הרמטכ”ל. הוא היה בן יחיד וכולם ניסו לשכנע אותו שהוא לא צריך לצאת לקרב. אבל הוא עזב את דגניה ב’ והצטרף לכיתת התגבורת של דגניה א’ כי שם לא מנעו את זה ממנו. למחרת הוא נהרג במשטרת צמח.

בדגניה ב’ נהרגו במלחמת העצמאות 11 חברים. בקרב צמח במשך שלוש וחצי שעות נהרגו לנו  50 מגויסים. 20 חיילים ו-30 אנשים שהקפיצו אותם ברגע שהסורים התקרבו למשטרה.

שלושים אזרחים?

אגין:  אזרחים שבאזרחים.

‘הרפתנים’?

אגין: כן. כשגמרו לאכול ארוחת בוקר, אחרי חליבת הלילה, תפס אותם מי שתפס אותם ושלח אותם למשטרת צמח.

ואם הם לא היו ‘רפתנים’ לא היינו מנצחים?

אגין:  אם הם לא היו שם לא היה מישהו שעוצר את הסורים.

אני רואה בשאלות שאתה מקשה עליי, שאני צריך לגייס את האגף שנקרא ‘רשות הדיבור לנופלים’. תן לי את התיק הירוק הזה… אתה רואה את מה שאני רואה?

“חללי נפת כנרת”…  מעניין, לפי שמות המשפחה רואים שכמעט כולם אשכנזים… אני קורא בשמותיהם: גלובמן, אנגלמן, פלוטינסקי, שוורצמן, לבקוב, וייס, לייבוביץ …

אגין: הם אלה שבמשך שלוש וחצי שעות נהרגו בקרב צמח. אתה מבין? זה אלה שמשה כהן אמר להם לעצור בגופם את הכדורים. אלה הרפתנים…הם באו מהמשקים כי שלחו אותם…

***

פרידה מדור תש”ח

בספטמבר 2018 באתי לפגוש את הפלמחניקים בכנס התקופתי המסורתי שלהם, שהתקיים בת”א. שליש מלוחמי הפלמ”ח נהרגו בתש”ח, שליש מהם נפצעו והנותרים כבר לא מסוגלים למלא את היכל התרבות כבעבר. זה היה הכנס האחרון. עוד מעט לא יוותרו עדי ראיה שחלמו להקים מדינה ולחמו עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה.   

ממיטת חוליו מציג בפני אסף אגין את ספר הלימוד לחטיבת הביניים בעריכת אליעזר דומקה, על תולדות מלחמת העצמאות. לא להאמין, לפי הספר בעת פלישת הצבאות הערביים מנו הכוחות העבריים פי שלושה מהכוחות הפולשים.

אגין: אתה רואה מה כתוב כאן בספר הלימוד? 60,000 (לוחמי צה”ל. י.ב). מאין הוא לוקח את זה? ספר לימוד לבתי ספר! יש מקור? יש ביקורת? משרד החינוך מפקח על זה? זו הרי שערוריה ממדרגה ראשונה. שאלתי את אליעזר דומקה (העורך, י.ב): ‘מאין אתה לוקח את זה?’

מתקשרת אלי בחורה שהיתה קשרית בגדוד 12 של גולני ב-48′ ואומרת לי: “הבן שלי בא הביתה ואומר לי: ‘אמא, למה רימיתם אותנו שהייתם מעטים? אני קורא משהו אחר בספר הלימוד…'”

זה גם מוטי גולני, שבמאמר אחר טען את הטענה של ה-60,000. ישבתי מולו, יותר קרוב ממה שאני יושב מולך, ושאלתי אותו: ‘תגיד, מאין אתה לוקח את זה? אם תלמיד שלך היה מגיש לך עבודה סמינריונית ולא כותב מאין הוא לוקח את זה… אתה מעלה על הדעת שאנחנו היינו 60,000 (לוחמים) ב-48′?’

אז אני שואל אותך, כחוקר מעורב, איך אתה מסביר שכל כך הרבה אנשים טועים ומטעים, לטענתך?

אגין: אתה למדת פסיכולוגיה חברתית? אתה יודע מה זה דיסונאנס קוגניטיבי? אחרי שהתברר לו שהוא אמר שטות ממדרגה ראשונה אז הוא נדבק חזק יותר למה שהוא אמר. כי אחרת…

אתה מדבר על בן-גוריון?

אגין:  לא. על זכי שלום.

אבל חוץ מזכי שלום עוד רבים אחרים אמרו כך. אתה מצטט אותם. כולם סובלים מדיסונאנס קוגניטיבי?

אגין:  זה הרי ביזיון המחץ. אם אתה תשאל את מורל’ה; ‘תגיד: אתה ראית את הנתונים של אכ”א?’ איך אתה הולך לקבוע יחסי כוחות בלי שאתה נעזר בחומר המוסמך, היחיד שקיים?

***

מורל’ה

מרדכי (מורל’ה) בר־און, בן 90, חוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מחמישים שנה. הוא היה קצין צעיר בתש”ח, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ”ל וקצין חינוך ראשי. שאלתי אותו אז מדוע קשה לו להגיד כי לפחות בשלב הבלימה אכן היה מדובר במלחמת דוד מול גוליית?

 בר־און: כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט. אני בודק כמה יש לדוד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית…

התשובה הרצינית לשאלה שלך היא לא! החודשים מאי-יוני 1948 היו הזמן היחיד באמת שהיה לערבים יתרון מוחץ, ולא רק בגלל מספר הטנקים, או סוללות הארטילריה, אלא בגלל זה שהם יכלו לרכז כוחות בנקודות מסוימות.

…כשאתה אומר לקהל של וותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים. זה אוכל להם את הלב. זה גם פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאצל רובם, היה מצב, שהם עצמם, או שסיפרו להם ממקור ראשון, שהיו התקפות שבהן הערבים היו רוב…אתה חושב על גדוד שלם שמתקיף 40 איש בנירים, אז אין ספק, שזה ‘רבים מול מעטים’ – רבים מאד מול מעטים…  או אפילו גדוד שלם נגד ניצנים…

מספר החיילים שצבאות ערב הביאו – הויכוחים למי היו יותר הם טפשיים – אם לצד אחד היו 43,000 חיילים ולצד השני היו 38,000, זה פחות או יותר כוחות במספרים שווים. הבעיה היתה ריכוז הכוחות.

אז מה הכריע בסופו של דבר קרבות כמו בדגניה, רוח הלחימה? הפיקוד? השליטה?

בר־און:  רוח לחימה’ זו מילה יפה מאד, ובודאי היתה. בלי רוח לחימה אנשים היו בורחים…

 ‘רוח לחימה’ זו גם פייטנות?

בר־און: לא, זו לא פייטנות. אין ספק שזה קשור ליכולת של ישובים להחזיק מעמד. יד־מרדכי נכנעה, ניצנים נכנעה, נירים החזיקה מעמד. זה לא היה כ”כ קל להחזיק מעמד ואלה החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה, אין ספק.

אבל, בכל זאת, צריך לקחת כל קרב ולנתח אותו. נניח בעמק הירדן, זה לא רק שבלמנו את הטנק בדגניה, זה גם היכולת להפגיז את הגייסות הפזורים בשדה עם התותחים המפקששים שהביאו לשם, והתקפת הנגד… יש פה סיפור על הפעלת הכוחות הקטנים שלנו בצורה יותר מושכלת מאשר עשה הצד השני. והצד השני לא היה נחוש. טנק אחד נפגע בדגניה, היו להם עוד טנקים, אז למה הם לא ניסו לתקוף עם עוד טנקים? למה לא ניסו לפרוץ בכיוון אחר?

איזה פסול אתה מוצא בלהשאיר את המיתוסים?

בר־און:  אני לא מוצא שום פסול. אבל אני היסטוריון. אם הייתי ראש ממשלה הייתי ממשיך לדקלם את המיתוסים…

כוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוסים קטן מאד. כתבתי בנושאים האלה ארבעה ספרים – המיתוס נשאר. אז אין סכנה שאם אני דואג לאמת ההיסטורית, או אם יש לי מוטיבציה נוספת, אני אהרוס את המיתוס…

***

שאלתי את אסף אגין;  אני רואה כמה אתה סובל, למה המאבק הזה כ”כ חשוב לך?

אגין:  אני אגיד לך, מורל’ה פרסם מאמר על הקרבות ובין השאר איזכר את הצו של ליאופולד פון-רנקה, שנחשב כאבי ההיסטוריוגרפיה המודרנית, שאמר שאת ההיסטוריה צריך לכתוב כפי שהיתה. זה לא אומר שיש תמיד אפשרות לכתוב בדיוק את מה שהיה, אבל צריך לעשות את המקסימום. אז המניע הראשון שלי היה טוהר העט. זה הסיפוק הכי גדול לחוקר שהוא מניח איזושהי תזה והיא מתממשת במהלך המחקר.

הדבר השני, זה המורשת. אם מישהו יבוא מפקיסטן וישאל מה היה כאן בעמק הירדן ב-48′ אז יידעו לספר לו בדיוק. השלישי, זה ערך הרעות. אני לא יכול להחזיר לחיים את יהודה וייס שהיה החצרן של דגניה – שבשביל לרכב על סוסה הייתי צריך לקבל את הרשות שלו – אבל אני יכול לעשות למשפחתו, לאשתו ולשתי הבנות שלו, דבר אחד; לספר את האמת על מה שהיה. מורל’ה עושה מניפולציות בשביל נרטיב חליפי כי חוקרים כאלה חושבים שצריך לשחוט את הפרות הקדושות.

יש יחסי כוחות ויש מיתוס. מיתוס לא חייב להוכיח את העובדות, אבל הוא גם לא חייב לעשות את ההפך. הוא לא חייב לשקר.

אפשר להוסיף עוד סיבה לסערת הרגשות של אגין והיא העובדה שהוא עדיין חי, יותר משבעים שנה אחרי מות חבריו:

אחרי הרבה שנים אני מבין למה הוא לא שלח אותי, משה כהן…

משה כהן היה בן המושבה כנרת, מראשוני הפלמ”ח, שהיה כבר משוחרר וברזרבה של הפלמ”ח, אבל איפה שהיתה ירייה בעמק הירדן שם הוא היה. הוא נהרג ב-20 בחודש בדגניה ב’, כשהוא לא הסכים ‘להתכופף בפני הערבים’. וכולם אומרים לו, גם אני: ‘משה תתכופף!’

בפעם הראשונה הוא נפצע ביד והאצבעות היו תלויות לו והוא פגש את יעקב ישראלי מכנרת ואמר לו: לא נורא! כעבור כמה רגעים, עמרם רבר, שהיה מפקד הכיתה, צועק שמשה נפצע. הוא קיבל כדור והמוח נשפך לו והוא מקרטע…

שאלתי את עצמי: למה משה כהן לא שלח אותי לאותו מקום שהוא שלח את הכיתה? אחרי הרבה שנים, תפסתי את העניין – אני הייתי נהג משוריין ובתור נהג משוריין לא היה לי תקן לנשק. אז בלי נשק הוא לא ישלח אותי לירות בטנקים. כל השנים רובץ עלי, שאיפה שכתוב השלט על אלה שנפלו גם השם שלי היה יכול להיות שם, בלי שום מאמץ.

אז לפחות אני יכול לעשות את הדבר האלמנטרי הזה, שהילדות של יהודה וייס יידעו מה היתה האמת.

חוקר אחד כתב בנחרצות שבתש”ח צה”ל לא סבל אף פעם ממחסור בכוח אדם. אז אני רוצה לשאול אותו: אתה מוכן גם להוריד את הגרביים, ולא רק את הנעליים, במצוות של נעלייך מעל רגליך? הרבה אנשים צריכים להוריד עכשיו את הנעליים…

***

לסיום

מעבר לויכוח הסוער על המיתוס הלאומי, על נתוני גודל הצבאות ועל מרכיבי העוצמה של הצדדים מסכימים שני הווטרנים של תש”ח, מורל’ה בר־און ואסף אגין, כי את תוצאות מלחמת העצמאות קבעו גורמים  רבים, לאו דווקא היקף הכוחות הלוחמים, וכי בסופו של דבר הכריעו התושיה, רוח הלחימה, החוסן החברתי והנחישות של הישוב העברי.

עוד מעט לא יוותרו עוד עדי ראיה לספר על המלחמה שלחמו, ועל המדינה שהקימו ומשתנה עכשיו לנגד עיניהם, ופוצעת את ליבם, ויוותרו רק המחנות שימשיכו להתקוטט על הנרטיב של עברה ועל עתידה.

***

פרק זה מתכתב עם פרק 29, העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב- 1948,  שעלה כאן לקראת יום העצמאות בשנה שעברה, ובו ארחנו לשיחה על מיתוסים ועל היסטוריה של מלחמות את מרדכי (מורל’ה) בר-און. להבנה טובה יותר של מיתוס תש”ח ומיתוסים בכלל ולהכרת המורכבות שבכתיבת היסטוריה של מלחמות מומלץ להאזין לשני הפרקים.

האזינו, שפטו ושתפו! להתראות בפרק הבא….

לקריאה נוספת:

לתמצית הפרק באתר “הארץ” הקרב האחרון להצלת מיתוס דוד מול גוליית במלחמת השחרור

לפרק הקודם – ראיון עם מורל’ה בר-און על מיתוס המעטים מול הרבים:  העובדות מאחורי מיתוס מעטים מול רבים ב-1948

ישראל בר, “פרקים למהלכים האופרטיביים של מלחמת השחרור”, מערכות 2018

* תודה מיוחדת לרזי רוזנבך, שסייע בהפקת הפרק הנוכחי.

 

 

---

... ואז היא קיבלה את המסה של המים בפנים ואני רואה את החרטום שלה יוצא לאמצע השמים. היה ירח קטן מאד, ירח ששוקע. ואז היא הזדקפה למעלה והתחילה לרדת ככה. בדקות. הייתי עוד במים… (זלמן אברמוב).

---

זו היתה הפעולה המפוארת ביותר של חיל הים הישראלי הצעיר – הטבעתם של משחתת הצי המצרי ושל שולת מוקשים שליוותה אותה, בידי שלושה יחפנים אמיצים, שבקושי ידעו לשחות, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הם יצאו למשימה בלב ים, בלילה חורפי מול חוף עזה, חמושים במכנסים קצרים, ללא ציוד צלילה ואפילו בלי נשק אישי, רכובים על טורפדו מאולתר שבבטנו 300 ק”ג חומר נפץ…  

זהו סיפור על אומץ אישי, מסירות וכושר אילתור, שהיו מעורבים בו גם בלבול, פרטאצ’יות פלמ”חניקית, תקלות חמורות והימור מטורף, שצלח בניגוד לכל הסיכויים.

 וזוהי גם תעלומה שלא נפתרה עד היום – מי פגע באוניית הצי המצרי והביא להטבעתה, על 500 חייליה? ננסה להשיב על כך כאן ולהביא עוד מידע, שלא פורסם עד היום, על גורל הניצולים המצריים. 

זה גם סיפור לידתו של חיל הים הישראלי, בימים שמומחי החבלה הימית היו פאנצ’ר-מעאכרים ואת הפצצות התת-מימיות הצמידו לדופן ספינות האויב בקלמרות של נגרים. היו אלה ימים  שצוללות גרעיניות, משחתות וסט”ילים כחול-לבן לא הופיעו אפילו בחלומותיהם של זאבי הים המקומיים, ודיווחים על עסקי תיווך ושוחד עוד לא נכנסו לכרוניקות של חיל הים הישראלי.

ובעיקר, זהו סיפור על אחוות לוחמים, על נדיבות וצניעות ועל סולידאריות יוצאת דופן, ובתוכו קשר מיוחד שנרקם בין חבורת הלוחמים מהפלי”ם לבין פאשיסט איטלקי אחד שהראה להם את הדרך.

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

***

 תרגום הפרק לאנגלית:  Ch_31 English

***

תמלול פרק 31: אז מי הטביע את המשחתת פארוק

10 ביולי 2018

מאת: יזהר באר

זו היתה הפעולה המפוארת ביותר של חיל הים הישראלי הצעיר – הטבעתם של משחתת הצי המצרי ושל שולת מוקשים שליוותה אותה, בידי שלושה יחפנים אמיצים, שבקושי ידעו לשחות. הם יצאו למשימה בלב ים, בלילה חורפי מול חוף עזה, חמושים במכנסים קצרים, ללא ציוד צלילה ואפילו בלי נשק אישי, רכובים על טורפדו מאולתר שבבטנו 300 ק”ג חומר נפץ; דוהרים אל אוניות האויב על מנת לקפוץ למים כמה שניות לפני ההתנגשות ולפני שמטען ההשמדה העצמי יהפוך אותם לחללי מלחמה שמקום קבורתם לא נודע.  

זהו סיפור על אומץ אישי, מסירות וכושר אילתור, שהיו מעורבים בו גם בלבול, פרטאצ’יות פלמ”חניקית, תקלות חמורות והימור מטורף, שצלח בניגוד לכל הסיכויים.

 וזוהי גם תעלומה שלא נפתרה עד היום – מי פגע באוניית הצי המצרי והביא להטבעתה, על 500 חייליה? ננסה להשיב על כך כאן, ולהביא עוד מידע, שלא פורסם עד היום, על גורל הניצולים המצריים.

זה גם סיפור לידתו של חיל הים הישראלי, בימים שמומחי החבלה הימית היו פאנצ’ר-מעאכרים ואת הפצצות התת-מימיות הצמידו לדופן ספינות האויב בקלמרות של נגרים. היו אלה ימים  שצוללות גרעיניות, משחתות וסט”ילים כחול-לבן לא הופיעו אפילו בחלומותיהם של זאבי הים המקומיים, ודיווחים על עסקי תיווך ושוחד עוד לא נכנסו לכרוניקות של חיל הים הישראלי.

בעיקר, זהו סיפור על אחוות לוחמים, על נדיבות וצניעות ועל סולידאריות יוצאת דופן, ובתוכו קשר מיוחד שנרקם בין חבורת הלוחמים מהפלי”ם לבין פאשיסט איטלקי אחד שהראה להם את הדרך.

כמו בהרבה סיפורים מורכבים, כדאי להתחיל מהסוף.

 אוניית המלך

ב-22 באוקטובר 1948, במהלך ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, זוהתה “האמיר פארוק”, כשהיא נעה לכיוון חוף עזה על מנת להנחית בו גדוד לוחמים, תגבורת לכוחות המצריים בדרום. הפארוק היתה משחתת קיטור, 1,440 טון מעמס, עם שני מדחפים ועם תותח 3 אינטש בקדמתה ועוד שני תותחי אורליקון 20 מ”מ בכל אחד מצדדיה, שהיתה גם מסוגלת להסיע גדוד חיילים ואספקה.

יש לציין כי במלחמת העצמאות מבין צבאות ערב רק למצרים היה חיל ים ואף הוא כלל רק מספר מועט של ספינות משמר, יאכטות שהוסבו למטרות צבאיות, שולות מוקשים משאריות חיל הים האמריקאי, ופריגטה ישנה אחת משאריות הצי הבריטי, שנרכשה על ידי המצרים להילחם נגד הברחות סמים מהחופים, ואשר הוסבה לקראת המלחמה לשימושים צבאיים, הלוא היא “האמיר פארוק”.

אבל מאחר ושירתה בה האליטה המצרית, הקצונה הבכירה של חצר המלכות וקרובי משפחה של המלך פארוק, ולנוכח ההצלחה הגדולה בטיבועה הוענק לה הכינוי “אוניית הדגל” ומאז נראה כי דבק בה לתמיד.

למרות עליבותו היחסית של חיל הים המצרי הוא הצליח במהלך המלחמה להפגיז בעקביות את חופי הארץ, מבלי שחיל הים הישראלי החלש יוכל לעצור אותו. וכך, למרות ההפוגה, ובעקבות לחצים שהופעלו עליו, אישר ראש הממשלה דוד בן גוריון ליוחאי בן נון, מפקד יחידת סירות הנפץ, שזה עתה הוקמה, לתקוף את הפארוק. 

בן נון לקח איתו לפעולה שני לוחמים לנהוג את סירות הנפץ, את זלמן אברמוב ואת יעקב ורדי, ועוד שניים שהוצבו למשימת החילוץ, יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן.

סמוך לחצות, במרחק כשני מייל מהחוף, טיבעו הלוחמים את האוניה עם הגדוד המצרי שנשאה, ואת שולת מוקשים שהתלוותה אליה, ושבו לבסיסם ללא פגע. בן נון, שפיקד על הפעולה, קיבל מבן גוריון את אות הגבורה.  

עד כאן עובדות הבסיס, שאין עליהן מחלוקת. מכאן והלאה הדברים מסתבכים.  

 נשקו של החלש

מימי היוונים בעת העתיקה ועד אמצע מלחמת העולם השנייה היו מבצעים מיוחדים בים ובחופים נשקו של החלש.

ההיסטוריון הרוטודוס תיעד את מבצע החבלה הימי הראשון, כנראה, שהתרחש בשנת 480 לפני הספירה, במהלך מלחמות הפרסים ביוונים: חייל ממוצא יווני, שצלל מתחת לספינות המלחמה הפרסיות בחוף ארטימיסיום, חתך את עוגני הספינות, אשר התנפצו אח”כ, זו כלפי זו, בסערה שהתחוללה בים.

במלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865) השתמשה הקונפדרציה של מדינות הדרום בנשק חדש מול היתרון המכריע בים שהיה למדינות הצפון – “ספינות הברזל”. היו אלה סירות קטנות, שבחרטומן מוט ארוך, ובקצהו הורכב מטען נפץ, שנועד להתפוצץ על ספינות האויב.

במלחמת העולם הראשונה סבל הצי האיטלקי מנחיתות קשה מול הצי האוסטרו-הונגרי. לקראת סיום המלחמה, בפעולה בנמל פולה, הצליחו שני לוחמים איטלקים להשיט טורפדו עליו רכבו, כשראשיהם מעל המים, ולהטביע שתי משחתות אוסטרו-הונגריות. כך נבטו זרעיה של השייטת האיטלקית העשירית, הקומנדו הימי של הצי האיטלקי הפשיסטי, שחולל שמות בצי הבריטי במלחמת העולם השנייה, ואשר, למרבה האירוניה, סייע, לימים, להקמת השייטת הישראלית.

מייסדה האגדי של השייטת העשירית, ולריו בורגזה, “הנסיך השחור”, היה בן אצולה ופאשיסט מוצהר. מרבית החיילים שגייס היו בני אצולה,כמותו, שגילו אהדה לפשיזם. בעת שפיקד על הצוללת “שירה” ב-1940-41 ניהל בורגזה את התקפות הקומנדו הראשונות באמצעות סירות נפץ, ובטרפדות מאוישות, שכונו “חזירים”. היחידה הימית בפיקודו עשתה שמות בצי הבריטי בגיברלטר ובכרתים והטביעה את המשחתות “קווין אליזבט” ו”ואליאנט” בנמל אלכסנדריה. (על מעללי הצוללת “שירה” אפשר לשמוע בהרחבה בפודקאסט “עושים היסטוריה” של רן לוי בפרק משימתה האחרונה של הצוללת שירה).

בשלהי מלחמת העולם השנייה הופעלה השייטת העשירית גם במבצעים קרקעיים נגד הפרטיזנים של טיטו והיא היתה מעורבת בלא מעט פשעי מלחמה. היו אף מי שהשוו את אכזריותה לזו של האס.אס הנאצי. אבל לימים אימצו כל יחידות הקומנדו הימי בעולם את טקטיקות הלחימה שפיתח בורגזה.

האפקטיביות העצומה של סירות הנפץ הציתו גם את דמיונם של שליחי הרכש העברי באיטליה, שהיו מוכנים לעצום עין מול עברם הבעייתי של אנשי השייטת על מנת להשיג נשק ימי מכריע מול עליונות חיל הים המצרי.

  וכך, סמוך להכרזת המדינה, גילה אפרים אילין מציאה ששווה זהב במפעל סמוך למילנו. אילין, לימים בעל מפעל להרכבת מכוניות בישראל – בני התקופה לא ישכחו אותן, את הקונטסה, את הויליס ואת הסטודיבייקר, שייצר בשנות ה-50 וה-60 – מצא מספר סירות נפץ של השייטת העשירית, שהוחבאו במפעל מאז תום המלחמה.

היו אלה סירות עם קרקעית שטוחה שהקלה עליהן לעבור מכשולים, שהוצבו בנמלי האויב. הסירה היתה מצוידת במנוע מתוצרת אלפא-רומיאו, שהטיס אותה על הגלים למהירויות של 32 קשר. בבטנה היה מטען של 300 ק”ג חומר נפץ. נהג הסירה היה מכוון אותה אל בטן אוניית האויב וקופץ ממנה כמה שניות לפני הפגיעה. המפעיל היה קשור בחבל למצוף שהיה מחובר לסירה, ואשר נועד לסייע לו לשרוד את הדף הפיצוץ במים. כפי שנראה בהמשך שיטה זאת הביאה כמעט לאובדנם של גיבורי סיפורנו.

 נחזור לאיטליה – אילין דיווח על המציאה לשליח הרכש לובה אליאב ודאג לממן את רכישת הסירות הראשונות, שהגיעו לארץ זמן קצר לפני הפעולה נגד הפארוק.

אבל כדי להפעילן צריך היה שני דברים נוספים: מדריך איטלקי מיומן, כלומר בוגר השייטת הפשיסטית, ולוחמים ישראליים מתאימים.

 קוראים לו זלמן

כמה אנשים אתם מכירים, שאפשר לספר עליהם כי הטביעו משחתת במו ידיהם, כשהם רכובים על טורפדו של 300 ק”ג חומר נפץ, כמו על סוס? כמה לוחמים נועזים אתם מכירים ששמם הפרטי זלמן?

זלמן אברמוב, בן 92, מקבל את פני בפרגולת העץ של מעונו הצנוע במושב מרחביה, בעמק יזרעאל, בלחיצת יד מפוקקת עצמות. בילדותי אני זוכר אותו בתחרויות הסוסיאדה, נועץ את הרומח תוך דהירה על סוסתו במטרות עץ נטועות בקרקע ומניפן אל על. לרכוב הוא ידע.

 

ב-1946, כשהיה בן 19 התגייס הנער הפלאח לקורס ימאים של הפל”ים, היחידה של הפלמ”ח, שתהפוך לימים לשייטת 13, הקומנדו הימי הישראלי. מפקדו היה יוחאי בן נון. אברמוב סיפר ל”פרות קדושות” על חבלי הלידה של היחידה, כאשר האויב היה, בעיקר, הבריטים:

אברמוב: יוחאי היה פלמחניק ותיק כבר והוא עשה חיל בפלמ”ח בכמה תפקידים. ב-1945, בתקופת המאבק בבריטים קרא לו מפקד הפלוגה הימית  אברהם זכאי ואמר לו: ‘יוחאי תשמע, מחר בלילה הפלמ”ח הולך לפוצץ את הרכבות (ליל הרכבות), מה דעתך, צריך לעשות גם משהו בנמל, אנחנו ימאים. אתה מקבל ממני עכשיו פקודה לפוצץ איזו אוניה אחת או שתיים בריטיות’… יוחאי היה ירושלמי, הוא לא ידע אפילו לשחות.

באר:  יוחאי בן נון לא ידע לשחות?

אברמוב:  באותו זמן הוא למד לשחות. גם אני לא ידעתי לשחות…

באר:  לא היה ים במרחביה…

אברמוב:  לא היה ים במרחביה ולא היה ים בבית הכרם בירושלים, איפה שהוא גדל. אבל הוא היה כבר מ”מ וותיק. הוא בעצם כבר השתחרר אז. הוא נסע לירושלים משוחרר ונרשם ללימודי רפואה. הוא נעצר בדרך בבית קפה בחדרה ושמה פגש אותו המ”פ שלו מהפל”ים, שעבר שם, כי כולם נעצרו שם בקיוסק הזה. ואמר לו: לאן אתה נוסע? ויוחאי אמר לו: אני השתחררתי עכשיו אחרי 3 שנים ואני רוצה לנסוע ללמוד רפואה. עכשיו זה הזמן ללמוד רפואה, עכשיו שהתחילו להביא אותם? הוא אומר לו. מה זה “הביאו אותם”? מאיפה “הביאו אותם?” את המעפילים. התחילה ההעפלה. וצריכים עכשיו לטפל בזה. אז יוחאי כבר לא נסע לירושלים, אלא לשדות ים.

באר:  אז הוא השתחרר ובאותו יום התגייס?

אברמוב:  השחרור לא היה שחרור והגיוס לא היה גיוס…

באר:  אז יוחאי בן נון נוסע לשדות ים.

אברמוב:  למחרת בלילה הוא פוצץ שתי ספינות בנמל.

באר:  איך?

אברמוב:  הוא התחיל להתרוצץ בין החבלנים של הפלמ”ח, שהחזיקו חומרי נפץ. עזרו לו. מנגנונים ופתילים ועניינים…והרכיב מטען…

באר:  אבל המטען היה בתוך האוניה או מתחת למים?

אברמוב:  לא, שחו…

באר:  אתה אומר שהוא לא ידע לשחות?

אברמוב:  הוא כבר ידע לשחות קצת .. לא שחיין, הוא לא היה יכול לצלוח את הלה-מנש, בשום אופן.

באר:  היו כבר חליפות צלילה, אז?

אברמוב:  שום חליפות. זה לא, אבל מה כן, המטען – לקחו פנימית של אופנוע, הלכו לפאנצ’ר-מאעכר, חתך את הפנימית, מילא בתוכו חומר נפץ, תיקן את הפנצ’ר. הכינו מנגנון השהיה, שהיה מבוסס על זה שלוחצים אמפולה, דרך הגומי. נשברת הזכוכית והיה מטפטף חומר. החומר הזה מאכל איזה דופן בפנים וגורם להתלקחות. אם יודעים את הגובה של הדופן אז יודעים שזה יקח 20 דקות, או חצי שעה. בצורה הזאת, עם החבלנים של הפלמ”ח, הוא הכין מטען לפי הפטנט הזה..

באר:  כמה התראה הוא קיבל?

אברמוב:  24 שעות.

באר:  ב-24 שעות הוא עשה את הכל? הכין את המטענים… מאיפה הם ידעו להטביע אוניות?

אברמוב:  הם לא ידעו כלום. הם ידעו שאם הם יצליחו להדביק לדופן של האוניה מטען והמטען יתפוצץ בעוד שעתיים אז יהיה פיצוץ ואז יהיה חור בדופן.

באר:  ואיך מדביקים את המטען לדופן, במגנט?

אברמוב:  לא היו מגנטים, אז היו משתמשים בקלמרות (מלחציים) של עץ. של נגרים. תופסים את החרטום עם קלמרה של עץ ומהדקים. אז זה תופס…

באר:  אז זו עבודה של נגרים יותר מאשר של קומנדו ימי?

אברמוב:  עבודה של נגרים ופאנצ’ר-מעאכרים, אנשים עם ראש, שחושב.

באר:  המטען, מתחת למים עם קלמרות?

אברמוב:  כן. יוחאי באותו לילה נהיה המפקד של החוליה הימית, שזה שייטת 13 של היום.

באר:  כלומר, למחרת הקימו את שייטת 13?

אברמוב:  למחרת הוא השאיר את החבר’ה שעזרו לו, קראו להם ‘החוליה’ …במטה הפלוגה אמרו לו: ‘תמשיך עם זה’.

באר:  מה היו תוצאות הפיצוץ?

אברמוב:  התוצאה היתה שהאוניה קיבלה חור קטן…

באר:  אבל לא טבעה?

אברמוב:  היא שקעה חצי שקיעה בתוך הנמל, זה לא…

באר:  זו היתה אוניה גדולה?

אברמוב:  לא, זו היתה ספינת משמר. סירה. אבל יוחאי באות לילה הקים את החוליה. 4-5 חברים ותיקים, שנשארו איתו ואלו היו ראשוני השייטת. ואני השתלבתי לחבורה הזאת. 

באר:  מה היתה הפעולה הימית הבאה?

אברמוב:  יוחאי המשיך לרדוף אחרי האנגלים שנתיים…

באר:  בפיגועים מוצלחים?

אברמוב:  כולם היו ברמה של פיצוץ, שצריך לתקן את החור. הוא לא הטביע כלום. יש רשימה; פעלו פה, פעלו שם.

באר:  ספינות משמר, בעיקר?

אברמוב:  ספינות משמר.

באר:  זה עזר להעפלה, הפיגועים הללו?

אברמוב:  זה עזר מוראלית. וזה בלבל את האנגלים בצורה משוגעת. בלילות כל האניות הבריטיות בנמל חיפה היו זורקות פצצות עומק. כל חצי שעה, כל רבע שעה, זורקים בחרטום, זורקים בירכתיים, הם היו בלחץ… זו כבר סיבה טובה.  

יוחאי נשאר מפקד חוליה. שנתיים ימים עם ה-4-5-6 חבר’ה שלו, כל הזמן חיפשו פטנטים.  למשל, פטנט אדיר – הם לא יכלו יותר להגיע בשחייה אל האוניות; האנגלים זרקו פצצות עומק ולחבר’ה שלנו לא היה שום ציוד, חורף וקור כלבים, הם שוחים בלילה ומתים מקור. היה להם בחבורה גאון, אחד מקיבוץ  גבעת השלושה, עוזי שרוני, והוא שהקים את היחידות הראשונות של חיל הים, ששיגרו טילי גבריאל. הוא התחיל לפתח את זה כבר ב-1946 ואנחנו היינו החיילים שלו; לעזור לו מפה, להחזיק את החבל משם.

באר:  אתה רוצה לומר שהשורשים של טילי גבריאל היו כבר ב-1946?

אברמוב:  כן!

עיכוב לא צפוי בפעילות הימית התרחש כשיוחאי בן-נון הצטרף לכוח של חטיבת הראל בקרב הכושל על נבי סמואל. מפקד הפלוגה, חיים פוזננסקי, קיבל פקודת נסיגה, אך בתגובה הוא הורה לקשר לסגור את מכשיר הקשר והמשיך בהסתערות, שבה נהרגו מרבית חיילי הפלוגה, רבים מהם עולים חדשים, וגם הוא עצמו. יוחאי נפצע קשה. ב-23 באפריל רשם בן גוריון ביומנו “15 בחורים נהרגו ביניהם גם המפקד יוחאי…“

 אברמוב:  אז הודיעו לאמא שלו שהוא נהרג והיא התאבלה עליו יומיים.

באר:  אז מתי אתם חוזרים לפעילות ימית?

אברמוב:  אז היה כבר 15 במאי והתחילה המלחמה הגדולה, התחלנו להקים את השייטת. התאספנו כמה חבר’ה, לא אמרו את המילה ‘שייטת’, אבל מחזירים את ‘החוליה של יוחאי’. ואחרי איזה חודשיים, יוחאי, שהתאושש מהפציעה ובא אלינו ליפו צולע, מסכן ורזה, אמר ‘חבר’ה תחזיקו מעמד, אל תברחו’ – היינו חבר’ה שמתים לפייט וכאן אנחנו מדברים, צוללים ולא עושים כלום, ולא יודעים איך נעשה בכלל. אמר: ‘תחזיקו מעמד, אני מבריא, אני אחזור ונעשה משהו’.

ואז הגיעה השמועה שבאיטליה מצאו החבר’ה של הרכש שהסתובבו באירופה וחיפשו כל מיני נשקים את היחידה של הקומנדו הימי האיטלקי. עליהם הם שמעו קודם. ידעו שהיתה יחידה מפוארת…

באר:  למה שהם יעזרו לכם?

אברמוב:  הם לא עזרו לנו. אחרי שהאנגלים ניצחו את הגרמנים היחידה הזו נמוגה. כל אחד הלך לדרכו וזהו…

ואז מצאו את היחידה הזאת ובעיקר את הסירות נפץ. כבר ידעו מה זה. וחיפשו איש, בעל מקצוע, ומצאו איטלקי אחד שהיה לוחם ביחידה הזאת, שנפל בשבי, במלטה או באחד הקרבות,ואמרו לו: אתה רוצה לבוא איתנו? ושכרו אותו כמו שכיר חרב. והוא בא איתנו לארץ ונהיה אחד מגיבורי השייטת, האיטלקי הזה. פיורנצו קפריוטי, קראו לו. לוחם אמיתי…

  פיורנצו קפריוטי היה לוחם בשייטת העשירית של הצי האיטלקי הפשיסטי אשר הפעילה במלחמת העולם השנייה בהצלחה רבה סירות נפץ נגד הצי הבריטי בים התיכון, כפי שכבר סיפרנו. ביולי 1941 נפל בשבי הבריטי, שבו הוחזק כארבע שנים. ביוני 1948 גויס ע”י אפרים אילין להדריך את אנשיו של בן נון בהפעלת סירות הנפץ. האימונים התקיימו במים השקטים של הכנרת, לפני שעברו אל הים התיכון.  

אברמוב: בסירות היו אלוף. את המנגנונים של החבלה, את כל המערכות, את הטקטיקה, איך קופצים למים, את כל הדברים. דבר אחד הוא לא ידע ולא רצה לדעת – איך חוזרים הביתה… זה לא היה בתכנית שלהם. כשאנחנו התחלנו להתאמן איתו והיינו חבר’ה רציניים, וכבר קפצנו למים, ושאלנו: איך חוזרים? הוא אמר: “מה זה חוזרים? לא חוזרים! אם יהיה לכם מזל תהיו בשבי, מה יכול להיות? אני ישבתי ארבע שנים בשבי. ואם לא יהיה לכם מזל, אתם במילא בקרב כזה שחלק לא חוזרים. אז לא תחזרו”.

ואנחנו אמרנו לו: אנחנו חוזרים הביתה; אנחנו לא נשארים בשבי אצל הערבים. והמצאנו את הטקטיקה והטכניקה איך חוזרים. והוא כעס עלינו. הוא אמר שאתם מסגירים את עצמכם ותיפלו בשבי וזה יהיה יותר גרוע. ולא שאלנו אותו. אבל הוא התחבר אלינו כל-כך נפשית, לא יתואר.

באר:  היתה לו עמדה אידיאולוגית?

אברמוב: הוא היה פשיסט מוחלט בדעות שלו. ככה הוא בא אלינו – חייל פשיסט מאיטליה. כשהוא ראה אותנו הוא שאל את יוחאי המפקד: מתי יבואו החיילים? זה לא חיילים אלה. כולם פרחחים, הולכים יחפים, בסנדלים, מכנסים קצרות, אין להם מדים, אין להם בגדים, אין להם דרגות. זה חיילים, זה? לאט, לאט הוא ראה שאנחנו טובים. שיש לנו מוטיבציה טובה, שאנחנו טכנאים טובים, שאנחנו חשמלאים טובים, שאנחנו יודעים לעבוד. אז אחרי איזה חודשיים הוא אמר שאם היו לי באיטליה 300 כאלה הייינו מנצחיים את אנגליה. הוא התאהב בנו אהבת נפש, האיטלקי הזה. ואנחנו החזרנו לו אהבה והחזרנו לו כבוד. הוא היה פנסיונר של הצבא האיטלקי, אנחנו עשינו אותו מפקד הקומנדו הימי הישראלי. עם דרגות. עם הכל.

באר:  כמה זמן הוא היה איתכם?

אברמוב:  אחרי הקורסים הראשונים הוא חזר הביתה. וצה”ל עזר לו להשתקם. והילוו לו כסף להקים מפעל של מתכת. והוא נשאר מחובר אלינו…

באר:  דיברתם איתו אנגלית?

אברמוב:  הוא דיבר אנגלית. רובנו ידע אנגלית, היו מבינינו מהותיקים שידעו איטלקית, מההעפלה, אני לא זה ולא זה. דיברתי איתו ערבית (צוחק).

באר:  מה היה העיקרון של סירות הנפץ? איך היו מכוונים את הסירה?

אברמוב:  עם הגה. הרוכב היה יושב על הסירה…

באר:  אצל האיטלקים מה היה הרעיון, שלפני המפגש עם דופן האוניה קופצים למים?

אברמוב: קופצים למים. זה היה פשוט מאד מבחינה טכנית. הסירה היתה מהירה מאד, לוקחת טוב את הים. קופצת על הגלים טוב…

באר:  סירה כזאת מטביעה אוניה?

אברמוב:  בחמש דקות היא הטביעה אוניה מול העיניים שלי (צוחק). זה 300 ק”ג חומר נפץ שנכנס לך בדופן, שום דבר לא יכול להחזיק.

באר:  כמה סירות נפץ קניתם?

אברמוב:  קנו עשר. שש בהתחלה, אח”כ עוד כמה. אח”כ התחלנו לייצר סירות כאלה לבד…

באר:  היה לכם אז כבר חליפות צלילה וחמצן?

אברמוב:  לא. שום דבר.

באר:  אז האיטלקי הזה מלמד אתכם…

אברמוב:  עד העניין הזה שלא צריך להיחלץ…

באר:  שאין תכנית מילוט?

אברמוב: אין אפשרות וזה גם לא יצליח. הולכים לקרב ואם לא נהרג נהיה שבויים ואם נהיה שבויים נחזור הביתה, מה יכול להיות?  אמרנו לו אנחנו לא הולכים לשבי לערבים. לקחנו סירה אחת, הפכנו אותה לסירת האם – שהיא מחלצת, שיש צוות של שני אנשים עליה, שמחפשים את הניצולים בים וצריך להחזיר אותם הביתה. וכך היה בדיוק.

כשהגיע היום הגורלי, אז היינו עם 3 סירות חמושות עם כ”א 300 ק”ג חומר נפץ ועוד סירה רביעית, שזו סירת החילוץ ועליה שני חבר’ה. סך-הכל חמישה אנשים.

באר:  אז אתם חמישה אנשים, יוחאי בן נון, אתה…

אברמוב:  ויעקב ורדי. והשניים האחרים ריטוב וברוקמן. כולם שלנו, התאמנו ביחד. אף אחד לא ידע מי הולך לסירה הזאת ומי לסירה הזאת, בכלל, וכולם היו טובים..

באר:  איך ידעתם שהאוניה פארוק מגיעה?

אברמוב:  עקבו אחריה מטוסים של חיל האוויר. מטוס של חיל האוויר עבר מעלינו והיינו בים, ומסר ששתי אוניות מצריות משוטטות מול חופי עזה בערך. אז התארגנו ויצרו איתן מגע עין. ראינו אותם.

באר:  זה כבר חושך?

אברמוב:  לפנות ערב.

באר:  באיזה מרחקים, בערך?

אברמוב:  כשני קילומטר, ראינו אותן. ואז נכנסה ההפוגה לתוקפה ואמרו לנו תסעו הביתה. אין פעולה. והלכנו לישון – היינו עייפים – על אוניית האם שלנו, “בן הכט”.

ואז היה לחץ נורא מצד חיל הים, שתהיה פעולה, הנה יש הזדמנות. שעתיים מאוחר יותר, כבר היה לילה, תשע בערב בערך, אמרו – היתה הפרה של הפסקת האש – תפעלו!

באר:  זה היה נכון (הפרת הפסקת האש)?

אברמוב:  אני לא שמעתי מזה (צוחק)…

לימים סיפר יוחאי בן נון כי באותו לילה קיבל מברק מבן גוריון “אל יוחאי – פעל במלוא הכוח, דוד בן-גוריון”. אחר-כך הוסיף ” הורידו לתהומות את שתי האוניות המצריות.” בן נון העיד בספר שיצא לזכרו ב-1994, כי “מבחינה מבצעית היה טיבוע האמיר פארוק מאמץ התקפי ישראלי שהתחולל נגד הצי המצרי במקביל למבצע ‘יואב'”. ראיה אסטרטגית זאת של פני המלחמה ולחצים קשים שהופעלו על בן גוריון לפעול שכנעו אותו, כנראה, שכדאי לישראל להפר את הפסקת האש בעבור הטבעת אונית הדגל המצרית.

אברמוב:  ואז קמנו מהדרגשים, ששכבנו באוניה למטה, והתאספנו במטבח של האוניה הקטנה הזאת ויוחאי אמר: תשמעו, אנחנו הולכים! זלמן – אתה תלך על זאת ואתה תלך על זאת. קיבלנו את התפקידים, אני על האוניה הגדולה, פארוק, והשני, ורדי, על הקטנה יותר, ויוחאי אמר: אני נשאר רזרבה כי אם מישהו מכם לא יפגע אז אני אלך במקומו. והיות ואני נבחרתי ראשון שסירת ההצלה הולכת אחרי, להוציא אותי מהמים. זה מה שהיה. הצליח יוצא מהכלל כל העניין הזה.

באר:  זה אמצע הלילה, המים קפואים… כפור כלבים…

אברמוב:  קר, נו…

באר:  אבל איך אתה שורד בחורף במים? אפילו 10 דקות?

אברמוב:  ראשית כל זה לא חורף, זה אוקטובר. לילה, קר, קר. אבל, בסדר, שורדים. ואני מפעיל סירה, כמו שמפעילים סירה, בלי שום חוכמות מיוחדות.

באר:  באיזה מרחק מהאוניה אתה צריך לקפוץ?

אברמוב:  רסמי – במאה מטר. באופן מעשי – מי יכול לדעת? הסירה רצה במהירות. חושך. והיא טסה במהירות עצומה, קופצת על הגלים, ככה, אתה לא יודע בכלל איפה אתה. אבל אתה רואה את המטרה מול העיניים שלך ואתה מתקרב אליה עד שאתה אומר: זהו, עכשיו!

ואז, לכולנו קרה אותו פנצ’ר; כדי שנינצל, לפי התורה של האיטלקים אנחנו קשורים למצוף, שעליו אנחנו אמורים להיפלט לים ולשכב עליו עד שיאספו אותנו. והמצוף קשור לסירה שהולכת להתפוצץ. אז אני קיבלתי פקודה ושהסתערתי, דבר ראשון ניתקתי את החבל ממני. לא רציתי להיות קשור לסירה. באה לי הברקה כזאת בראש.

באר:  למה?

אברמוב:  כי אם אני קשור לסירה והחבל לא ישחרר אותי היא תגרור אותי לפיצוץ. והסתערתי. נתתי טורים והגעתי למרחק שחשבתי שזה המרחק המתאים…

אז מי הטביע את הפארוק?

זלמן אברמוב יצא אל הפארוק רכוב על סירת הנפץ שלו ושיגר אותה לעבר הירכתיים של האוניה. יעקב ורדי, שיצא אחריו, פנה אף הוא לתקוף את הפארוק, כנראה בטעות, אף שיועד על פי התכנית לתקוף את שולת המוקשים שהתלוותה אליה.  גם אות הגבורה שקיבל יוחאי בן נון, לאחר הפעולה, מציין זאת: “…בשעת ההתקפה של כוחות חיל הים על צי האויב גילה מפקד ההתקפה, רב-חובל יוחאי בן-נון, כי אחד מפקודיו אינו מתקיף אוניית-אויב שצוינה בתוכנית…”

אחרי ההסתערות של אברמוב יצא ורדי אחריו והפעיל את מנגנון ההשהיה של סירת הנפץ, אך לא הצליח להשתחרר מהחבל ולכן לא היה יכול לקפוץ מהסירה. וכך, בעוד שעון ההשהיה מונה את דקותיו המועטות לאחור, נאלץ ורדי לחוג סביב לפארוק בניסיון להשתחרר מהחבל. בשלב הזה מבחין ורדי באברמוב במים, מנסה לעלות על סירת הנפץ שלו.

באר:  אז אתה הולך על הפארוק, וורדי?.

אברמוב:  אני הולך על הפארוק. וורדי מתבלבל והולך על הפארוק גם כן. במקום על הקטנה. ככה קראנו לה: ‘הקטנה’.

באר:  אז היו שתי פגיעות בפארוק?

אברמוב:  כאן מתחילה התעלומה; אני הלכתי על הפארוק. את החבל שחררתי וכשהיה צריך לקפוץ למים קפצתי, לא מחובר. ורדי היה קשור, כמו שלמדנו. והוא ראה שהחבל לא משתחרר אז הוא עשה סיבוב והתיר את החבל. ואז אני כבר הייתי במים וראיתי אותו, אבל לא ידעתי שזה הוא – חשבתי שבאו להוציא אותי. אז טיפסתי אליו מן הירכתיים. אז פתאום אני רואה את ורדי. אני אומר לו: מה אתה עושה פה, ורדי? הוא אומר לי: אתה הסתערת אז הסתערתי אחריך. הוא לא שמע את הפקודה של יוחאי. הוא עד היום נשאר תקוע עם זה, שיוחאי אמר לו להסתער על ‘הגדולה’. כל אחד צריך לשמור על הכבוד שלו ועל הזכויות שלו.

באר:  זה היה פיצוץ רציני?

אברמוב:  אני אפילו לא שמעתי את הפיצוץ. אני הייתי מעורבב בתוך המים. הרמתי את הראש מהמים וראיתי את האוניה מולי ולא ידעתי אם פגעתי או לא פגעתי, והייתי מודאג מאד, אבל כעבור רגע שמעתי את הרעש של המים נכנסים פנימה לתוך חדרי הדוודים והתסיסה של מי ים שבאו על תנורים בוערים, והיתה תסיסה כזאת, טסססס…… קיטור, ועשן יצא מכל הסדקים ומכל החורים. כל האוניה התכסתה בשנייה בעשן, אז ידעתי שפגעתי. היא היתה צפה וירתה והכל אבל פגעתי…

באר:  ירו עליכם בזמן הזה?

אברמוב:  בזמן שאנחנו הסתערנו התחילו לירות עלינו, בכל הכלים. הם היו כל אחר הצהרים דרוכים בעמדות ירי…

באר: ירו מהפארוק?

אברמוב:  מהפארוק ומהאוניה השנייה.

באר: אתה רואה מה שורדי ויוחאי עושים בזמן הזה?

אברמוב:  לא. שנייה אחרי זה אני רואה שאני חי וקיים, ואני רואה שהאוניה פגועה ואני מבסוט, ואני רואה שסירה משוטטת, לא רחוק ממני. סירה שלנו. אני רואה את הסילואטה ומכיר את הצורה. אז אני נותן אליה שחיה, תופס אותה בירכתיים, עולה עליה מאחורנית ואני רואה שזה ורדי. כשהוא היה צריך לתקוף את השנייה. בשבילנו, בזמן הפעולה עצמה, חיינו בטעות כולנו. הוא היה צריך לתקוף את השנייה אבל הלך על הפארוק. אז כשהאוניה השנייה התפוצצה, שזה יוחאי שפוצץ אותה, אמרתי: הנה ורדי פוצץ עכשיו את זאת. והיא התפוצצה לא סתם פתאום החרטום קפץ לגובה. השנייה. אז הייתי מבסוט, חשבתי שזה ורדי.

באר:  אז אתה עולה על סירת הנפץ שלו?

אברמוב:  אבל אני לא יודע שזאת סירת נפץ לפני פיצוץ…

באר:  ואז, כשהתברר לך שהוא עוד לא ירה בעצם?

אברמוב:  עליתי עליו מאחורנית ואמרתי: ורדי, מה אתה עושה פה? הוא אומר לי: אני הלכתי אחריך. אמרתי לו: היא כבר דפוקה ואין לי פנס על הראש כי האינפרא-אדום נפל לי, אז תביא אותי לסירת האם ואל תבוא לדפוק אותה. אז הוא אומר לי: זלמן, ההפעלה של ההשמדה עצמית – הפתיל כבר בוער. לסירות האלה היה פתיל של שלוש וחצי דקות, וזה עבד כבר…

באר: וכל הסיבוב הזה הוא שלוש וחצי דקות?

אברמוב:  כן, זה לא לוקח הרבה זמן. אולי דקה. אז אני לא התווכחתי איתו, אני התגלשתי ממנו חזרה למים באותה שנייה. ואז הוא הסתער פעם שנייה.

באר:  ופגע?

אברמוב:  פגע, לא פגע, יש כל מיני שאלות על זה… אבל לא מדברים על זה…

 ורדי

יעקב ורדי, בן 95, יליד פולין, מתגורר בחיפה, העיר שבה נלחם כפלמ”חניק ב-1948. כמו את זלמן גם אותו צירף יוחאי בן-נון ליחידה הימית שהקים ולקח אותו איתו לפעולה נגד פארוק.

באר:  זלמן אמר שבפעולה יוחאי נתן לו הוראה ללכת על הפארוק, ולך הוא נתן הוראה ללכת על השולת מוקשים…

ורדי:  זה הכל בעלולס… יש אנשים שזוכרים יותר טוב ויש אנשים שזוכרים פחות טוב. לי במקרה יש זיכרון טוב. אז כל אחד יכול לספר לך מה שהוא רוצה. “בן הכט” היתה האוניה שהיינו עליה. התכנון היה שאם שתי האוניות לא זזות, על עוגן, אז זלמן יתקוף את הפארוק ואני אתקוף את שולת המוקשים, ויוחאי יהיה ברזרבה. אבל באותו הזמן היה גם תכנון שאם האוניות בתנועה, אז הרבה יותר קשה לפגוע, אז התכנון היה שזלמן ואני תוקפים את הפארוק ויוחאי יתקוף את שולת המוקשים. זאת היא האמת ועם זה יצאנו לפעולה.

באר:  אז מי שהתבלבל בסיפור זה זלמן?

ורדי:  כל אחד יכול לספר לך מה שהוא רוצה. אני מספר לך מה שאני זוכר.

באר:  הם היו בתנועה, הספינות?

ורדי:  כן.

חזרה לפארוק – 50 שנה אחרי

במשך שנים רבות התהלכה שמועה בחיל הים לפיה הסירה של ורדי לא התפוצצה וכי היא שמורה בידי המצרים. מאז מלחמת ששת הימים נעשו כמה צלילות אל הפארוק, שטבעה במים רדודים, כשני מייל מנמל עזה. אליעזר שביט (“גייזי”),  סיפר על אחת מהן:

 “… הספינה, אוניית עץ, על הסיפון בחרטום תותח ובגוף הספינה פעור חור גדול ממטען הנפץ ששילח בה יוחאי בן-נון… האוניה שקעה ונשארה לעמוד ישרה וזקופה כמו על מבדוק. אפשר היה לסייר סביבה על הסיפון בעניין רב..”

 שביט טועה, בן-נון לא שיגר את סירת הנפץ אל הפארוק, אבל מעדותו ניתן ללמוד כי נראתה רק פגיעה אחת באוניה – הפגיעה של אברמוב.

  יוחאי בן נון, מפקד הפעולה, מייסד השייטת ומפקד חיל הים, בעל אות הגבורה, נפטר ב-1994. ארבע שנים לאחר מותו, במלאת 50 שנה להטבעת “האמיר פארוק” יצא לאתר הטביעה צוות צוללנים ישראלי, שאותו ליוו אברמוב וורדי, במטרה לפתור סופית את התעלומה – מי הטביע את המשחתת המצרית. הצוללן, אלכס פוגלמן, תיאר את הצלילה הקובעת שהתקיימה ב-25 לאוקטובר 1998:

“מלמעלה, מראה מיוחד במינו, המזכיר את צילומי הטיטניק…  סריקה לאורך דופן ימין השקועה כמעט כולה. פניה ימינה מביאה אותנו לדופן שמאל ומיד לחור הענק ולסדק החוצה את האונייה לשניים, פגיעתו של זלמן, שגרמה לפיצוץ מערכת הדוודים. המראה מדהים. הווסתים כמעט ונופלים מהפה למראה המפלצתי של הנזק, ומיד לנגד עיני חולף בחלום המראה של מלחמת דוד וגולית...
לאחר התעשתות קצרה, סריקה לאורך החרטום מביאה אותנו בהתרגשות של ילדים ל”חור של ורדי”, שפרץ את המדורים הקדמיים וגרם, ככל הנראה, לטביעת הסופית של האמיר-אל פארוק… המעגל נסגר”, סיכם הצוללן פוגלמן.

נעשה רגע קפיצה בזמן – כמה שבועות אחרי העלאת הפרק הזה בפודקאסט “פרות קדושות”, אני מקבל שיחת טלפון מרן לוי, קולגה בעל הפודקאסט הנשמע ביותר בישראל “עושים היסטוריה”. כך נשמעה ההודעה המוקלטת שהוא השאיר לי:

בדיוק סיימתי להקשיב לפרק שלך על הטבעת האמיר פארוק. נהניתי לאללה… פרק מרתק!

רציתי להוסיף לך משהו קטן. נדיר שאני משתתף בצד של ההיסטוריה – הייתי בחיל הים, ואתה סיפרת על הצלילה ב-1998 לאמיר פארוק – זו כנראה צלילה שאני הייתי חלק מהסיפור. הייתי אז מפקד ספינת דבור של חיל הים בעזה, וצללו שם למטה ואני ידעתי שהם עושים את זה והייתה כוננות. חיל הים הפלסטיני היה אז כמה סירות קטנות כאלה, אבל הם היו חיל ים קטן.  זה באמת, אני חושב שחצי שעה אחרי שהספינה עם הצוללים עגנה מעל האמיר פארוק הוזנקו אליה הספינות הפלסטינאיות, כי הם כאילו היו במים הטריטוריאליים של עזה – למרות שאין דבר כזה. לא ידענו מה הם הולכים לעשות איתם, זה היה כנראה סתם בשביל השואו. להפגין נוכחות. אבל מיד הקפיצו אותנו, את ספינו הדבור שהיו באזור ואז מיהרנו כולם לשם כי חששנו שיחטפו אותם. אז הגענו לשם אני חושב, 3 ספינות דבור, די מהר, כמה דקות אחרי שהגיעו הפלסטינאים. והיה מין מצב כזה מאוד משונה; אני חושב שהיו שתי ספינות פלסטינאיות, או משהו כזה, עם חיילים חמושים עליהם, פלסטינאים חמושים, בספינות משטרה קטנות כאלה. ואנחנו שלוש ספינות דבור מקיפים את כל ספינת הצוללנים והספינות הפלסטינאיות. מין כזה מצב לא ברור; נלחמים איתם או שאנחנו רק נמצאים שם ששום דבר לא יקרה? ואני זוכר שאני נורא חששתי מזה שהחיילים הפלסטינאים היו שם עם נשקים עם מחסניות בפנים והחיילים שלנו היו בעמדות קרב, עם הנשקים שלהם. אני חששתי שמישהו הולך לפלוט כדור וזה הולך להידרדר מיד לאיזה קרב מטורף כזה מטווח אפס. אני קודם כל הדרכתי את החיילים שלי שלא יתקרבו בכלל עם האצבעות להדק, וכל הזמן הייתי עם העיניים על החיילים הפלסטינאים, שלא בטעות יפלטו איזה כדור. היתה שם איזו רבע שעה מאד מתוחה כזו – לא בדיוק קרב אבל תחושה שצעד אחד לא נכון והולך להיות פיצוץ. לשמחתנו זה נגמר בסדר ושחררו את הספינה הישראלית… זה היה הסיפור על הצלילה לאמיר פארוק.

 נחזור לעניין הצלילה המאוחרת וממצאיה:

איך בכל-זאת אפשר להסביר את הממצאים הסותרים בין הצלילות הקודמות לממצאי הצלילה הזאת?

עשו צלילה לאחרונה ומצאו שתי פגיעות. ככה קראתי…  אני אומר לאברמוב:

אברמוב:  קראת נכון. אבל יש שאלה רצינית מאד (צוחק).

באר:  מהי?

אברמוב:  השאלה, פגיעה אחת, זו שאני פגעתי, כל הדופן קרועה. הפגיעה השנייה זה שני חורים עגולים ששרטטו אותם במחוגה. קוטר כזה, בערך (מדגים). עגול. והמחשבה היא שזה בתי העוגן שעם החמישים שנים שעברו, הברגים נשברו, והעוגן קרס למטה, ונשארו שני חורים. אבל אנחנו השארנו את זה לורדי עם כבוד גדול. הוא אמר: הנה, הנה…

באר:  יכול להיות שורדי פיספס, אתה אומר?

אברמוב:  יכול להיות שהוא פיספס. אבל הוא היה שם. זה לא משנה בשבילנו.

באר:  זו הסולידאריות שלכם?

אברמוב:  כן!

אני חוזר לורדי:

באר:  אז מה ראית כשקפצת מהסירה שלך?

ורדי:  ראיתי שהאוניה טובעת…

באר:  שמעת את הפיצוץ של הסירה שלך?

ורדי:  אני לא יודע, הייתי במים, יכול להיות ששמעתי ויכול להיות שלא, אני לא זוכר… אבל אלה שבאו לאסוף אותי עם הסירה אמרו שהם כן שמעו. בבדיקה שעשינו, בפעם האחרונה שנסענו לבדוק את הפארוק, ראינו את הפגיעה קדימה, שלי. הפגיעה של זלמן היתה מאחור.

באר:  אבל קראתי איזו טענה שהיו אמנם שני חורים אבל חור אחד היה עגול, כנראה של העוגן שנפל…

ורדי:  שטויות….

בחזרה לאברמוב:

באר:  רגע, ומה שקרה עם יוחאי, הוא הבין שורדי פיספס..

אברמוב:  הוא ראה שורדי לא הלך לאוניה הנכונה. אז הוא יצא במקומו. הוא ישר הסתער (על שולת המוקשים) וכשהגיע הרגע לקפוץ למים, התברר לו שהוא קשור לסירת הנפץ והוא לא יכול לקפוץ. אז הוא קפץ קשור ונגרר… והחבל נקרע.

באר:  למזלו. בלי כוונה?

אברמוב:  כוונה רעה היתה לו, כי החבל לא היה צריך להיקרע (צוחק).

באר: הוא לא חתך אותו?

אברמוב:  הוא לא חתך אותו.

באר:  אז זה פשוט נס?

אברמוב: נס, פשוט נס…

 מיהו גיבור?

הסולידאריות של חוליית סירות הנפץ הגיעה למבחן כשבן גוריון החליט להעניק אות גיבור ישראל למפקד הפעולה, יוחאי בן-נון, ולא למטביע/י פארוק.

 באר:  הוא קיבל את אות גיבור ישראל בצדק, לדעתך, או שכולכם הייתם צריכים לקבל?

אברמוב:  אנחנו כולנו היינו אותו דבר. עשו לנו כבוד גדול מאד. שנה עברה אחרי הפעולה, ושחילקו את האותות, ואז יוחאי בא אלינו ואמר: תשמעו חבר’ה, מה עושים?  צה”ל עשה 11 אותות ‘גיבור ישראל’ לכל צה”ל. היו גיבורים בצה”ל – לא אנחנו. אז אמרנו לו: תשמע יוחאי, אתה גם היית איתנו בים באותו לילה, אתה גם פיקדת עלינו, אז אתה תקבל את האות.

באר:  זאת היתה החלטה דמוקרטית של הצוות?

אברמוב:  דמוקרטית של כל הצוות. וכולם הסכימו.

באר:  אי אפשר היה לתת לכל הצוות?

אברמוב:  מה שאמרו לנו ולא הגשימו, שצה”ל יעשה עוד אותות ויחלק, ויש עוד אותות, אבל לנו לא חילקו (צוחק).

באר:  וזה לא מפריע לך?

אברמוב:  לא מפריע לי בכלל. קיבלנו כל כך הרבה כבוד עם העסק הזה, ואני באופן אישי, במיוחד בגלל שכל אחד אומר: זלמן הטביע את פארוק! לא היתה בעיה, זה הכל על שמי (צוחק).

באר:  ויוחאי הרגיש אי-נעימות, שהוא מקבל ואתם לא?

אברמוב:  כן. הוא לא אהב את זה.

באר:  איך הוא ביטא את זה?

אברמוב:  דיברנו, הוא אמר: מי צריך את זה? הוא מעולם לא הלך עם זה ומעולם לא דיבר על זה. הוא היה צנוע לגמרי…

ויעקב ורדי מוסיף על דברי חברו:

ורדי: …אז הוא אמר שבהתחלה הוא לא הסכים לזה ודרש ששלושתנו נקבל אבל בן גוריון לא הסכים ואמר: רק אחד. טוב, אז יוחאי לקח. תגיד, זה חשוב כל כך?

באר:  איך אתה הרגשת עם זה?

ורדי:  מצוין. הרגשתי טוב. ואם היה לי את זה – בסופר יש לי הנחה?

בחזרה לאברמוב:

באר:  במבט אובייקטיבי, זה אות שהיה ראוי לקבל אותו?

אברמוב:  בטח! תשמע, זה היה סיכון אישי לחיים ולמוות לכל אחד מהחמישה.

באר:  כשאתם הלכתם מה היתה רמת הסיכון שחשבתם שאתם נמצאים בו?

אברמוב:  ידענו שחלק לא יחזרו. תשמע, חבר’ה צעירים כמעט לא חושבים על המוות בכלל. חושבים על דברים אחרים. ידענו שאנחנו בסכנת מוות… עפו קליעים עלינו המון. אני ראיתי אותם רצים במים, את הקליעים.

באר:  יריתם בחזרה?

אברמוב: לא, איפה יכולנו לירות?

באר:  הייתם בכלל עם נשק?

אברמוב:  בלי נשק…

באר:  בלי נשק, בלי בלוני חמצן, בלי חליפות אמודאים…

אברמוב:  שום דבר…

באר:  יחפנים…

אברמוב: יחפנים לגמרי (צוחק).

 מה קרה לניצולים המצריים

הראשון שחולץ מהמים לאחר טביעת הפארוק היה אברמוב. ורדי, ששהה במים בזמן טביעת הפארוק הוקף עשרות חיילים מצריים, ניצולים מהאוניה, רובם פצועים.

ורדי: הם כולם טבעו. אומרים 500. הרבה נפגעו מהפיצוצים. מי שנשאר באוניה טבע. אני הייתי בים בין המצרים שהיו פצועים בים, כיוון שהייתי לא רחוק מהפארוק. אני קפצתי די קרוב. היו פצועים. שאגו…

באר:  כל החיילים טבעו? איך זה שלא היו ניצולים?

ורדי:  מי שנשאר באוניה טבע עם האוניה. מי יציל אותם?

אברמוב מוסיף:

אברמוב:  דיברו על 500 מצרים שטבעו...

באר:  כמה היו על האוניה הזאת?

אברמוב:  150 חברי צוות וגדוד תגבורת, שרצו להוריד אותו בחוף.

באר:  היא טבעה במהירות כזאת?

אברמוב:  היא טבעה במהירות. דקות. עד שהיא טבעה היא ירתה והיתה מהומת אלוהים ופתאום – הייתי לא רחוק ממנה – היא החלה לנטות על הדופן השמאלית שלה, להישכב קצת, ואז היא קיבלה את המסה של המים בפנים אז החרטום התרומם למעלה. פתאום אני רואה את החרטום שלה יוצא לאמצע השמים. היה ירח קטן מאד, ירח ששוקע. ואז היא הזדקפה למעלה והתחילה לרדת ככה. בדקות. הייתי עוד במים…

באר:  ולא היו ניצולים סביבכם?

אספר לך עוד סיפור – כל הזמן אני רק מסתבך – כשהאוניה כבר התחילה לטבוע וכולנו היינו במים והתחלנו לעלות על סירת ההצלה, והערבים התחילו לקפוץ מהמים, בכמויות ככה מהדופן, בעשרות, קפצו למים ובדקה הם הגיעו לסירה שלנו ותפסו אותה בדופן. אני ויוחאי היינו על הסיפון של סירת ההצלה, ורדי עוד לא היה איתנו. הוא עוד היה במים. ריטוב וברוקמן נהגו את סירת ההצלה. ריטוב חיפש את ורדי במים ופתאום אני ויוחאי רואים, שהסירה הזאת ידיים תופסות אותה ועוד רגע הופכים אותה ומטביעים אותה יחד איתנו…

באר:  הם בכלל ידעו מי אתם?

אברמוב:  הם לא ידעו כלום, הם לא צריכים לדעת. זה בן אדם שרוצה להציל את עצמו – גם אני הייתי עושה את אותו הדבר אם זו היתה סירה ערבית – מה איכפת לי, אני רוצה להינצל.

באר:  מה עשיתם?

אברמוב:  מה עשינו? היה לנו מזל וגם שכל – על סיפון הסירה היו שני משוטי הצלה קטנים מחוברים בקלמרות. כשהערבים התחילו להסתער, אני ויוחאי, בלי לדבר בכלל, תפסנו את המשוטים והתחלנו להוריד עליהם מכות… על הידיים ועל הראש ועל הכתפיים…

באר:  ואז הם עזבו?

אברמוב:  … אחד כזה שאתה מוריד לו מכה על הכתף… ותוך כדי זה הסירה שלנו המשיכה לחתור, חצתה קדימה את כל המעגל של עשרות הערבים עד שיצאנו מהצד השני ולא היו ערבים. הם נשארו אחורנית.

בעדות של קצין מצרי שהיה על האוניה, נטען כי הניצולים קיבלו עזרה ראשונה משולת המוקשים שליוותה אותה ומספינות דייג שהגיעו מחופי עזה. קשה להבין כיצד הצליחה שולת המוקשים לסייע לאוניית האם מאחר והיא עצמה נפגעה מסירת הנפץ ששיגר אליה יוחאי בן נון והחלה לשקוע. אך בגלל מיעוט החומר שניתן למצוא על האירוע ממקורות ערביים והתעלמות המקורות הישראליים מסוגית הניצולים, קשה להגיד בוודאות מה באמת קרה לחיילים המצריים ששרדו את הפיצוץ ואת שקיעת האוניה וכמה מהם ניצלו.

 קפריוטי – היום ייסדתם את חיל הים שלכם

לפני שהחוליה של בן-נון יצאה לפעולה ביקש המדריך האיטלקי, פיורנצו קפריוטי, להצטרף אליהם כאחד הלוחמים. בסופו של דבר, הוחלט לא לצרפו על מנת למנוע תקרית דיפלומטית אם יתגלה, שאזרח איטלקי השתתף בהתקפה על הצי המצרי. אבל אחרי הטבעת הפארוק נפגשה החוליה עם המדריך האיטלקי שלהם, שצהל מאושר לנוכח הצלחת חניכיו.

אברמוב:  פגשנו את האיטלקי שמה, התחבקנו. הוא היה מאושר. הוא הסביר לנו מה שלא ידענו: הוא אמר לנו – היום הזה, היום נוצר חיל הים. חיל הים במדינות גדולות וחשובות נוצר אחרי ניצחון גדול. ואתם הלילה עשיתם את זה.

באר:  לאורך השנים שמרתם על קשר עם האיטלקי?

אברמוב:  מאד, מאד. עד שהוא מת בגיל 100. בכירים מהשייטת נסעו להלוויה שלו.. עשו לו כבוד… הוא שמר על קשר כל השנים ואנחנו שמרנו על קשר איתו. יוחאי היה נחשב אח שלו. ‘אחי הקטן’, הוא קרא לו. והוא הרוויח מאיתנו המון. אם הוא היה נשאר באיטליה הוא היה נהיה חייל משוחרר מהמלחמה מצבא מובס. הוא ישב כמה שנים בשבי, אז מה. אנחנו עשינו לו כבוד כזה…

באר:  איך הוא יישב את אהדת ישראל והציונות לפאשיזם?

אברמוב: הוא הסתדר עם זה כי אותנו הוא אהב (צוחק).

באר:  הוא היה אידיאולוג, הוא האמין בפאשיזם?

אברמוב:  שהתחלנו איתו את הקשר ידענו שהוא פשיסט, והוא גם דיבר על זה. לא יכול להיות אחרת. ככה זה. זה צבא וככה צריך להיות צבא, משמעת וכאלה דברים. אחרי שהוא ראה אותנו, אחרי כמה חודשים, חבורה של פרחחים ואין דיסטאנס וכולם בשולחן אחד, ויוחאי ולא יוחאי, ואין לנו מדים, הוא התחיל פתאום לתפוס את הכוח של יחידה שיש לה מוטיבציה טובה ובעלי מקצוע טובים, שיודעים לעבוד, מסורים ונאמנים ולא מחכים פקודות, הוא התחיל לתפוס את הצד הזה… והנשים שלנו – הוא היה מתחבק ומתנשק עם כולן…

אין מוות הירואי

ואכן, יום הטבעת הפארוק, 22 באוקטובר נקבע מאז כיום חיל הים. על המשמעות של הטבעת הפארוק כתב יוחאי בן-נון בספרו: “טבעה אניית הדגל של הצי המצרי, ה’אמיר פארוק’, ובה חמש מאות נפש, ביניהם קצינים, אנשי החצר של המלך וקרובי משפחתו. שם היתה הקצונה הבכירה של חצר המלכות המצרית… לאחר הפעולה ועד סוף מלחמת העצמאות לא נראו כוחות אויב במים שלנו“.

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שחיל הים הישראלי השתמש בסירות נפץ.

אני שואל את זלמן אברמוב:

באר:  מה היתה המשמעות של ההטבעה של פארוק בעיניך?

אברמוב: המשמעות היתה אדירה. אי אפשר לתאר. הרבה יותר מאשר  חשבנו. דבר ראשון, שיתקנו את הצי המצרי באופן מוחלט. לא יצאה יותר אוניה לים. לפני זה הם היו באים בקלי קלות, באים מול תל אביב ויורים בתותחים על החוף. 

באר:  כולל פארוק?

אברמוב:  כולל פארוק. מפגיזים קצת ובורחים. ולנו אין תשובה בכלל. האווירונים לא יכולים לפגוע באוניה. זורקים כמה פצצות, אבל אפשר להטביע אוניה בפצצות של מטוס של אז? ונשק אחר לא היה, אז היו באים כל יום-יומיים מול תל אביב מול נתניה, מול פה מול שם…

רק מידע מועט על הטבעת הפארוק ניתן למצוא במקורות ערביים, בסופו של דבר לא היה זה קרב להתגאות בו. באף אחד מהמקורות המצריים לא ניתן היה למצוא, למשל, דיווח על הגדוד המצרי שהיה על סיפונה לקראת הנחתה בחופי עזה, או נתונים על מספר האבדות והניצולים, או אזכור לפגיעה בשולת המוקשים.

סיפור טיבועה של הפארוק תועד בזיכרונותיו של אחד הקצינים המצרים, שהיה עליה, ג’לאל עלובה. הנה תקציר הדברים:

ב-21 באוקטובר 1948 היתה הספינה בפיקודו של ביקבאשי (סא”ל) צובחי עבד אל-חמיד. יחד איתה נמצאה אחת משולות המוקשים בפיקוד צאע ( רס”ן) מחמד עבד אל-פתאח אבראהים א-שאטר. שתיהן נמצאו במשימת סיור מול חוף עזה המצרי ובמרחק של 5 מייל מהחוף, כאשר הוכרזה הפסקת האש השנייה בין הערבים וישראל בערב אותו יום…

 לפתע נפגעה הספינה האמיר פארוק מטורפדו בצידה השמאלי מתחת לארובה, מצד הים. שולת המוקשים החלה להאיר את השטח בזרקור שלה, ושתי הספינות פתחו באש לעבר אנשי הטורפדו האנושיים שנתגלו במים...

כתוצאה מהפגיעה החלה האמיר פארוק לנטות על צידה השמאלי ואחר כך בקדמתה. תותח האורליקון שבפיקוד מלאזם אוול)  סגן) מחמד עטעוט ירה לעבר הטורפדו האנושי עד הרגע האחרון. היה ברור כי הספינה עומדת לטבוע וניתנה הוראת נטישה. שולת המוקשים סייעה בהגשת ציוד ההצלה, והעבירה שדר של אות מצוקה לנקודת הקישור היבשתית, ובעקבות כך יצאו דייגי המקום בסירותיהם לים כדי לסייע לצוות שנטש את הספינה ולחלצו מן הים. בקרב נהרגו כל אנשי צוות המכונות של הספינה….  (תרגום מערבית, פסח מלובני)

 אני שואל את יעקב ורדי על השפעת הטבעת הפארוק על חייו:

באר:  אתה רואה את זה שיא או אחד משיאי חייך?

ורדי:  אפשר להגיד אחד משיאי חיי… אני אגיד לך משהו, אם צריך למות אז אפשר למות מכדור, שלפעמים זה מוות איטי, אבל אם אתה מתפוצץ עם 250 ק”ג חומר נפץ, זה מוות יותר טוב. הוא מהיר…

באר:  הירואי?

ורדי:  לא הירואי. הוא מהיר. אין הירואי…מה הירואי? הוא מהיר, אז יש לו יתרון.

באר:  כשיצאתם לפעולה לקחת בחשבון שהסיכויים הם פיפטי פיפטי?

ורדי:  לא ידענו כלום. מכיוון שאתה מושך בידית ואתה לא יודע מה הולך לקרות אחרי משיכת הידית.

באר:  אבל לקחתם בחשבון שאתם לא חוזרים?

ורדי:  לא לקחנו בחשבון שום דבר. אבל כל אלה שנפרדו מאיתנו, הם לקחו בחשבון שאולי לא נחזור.

באר:  איך זה בא לידי ביטוי?

ורדי: ראית את הפרצופים שלהם…

באר:  היית מגדיר אתכם יותר מאשר חבורה של יחפנים, חובבים?

ורדי:  אני חושב שהיינו כולנו יותר הרפתקנים מאשר חלוצים או משהו. ישראלי, מה זה ישראלי? קצת הרפתקאות… אנחנו אהבנו לעשות פעולות…

באר:  הייתם יותר הרפתקנים מאשר פטריוטים?

ורדי:  נכון. איזה פטריוטים… מה זה פטריוטים…

באר:  מה זה פטריוטים?

ורדי:  אני לא יודע מה זה פטריוטים…נהנינו…

באר: לא הרגשתם פטריוטיים?

ורדי:  לא. מה זה פטריוטית, אני ישראלי, מה זה פטריוטיות…

באר:  אז מה כן דחף אתכם?

ורדי:  אנחנו ישראלים, אז צריך לעשות מה שאפשר למען המדינה. יחד עם זה, שזה נותן לנו גם סיפוק הרפתקני, גם המדינה נהנית מזה, לא? אני לא יכול לדבר על האחרים, אני בעצמי הייתי די הרפתקן…

גם זלמן אברמוב, שהטביע במו ידיו את המשחתת המצרית, כמו ורדי – חברו הטוב מזה 70 שנה – מסרב להשתמש במילים גבוהות, כאשר הוא מדבר על אותו לילה:

באר:  אתה רואה בפעולה הזאת של הפארוק את הפעולה הכי חשובה שעשית בחיים?

אברמוב:  לא יודע לענות לך על זה…

באר:  איזה מקום זה תופס לך בחיים?

אברמוב:  זה לא תופס…אני בכלל לא…  תופס כמו סיפורי סבתא, כמו צ’יזבט, כמו סיפורים.

באר:  כמו צ’יזבט, הא…

אברמוב:  כן… אני לא יכול להיפטר מזה. זה דבק בי…

על מפתן הדלת, אחרי שכבר סגרתי את מכשיר ההקלטה, מספר לי אברמוב עוד סיפור קטן על משמעותה של סולידריות אצל דור שהולך ונעלם:

בכל השנים, גם אחרי מותו של מפקדם, יוחאי בן-נון, היה לצוות הקטן של סירות הנפץ מנהג קבוע להיפגש לחברותא, בכל ערב של ה-22 באוקטובר, מועד הטבעתם של הפארוק ו”הקטנה”.

באחרית ימיו ניהל בן-נון, את המכון לחקר הימים והאגמים. יום אחד מספר בן-נון לאברמוב על המתנה היקרה שקיבל למכון שלו – ספינה שהמכס האמריקאי החרים מסוחרי קוקאין במיאמי. אבל, למרבה הצער, אין תקציב להביא אותה לארץ. זלמן אומר לו, שאין בעיה; החבר’ה מהשייטת של יוחאי יטוסו למיאמי, ויביאו את הספינה בעצמם. וכך היה. זאבי הים הקשישים מהיחידה התאחדו שוב למבצע אחרון בים. הם טסו עם בן-נון לאמריקה, הצטיידו באוכל במכולת מקומית והשיטו את המתנה במסע בן שלושה שבועות לארץ.

אלמנטרי, לא?

***

 

מוסיקה:

גוטס: הישאם חאלידי

(Carlos Estella -Amazing Strings in Motion (Jamendo

Leon Lishner and Friends: שיר הפלמ”ח (free music archive)

•  תודה מיוחדת לרזי רוזנבך, שסייע בהפקת הפרק.

  לקריאה נוספת: 

תרגום הפרק לאנגלית: Ch_31 English

אז מי באמת הטביע את הפארוק – תמצית הפרק ב”הארץ”

חיל הים המצרי במלחמת העצמאות

גייזי צולל אל הפארוק עם הדייגים של עזה

אלכס פוגלמן – דוד חוזר לגוליית – צלילה חוזרת אל הפארוק

הקרב האחרון של האמיר פארוק (מצרים. בערבית(

ולריו בורגזה

מעללי “השייטת העשירית” שיחה עם ואלריו בורגזה. מעריב 26041970

פיורנצו קפריוטי 1911-2009

לצפייה נוספת:

 חיים שכאלה” עם יוחאי בן-נון, 1982

להאזנה דרך האתר:

“הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות, שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם“ (מורל’ה בר־און)

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה.

בירור העובדות מגלה סדקים רחבים במיתוס המכונן הזה של האומה הישראלית. נפגשנו עם מרדכי (מורל’ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר 50 שנה, ואף השתתף בה בעצמו, לשיחה על יחסי כוחות ועל היכולת לרכז כוחות, על רוח לחימה ועל מיתוסים שלא ניתן לנצח אותם, על פייטנות ועל רציונליות. וגם על שני הקרבות, באז’נקור ובקראסי, במלחמת מאה השנים, שצה”ל לא השכיל ללמוד מהם. וזו לא הסיבה העיקרית שהוא מאד חושש לעתידה של מדינת ישראל.

בר־און הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, מעין “אלדר-סטייטמן” – “זקן שבט” ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, וגם עינו חדה ומחשבתו בהירה, למרות גילו המתקדם. כדאי לשמוע אותו!

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונת שער: חיילי צה”ל בקרב סעסע, אוקטובר 1948(צילום: לע”מ)

מוסיקה: bensound-littleplanet

“הנה מוטלות גופותינו” סלעית פרידמן, בנות נצר סירני

לקריאת התמלול המלא של פרק 29:

העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב-1948

16 באפריל 2018

מאת: יזהר באר

בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: “מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!”

הבדיחה הזאת משקפת במידה רבה את תחושת המעטים מול הרבים שקיננה בין יושבי הארץ הזאת מאז ראשית הציונות ובמידה רבה היא נשארה קיימת גם לאחר הניצחון היהודי ב- 1948, למעשה, עד היום.

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, הנושא כלי נשק כבדים ומאיימים, שנכשל בשל נחיתותו המוסרית וגולמיותו השכלית. המיתוס, הרווח בציבור הרחב עד היום, מספר שהיהודים ניצחו בגלל עדיפות רוחם: אומץ לבם של הלוחמים, תחושת הצדק ונכונות ההקרבה של הציבור, כישרון הלחימה של המפקדים ותבונת המדיניות של ההנהגה. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה. במישור האישי מצוירים הלוחמים הערבי, פעמים רבות, כנטולי ערכים, כמגושמים ואף כטיפשים, ואילו הנהגתם מצוירת, לעתים, כמושחתת, נטולת כישרון, מפולגת ומפוצלת.[1]

מיתוס המעטים מול הרבים במלחמת העצמאות, הוא גם זה שאנו זוכרים מילדותנו במערכת החינוך, סיפר על ניצחונו ההירואי של הישוב היהודי הקטן והדל בנשק על שבע מדינות ערב שתקפו אותו יחד עם הכוחות הערביים המקומיים.

המיתוס הזה התקבע, במידה רבה, בהכוונה מלמעלה. יש התולים את לידתו בדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור מהלכי המלחמה. פעמים רבות טען בן־גוריון ש”ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים כשל ישראל הצעירה”.[2]

דימוי ‘המעטים מול הרבים’ סייע לדור תש”ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. ספרי הזיכרון שראו ברובם אור בשנות החמישים, ונכתבו בידי לוחמים ומפקדים ברוח זו משקפים בכנות את חווייתם של המשתתפים במלחמה.

אך כשניגשים לבדיקת העובדות ניתן לראות, שבישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום 23.2.1960, הודה כבר בן גוריון במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה”ל יתרון כמותי ולא רק איכותי  על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם “אל מול חברי כנסת משתאים”: “אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם”[3]

סדקים נוספים במיתוס ‘דוד מול גולית’, הופיעו בעקבות ספרו של פרופ’ אייל נווה “המאה ה-20 על סף המחר”, שבו טען בן השאר על יחסי הכוחות במלחמת העצמאות: “כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב”.

טענות מהסוג הזה העלו בהמשך היסטוריונים נוספים כמו בני מוריס, עמיצור אילן, מוטי גולני, יוסף הלר ואחרים.

70 שנה לאחר לידתה של מדינת ישראל וראשיתה של הנכבה הפלסטינאית, ראוי לחזור, אם כן, ולבדוק את העובדות באשר ליחסי הכוחות ב-1948.

האופסמיסט:

פנינו למרדכי (מורל’ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מחמישים שנה.  בר־און היה קצין צעיר במלחמת העצמאות, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ”ל וקצין חינוך ראשי, חבר כנסת בדימוס והיסטוריון לתולדות מדינת ישראל. ביוני 1967, מיד בתום המלחמה, בעת שהיה קצין חינוך ראשי, כתב לרמטכ”ל רבין את נאום הר הצופים, נאום שעורר הד ציבורי רחב בגלל תוכנו, שהיה מנוגד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות המלחמה. הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, אפשר לראות בו מעין “אלדר-סטייטמן” – “זקן שבט” ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, אך מבין עשרות ספריו ומחקריו ראוי לציון לענייננו מאמר אחד שלו שנושאו יחסי הכוחות במציאות ומיתוס ‘דוד מול גולית’ במלחמת העצמאות.

נפגשנו במשרדו במכון “יד בן-צבי” בירושלים לשיחה על אמיתות היסטוריות ועל מיתוסים. בר־און, על סף שנתו ה-90, ניחן בזיכרון חד ובבהירות מחשבה שלא קהו עם השנים.

ברקע שיחתנו עומדות כמה עובדות יסוד מוסכמות: מלחמת 1948 התנהלה בין היישוב היהודי שמנה כ-650,000 נפש ובין האוכלוסייה הערבית הפלסטינית שמנתה כ־1,250,000  נפש, כמעט פי שניים ממספר היהודים. בנוסף, עמד הישוב היהודי מול צבאותיהם הסדירים של ארבע מדינות ערביות שאוכלוסייתן הכוללת מנתה באותם ימים כ-40 מיליון תושבים, למעלה מפי 75 מאוכלוסייתה של מדינת ישראל הצעירה; של מצרים, של ירדן, של סוריה, ושל עיראק. בגליל פעל “צבא ההצלה הערבי” – גדודי מתנדבים שנשלחו לעזרת הפלסטינים, צבא לבנון תמך בצבא ההצלה, אך נמנע מלהיכנס בעצמו למלחמה. ערב הסעודית, תימן ומרוקו (שמשלימות את הספירה המיתית: 7 מדינות ערב), שלחו למלחמה כוחות קטנים וזניחים. בכל זאת, למרות הפערים האדירים בין האוכלוסיות הצליח הישוב היהודי להעמיד כוחות שעלו על כלל הכוחות הערביים הללו, עד פי שלוש מרבית תקופת המלחמה, אומר בר־און. “הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם.”

יזהר באר: אתה בעצמך אומר כי כשמסכמים את המספרים של הישוב היהודי מול הערבים, אז, בסופו של דבר, הישוב הקטן עמד מול ארבע מדינות ערב, עם אוכלוסיה של כ-40 מיליון איש, שזה פי 75 מהיישוב היהודי. ובכל זאת, היהודים ניצחו. אז למה לא לקרוא לזה “מעטים מול רבים”?

מורל’ה בר־און:  למה לא? אפשר לקרוא לזה ככה… זה תלוי בהקשר…

בסופו של דבר במלחמות מנצחים, כאשר יש כוחות לנצח. זאת אומרת, המיתוס הזה הוא לא חיוני מבחינת הראיה מה עושה את המציאות. צריך להבין שאת המציאות בונים בכוח, במהלכים נכונים, בריכוז כוחות, בריכוז מאמץ, יש סיבות מדוע אתה מנצח. זה לא שאנחנו  ‘מעטים מול רבים’ כי אלוהים היה איתנו – אין שום אלוהים. האלוהים נמצא באפשרות לרכז כוחות. לכן, חשוב לומר, שזה בהחלט סיפור מפתיע איך כל העולם הערבי הזה לא הצליח לגייס כוחות שיכלו למנוע את הנכבה. אבל כדאי לדעת למה ואיך זה קרה.

יזהר באר: בנתונים שאתה מציג על השלב הראשון של המערכה, כשהבריטים עוד בארץ, אתה אומר שהכוחות היהודים מונים בעצם פי שלושה מהכוחות הערבים. בכל זאת, דווקא בשלב הזה היהודים מפסידים. איך אתה מסביר את זה?

מורל’ה בר־און: הספירה פי שלושה היא תלוית זמן. בשלב הזה – אם נתעלם מהכוחות של האצ”ל ולח”י, שלא היו גורם משמעותי בלחימה נגד הערבים – ל’הגנה’ היתה אפשרות לגייס בפועל 30 אלף איש. לערבים לא היה כוח כזה. לאט, לאט הם תגברו גם והביאו את צבא ההצלה, שכלל משהו כמו 10,000 איש, וכוחות מקומיים מפוזרים. היתרון הגדול שלהם היה במרץ-אפריל  1948, כשכבר יש אצלנו מבנה של 9 חטיבות, אמנם ללא נשק מלא – נשק משמעותי יגיע רק בתחילת אפריל – 9 חטיבות זה לא הולך ברגל, זה כוח די רציני. באותו זמן יש התגברות גם של הצד הערבי, של צבא ההצלה. הם יכלו, בעיקר בחודשים שקדמו לזה, לרכז את המאמץ לנקודה מסוימת, בעוד שההגנה היתה צריכה להתפזר, כי לא ידעו מאיפה הם יתקפו.  עד כדי כך, שכשריכזו חטיבה אחת באזור ירושלים, במבצע נחשון, היה צריך להוציא נשק מהישובים על מנת לחמש אותם. כלומר, היה קשה מאד בשלב הזה לחמש אפילו חטיבה אחת, למרות שכבר היו 9 חטיבות בתחילת אפריל. זו סיבה אחת. אבל אם תחשוב על הניצחונות שלהם: הערבים לא כבשו אף ישוב…

את חולשתם של הכוחות הערביים המקומיים בארץ ישראל בראשית המערכה זוקף בר־און בין השאר לדיכוי המרד הערבי בידי הבריטים בסוף שנות השלושים, שחיסל למעשה את הארגון הצבאי של הערבים הפלסטינים מיסודו.

בהשוואת העוצמה הצבאית, הוא אומר, יש להביא בחשבון גם את היכולת התקציבית לתספק את הכוחות, לחמש אותם ולממן את פעילותם. גם הפער בין היכולת של הצדדים לגייס כסף היה קיצוני.  וועדת האוצר של הוועד הערבי העליון לא הצליחה לגייס עד תחילת הקרבות אלא  25,000 לא”י.

לעומת סכומים דלים אלה הגיע תקציב ה’הגנה’,  שהוכן לקראת פרוץ הקרבות לשלושה מיליון לא”י. ואילו גולדה מאיר אספה עד מארס 1948 יותר מ־ 50,000,000 דולר בארצות הברית ובקנדה.

יתרון הכוח היהודי ב-1948 איננו טענתם הבלעדית של היסטוריונים חדשים יהודיים. גם הערבים הכירו בעדיפות היהודית סמוך לפרוץ הקרבות.

בדוחות הראשונים שהוגשו לליגה הערבית, סמוך להחלטת החלוקה, קבע הגנרל העיראקי איסמאעיל ספוואת, ראש הועדה הצבאית של הליגה, שלרשות הישוב היהודי  עומדים כוחות צבאיים ויכולת ארגונית וכספית המסוגלים להכריע בקלות את היחידות הפלסטיניות ואולי גם את יחידות המתנדבים של צבא ההצלה. דני רובינשטיין כותב בספרו  זה אנחנו או הם, שיצא לאחרונה, כי ספוואת העריך נכון את מספר הלוחמים שיכולים היהודים לגייס, והוא גם עמד נכונה על מספר הצעירים היהודים מניצולי מחנות ההשמדה שעומדים להגיע לארץ ולהצטרף לצבא היהודי.

ספוואת טען שאמנם מספר הערבים בפלסטין גדול יותר, וכי לערבים יש רגש לאומי עמוק ושנאה יוקדת לציונים והם מוכנים למאבק ולקורבנות, אבל כל אלה לא יוכלו להביא להם את הניצחון. ראש הועדה הצבאית העריך: ש”לא יתכן ניצחון של כנופיות גרילה ערביות על היהודים המאומנים ומצוידים כהלכה”. רק הצבאות הסדירים הערביים יהיו מסוגלים להתמודד עם היהודים, גרס.[4]

למרות התחזיות הערביות ולמרות שבשלב הראשון של המלחמה, כמו שטוען בר­­­־און, היתה עדיפות לכוחות היהודים, נחלו כוחותיהם במשך ארבעת חודשי הלחימה הראשונים מפלות כואבות. הם התקשו להבטיח את האינטרסים החיוניים שלהם ואף הגיעו עד סף קריסה מדינית. נפילתם של יהודים רבים בקרבות, ובשיירות, כגון מות הל”ה בדרכם לגוש עציון, הותירו רושם שהיהודים אינם מסוגלים לנצח במערכה על ארץ ישראל, והפסימיסטים העריכו כי לא ניתן יהיה למנוע את השמדת היישוב.

 באר: במלחמת הדרכים היו להם (לערבים) ניצחונות…

בר­­­־און:  בכל­-זאת, הם מנעו אספקה והתגברו על 3 שיירות ידועות: חולדה, יחיעם ונבי-דניאל. אם תיקח את נבי-דניאל, אין ספק שבמקום הזה היה להם יתרון מהותי מאד. היתה שם משהו כמו פלוגה ישראלית אחת מול כ-1,000 ערבים שהקיפו אותם. אין ספק שלערבים היה יתרון במקום ההוא, וזה מסביר מדוע היהודים בשלב מסוים היו צריכים לוותר על החימוש ועל המשוריינים שלהם, לתת אותם לערבים ושאז לבקש שהבריטים יצילו אותם.

באר:  ואז הערבים יתקפו עם המשוריינים הללו את הקסטל אח”כ…

בר־און:  בין השאר, כן. זה היה הגורם העיקרי. מצב המלחמה, של ריכוז כוחות. צריך להוסיף, שבריכוז הכוחות יש הבדל בזה שצה”ל הפעיל כוחות שהם סדירים. לא מגויסים מהכפרים. אם אתה לוקח את הקסטל, או את נבי דניאל, יש שם לערבים מאות רבות של אנשים, אבל למשך יום-יומיים – 3 ימים, לא היתה להם את הלוגיסטיקה לקיים את הכוחות האלה באופן קבוע.

ולכן, כשמשלב מסוים, וכשהתחלנו לצאת להתקפת נגד, והבריטים מאפשרים לך לכבוש שטח זו הסיבה השנייה, שכדי להתגבר על הבעיה של הדרכים היה צריך לכבוש אזורים.

באר:  כלומר, המעבר מלחימה סטטית לכיבוש שטח היא שהעבירה את היתרון לצד היהודי. באיזו מידה היתה השפעה לעבד אל קאדר אל חוסייני, שהיה אליל המונים בעיני הערבים אז, והיו לו גם הצלחות צבאיות? באיזו מידה הוא השפיע על פני המערכה, אם בכלל, ובאיזו מידה מותו היטה את הכף?

בר־און:  היתה לו השפעה מאד מקומית ומאד חלשה. המקום שבו עיצבו את עתיד המלחמה היה בדמשק, הוא ישב בירושלים. הוא נסע לדמשק, התחנן לנשק ולא נתנו לו. לו היתה לו השפעה על הליגה הערבית או על ספוואת (ראש הועדה הצבאית של הליגה הערבית), או על הגנרלים של צבא ההצלה. היתה לו השפעה מקומית ולמעשה, ובסופו של דבר הוא לא הצליח. ההשפעה שלו היתה רוחנית/פסיכולוגית; מנהיג דגול, קודם כל פלסטיני, לא כמו כל הגנרלים השמנים מקהיר…

בימים אלה מלאו 70 שנה למותו של עבד אל קאדר אל חוסייני בקרב הקסטל אותה יממה מכוננת בתולדות המלחמה, שהביאה להטיית הכף מהצד הערבי לטובת הצד היהודי. סיפורו של עבד אל קאדר ונסיבות מותו, נידונו בשני פרקים במסגרת “פרות קדושות”, בפרק 5 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק א  ובפרק 10 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק ב.

פיוטים ורוח לחימה

באר:  בעצם, התפנית הגדולה היא באפריל, 1948, כשבאותו יום נהרג המפקד הפלסטיני הראשי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, וההתקפה על משמר העמק נהדפת. מה משפיע על התפנית? למה דווקא אז?

בר־און: הסיבה העיקרית היא, שהבריטים לא מתערבים יותר, הם מפסיקים לגרש אותנו ממקומות שכבשנו. הקסטל היה הראשון. ובמשמר העמק באה התקפת הנגד של יצחק שדה וצה”ל כבר מתחיל לכבוש כפרים ולהחזיק בהם. זה בעצם השינוי העיקרי.

באר: אם אנחנו מגיעים לפלישה של צבאות ערב, אחרי הכרזת המדינה, מה שקרוי ‘שלב הבלימה’, באשר ליחסי הכוחות יש כל מיני גרסאות, אבל אי אפשר להתווכח שלצד הערבי היה יתרון גדול, למשל, בכוחות משוריינים, בארטילריה, בחיל אוויר, שלצד היהודי כמעט לא היה בכלל… אז למה, בעצם, קשה לך להגיד, בשלב הזה, שזה דוד מול גולית?

בר־און:  כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט. אני בודק כמה יש לדויד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית…

התשובה הרצינית היא, לא! בחודשים מאי-יוני 1948 זה היה הזמן היחיד באמת שהיה לערבים יתרון מוחץ, ולא רק בגלל מספר הטנקים, או סוללות הארטילריה, אלא בגלל זה שהם יכלו לרכז כוחות בנקודות מסוימות. הזיכרון של מעטים מול רבים שיש לכל הציבור – כשאתה אומר לקהל של וותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים ממש. זה אוכל להם את הלב. זה גם פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאצל רובם, היה מצב, שהם עצמם, או שסיפרו להם ממקור ראשון, שהיו התקפות שבהן הערבים היו רוב…אתה חושב על גדוד שלם שמתקיף 40 איש בנירים, אז אין ספק, שזה ‘רבים מול מעטים’ – רבים מאד מול מעטים…  או גדוד שלם מול ניצנים…

באר:  גם אתה חווית, באופן אישי, את התחושה הזאת ב-48′?

בר־און:  מאד, מאד. אני ישבתי בדרום – סיפרתי לך – כשהמצרים הגיעו לאשדוד. בלילה הזה אני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב פחד. אני הייתי מ”מ, קצין צעיר, סידרתי את מה שאפשר היה לסדר, קצת התחפרנו באדמה, היה לנו גם פיאט אחד (נשק אנטי טנקי), והלכתי לישון והייתי בטוח שמחר בבוקר יבואו הטנקים וזה היום האחרון של חיי. לא היה לי ספק בזה בכלל. אלא שהם לא הגיעו. וגם אם היו מגיעים רצינו להילחם. בנירים נלחמו! והביסו – המעטים מאד האלה את הרבים. בראש ובראשונה בגלל ריכוז הכוחות הזה.

לערבים היו טנקים, אולי 60, זה לא הרבה. היתה תחושה שמי יודע כמה טנקים יש להם. וכשהיו הטנקים בנגבה ובדגניה עצרו אותם. שם היו טנקים ממש. זה היה יתרון, ללא ספק, אבל לא כזה שפלא שהתגברנו עליו. מה שחשוב להגיד שבשלב הזה, שמספר החיילים שצבאות ערב הביאו – יש ויכוחים למי היו יותר הם היו ויכוחים טפשיים – כי אם לצד אחד היו 43,000 חיילים ולצד השני היו 38,000, זה פחות או יותר כוחות במספרים שווים. הבעיה היתה ריכוז הכוחות.

באר: אז מה הכריע בסופו של דבר? במקום כמו דגניה, מה הכריע את הקרב למרות היתרון הערבי? רוח הלחימה? הפיקוד? השליטה?

בר־און:  ‘רוח לחימה’ זו מילה יפה מאד, ובודאי היתה. בלי רוח לחימה אנשים היו בורחים.

באר: ‘רוח לחימה’ זה גם פייטנות?

בר־און:  לא, זו לא פייטנות. אין ספק שהיכולת של הישובים שהחזיקו מעמד; יד־מרדכי נכנעה, ניצנים נכנעה, נירים החזיקה מעמד.  זה לא היה כ”כ קל להחזיק מעמד ואלה החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה, אין ספק.  אבל, בכל זאת, צריך לזכור שאם אתה לוקח כל קרב וקרב ומנתח אותו – נניח בעמק הירדן, זה לא רק שבלמנו את הטנק בדגניה, זה גם היכולת להפגיז את הגייסות הפזורים בשדה עם התותחים המפקששים שהביאו לשם, והתקפת הנגד… יש פה סיפור על הפעלת הכוחות הקטנים שלנו בצורה יותר מושכלת מאשר עשה הצד השני. והנימוק השני – הצד השני לא היה נחוש. טנק אחד נפגע בדגניה, היו להם עוד טנקים, אז למה הם לא ניסו לתקוף עם עוד טנקים? למה לא ניסו לפרוץ בכיוון אחר?

באר:  יש לך הסבר לחוסר הנחישות הזה?

בר־און:  זו שאלה של רוח לחימה, שלא היתה לערבים. ההתלהבות שלהם היתה הרבה יותר קטנה, למרות שגם להם היתה התלהבות; להשמיד את הציונים, להרוג את היהודים… אבל הרבה פחות מאשר הרוח הציונית שנבנתה במשך עשרות שנים; הגענו לכאן להקים דבר ולא נעזוב …

באר:  אתה מביא דוגמאות לקרבות שבהם היה שוויון, פחות או יותר, ביחסי הכוחות, ושהצד היהודי ניגף, הפסיד או לא הצליח, כמו בקרב ג’נין, למשל. מה קרה במקרים האלה, איפה יתרון רוח הלחימה, הפיקוד, השליטה, כל הדברים שהביאו לניצחונות במקומות אחרים, אפילו כשהיה יתרון ביחסי הכוחות לצד הערבי?

בר־און:  צריך לנתח כל קרב וקרב ולברר מה קרה בכל מקום. בקרב ג’נין היה לנו מספיק כוחות. גם התכנית היתה מוצלחת מאד. אבל קרבות לא מצליחים לפעמים. זה לא בגלל שהתכנית לא היתה טובה, או שהנחישות של המג”דים לא היתה טובה. זה פשוט לא הלך.

באר:  החל מיולי 1948 צה”ל כבר מנצח בכל החזיתות, עם מעבר ליתרון ביחסי הכוחות. מה היו התהליכים שגרמו לשינוי הזה?

בר־און:  בעיקר הניצול הפיקחי, מצד אחד, והפושעני, מצד שני, של ההפוגה הראשונה…

באר:  למה פושעני?

בר־און:  מבחינת האו”ם. (הטענה אצלנו על) הפרת ההפוגה: ‘הערבים המנוולים הללו לא קיימו את מה שהם הבטיחו!’ – זה היה מגוחך. אבל ניצול ההפוגה ע”י הצד היהודי היה פי כמה וכמה יותר מאשר ע”י הצד השני. בין השאר, כי לא נתנו להם. כי הבריטים עשו אמברגו, והערבים היו סמוכים על שולחן הבריטים. הרוסים לא עשו אמברגו, והצ’כים שלחו לנו מטוסים ונשק רב …

באר:  אתה אומר שהאמברגו הועיל לצד היהודי כי הוא היה בעל יתרון בהשגת תחמושת ואמצעי לחימה.

בר־און:  הפיקחות הישראלית, ההערכות המוקדמת של יחידות רכש והתלות המוחלטת של הערבים בנשק בריטי. והבריטים מהססים אם לשתף איתם פעולה.

 ההיסטוריוגרפיה הציונית עוסקת רבות בלוחמים הזרים שהצטרפו אל הכוחות הערביים ב-1948. בר־און  טוען שמספר הבריטים שערקו אל הכוחות הערבים בתקופת המלחמה לא עלה על 150 חיילים. אגב, היו גם חיילים ושוטרים בריטיים שערקו לצד היהודי, אך אלה היו ספורים. בנוסף, קרוב ל־ 250לוחמים יוגוסלביים הצטרפו לכוחות הערביים ואילו מספר הגרמנים שהצטרפו היה מועט, רק 32. אלה מספרים זעומים לעומת אלפי המתנדבים שהצטרפו למלחמה לצד היהודים במסגרת מח”ל.

באר:  בעצם שני הצדדים נעזרו בכוחות חיצוניים; בהשגת נשק ומתנדבים. איזה צד היה יעיל יותר, הצד היהודי עם מח”ל (מתנדבי חוץ לארץ), או הצד הערבי, עם המתנדבים שהגיעו ממדינות ערב והעולם האסלאמי?

בר־און:  הערבים הביאו עוד פלוגות – היהודים הביאו מומחים. מח”ל לא נתן אף עוצמה במונחים של עוד פלוגה ועוד מחלקה. הוא נתן תרומה במיוחד עוצמה לחיל הים ולחיל האוויר ששם היתה המומחיות בידי הזרים. דיברו במפקדות הללו באנגלית. זה היה מאד מכריע.  הצלחנו בעזרת המח”ל להגיע באוקטובר-נובמבר לעדיפות אווירית וגם להגנה ימית טובה מאד. זה משמעותי הרבה יותר מאשר עוד פלוגה ועוד פלוגה.

באר:  אתה אומר שהערבים השיגו בעיקר תמיכה כמותית והיהודים השיגו תמיכה איכותית…

בר־און:  נכון!

באר:  עכשיו, כשאנחנו מסכמים בצורה פשטנית, לצורך העניין, את השורה התחתונה, היית יכול לסכם בכמה משפטים מה היו הגורמים העיקריים שהביאו לניצחון היהודי בקונפליקט של מלחמת העצמאות?

בר־און:  הייתי אומר לפי הסדר הזה; היכולת של היהודים לגייס מתוכם כוחות עדיפים ולהפעיל אותם בצורה מושכלת בנקודות המפתח על כוחות האויב. שנית, הנחישות של ההנהגה היהודית – בכל הדרגות, עד המ”כ, מבן גוריון – היתה הרבה יותר חזקה מהנחישות של הקואליציה הערבית שהיתה מלאת מריבות, לא אחידה, לא נחושה ולא יכלה להפיק את המירב שניתן היה להפיק, בעיקר בתקופה הראשונה שבה היה להם יתרון.

 בר־און לא מזלזל כלל ביכולת הצבאית שהפגין הצד הערבי במערכה. במקרים רבים, הוא אומר, מסרו לוחמים ערבים את נפשם למות בשדות הקרב והציבו מול הלוחמים היהודים אתגרים קשים גם כאשר היו בנחיתות מספרית.

אך האמירה הסוחפת שצה”ל ניצח את הערבים ‘מעטים מול רבים, הוא אומר,  לא זו בלבד שהיא מוטעית מבחינה עובדתית אלא גם מונעת להבין את גורמי הניצחון כראוי, להפיק את

הלקחים המתבקשים ולראות באויב בני אדם שנהגו באורח ראוי במלחמה ולכן עשויים

לנהוג באורח ראוי גם בשלום.

השיעור שצה”ל לא למד מאז’נקור וקראסי

 באר: האם עקבת, או בדקת; האם המגמה שבאה לידי ביטוי במלחמת העצמאות שלנו ב-48′ – היתרונות הצבאיים שהביאו להכרעה –  האם אתה מוצא אותם גם במלחמות שיבואו אחר כך?

בר־און:  אותו סוג של יתרונות היה במלחמת קדש ובמלחמת ששת הימים.

במלחמת קדש, הצבא המצרי שנגדו נלחמנו – זה לא היה כזה טיול במדבר – היה קשה, היו קרבות ונהרגו אנשים. אבל באופן יחסי, הכוח המצרי מול הישראלי בסיני היה רופס ולא רציני.

בששת הימים זה בא לידי ביטוי בהשפעת השמדת חילות האוויר.

בשדה עצמו היו בעיקר למצרים כוחות ניכרים. האוגדה של טליק נתקלה בכוחות בסדר גודל דומה. טנקים מול טנקים. היו קרבות באוגדה של אברהם יפה, טנקים עומדים על רכס אחד ומולם טנקים עומדים ברכס שני ויורים זה בזה, אלה פוגעים ואלה לא. מה שנקרא: מדליקים משואות! זהו עדיין אותו סוג יתרון.

במלחמת ההתשה, העניין הזה (היתרון) נגמר. הוא נגמר בעצם בגלל זה שלא היתה אפשרות ברורה להביס את הצד השני. מה זה נקרא ‘להביס את הטרוריסטים בבקעת הירדן’? או את הצבא המצרי מעבר לתעלה? אני יודע מה זה נקרא שהם יביסו אותנו – ראינו את זה ביום הכיפורים.

במלחמת ההתשה זה היה מצב שלא ידענו בדיוק מה לעשות…

באר:  מלחמה סטטית?

בר־און:  למעשה, הסיפור של מלחמת יוה”כ, לפי דעתי, מסופר באופן מוטה לגמרי. הדגש הוא על ההפתעה המודיעינית. או על המחדל של ההנהגה וגולדה, שלא רצו לעשות ויתורים, בכל מיני גרסאות. זו לא דרך נכונה לתאר את המלחמה הזאת. הדרך הנכונה היא לומר שהצבא, ובעקבות הצבא גם דיין, וגם גולדה, לא הבינו איך תראה המלחמה.

יש סיפור היסטורי ממלחמת 100 השנים, כשהבריטים ניצחו שני קרבות, באז’נקור ובקראסי, שבו פתאום מופיעים בשדה הקרב איכרים עם קשתות ארוכות, שמצליחות לחדור את השיריונים של האבירים הצרפתים. הצרפתים לא הבינו מה קורה כאן. הם לא ראו דבר כזה – הם היו רגילים להילחם אביר מול אביר. הם לא הבינו את פני המערכה. זה מה שקרה לנו.

באר:  עם הנשק האנטי טנקי של המצרים?

בר־און:  לא רק. היו כמה גורמים, האסון העיקרי של המלחמה – גולדה אמרה לעצמה את מה שאמרו לה כל הזמן: מלחמה זה לא נורא. אפשר לחיות עם מלחמות. אנחנו לא צריכים לעשות שום שלום ונשאר בשארם א-שייח’ כי זה יותר טוב, גם אם תהיה מלחמה קטנה ויהרגו כמה מאות. לא שלושת אלפים.

באר:  כשאתה אומר דדו לא הבין. זה היה בגלל האטמוספרה הפסיכולוגית אז? למה הוא והאחרים לא הבינו?

בר־און:  כיוון שאי אפשר להבין. כשקורים מעברים כאלה במלחמות, הדור הקודם נלחם את המלחמה הקודמת. כל הגנרלים לא הבינו. גם אריק שרון לא הבין. הם יושבים שם במטה הכללי, או בפיקוד דרום, ועושים תכנונים. ובתכנונים האלה אין את התמונה האמיתית.

באר:  ומה היית אומר על יתרונות הכוח היהודי שהיו במלחמת העצמאות? השליטה והפיקוד, רוח הלחימה וכל הדברים שהביאו לניצחונות. הם היו גם ביוה”כ?

בר־און:  בהחלט כן. כשאתה בודק את יכולת הלחימה במיוחד במעוזים, אתה מופתע מהיכולת שלהם להחזיק כמה שהחזיקו. מעט מאד מעוזים קמו וברחו – הם המשיכו להלחם. במעוז הדרומי, זה מדהים כמה הם החזיקו מעמד. גם ברמת הפיקוד. אריק שרון, טוב או לא טוב, אבל הוא תקף קדימה. ברן תקף קדימה, אלברט (מנדלר) תקף קדימה. גורודיש התבלבל קצת אבל גם הוא לא איבד את רוח הלחימה. מה שלא היה זה אחדות דעות. מלחמות הגנרלים זו תופעה של הכרנו במלחמת העצמאות.

באר:  הקונפליקטים בתוך הפיקוד הבכיר… ראית אלמנטים כאלה גם במלחמות הבאות, במלחמות לבנון, למשל?

בר־און:  אני חקרתי ולמדתי את המלחמות עד למלחמת יוה”כ. אבל אם אתה שואל את התחושה שלי – חלה התערערות מרחיקת לכת, לא בפיקוד הצבאי אלא בהנהגה המדינית.

המיתוס ינצח תמיד

באר:  רציתי לחזור לנושא המאמר שלך על מלחמת העצמאות, אנחנו יודעים שעמים זקוקים למיתוסים ומשתמשים במיתוסים. איזה פסול אתה מוצא בלהשאיר את המיתוסים?

בר־און:  אני לא מוצא שום פסול. אבל אני היסטוריון. אם הייתי ראש ממשלה הייתי ממשיך לדקלם את המיתוסים…

כוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוסים קטן מאד. כתבתי בנושאים האלה ארבעה ספרים – המיתוס נשאר. אז אין סכנה, שאם אני דואג לאמת ההיסטורית, או אם יש לי מוטיבציה נוספת, אני אהרוס את המיתוס. אבל גם אם אני ארצה להרוס אותו מול המיתוס, אם הוא נשאר ברמה של הקהל הרחב – אין בו רע. אבל כשהוא נכנס לראשם של גנרלים הוא מתחיל להיות מזיק מאד. אם גנרל חושב שניצחנו במלחמת העצמאות בגלל אלוהים אז צריך לפטר אותו מיד. מצפים מגנרל שהוא יבין למה ניצחנו בכל מקום ומקום ולמה הפסדנו בכל מקום ומקום. כדאי לכתוב מאמר כזה כדי שהאנשים שמנהלים את העניינים יבינו איך דברים קורים במציאות ולא במיתוסים.

באר:  אבל התייחסת גם לדרך הראיה שלנו את האויב?

בר־און:  זה ודאי נכון. ‘המעטים מול רבים’ יוצר הנחה של זלזול באויב שהיא גם מזיקה. מה שאמרתי קודם אפשר לקרוא לו זלזול באויב. שאתה לא מדמיין שהאויב מסוגל לעשות לך. אתה לא נותן לו את הכבוד המגיע לו. ומיתוסים כמו ‘מעטים מול רבים’ יוצרים זלזול כזה.

באר:  ואז אנחנו מזלזלים גם ברצינות שלהם לגבי שלום. אם הם לא רציניים במלחמה אז הם לבטח לא רציניים גם בשלום?

בר־און: הזלזול שהערבים לא מסוגלים לשלום הוא לא מקור הצרה. מקור הצרה היא שהישראלים לא רוצים שלום. אחרי שניתחת הכל – יש ממשלה שבחר אותה העם. העם הזה בחר ממשלה שלא רוצה שלום. זה לא מעכשיו, זה כבר הרבה מאד שנים.

באר:  ולמה? יש לך הסבר?

בר־און:  זה נובע מזה שבמדינת ישראל הציבוריות, לפני שאתה זז, 50% יש להם נטייה לאשליות בעניין הזה. היהודים הדתיים – אלוהים שומר עלינו! המתנחלים. הרוסים לא מבינים בכלל מה העניין. הם רגילים למדינה שכובשת את קרים ואף אחד לא מצפצף אז למה לא אנחנו. עדות המזרח, לא כולם, הם בכל זאת מכילים אלמנט חזק מאד של אי-הבנת האויב, אי-הבנת המצב והשכלה נמוכה. כל זה ביחד זה 50% מהציבור. לפני שאתה זז יש לך יתרון לממשלה ימנית.

באר:  אם חוזרים למלחמת העצמאות והמיתוסים סביבה, אם היה בא לכאן חייזר, חוצן, או תושב ממקומות רחוקים, והוא היה לומד את הסיפור, האם הוא היה מופתע מתוצאות מלחמת העצמאות?

בר־און:  כן, בהחלט! אחרי הכל, אני נגד המילה ניסים. אבל כמילה פאתטית, כמטאפורה, זה בכל-זאת נס. איך 40 מיליון אנשים לא מצליחים, למרות שההנהגה שלהם רצתה והם רצו, למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. זה בכל-זאת פלא גדול.

באר:  כבן לדור הזה, שנלחם במלחמת העצמאות, כמעט כל מי שנשאל אותו מהדור הזה שהשתתף במלחמה, הוא יכעס אם תעמת אותו עם ביקורת על “המעטים מול רבים”. למה אתה נוהג אחרת?

בר־און:  תפקידו של היסטוריון לספר מה שהוא מאמין קרה. המעשה שאני עושה הוא יד אחת נגד מיתוס חזק מאד. זה יכול לתקן קצת. ללמד אנשים. מה לומדים מההיסטוריה? לא נכון שלומדים מההיסטוריה. מההיסטוריה לומדים בעיקר לחשוב טוב. ללמד את הקורא, בעיקר את האליטות לחשוב טוב יותר ולהבין טוב יותר מה באמת קרה.

באר:  אמרת קודם שאתה חושב שהיסטוריונים וספרים לא משפיעים?

בר־און:  הם משפיעים לעתים רחוקות מאד. אני לא יכול לומר שכתבי הפילוסופים הצרפתים לא השפיעו על האליטה הצרפתית. הם השפיעו מאד. כמה שזה מגעיל להגיד את זה “מיין קאמף” השפיע מאד על העם הגרמני. יש סוג ספרים שבמצבים מסוימים יכולים לסחוף המונים. בד”כ המונים נסחפים מנאומים, לא מספרים, ודאי לא ספרי מחקר.

המושג מיתוס איננו לציין דבר שאינו אמת, אלא, דבר שלא צריך להוכיח שהוא אמת. וזה כוחו. הוא יכול לכלול בתוכו הרבה מאד חוויות אמיתיות. כל אחד מאיתנו שחיית את הל”ה, לא היה צריך להיות על הגבעה הזאת כדי להרגיש את זה. כשקראת את העיתונים של התקופה וראית את הדימוי הזה של 35 חבר’ה עם נשק לא טוב, עומדים מול מאות ערבים ונהרגים אחד, אחד, עד כלות הנפש, זו חוויה אמיתית. אתה לא עושה סיכומים שהיסטוריון עושה: מה פירוש הדבר ולמה זה קרה שמה? אז העוצמות האלה של המיתוס, שלא צריך להוכיח את האמיתות שלהם, אלא יש בהם אלמנט של חוויה, יהיו תמיד יותר חזקים מהמחקרים.

באר:  כמי שעבר את כל המסלול, אתה אופטימי או פסימי?

בר־און:  פסימי מאד.

באר:  למה?

בר־און:  אני רואה את עם ישראל, כדי להזיז אותו ממקומו – יש בשמאל מי שמקווים שכשיהיה כ”כ רע תשתנה המדיניות –  קודם לכל, גם אם יהיה רע, יש לנו כלכלה ועם שיודע לייצר חיים באופן יוצא מהכלל. אותו עם עצמו יוצא למלחמה עם ממשלה ימנית מטופשת. לא כ”כ קל להזיז את העם הזה ולהגיד לו שהוא הולך בדרך שהיא לא דרך.

 מה שיקרה לישראל זה לא שמחר טראמפ יעשה עלינו חרמות אלא שלא יעשו עלינו חרמות, ואז פתאום נתעורר יום אחד וכל העולם ישאל: איך נהיתה פה מדינה דו-לאומית, וצד אחד דופק את הצד השני? מצב כזה לא קיים בשום מקום בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. הוא לא יכול לקרות – שעם אחד שולט על עם שני במסגרת של מדינה אחת. מה שהאידיוטים האלה בממשלה עושים זה שהם  יוצרים פה מדינה דו לאומית. והם לא נבהלים מזה. זה אסון לא נורמאלי לעתידה של מדינת ישראל ולעתידם של ילדינו. אבל כדי להבין את זה צריך כנראה קהל אחר.

באר:  זה יכול להשתנות לדעתך?

בר־און:כאמור אני פסימי מפני שאני לא רואה איך זה משתנה. אבל אני גם אופטימי, כי אימי היתה אופטימית. אני מטבעי לא יכול לוותר על הרעיון שאנחנו בסוף נמשיך לחיות כאן. והראייה, שאנחנו חיים יפה מאד. פסימי, לא פסימי, אני אישית, ומשפחתי, וילדי ונכדי, חוץ מזה שאנחנו מצטערים שיש לנו ממשלה מטומטמת, אנחנו ממשיכים לחיות יפה מאד ומאושרים בחייהם. תראה, אני בן 88 – מותר לי כבר; קיוויתי שאני אזכה לשלום. אני כבר לא אזכה…

[1] מרדכי בר־און, בחיבורו “יחסי כוחות במציאות קרבית” מתוך “אל מול פני המלחמה החזקה”, (אפי מלצר).

[2]  כך למשל, בדברי ההקדמה שכתב בן־גוריון לספרו של אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תש”י. וגם אצל דוד בן־גוריון, “בהילחם ישראל”,  תל־אביב, תש”י, עמ’ 3.

[3]  ארכיון המדינה, תיק א 7566/10

[4]  דני רובינשטיין, “זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה”. הוצאת ידיעות אחרונות.

לקריאה נוספת:

‘מעטים מול רבים’, נוסח מקוצר שפורסם בהארץ: לקריאת הפרק בעיתון ‘הארץ’

העין השביעית: דמות הערבי בבטאוני מלחמת העצמאות

קרב משמר העמק, הסמג”ד סירב פקודה

מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות

דני רובינשטיין, “זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה”. הוצאת ידיעות אחרונות.

לצפייה נוספת:

יוטיוב: יזהר באר משוחח עם מורל’ה בר־און על ‘מעטים מול רבים’

עמוד האש פרק 18

עמוד האש פרק 19

להאזנה מתוך האתר: