פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
מורל’ה בר-און הסתלק. לעתים רחוקות אתה שומע על מותו של אדם, שלא מקירבה ראשונה וקריאה של כאב פולחת מגרונך, כשאין איש מסביב. כזו היתה תגובתי האינסטינקטיבית כשהתבשרתי על מותו של האיש, שסימל עבור רבים סוג של פטריוטיות נורמאלית, רציונאלית, ליברלית, חפה מרגשנות מזויפת. על מעט אנשים אפשר לומר כי הותירו חלל ציבורי. מורל’ה היה כזה, היסטוריון ופילוסוף של מלחמות, מנפץ פסילים, מחנך ואיש מוסר, אוהב מודאג של עמו ואוהב אדם באשר הוא, מאחרוני האלדר-סטייטמנט שנותרו במרחב הציבורי.
והנה זה מגיע – אני והמנוח: בפעם האחרונה פגשתי את מורל’ה בירושלים לצורך ראיון לפרק של “פרות קדושות” על יחסי הכוחות ב-1948, שהכנתי לקראת יום העצמאות 2018. הוא היה כבר סמוך לשנתו ה-90, גופו שבור אך שכלו וזכרונו חדים כתער ובלוריתו העשירה עדיין מתנופפת בגאון ממעל.
שוחחנו על מיתוס דוד וגוליית במלחמה, שבה לחם כקצין ושאת מהלכיה ידע לנתח בידענות מופלגת. אנחנו היינו הגוליית, אמר על המלחמה ההיא, שבאחד הקרבות שלה מול הצבא המצרי בדרום, כך העיד בפני, כמעט עשה במכנסיים מפחד.
“הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות, שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם”, הסביר והקביעה שלו מתקבלת היום על מרבית ההיסטוריונים המרכזיים.
בסופו של דבר במלחמות מנצחים, כאשר יש כוחות לנצח. את המציאות בונים במהלכים נכונים, בריכוז מאמץ… יש סיבות מדוע אתה מנצח. זה לא שאנחנו ‘מעטים מול רבים’, כי אלוהים היה איתנו – אין שום אלוהים…. אבל כדאי לדעת למה ואיך זה קרה.”
למה בעצם קשה לך להגיד שהיינו ‘מעטים מול רבים’? שאלתי אותו.
“כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט”
גם הסיפור של מלחמת יום הכיפורים מסופר באופן מוטה לגמרי, אמר.
“במלחמת 100 השנים, באז’נקור ובקראסי, מופיעים פתאום בשדה הקרב איכרים בריטיים עם קשתות ארוכות, שמצליחות לחדור את השיריונים של האבירים הצרפתים. הצרפתים לא הבינו מה קורה כאן. הם לא ראו דבר כזה – הם היו רגילים להילחם אביר מול אביר. הם לא הבינו את פני המערכה. זה מה שקרה לנו. הדור הקודם נלחם את המלחמה הקודמת”…
אבל האסון העיקרי של המלחמה – גולדה אמרה לעצמה את מה שהגנרלים שלנו אמרו לה כל הזמן: מלחמה זה לא נורא. אפשר לחיות עם מלחמות. שארם אל-שייח’ יותר חשובה”.
מורל’ה פרסם מחקרים וספרים הרבה בימי חייו. שאלתי אותו לפיכך, מדוע לא להשאיר את המיתוסים במקומם?
הוא טען שכוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוס ממילא מאוד קטן, שלראיה גם אחרי כל הספרים שכתב המיתוסים נשארו. המיתוס כלשעצמו לא תמיד מזיק, הסביר, אבל כשהוא נכנס לראשם של גנרלים הוא מתחיל להיות מזיק מאד.
“אם גנרל חושב שניצחנו במלחמת העצמאות בגלל אלוהים אז צריך לפטר אותו מיד. מצפים מגנרל שהוא יבין למה ניצחנו בכל מקום ומקום ולמה הפסדנו בכל מקום ומקום.”
מה לומדים מההיסטוריה? אנחנו לא לומדים מההיסטוריה כלום. מההיסטוריה לומדים בעיקר לחשוב טוב. ללמד את הקורא, בעיקר את האליטות לחשוב טוב יותר ולהבין טוב יותר מה באמת קרה.”
שאלתי אותו אם הוא אופטימי לגבי עתידה של מדינת ישראל?
“פסימי מאוד!… יום אחד כל העולם יקום וישאל: איך נהיתה פה מדינה דו-לאומית, וצד אחד דופק את הצד השני? מצב כזה לא קיים בשום מקום בעולם מאז מלחמת העולם השנייה – שעם אחד שולט על עם שני במסגרת של מדינה אחת. מה שהאידיוטים האלה בממשלה עושים זה שהם יוצרים פה מדינה דו-לאומית. והם לא נבהלים מזה. זה אסון לא נורמאלי עבורנו. אבל כדי להבין את זה צריך כנראה קהל אחר… קיוויתי שאני אזכה לראות את השלום. אני כבר לא אזכה…”
בדרכי לחדר המדרגות, לאחר שיצאתי מחדרו וכבר כיביתי את מכשיר ההקלטה, חלפתי על פני הספרייה שבה ניצבו זקופים כל הספרים שכתב. אמרתי לו, שאולי בסופו של יום, יותר מאשר בשל ספריו הרבים ומחקריו, הוא עשוי להיזכר בעיקר בזכות הנאום יוצא דופן של יצחק רבין על הר הצופים ב-28 ביוני 1967 – נאום שהוא כתב עבור רמטכ”ל ששת הימים בתפקידו כקצין חינוך ראשי.
מורלה הסתובב אלי ואמר בארשת רצינית: “ראשית, אם אני הייתי נואם את אותו נאום ממש איש לא היה זוכר אותו. זוכרים אותו כי רבין אמר את הדברים. שנית, אני אמנם כתבתי את הנאום אבל כתבתי אותו בהתאם להנחייתו של רבין.”
מה היו ההנחיות שלו? הסתקרנתי.
“היתה לו בעצם רק הנחייה אחת, הוא אמר לי: תכניס מוסר!”
וזה התאים למורל’ה מאוד.
בתמונות: מורל’ה בר-און, 2018, צילום: יזהר באר
בר-און בצעירותו, ארכיון יד בן-צבי
לכניסה לפרק “העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב-1948”:
[פרות קדושות] פרק 29. עצמאות 2018 – העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב-1948
#פרותקדושותהבלוג