Tag Archives: ישראל טל

[פרות קדושות] פרק 18. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ד’: ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

חבל ימית צילום אוויר
בעקבות הניצחון ב-1967 וההתרחבות הפתאומית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל בשטחו של חצי האי סיני את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, “הריביירה הישראלית”, לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק”מ בדיונות שבין עזה לרפיח.

לא הרבה ישראלים ידעו כי על מנת לממש את החלום גורשו מהפתחה אלפי בדואים שהתגוררו שם ועבדו בה את אדמתם.

בין 1972 לבין 1982 נבנו בחבל  16 ישובים ישראליים ועיר אחת – ימית – שנועדה להיות מטרופולין של רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים, מתקני התפלת מים וכור גרעיני להפקת חשמל.

לאחר עשר שנים בלבד, פונתה הריביירה בפתחת רפיח-חבל ימית מכל יושביה הישראלים והוחרבה עד היסוד בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

כל המערכת המדינית והצבאית התגייסה לטובת הפרויקט, אך מי שניצח על תפיסת הקרקע, גירוש האוכלוסיה המקומית ובסופו של דבר פקד גם על חורבנו של חבל ימית היה אדם אחד – אריאל שרון.

בפרק זה הסתמכנו על מחקרים, עדויות, וראיונות עם אנשי שטח שהיו שם בזמן אמת ומסמכים שניתן לפרסמם רק עתה. מבין אלה שחקרו וכתבו על הנושא לפני, ראוי לציין ולהודות במיוחד לפרופ’  דוד קרצמר  וגרשום גורנברג, שכתבו את המסמך מאיר העיניים “המקרה של בג”ץ והשטחים” ולעידן לנדו שכתב את “הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית”.  נודה גם למכון “עקבות” לחקר הסכסוך הישראלי פלסטיני, על המסמכים הארכיוניים שהעביר לנו.

זהו החלק הרביעי בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו! 

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

תמונה ראשית: רביירה ישראלית בחבל ימית (צילום גוגל)

מוסיקה:  Julie Maxwells: Today Tomorrow The Sun Rising

לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג’: מה נעשה במיליון ערבים?

לקריאת תמלול פרק ד’: “ריביירה ישראלית בפתחת רפיח”

 16 ביולי 2017

מאת: יזהר באר

הציונות המעשית לא ראתה אמנם את מדבר סיני כחלק מארץ ישראל, אך אם נפשפש בדברי ימיה נמצא כי כבר ב-1865, שלוש שנים לפני פתיחת תעלת סואץ, כתב משה הס על מדינה יהודית בין תעלת סואץ לצפון סיני, שתוקם כדי להבטיח את האינטרסים של המערב. ב-1903, עוד לפני תכנית אוגנדה, העלה בנימין זאב הרצל הצעה להתיישבות יהודית באזור פתחת רפיח. הרצל ניסה לשכנע את חבריו בוועד הפועל הציוני להסתפק במדבר המצרי בצפון סיני כתחליף ארעי עד שיבשילו התנאים להתיישב בארץ ישראל. ברשימות ובתרשימים של הרצל הופיעו רעיונות להקמת נמל בצפון סיני, כביש להר סיני ומסילת ברזל לקנטרה. בשנים 1902-3 אף התנהל מו”מ בין הרצל ובין ג’וזף צ’מברלין לגבי ההתיישבות היהודית בצפון סיני, אבל הבריטים בחרו לבסס את מדיניותם על הנאמנות של הבדואים המקומיים – אותם בדואים שבחלוף 70 שנה, כפי שנראה, בניהם ונכדיהם יגורשו מאותן אדמות בפתחת רפיח על ידי בניהם ונכדיהם של היהודים שיחזרו לסיני ביוני 1967 ויקימו את חבל ימית.

כאמור, עד מאורעות תרפ”ט, ב- 1929, חיו יהודים בעיר עזה. אחד מהם, חכם דויד עמוס היה עשיר מופלג ועל פי הנטען השקיע את הונו, בתחילת המאה שעברה, ברכישת כ-100 אלף דונם בפתחת רפיח – בואכה הנגב. חכם עמוס שלט בחיי המסחר בעזה, שהייתה מייצאת אז לתעשיית הבירה באנגליה 22 מיליון ק”ג שעורה בשנה. [1]

אדמותיו של חכם עמוס השתרעו משני עברי הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל ומצרים, אך הבריטים סרבו להכיר ברכישותיו בסיני. במהלך המאורעות ב-1929 עזבו כל היהודים את עזה, וביניהם חכם עמוס ומשפחתו. בהעדר מסמכי רישום בטאבו (באותם ימים לא היה טאבו בעזה אלא רק “חג’אג'” – הסכמים עם שייחים מקומיים) ובהעדר תביעה ציונית לבעלות על אדמה מצרית, ירד חכם עמוס מנכסיו ויורשיו לא יכלו לעשות הרבה עם הקרקעות שרכש בפתחת רפיח.

אבל תוצאות המלחמה ביוני 1967 פתחו אופקים חדשים.

“שעתה היפה של ההתיישבות”

בהשקפת העולם של הציונות העובדת, שנקבעה בתקופת טרום-המדינה, נתפסה ההתיישבות כביטוי העילאי של יצירת היהודי החדש, עובד-האדמה, וכן כאמצעי היעיל ביותר לעיצוב גבולות המדינה היהודית עוד לפני שמנהלים דיונים דיפלומטיים. [2]

ימים ספורים אחרי תום הלחימה, ב-16 ביוני 1967, קיבלה הממשלה החלטה סודית שלפיה ישראל תציע הסכמי שלום עם מצרים וסוריה על בסיס “הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל”.  למרות ההחלטה רבים בממשלה ומחוצה לה ראו בתוצאות המלחמה הזדמנות לחדש את אתוס ההתיישבות של הציונות העובדת, שהלך ודעך.

אלא שקצת יותר משנה אחרי המלחמה כבר התגבשה בממשלה מדיניות החדשה שקבעה כי עזה וחלק מחצי-האי סיני יישארו בידי ישראל בכל הסדר עתידי. בסוף אוקטובר 67′ קיבלה הממשלה החלטה סודית שקבעה כי “גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם-אל-שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים.”  [3]

למרות חילוקי-הדעות האסטרטגיים והאישיים, הגיעו ראש הממשלה אשכול, סגן ראש הממשלה אלון ושר הביטחון דיין למידה רבה של תמימות דעים בעניין הצורך להתיישב ברצועת עזה וצפון סיני ותכנית ההתיישבות בפתחת רפיח גובשה ונערכה כבר בדצמבר 1968.

אלא שנשארו כמה עניינים לסדר, בעיקר לסלק את אלפי בדואים שהתגוררו באזור. אבל לפני כן: הבה נשמע איך מקימים עיר ישראלית חדשה במדבר, על אדמה מצרית. איך קובעים את מיקומה בלב הישימון ואיך מסמנים את גבולותיה?

כך מקימים עיר במדבר

ימית הייתה הבייבי של דיין, כפי שתיאר בעצמו בספרו האוטוביוגראפי “אבני דרך”. סא”ל איני עבאדי, מושל נפת עזה באותה עת  ומקרובו של דיין מספר כאן כיצד נקבע מקומה של ימית, תוך שהוא מציג תמונות של דיין והפיקוד הבכיר בימי הקמת החבל.

עבאדי:  התמונות האלה הן התמונות מקביעת מיקומה של העיר ימית. ישנו פה דיין, שרון, אני, פונדק, וכאן, בתמונה הזאת נכנס גם שלמה גזית שהיה מתאם הפעולות בשטחים. ועמדו והתלבטו איפה תהיה העיר ימית. אבל לא עמדנו על שפת הים, במקום שבו קמה העיר ימית, אלא עמדנו על הכביש בדרך לעזה, הציר המרכזי, במכוניות רכות.  והיה קומנדקר… התלבטו והתלבטו ואמרתי לדיין: אתה רוצה לשמוע לי, מה זה משנה אם זה ימינה או שמאלה, במאה, או במאתיים או בשלוש מאות מטר? יש לי רעיון: מהמקום שבו עומד הקומנדקר, אתה יושב לידי ואני נוהג. ואני אפתח – אז דיברנו כמו שהיו מדברים בדגניה – אני אפתח קולי (סימון שהצמיגים משאירים בחול), של הקומנדקר  ‘כתלם הנמתח כמיתר’. הוא אמר לי: וואללה, זה הכי נכון! התלם הנמתח כמיתר…

באר:  זה היה הגבול (של העיר) או המרכז?

עבאדי:  לא. על הקולי יהיה הכביש, שיוביל לעיר ימית, כשנגיע למים נתקע יתד – שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר! נפתח קו ישר, כמו מחרשה; יהיה קולי של הקומנדקר ועל הקולי של הקומנדקר יהיה הכביש לעיר ימית, מהנקודה הזאת, פה יהיה הצומת ובמקום שנגיע למים נתקע יתד שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר – זה הכי נכון. עליתי על הקומנדקר ופתחתי קולי. והוא ישב לידי וכל החבר’ה האלה היו מאחור בקומנדקר.

באר:  בעצם, אתה ודיין שרטטתם את תחום המושב של ימית?

עבאדי:  ברור! את המיקום שלה על שפת הים.

באר:  לפי מה בחרת את הקולי?

עבאדי:  כלום! לקחתי אזימוט, ככה, העיקר שיהיה קו ישר. למה? התלם הנמתח כמיתר… ברור. פה (בתמונות) זה שלב ההתלבטות ואני עוד בכלל עומד מאחור ואני רואה שהם לא יוצאים מזה. ואז אני אומר לו – הנה זה פה הקטע, אני אומר לו (לדיין):  זה בכלל לא חשוב. מה זה משנה לכם ימינה קצת שמאלה קצת…שפת הים…

באר: היו מפות? 

עבאדי:  הנה אנחנו מחזיקים מפה. לא מפה אלא תצ”א (תצלום אוויר). אז אני אומר לו הנה אנחנו נמצאים כאן ואז – תשים לב – דיין מבסוט מהרעיון וזה מה שעשינו.

באר:  תגיד, אני רואה כאן, לפי התמונות, שכל המעורבים הם אנשי צבא אין אף אחד מאנשי ההתיישבות?

עבאדי:  איזו התיישבות…

באר:  הקמת עיר אזרחית על ידי אנשי צבא?

עבאדי:  ברור… ברור…

 באר:  למה לא היו נציגים של ההתיישבות?

עבאדי:  זה בכלל לא היה רעיון שלהם. זה היה רעיון של דיין.

כל מי שהיה שם, בפרק חייו הקצר של חבל ימית, תיאר גן עדן עלי אדמות וחופש אינסופי. “עשה לך בית בימית”, קראו מודעות שפורסמו בעיתונים. ההשראה לתכנון העיר נבעה מרעיונותיו של האדריכל יונה פיטלסון שתכנן את העיר ערד בשנות ה-60.

חוץ מנמל מים עמוקים, מתקן להתפלת מים,  וכור גרעיני לאספקת חשמל הבטיחו המתכננים לטעת בדיונות סביבה יער בן 10 מיליון עצים.

 אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות“, תיאר נחום שפר, בן קיבוץ תל יוסף שהתיישב בחבל ב-1971.[4]

חיינו בחופש מוחלט. בימית לא היה מושג של לנעול את הדלתות. היינו חוזרים מהים, משאירים את האופנים בחוץ… הכול היה פתוח, כולם הכירו את כולם. כולם אכלו אצל כולם, אווירה אחרת“., סיפרה המתיישבת מיקה מור. [5]

בהמנון הלא רשמי שלהם שוררו המתיישבים: פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה… הפתחה שלנו ארץ רחוקה, הפתחה שלנו ארץ ירוקה, הפתחה שלנו ארץ ללא צל, הפתחה שלנו – ארץ ישראל... פה בארץ חולית וימית, הקימונו גם עיר וגם כפר, מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר…

אבל, למימוש החלום על גגות אדומים בלב המדבר ועל ארץ ישראל ירוקה בין עזה לרפיח היה צריך לגדר שטח ענק של 47 אלף קילומטרים רבועים, כמעט כשטחה של תל אביב רבתי. אלא שבשטח המיועד התגוררו תשעה שבטי בדואים במבני קבע, ובמבני ארעי. חלקם  עסק בחקלאות מדורי דורות. מישהו החליט לסלקם בבהילות, בכוח הזרוע וללא אישור.

סילוק הבדואים

התגלגלות העניינים מכאן ואילך תוארה בעתירות לבג”צ שהגישו 9 ראשי שבטים בדואים.

“בשעת בוקר מוקדמת, הוזעק שיח’ סולימאן חסיין עודה אבו חילו, ראש שבט חילו אל- שריטיין עלידי בני שבטו, שבאו להודיעו כי חיילי צה”ל הורו להם, בעל פה,  להסתלק מבתיהם ומיישובם. אבו חילו יצא אל אותם חיילי צה”ל, פנה אל מפקדם, קצין בדרגת סגן-משנה, ושאלו לפשר מעשיהם של חייליו. הקצין השיב לו כי “זו פקודה מהממשלה לגרש אתכם מכאן[6]

כך החל גירושם של תשעת שבטי בדואים משטחים נרחבים מהאזור שנועד להקמתו של חבל ימית. לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים.

המבצע החשאי, והוא נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו”ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ”ל הציג עדויות כיצד הגיעו 72 חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. לאחר שקיבלו ארכה של יום נוסף לאסוף את מטלטליהם, עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג להציע לשיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.

זה היה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם, בניגוד לחוק הבינלאומי, בהסתר ובקריצת עין, תוך שיתוף פעולה מלא או חלקי, לעתים נלהב, של המערכת הפוליטית והצבאית ובמידה רבה, גם של התקשורת ובחסות נימוקים צבאיים מומצאים. העיתונות הישראלית לא דיווחה בזמן אמת  על גירוש אלפי הבדואים. צנזורה צבאית קפדנית מנעה כל פרסום. כל הפרשה זכתה למסגור ביטחוני שנתן לגיטימציה משתמעת למעשה הגירוש. בידיעות אחרונות קיבל הגירוש ידיעה בת 26 מילים שכותרתה הייתה: “בעקבות מיקושים גודרו שטחים בפתחת רפיח” הידיעה הלאקונית מסתיימת במשפט, שלא היה נכון עובדתית: “צה”ל מאפשר לבדואים המתגוררים בשטח המגודר להמשיך בעיבוד אדמותיהם”. [7]  אף מילה על גירוש.

תכנית ההתיישבות היהודית בפתחת רפיח נתמכה על ידי השרים אלון, גלילי ודיין וגובשה לפרטיה על ידי המפא”יניקים מהמחלקה להתיישבות שבסוכנות היהודית. את האני מאמין שלו הציג שר הביטחון דיין בישיבת ממשלה ב-26.1.1969:

“אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר-כך להגיע לפשרה לגבי המחיר… צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה…  אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור,  משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה… “.[8]

התקשורת בשירות הקונספציה “הביטחונית”. הארץ 21.3.1972

הנימוק הביטחוני לסילוק הבדואים הופיע גם בתשובת המדינה לעתירות שהגישו הבדואים לבג”ץ לאחר גירושם. אלא שהיה זה נימוק שכאמור, לא הייתה לו אחיזה במציאות כפי שניתן יהיה לראות. תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח קדמו לתחילת גל הטרור ברצועה, ולבדואים בפתחת רפיח לא הייתה אז כל נגיעה לטרור לסוגיו.

תסיסה במערכת הפוליטית ובפיקוד הבכיר

אמנם שום החלטה ממשלתית או פיקודית רשמית לא ליוותה את מבצע הגירוש, שמתחילתו היה יוזמה של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום. אך משהתבצע הגירוש נרתמה כל המערכת הצבאית והפוליטית לתת לו לגיטימציה מעשית בדיעבד. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה עת, תא”ל שלמה גזית, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר. דיברנו איתו:

באר: אחד הפרקים בתכנית שלי עוסק במה שנקרא: “הריביירה הישראלית” בפתחת רפיח, הקמת ימית ופינוי/בגירוש הבידואים. משפטנים טוענים שזה היה גירוש בקנה מידה… בניגוד לחוק הבינלאומי, כמעט פשעי מלחמה…

גזית: אני הגשתי התפטרות על המקרה הזה, התפטרות שלא התקבלה. למה? על זה שאנחנו עברנו בשתיקה על ההחלטה לגרש את הבדואים, בלי ארגון, בלי אישור וללא שום סיבה אובייקטיבית.

באר:  בעצם, הגירוש התבצע ללא אישור ממשלה, אתה רוצה לומר?

גזית:  ללא אישור של אף אחד…

באר: אז איך אתה מסביר את זה? זו פעולה של אריק שרון?

גזית:  בודאי! אלי הגיע טלפון מנציב הצלב האדום, שרוצה לפגוש אותי בדחיפות. אמרתי לו שיבוא. ואז הוא שואל אותי: ‘למה גירשתם את הבדואים ברפיח?’  זו היתה הידיעה הראשונה שקיבלתי שהם גורשו. אז לא רציתי להגיד לו שאני לא יודע, אז שיחקתי דיפלומטיה ואיכשהו מרחתי את העניין. אמרתי לו שאתן לו תשובה פורמאלית בעוד כמה זמן. התקשרתי לפונדק והוא אמר לי שהוא לא יודע מכלום.

באר:  גם פונדק לא ידע?

גזית:  לא! אני עשיתי אז סקנדל בעניין והוחלט על הקמת ועדת חקירה, וועדת החקירה קבעה שאריק עשה את זה ללא אישור וללא סמכות וללא רשות. אז אמרתי, נו? כלום! אז אמרתי: אם “כלום” אז זה נשאר באחריותי – אני הממונה על השטחים. אני מתפטר.

ועדת החקירה עליה מדבר שלמה גזית, בראשות האלוף אהרון יריב, מונתה לחקור את פרשת גירוש הבדואים בעקבות דליפת דיווחים מזעזעים על אופי הגירוש וממדיו. [9]        אנשי מילואים מקיבוצים בנגב, שחזרו משירות בסיני, דיווחו על המתרחש ומשלחת של פעילים מהקיבוצים, ביניהם חברי קיבוץ נירים, שיצרו קשרים עם הבדואים בסיני עוד לפני קום המדינה, יצאה לשטח וחזרה עם עדויות מצולמות של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו.

 “התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל”מים וציוד מיכאני, דיווחו חברים בקיבוץ ניר-עוז בחוזר ששלחו למזכירי קיבוצים אחרים בסוף פברואר 1972. הדיווחים עוררו תסיסה בתוך מפ”ם, מפלגת האם של הקיבוץ הארצי, נגד השתתפות התנועה בפרויקט ההתנחלות בפתחה.  ב-8 במרץ 1972 נערך בקיבוץ ניר עוז כנס-חירום בהשתתפות כ-250 נציגים מקיבוצי הנגב, אשר דרשו מנציגי תנועתם לפעול “למניעת נישול התושבים והתנחלות ברצועה”.

בעקבות הכנס החלו ידיעות על גירוש הבדואים להתפרסם בעיתונות – תחילה ביומון מפ”ם “על- המשמר” ולאחר-מכן בעיתונים אחרים.  ראש הממשלה גולדה מאיר קבעה פגישה עם שני ראשי מפ”ם, יעקב חזן ומאיר יערי, והתריעה בפניהם על הנזק שנגרם למערך בין מפלגתה, מפלגת העבודה,  לבין מפ”ם בעטיו של “ניהול מסע ציבורי מטעם מפ”ם נגד ביצוע החלטה ממשלתית” [10]

לפי בקשתן של ארבע סיעות נערך דיון מיוחד בכנסת בעניין “התעמולה נגד ההתנחלות בחבל עזה ובפתחת רפיח והצורך הלאומי הדחוף להרחיב את ההתנחלות ולהגבירה”.

“קשה להאמין, אבל ב-72 הקיבוץ הארצי התגייס, במלוא כוחו, למאבק עקרוני ומוסרי נגד העוול שגרמו הבולדוזרים של שרון ומדינת ישראל לכמה שבטים בדואים בפאתי סיני“, סיכם אחרי 30 שנה עודד ליפשיץ, מקיבוץ ניר עוז, שניהל את המאבק למען השבת הבדואים לאדמותיהם. מול הקיבוצניקים מהדרום שהתגייסו לטובת הבדואים סבלה מפ”ם מפילוג רעיוני קשה, בעקבות תוצאות המלחמה ב-67′. כשהתכנסה ועידת מפ”ם ב-9 באוקטובר 1972 הציע יעקב חזן הוותיק, שמפ”ם תתמוך בהקמת היאחזויות ביטחוניות-התיישבותיות בפתחת רפיח וברמת הגולן. מתנגדיו דרשו לא להקים היאחזויות התיישבותיות בפתחה אלא רק היאחזויות ביטחוניות. אי אפשר בעניין הזה שלא להיזכר כקוריוז בויכוח רב שנים שפילג את מפלגת של”י ז”ל לשני מחנות. יונתן פלד מקיבוץ מעברות, הגדיר את ההבדל ביניהם: מחנה אחד היה בעד מדינה פלסטינית כי זה לטובת מדינת ישראל (וחוץ מזה זה גם מוסרי) ואילו המחנה השני היה בעד מדינה פלסטינית כי זה מוסרי (וחוץ מזה זה גם לטובת מדינת ישראל).

הארץ, 10.10.1972

נחזור לועדת החקירה, בראשות האלוף יריב. מסקנותיה הוסתרו מהציבור ומהכנסת, למעט הודעת ממשלה שנוסחה בלאקוניות כך: “היתה חריגה מסמכות מצד מספר מפקדים בכירים ומצד עובד ממשלה”. למחרת דּווח בעיתונות כי שני קצינים ננזפו על-ידי הרמטכ”ל, קצין נוסף הועבר מתפקידו, ואזרח שהועסק כקצין מטה בממשל הצבאי התרשל בתפקידו וגם נגדו “יינקטו אמצעים”. רק מאוחר יותר נודעו שמות המפקדים הננזפים, ובראשם אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, אשר מלבד הנזיפה לא ננקט נגדו שום צעד נוסף. הממשלה אימצה את מסקנות הועדה אך לא אישרה את החזרת הבדואים למקומותיהם.

בעקבות הודעת ההתפטרות של גזית הוא הוזמן לפגישה עם הרמטכ”ל.

גזית:  “ואז התחיל דין ודברים עם דדו (הרמטכ”ל דוד אלעזר) ודדו התנהל מאד, מאד לא יפה כלפי, עם סחטנות – שאם אני מחליט להתפטר הוא זורק אותי מהצבא בלי פנסיה וכל מיני דברים כאלה…טוב…”

באר:  אבל ההחלטה על הקמת פתחת רפיח לא היתה של שרון, היתה החלטת ממשלה…

גזית: לא! השאלה, מה אתה קורא החלטת ממשלה? 

באר: מי החליט להקים את פתחת רפיח?

גזית: האיש המרכזי שרצה את העניין הזה – בוא נאמר ככה – ההתנחלויות שקמו היו בהחלט בהחלטת ממשלה – היתה ועדת שרים להתיישבות, שבראשה עמד גלילי, וכל התנחלות שקמה קיבלה את האוקיי שלה. הרעיון של ימית והקמת פתחת רפיח כפרויקט בא מלמטה מכמה גורמים, והייתי אומר, עם גיבוי והשראה של ישראל גלילי.

באר: אתה חושב שהגורמים שרצו לדחוף את ההתיישבות בפתחת רפיח השתמשו/לחצו על שרון? או שזו היתה יוזמה שלו?

גזית:  זה שני דברים שונים. היתה יוזמה של שרון, אבל שרון לא היה מעורב ברעיון הגדול של להקים את ימית ולהפוך את כל פתחת רפיח למרכז יהודי גדול.

באר: מה ידעת לימים אחרי שבדקת את פרשת הגירוש, מה העלית?

גזית:  (צוחק) יום אחד באו ואמרו לבדואים לקום ולהסתלק. זה הכל.

באר:  באיזה ממדים היה הגירוש, עשרות, מאות?

גזית:  לא –  אלפים, אני לא זוכר את המספרים, נדמה לי שבסביבות 5,000-6,000 משהו כזה.

באר:  ולאן גירשו אותם?

גזית:  דחפו אותם לסיני, לא גירוש עולמי, אבל כמה עשרות קילומטרים.

באר:  הדיונים על הקמת פתחת רפיח כללו אותך?

גזית:  כן. אני הייתי גם שותף לקונספציה שאמרה, שבהנחה שאם סיני תחזור להיות מצרית, ניצור רצועה מבודדת של פתחת רפיח, בין סיני המצרית לבים מדינת ישראל ועזה תהיה כזאת או אחרת. אני יכול להגיד מעבר לזה –  אני הייתי שותף למו”מ שהתנהל אחרי ביקור סאדאת עם המשלחות המצריות ובדיונים מול גמאסי העלתי את ההצעה: בואו נעשה החלפות – אתה מקבל חתיכה מהנגב תן לנו את פתחת רפיח. והוא אמר: אתה יודע מה, אני לא נופל מהרגליים בואו תלכו עם עזר וייצמן לסאדאת. סאדאת אמר: יוק! דיברתי עם בגין על חזרה לגבול הבינלאומי, אין החלפות שטחים. אין שום דבר.

החלטת בג”ץ

עתירת הבדואים לבג”ץ בתביעה לחזור לשטחיהם היתה המקרה הראשון אחרי 67′ שגורם ערבי פנה לבית משפט ישראלי בבקשה לעשות צדק בנושא בעל חשיבות פוליטית עקרונית. בדיון בעתירות הבדואים התרחש דבר מוזר. המשיבים לעתירות, ממלאי התפקידים הבכירים בפרשה זו: שר הביטחון דיין, אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, ומפקד אזור רצועת עזה וצפון סיני תא”ל יצחק פונדק, כלל לא הגישו תצהירים לבית המשפט. המשיב העיקרי היה אלוף ישראל טל, שלא היה קשור לפרשת הגירוש. למעשה, הקשר היחיד של האלוף טל לפתחת רפיח היה בכיבושה ביוני 67, כפי שהונצח בשירו של יורם טהר-לב על קרב רפיח:   “באנו שחורים כפיח, באנו קרועים אבל, אנו אחרי רפיח, כמו שרצית טל!…”

בתצהירו לבג”ץ הסביר האלוף טל את השיקולים הביטחוניים שהנחו את צה”ל בסילוק הבדואים. בין השאר טען שהאזור היה חשוף למעבר מחבלים ושימש כחממה לגיוס מחבלים. “ולאור האמור לעיל – חיוני הוא כי האזור ישמש כאזור חיץ או כאזור בידוד בין רצועת עזה ומדינת ישראל לבין מרחב סיני”.  בשיחה טלפונית בשנת 2007 שאל העיתונאי וההיסטוריון גרשום גורנברג את אלוף ישראל טל מדוע הוא זה שחתם על התצהירים. תשובתו הייתה כי השר דיין ביקש ממנו לחתום על התצהירים, והוא עשה כמו שרצה דיין.[11]

הארץ, 19.9.1972

גם תת אלוף יצחק פונדק, מפקד אזור עזה וצפון סיני, שננזף אף הוא, על ידי הרמטכ”ל, טוען כי לא ידע כלל על תכנית הגירוש. לפי גרסת פונדק בחודשים שלפני הגירוש ניהלו הגורמים המעורבים בהקמת העיר ימית משא ומתן עם הבדואים בעלי הקרקעות באזור, לרכישתן, והיה סיכוי טוב שהמו”מ יסתיים בהצלחה. לדבריו, באותה עת היו מספיק קרקעות עבור השלב הראשון של הקמת העיר. להערכת פונדק ביקש שרון, ששאף להתמנות לרמטכ”ל, לרצות במעשה הגירוש את משה דיין, שהקמת ימית היתה הבייבי שלו.

בור מים של הבידואים שנהרס. צילום: יוכבד ליפשיץ

כשפונדק שמע על המתרחש וירד לשטח הוא נחרד ממה שראו עיניו. כך סיפר:

 “לעיני נתגלתה תמונה מחרידה של הרס ושממה, בתי האבן הפכו לגל אבנים, עצים נעקרו, חלקות ירק נרמסו בשרשראות הטנקים, בכל אשר פניתי נתקלתי בוונדליזם לשמו. לא ראיתי אף נפש חיה במקום. לבדואים לא התאפשר לאסוף את החיטה והתירס מן השדות…[12]

פונדק סיפר עוד כי האלוף שרון התפאר באחד הכנסים של קציני פיקוד דרום על פעולת הגירוש באומרו: “תוך שעות ספורות גאלתי יותר אדמות משגאל חנקין במשך כל ימי חייו.”[13]  יהושע חנקין היה, כידוע, גואל האדמות הגדול של הציונות המעשית בראשית שנות ה-20, במיוחד בעמק יזרעאל.

עודד ליפשיץ מלווה בדואי שביתו נהרס בפתחה. צילום: יוכבד ליפשיץ

דו”ח ועדת החקירה בראשות האלוף יריב היה סודי במשך עשרות שנים ולא ניתן היה לעיין בו.  רק לאחרונה, בעקבות פנייה של העיתונאי גרשון גורנברג לארכיון צה”ל במסגרת חוק חופש המידע, הוא הצליח לקבל את הדו”ח. הממצא המהותי ביותר בדו”ח היה העדר מוחלט של נימוקים ביטחוניים – נימוקים שאיתם השתמשו המדינה, הצבא והעיתונות על מנת  להסביר את הצורך בגירוש הבדואים. השיקול היחיד לגירוש, כפי שעולה מהדו”ח החסוי, וממקורות נוספים, היה הצורך באדמות להתיישבות.

מסמכים נוספים שאפשר לחשוף עתה מחזקים את ההבנה שמדובר היה בדפוס של פעולה להכשרת הפקעת קרקעות לצורך הקמת התנחלויות חדשות באמצעות נימוקים צבאיים מומצאים. אפשר לראות זאת, למשל, במברק מיום 9 ביולי 1969 של מחלקת הקשר במשרד החוץ אל הנציגויות בחו”ל המסווג “סודי” והמתפרסם כאן לראשונה, באדיבות מכון “עקבות”. כך נאמר בו על תפיסת שטח בפתחת רפיח:

1. באלה הימים הוצאו צווי תפיסה לצרכי בטחון בפקודת המושל הצבאי תא”ל מוטה גור על שטח של 20,000 דונם בסביבות רפיח. 2. הקרקע הינה חלק מאדמות רשות הפיתוח של ממשלת מצרים. מצויים עליה 500 משפחות של בדואים נוודים שעבדו את האדמה בתנאי חכירה ממשלת מצרים. הללו יפונו מהמקום וישולמו להם פיצויים. 3. התפיסה הינה כאמור לצרכי בטחון, ובשלב ראשון יוכנסו לשטח יחידות צבא, אולם לידיעתכם, חוזר לידיעתכם בלבד, בעוד כמה חודשים תוכנסנה למקום יחידות נח”ל, שיקימו 2,3 התנחלויות. סעיף 1 ו-2 לשימושכם במידה ותשאלו.”

מברק סודי של משרד החוץ, 9 ביולי 1969: לידיעתכם בלבד!

במילים אחרות: אם ישאלו אתכם בחו”ל תסבירו כי מדובר בתפיסת אדמה לצרכי ביטחון ותגידו כי לשטח שנתפס ייכנס הצבא. אבל לידיעתכם, ולא לפרסום, הסיבה האמיתית לתפיסת השטח היא התכנית להקים התנחלויות במקום.

למרות שלא היתה  סיבה “ביטחונית” אמיתית לגירוש הבדואים קיבל בג”ץ את הנימוקים הביטחוניים של המדינה ודחה את עתירות הבדואים. אגב, כמה שנים אחר כך, קיבל בג”ץ החלטה הפוכה ודחה את עמדת המדינה שהשתמשה באותו דפוס של הנמקה ביטחונית בבואה להצדיק את ההחלטה להקים את ההתנחלות אלון מורה, ליד שכם.[14] הבה ננסה להבין את ההבדל בגישת בג”ץ בשתי פרשיות אלה?

מעריב 17.9.1972

פרופ’ דוד קרצמר, מבכירי המומחים למשפט בינלאומי ולזכויות אדם, מעלה הסבר אפשרי להבדל הזה, השערה אותה העלה לראשונה השר לשעבר, פרופ’ שמעון שטרית. על פי הסבר זה, פסק-הדין בעניין פתחת רפיח ניתן בין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-הכיפורים – תקופה שבה האמון ביושרם ובמיומנותם של מפקדי צה”ל הבכירים היה בשיאו. ואילו פסק הדין בנושא אלון מורה ניתן אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שנוצר סדק באמון בראשי הצבא, וכי סדק זה הוא שפתח את הדלת להתערבות שיפוטית בהחלטות צבאיות. [15]

כשקרא את דו”ח ועדת יריב, שהיה חסוי כל השנים, נדהם פרופ’ קרצמר לגלות כי המדינה פשוט שיקרה לבג”ץ. בשיחה שקיימנו בטלפון אמר לי, בין השאר, כך:

דוד קרצמר:  קריאת הדו”ח שגילינו (דו”ח ועדת החקירה בראשות האלוף אהרון יריב),  הדהימה אותי. ממש הדהימה אותי. כיוון שקודם לכל, הם הטעו את בית המשפט. אמרו שהועדה לא הסתייגה מהכורח הביטחוני שבפינוי הבדואים. זה ממש מטעה מכיוון שהועדה בכלל לא התייחסה לכורח הביטחוני  מה שעניין אותי זה לא הגירוש כשלעצמו, אלא עניין אותי איך הם שיקרו לבית המשפט…. מה שאנחנו חשפנו מטיל ספק ביושרתו של ההליך השיפוטי…

 אני לא בדקתי אם זה נוגע רק לבג”צים שנוגעים לשטחים. יכול להיות שזה גם בבג”צים הנוגעים למשרד התחבורה. אין לי מושג.  אני התרכזתי בחומר שיכולנו להשיג…

באר: במהלך העיסוק שלך בפרשה למדת פרטים חדשים על המקרה של פתחת רפיח?

קרצמר:  כן, כאשר כתבתי את הספר שלי לא יכולתי להפריך את מה שהאלוף טל הצהיר בתצהירו לבג”צ… מה שנוסף היה הדו”ח של הועדה (ועדת החקירה בראשות האלוף יריב)… הדהים אותי שזה (הנימוק הביטחוני) היה שקר מוחלט….

כל מעשי האדם היו פעם חלומות – סוף דבר

לימים נשאל אבי פרחן, מנהיג מפוני חבל ימית, ע”י עיתונאי  צעיר, אם הם, המתיישבים היהודים בפתחת רפיח, לא פחדו מהבדואים. השיב פרחן:

מה פתאום?! בחבל ימית היה שלום אמיתי, לא שלום של נייר. עד להתיישבות היהודית המקום היה מדבר שממה, בזכותנו המקום התפתח, נוצרו מקומות עבודה ושירותים אזרחיים הגיעו לאזור, כך שבינינו ובין הבדואים נוצרו קשרים עסקיים ואף חברותיים“.[16]

הסיפור האמיתי היה קצת שונה. לאחר שאיבדו את בתיהם ואת שדותיהם ולאחר שבארות המים שלהם נדרסו ונסתמו, נאלצו הבדואים, שגורשו מפתחת רפיח, להציע את שירותיהם כפועלים שכירים למתיישבים היהודים, שהתגוררו עתה על אדמותיהם. אלה היו הקשרים העסקיים והחברותיים שעליהם דיבר אבי פרחן בנוסטלגיה.

אבל, גם זה חלף במהרה כלא היה. הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.

“החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים כתב באלטנוילנד בנימין זאב הרצל, האיש שניהל בתחילת המאה שעברה מו”מ עם הבריטים ליישב יהודים בפתחת רפיח, והוסיף חוזה המדינה: “כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות. כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום” [17]

הקושי להתעשת מהחלום על גן העדן שנגוז והאכזבה מהמדינה בעקבות הפינוי, הצטברות המתח וגם כספי הפיצויים שניתכו פתאום על המפונים כמו גשם, הטביעו את חותמם על רבים מתושבי חבל ימית וגרמו לפשיטות רגל, להתמוטטויות נפשיות ולהתאבדויות, לפירוק משפחות, ואף לעזיבת הארץ.

היו כאלה שהחליטו לעבור לאחר הפינוי מסיני לגוש קטיף שבתוך רצועת עזה, אך גם משם הם פונו, בסופו של דבר, במסגרת תכנית ההתנתקות, באוגוסט 2005. גם על פעולה זו ניצח בעיקר איש אחד – אריאל שרון.

 

הערות ומראי מקום:

[1] ר’ משה דור, “היהודי שרכש את פתחת רפיח לפני שבעים שנה”, מעריב 18.2.1972.

[2]  ר’ עוד דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג”ץ והשטחים,        “משפט וממשל”, יוני 2016, כרך י”ז, 1-2, עמ’ 249-343

[3]  קרצמר וגורנברג, שם.

[4] http://www.zeevgalili.com/2005/02/272

[5] http://www.kolhazman.co.il/205599

[6] מתוך העתירה לבג”צ שהוגש חצי שנה אחרי הגירוש ע”י 9 ראשי שבטים בדואים. מופיע בקרצמר וגורנברג, שם.

[7]  ידיעות אחרונות 8.3.1972

[8]  קרצמר וגרונברג, שם.

[9] http://akevot.org.il/article/rafah-salient-report/?full#/

[10] הופיע במעריב ב- 24.3.1972. קרצמר וגרונברג, שם.

[11] קרצמר וגורנברג, שם.

[12] יצחק פונדק, “חמש משימות”, הוצאת ירון גולן,2000. עמוד 341.

[13] פונדק, שם.

[14] בג”ץ אלון מורה, דויקאת נגד ממשלת ישראל, 1979.

[15] קרצמר וגרונברג, שם.

[16]   חיים פרינדלנדר, “כל הזמן”, 24.4.2017

[17] בנימין זאב הרצל, “אלטנוילנד”, אחרית דבר.

לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג’: מה נעשה במיליון ערבים?

להאזנה לפרק ד’ באתר: