ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג (בנה של הסופרת נטליה גינצבורג) תיאר סצינה מסרטו של פדריקו פליני “זיכרונות”, שבה מתחתן זוג צעיר מול דמותו של מוסוליני. הוא סיפר שאימו אמרה שפליני הבין את האלמנט של הפשיזם. היא לא אמרה מהו אבל לדעתו מדובר בסוג של אינפנטיליזציה של ההמונים, הפיכת דעת הקהל לגוש אחד ואחיד המנהל שיח אינפנטילי.
איטליה של היום הפכה לאחרונה לפרו-פשיסטית, או קרובה לכך לפחות. גם ישראל. גם האופוזיציה הנכנסת נלכדה ברשת הזאת. תסתכלו על עמדותיהם של מרכיבים בממשלת השינוי היוצאת בשאלות המפתח.
אצלנו, כמו באיטליה המצב נראה תמיד נואש, אבל לא רציני. עכשיו זה מתחיל להיות רציני.
יתכן שמול המציאות החדשה שנכפתה עלינו חלקנו יבחר להרחיק נדוד למקומות אחרים מסביב לגלובוס, מקומות שמהם אולי אבותינו הגיעו על מנת לממש את ההרפתקה הגדולה של הרצל ושות’. אולי לאיטליה. אחרים יחליטו להישאר; מאונס, מלית ברירה, מעייפות, מאינרציה, חלקנו גם מבחירה.
אז מי אנחנו עכשיו, הנשארים? האם נוכל לעדכן את הזהות הישראלית שלנו להתפתחויות האחרונות?
הנה, אם כן, מתכונת שאולי אפשר להציע לאחי הליברליים מן השמאל והמרכז, שמוצאים את עצמם עכשיו במצב ביש, כשהחושך מסביב הולך וגובר, הכוחות הולכים וכלים, סיסמאותינו הישנות נתונות באי-סדר, וגם אותם האויב עיקם עד לאי הכר. אנחנו ששואלים עכשיו את עצמנו: מה היה מוטעה מכל אשר אמרנו? הקצת או הכל? על מי עוד נוכל לבנות? האם אנחנו שאריות, שהושלכו החוצה מן הזרם החי? האם נשאר מאחור מבלי שנבין איש, ואיש לא יבין אותנו? האם הכרחי שנהיה בני-מזל? מי אנחנו עכשיו ומה עלינו לעשות? ויסלח לי ברכט על השימוש הנלוז.
הצעתי מבוססת על המסקנה שאליה הגיע גינצבורג, שדווקא הבושה עשויה להיות כלי יעיל להגדרת זהות לאומית.
“מהי המדינה שלי?” הוא שאל והשיב מיד: “המדינה שבה אני מתבייש”.
הוא סיפר שהבין את זה כשהתגורר בארצות הברית. אז הוא גילה ששם הוא לא מתבייש מכל התופעות הרעות שנחשף אליהן ואילו בארצו שלו הוא מתבייש גם מתבייש.
אז הבה נגדיר לעצמנו את מבחן הבושה, כלבוש של הזהות הישראלית המתחדשת.
אני מתבייש בארצי, בעמי, בממשלתי, בראש ממשלתי הבא ובחבר סובביו, בניצחונם של אויבי הישראליות, ואולי גם מעצמי, שהובסתי. אני מתבייש כי איכפת לי. זהו המרד הזקוף שלי. זוהי הצהרת הנאמנות האמיתית.
אני מתבייש משמע אני קיים. עדיין.