Tag Archives: מלחמת ששת הימים

[פרות קדושות] פרק 71. “קו-אידן? בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת


גם היום, 56 שנה לאחר שישראל כבשה את הגולן והשתלטה על האזורים המפורזים ממזרח לכנרת, מעטים יודעים מה באמת מסתתר שם מתחת לקוצים, לגדרות התיל ולשדות המוקשים. טיפין, טיפין הוא נחשף עכשיו במלוא עוצמתו, קו מז’ינו מקומי שבנו הבריטים במטרה לעצור פלישה גרמנית ממזרח בתחילת שנות ה-40. “קו אידן” היה מי שנתן שם למערכת הביצורים המרשימה, שמשום מה נעלמה מהתודעה ואיש מההיסטוריונים, מורי הדרך ויודעי קורות העתים החיים היום, לא שמע עליה, 80 שנה לאחר הקמתה.

 נשמע כאן על מערכת הבונקרים והמכשולים האנטי טנקיים, קילומטרים של מחפורות וביצורי בטון הגולשת ממורדות הגולן לכנרת, ונשאל כיצד קו הביצורים האדיר, שגדול בהרבה מכל מתחמי הביצורים לעצירת הפולש הגרמני שהקימו הבריטים בארץ ישראל, כולל זה שנבנה ב”מצדה על הכרמל”, נעלם מעיני ההיסטוריונים ואוהביה של הארץ.

נסייר במתחם הביצורים בסמרה, נשמע על בית חולים השדה הענק שנבנה מתחת לאדמה, וגם נספר על הכפר הבהאי א-סמרה, על סילוקו בראשית שנות החמישים ועל הקמת קיבוץ האון במקומו.

ואם חשבתם שההתנחלויות הישראליות הראשונות מעבר לקו הירוק הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים אתם טועים. הן הוקמו בשנות החמישים ממזרח לכנרת.

ואם במיתוסים עסקינן נבחן את הנרטיב המקובל על ההפגזות הסוריות על ישובי העמק לפני 67′, ונשמע על הפרובוקאציות שנקט צה”ל מול הסורים בשטחים המפורזים במטרה לעודדם לירות על ישובים ואז להפעיל נגדם את חיל האוויר.

וגם נשמע מדוע אבא אבן השתולל מזעם כשנאלץ להסביר את מעשיו של צה”ל באו”ם.

האזינו שפטו ושתפו!

***

תמלול ראיונות: דינה זוהר, אסתר פרת, נורית גרובר

מוסיקה: אלון סגל – “בדרך אל הערירי” ( מבצע עידו שכטר)

להאזנה לפרק כאן (מומלץ להוריד את קובץ הקול לנייד או למחשב. או להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים):

לקריאת תמלול הפרק:

[פרות קדושות] פרק 71. “קו-אידן? בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת

מאת: יזהר באר

‘קו אידן’ הוזכר כאן לראשונה, לפני כשנתיים, בפרק 57 של פרות קדושות הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי.

איני עבאדי, מזרחן בן דגניה א’, הציג כאן את גרסת מפקד ההתקפה הסורית על הדגניות, שטען מול מפקדתו כי הטנקים הסורים הגיעו אל ‘קו-אידן’. למעשה, הגיעו הסורים למחפורות בשערי דגניה אך בהעדר מפות וכלי עזר בסיסיים הם טעו להאמין שמדובר בקו הביצורים האדיר שבנו הבריטים וששכן כמה קילומטרים ממזרח לדגניות. קל היה גם לתרץ כך את התבוסה הסורית המביכה בשער הקיבוץ, שהיה פתוח לפולש.

גרסה זו של המפקד הסורי הוזכרה גם במאמרו של פסח מלובני, חוקר ואיש אמ”ן לשעבר קרב צמח והדגניות מנקודת ראותו של המחקר הסורי  (בחוברת “עלי זית וחרב“, 2016, ט”ז, עמ‘ 172–193).

תזכורת מפרק 57:

 איני עבאדי: “מה זה ‘קו אידן?”

 אני: ‘קו מז’ינו’ המקומי, קו הביצורים שהבריטים בנו?

 עבאדי: “כן. על שם אנתוני אידן, שהיה היה קצין מצטיין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולאחריה היה שר החוץ.”

 אני: מה הקשר שלו לפה?

עבאדי: “זה היה הרעיון שלו להקים את המבצר. בזמן מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית כבשה את סוריה ולבנון והשליטה שם את שלטון וישי. היה חשש שהגרמנים יתקפו את ארץ ישראל בנקודה הזאת, ויירדו מדרום הגולן, לירמוך.”

אני: איפה בדיוק עובר הקו?

עבאדי: “על הגבעה שנקראת ‘גבעת ההתיישבות’, הנקודה הגבוהה ביותר בתל קציר. בנו שם עמדות בטון עם גג, כלומר, נגד הרעשה, ובית חולים תת-קרקעי. בשוליים הצפוניים שלו בנו מוצב בטון אל מול האון, שעוד לא היתה. וגם חפרו תעלה אנטי טנקית, מהקרנטינה החדשה עד לירמוך. אני הייתי צד חזירים בתעלה הזאת. הייתה תעלה אנטי טנקית שתמיד היה בה מים, אז החזירים עשו חיים.”

אני: הקו הזה קיים עד היום?

עבאדי: “בוודאי.”

אני: למה לא שמענו עליו?

עבאדי: “כי אתה

אני: ‘כי אתה בור ועם הארץ’, אתה אומר?

עבאדי: “אני חפרתי בו ודשתי בו, הייתי צד חזירים שם בלילה…

  אלא שלא רק אני לא שמעתי מעולם על קו אידן. שאלתי את החוקר ד”ר יגאל קיפניס, שספרו “ההר שהיה למפלצת – הגולן בין סוריה וישראל”, (הוצאת מאגנס, 2009), הוא המחקר המקיף ביותר שנעשה על ההיסטוריה של הגולן בזמן החדש, והוא אמר שמעולם לא שמע על קיומו של קו אידן. כך אומרים גם בני הקיבוצים הגובלים בפרויקט הביצורים הענק. הם לא ידעו מה מסתתר בין מטעי הבננות ומצבורי קני הסוף של חופי דרום מזרח הכנרת.

בהמשך הפרק נשמע אותם.

***

 לפני כשלוש שנים, סמוך למותו, ראיינתי את אסף אגין, חוקר בן דגניה ב’ לפרק 40 של פרות קדושות הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית, על קרבות עמק הירדן בתש”ח. לאחר פטירתו חברו שלושה מבני העמק, עוזי קרן, אילן אשד ושלמה מנוח, והוציאו לאור את מחקרו של אגין בספר שכותרתו “עמק במערכה”, שמתאר את הקרבות בעמק ואת הכישלון של צה”ל בגירוש הסורים מאזור עין גב ב-1948 – אזור ביצורי ‘קו אידן’.

 המשימה הבאה שלהם היתה חשיפתו של ‘קו אידן’, שמיתוס עוצמתו השפיעה על הסורים במלחמה ואולי גם על צה”ל בראשיתו. יצאתי איתם ועם חבורה של יודעי ח”ן לסיור בשטח.

 אבל לפני כן, כמה דברי רקע הכרחיים:

“קו מז’ינו” המקורי, מערכת הביצורים העצומה שבנו הצרפתים בהשקעות עתק לפני מלחמת העולם השנייה כנגד פלישה גרמנית לארצם, הפך למטאפורה למשהו שאי אפשר לסמוך עליו. לפאדיחה קולוסאלית. הגרמנים פשוט עקפו אותו. הבריטים החליטו לבצר את גבולה הצפוני של ארץ ישראל מאותו מניע ובנו את ‘קו אידן’. אבל גם אליו הגרמנים לא הגיעו.

 מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד אמצע 1942 אירופה ברובה כבר נכנעת לגרמנים ולבעלי בריתם במדינות הציר. האיטלקים והגרמנים כובשים את לוב ומתקדמים לעבר מצרים עד אל-עלמין. עיראק, שתומכת בגרמנים נכבשת ע”י הבריטים שגם משתלטים על סוריה ולבנון המוחזקים בידי ממשלת וישי הצרפתית, שמשתפת פעולה עם גרמניה. בינתיים, במבצע ברברוסה, מפנים הגרמנים כוחות גדולים לעבר שדות הנפט בקווקז ובבריטניה עולה חשש גדול ממתקפה גרמנית דו כיוונית על ארץ ישראל, מדרום ומצפון, מכיוון מצרים ומכיוון סוריה ולבנון.

גם הישוב העברי נתקף בחרדה קיומית נוכח סכנת הפלישה ומחשש ליישום תכנית ‘הפתרון הסופי’ גם על יהודי ארץ ישראל, שמנו אז כחצי מיליון נפש. ‘מאתיים ימי חרדה’, כך כונתה הפאניקה שאחזה את הישוב ב-1942.

אלה היו ימים של שיתוף פעולה הדוק עם הבריטים שסייעו בהקמת הפלמ”ח וביצרו את הכרמל, שבו עפ”י התכניות, יתרכז הישוב העברי לקרב אחרון – ‘מצדה על הכרמל’.

במקביל גיבשו הבריטים תכנית מקפת להגנת פלסטינה ועבר הירדן והתחילו להקים קווי ביצורים בגליל ובעמק הירדן.

שלמה מנוח מספר: “החלטנו לחקור את מה שאיש לפנינו לא חקר, את “קו אידן”. גילינו תגליות שבמשך שמונים שנה איש לא חקר ואיש לא ידע במה מדובר.”

שלמה מנוח בקו אידן צילום: יזהר באר

***

חלק מביצורי קו אידן נהרסו בידי הסורים בהתאם להסכם הפסקת האש עם ישראל שנחתם ב-20 ביולי 1949. ההסכם היה מושתת על ההישגים הצבאיים. הסורים החזיקו את כל השטח שכבשו עד דרום מזרח הכנרת וישראל החזיקה את עין גב ואת סוסיתא. בהסכם נקבע שאין לאף צד ריבונות באף שטח שנכבש מעבר לקו הבינלאומי ואלה הוכרזו שטחים מפורזים. יחד עם זאת נקבע שבשטח המפורז יהיה יתרון למי שיושב בו. בשטח הצפוני הותר להקים משטרה יהודית ובשטח הסורי, משטרה סורית. כן נקבע כי על הצדדים לפרק את כל הביצורים שהקימו. חלק מהביצורים הסורים התבססו על מוצבי הבריטים בקו-אידן.

עוזי קרן: “הסורים הרסו את רוב הביצורים, אתם רואים פה דוגמאות ברכס תל קציר. הם לא הרסו את כל הביצורים בעומק. ובדיוק בשלושה חודשים כשצריך היה לפרק את הביצורים, ישראל התחכמה והקימה את קיבוץ האון.”

“אני מוצא מכתב של ראש משקיפי האו”ם, שמודיע לישראל שעליה לפרק את הביצורים שהקימו בהאון. בעצם, שני הצדדים פירקו את הביצורים. הסורים כאילו פירקו את קו אידן, אבל זה לא נכון. אתם תראו היום שחלק הרוס אבל הרוב לא נהרס. לדעתי זה נובע מהמחשבה שלהם שבעתיד זה יהיה שטח ריבוני שלהם. למה להם להרוס? הרי נקבע שאין שטח ריבוני לאף צד. הסורים נמנעו מלהרוס את רוב הביצורים כי לא היה להם אינטרס.”

עוזי קרן במתחם סמרה, קו אידן, צילום: יזהר באר

“עברו 80 שנה. ב-2022 אנחנו מתחילים לחפש את הביצורים בשטח. בטונים, עמדות, כל מיני דברים…

“מצאנו בונקרים של ממש, בונקרים עמוקים מבטון, בערך בגודל של 8 מטר על 3 מטר… היום תראו בונקר אחד כזה.

“הייתה אגדה בעמק הירדן, שהבריטים בנו פה גם בית חולים. בתכניות מופיע שם MDS, מדיקל דרסינג  סטיישן, שמונים וארבע מיטות. אז אמרנו; בית חולים, שמונים וארבע מיטות, זה חייב להיות משהו גדול. התחלנו בחקירות והעדויות היו שזה נמצא בתוך ואדי בגולן, בצלע של אל קסר, ברכס תל קציר. היו שמועות שהוא נטמן באדמה, כמו שהוא, והיו שמועות שפירקו אותו, פוצצו אותו, ואז טמנו אותו באדמה. אז יצאנו לשטח לחפש אותו…

“פה יש מין תל כזה, לא טבעי, תל מלאכותי. הערכה אחת אומרת שהבריטים פירקו אותו וכיסו אותו באדמה. אכן מבצבצים פה מהאדמה כל מיני בטונים וחוטים וכל מיני סימנים וברזלים…

“הבעיה היא שהשטחים האלו בתוך שדה מוקשים. ובעצם להגיע לשם, צריכים לחצות את שדה המוקשים שהוא מתחיל מפה, והוא ממשיך הלאה וכל הרכס הזה כולו מוגדר כחשוד במיקוש. מישהו הלך ופרס שם חוטי תייל, ומהרגע הזה אנחנו גם לא יכולים לנסות לחפור ולחפש את בית החולים ונשארנו עם כתב החידה.

“נשאלנו האם המוצבים האלה שנחפרו אי פעם אוישו? וככל שבדקנו, לא מצאנו שום אינדיקציה, לא פחיות של סרדינים ולא סימנים בתוך המוצבים ולא שום דבר שהבריטים מתי שהוא איישו אותם.

“שאלנו מדוע כל הביצורים הבריטים המפורסמים של הכרמל ושל פילון, וצפת וקרן נפתלי אבל אף אחד לא דיבר על אלה. לא מצאנו שום ספר, שום משפט, שום תעודה ושום נייר המעיד שהיה פה קו ביצורים בעמק הירדן. והוא גדול הרבה יותר מכל האחרים. למה זה לא נכתב בהיסטוריה? למה אף אחד לא יודע על הקו הזה? למה לא נכתב מאמר אחד על הקו הזה?”

מה ההשערות שלך?

קרן: “לא ספרו את עמק הירדן. אני יכול להוכיח את זה. לא ספרו. לא החשיבו אותו, הוא לא היה מטויל, לא הקימו עליו יישובים חדשים, לא קנו קרקע. הבטן מלאה…”

שלמה מנוח: “כשבאנו אל פרופסורים מפורסמים לגיאוגרפיה והיסטוריה של צפון הארץ, הם לא שמעו על זה מעולם. זה מחזק את דבריו של עוזי, שכל המערכת הזאת של הביצורים לא הייתה ידועה לאיש, עד שאנחנו נכנסנו וניסינו להעיר אותה משנתה, אחרי 80 שנה…”

***

יצאנו למורדות הגולן הגולשים לכנרת בהנחייתו של עוזי קרן, שמדלג בקלילות בין המחפורות והבונקרים היצוקים בטון מזוין ומתלהב מהמתחם המרשים שחשף, כמו מגלויה שהגיעה מזמנים אחרים:

עוזי קרן: “אנחנו נמצאים עכשיו בעמדה של פלוגה מסייעת. היא כוללת עמדת נשק, עמדת נ”ט, עמדת אחסון, תראו מערכת תעלות שמכוסה בקוצים. חשפתי לכם את הפינה הזאת, שתראו את הבטון. בטון בריטי.

“מי שינסה לעבור בציר הזה, נחסם במערכת שלמה של ביצורים.

“זה בונקר ארטילריה, שימו לב, האורך שלו 8 מטר. אנחנו עומדים על הגג שלו. מי שנמצא ממול בכלל לא רואה אותו. שמערכת התותחים מאחוריכם, ליד הבננות. תראו את העוצמה, קירות של 25 ס״מ, עם זיון, מוסתר, איש לא רואה אותו…”

כניסה לבונקר בקו אידן צילום: יזהר באר

 כמה אנשים יכולים להיכנס לשם?

קרן: הוא 8 מטר על 3 מטר. תעשה חשבון. מחלקה.

יש עוד בונקר אחד אחרי אגודת המים. מאחור יש עוד אחד, פשוט לא רצינו לקחת אתכם לקוצים. ויש עוד אחד, בעצם עוד שניים, שתראו בהמשך. זה רק מעיד על העוצמה. כזה דבר אין בכרמל, כזה דבר אין בהר כנען, אין בשום מקום כאלה בונקרים. אנחנו מצאנו 45 או 50 אתרים, זה רק אחד מתוך 50. אתם היום תראו 7-8 מהם.

“אנחנו מקווים שמישהו יירש אותנו ויעשה מזה מיפוי, ויוליך פה ילדים, נערים, שיראו את הביצורים האלו שאף אחד לא יודע עליהם… תראו איזה עוצמת בטונים, איזו כמות. עכשיו יש קוצים אז אתם בקושי רואים, אבל יש פה הרבה יותר ממה שאתם רואים…”

שאלתי: עוזי, זו אדמת בזלת, איך חפרו את זה, עם מכונות או בידיים?

קרן: “יש עדות של קבלן שבנה את מבצר פיק, שהוא הביא פועלים מעזה לחפור…”

קבלנים יהודים היו מעורבים פה?

קרן: “טוב שאתה שואל. שלמה ואני הלכנו לארכיון סולל בונה. אין נייר אחד שמעיד שהם עבדו ב’קו אידן’. הם תיארו את מה שהם עשו בגדר הצפון, הם תיארו מה הם עשו באפריקה ומה סולל בונה בנה. הוא לא מתאר את האזור הזה בכלל. אנחנו כל כך המומים מזה שאף אחד לא כתב מילה אחת על התעלות האלה. אין מילה.”

 כמה זמן לקח לבריטים להקים את כל המערך הזה?

קרן: “מאמצע 41׳ עד התחלת 43׳. שנה וחצי בערך.

ומה שאתה אומר בעצם, עוזי, שכל אנשי עמק הירדן, כולל כל הגדוילים שהיו עם הרבה מאוד מודעות ביטחונית, לא שמו לב לזה?

עוזי: הנה אני אראה לך את הגדוילים. יש פה כמה חבר׳ה… הנה, אלי ארזי. אלי חוקר של עמק הירדן ולא ידע כלום.

אלי, ידעת על הקו הזה? היית פה פעם במקום הזה?

ארזי מהנהן: לא.

נקודת אחסון מזון ותחמושת בקו אידן צילום: יזהר באר
מחפורת, מתחם סמרה בקו אידן צילום: יזהר באר

 ויש את הסיפור על בית החולים המסתורי, שבנו הבריטים מתחת לאדמה, ואיש אינו יודע בדיוק היכן.

קרן: “הייתי אצל ירח פארן (חוקר בן העמק) – הוא ראיין קבלן מרמת גן שאמר לו את המילים האלה: ‘אני בניתי את בית החולים. גרתי במלון לידו בטבריה, נסעתי עם הטנדר עד סמרה, שם חיכה לי סוס עליו רכבתי להרים ושם בנינו את בית החולים. אז ירח שואל אותו: ׳איפה בית החולים?׳. אז הוא אומר: ׳בתוך ואדי׳. אז הוא שואל אותו: ׳באיזה ואדי?’ הוא אומר: ׳הוואדי שעוקף את תל קציר של היום לכיוון האון.

אז אנחנו נלך ונבדוק את כל הואדיות…”

בית החולים הנעלם

***

ממש על גבול הביצורים של קו אידן נמצאים מטעי הבננות של קיבוץ האון. אני פוגש שם בן קיבוץ צעיר שבא לעבוד בבננות:

 מה שמך?

“יניב קמפי מקיבוץ האון.”

תגיד, אתה גר כאן כל החיים?

קמפי: “כמעט, מגיל ארבע.”

ידעת שכאן זה ‘קו אידן’?

קמפי: “אני לא מכיר את השם הזה.”

לא שמעת מעולם?

קמפי: “לא שמעתי על זה אף פעם.”

לא ראית פה ביצורים, תעלות, בונקרים?

קמפי: “פה ושם רואים ביצורים.”

אבל אתה לא יודע מה זה?

קמפי: “אני לא עובר את הגדרות פה. אף פעם לא שמעתי על זה. מעניין, לא סיפרו לי בקיבוץ על ההיסטוריה של המקום הזה.”

בקיבוץ לא שמעת דבר?

קמפי: “לא.”

אוקיי.

‘תגיד,’ שאל אותי אז הקיבוצניק, ‘היה פה איזשהו קו?’

כן, קו-אידן. מין קו-מז׳ינו כזה…

***

בתכנון קווי הביצורים הבריטים לקחו בחשבון שהגרמנים עלולים להתקדם דרומה לאורך חופי הכנרת ולפיכך סגרו את המעברים האפשריים בקו של ‘שיני דרקון’, עמודי בטון ענקיים נגד מעבר טנקים, שגולשים לתוך הכנרת. הגענו לשם והמראה די מדהים; שלוש שורות ארוכות של שיני דרקון, כמו טורי דינוזאורים מהעבר הרחוק, שגולשים ממזרח וחודרים בין קני הסוף עמוק לתוך האגם. מסתבר, שגם תושבי הקיבוץ הקרוב אינם מכירים את הפנומן הזה שנותר על מקומו 80 שנה.

עוזי קרן: “ואז אנחנו מגיעים למכשול העיקרי ששומר על עמק הירדן, שמתחיל מההרים ונגמר פה 110 מטר בתוך הים. מדדתי. 83 קבוצות של שלושה עמודים כל אחד. טנק גרמני פאנצר לא יכול לעבור ביניהם.

“מה שמפתיע, זה שהבריטים האלו לא חסכו כסף. ראיתם את המוצבים הקודמים, ראיתם בונקרים, אתם רואים יקים כאלה, עשו פה צפיפות כזאת בתוך הים.”

מה המשקל של כל בטונדה?

עוזי: “מישהו העריך את זה בשלושה טון.

“אני גר פה בעין גב 60 שנה, אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר הזה…”

שיני דרקון אנטי טנקיים גולשים לתוך הכנרת צילום: יזהר באר

 

***

ד”ר יגאל קיפניס, תושב מעלה גמלא, בגולן, הוא היסטוריון שכבר התארח בתוכניתנו בעבר (שרון לא רימה. לא רק שבגין ידע הוא הכשיר את הקרקע שככה זה בדיוק יקרה)

ספרו “ההר שהיה כמפלצת – הגולן בין סוריה וישראל”, הוא כאמור המחקר המקיף ביותר שנעשה על ההיסטוריה של הגולן בעת החדשה, לא מזכיר כלל את פרויקט ‘קו-אידן’.

פניתי אליו:

אתה כתבת את המחקר המקיף ביותר על ההיסטוריה של הגולן בעת החדשה ולא התייחסת לפרויקט הענק הזה שהולך ונחשף שקרוי ‘קו אידן’?

יגאל קיפניס: לא שמעתי עליו. זה חדש לגמרי עבורי… את הפרויקט הזה לא הכרתי. אני מבין שאני לא היחידי.

איך אפשר להסביר את זה, שפרויקט ענק כזה, שכולל עשרות בונקרים, תעלות ובית חולים תת קרקעי, איך זה שאף אדם חי, שום היסטוריון, אף מורה דרך, לא מכיר את הדבר הזה, ועברו רק 80 שנה?

קיפניס: “זו שאלה טובה. אפשר לנסות להסביר את זה, ראשית, הפרויקט הזה לא תופעל. זה היה בתכנון וקיבל ביטוי בשטח, אבל לא איישו אותו. צריך לזכור שזה היה אזור לחימה בין 48′ ו 67′. הקימו שם עמדות והיו שם חיילים וחפרו תעלות, אז יכול להיות שזה נבלע בפעילות השוטפת…”

זאת אומרת, שכוחות ההווה התיישבו על ביצורי העבר והיטשטשה ההפרדה?

קיפניס: “כן. כנראה אף אחד לא ייחס את זה לפרויקט אחר שהיה.”

אבל כהיסטוריון, אתה יכול להגיד משהו על יחסי הציבור הנהדרים שהיו כלפי הפרויקט הבריטי האחר באותה מסגרת, ‘מצדה על הכרמל’?

קיפניס: בתהליך כתיבת ההיסטוריה לפעמים נרטיב אחד משתלט ולוקח הרבה מאוד זמן עד שמתבהרת התמונה המלאה. לא שהסיפור בכרמל לא נכון. הוא נכון ומעניין, אבל בגלל שהשוו אותו למיתוס מצדה הוא יצא מפרופורציה…

בכרמל, המיתוס שנבנה היה שאם הגרמנים באמת יפלשו אז הישוב היהודי יצטרך להתכנס כולו בכרמל ולהגן על חייו. לא סתם קראו לזה ‘מצדה’. עמק הירדן זה משהו אחר.”   

יגאל קיפניס צילום: יזהר באר

***

החלק בפרויקט הביצורים שבו ביקרנו קרוי ‘מתחם סמרה’, המקום בו שכן א-סמרה, אחד הכפרים בעמק הירדן שאת אדמותיהם רכשו הבהאים. הבהאים, בני הדת הפרסית שנולדה במאה ה-19 ומרכזם הרוחני שוכן בחיפה, הקימו ארבעה ישובים חקלאיים במזרח הכנרת ובעמק הירדן; א-סמרה, נוקייב, אום ג’וני ועדסיה. גורלה של א-סמרה מעניין כיוון שהיא התקיימה עד ראשית שנות ה-50 ומאחר ועל חורבותיה הוקם קיבוץ האון.

קיפניס מספר על גורלה של א-סמרה ואיך כל זה קשור להפגזות הסוריות על ישובי עמק הירדן לפני מלחמת ששת הימים:

קיפניס: “הבהאיים רכשו את הקרקעות, אבל ישבו שם אריסים ערבים.”

מה היתה המוטיבציה של הבהאים לרכוש אדמות דווקא בעמק הירדן?

קיפניס: כולם רצו לקנות אדמות, גם הציונים וגם הבהאיים…

מה קרה בסמרה?

קיפניס: היה שם כפר של אריסים במקום שנמצא היום האון, שעיבדו את הקרקעות שבבעלות הבהאיים. האזור הזה נכלל בתחום המדינה היהודית של החלוקה. הסורים כבשו ב 48′ את המתחם עד מעגן של היום ועוד כמה שטחים בצפון. היו שם שלושה כפרים ערבים; נוקייב, א-סמרה ואל-חמה.

סוכם שלא יהיו שם חיילים, רק שוטרים. מהר מאוד ישראל הקימה בסוסיתא תחנת משטרה, במרכאות. החיילים היו מחליפים מדים בצמח והופכים להיות שוטרים. וככה זה איכשהו התנהל. ישראל קבעה עובדות בשטח…

בגלל העליונות הצבאית?

קיפניס: בדיוק. העליונות הצבאית של ישראל היתה ברורה. כבר חתמנו על הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב האחרות וסוריה לא מיהרה לחתום אז ישראל איימה שהיא תכבוש את הגולן. ולכן בסופו של דבר הם נכנעו ופינו את השטחים שהם כבשו. אבל הפשרה היתה שזה יישאר שטח מפורז. לא להכניס חיילים ולהחזיר את המצב לקדמותו.

בהחלטה של בן גוריון הוקמה אז רשות להשתלטות על האזור המפורז. הביטוי המעשי הראשון היה בצפון, בפרויקט ייבוש החולה…

עניין ההרעשות הסוריות על תל קציר והאזור עד 67′ היה קשור לקביעת העובדות הללו?

קיפניס: “כן, אבל אתה קופץ כמה שנים קדימה. אחרי שסמרה כבר לא היתה. אבל בעקרון כן.

“מיד השתלטנו על 70-80 אחוז מהשטח המפורז. הישובים הראשונים שהקמנו מעבר לקו הירוק, אם אנחנו מגדירים את הקו הירוק כקו שביתת הנשק של 49′ היו מעגן, האון, תל קציר וגדות. כולם הוקמו מעבר לקו הירוק. אבל זה היה בשטח שנכלל בתחום המדינה היהודית בחלוקה.

“קבענו עובדות כי יכולנו. לסורים לא היה את הכוח, מדינה צעירה עם הפיכות שראשי השלטון בה התנודדו על החבל כל כמה חודשים.”

מה היה גורל הכפרים הערבים באזור?

קיפניס: “המאבק על השליטה באזור המפורז התחיל עם ייבוש החולה. לצורך כך היו צריכים לעבור עם טרקטורים לצד השני של הירדן והסורים ירו עליהם. אחרי התקרית הראשונה הבעיה נפתרה בעזרת האו”ם. אבל ישראל, בהוראה מגבוה רצתה להגביר נוכחות ואז באפריל 51′ שלחו סיור ממונע לעשות סיבוב נוכחות באל-חמה. ההוראה היתה להקיף את הכפר ולחזור. הם הגיעו בקומנדקרים לגבול הבינלאומי, היתה שם עמדה סורית והסורים קראו לחיילים בצעקות לעצור, ‘אחרת נירה’. הם קיבלו הוראה להמשיך לנסוע, הסורים ירו ונהרגו 7 חיילים.

“בתגובה ישראל תקפה מהאוויר את אל-חמה ודרשה מתושבי סמרה להתפנות. הם לא רצו. כעבור יומיים פינו אותם בכוח.”

לאן הם התפנו?

קיפניס:  “לסוריה…

“אותו דבר עשו גם באזור החולה. למעשה, מאותו זמן כבר לא היתה אוכלוסיה ערבית בשטח המפורז, למעט באל-חמה.

“במסגרת המאבק על השטח המפורז, הסורים שלחו לאזור תל-מוטילה, אלמגור של היום, רועים עם בקר, כנראה חיילים. הגיע דיווח ואז שלחו מגינוסר כוח של גולני. המג”ד היה גנדי, שנשאר בגינוסר ולא בא עם הכוח.

“התחיל קרב שנמשך שבוע ימים. קרב הזוי, נוראי, בחום. היו לגולני 40 הרוגים.

“אחרי שבוע של לחימה החליטו להעלות רביעייה מרמת דוד. שרת, שהיה ראש ממשלה, שהחליף את בן גוריון, ששהה בחו”ל, אישר להעלות מטוסים אבל לא לתקוף. רק לעשות איזה פס. יואש צידון שהיה המתאם בשטח אמר למוביל הרביעייה שלא היה ישראלי, באנגלית, ‘יש הוראה לא לירות אפשר לא להבין’.

“הסורים ברחו. ואז החליטו גם להקים את אלמגור, שקמה ב 60′ בדיוק שם, בתל-מוטילה.”

זה גם היה האזור המפורז?

קיפניס: “כן. השטחים שלהם היו באזור המפורז ששימשו סיבות להרבה תקריות אש. גם שם וגם באזור הדרומי, של סמרה. עיקר הסיבות לתקריות נבעו מזה שישראל עלתה על שטחי עיבוד שהיו של תושבי סוריה. אנחנו ידענו שאם נעלה אז הסורים יירו. כשרצינו לעורר יום לחימה העלנו טרקטור משוריין לעבד את החלקות האלה, ידענו שהסורים יירו, אנחנו נשיב אש ואז זה יהיה יום לחימה.

מה היה האינטרס הישראלי ליצור יום קרב כזה?

קיפניס: ‘הקרב על המים’ בין נובמבר 60′  למלחמת ששת הימים. הקמנו אז את המוביל הארצי אבל הסורים לא הסכימו שניקח מים מהכנרת בנימוק שזו פגיעה בהסכם שביתת הנשק. כשהפעלנו את המוביל הארצי בסוף 64′ הסורים בחסות הליגה הערבית החליטו להקים את מפעל ההטיה של מקורות הירדן, מאזור הבניאס ורג’ר כדי להעביר את המים לירדן. ואז אנחנו התחלנו להפעיל כוח. מבחינת ישראל זה היה בלתי אפשרי.

בנובמבר 64′, דדו, שהיה רק שבוע ימים מפקד פיקוד צפון, החליט לחדש את הנסיעות בדרך שעוקפת את תל דן, מעבר לגבול הבינלאומי. הסורים התחילו לירות. תכף חיל האוויר היה באוויר, היפלנו שני מיגים והתחלנו לפגוע בפרויקט ההטיה.

“לא היה אישור להפעיל את חיל האוויר. בן גוריון ואח”כ אשכול אמרו שמפעילים את חיל האוויר רק אם יורים על ישובים. אז שיזמנו תקריות. ביימנו נסיעה של קומנדקר מזרחה. אם הם לא ירו אז אמרו לנהג ‘תסע יותר לאט, תסע עוד קצת מזרחה’. הסורים ירו ואז אנחנו הפעלנו את השריון שלנו…”

מה, נהגי הקומנדקר היו מתאבדים?

קיפניס: אחד מנהגי הקומנדקר היה דמות מוכרת, אלוף, לא נעים לי שתקליט את זה, היה יקי עמידרור. אמר לי ‘אני נוסע והם לא יורים ואז דדו עלה על הקשר ואמר לי ‘תיסע יותר לאט’. הם היו מוגנים, גם הטרקטורים היו משוריינים.

“כדי לא להסלים ולהפעיל את חיל האוויר, אז טליק שהיה מפקד גייסות השריון, פיתח שיטת ירי תלול מסלול לטנקים. הוא עצמו ירה, פגע ונפצע שם. כדי שיהיה אישור להפעיל את חיל האוויר היה צריך להסלים את התקרית, כדי שיוכלו להגיד שהסורים ירו על ישובים. וזה מה שעשו. ואז כשירו על ישובים העלו את חיל האוויר ופגעו בפרויקט ההטיה. בעיקר רצו להרתיע את הסורים וגם להעניש אותם על התמיכה שלהם בפת”ח, שקם בסוף 64′ והפעולה הראשונה שלו, לא במקרה, היתה נגד המוביל הארצי.”

אתה יודע שסוזי אבן כתבה בממואר שלה על התקריות בשטח המפורז, אחרי מותו של בעלה – הרי אבא אבן היה מתון פוליטית והוא היה השגריר באו”ם – והיא סיפרה שהוא מאוד זעם על מה שנתפס בעיניו כהתגרויות של צה”ל מול הסורים. אחרי אחת התקריות, היא סיפרה, הוא ממש השתולל וטען שזו פרובוקציה של צה”ל. אחרי נאומו באו”ם הוא קיבל טלגרמה מבן גוריון שכתב לו; ‘מלכתחילה סבור הייתי שמדובר בפרובוקציה של צה”ל אבל אחרי ששמעתי את נאומך המזהיר באו”ם השתכנעתי בצדקתנו’.

קיפניס: (צוחק) “כן, ממש ככה. זה לא סוד. דיין אמר: ‘כולנו עשינו את זה, צ’רה, לסקוב ואני (דיין היה אלוף פיקוד צפון), ויצחק רבין. אבל מי שהכי אהב לעשות את זה היה דדו’.”

“המטרה העיקרית היתה לתקוף עמוק בסוריה, וזה מה שעשו.”

***

 האזנתם לפרק 71. “קו-אידן, בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת.   

 אם הגעתם/ן עד לכאן יתכן ומצאתם/ן עניין בתוכן המשודר ולכן אני מסיים שוב בפנייה אישית אליכם/ן. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. כדי שנוכל להמשיך ולהגיש בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה כספית שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית; לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת פרטים בעזרה ותרומהבתפריט הראשי באתר פרות קדושות

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

 

להאזנה לפרק כאן (מומלץ להוריד את קובץ הקול לנייד או למחשב. או להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים):

 

 

 

[פרות קדושות] פרק 42. המונולוג האחרון של משה דיין  

הסדרה “דיין המשפחה הראשונה”, שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית של משה דיין.

38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה; שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה לדורות. לטוב ולרע.

בפרק זה נשמע אותם מעריכים ושופטים ממרחק השנים את האיש המיוחד, האמיץ והיצירתי, שנשא קופה של סקנדלים על גבו.

וגם בפרק, מונולוג  שנשא דיין על ערש מותו ובו פרשנות יוצאת דופן למחדל יום הכיפורים, שהביא לסילוקו מהיכל התהילה.

האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה:

מוסיקה: Kevin Macleod, There is Romance

קטעי קריינות: שולי דיכטר

עריכת וידאו: אריאל טמיר

תמונה ראשית: משה דיין בויטנאם 1966, אוסף דן הדני הספריה הלאומית

תמלול הפרק: המונולוג האחרון של משה דיין

30 ביולי 2019

מאת: יזהר באר

כל מי שגדל בארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה נושא דימוי של משה דיין, האיש ושלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו; איש מלחמה ואיש שלום, סקנדליסט סדרתי, גנב עתיקות, נואף וצייד נשים, רמטכ”ל פעולות התגמול, שר הביטחון של הניצחון ב-1967, מוכתר השטחים ויוזם מדיניות ‘הגשרים הפתוחים’, שר הביטחון של מחדל מלחמת יום הכיפורים ואדריכל הסכם השלום עם מצרים –  אין ספק, קשה לדמיין את דמותה של מדינת ישראל בעשרות שנותיה הראשונות ללא משה דיין. 

בסוף שנות השישים ובמיוחד לאחר הניצחון ב-67′ ההילה סביבו הגביהה אותו בעיני הציבור לממדים של כמעט משיח. שש שנים אחר-כך, בעקבות אסון מלחמת יום הכיפורים, נזרק דיין מהיכל התהילה והפך למין אנטיכריסט של הישראלים; להתגלמות המחדל הגדול והריקבון הפוליטי והמוסרי. כך חלפה תהילת עולמו.

הסדרה “דיין המשפחה הראשונה”, שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית.

38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שהכירו את דיין בסביבה שבה השפיע יותר מכל ישראלי אחר –  השטחים שנכבשו ב-1967 – שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה, שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה בשטחים לדורות. לטוב ולרע.

***

יידע הפרט שיש לו מה להפסיד

דיין עיצב ברוחו את תבנית השליטה בעם אחר, מימיה הראשונים. כך תיאר האלוף (בדימוס) שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים, את ההנחה שעמדה ביסוד מדיניותו – מדיניות שעליה מתבסס מנגנון השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים עד היום:

“המדיניות שהתגבשה הייתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד. מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות… יידע הפרט שיש לו מה להפסיד. אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רישיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהפך; הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.” (שלמה גזית, “המקל והגזר, הוצאת זמורה-ביתן, 1985).

אבל הקולוניאליזם הדייני הכיל גם מרכיבים סותרים, של אמפתיה ותחושת אחריות כלפי האוכלוסייה הנשלטת, שקשה למצוא היום. הוא היה אוריינטליסט שהוקסם מהאוכלוסייה הכפופה לו וחש מחויב אליה. יעיד על כך תדריך יוצא דופן שנתן למושל חדש שנתמנה לנפת חאן-יונס ברצועה בראשית שנות ה-70. הדברים שאמר כמעט לא יאומנו בנסיבות של היום. הנה הם בקיצורים אחדים, כפי שרשם שלמה גזית:

“… אתה כמושל תייצג את תושבי חאן יונס כלפינו, ולא להיפך. עליך להבין, ישראל איננה ‘מתה’ עליהם ואין לה ראש לעסוק בהם, אבל אנחנו הממשלה שלהם, ומכאן שמחובתנו להיאבק כנגד הממשלה שלנו, זו שבירושלים, על מנת להשיג כל מה שיידרש להם.

“התנאי, שיהיה לך ‘לב’ לכל זה. אם אין לך לב, אין לך מה להתחיל בתפקיד. אתה תיאלץ להילחם בצה”ל ותייצג את האינטרס של הפרט הערבי בנפה…

למי בצה”ל זה אכפת? לך, לך זה צריך להיות אכפת… ”

ברוח זו השתדל שר הביטחון דיין למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, אנשים איכותיים, שאיתר בעיקר בקרב ההתיישבות העובדת. אחד מהם היה איני עבאדי, מקיבוץ דגניה א’, שדיין מינה למושל עזה בראשית שנות ה-70. מאזינינו הקבועים זוכרים ודאי כי עבאדי כבר התארח בתכניתנו. ביקשתי ממנו הפעם לסייע לנו בפענוח דמותו רבת הפנים של האיש, שהכיר מקרוב, וגם לספר על השיחה האחרונה שניהל איתו בבית החולים ובה הציג דיין הגווע הסבר שלא נשמע עד כה למחדל יום הכיפורים.

נתחיל, אם כן, בסיפור המפגש הראשון שהתקיים, כשדיין הגיע לדגניה כדי לגייס את עבאדי שחזר לא מכבר משליחות המוסד בעיראק לאחר ניסיון התנקשות בחייו.

יצחק איני עבאדי. צילום: יזהר באר

***

קום תתלבש, אני צריך אותך ברצועה

עבאדי:  דיין נולד בדגניה, אבל אישית לא היה לי קשר איתו ולו במילה אחת. עד שחזרתי מהשליחות בעיראק ושכבתי במיטה בדרך להחלמה, כי נפגעתי שם, והוא הופיע אצלי בבית ואומר לי: ‘איני, מה אתה עושה במיטה?’ אני אומר לו: ‘אני מחלים.’

אז הוא אומר לי: ‘אני צריך אותך עכשיו ברצועה, קום תתלבש, בוא!’

אמרתי לו: ‘אולי בעוד חודש, אולי בעוד חודשיים, אני בינתיים אתחזק, אני בינתיים זה…’

אז הוא אמר לי: ‘לא! אתה עכשיו קם ובא.’

אמרתי לו: ‘אני אעשה כמצוותך ואני אקום אבל יש לי שני דברים, שבלעדיהם אני לא יכול: אלף, אישור של דגניה ליציאה. בית, אני הבטחתי לרוחל’ה, אשתי, שאם אני חוזר  מהשליחות היא תיקח לה שנה ללימודים באורנים. ואני חייב להם את זה.’

אמר לי: ‘מעכשיו על שתי הבעיות האלה אתה לא אחראי – אני אחראי.’

אני לא זוכר אם באותו השבוע או שבוע אחרי זה הוא שלח את הרמטכ”ל יחד עם קבוצת קצינים מהמטה הכללי לישיבת מזכירות דגניה. הם ישבו בישיבת המזכירות וקיבלו תשובה שלילית: ‘איני רק עכשיו חזר, הוא צריך לחזור לריכוז משק, אנחנו במצב קשה ברפת, בבננות, באספסת… איני לא יוצא!’

בשבת דיין מתקשר ושואל אותי: ‘מי זה המזכיר?’

אני אומר לו: ‘מרדכי ויינר’.

הוא אומר לי: ‘תגיד למרדכי, שאני בא הערב לאסיפה.’

במוצאי שבת נערכת האסיפה. הוא הופיע ואמר למרדכי: ‘עזוב את הסדר יום, אני עכשיו יושב ראש האסיפה. אתה שב בצד, אני אנהל אותה – איני צריך לצאת מחר בבוקר לשליחות הזאת, בעזה!’

באחת ורבע הוא בא ואומר: ‘הצלחתי להעביר החלטה; קיבלת ברוב קולות אישור לצאת לשליחות לעזה.’

זאת היתה ההיכרות הראשונה שלנו.

ואז הוא אמר לי: באשר להתחייבות השנייה שלך, לרוחל’ה, נקיים אותה במלואה – אני אשלח אליך את הרמטכ”ל, הוא יישב איתה לסדר סידור שיבטיח שתוכל כל יום בבוקר להגיע ללימודים באורנים ולחזור בשביל לקבל את הילדים מבית הילדים.

ואז מתחיל הסיפור של עזה…

עבאדי עם דיין (מאלבומו הפרטי של איני עבאדי)

יותר חשוב לי עכשיו לשמוע על התפתחות היחסים ביניכם ואיך אתה מפענח את האישיות הלא מפוענחת של משה דיין…

עבאדי:  לא ‘בלתי מפוענחת’ אלא ‘רבת פנים’… הקשר האישי בינינו מתחיל מהשירות בעזה. אני לא אכחיש ולא אצטנע, שבתקופה הראשונה כשניהלתי את הפעילות הצבאית קניתי לי שם של לוחם. ואני, כמו כל איש בישראל הערצתי את דיין. בגללה הכריזמה שאותה הוא שידר, בגלל היכולת שלו לשנות את דעתו מעכשיו לבעוד רגע, כי רק חמור לא משנה את דעתו, כמו שהוא אמר, הגמישויות שלו, הרעיונות שלו על הגשרים הפתוחים, הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים תחת פיקודו כשר ביטחון, יחסו אל הערבים בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים… הערצתי אליו היתה לא מסויגת, כמו כל איש בישראל.

אבל במהלך העבודה המשותפת הרגשתי, בדרך שהייתה לי ברורה לחלוטין, שדיין – אחרת מהנאמנות הבלתי מסויגת שלי אליו, שהיה בה גילוי לב מוחלט, התערטלות מוחלטת – הוא שיחק איתי משחק כפול. היתה לו איזושהי לויאליות לשרון שאינני יודע את פישרה.

רק לחדד את הרקע למאזינים, בשנים הראשונות לכיבוש השטחים אחרי 67′ התחולל מאבק פנים ממשלי בין שתי גישות סותרות לניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה – בין גישתו הלוחמנית של שרון, שהייתה מבוססת בעיקר על הפעלת מקל גדול מול האוכלוסיה הפלסטינית, לבין גישתו של יצחק פונדק, שהיה מושל עזה וצפון סיני, שביקש לשלב את ‘המקל’ עם ‘הגזר’ ונקט בגישה אזרחית שדאגה לתושבים, עפ”י המדיניות הכללית שהתווה דיין. עבאדי צידד בגישה השנייה ואיים להתפטר אם שרון לא יודח מהאחריות הביטחונית על הרצועה.

עבאדי:  נכון. הוא לא היה יכול לפסוק במציאות הבלתי אפשרית שנוצרה בגלל מחויבות עמוקה כלשהי, שאינני יודע את פישרה, לשרון.

אולי שרון ידע על דיין משהו?

עבאדי:  את זה אני לא יודע. לכן אני אומר לך שאני לא יודע מה פשרה של הנאמנות הכפולה הזאת. אבל הרגשתי בה. עד כדי כך, שבמציאות מסוימת אני תרגמתי אותה כאילו הוא משקר אותי.

יכול להיות שבמובן מסוים שרון סחט אותו?

אני לא יודע. אין לי מושג. תאמין לי, אני לא יודע. זאת תהיה נבלה מצידי שאני אעריך הערכות, אבל היה לי ברור שיש לו מחויבות לשרון, שבאה לידי ביטוי במשחק כפול שלו.

עד ליום שהחלטתי: אין לי כוח יותר להיות במערכת הזאת, והחלטתי ללכת הביתה, כי לא הייתי חייב לאף אחד כלום. זה הרקע לאותה שיחה שהיתה בה הבטחה שלו: ‘תישאר, אני מבטיח לך, שאם לא תוך שבוע אז תוך חודש, שרון לא יהיה ברצועה.’ וכך היה.

עבאדי:  אני רוצה למסד את עניין הגזר כי הוא לא היה קיים אז, כדי להיות נכון באיזונים שבין מקל וגזר. וזה מה שקרה.

ועל זה העימות מול שרון…

עבאדי:  נכון.

עזה ראשית שנות ה-70. מימין פונדק, עבאדי, שרון, דיין, גזית (מאלבומו הפרטי של איני עבאדי)

כשאתה אומר: ‘דיין משקר אותי’, אתה יכול לתת דוגמא?

עבאדי:  כשהייתי אומר לו: ‘תשמע, אי אפשר ככה לעבוד, כשזה קורא לזה “יונק שדיים” ו”מטומטם” בישיבות מטה של עשרות אנשים…

מי קורא, האלופים?

עבאדי:  האלופים שרון ופונדק…

מי קורא למי “יונק שדיים”?

עבאדי:  פונדק לשרון…

ואיך שרון קורא לפונדק?

עבאדי:  “מטומטם”, “אתה חותמת גומי”, “אני קובע עם איני ואתה רק חותם לנו…”.

יזהר, אתה מבין מה זה נקרא להוציא 38,000 איש ממחנות הפליטים שאטי ועאזי בלי ירייה אחת? כל זה נעשה עוד בתקופה של שרון. ושרון הפריע לי. אבל דיין נתן לי את האישור הוא אמר לי: ‘תראה, אי אפשר לעשות את המהלך הזה בלי החלטה של ועדת החוץ והביטחון, שדיברנו עליה. בפני ועדת החוץ והביטחון שרון הופיע, דיין לא היה והחליטו בשלילה. אבל ידעתי שזאת אמת – צריך לעשות את זה. בגלל המצוקה שהייתה במחנה, שלא היה אוויר. דיין אמר לי, אוקיי, תעשה ‘מדגם’ ל’פתגם’  (“פינוי תושבי ג’בליה מחנה”).

בפרק 17 של פרות קדושות, מה נעשה במיליון ערבים סיפרנו על התכנית הגרנדיוזית של דיין ועבאדי לפירוק מחנות הפליטים ברצועה ולישוב מחדש של תושביהם. עבאדי טען כי היתה לו רשות מטעם דיין להציע לפליטים את אחת משלושת האפשרויות: להשתקם ברצועה, להשתקם בגדה, או לחזור לישראל.

לדבריו, הרוב המכריע ביקש להשתקם ברצועה, מיעוט בחר לעבור לגדה המערבית, אף משפחה לא ביקשה להתיישב בישראל. כאמור, תכנית השיקום הסנסציונית, שלא קיבלה את אישור הממשלה, הסתכמה בסופו של דבר במדגם של פינוי 38,000 פליטים ממחנות שאטי ועאזי.

***

היחיד שראה היה בעל עין אחת

עבאדי מעיד כי לערביי עזה ולמכובדיה היה יחס של יראת כבוד כלפי דיין.

עבאדי:  דיין לא ידע ערבית. הוא ידע מה שידעו כל החבר’ה בגילו אבל זה לא היה רציני. לנהל שיחה הוא לא ידע. שהוא היה שותף מלא במבצעים הגדולים, אני אראה לך תמונה, למשל, הקמת הוועדים, במקום עיריית עזה. לא סתם הוא היה שותף בהכנה של הדבר הזה. כשהייתי מכנס את הנכבדים מפעם לפעם, שכונה, שכונה להקים אלטרנטיבה לעירייה על ידי הקמת ועדי שכונות, הייתי מכנס אותם באולם הקולנוע “פלסטין”. אז יום אחד הוא אומר לי: ‘תגיד לי, מה אתה אומר להם שהם מוחאים ככה כפיים?’ הוא לא הבין. הייתי עומד על הבמה והייתי מלהיב אותם. אמרתי לו: ‘תשאל אותם.’

אז הוא שואל ואומר לי: “בוא תרגם לי”. אומרים לו: “מה זאת אומרת, הוא מדבר אלינו כמו ג’ורג’ חבש, ואנחנו אוהבים את זה: ‘נוציא אתכם מן הבוץ והסחי והביוב ונבנה דרכים וכזה…’ – אהבנו את זה.”  הוא היה נלווה אליי לכל מקום; הקמת הנמל והדייגים, כל הסיפור הזה, שבתוכו היה משורבב גם אחמד יאסין…

לערבים ברצועה היתה לדיין יראת כבוד, שנבעה קודם כל מהכריזמה שאותה הוא שידר. היא נבעה מן ההישג שלו במלחמת ששת הימים. בגלל ההליכות שלו – הוא ידע, כבדואי, ללכת איתם. הוא היה טופח להם על הכתפיים. בהופעה שלו הייתה הערצה של הנכבדים ברצועה. הם מאוד אהבו כשהוא בא. לא בגלל הערבית שלו אלא בגלל שמו. בגלל ההתנהגות שלו. בגלל ההופעה שלו. בגלל הפשטות שלו. בגלל היכולת שלו לרדת בתוך מחנה הפליטים אל אחרון חלכאים והנדכאים ואל הילדים.

הוא בא הרבה לשטח?

עבאדי:  המון. המון… והוא ליווה אותי בכל המפעלים שסיפרתי לך עליהם.

***

ד”ר מובארק עוואד היה ממובילי תנועת האי-אלימות של הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה וגורש על ידי ישראל ב-1988. בשיחה עם “פרות קדושות” הוא מספר:

“…עליך להבין היטב את המנטליות הפלסטינית. האמן לי שהמתכון הפשוט ביותר להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים הוא לשמוע מן הישראלים, ‘אנו מצטערים. כן, אנו מצטערים. אנו מצטערים שהרסנו לכם את התרבות, שלקחנו את בתיכם, שהפכנו אתכם לפליטים, אנחנו מצטערים.’

ואנו מצידנו נאמר – ‘אוקיי, זה מספיק, אנחנו מרוצים. בואו עכשיו נשב ונשתה קפה.’

התפיסה הזו אצל הפלשתינאים, של ההתנצלות, תופסת מקום מאד חשוב אצלנו. מאד, מאד חשוב.

היחיד שראה והבין את זה בישראל היה זה עם העין האחת, משה דיין.

היתה לנו בעיה, בכפר אחד, חייל הרג אדם. משה דיין בא, ללא נשק, בלי ג’יפ ושום דבר, ואמר: “אני מצטער על מות בנכם. עכשיו אני צמא, בואו נשתה משהו.”

והם שתו ואכלו ולא היתה מחשבה על נקמה. מספיק היה רק לומר “אני מצטער”. האב הסתפק בכך. המוות כבר לא היה חשוב לו כל-כך כי מישהו התנצל ובקש סליחה…”

באחד הפרקים הקרובים של “פרות קדושות” נארח את ד”ר מובארק עוואד לשיחה על פעילותו להפצת אסטרטגיות של התנגדות לא-אלימה בעולם ובאזור.

ד”ר מובארק עוואד. צילום: יזהר באר

***

שאלתי את איני עבאדי עוד על תדמיתו הציבורית של דיין באחרית ימיו, כאיש שפעל בניגוד לכל נורמה, שודד עתיקות ונואף שהיה מרוכז, בסופו של דבר, באינטרסים של עצמו:

עבאדי: הוא היה פטריוט… כל הדברים שדיין גילם בעצמו בכל מה שקשור למדינה ובשירות עבורה לא ניתנים לערעור. אתה אומר: ‘בניגוד לכל נורמה’ על נורמה של היום, לא על נורמה של אז. הנורמה של אז הסכימה, התירה, בעצימת עין, אולי אפילו גם לא בעצימת עין, אלא בהתעלמות, משוד עתיקות וביחס כלפי בנות… זאת לא הייתה נורמה של היום, זה היה משהו אחר לגמרי.

תשמע, אני אגיד לך משהו – יוסקה יפת היה סגן אלוף. סגן אלוף בשירות הארכיאולוגיה הפרטית של דיין. הוא היה מוצא לו את האתרים. אני לא רוצה להגיד לך מי אמר, וככה זה מצא חן בעיניי, הוא אמר לו: יוסקה יפת, ‘תקשיב אתה קיבלת דרגות סגן אלוף – שני הפלאפלים על הכתף שלך עשויים חרס…’ (צוחק)

 כשאנחנו מסתכלים על הביוגרפיה של דיין משנות ה-40 לאורך שנות ה-50 וה-60, הוא ייצג את הקו הנוקשה מבחינה מדינית וצבאית. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא משנה את דעתו מהקצה לקצה…

עבאדי:  נכון. רק חמור לא משנה את דעתו. יום אחד הוא אמר: מוטב שארם א-שיח’ מאשר שלום’ ולמחרת הוא אמר ‘מוטב שלום ובלי שארם’. זה נכון. זאת אומרת, בין יתר התכונות שלו הוא גם היה פרגמאטי, והוא קרא את המפה. נכון, שהוא לא נשאר כמו חמור – דבק בדרך של אתמול – כמו שקרה להרבה מנהיגים בארץ, אלא הוא שינה את דעתו בהתאם למציאות שאותה הוא למד.

***

ההסבר של דיין למחדל יום הכיפורים

אתה לא יכול להגיד שהוא היה חבר?

עבאדי: לא. אם הוא היה חבר הוא לא היה מרמה אותי.

היו לכם שיחות של מעבר …

עבאדי:  לא. בחיים לא. אני נזהרתי מזה זהירות גדולה.

לא היו לכם שיחות פרטיות, הוא לא שיתף אותך?

עבאדי: אני אגיד לך מתי כן. התמונות האלה שהראיתי לך הם מהתקופה שהוא כבר היה שר חוץ, ואתה רואה לפי הצורה שלו שהוא כבר חולה. כשהוא שכב בתל-השומר כל יום רביעי הייתי בא לבקר אותו. חודשים. הייתי בבוקר נוסע לתל השומר והייתי יושב בקצה המיטה ומחזיק לו את הברך.

למה את הברך? כמנהג הבדואים?

עבאדי:  כי הוא שכב. הייתי מחזיק לו את הברך… ואז הוא אמר לי באחת השיחות: ‘איני, אני רוצה לומר לך משהו, כבר היום יש את הויכוח וכבר היום יש את הדיון בדבר תוצאות מלחמת יום הכיפורים…’ תקשיב מילה במילה…

‘כל זה לא אמת. אני רוצה שתדע’ – הוא כבר שוכב על ערש דווי – ‘אני רוצה שתדע, שהמהלך שעשה סאדאת בסיני – חציית התעלה וההשתלטות על קו בר-לב, קו המעוזים והתעוזים על ידי שתי ארמיות, היה מהלך שלא ניתן היה למנוע אותו.’

את זה הוא אומר לי ערב מותו – ‘אני אסביר לך למה לא ניתן למנוע אותו. אני רוצה שאתה תדע את האמת. הסיפור שהולך בארץ והיא ילך הרבה שנים, שכאילו מה שקרה במלחמת יום הכיפורים זה הגיוס שלא נעשה זה שטות גמורה. כאילו אם היינו שומעים למודיע ולזה ולאדם ההוא ולמקורבו של נאצר, חתנו, שאם היינו מגייסים בזמן זה לא היה אפשרי. לא היתה פורצת המלחמה ולא הוא לא הייתה נגמרת בדומה למה שנגמרה.’

הוא אומר לי: ‘זה שטויות. בוא אנסה להסביר לך משהו – שלושת הארמיות המצריות, שתיים מתוכן חנו לגדת התעלה, והארמיה שהגנה על סביבת קהיר, היו צבא קבע. כולם היו חיילים, לא מורים, לא בעלי מלאכה, לא מהנדסים – צבא קבע.’

והוא אומר: ‘נניח שבחרת בהזדמנות של קידום הטילים והיינו מגייסים. איני תזכור, מלחמת יום הכיפורים הייתה אחרי מלחמת ההתשה, ובמלחמת ההתשה הגענו עד לגבול היכולת שלנו. מבחינת המשק שנהרס, המאמץ הצבאי שהיה בן שנתיים וחצי, שעות המנוע נגמרו והיקף הגבול של מדינת ישראל היה בלתי אפשרי – מראש-הנקרה לאורך שפת הים עד לתעלה, אל מעבר לסיני, לאורח התעלה ומסביב לסיני עד הגבול עם ירדן, הירדן וים המלח, וצפונה על מעבר לקו של כיבוש הגולן ומשם לאורך הגבול עם לבנון ראש-הנקרה חזרה.

זה התיש אותנו. היינו צריכים להימצא על הגבול הזה עם נוכחות של 20 דקות. כל 20 דקות צריך להיות על הגדר, אחרת יש חדירה… משפחת ארן, התשה,  איפה לא חדרו?

הוא אומר לי ‘ נגמר לנו האוויר במלחמת ההתשה.’

אבל ההפצצה בעומק מצרים, הפגיעה בתשתית האזרחית המצרית הביאה ב-8.8.1972 את המצרים לרדת על הברכיים ולבקש את הפסקת האש. מצרים ביקשה את הפסקת האש, לא אנחנו. למה? בגלל מה שעשינו בהפצצה בעומק מצרים. באותו יום נחתם הסכם הפסקת האש גם עם ירדן. 1970. המלחמה פרצה באוקטובר 73′. בשלוש השנים האלה המשק לא התאושש. במשך שנתיים וחצי של ההתשה האנשים היו מגויסים חודש בצבא – חודש בבית, 172 ימי מילואים כל איש. לאורך התעלה, בחזית המזרחית, המשק היה גמור.

‘ונאמר, שלא בגלל התרעה של איש זה או אחר, אלא בגלל העובדה ששתי ארמיות חנו על גדת התעלה. מה רצית שנעשה?’ – אני ממשיך את דברי דיין – ‘לגייס?  אוקיי, כמה אתה אומר שצריך לגייס כדי לעמוד מול שתי הדיביזיות המצריות? היו צריכים לגייס את צה”ל. כמה זמן אפשר לגייס את צה”ל? שבוע, שבועיים, שלושה… מה אחרי זה? חוזרים הביתה, כי הפועל צריך לעבוד במפעל והמהנדס צריך לעבוד והמורה רוצה לחזור לבית הספר, אחרת  אתה ממשיך את ההתשה. כי צה”ל הוא צבא מילואים.’

‘כמה זמן יכולת להחזיק את הצבא? עוד שבוע? בדרך-כלל הכוננות היתה נמשכת שבועיים -שלושה… אתה מכיר כוננות ארוכה משלושה שבועות? נו?’

‘סאדאת היה מחכה שבועיים, והוא יודע שאין לך אוויר ליותר משבועיים, והיה דוחה את הפלישה בשבועיים, כי הצבא שלו צריך רק שש-בש, לגרז ולבדוק מים מזוקקים בבטריות ולאכול פול. שום דבר. שתי דביזיות…’

 אבל איך מצרים מצליחה להחזיק צבא סדיר בגודל ענק כזה ואנחנו לא יכולים…

עבאדי:  פשוט מאד. כדי להחזיק את הצבא הזה נמצאה בת ברית מטומטמת, שנקראת ברית המועצות, שכדי לקיים צבאות כאלה הרעיבה את עמה. שלא היה לה גרביים, לא היה לה סיגריות. זה אחד הדברים שהביאו להתמוטטותה של ברית המועצות.

אם אנחנו חוזרים לדיין, אפשר להגיע שהדברים האלה היו צוואתו הפוליטית? למה הוא לא בחר להציג את הדברים בפומבי?

עבאדי:  אני לא יודע איך לקרוא לזה…למה הוא בחר בי להגיד מה שאני אומר עכשיו, לא יודע. הוא אמר לי ככה: ‘אני רוצה שתדע, שהסיפור שמלחמת יום הכיפורים והאסון שקרה בה היא תוצאה של אי-גיוס – זאת איוולת.’

בפגישות הללו על מיטת גסיסתו של דיין, על מה עוד דיברתם?

עבאדי:  על הבית.

הוא היה מסוגל לאינטימיות?

עבאדי: אני הייתי מספר. מספר לו מה אני עושה עכשיו.

היו לו חברים?

עבאדי:  לא ראיתי אף פעם חבר…

אף פעם לא פגשת אצלו חבר?

עבאדי:  אף פעם לא ראיתי חבר. גם לא ראיתי בן משפחה, אסי או מישהו. בחיים לא.

מי כן היה? רחל היתה?

עבאדי:  אני לא ראיתי אותם אף פעם אחת.

אני אגיד לך עוד דבר, להלוויה שלו לא הלכתי. אני בכלל לא הולך להלוויות. לא הולך לבתי קברות.

זה אידאולוגי?

עבאדי: אני לא עומד בזה. אני אומר לך את האמת, אני לא עומד בזה.

***

אף אחד לא שאל איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה

אין לי כל ספק, שהבעיה במלחמת יום הכיפורים הייתה האופוריה שלנו, שנולדה במלחמת ששת הימים וקיבלה מימד מטורף במלחמת ההתשה. האסון של מלחמת יום הכיפורים הוא באופוריה. ולא בשאלה: כן גייסו או לא גייסו. אני קיבלתי את מה שדיין אמר לי. ותאמין לי שאני יודע את המחדלים שלו; בעניין הארכאולוגיה ובעניין הנשים… הכל אני יודע. בעניין המשפחה אני לא יודע. אני יודע מה שכל איש בישראל יודע; על מערכת היחסים שבינו ובין רות, על בתו יעל ועל אסי… אני לא יודע. לא דיברנו על זה אף פעם. מה שכן הוא אהב, כשהייתי מבקר הייתי מספר לו מה אני עושה עכשיו בדגניה, הילדים… את זה הוא מאד אהב לשמוע. אבל אני ראיתי איך שהוא הלך והתכווץ. עד שהוא נעלם לגמרי.

הוא הבין שהוא לא יוצא מזה?

עבאדי:  אני חושב שהיה לו ברור.

לכן, קשה היה לי לראות את זה – פתאום לוקחים אותו ומכניסים אותו לתוך בור, סוגרים ואומרים: זהו! זה פשוט קשה לי, המעמד הזה. כשקרובים שלי, ידידי, חברי, בני משפחתי, פתאום… אני לא עומד בזה. אני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה, שפתאום מכסים ואומרים: זהו זה! שמים זר פרחים… מטורפת לגמרי כל הסיטואציה הזאת…

במבט לאחור אתה חושב שנעשה לדיין עוול היסטורי בהקשר לאחריות למלחמת יום הכיפורים?

עבאדי: בזה אין לי ספק מפני שכל אלה שמפנים אצבע מאשימה כלפי דיין או כלפי אלי זעירא (ראש אמ”ן ב-1973) וכל האחרים, היו צריכים להגיד ככה: ‘אני חלק מהאסון הזה וגם אתה.’

אבל הם מנקים את עצמו וזה לא הגון. אני טוען שכל מי שהיה בוגר ערב מלחמת יום הכיפורים, בתקופה שבין מלחמת ששת הימים דרך מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, כל בוגר שהיה בארץ, שהייתה לו בת קול, אשם בסיפור הזה. כי כולנו, בלי יוצא מהכלל,  נפלנו לדבר הנורא הזה להיות חלק מן האופוריה. ומה שגולדה אמרה לסאדאת – זה מה שאנחנו אמרנו לה להגיד: ‘ישראל מוכנה לנסיגה כלשהי מקו המים ובתנאי שאף חייל מצרי לא יעבור את קו התעלה עד שלא יהיו הסכמי שלום… ‘

קריאת ביניים ב”דברי ימי הכנסת”: ‘איפה יעבור הגבול של השלום?’

אז היא כבר מוכנה ואומרת: ‘סיני תחולק לשניים, בין אל עריש לראס מוחמד, בקו ישר צפון – דרום.’ זה אנחנו אמרנו לה להגיד.

שיבוא מישהו בארץ הזאת, שהיה עם דעה בעלת השפעה כלשהי, שהוא לא אמר ככה…

כשאתה אומר “אנחנו” אתה מתכוון לצמרת הביטחונית?

עבאדי:  תראה, בסה”כ הייתי בתקופה ההיא סגן אלוף או רב סרן. אני רואה את עצמי נושא באחריות הזאת מפני שאני, כמו כל יתר חברי, בשיחות בינינו אמרנו את המשפט הבא: ‘אנחנו או מעצמה ראשונה או מעצמה שנייה.’ הצנועים בינינו אמרו: ‘מעצמה שנייה’. אלה שלא היו צנועים אמרו ‘מעצמה ראשונה’, כי אמרו: ‘ברור שארצות הברית היא מעצמה ראשונה, אבל ברית המועצות? ראינו איך שהפלנו את החארות האלה כמו זבובים במלחמת ששת הימים עם המיג 21.’ מטורפים!

היינו פשוט בטירוף. כל המדינה הייתה בטירוף. תראה לי אחד, אני אסתפק באחד, שקם ואמר: ‘חברים, אתם מטורפים! אנחנו לא מעצמה שנייה ואנחנו לא מעצמה שלישית. תפסיקו  כבר! אנחנו בסך-הכל מה שאנחנו באמת.’ תראה לי אחד שלא שגה באופוריה. תראה לי אחד.

מלבד החבר שלך, רבינוביץ’, שטיפס על מגדל התצפית על גדת התעלה לפני המלחמה…

עבאדי: כשהוא עלה למגדל של ה-40 מטר הוא אמר לי: ‘תגיד, אתה רואה את מה שאני רואה?’

מה אתה רואה?

הוא אומר: ‘שחור משחור. תסתכל מגדת התעלה עד האופק הכל שחור.’

אני אומר לו: ‘למה אתה מתכוון?’

הוא אומר: ‘תסתכל, יש פה שתי דיביזיות. מה יהיה אם הם יעברו?’ הלא רוחב התעלה שם 80 מטר.’

אמרתי לו: ‘אתה לא נורמלי. התעלה היא מכשול מים בלתי עביר.’

הוא אמר לי: ‘שמעתי שיש להם טנקים אמפיביים.’

אמרתי לו: ‘אז מה… אם הם ינסו אנחנו נדליק את התעלה.’

יזהר, תקשיב, אתה לא תאמין – אמרתי לו את זה והאמנתי בכך באמונה שלמה. ואת זה אמרתי גם לחיילים שלי ולחברים שלי, ‘אנחנו נדליק את התעלה!’ אבל פעם אחת לא שאלתי את עצמי, גם רבינוביץ’ לא שאל: ‘איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה?’

אף אחד לא שאל. זאת האופוריה.

ולא היה מיכל כזה?

עבאדי:  לא היה דבר כזה. אחרת למה לא הדלקנו את התעלה?

***

האקורד האחרון

אתה חושב שלאקורד האחרון בפעילות הציבורית של דיין, משרד החוץ והשלום עם מצרים היה קשר לאשמת מלחמת יום הכיפורים?

עבאדי: הקשר בינו לבין בגין היה ניתוח נכון של מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה אל מול ההצעה של סאדאת להסכם שלום.

דיין העריך שחציית התעלה עלולה להביא לחורבן הבית השלישי, הוא לא קרא את מה שכתב סאדאת, שלא היתה למצרים בכלל כוונה להמשיך את המלחמה לתוך ישראל…

עבאדי:  זה נכון. אבל אני שואל אותך עכשיו, בהמשך לשאלה שלך, כמה זמן היה צריך כדי שסאדאת יבין שבעצם בין המקום שהוא חצה את התעלה ועד באר-שבע אין כלום. הוא לא הפעיל מודיעין. תקרא את הספר; ‘על בסיס ההנחה שצבא מצרים אינו מסוגל לכיבושים נרחבים שתי הארמיות תחצנה את התעלה ותעצרנה…’

זה מה שסאדאת כותב בספרו?

עבאדי:  כן. הוא אמר לשתי הארמיות ‘ביום שתשמעו אותי שורק במשרוקית תחצו את התעלה ותעצרו.’

למה אחרי מלחמת יום הכיפורים וההצלחה המדהימה שהייתה לצבא המצרי, הוא הדיח את מפקד הצבא? למה הוא הדיח את גמאסי? כי שניהם אמרו לסאדאת: בוא ננצל את ההצלחה ונמשיך לכיוון באר שבע ותל אביב. הם שילמו את המחיר. הוא טעה ולא הם.

דיין מת בשנת 1981 כשהוא בן 66. אם היה חי היום הוא היה צריך להיות בן 104, מבוגר בשנתיים מאשתו הראשונה רות, תבדל”א, שעד היום, למרות כל הסקנדלים המשפחתיים שגרם, טוענת לגדולתו של מי שהיה בעלה בדברי ימי תקומת ישראל. ביקשתי מעבאדי לנסות להגדיר את מקומו של דיין בפנתאון המנהיגים שלנו.

בגין, דיין ורבין בכניסה לישיבת ממשלה צילום: מיכה ברעם לע”מ

עבאדי:  מאז היותו סגן אלוף ומפקד מחוז ירושלים תרומתו לא חדלה לרגע אחד מלהיות משפיעה. מה שקרה בהקמת 101 וההשפעה שלו על שרון. שינויי אסטרטגיה, במקום “קדימה” – “אחרי”, זה הכל תחת פיקודו.

תראה, כשאומרים “משנתו של רבין” אני לא יודע למה מתכוונים. אם יגידו “משנתו של דיין” –  יש משנה. שנויה במחלוקת, אבל ישנה. לדיין יש משנה.

במותו ידעתי שאבד מנהיג. תראה, אתה יכול לומר עליו מה שאתה רוצה, ואפשר שחלק גדול מהדברים שתאמר עליו ותקטרג עליו יהיו נכונים. אבל הוא היה איש עם חזון. זה שהחזון שלו היה משתנה מעת לעת, אולי זה חלק מהגדולה שלו. כמו שקרה לבגין; ‘אף שעל, ארץ-ישראל השלמה…’ וכמו שקרה עם בגין בהחזרת כל סיני תמורת הסכם שלום, בגין קנה את עולמו אצלי – למרות שאני לא איש חירות ולא איש גח”ל ולא איש הליכוד. אלה היו אנשים שהיתה להם יכולת להרחיק ראות. אדם שמסוגל להרחיק ראות הוא בעל חזון. דיין, אלון, בגין, שהיו אויבים בנפש, הם היו בעלי חזון. ואני זוכר אותו בתור שכזה.

***

בפרק זה ניסינו להסתכל בעין בלתי משוחדת על דמותו של האיש משה דיין, מעבר לשלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו ומעבר לכל הסקנדלים שנקשרו בשמו. אין ספק, שדיין הטביע את חותמו בשטחים שכבשה ישראל ב-1967 ושמענו גם ישראלים ופלסטינים, שעבדו לצידו או נתקלו בו, מדברים עליו בהערכה ובגעגועים.

 סיפרנו על המדיניות שהתווה דיין בשטחים שנכבשו ב-67′, מדיניות שהיו בה מרכיבים קולוניאליסטיים של יצירת תלות עמוקה של האוכלוסיה ברצונו הטוב של הממשל הישראלי, מחד גיסא, אך גם מחויבות אזרחית עמוקה לשלומם ולרווחתם של הנתינים הפלסטיניים, מאידך גיסא.

סתירות אלה בדמותו התגלמו גם במחדל יום הכיפורים שהוריד את דיין מגדולתו, אך הניע אותו בכוח היצירתיות והאומץ האישי שבאישיותו להוביל את הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.

נדמה לי שהמונולוג האחרון, שהבאנו כאן, שבו הסביר דיין את הרקע לאי-גיוס צבא המילואים לנוכח סכנת הפלישה המצרית ב-73′, מאפשר להביט על המחדל מעבר לפרשנות הקלאסית שלו, ומזווית אחרת.

לסיכום אפשר לומר שהוא היה אהוד, היה בו ברק אישי, הוא ידע להתנצל כשצריך והוא גרר אחריו שק של סקנדלים. האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?

האם הקיפאון המדיני המתמשך, המשבר המנהיגותי העמוק, פרשיות השחיתות הרודפות זו אחר זו והבנאליות של הפוליטיקה המקומית בימים אלה עשויים לעורר געגוע לדמות אמיצה, יצירתית ולא-קונבנציונאלית, מהסוג של דיין, אף אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו?

שפטו ושתפו!

***

 לקריאה נוספת:

תמצית הפרק באתר הארץ

 

 

[פרות קדושות] פרק 32. תרשום אני ערבי גאה

“רוע זה כבר להתחיל לחלק את הפרות, ולחלק את המכוניות ואת הנשים – היו פנטזיות כאלה…” (נג’יב אבו-רקיה)

הוא ייחל להשמדתה של מדינת ישראל ב-1967, אבל יצא לחלוב את הפרות בקיבוץ השכן, ולהחליף את הגברים היהודיים, שיצאו למלחמה.

הוא מאמין שישראל לא תתקיים לאורך זמן אם תמשיך להתבסס רק על כוחה, ובינתיים הוא מציע ליהודים לא להיות חלשים.

בעיצומה של סערת חוק הלאום, חאג’ נג’יב אבו-רקיה, “ערבי-ישראלי”, “הומניסט”, “סוציאליסט”, “פאן-ערביסט” ו”דתי”, בשיחה פתוחה, קשה לעיכול, לעתים מטלטלת, על הפחדים הקמאיים העמוקים ביותר בשני הצדדים ועל הסתירות שרק הסכסוך שלנו יכול לייצר, ואולי ליישב. 

האזינו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונה ראשית:

בשטח, נג’יב אבו-רקיה, משמאל (צילום: עירית גל)

מוסיקה:

bensound.comroyalty-free-music – betterdays

הישאם חאלידי: גוטס

לקריאת תמצית הפרק ב”הארץ”:  הארץ, אבו-רקיה, תרשום –  אני ערבי

תמלול פרק 32: תרשום – אני ערבי גאה!

22 באוגוסט 2018

מאת: יזהר באר

הוא אנטי-ציוני בהשקפתו, אך היה מועמד לכנסת מטעם מפלגה ציונית. הוא היה פעיל זכויות אדם, שראה את קרביו של הסכסוך היהודי-ערבי מבפנים, ושילם על-כך מחיר אישי כבד. היום הוא חושש מן האפשרות שמה שקרה בבוסניה, שממנה חזר לא מזמן, יכול להתרחש גם אצלנו. זאת אחת הסיבות שהפסיק לאחרונה לנדנד לשני ילדיו, שעזבו את הארץ, לשוב.

בעיצומה של סערת חוק הלאום, חאג’ נג’יב אבו-רקיה, ערבי-ישראלי, שמגדיר את עצמו גם “הומניסט”, “סוציאליסט”, “פאן-ערביסט” ו”דתי”, בשיחה פתוחה על הפחדים הקמאיים העמוקים ביותר בשני הצדדים ועל הסתירות שרק הסכסוך שלנו יכול לייצר. 

היא התנהלה בעברית צחה – טוב, לפעמים גם עם תיבלון, אביסעלע, של כמה ביטויים באידיש. מצידו.

השיחה הזאת מתנהלת בביתו בכפר מייסר שמשולש, שתי דקות מבקה אל-ע’רביה, דקה ממצר, הקיבוץ של “השומר הצעיר”, שרקם יחסי ידידות מופלאים עם הכפר, שעל חלק מאדמותיו הוא יושב.

יזהר באר:  נג’יב אבו רקיה, אהלן וסהלן פי ביתך…

נג’יב אבו-רקיה:  אהלן וסהלן פי ביתי…

באר:  למה מייסר?

אבו-רקיה:  ‘מייסרה’, היה הצדיק מבאי-ביתה של חדיג’ה, אשתו לימים של הנביא מוחמד, עליו השלום, ומבאי ביתו של הנביא. בכפר שלנו, “קבל איסראיל”, כמו שאני יודע להגיד – לפני ישראל – אפילו בתחילת שנות השישים אני זוכר את הימים שבאו אנשים מהמשולש לחגוג בכפר ליד הקבר של הצדיק מייסרה, שאומרים שנפל באחד הקרבות של הפצת האסלאם במחזותינו…

באר:  ‘פתח פלסטין’…

אבו-רקיה:  כן, ‘פתח פלסטין’ – האסלאם לא מגדיר את הפצת האסלאם ככיבוש, הוא ‘פתח’…

באר:  כמו אצלנו, ‘שחרור חיפה’, ‘שחרור צפת’…

אבו-רקיה:  יכול להיות, אבל זה הרבה יותר עמוק – ‘פתח פלסטין’ ו,פתח מצר” (מצרים) ו’פתח א-שאם’, (סוריה הגדולה), משמעו שהביאו את בשורת האסלאם למקומות האלה. זה לא במובן הקולוניאליסטי של עוד שעל, עוד עז ועוד עץ, ואני לא יודע מה…

באר:  גם אצלנו כשאומרים ‘שחרור’ לא מתכוונים למובן הקולוניאליסטי. הכוונה לשיבה למקורות, שיבה לארץ.

אבו-רקיה:  כן. אולי. שמה אין שיבה למקורות כי לא היו מקורות. האסלאם היה חדש והנביא מוחמד ואנשיו היו מצווים להביא את בשורת האסלאם לכל העולם, והגיעו לאן שהגיעו ובין היתר הגיעו גם לפה. ואומרים שמייסרה נפל באחד הקרבות באזור שלנו. ונקבר פה לא רחוק, 400 מטר מהבית שלי.

כזאטוט אני זוכר את הימים הראשונים של מצר, כשמצר הגיעו לאזור – אמרו לי: שיש פה יהודים, קיבוץ, משהו…

באר:  מתי נוסדה מצר?

אבו-רקיה:  מצר נוסדה בספטמבר 1953.

באר:  ומייסר?

אבו-רקיה:  לנו אין ציונות ושום דבר לא רשום…

באר:  אתם לא מסודרים כמו הציונים?

אבו-רקיה:  נכון. כי אנחנו לא צריכים להוכיח, יזהר. זה כל העניין…

באר:  כמחצית מתושבי הכפר הם המשפחה המורחבת שלך, אבו-רקיה. שמוצאה מאיפה?

אבו-רקיה:  ממצרים. היתה עלייה גדולה של ערבים ממצרים לפלסטין בתקופת השליט מוחמד עלי, סביב 1835 ואין כמעט כפר ערבי בישראל שאין בו משפחות ממצרים. יש מצרווה בכפר קרע, יש מצרווה בטייבה, איפה לא. יש כאלה הנושאים עדיין את השם מצרווים – מצריים, ויש משפחות כמו אבו-רקיה, שהמקור שלהם במצרים אבל אין בשם המשפחה שלהם אזכור לכך.

באר:  אז אפשר לומר שבעצם אתה מצרי?

אבו רקיה:  במקור, כן. ואני אוהב את מצרים – הרבה יהודים לא יאהבו את זה – אבל מצרים של נאצר היתה גולת הכותרת של הערביות והלאומיות הערבית. אני אומר לפעמים, ספק בצחוק, שערבי שלא חווה את נאצר הערביות שלו פגומה. בתקופת נאצר היו משטרים, באלגיריה שלטו הקצינים, שעשו את המהפכה נגד הצרפתים, בתימן – עבדאללה סלאל, שקם על האימאם אחמד, בעיראק היה עבד אל-כרים קאסם, בסוריה היה משטר חילוני ולאומי…

באר:  והיתה גם קצת אוריינטציה סוציאליסטית…

אבו-רקיה:  בודאי. עד אז היו מלכים מושחתים, שלא עניין אותם העם שלהם ולא העם הערבי. אחד כמו נאצר, שאמר שהנפט הערבי הוא לא רק של הסעודים, אלא של כל האומה הערבית, אז מה זה אם לא סוציאליזם?

באר:  סוציאליזם על חשבון הסעודים…

אבו-רקיה:  מה זה על חשבון הסעודים –  הרי גם האסלאם הוא סוציאליסטי, כי ‘בית אל-מאל’ – ‘בית האוצר’ של המוסלמים, מחייב שאיפה שיש הרבה צריך לתת למי שאין להם. הם פשוט היו נבלות ולא רצו לתת, לא לזה ולא לזה.

באר:  אז אתה מרגיש קירבה לפאן-ערביזם של נאצר?

אבו-רקיה:  תראה, אני יודע שאת הפאן-ערביזם היהודים צבעו בצבע מפחיד, של ‘אטבח אל יהוד’. אני לא מוכרח לקבל את זה. כן. אני לא מפחד להגיד לך, שכן. אבל זה מתוך סולידאריות עם בני האומה הערבית כולה ואמונה שצריך שהמשאבים יחולקו בין כולם באופן שווה, והעושר והאושר אם ישנו, יהיה של כולם, כמו שנאצר אז חילק אז את האדמה בין הפלאחים וחיסל את הפיאודלים שהיו להם קרקעות והיו אריסים שעבדו בשבילם. זאת היתה אוריינטציה הוגנת וצודקת… כמה שזו פנטזיה היום… להגיד שאני רוצה בזה היום? נו, אני רוצה בזה, נו, אז מה?

הגמדים שהשתלטו על ישראל

באר:  אני זוכר כילד, כשנאצר מת, הישראלי הרשמי הראשון שהגיב על כך, היה יגאל אלון, שאמר: ‘בנפול אויבך אל תשמח’. זה מאד הרשים אותי. אתה חושב שהיום ניתן לצפות לתגובה כזאת אצלנו?

אבו-רקיה:  הא, בחייך הגמדים בני ימינו השולטים בישראל… פעם בישראל היו ערכים – אין כבר דור כזה.

סיפר לי אחד ממייסדי קיבוץ מצר, זיגי דווידוביץ’; בתקופת הממשל הצבאי היה מטע זיתים של תושב בקעה אל-ע’רביה בתוך האדמות של הקיבוץ. ובא המושל הצבאי ואמר לקיבוצניקים: ‘חבר’ה, מה אתם מתלבטים, קחו טרקטור תעלו על השטח ותחרשו, ותתנו לו (לבעל האדמה) כמה מכות ויסתלק וגמרנו. מה אתם יושבים כמו נעבעכים פה.’

(וזיגי אמר): ‘לא, לא. אנחנו באנו מ’השומר-הצעיר’, ויש לנו חינוך, שאנחנו באנו לחיות בין ערבים, ולא במקומם’. ובזכות זה והאנשים האלה, הקרקע הזאת עדיין מוחזקת בידי בעליה. אלה היו היהודים של פעם. איפה יש עוד אנשים כמו האיש הזה?

באר: אז אתה בעצם גדלת במין פיצול אישיות כזה, שמצד אחד, יש אצל היהודים את ה”זיגים”, פה ושם, ובצד השני יש את נאצר ואת הפאן-ערביות ואת התקוות לאומה ערבית חזקה ומאוחדת, אבל בינתיים החיים מתנהלים ויש מלחמות ויש קונפליקטים, כמעט בלתי אנושיים. אתה סיפרת לי מה קרה כשאנשי הקיבוץ השכן התגייסו למילואים במלחמת ששת הימים. מה לך, כערבי, קורה באותם ימים?

אבו-רקיה:  אלף – אין ערבי שלא התפלל לחיסולה של מדינת ישראל, וש- 48′ היתה תאונה. ובמלחמת 67, בימי ההמתנה, אין ערבי שלא פילל לחיסולה של מדינת ישראל – שמדינות ערב יכנסו ויגמרו את הסיפור הזה, ויחזירו לנו את פלסטין שנשדדה, ויחזירו את הפליטים לבתיהם וכו’, כי מבחינתנו זה היה עשיית צדק.

אז בסדר, יהודים יגידו זו השמדת מדינת ישראל, יגידו זה ‘איטבח אל יהוד’. בסדר, כל אחד עם המושגים שלו וכל אחד עם הצדק שלו והמאוויים הלאומיים שלו. אני לא צריך להתבטל ולכופף את המאוויים הלאומיים שלי כדי למצוא חן בעיני מישהו.

מצד שני, בינינו לבין קיבוץ מצר היו יחסי אמת. זאת אומרת, אילו הערבים היו נכנסים פה, כמו שאנחנו קיווינו, אני בטוח שהיינו נותנים חסות ופורשים את הכנפיים שלנו מעל הקיבוץ ואנשיו והיינו עושים כל אשר לאל ידינו ששערה משערו של איש הקיבוץ לא תיפול.

באר:  זיגי?

אבו-רקיה:  לא רק זיגי. כל הקיבוץ.

באר:  אז מה קרה בפועל?

אבו-רקיה: בוא לא נשכח שהם היו נציגי הרוב השליט ואנחנו היינו המובסים והנשלטים. כמובן שכל הקרקעות במחוז שלנו ניתנו על ידי המדינה לקיבוצים, כולל פה ושם אדמות של תושבי הכפר עצמם.

פשוט, היתה תקופה בוערת של העונה: היה צריך לדלל את התפוחים, היה צריך לעבוד בבננות, היה צריך להאכיל את הפרות, ואת העופות, ולאסוף את הביצים, ולעשב את הכותנה. וכל בני הקיבוץ גויסו למלחמה.

וזיגי דווידוביץ’, שדיברנו עליו, היה אז מרכז המשק ואבא שלי היה ראש הועד בכפר וזיגי אמר לאבא שלי: תשמע, אם יחסר לכם אוכל – תגידו, כי אנחנו יכולים לקבל אספקה. והחיטה שלנו – אם אתם רוצים לקצור ולעשות קמח אל תשאלו אותנו תלכו לשדות שלנו ותעשו מה שאתם רוצים. ואז אבא שלי וזיגי סיכמו ביניהם, מה עושים ואיך אנחנו יכולים לגמול לכם על זה ותגמלו לנו? אז התחלנו לעזור לקיים את המשק החקלאי של הקיבוץ. היה שם איזה סדרן עבודה: 2 לרפת, אחד ללול, 2 לדילול תפוחים ולעישוב הכותנה… והגענו בשיא ל-45 אנשים שעבדו במשק החקלאי של הקיבוץ בכל התקופה.

באר:  בעצם החזקתם את הקיבוץ בזמן שהבנים שלו היו במלחמה?

אבו-רקיה:  כן. ואני אומר לך שהפרדוכס – פיללנו לחיסולה של מדינת ישראל ולשחרור פלסטין…

באר:  והחלפתם את המילואימניקים היהודים במלחמה…

אבו-רקיה:  בדיוק. והחלפנו את בני הקיבוץ שהלכו להגן על מדינת ישראל מול המשחררים שאנחנו חיכינו להם. ועשינו בהשלמה את שני התפקידים האלה, למרות שזה מנוגד לכל הדעות.

באר:  איך מיישבים את זה? איך אתה מסביר את הפנומן הזה, שברמה הלאומית אתה בקצה אחד וברמה האישית בקצה השני?

אבו-רקיה:  אגיד לך, כי יש פה את האלמנט האנושי, שהוא כל כך חזק בבני אדם, שמאיין ומסלק כל דבר אחר שהוא רע. מה זה רע? רוע זה כבר להתחיל לחלק את הפרות, ולחלק את המכוניות ואת הנשים, את הבנות – יש פנטזיות כאלה…

באר: היו פנטזיות כאלו?

אבו-רקיה:  לפחות המלעיזים אומרים שכאילו הערבים חיכו לזה…

כשהיו יחסים אנושיים והם היו בני אדם, אתה לא יכול אלא לגמול להם בלהיות אדם. אדם לאדם – אדם. ואם הם היו נבלות ורעים, יכול להיות שהפנטזיות שדיברנו עליהן קודם – לחלק ולחלק – יכול להיות שזה היה הצבע השולט.

באר:  אתה מכיר היטב את שני הצדדים, אתה חושב שיש הבדל – בהכללות, כמובן – בגישה של היהודים לצד השני, לבין הגישה של הערבים לצד השני?

אבו-רקיה:  אני יכול להגיד לך ככה; הערבים הם קורבן. הם הקורבן של המשחק הזה. הפלסטינים בכלל והערבים הישראליים בפרט. אז הציפייה של הערבים מהיהודים זה לנהוג באבירות כצד המנצח. וגם כמי שבעצם לקח את כל הקופה. אתה לקחת את כל הקופה אליך ואני מצפה ממך להיות בן אדם.

באר:  להיות נדיב מעמדה של כוח?

אבו רקיה:  נכון. וזה לא קורה. אם יש שנאת יהודים אצל הערבים הישראלים זה בגלל החשבון הזה. הערבים, לדעתי, הם טובי לב ופשוטים והם לא כל כך מתוחכמים. הם מוכנים לסלוח. אני מאמין שהגן של הסליחה אצל הערבים הוא יותר חזק.

למה אני אומר את זה – בליל החתימה על אוסלו – אני אז הייתי במר”צ, וארגנתי צפייה משותפת של ההנהגה הפלסטינית דאז, פייסל אל-חוסייני, זיאד אבו-זיאד, חנאן עשראווי ועוד כהנה וכהנה שמות נוצצים, שנצצו דאז, ורן כהן, ויוסי שריד וג’ומס, שהיו חברי כנסת, ומאחר ואני הייתי מנהל הארגון של העניינים הערביים במפלגה, יזמתי את המפגש הזה.

וראיתי איך הערבים במזרח ירושלים הסתובבו אז ונתנו לחיילים פרחים ושמו עלי זית על הג’יפים של משמר הגבול ושל המשטרה והצבא וכל מי שהיה שמה. ויצאו במחולות ובשירה ברחובות ירושלים, באזור האוריינט-האוס – בשביל מה? בשביל סתם חתימת אוסלו, שלא נתן להם מדינה, ולא נתן להם כלום, כלום, כלום. הם כל כך היו שמחים…

באר:  מהג’סטה של ההכרה…

אבו-רקיה:  כן, מזה שיאללה בואו, אנשים אחים אנחנו… זה היה על רקע אינתיפאדה עקובה מדם… אני טוען שיש בציונות מחלקה, שדואגת לשמר את הסכסוך עם הפלסטינים ועם הערבים, ואם אין אויב אז נמציא, כי זה הדבק שמחזיק את היהודים יחד, מול האויב החיצוני המשותף ‘המאיים לכלותנו’.

שיחה שלא נגמרת. נג’יב אבו-רקיה (מימין) ויזהר באר

באר:  תגיד, אבל אם אנחנו חוזרים לעניין הזה, נקרא לו: הסנטימנטליות שטבועה בדמה של האומה הערבית, אז אם אנחנו מדברים על פתרון של הסכסוך העקוב מדם, ההיסטורי והטעון והמסובך כל כך, יש מצב שאם הציונות, כמו שאתה קורה לה בשם תואר, היתה מתנצלת, במין תהליך כזה של רה-קונסיליישן (פיוס), של התנצלות, בקשת סליחה והזדהות עם הסבל הפלסטיני, היה אפשרי להגיע לדיל?

אבו-רקיה:  אם יקום מנהיג ישראלי היום, שיש לו גיבוי – לא ‘קול קורא במדבר’ – והוא יגיד רבותי; ‘אנחנו לוקחים עלינו מבחינה מוסרית את האסון שקרה לעם הפלסטיני ואילולא רצוננו להקים כאן מדינה לכם לא היה קורה מה שקרה. אבל, מה לעשות גם לנו אין מקום אחר, יצאנו מהשואה, וחיפשנו פינה כלשהי כדי ללקק את פצעינו – אז אנחנו מכאן קוראים לאומות העולם לעזור לנו לשקם את העם הפלסטיני ולחלק את פלסטין, באופן הוגן, בין שני הצדדים, וישראל יחד עם העולם, וגיוס כספים יחד עם מדינות ערב, מארה”ב, מאירופה..’.

לקיחת האחריות היא חמישים אחוז מהדרך. ואם תמשיכו להתכחש – ‘כולה שלי והיינו לפני אלפיים שנה, והיינו קודם וכו’ וכו’, והנה מצאנו שריד פה ושריד אחר שם, וזה מוכיח שאנחנו היינו קודם ויש לנו את זה בזכות ולא בחסד’ – אז בסדר, גם לנו יש צדדים וגם לנו יש זכויות, ואנחנו נמשיך להתקוטט ולהתכתש.

באר:  אבל אי אפשר להתעלם גם מההתעקשות הערבית, הפלסטינית לצדק. שהצדק חייב לשוב על מכונו. ז”א פלסטין נלקחה מאיתנו ואנחנו צריכים לקבל אותה בחזרה…

אבו-רקיה:  ככה זה במשא ומתן. מה אתה רוצה, שיתחילו מהסוף ויגידו: ‘בוא תיתן לי רבע?’ אז אומרים, ‘בשביל שאקבל חצי אני צריך לתבוע את הכל.’ זה המסחר של המזה”ת.

באר:  ישנה טענה במרכז-ימין הישראלי – יש ספר מפורסם של ג’והן פיטרס, מאז ומקדם, שהיא מדברת על כך שבעצם הארץ היתה ריקה במאות האחרונות, ושמעולם לא התקיים קשר ממשי של שייכות דתית או לאומית, ערבית-מוסלמית-פלסטינית, לארץ, ושגלי ההגירה הגדולים של המוסלמים התחילו במאה ה-19. ועכשיו יצא עוד ספר, של אחת משלנו, ד”ר רבקה שפק-ליסט, “מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל”. היא גם עוסקת בהגירה המסיבית, מארצות המגרב, ממצרים, מסעודיה, מהחוראן, אפילו מבוסניה ומהודו.

מה היית עונה על הטענה שבעצם התביעה הערבית-פלסטינית לבעלות על הארץ בתור תושבים ילידים, היא מפוקפקת, כי מדובר בעצם בתושבים מהגרים, כמו היהודים, בסופו של דבר?

אבו רקיה:  פעם, אומרים, שהנביא ישו – נבי-עיסא, הסתובב עם מי שהיה יד ימינו, והיו רעבים. הסתכל לידו ורואה שדה חיטה, ואמר לעוזרו: לך תביא כמה שיבולי חיטה ונצלה אותם באש ונאכל. אז ההוא הולך ומתחיל לקטוף ופתאום מופיע מישהו ואומר לו: ‘היי, בואנה, זה שלי, זו האדמה שלי, מה אתה עושה פה?’ ישו מתווכח עם האיש ואומר לו; ‘אנחנו כולה היינו רעבים ורצינו כמה שיבולים לאכול.’

‘לא, זו האדמה שלי, וזו השגת גבול,’ ובלה בלה… שואל אותו: ‘שלך?’ אומר לו: ‘כן!’

ישו אומר טוב, ‘יא רבי, שלח לחיים חזרה כל אדם שבעל את האדמה הזאת מאז בריאת האדמה עד היום.’ ואז קמו מהאדמה מאות אנשים שהיו הבעלים של האדמה הזאת לפניו. וכל אחד אמר: שלי! אז ישו אמר לו:’ יאללה תסתדר עם אלה!’

באר:  טוב, בוא נדבר כמה מילים על הפרק שלך במר”צ, תסביר לי רק מבחינה אידיאולוגית, איך פאן-ערביסט נעשה פעיל במפלגה ציונית?

אבו-רקיה: תראה, הציונות, נכון, זה דבר לא נחמד, בלשון עדינה…

באר:  לא נחמד לערבים…

אבו רקיה:  לא נחמד לערבים ובכלל… זו המצאה קפיטליסטית, שמשתמשים בה לריק היום. גם אם היה צריך ארגון כלשהו שהיה צריך לארגן את העם היהודי שיצא מהשואה, כדי לקבץ את גלויותיו ולהקים מדינה, זה היה צריך להיגמר עם קום המדינה. ולא היה צורך בתנועה הציונית, שתמשיך לחיות ותמשיך לפמפם אותה, והיום היא מיותרת ואין בה שום צורך.

יום אחד כשבניתי את הבית הזה, בשנת 73′, ובינתיים שמתי רדיו, ככה שלא ישעמם לי. ואני שומע איזה יהודי מדבר. וואלה, והיהודי הזה מדבר דברי טעם. ובסוף: תודה רבה לאדוני, אלוף משהו (אל”מ), מאיר פעיל. יש אלוף בצבא שמדבר ככה, על ‘שלום’ ועל ‘תחלוקו’ וכו’ וכו’… ואז אני חושב שעם אנשים כאלה באמת אפשר להגיע למשהו. אז שאלתי חבר שלי קיבוצניק: ‘שו הדא מאיר פעיל? שמעתי אחד כזה ברדיו, אמר ככה וככה וככה..’.

אז הוא סיפר לי מי זה מאיר פעיל. אז אני עם הקשרים שלי עם חברים בסביבה שלי, אמרתי: יאללה, בואו… והתחלתי את הפעילות שלי משם. לכן, הציונות מבחינתי, אחרי שהקימה את מדינת ישראל, כבר לא היתה שחקן על המגרש. היא כבר לקחה את כל האדמות, היא כבר סילקה לכל הרוחות את כל הפליטים, והנזק והפחד מהמילה ציונות – כבר אין… לכן, לא ספרתי את העניין הציוני בתוך המפלגה כי מה הוא עוד יכול לעשות שהוא לא עשה?

הכלבים נגסו בגופה

באר:  לימים הצטרפת לארגון בצלם, וכאן, למען השקיפות, אגיד שזה היה כשאני הייתי המנהל של הארגון. כמה שנים שירתת בבצלם?

אבו-רקיה: כ-14 שנה.

באר:  הרבה שנים אחרי שאני עזבתי… קודם לכל רציתי לשאול אותך איך הרגשת לעבוד בארגון שהוא ארגון זכויות אדם בשטחים, יחד עם זאת הוא מנוהל על ידי יהודים. היתה בעייתיות סביב השאלה הזאת?

אבו-רקיה: כן. בהתחלה, כשהייתי טירון, מתלהב מעצם הרעיון של עיסוק בזכויות אדם, והעמדות של הארגון, הלהיבו אותי ולא הסתכלתי על דקויות. עד שלאט לאט התחלתי לתפוס את הכפילות בעניין, של ארגון ישראלי מול קהל ישראלי ושהוא עובד מול הקורבן של העם הישראלי, שבמרכאות או בלי מרכאות, מישהו מסמן אותו כתומך באויבי ישראל.

היה מבצע “עופרת יצוקה” ב- 2008, ישראל התחילה להפציץ כל מיני, היה סיפור של איזה מסגר…

באר:  כן, אני זוכר היטב את המקרה הזה…

אבו-רקיה:  והמסגר אמר; ‘וואללה היהודים מפציצים עכשיו את כל המסגריות בטענה שהם עושים קאסמים, אז בטח עוד מעט יבוא התור של המסגריה שלי.’ והוא התחיל לפנות את הדברים יקרי הערך שלו, ובין היתר היו לו את הבלונים של החמצן, שהיה מרתך איתם..

באר:  והמשאית הופצצה מהאוויר

אבו-רקיה:  בדיוק. ואז שלחנו את האיש שלנו בעזה שצילם את בלוני הגז. כמובן, שלפי דובר צה”ל זה היה קסאמים …

באר:  כמדומני נהרגו אז שישה… (למעשה, נהרגו 8).

אבו-רקיה:  נדמה לי 13… אבל זה חמור וזה חמור. ואז, כשתיעדנו את האירוע הזה האיש שלנו בעזה הביא תמונות של כל הבלוני חמצן החרוכים וגם גבה עדויות בזירה עצמה, ואז הדוברת של בצלם מתעקשת לכתוב הודעה ש’לטענת הפלסטינים’ מדובר בבלוני חמצן ולא טילי קסאם. אמרתי, רגע אחד, מה זה ‘לטענת הפלסטינים’. או שאנחנו שמים את החותמת שלנו על הסיפור הזה ואנחנו טוענים את זה כי בדקנו והשתכנענו, או שאם יש לנו ספק אז לא צריך להוציא הודעה. אז היה לנו הרבה ויכוח בבצלם: חבר’ה, אנחנו עומדים ואנחנו משדרים לציבור הישראלי, ורוצים לשכנע אותו, וכדי להשפיע אנחנו צריכים את הברית הזאת ואת התמיכה של הציבור הישראלי. ואמרתי להם: חבר’ה, אין ציבור ישראלי לצורך העניין הזה מול הציבור הפלסטיני. אנחנו צריכים את העניין הבינלאומי. אנחנו צריכים לשדר בצורה שתשכנע את מקבלי ההחלטות בעולם ללחוץ על ישראל לשנות את מדיניותה, ועם ישראל לא פרטנר ללחוץ על הממשלה שלו לשנות מדיניות. זה היה ויכוח תהומי ביני לבינם.

באר:  שהוא חזר על עצמו לא רק במקרה הזה.

אבו-רקיה:  בודאי. כי זו היתה מדיניות וכל פעם חרקת שיניים לנסח את המילים ואת הפרסומים ואת הדוחות ואת ההודעות לעיתונות, הכל בצורה מתחנפת כזו, מתחנחנת, כדי למצוא חן בעיני דעת הקהל הישראלים, שגם זה לא היה עוזר, דרך אגב.

באר:  אבל איפה אתה נמצא מול הטענה ומול הביקורת שמשמיעים שנים מול הפעילות של ארגון כמו בצלם, שבסופו של דבר הוא מחזק את הכיבוש? כי הנה לישראל יש כסות דמוקרטית ושקיפות ויש ארגוני זכויות אדם והארגונים פועלים בחופשיות, מדווחים ומפרסמים, והשיירה עוברת. אז יכול להיות שאתה פעלת בארגון שהיה אחד ממנגנוני השימור של הסטטוס-קוו?

אבו רקיה: פעם כשפלסטיני חטף כמה סטירות מחייל זה היה סיפור שומו שמיים. קח את ההפצצות הגדולות על עזה, והרג משפחת סמוני ואחרים, נהרגו עשרות אנשים בפגז אחד. חפים מפשע. ילדים, נשים… ובין הסטירה… ההרג של עשרות קורבנות כבר לא מרגש כמו שהתרגשנו פעם אחת מסטירה. כשהתחלתי לעבוד זה היה עם הסטירה, גמרתי לעבוד כשחיסלו את משפחת סמוני, עם עשרות הקורבנות שנהרגו שמה בבניין שהופצץ בשכונת זייתון בעזה. אילו בצלם היתה משפיעה היא לפחות היתה משמרת את זה, שאפילו סטירה נחשבת לעבירה. היום ישראל לא רואה עבירה בחיסול המשפחה הזו, על טפיה, נשותיה וזקניה. לכן, השפענו? לא השפענו!

באר:  מה שבעצם אתה אומר, שהחריג או מה שנתפס כחריג הפך לנורמה ובסולם האסקלציה חומרת האירועים עלתה, ובעצם המצפון הישראלי התרגל לאירועים יותר ויותר חמורים עד שנאטם?

אבו-רקיה:  המיליטריזם ששולט בישראל והדה-לגיטימציה של האויב והדמוניזציה של האויב, יש פה מערכת של תקשורת ושל צבא, שהופכים אותו לאליל, סוגדים למיליטריזם…

בשטח. נג’יב (משמאל) ואני צילום: עירית גל

באר:  אבל זה לא קרה ביום אחד, זה הלך והתפתח והחריף, לא כך?

אבו-רקיה:  כן, אבל זה לא קשור בהכרח לבצלם. יש תהליך של התבהמות בציבור הישראלי. לכן כבר בשלב די מוקדם התעורר הויכוח ביני לבין הקולגות היהודיים שלי, שצריך לעבוד מול אומות העולם ולא מול הציבור הישראלי, כי ח’יר (טוב) לא ייצא מהציבור הישראלי.

באר:  במשך השנים של עבודתך כתחקירן של בצלם נחשפת לאירועים ולמחזות קשים. עד שלב מסוים שלא יכולת יותר. קרה משהו. אתה יכול לשתף אותנו מה קרה?

אבו-רקיה: כן. בתקופה שעבדתי בבצלם היו אירועים מזעזעים, וריבוי העיסוק שלי בחומרים האנושיים, הבלתי אנושיים האלה, של קורבנות ושל דם והרג ומכאובים וצער, אז באופן אישי הגעתי למצב, שקרסתי מבחינה נפשית. זה קרה לי כמה פעמים תוך כדי עבודה בתוך הארגון.

באר:  מה היה הטריגר?

אבו-רקיה: אני לא יודע מה היה הקש ששבר את גב הגמל, אבל אני זוכר כמה דברים בשכם, שאתה עומד עם החוסר אונים שלך – קח סיפור על אדם זקן יצא להתפלל, ורצה  לעשות את צרכיו, ואז כל דבר שזז ירו בו. אז הרגו את הזקן שיצא להתפלל, כי היה משהו שזז שמה. ירו בו ‘כדי ‘לשמור על החיילים’. זה היה כאילו ההוראות, שאסור שחייל ייפגע.

מישהו מדווח לי מתוך בית; ‘אני מסתכל מהחלון ורואה גופה שכבר כמה ימים מונחת בשדה לא רחוק מהבית שלו והכלבים נוגסים בה’.

ומישהו בתוך המחנה, הבן שלו נפגע ואמבולנס לא יכול היה לבוא לעזור לו והוא מת אצלם בבית. והוא רצה לקבור אותו בבית אצלו, ואני ניסיתי לשכנע אותו: ‘אל תעשה למשפחה שלך ולילדים שלך את הדבר הזה, כי אתה כורה קבר בתוך החצר וזה צער לכל החיים’. והתחלתי להדריך אותו: ‘תעטוף אותו בבד ובניילון ותעשה שוחה קטנה, לא עמוקה מדי, ותכסה אותו בקצת עפר, ככה עד שיעבור זעם, ותוכל להוציא את החבילה כמו שהיא ולהעביר אותה לקבורה’.

וזה, שמקרר המתים בבית החולים בשכם היה מלא והיה צריך לגייס משאית להובלת בשר, שהיה לה מנוע קירור, והיה צריך לשים את המתים בתוך מכונית הובלת הבשר הזאת…

אחר-כך, אירועים אחרים, והעובד שלנו בעזה בזמן מבצע עופרת יצוקה – במסגרת מכבסת המילים הישראלית, קראו לזה הקש בגג  (אזהרה לפני הפצצה של בית). ואז העובד שלנו מתקשר, בדחילו וברחימו, בצרחות ובזעקות שבר, ש’אנחנו פה 75 אנשים, תושבי מגדל דירות, אנחנו מתחבאים מתחת למדרגות ופגעו בגג, אוי ואבוי אם יפגעו בנו עכשיו והבית יתמוטט ו- 75 אנשים יכולים להיהרג כאן ואני בתוכם’.

ואז כשהייתי צריך לשמוע את הדברים האלה ולבוא לדווח לצוות שיש אירוע כזה וכזה ומה עושים איתו, אז פשוט קרסתי בבכי קורע ולא יכולתי יותר… באל-ערבי אומרים: “טפח” (طفح נגדשה הסאה). כמו שלוקחים את הכלי הזה, ואתה שופך אליו מים ומתחיל להישפך החוצה..

באר:  התמלא הכלי עד הסוף…

אבו רקיה:  ואפילו כבר התחיל להישפך… עד שלבסוף הפסקתי לתפקד. ויש לזה גם סימפטומים פיזיים…

באר:  איבדת את כל שערות הגוף ביום אחד…

אבו-רקיה:  אני הגעתי לטיפול וחשבתי שיש לי התקף לב, ואחרי שבדקו בבית החולים, מצאו שזה התקף חרדה. וכל העת ההיא הייתי פגוע חרדה, שעובד בעיסוק הזה וכל אירוע כבד, שנפשי לא יכלה לעמוד בו, הפיל אותי.

לשמוע זה לא כמו לראות

לאחר שקרס במהלך עבודתו כתחקירן בצלם עזב נג’יב אבו-רקיה את עבודתו בארגון ועבר תהליך שיקום. לאחרונה, קיבל הזמנה לבקר בבוסניה. מן הביקור הזה חזר נסער ומודאג. מזמיניו היו פליטים בוסניים, מוסלמים, שמצאו מקלט  בישראל בתקופת המלחמה ביוגוסלביה בראשית שנות ה-90 ושעליהם היה אחראי מטעם ממשלת ישראל.

באר: אתה התמנית לנהל את הקשר איתם, על ידי מי?

אבו-רקיה:  על ידי השר, דאז, יוסי שריד, אללה ירחמו… הם הגיעו לכאן לארץ זרה, מבוהלים, פליטי מלחמה, חסרי כל, חסרי ישע…

באר:  היום אתה רואה מצב שממשלת ישראל תהיה מוכנה לקבל פליטים?

אבו-רקיה:  מוסלמים???

באר:  לאחרונה קיבלת הזמנה לבקר בבוסניה?

אבו-רקיה:  היינו בקשר טוב, וכל הזמן אמרתי להם: ‘אינשאללה יבוא יום ואתם תחזרו למולדת שלכם ואני אבוא לבקר אתכם בבתים שלכם’.

וזה קורה בחודש יולי 2018 – נג’יב נוסע לבוסניה לבקר את הפליטים שלו, ששבו למולדתם.

אבו-רקיה:  שמע, הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם – אני למדתי על השמד בבוסניה. נגעתי בו באופן מוחשי בבוסניה… אנחנו זוכרים את הטבח של סרברניצה, ככה באופן כללי…

באר:  סרברניצה… מי שזוכר..

אבו-רקיה:  שמעתי סיפורים, אבל לא יותר מזה. בערבית אומר הפתגם” ‘אל-חכי מוש מיתל א-שוף’ – לשמוע זה לא כמו לראות.

זה מזעזע כי מדובר בבני אדם ובמאה העשרים, ולראות את המחזות האלה, לראות את החפצים של הניצולים, להיות באותו מקום שזה קרה, לדרוך על האדמה, לראות את היער הזה של קברים, רק של בנים. כי הם הפרידו את הגברים – אמרו: כל מי שמעל גיל 13 לצד אחד, וכל הנשים והילדים עד גיל 12 לצד שני. וכל הקורבנות של הטבח היו ילדים מגיל 13 עד בכלל.

הציניות הגיעה לממדים כאלה, שאתה רואה את מלאדיץ’, איש הצבא הבכיר של הסרבים, שניצח על המלאכה של השמד, מרגיע את הנשים והילדים, אחרי שהפריד את הגברים, מספר להם: ‘חבר’ה, אין לכם מה לדאוג. יהיה בסדר.’ ומוציא שוקולדים וסוכריות ומחלק לילדים. ואחרי שהוא מסיים ונעלם, ועדשות המצלמות של הטלוויזיה מסתלקות משם, הוא מתפנה ללכת לטבוח בהורים של הילדים הללו, שחילק להם סוכריות לפני כמה רגעים…

באר:  כמה הושמדו בסרברניצה?

אבו-רקיה:   8,372 בני אדם. אני כחוקר בבצלם לא יכולתי אלא להפעיל את המקצועיות שלי ולבדוק.

אתה רואה שם משפחות, משפחת איסמאילוביץ’, ספרתי שם לפחות 120 בני משפחה אחת. איסמאילוביץ’. אתה רואה שפתחו את קבר האחים ואתה רואה את השלדים באדמה, אתה רואה את הבגדים שלהם, החפצים שלהם, מי שהיו לו מפתחות של הבית, מי שהיה לו ספר קוראן קטן, מישהו שהיה לו תכשיט זהב כלשהו, ונקבר יחד איתו.

אתה רואה את התמונות – כשהייתי ב’לוחמי הגיטאות’ וראיתי חפצים של יהודים, שנלקחו להשמדה, ולא יכולתי אלא לעשות את ההשוואה וההקבלה של המעשה. נכון, לא דין ה- 8,372 כדין השישה מיליון, אבל המעשה הוא אותו מעשה. אני חזרתי שרוט משם. להיחשף לדבר כזה, שכל העולם ראה וידע… כל אחד יכול היה להגיע ולעצור את זה…

באר:  סוף המאה העשרים…

אבו-רקיה:  בהחלט. ויש צילומים ששלחו הלווינים והיתה שם יחידה של האו”ם שישבה ודיווחה, והיו טלוויזיות של כל העולם וצילמו…

באר:  תגיד, העובדה שמדובר במוסלמים. במיעוט מוסלמי…

אבו-רקיה:  ברוב מוסלמי…

באר:  כן, הבוסנים המוסלמים היו הרוב בבוסניה…

אבו-רקיה: המיעוט טבח ברוב…

באר:  העובדה שמדובר בקורבנות מוסלמים מילא איזשהו תפקיד בתחושות שלך?

אבו-רקיה:  נכון, יכולתי להתערב גם אם הם לא היו מוסלמים, אבל שמע, אלו אנשים שיש ביני לבינם משהו משותף…

באר:  אז בוא תשתף אותנו בסנטימנט העמוק שהופעל במגע שלך מול המחזות הללו.

אבו-רקיה:  כשהבנתי את מרכיבי הסכסוך ולמדתי למה המלחמה פרצה שם, ומי זה רוב ומי זה מיעוט, התחלתי לעשות השוואות עם הסכסוך שלנו. העסיקה אותי מאד, גם עכשיו, השאלה, האם כל סכסוך יכול לגלוש ולהגיע למחוז הזה, של טבח נשים וילדים וקבר אחים ולהשמיד השמדה טוטאלית את האויב, על נשיו וטפיו ועל תינוקותיו וכל מי שרק אפשר? והאם הסכסוך שלנו פה גם הוא יכול להגיע אלינו או לא? לפעמים אני אומר, כן, זה יכול לקרות. לפעמים, אני אומר, אוי ואבוי, לא! אסור לי לחשוב את זה. כי אם אני אומר שזה יכול לקרות אז אני כאילו נותן לזה לגיטימציה לקרות. זו מין הרשאה…

באראתה נותן חלל פנוי לאירוע כזה שיתרחש?

אבו-רקיה:  כן, כאילו אתה מראש שם אותו כאחת האופציות, ואחד התסריטים האפשריים.

באר:  כל מה שיכול לקרות יקרה בסוף?

אבו-רקיה:  כן. יש לי נטייה לחשוב שאם הרשע שולט, למה שלא נגיע לשם…

הסרבים טוענים שהם אדוני הארץ והמוסלמים-הבוסניים הם בעצם לא חלק אינטגרלי ויליד של המקום, אלא משהו שהעות’מאנים זרעו שם, עם האסלאם – מה הם עושים פה?

ו’אלה באו אלינו מאירופה’ ואתם אומרים – ‘אתם באתם ממדינות ערב’… אתה שאלת אותי קודם על ההגירה של הערבים שבאו, אני לא יודע מאיפה, זה דומה. אלה טוענים ‘כולה שלי’ ואלה טוענים ‘כולה שלי’.

באר:  אבל לפי מה שאתה מתאר אירועים כאלה זה לא רק תוצאה של רשע אלא גם תהליך עמוק של דה-לגיטימציה של הצד השני ושל זכות הקיום שלו, ואינטרסים גיאוגרפיים, שליטה, לאומיות חזקה…

אבו-רקיה:  אני טוען שלפחות בחלק שלהם יש מספיק אדמה בשביל כולם. בחלקת האלוהים הקטנה שלנו: פלסטין – ישראל, צפוף לנו ולכם. חבל שהשטח פה הוא לא פי ארבע בכדי …

באר:  בכדי שאפשר יהיה לריב עליו בהרחבת הדעת?

אבו-רקיה:  כן…

באר:  באחת השיחות שלנו אמרת שאם היהודים היו חכמים הם היו צוברים זכויות בקפסולת הזמן, כמו שכינית את זה…

אבו-רקיה:  כן. אני אומר, כשהיהודים למעלה, ועכשיו הם למעלה, והם השלטון והם חזקים, והם יכולים להרשות לעצמם לנהוג כלפי קורבנם כאביר מנצח ולצבור… זה כמו תכנית חסכון; ‘הנה אני נהגתי בכם באדיבות ובהגינות ובאבירות, כשאני הייתי הצד המנצח, שמא מי יודע…’ קודם כל, זה מתבקש בפני עצמו, כי ככה זה צריך להיות בין בני אדם. וזה הדבר הנכון. בסדר, ישראל חזקה היום, ויש לה פצצה גרעינית ויש לה חיל אוויר, ויש לה היכולת הצבאית הגדולה ביותר בעולם ביחס לגודלה, אבל אימפריות יותר חזקות מישראל היו וקמו ונעלמו מההיסטוריה. הערבים לא יכולים להיות חלשים כל החיים, והיהודים לא יכולים להיות חזקים כל החיים. זה יכול לקרות בעוד 50 שנה, 100 שנה, 1,000 שנה, לא יודע. אני חושב שיהודים צריכים לחשוב גם על מחר.

באר:  ואז מה?

אבו-רקיה:  לרשום בספרי ההיסטוריה מספיק מעשים טובים – כדי למנוע מהערבים שנאה טוטאלית ודמוניזציה מוחלטת של כל מה שנקרא ‘יהודי’ ו’ישראלי’ ו’ציוני’, ושהמצווה היחידה שיש זה להשמיד את כל הדבר הזה מיסודו, ואין לרחם עליו כי במעשיו אין לו קרדיט על שום דבר שמישהו יכול לקום ולומר: ‘רבותי, חוסו על מישהו!’

באר:  אז מה העצה הידידותית שיש לך ליהודים חוץ מלא להיות חלשים?

אבו-רקיה:  אני אומר להם לא להיות חלשים, כי מול מצבורי השנאה שהם זרעו במרחב המזרח תיכוני, אז אם הם יהיו חלשים בודאי שהערבים יהיו מאד שמחים מאד לסגור איתם חשבון. הם חייבים, כי לא על החרב לבדו יחיה האדם, כי החרב הזאת לא יכולה להחזיק מעמד כל הזמן. לא יכול להיות. זה אנטי לוגיקה. הם צריכים לנצל את העוצמה שיש להם היום כדי להבטיח את עתידם מחר –  לנטרל את הסיבה של האויב שלהם לחפש אותם ולאגור כוח ועוצמה, וללמוד איך לנצח אותם. ואיך עושים את זה? פשוט, הולכים לדבר הבנאלי – לעשות שלום עם הפלסטינים ולחלוק את מה שיש בין הירדן והים באופן הוגן.

באר:  כשאתה אומר ‘מידת השנאה’ כלפי מה שהיה קוראים פעם ‘הישות הציונית’, היא יותר גדולה מאשר בעבר?

אבו-רקיה: בטח. בוודאי. תראה את הדור של ההורים שלכם, זה היה נתח נכבד מהחברה הישראלית. היום אין את זה. זאת היסטוריה. זה חומר ארכיוני. איפה יש לך היום בני אדם כאלה? כי החינוך הישראלי –  לא רק בית הספר, זה העיתון, זה התקשורת, זו הטלוויזיה, זה הרדיו, זה הספיץ’ של מקבלי ההחלטות, של ראש המדינה, של השרים וחברי כנסת, של מעצבי דעת הקהל והפרשנים, של רוני דניאל… כל זה ביחד זה חינוך. דעת הקהל הישראלית התעצבה בצורה מעוותת. ככה הקרקע התרבותית, החינוכית של ישראל איבדה את היכולת לגדל פה בני אדם הומאניים, הגונים, ישרי דרך, שגם רוצים לחיות.

באר: אז בתור מי שיושב בתוך עמך אתה מרגיש שבקרב הערבים הישראליים יש היום יותר משטמה כלפי היהדות והציונות?

אבו-רקיה:  כן. קח למשל, את חוק הלאום הזה, נאמר אצלנו:  ‘זו ארצנו ואתה שולט בה ולא ארצך ואנו חיים בה.’

למה הערבים לא יוצאים בהמוניהם למחות על חוק הלאום? כי הם אומרים: שמע, החיים שלנו ביום יום זה חוק הלאום. אז מה נשתנה? לקחו את התעודה הזאת שהסתובבה כל הזמן כפיסת נייר ושמו עליה מסגרת? זה כל השינוי.

באר:  בסה”כ יש די אדישות בקרב האוכלוסיה הערבית המוסלמית. אני לא מדבר על הדרוזים והצ’רקסים…

אבו-רקיה: ייאוש. לא אדישות. אומרים: מול החיה הזאת בואו נחכה, שאללה ישורנו ואלוהים ייתן לנו פתרון. כי כבר אמרנו את הכל, דיברנו, יצאנו להפגנות, נהרגנו – גם באוקטובר 2000 אצל ברק, וביום האדמה – פשוט יש לנו עסק עם חבורה אטומה, שלא תתרגש ולא תשנה את דעתה בגלל יום שביתה של המגזר הערבי, או הפגנה בסח’נין, או באום אל-פחם, גם לא בכיכר רבין.

באר:  בתרחיש כזה, כשהערבים ישיגו את הכוח. מה אתה חושב שיקרה? באיזה אופן יכול להתבטא הכעס על העוולות שנעשו על ידי היהודים והציונות, או מה שנתפס כעוולות. אתה יכול לראות סיטואציה כמו בבוסניה? יש פוטנציאל לריווינש, לנקמה היסטורית כזאת?

אבו-רקיה:  כן. הרשע והרוע וחוסר התבונה אצל בני האדם קיימים כל הזמן. היום, מה זה פעולות התגמול של ישראל? זו לא נקמה? כשהייתי בבצלם היה המעשה של הלינץ’ ברמאללה, ובצה”ל החליטו שעושים נקמה. ואז הגיעה יחידה (צה”לית) לאיזה כפר ליד רמאללה, ושמה חנו אנשי הרשות הפלסטינית והם טבחו באיזה 10-13 שוטרים פלסטיניים כנקמה. לא היתה שום סיבה… זה נמצא בשני הצדדים, ולכן לא ארחוץ בניקיון כפיים ואגיד: רק אתם!  גם אתם וגם אנחנו מסוגלים ללכת עם רשע…

באר:  אתה שומע אנשים שמעלים זאת על דל שפתותם? ש’בבוא היום, אם הכוח יהיה בידנו תהיה נקמה, נעשה ככה וככה?’

אבו-רקיה:  לא. הייתי אומר שערביי ישראל לא מספיק מלאים כדי להיות שותפים לנקמה. אצל ערביי ישראל לא הייתי מכניס מבחינת ההשפלה, עוצמת ההשפלה, כמות ההשפלה ועומק ההשפלה, ערביי ישראל לא היו מגיעים לפעולות, חלילה, מהסוג הזה. אבל בעזה ובגדה, יש פוטנציאל יותר גדול.

באר:  תגיד, מול שני התהליכים בקרב ערביי ישראל, תהליך הישראליזציה, והתהליך המנוגד, הפלסטיניזציה – מה הכיוון היותר דומיננטי היום?

אבו-רקיה:  יש שני תהליכים והערבים הישראליים מחזיקים בחיים את שני הערוצים. קח לדוגמא אפילו את הילדים שלי. לפעמים, כשישראל עושה איזו פעולת נקמה בשטחים – היה המבצע של חטיפת שלושת הילדים בחברון שאחריו היה המבצע בעזה – אז אחד הילדים שלי אומר; למה הערבים עושים את מה שעשו? אני אומר להם; ‘למה, למה’ – חבר’ה, יש פה סכסוך, יש פה אנשים שנהרגו הבנים שלהם והאחים שלהם ויש אנשים שנאבקים נגד כיבוש, שהאדמות שלהם נלקחו והכבוד שלהם נרמס, ואז הם מחפשים בכל דרך להכאיב לאויב.   אז מה אומרים הילדים; ‘מגיע להם! למה הפלסטינים עשו ככה וככה…’  כלומר, מתחילים לדבר כמו ישראלים…

אתה רואה את מדינות ערב מסביבך, אם היתה קמה מדינה פלסטינית עכשיו, במה היא היתה שונה מכל מדינות ערב? היא היתה כמו ירדן, וכמו מצרים, וכמו סוריה, וכמו מרוקו… הייתי במרוקו פעם וישבתי לשתות כוס קפה. ובא מישהו עם ארגז וכלים ורוצה לצחצח לי את הנעליים. אני שואל אותו; מה אתה עושה? אומר לי: אדוני… אני אומר לו: אני לא אדון שלך, ואתה לא תצחצח לי את הנעליים. מה, אין לך מה לעשות? אומר לי; שמע, אני סטודנט ולמדתי ולמדתי ואין מה לעשות ואני רוצה להתפרנס. אמרתי לו; קח תתפרנס, אבל אל תצחצח לי את הנעליים.

כמה כאלה יש היום במצרים? שמע, יש רעב במצרים היום…

באר:  לא רק במצרים…

אבו-רקיה:  בדיוק. אז בסעודיה אתה רוצה להיות? זה לא תענוג להיות במדינות ערב האלה. אז אין ספק, שמבחינה כלכלית וגם מבחינת חופש התמרון והדמוקרטיה בישראל זה שונה ממדינות ערב האחרות. לכן יש מישהו שמבין את זה ומעריך את זה ואומר; חבר’ה, בסדר, אז יש לי את החשבון עם היהודים אבל הצד השני של המטבע זה זה.

ויש שיגידו; אני לא רוצה לא מדובשו ולא מעוקצו והם (ישראל) אחראים על כל המצב שקורה במדינות ערב, ואם לא היה הסכסוך איתם מדינות ערב אולי לא היו נראות כפי שהן נראות, ואנחנו לא היינו נראים כמו שאנחנו נראים, והידיים הציוניות בוחשות יחד עם האימפריאליזם האמריקאי והאנגלו-סכסוני במדינות ערב…

ז.א, שלא שהם בילט-אין נבלות ולא-יוצלחים במדינות ערב, אלא שיש מי שדואג שהלא-יוצלחים יהיו שם. וכשהיו שם אנשים שיכלו להצליח דפקו להם את הצורה.

באר:  בתור אחד שהולך בין העולמות, מה הדבר שהיהודים הכי לא מבינים, או הכי טועים, בהבנה שלהם את הערבים, ומה הדבר, הטעות, או חוסר ההבנה הכי גדול אצל הערבים את הצד היהודי?

אבו-רקיה: הערבים לא מבינים, שהיהודים, אחרי שיצאו מהשואה, צריכים איזשהו בית.  שהיהודים זקוקים לאיזושהי פינה משלהם ושגם הם התגבשו לעם שרוצה לשלוט בגורלו ובעצמו. לערבים בכלל לא נופל להם האסימון. מול המחשבה שיש להם ישות אימפריאליסטית–קפיטליסטית, שבאה למחוז הזה שהוא עשיר בנפט וישראל היא פה בסיס לאימפריאליזם העולמי כדי לשלוט באוצרות הנפט ובמשאבים האחרים שיש פה.

לגבי היהודים – השתן עלה להם לראש. הכוח העביר אותם על דעתם. ושכרון הניצחון והכוח יביא את סופם. הדבר הכי מסוכן ליהודים זה לא צבאות ערב החמושים, שיבואו על סוסים לבנים וחרבות חדים וימגרו אתכם כיהודים אלא שכרון הכוח, האופוריה וזילות הזולת. זה הפגע הכי גדול של היהודים.

באר:  אתה דיברת על בוסניה והמשפחות המעורבות. יצא ככה, שגם אתה משפחה מעורבת, כי אחד מבניך התחתן עם יהודיה.

אבו-רקיה:  לא אהבתי את הרעיון מלכתחילה, כשהם דיברו איתי על זה יעצתי להם לא לעשות את זה. אמרו לי: אנחנו אוהבים. אמרתי להם: תמיד אפשר למצוא אהבה נוספת. ואמרתי: ‘האקלים סביבכם הוא כ”כ בלתי אפשרי, להקים משפחה מהסוג הזה, אז לך יגידו: הערבי שלך, ולך יגידו: היהודיה שלך ואני לא יודע מה יגידו לילדים. ואיפה הם ילמדו ומה הם ילמדו ואם ילמדו ככל הערבים או ילמדו כיהודים. שישרתו בצבא וילכו לשאת נשק וכו’. לכן זה כ”כ מסובך, שהייתי מציע לכם: אל תעשו את זה.’

אז לא שמעו בקולי. והתברר שהבדלי התרבויות הם כל כך עמוקים שהם לא יכלו להמשיך ביחד.

באר:  האשה היא מקיבוץ…

אבו-רקיה:  היא בת קיבוץ.

באר:  ונולדו להם שני ילדים?

אבו-רקיה:  כן.

באר: אז יש לך שני נכדים…

אבו-רקיה:  שהם, לכאורה, יהודים לפי ההלכה.

באר:  לפי איזו הלכה?

אבו-רקיה:  שלכם. הם מוסלמים לפי ההלכה שלנו.

באר:  אז זה מסתדר עם שני הצדדים…

אבו-רקיה:  כן. וזה למה שזה מסובך ולמה לא היו צריכים לעשות את זה… אתה רואה כמה מורכב מצבנו, שאפילו ברמה של שניים לא יכלו להסתדר…

באר:  איך אתה מתייחס לעובדה, שבעצם, שני ילדיך עזבו את הארץ, וחיים בחו”ל?

אבו-רקיה:  בהתחלה כעסתי והרגשתי שהילדים שלי נוטשים אותי, את התא המשפחתי, שאנחנו כ”כ מקדשים. הנחת שאבא צריך לראות מהילדים ומהנכדים סביבו – ‘אתם פוגעים בקודש הקודשים הזה.’ אבל, היום, אחרי עבור זעם, היום, אחרי כמה שנים שהם לא פה, אני  אומר לעצמי: נג’יב, אילו היית בגילם, נוכח האווירה הרעילה והדחוסה שיש בישראל היום, לא היית עושה אותו הדבר? אז מה אתה בא בטענות לילדים שלך?

באר:  אם היית היום בן 18 היית עוזב?

אבו-רקיה:  אם היתה לי האינפורמציה של בן 70 הייתי עוזב מיידית.

באר:  אז אולי הם יותר חכמים ממך ורואים את הנולד ומבינים מה עומד מולם?

אבו-רקיה:  יכול להיות שהם ראו מה שאני לא ראיתי, ואני הייתי אופטימי וחשבתי שבכ”ז יש פה מה לעשות ויש פה למען מה לחיות…

באר:  היית ממליץ להם לחזור או להישאר היכן שהם נמצאים?

אבו-רקיה:  בוא נגיד, לא הייתי מתחנן בפניהם לחזור, כמו פעם. התקררתי. התקררתי מצד אחד, והתמלאתי בגועל נפש. למה מגיע להם העונש הזה? מה אני יכול לתת להם בתמורה? מה יש לי לספק להם פה?

להאזנה לפרק דרך האתר:

 

[פרות קדושות] פרק 22. ההוראה המוזרה שנתן יצחק רבין לכותב הנאומים שלו

מעל פסגת הר הצופים, 28 ביוני 1967

להאזנה בזרימה, או להורדת הפרק להאזנה (מומלץ):

4 בנובמבר 2017

לפני זמן מה עליתי לירושלים לראיין את מורל’ה (מרדכי) בר-און, היסטוריון וקצין חינוך ראשי לשעבר, לצורך הכנת פרק ל”פרות קדושות – מיתוסים ישראליים”, שאמור לעסוק במיתוס דויד וגולית, על יחסי הכוחות בזמן המלחמה ב-48′. בר-און, אדם מרשים ואיש ספר, זכור גם כמי שכתב את הנאום שנשא הרמטכ”ל יצחק רבין בהר הצופים מיד לאחר מלחמת ששת הימים. נאומו של רבין/בר-און, עורר אז הד ציבורי רחב היות ובניגוד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות תוצאות המלחמה, היו אלה דברים מתונים, ערכיים (יש שיגידו נאיביים), ללא שחץ לאומני וללא דברי רהב. לא היתה בהם שמחה לאידו של האויב שהובס, ואף היתה בהם נדיבות, לא מובנת מאליה.
בסיום הראיון ולאחר שכבר כיביתי את מכשיר ההקלטה אמרתי לבר-און, שבסופו של יום, יותר מאשר בשל ספריו הרבים ומחקריו, הוא עשוי להיזכר אולי בעיקר בזכות אותו נאום יוצא דופן של רבין על הר הצופים ב-28 ביוני 1967 – נאום שהוא כתב עבור רמטכ”ל ששת הימים.
מורלה הסתובב אלי ואמר בארשת רצינית: “ראשית, אם אני הייתי נואם את אותו נאום ממש איש לא היה זוכר אותו. זוכרים אותו כי רבין אמר את הדברים. שנית, אני אמנם כתבתי את הנאום אבל התכנים נכתבו בהתאם להנחייתו של רבין.”
מה היו ההנחיות שלו? הסתקרנתי.
“היתה לו בעצם הנחיה אחת. הוא אמר לי: תכניס מוסר!”
ביום השנה ה-22 לרצח רבין נזכרתי בשיחת חדר המדרגות הזאת עם מורל’ה בר-און.

להאזנה לראיון שנעשה עמי בתכניתו של משה נגבי, “דין ודברים” ברשת ב’ על ההסתה שקדמה לרצח רבין וממשיכה גם עתה, לחצו כאן:

דין ודברים, רשת ב’, על ההסתה ומה השתנה מאז רצח רבין

 

תמונה ראשית: יצחק רבין על פסגת הר-הצופים 28 ביוני 1967  לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 4.0


https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=59607763

להאזנה דרך האתר:

[פרות קדושות] פרק 16. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ב’; קזינו בעזה

חוף עזה
חוף עזה (Flicker)

בפרק הראשון של הסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו “6 ימים/50 שנה”, עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה לדרגה של אמנות, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא”ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א’, מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג’נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל הישראלי שהרג את בתה.

זהו החלק השני בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, הכלול בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה:

מוסיקה:  Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love, הישאם חאידי-גוטס

לכניסה לפרק הקודם, חלק א’:   דיכוי טרור ברמה של אמנות

לקריאת תמלול חלק ב’: קזינו בעזה – איך הפכה הרצועה (כמעט) לסינגפור של המזה”ת?

מאת: יזהר באר

בפרק הראשון של “עזה – הסיפור הלא מוכר”, עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה ל”דרגה של אמנות”, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא”ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א’, מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג’נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה הדרמטיות. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל שהרג את בתה.

ואז מגלה אשה עזתית אחת למושל עזה, שהוא לא מבין בכלל איפה הוא חי.

עבאדי:  השאלה היא למה אני מתכוון שאין לו יותר מה להפסיד? את זה אף אחד לא מבין אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא יודע את זה. אני רוצה להסביר לך. כאשר הרצועה נכבשה ב-67′ היתה תקופה של עדנה ברצועה; תקופה קצרה. ישראלים באו, נכנסו ויצאו וקנו בשווקים וזה וזה וזה… מה קרה, שפתאום בבת אחת, אזרח שפוי לא נכנס לרצועה?

באר:  לא היתה החלטה אסטרטגית (של אש”פ) לפתוח חזית מערבית?

עבאדי:  ברור! אין כל ספק, כי זה אחרי ההתשה שהתחילה ב-68′. אני רוצה לספר לך קטע, שמעולם לא דיברנו עליו. אולי רק ברמזים. ביום כלשהו הבנתי, אלף, שעל ידי פעילות צבאית, ותהיה ברמה של אמנות, אי אפשר להביא לידי כך שמאות אלפים, מיליון וחצי, קרוב לשני מיליון איש, יקבלו מרות. אתה שואל, מתי נופל האסימון? במסגרת הפעילות שלי, כמפקד וכמושל, הייתי נוהג כל יום שישי לאסוף את הנשים על הבמה בקולנוע פלסטין ומושיב על יד הבמה את האמהות, רק אמהות, של אלה שנהרגו השבוע. ולמטה באולם עצמו את האמהות או הנשים של המבוקשים, שעדיין לא נהרגו. והייתי נושא נאומים ואומר להם: השבוע עם אלה נגמר החשבון. בשבוע הבא תשב נבחרת אחרת. לא חבל לכן? אתן שהריתן ונשאתן את הילדים האלה 9 חודשים? אין להם סיכוי. חבל. חבל עליהם. סייעו לי, תעזרו לי לתפוס אותם, תעשו שיתמסרו לי ואני מבטיח לכן הנחות גדולות, גם אם יש על ידיהם דם. באחת הפעמים, בתום פגישה כזאת של ימי שישי הקבועים של לפני תפילת הצהרים, אחת אומרת לי: ‘אני רוצה לדבר איתך!’ ואז היא ניגשת, אשה צעירה יחסית ואומרת לי: ‘תגיד לי, אתה מטומטם? אתה בכלל לא מבין מה אתה עושה. אתה מכיר את הסיטואציה שחמשת ילדיך מתעוררים בבוקר והם בוכים כי הם רעבים, כי לא אכלו כבר יום יומיים?’ היא אומרת לי: ‘אתה בכלל לא מבין איפה אתה חי. המלאי שהיה ברצועה אחרי מלחמת ששת הימים נגמר וקניית מצרכי המזון הם במחירי אשקלון. ואיש מאיתנו לא עובד. ואין לאף אחד מאיתנו הכנסה’.

באר:  בשנת 1970-71 עוד לא היתה תנועת פועלים לתוך ישראל?

עבאדי:  חכה. על זה אני עוד רוצה לדבר איתך. ואז היא אומרת לי: ‘מהי המשכורת הממשלית?’ אמרתי לה: ‘ארבע לירות ומשהו’.  ‘אוקיי, וכמה אנשים מהרצועה עובדים בממשל?’ אמרתי לה: ‘כמה מאות’.  ‘אבל מה עם היתר? לא עובדים’.

 תבין, יזהר, כתוצאה מהפעילות הצבאית האינטנסיבית, שהיתה ברמה של אמנות, והיתה חובקת הכל, הכל מת. כל הפעילות הכלכלית מתה. כאשר היה אירוע הפיגוע בפולקסווגן, בילדים של משפחת אוריו, קם שרון והטיל עוצר על הכביש שם היתה התקרית, בין ארז לכיכר מדינה. כלומר, היציאה מנחל עוז. לא ליום, לא לשבוע – לשבועות ולחודשים. על הציר הזה יש שניים משלושה בתי אריזה שיש בכלל ברצועה. זה היה בחורף. זו תקופת הקטיף של הולנסיה. אם לא קוטפים אין הכנסה מן הפרדס באותה שנה. הפרי נושר על הארץ. אם מטילים עוצר על הציר הזה, עוצר בלתי מוגבל כי אין שום מגבלה, אז ברור שבאותה שנה אין פרדס. אין פרדס כלומר, אין לפליטים איפה לעבוד בקטיף. והרצועה הפכה לרעבה. כאשר האשה הזאת אומרת לי: ‘תגיד לי: אתה אחראי עלינו, מה אתה חושב, מאיפה יבוא השקל, הלירה, כדי להביא קמח לילדים? חשבת על זה?’ אמרתי לה: ‘וואללה לא!’ אבל זה היה תחום האחריות שלי, במקביל להיותי רודף מחבלים, שכפוף לאריק.

 זו היתה נקודת המפנה. ואז הבנתי שאני צריך להיות אחראי ולשאת באחריות גם על התחום השני, של קיומם האזרחי של מאות אלפי אנשים, מיליון וחצי איש. זה תחום האחריות שלי.

באר:  אבל כשאותה אישה יושבת איתך מה היא אומרת לך שמציע הצד השני?

עבאדי:  ברור; היא אומרת לי שיש ארגז רימונים בבית, ‘שלא מצאתם אותו ושלא תמצאו אותו, וכל פעם, מפעם לפעם, אני שולחת את אחד הילדים לזרוק רימון ברחוב, בין שהוא פגע או שלא פגע, אבל הוא התפוצץ, אני מקבלת 8 לירות מהארגון (אש”פ) ואני מקיימת את הילדים. מה אתה מבלבל את הראש? איפה אני אמסור לך אותו, אתה נורמאלי? זה הקיום שלי. הבאתם אותי למצב, שהקיום שלי זה בלזרוק רימון. מה אתה מדבר שטויות, מה זה הכנסים המטומטמים שלך, אתה לא מבין כלום. אתה בכלל לא יודע איפה אתה חי’.

באר:  מהכנסים האלה יצא פעם משהו?

עבאדי:  אף פעם. אף פעם. אמרתי: רגע, רגע, היא צודקת. היא אומרת: ‘אתה יודע???’ אמרתי לה: ‘אני לא יודע’. אחרי זה אמרתי לעצמי: רגע, זה הרי תחום האחריות שלי, ישירות שלי. כלפי העם בישראל אני אחראי על זה. ובמהלך הזמן הבנתי שיש מלחמה של גוג ומגוג בין יצחק פונדק שהיה מפקד האזור, האזרחי, לבין שרון, אלוף פיקוד דרום.

באר:  כשפונדק כן מבין את תמונת המצב האזרחית?

עבאדי:  כן! והוא היה הראשון שטען שאין סיכוי להביא לידי דיכוי הטרור בלא שליטה על פוטנציאל הגיוס שלו, שהיום בנתונים של היום, אין לו מה להפסיד!!!

כמו שסיפרנו בפרק הראשון, רבים מהמושלים הראשונים שמינה שר הביטחון, דיין, לניהול שטחי האימפריה הישראלית החדשה שקמה אחרי 67′, היו בני ההתיישבות העובדת. לא להאמין – חלקם הונעו אז גם על ידי ערכי התנועה הקיבוצית ועקרון השליחות הקיבוצית. עבאדי, המושל הקיבוצניק של עזה, מחליט בשלב ההוא ליישם את עקרון השליחות הקיבוצית ולהתגייס בכל מאודו לטובת האוכלוסיה האזרחית ברצועה.  

עבאדי:  הפעילות שלי היתה פעילות צבאית עד שהיא, האשה הזו האירה את תשומת ליבי. התחלתי לחשוב; נו… נתיניך… ממה הם חיים? מה זה נקרא ‘אין לי קמח לפיתות?’ איך זה קרה?

באר:  למי אתה הולך עם התובנות הללו?

עבאדי:  מאחר וראיתי את עצמי במשימה הזו ברצועה כשליח של התנועה, וככה ראיתי את עצמי. שליח של התנועה.

באר:  הקיבוצית?

עבאדי:  ברור. היה מושג שנקרא “שליחות”, לא תאמין. ותמיד בכל מקום שהלכתי רציתי להיות מטעמה של דגניה. שליח של דגניה. לא חופש, לא קבע, לא משכורת, לא רוצה כלום. שליח!

באר:  אתה לא מקבל משכורת בתקופה ההיא מהצבא?

עבאדי:  בשנתיים שהייתי ברצועה, והמשפחה לא היתה איתי – דגניה. דגניה קיימה את המשפחה שלי, כשליח. אז הכל עבר אליה. ברור! שליח זה שליח.

באר:  איזו משמעות יש להיות שליח התנועה הקיבוצית בעזה, מבחינתך? איזו משמעות ייחודית יש לזה, או אם בכלל?

עבאדי:  המושג שליח זה היה חלק מעקרונות התנועה הקיבוצית; שירות לעם. לכן גם כשהייתי בעירק הייתי שליח. גם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וגויסתי לחיל האוויר הייתי שליח, ולא הסכמתי לקבל משכורת. תשע שנים עבדתי כשליח. לא רציתי לקבל משכורת, לא פנסיה, לא עניין אותי כל הדבר הזה.

באר:  כשאתה יושב, נגיד עם עצורים, חשודים בטרור וכדומה, מה אתה מבין מהם על המוטיבציה שלהם?

עבאדי:  אין לנו יותר מה להפסיד… נגמר לנו האוכל…

באר:  ומה המקום של “מוטיבציה לאומית”, נקרא לזה?

עבאדי:  אתה יודע, שכל הדברים האלה, עוטפים אותם אח”כ במעטפת כזו. לתושבים ברצועה, לפוטנציאל הגיוס של המחבלים, לאלה שזורקים רימונים ויורים, לא היה יותר מה להפסיד. איזו מוטיבציה גדולה מזו? הבסיסית!

 והתחלתי ליזום לעצמי דרכים – אני עשיתי את זה ולא אף אחד אחר – את השיטה שנקראת “המקל והגזר”. אריק ויחידות הצבא מעולם לא עסקו ב”גזר”. שלא ישקרו. גם לא היתה להם היכולת לעשות את זה. אני בתוקף הגדרת התפקיד, התחלתי להבין שאני צריך לעשות את זה.

מושל עזה, שמתחיל לחוש אחריות כלפי רווחת נתיניו בעזה, פונה למקבלי ההחלטות בישראל ונלחם כארי להשיג עבורם זכויות והטבות בסיסיות. תגובתם, כפי שנראה, היתה מאכזבת.

עבאדי:  באתי לשר החקלאות, גבתי. חבר קיבוץ יפעת. אמרתי לו: ‘אני שליח מטעם התנועה שאתה משתייך אליה. תבין! תעזור לי! כי אני צריך למצוא דרך למימוש “הגזר”, כדי להשתמש פחות ופחות ב”מקל”,  כדי ליצור מצב שיש בו מה להפסיד’. הוא אומר לי: ‘במה אני אוכל לעזור?’ אמרתי לו: ‘הרצועה מייצרת 1,500 טון תמרים חייאנים; 450-500 טון אנחנו (בעזה) אוכלים, כי, ברוך השם, אצלנו אין דיאטה. אבל זה זן, שמחמיץ. אי אפשר לאפסן אותו. הוא לא יבש זה לח. תן לי למכור את זה בכל מחיר. בארץ. בכל מחיר. זה שווה יותר מאפס’. תשובתו היתה כזאת: ‘תגיד, אתה נורמאלי?’ אני אומר לו: ‘מה זאת אומרת אני נורמאלי? מה אתה מציע לי?’ הוא אומר לי: ‘אם אני אביא 1,000 טון חיאני, מה יגידו מגדלי החיאני בעמק הירדן, דגניה שלך וכנרת שלך ובעמק בית שאן ובערבה?’ אמרתי לו: ‘לא דגניה ולא אף אחד בארץ לא חי מחיאני, ולי אין משהו אחר! אתה מבין: אין לי משהו אחר!!!. ומאות אלפי אנשים תלויים בצווארי’. לא נתן….

אמרתי לו: ‘תגיד, איך אתם לא מתביישים? אני שומע מה שאתם אומרים; הרצועה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ויש לכם סמל; ישראל הגדה והרצועה – שרשרת. חלק בלתי נפרד. ואני גם יודע, שאתם יוזמים תכנית להקמת הרביירה הישראלית (בפתחת רפיח) על חוף הים ברצועה. מה עם הפליטים שחיים לחוף הים? ויש לכם סמל; ים כחול, החול הזהוב, עם בית עם גג אדום, והרקע של הדשא. ויש גם משרד, של יונה פייטלזון, שמתכננים את הרביירה.. תגיד לי, איפה…'(צועק)

אמרתי לו: ‘אתה יודע, אנחנו, יש לנו מדגה בברדוויל, תן לי למכור את הדגים בארץ. אין לי יכולת למכור במקום אחר. אני לא שולט בזה. ואמרת לי שאני אחראי על אלה. אתה מבין שהם רעבים?’ אז הוא אמר לי: ‘הדגה בברדוויל? אתה לא נורמאלי. אתה לא שומע, אתה לא קורא, איזה משבר יש עם חברת נון? עם הסרדינים?’ אמרתי לו, ‘נון לא מקיימת את מדינת ישראל. לי אין משהו אחר…’ לא נתן. אמר לי: ‘הפתרונות הם לא אצלי. אני שר החקלאות של מדינת ישראל ולא של עזה’. אמרתי לו: ‘אבל אתה יושב בישיבות. מדברים שם על החלק הבלתי נפרד. מה זה, לא שלך?’

הלכתי לבן אהרון, שהיה מזכיר ההסתדרות. אמרתי לו: ‘בחייאתכ, תן לי להוציא פועלים מהרצועה בעד 70 שקל. כל סכום שלמעלה מאפס כדאי לי’. אומר לי: ‘אתה נורמאלי? אתה יודע מה יקרה אם נפתח את השערים מהרצועה לעבודה בישראל? ניצור בארץ מצב של אפנדיזם. הישראלים יהפכו לאפנדים’. אמרתי לו: ‘ברור! מה אתה מציע לי?’ אמר לי ‘זאת לא הבעיה שלי’. לא נתן.  ‘לך לגולדה!’

באר:  “אפנדיזם” זה נשמע כמו טיעון אידיאולוגי? שומר על הטוהר…

עבאדי:  ברור. אבל כמו כולם, מה אתה מציע לי? לקחתם אותי, זרקתם אותי לרצועה, ואמרתם שאני אחראי על זה, נו… תעזרו לי… לא בעיה שלי, לך לגולדה!

הלכתי לגולדה. ואני אומר לה: ‘תקשיבי, את יודעת מה זה נקרא רעבים? את יודעת שנגמר הכסף מאז מלחמת ששת הימים, וכל קנייה של קמח או של עגבניה או כל דבר אחר זה במחירי אשקלון?’ היא אומרת: ‘רובם פליטים’. אמרתי ‘נכון, אבל הם אוכלים…(צוחק) וכשהם רעבים הם צועקים… וכשהם צועקים, וכשאין להם מה להפסיד, הם זורקים רימונים’.

אז אני שואל אותה, ‘אז מי אחראי?’ היא אומרת: ‘האו”ם’. אמרתי לה: ‘אה, תגידי, מה התקציב של אונרו”א, סוכנות הסעד והתעסוקה שליד האו”ם? 10 מיליון דולר בשנה. עלה בדעתך פעם אחת לקחת 10 מיליון דולר ולחלק אותם למספר הפליטים שיש בגדה ברצועה ובמקומות אחרים שמחוץ לגבולות מדינת ישראל? כמה זה יוצא פר נפש? זה כמה סנט. לטיפת חלב, לארוחה, לחלוקת מצרכים, לחלוקת מטר בד, לחלוקת סבון, לחינוך, לסניטציה… הלוא הם לא מטרת דמות מקרטון, שעושים בה חור והיא לא מגיבה. הם אנשים, שכאשר אין להם מה להפסיד הם זורקים רימונים’.

והיא לא ענתה לי. אף פעם. אף פעם.

באר:  יש לי שאלה, אתה הרי מקורב לדיין, למה אתה לא הולך לדיין?

עבאדי:  נכון, אני מספר לך על רגעים שבהם אני עומד על מה אני אחראי. זה השלב שאני קורא לו “המהפך”. תזכור: טרור ברמה של אמנות, אבל התשתית, פוטנציאל הגיוס של מאות אלפים, אמהות, אחים ואחיות, אם הם לא יהיו שבעים – בחיים לא תגמור את זה.

באר:   לתובנות הללו אתה מגיע באיזה שלב? ב- 1970?

עבאדי:  במחצית השנה הראשונה שהגעתי לרצועה (1970). ואז אני מבין שהפשרה, דרך האמצע, בין דרכו של פונדק, האזרחי, ובין דרכו של שרון, הצבאי, היא באמצע – צריך לדכא את הטרור ביד ברזל אבל לנטרל את פוטנציאל הגיוס של המחבלים, שיהיה להם מה להפסיד. זה היה הגילוי. זה הדבר שהגעתי אליו.

מול אדישותם של מקבלי ההחלטות בישראל וגישתו הלעומתית של שרון, אלוף פיקוד הדרום, הממשל הישראלי בעזה, בניהולם של תא”ל פונדק וסא”ל עבאדי, מנסה להחיות את החיים האזרחיים ברצועה; להקים קולנוע, עיתון, קזינו, נמל, תחנת רכבת, חופי רחצה, לנסות להראות שאפשר גם אחרת.

עבאדי: אתה יודע שלציבור הזה, שדיברנו עליו, אמרתי לך – יותר מגוש דן – אין עיתון, עלון, לא היה בית קולנוע אחד. לא היו בתי קפה…

באר: גם בתקופה המצרית לא היו בתי קפה?

עבאדי: מה זאת אומרת? בעיר עזה עצמה היו מספר בתי קולנוע, ומועדונים, וקזינו ובתי קפה, מה לא היה. וחופי רחצה… אבל היה ברור שצריך להתחיל באיזושהי התחלה שיש בה לסמל משהו. להתחיל לגרום שאנשים יבינו שיש גם מעשה אחר מעבר לטרור, שראה בכל האוכלוסיה כמשתפת פעולה, ולכן הוא פעל נגדה במסה. הרעב, המצוקה, חוסר העבודה, העדר יכולת הקניה, במה מתחילים? אז הרעיון היה, במקביל להקמת מגרשי משחקים לילדים, בקרחות כאלה שנמצאות בתוך העיר, נדנדות ודברים מהסוג הזה, דבר שבהתחלה הוא התקבל בהסתייגות גדולה, מצידם. הם לא הבינו, מה הציונים האלה רוצים לעשות. תכף לפתוח קולנוע? לפתוח קולנוע, אז זה צריך להיות מתואם עם שעות עוצר. תמיד יש עוצר.בקיץ ,זה בשמונה בערב, בחורף, זה בשש בערב. אין תנועה בערב. אין תנועה במשך שנים. אבל בוא תשמע קודם כל, החנויות סגורות. משתי סיבות: אלף, זאת היתה הזדהות של אזרחים אל מול הטרור נגדם, הטרור העיוור נגדם. בית, גם לא היה כ”כ מה למכור? לאן למכור?

אז הדבר הראשון שנעשה, היה ניסיון להפעיל איזושהי פעילות אזרחית שיש בה התחלה של הכנסה מעבודה. יש דיג, למה לא להתחיל ביציאה לים? לדוג דגים? היה להם צי של סירות, מכל הגדלים: דיג על החוף ודיג יותר עמוק. איך עושים את זה? הלא זה מת?

באר:  למה מת, בגלל העוצר?

עבאדי:  ברור! לא יוצאים. אסור לצאת לים.

באר:  זאת אומרת, היה איסור לצאת לדוג?

עבאדי: ברור… אם יוצאים לים לך תדע מה הם יביאו…

אז הקמתי ועד דייגים, מבין אנשי שאטי, המחנה הגדול ביותר וחלק מהעיר עזה ועל שפת הים. אז בוא נחיה מחדש … פה מתחילה התנגשות, אם יוצאים – לכמה שעות? לאיזה עומק? אני לא הייתי יכול מבלי לקבל הסכמות משרון בשביל לעשות את הדבר הזה.

אז בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול!  זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים.

באר: בתקופה הזו יש איסור יציאה לעבודה בישראל?

עבאדי: אין יציאה לעבודה בישראל. אין יציאה. לא רק לעבודה, אין יציאה. אין.

 אבא של עופר שלח, חזי שלח, גויס, במקביל אלי, להיות קמ”ט (קצין מטה) כלכלה ברצועה. הוא בא מרקע של “נשר”. הוא היה מנכ”ל נשר בחיפה והוא היה מעורה בענייני המלט בארץ. והיה חוסר בחומר גלם לתעשיית המלט בארץ. והיינו כמו אחים. ואז קם הרעיון להקים נמל בעזה. אני מדבר איתך על הנחת אבן הפינה לנמל היום – זה שהטורקים היום נורא רוצים להגיע ישירות אליו. בנינו מזח מבולדרים ועל גבי המזח הזה, שהיה מעין שובר גלים, היה למטה כביש אספלט. בגלל קשריו של חזי שלח עם חברות נשר בישראל, יבוא חומר הגלם מרומניה וממקומות אחרים הגיע באניות לעזה. האניות לא יכלו להתקרב למזח. זה לא נחפר. האניות היו עוגנות במרחק, סירות הדייגים הגדולות היו מגיעות לאוניה, והיו פורקים את שקי החומר מבטן האוניה לסירות, שהן קלות, מגיעות אל המזח, נרתמות אליו משאיות, שהיו עומדות על הדרך של שובר הגלים, ועל הגב – מהסירה על גבי קרש לגב המשאית. התחילה להיות עבודה; לבעלי הסירות, לסבלים… זה התחיל להניע איזשהו מערכת.

באר:  אבל לנשר זה בטח היה יותר יקר?

עבאדי:  יותר זול!

באר:  למה?

עבאדי: בחיפה ובאשדוד יכלו לפרוק את זה. אבל פריקה של טונה אצלנו היתה יותר זולה. למה? כי אם עלות פריקה של טונה, אני לא זוכר, היתה עולה, נניח 10 שקלים, אני הייתי מוכן לעשות את זה גם ב 5 שקלים, כי 5 שקלים זה יותר מאפס. אם אני מביא בעבור כל טון  5 שקלים לרצועה, אין סיכוי, לא לחיפה ולא לאשדוד, להתחרות איתי. 

באר: ואף אחד לא הקים צעקה?

עבאדי:  לא.. אם אתה שואל לגבי הנמל –  אני לא זוכר שהיתה צעקה.

 מתחילים לעבוד: דיג, נמל, להחזיר את החיים למסלולם, פתיחת בית קולנוע, הקמת עיתון, הקמת מועדון… לא שלא היו בעזה לפני כן, היו בעזה מספר בתי קולנוע, מספר עיתונים אבל הכל מת בתקופה הזאת. ובדרך כלשהי נפרץ המחסום לעבודה בישראל.

כרטיס רכבת לעזה, 1973

באר:  מתי זה מתחיל?

עבאדי: ב- 1972.

תעשה רגע חשבון, 30 אלף איש הביאו כל יום מאה שקל. תבין, כל יום נכנסו לרצועה שלושה מיליון שקל. מאפס. זה עולם אחר לגמרי. החל משבר פנימי בינם לבין עצמם. הם מתו לצאת לעבודה, כדי להביא פיתה הביתה. החלה ההתנכלות האש”פית לעבודה. זריקת רימונים…

באר:  על מי?

עבאדי:  על הפועלים. אתה מבין, שכאשר מפנים את הרימונים ממטרות ישראליות בתוך הרצועה אל האזרחים עצמם קורה בדיוק מה שציפית שיקרה; האוכלוסיה הגדולה, שמבקשת 3 מיליון שקל לאכול… בפעם הראשונה נשברה הלכידות, שהיתה (עד אז) מוחלטת, ונוצרו סדקים בין האוכלוסיה ובין הטרור האש”פי ברצועה.

באר: מי מעביר את זה בממשלה, דיין?

עבאדי: כן. בנינו מסילת רכבת מאשקלון לעזה. זאת אומרת, רכבות מגיעות בבוקר לתחנת הרכבת בתחנת מדינה, רכבות, אחד אחרי השנייה, להוציא 30 אלף איש לעבודה ולהחזיר אותם אחה”צ הביתה. הטרור מתחיל להיות מופנה אל מול האוכלוסיה היוצאת לעבודה.

באר: מתי הפסיקה תנועת הרכבות מעזה החוצה?

עבאדי: במלחמת יום הכיפורים.

 מישהו היום יכול לדמיין קצין ישראלי שמתעסק בפרטי הפרטים של החיים האזרחיים של אנשי מחנות הפליטים בעזה? כן, פעם גם זה היה חלק מתפקיד הממשל הצבאי.

עבאדי: זה לא מספיק. יזמתי רעיון של הקמת ועדי שכונות; כל שכונה משכונות העיר או כל יחידה מוניציפאלית כפרית, תבחר מתוכה ועד – כאשר הפעילות המוניציפאלית של ביוב, מים, חשמל, אשפה, החלפת צינורות לקטרים יותר גדולים – תעשה על ידם. כל שכונה בפני עצמה. בדרך של הקמת ועדי השכונות השקענו מאמץ אדיר. נפגשתי עם כל שכונה ושכונה, מאות אנשים ודירבנתי אותם, לטובתם הם, שיהיה להם מים וביוב מסודר, ושלא יטבעו בביוב הזורם ברחובות. כל פעילות אזרחית מוניציפאלית, שיש בה להיטיב עם האוכלוסיה ותקציבים.

למרות שהאלימות ברצועה לא חדלה לרגע הממשל הישראלי מצליח לפתוח את שערי הארץ לעבודת פועלים עזתיים. האג’נדה האזרחית החדשה מביאה שינויים דרמטיים.

באר:  באיזה שלב הטרור נרגע?

עבאדי:  הוא לא נרגע, הוא קיים כל הזמן, כאשר בשלב מסוים האוכלוסיה הקיאה מתוכה את מגויסיה. זה קורה ב-1972, מאוחר. והשאלה היתה מאד אלמנטרית; איך ממלאים את הקיבה של הילדים בבוקרו של יום. עד כדי כך.

מי אחראי לפתיחת שערי הארץ לכניסת הפועלים העזתיים, אני שואל?

עבאדי:  דיין! ושלמה גזית וכמובן יצחק פונדק, שהיה חסיד נלהב של הרעיון. והדבר הזה היה לרועץ בעיניי המחבלים – היציאה לעבודה. וזריקת רימונים על ריכוזי הפועלים בבוקר בכיכר מדינה ובכל מקום אחר, היתה דבר שבשגרה. היינו צריכים לאבטח את היציאה לעבודה. ואז היה לי ברור, שגם צריך לעשות משהו בתוך הרצועה, מעבר למפעלים כלכליים, שיביאו שקלים כדי לקנות אוכל.

 אחד הדברים החשובים היה פתיחת חוף הים, מה שלא היה עולה על הדעת קודם. רחצה בים, בילוי על שפת הים, קזינו, בית קולנוע…

באר:  מי הפעיל את הקזינו?

עבאדי:  הם!

באר:  ובאו ישראליים?

עבאדי:  לא! אני מדבר כרגע רק למקומיים. אין כניסה של ישראלים פנימה. כי הטרור החבלני נמשך.

כאמור, אריק שרון ראה את עזה רק מבעד כוונות הרובה. במרדף אחרי המבוקשים נהרגו מאות מבוקשים, אך גם חיילים ישראלים. מושלי עזה הציגו פתרון אחר לבעיית המבוקשים, בלי לירות יריה אחת. תת אלוף פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, מספר איך הצליח להוריד את רשימת המבוקשים ללא שימוש באלימות.

באר: מה היית יכול להגיד על הנרטיב הזה, שאריק שרון חיסל את מה שנקרא “הטרור בעזה”? מה ומי עשו את זה באמת?

פונדק:  תראה, כשאני הגעתי לעזה משפחה חיה ב-50 לירות לחודש בעבודות יזומות. לא היתה עבודה, כי אריק שרון החליט שאם יהיה להם רע הם יעזבו את הרצועה. הם לא זזו.

אני בתוך שנתיים, יחד איתו (עם עבאדי), דאגנו שלכל אחד תהיה עבודה, תהיה פרנסה, שאם הוא חולה יבוא לישראל לריפוי, אם צריך. פתאום הרצועה פרחה. אני אומר לך; הם התחננו בפני: תישארו עוד שנה, שנתיים.

באר:  וזו הסיבה שהאלימות ירדה?

פונדק:  אם היה להם טוב, בטח!

באר:  אז אולי היום זו גם השיטה (הרצויה)?

פונדק:  תקשיב, בסוף 1971 אנחנו חיפשנו 150 מבוקשים. המצב כבר היה מצוין ברצועה, ואמר לי אריק שרון: ‘נהרוג את כולם! נרצח את כולם!’ אמרתי: אני אתפוס אותם בלי כדור אחד. עוד מעט תראה!

באר:  אמרת לאריק את זה?

פונדק:  כן. והוצאתי הוראה שצריך להחליף את תעודות הזהות. וידעתי בדיוק מי הם אלה שאנו מחפשים. וכל אחד חייב להחליף את תעודת הזהות. הם באו להחליף את תעודת הזהות, ואנחנו ידענו מי החבלנים, אז היינו מכניסים אותם לרכב –  נגמר. כשאנחנו גמרנו ברצועת עזה חיפשנו (רק) 12 חבלנים.

באר: באמצעות הנפקת תעודות הזהות הורדתם את רשימת המבוקשים מ-150 ל-12?

פונדק: כן.  אמרתי לו: לא יריתי כדור אחד, למה חיילים מתרוצצים ונהרגים, ללא צורך?

סא”ל עבאדי מספר איך התנהל המבצע:

עבאדי:  זה נמשך כחודש ימים. כל תושבי הרצועה רוכזו במקומות ריכוז. כל איש נלקחה ממנו ובוטלה תעודת הזהות הקודמת. במערכת מאד מסודרת של “קופים”, שישבו בתוך במקומות מסתור, כל האנשים עברו דרך מסלול. במסלול הזה, השותפים שלנו, המלשינים, זיהו את המבוקשים והם נעצרו. כלומר, נעשתה פעולה של סינון אחד לאחד של כל תושבי הרצועה, מגיל 14 ועד בכלל; נשים, ילדים, גברים, כולם עברו בריכוזים האלה דרך מסלול, והמבוקשים נלקחו ונעצרו.  תעודת הזהות החדשה שהונפקה היתה לא ניתנת לזיוף – לא נדבר כרגע איך עשינו את זה. להיות בלי תעודת זהות ברצועה זה נקרא גזר דין מוות. אתה לא יכול להתקיים בלי תעודת זהות. החלפת תעודת הזהות היה מבצע שהקיף את כל החיים ברצועת עזה. כולם עברו את הסינון הזה. וכך עצרנו המון מבוקשים בשיתוף פעולה עם האזרחים. אתה יודע מה זה לרכז את כל הרצועה במשך מספר ימים, בגושים, גושים, להעביר את כולם במסננת? היתה משמעת בלתי רגילה.

באר:  אנחנו מדברים על מיליון וחצי איש אז?

עבאדי:  כן?

 המושל סא”ל עבאדי, שמחלק את זמנו בין הריגת מבוקשים לפעילות האזרחית זוכה להערצת התושבים. אמנם הוא הורג בהם, מצד אחד, אך גם דואג להם ונלחם עבורם, מהצד השני, מכבדם ומדבר בשפתם. וכך, כשהוא יודיע על סיום תפקידו יתאחדו תושבי עזה בהתנגדות לעזיבתו. מי שלא מאמין, שיחכה לפרק האחרון.

באר: האם בתקופה הזאת אתה ממשיך באופן פעיל גם באקט הצבאי?

עבאדי:  זה המנדט שלי…

באר:  איך בנית את הפרסטיז’ה שלך כמפקד בעל אוטוריטה, כשבבוקר נתת את ההוראות המתאימות ובערב נכחת בהלוויות?

עבאדי:  תראה, אני המפקד בשטח. אני הייתי מפקד הכוח הצבאי והמושל האזרחי.

באר:  אתה מופקד, בעצם, על המרדפים נגד המבוקשים?

עבאדי:  ודאי! לא יכולה להתבצע פעילות צבאית, אלא אם היא נעשית מאחורי הגב ובלי רשות. והיו כאלה. שרון עשה את זה, בלי שנדע, מאחורי הגב ובלי רשות. זה הביא, כמובן, למשבר שקרה, בסופו של דבר.

באר: וכשאתה נותן את הפקודות, או מפקד על פעולות, אתה מוצא לנכון שכאשר יש קורבנות בין המבוקשים לבוא להלוויות שלהם. למה?

עבאדי:  אני הצטיירתי בעיניהם כמטיב: פעילות מוניציפאלית עבודה בישראל נמל קולנוע עיתו בתי ספר מגרשי משחקים זה עולם אחר לגמרי. כל זה לא היה. במסגרת הקמת ועדי השכונות נפגשתי עם אלפים, בכנסים, על מנת לשכנע אותם. דיין אומר לי: ‘אני רוצה לבוא יום אחד למפגש כזה’. אמרתי לו ‘אתה מוזמן’. בסוף המפגש הוא אומר לי ‘אני לא הבנתי כל מה שאמרת להם, אני רוצה לדבר עם אחד מהם’. הוא שואל אותו: ‘תגיד, למה אתם באים? למה אתם נענים, למה אתם מסכימים?’ והוא עונה לו: ‘מה זאת אומרת, הוא מדבר כמו ג’ורג’ חבש. הוא מדבר לטובתנו.’ דיין אומר לי, ‘תגיד לי…’ אני אומר לו: ‘זה נכון, מה אני רוצה? אני רוצה בטובתם’.

המהלך הזה יצר שבר בין האוכלוסיה הרחבה, הגדולה, שרצתה לאכול. שרצתה איזשהם חיים נורמאליים. אל מול הקבוצה שרצתה, שככל שיהיה ברצועה יותר גרוע יהיה יותר טוב.

באר:  אז זה יהיה נכון אם אני אגדיר את זה כך: שבבוקר נתת הוראות חיסול ובלילה …

עבאדי:  כל היום… היו פעולות שנעשו ביום ובלילה, המרדפים. הייתי נוכח בכולם. לא ששלחתי את הסגן, או הקמב”ץ. הייתי נמצא בכולן.

באר:  הם היו יודעים שאתה הרגת את המבוקשים?

עבאדי:  הם ראו אותי עומד בראש הכוח. והם ראו אותי עוסק בפעולות דיג, נמל, יציאה לעבודה ועוד אלף דברים מהסוג.

באר:  כאשר אתה בא להלוויה של מבוקש שזה עתה ‘נפל על משמרתו’..

עבאדי:  כל ההלוויות היו מבוקרות. לא רציתי שתהיינה הלוויות המוניות, מחשש למהומות. מי כן יכול היה – המשפחה הקרובה. הייתי הולך אחרי האלונקה – רץ מהר, בלי להתקלח, להחליף למדי סוג אלף – עומד בפני הקבר ומצדיע לו. בערב הייתי מגיע לאמא שלו או לאשתו עם שק של קפה. לנחם אותה.

באר:  איך הם קיבלו את זה?

עבאדי:  הם השתגעו ממני. הם האמינו לי שאני רוצה בטובתם האזרחית. וזה ברור לגמרי, ‘שמי שרוצה בטובתנו האזרחית צריך להרוג את המחבלים’.

באר:  לכמה הלוויות של מבוקשים הלכת?

עבאדי:  עשרות…

באר:  ובאף אחד מהאירועים לא ניסו לפגוע בך?

עבאדי:  אף פעם!

באר:  הלכת חמוש להלוויות?

עבאדי:  לא! תשמע, הייתי הולך אליהם הביתה, בתוך המחנות. הייתי הולך בלי נשק. אני וג’יפ, עם נהג. הייתי משאיר בחוץ את הנהג לשמור. הייתי נכנס לבד, מתיישב ליד אשתו או ליד האמא שלו. בלי נשק.

באר:  למה?

עבאדי: כי בדרך שכזאת יצרתי אצלם את ההרגשה שהם אחראים על ביטחוני.

באר:  הם ידעו שאתה לא חמוש?

עבאדי:  … מה, יכול להיות שאני מסתיר בפנים איזה אקדח, אבל זה לא לעניין.  עוזי או קלאצ’ (תת מקלע קלצ’ניקוב) לא לקחתי על הכתף אף פעם. אף פעם. ולא פעם, כשדיין היה בא לבקר, כמו שהם היו רואים אותנו מרחוק נכנסים הם היו רצים ולוקחים אותי על הכתפיים. ודיין אמר לי: ‘אני הבטחתי לרוחל’ה (אשתו של עבאדי), שתחזור חי. למה אתה הולך בלי נשק?’ אמרתי לו: ‘זה לא הולך ביחד. אתה לא יכול להופיע לנחם אבלים עם נשק. זה לא הולך ביחד’.

באר:  היו מעמיתיך, קצינים בכירים, מושלים, שנהגו כך?

עבאדי:  חוץ ממני, כולם ובלי יוצא מהכלל, היו שפוטים של אריק שרון. והוא התנגד ואמר: רק דרך אחת – דרך הכוונת.

באר: אריק ידע שאתה הולך לא חמוש?

עבאדי: ברור!

באר:  והוא הגיב על זה?

עבאדי:  דיין לא הצליח לשכנע אותי שאלך חמוש, אז הוא ישכנע אותי?

באר:  מה היתה עמדתו של דיין בכל הקשור לתפיסת העולם האזרחית שלך?

עבאדי:  מצוין. אל תגיד ‘שלי’ – תגיד ‘שלי ושל פונדק’. כי צריכים להיות נאמנים.

 באזור הדמדומים הזה, בין הכובשים והנכבשים, שבו הכל אפשרי, גם הסיפור הזה על ההצלה המופלאה של המושל בידי האשה העזתית שהוא הרג את בתה – ייאמן.

עבאדי:  אתה זוכר, שסיפרתי לך על אמא שבבונקר שהיה בתוך בית השימוש, זו האמא וכאן היא חופרת (מציג תמונה).

באר:  למה היא חופרת?

עבאדי: הבונקר היה מתחת לבית השימוש שלה. ובתוך הבונקר ישבה הבת שלה בתור בת ערובה יחד עם המחבל שאותו חיפשנו.

באר:  אז אתם אמרתם לה לחפור?

עבאדי:  כן. כי היא רצתה להוציא את הבת שלה, כי אנחנו פוצצנו את הבונקר מלמעלה. זה אחרי הפיצוץ. ואז ,אחרי שהיא נקברה שם, הבת שלה, יחד עם המחבל, היתה סנקציה –  להרוס את הבית שלה ואת הבעל שלה להכניס לכלא. בלי משפט. מעצר אדמיניסטרטיבי 20 שנה. אחרי איזה זמן באתי לראות מה קורה. ואני רואה ליד ההריסות של הבית איזה משולש ממשהו ועליו יש ניילון (אוהל מאולתר). בתוך הניילון – אני ככה מסיט אותו – אני רואה אותה עם שתי בנות יושבות ובין הרגליים מדורה קטנה, עם עשן, שיצא מהניילון. אני שואל אותה: ‘מה?’ היא אומרת לי: ‘אין בית, אין בעל, אין…’ אז הבת הקטנה שלה עושה לי ככה: ‘אתה לא מרגיש שקר לנו?’ אמרתי: ‘וואללה…’

‘איך קוראים לך, ילדה?’ היא אומרת לי: ‘נעמה’. נעמה – השם של הבת הבכורה שלי. צילצלתי לדיין ואמרתי לו ‘תשמע: אני לא יודע מה אתה מתכוון לעשות, אני הולך לבנות לה מחדש את הבית. אני לא יכול’. הוא אמר לי: ‘לא אמרת לי, אני לא יודע מכלום, תעשה מה שאתה מבין’. ובנינו את הבית מחדש.

והיא אמרה לי: ‘תשחרר את הבעל שלי’. אני אומר לה: שאני לא יכול. לא יכול. את הבית איכשהו בנינו, אני לא יכול לשחרר אותו. היא אומרת לי: ‘אבל אין לנו מה לאכול’. אמרתי לה: ‘תקשיבי, כל יום ראשון בבוקר את באה למפקדה, אל תדברי איתי, לא שום דבר, תלכי יקבלו אותך, הם כבר ידעו, ויתנו לך את מה שנשאר, מנות קשות שנשארו משבוע שעבר, ותאכלו’. עבר זמן, והיתה באה כל יום ראשון לוקחת מה שנשאר, אורז ופה ושם.

יום אחד, אומרים לי היא מחפשת אותך. מה העניין, קראתי לה. היא אומרת, ‘תקשיב: אתה מכיר את השכנים שלי?’ אני אומר לה: ‘בטח!’ היא אומרת לי: ‘הבן של השכנים יחד עם הבן דוד שלו מתכוונים בזמן שאתה נוהג לבוא לבקר אותי אצלי בבית, ליד בריכת האגירה לשים לך מארב ולתקוף אותך. אל תבוא דרך שם’. האמא שהרגתי את הבת שלה.

באר: החזירה לך טובה…

עבאדי:  החזירה לי טובה.

ואז אמרתי לה ‘בסדר גמור תדעי שביום שני אני בא’. ביום שני אני בא בדרך הרגילה ואת משמר הגבול שלחתי מאחורי בריכת האגירה עם תזמון קצת יותר לפני. הם באו, מצאו את שני החבר’ה שוכבים מאחורי בריכת האגירה, בדיוק אל מול הדרך שאני בא. דפקו אותם והרגו.

כשגמרתי את השירות, היא באה ואמרה לי: ‘אני רוצה לתת לך את התמונה של הבת שלי, שאתה תשמור אותה’. הבת שאני הרגתי. ‘אתה ראוי שתשמור על התמונה של הבת שלי יותר מכל איש אחר בעולם’.

והיא נתנה לי את התמונה. היא נמצאת אצלי במשרד.

באר:  הבת שאתה הרגת?

עבאדי:  כן!  

להאזנה לפרק ב’ באתר:

 

לכניסה לפרק הקודם, חלק א’:   דיכוי טרור ברמה של אמנות

להאזנה לחלק ב’ באתר:

[פרות קדושות] פרק 15. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק א’: דיכוי טרור ברמה של אמנות

אופוריה לפני מלחמת יום הכיפורים - פרות קדושות מיתוסים ישראליים
“אופוריה” – צילום: ז’יל קארון, 1967, “טביעת עין”, באדיבות המשכן לאמנות בעין חרוד

מה אומר לנו הישראלים המושג רצועת עזה? נדמה שבתודעתו של כל מי שגדל ובגר בארץ הזאת אחרי 1967 מצטופפים כמה דימויים ותחושות משותפות: עוני וצפיפות בלתי נסבלים, קנאות דתית ולאומית, טרור, שנאה תהומית, חוסר היתכנות לפתרון כלשהו, ייאוש. 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, 12 שנים אחרי ההתנתקות מעזה ו- 10 שנים אחרי השתלטות החמאס על הרצועה, עזה נדמית כקוץ בבשרה של ישראל, וישראל עדיין קשורה לחבל הארץ הנפיץ הזה בקשר, שנדמה כי הוא בלתי ניתן להתרה – קשר גורדי.

סיפורה של עזה ב-50 השנים שחלפו מאז כיבושה בידי ישראל ביוני 1967 עדיין לא מוכר באמת. העיתונות בישראל, תחת מעטה צנזורה, לא סיפרה את הסיפור המלא מעולם.

מי, או מה התגבר על הטרור העזתי בראשית שנות ה-70? האם היה זה אריק שרון, לוחמי היחידות המיוחדות, שהביא, ושיטות הלחימה הייחודיות שהכניס לרצועה? ואולי דווקא שינוי מדיניות וניהול אזרחי שקול ונבון הביאו לשגשוג חסר תקדים שהציג לתושביה אופק של תקווה? נשמע כאן על הניסיון הלא מוכר  לפתרון בעיית “פיצוץ האוכלוסין” ברצועה באמצעות פירוק מחנות הפליטים ויישובם מחדש, וגם על פרויקטים לעידוד הגירת העזתים לחו”ל שיזמה ממשלת ישראל. נספר על התכנית הגרנדיוזית להקמת “הריביירה הישראלית” בשערי עזה ועל הסיפור העלום של גירוש אלפי בידואים – פרשה שהצנזורה מכסה חלקים ממנה עד היום.

נשמע כאן מכלי ראשון על ההשחתה שפשתה בצה”ל אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, על מלחמות הגנרלים, על האנדרלמוסיה בפיקוד העליון ועל הסכסוכים המלוכלכים בתוך הפיקוד הבכיר, וגם על האופוריה והיוהרה, שהתנפצו באחת במלחמת יום הכיפורים. נחשוף כאן פשעי מלחמה שבוצעו ברצועה, כאלה שנחקרו וכאלה שהועלמו מידיעת הציבור ועל שוברי השתיקה הראשונים בצה”ל, שסרבו לבצע מעשים לא חוקיים ולא מוסריים. נשמע כאן על מושלים צבאיים שהפכו, במפתיע, ליקירי האוכלוסיה הכבושה, וגם על המושל הישראלי שהרג מבוקשים כמעשה של שגרה אך הקפיד להתייצב להלוויותיהם ולהצדיע על קברותיהם. נספר איך הצילה האשה העזתית את חייו של המושל הצבאי שהרג את בתה. נבדוק מי אחראי לצמיחת החמאס? ונתהה האם ניתן היה אז, והאם אפשרי היום, לפתור את הפלונטר העזתי?

זהו מסע לאזור דמדומים שבו הכל אפשרי. זהו גם משל: על הרשעות והכוונות הטובות, על החמדנות והתקוות, על האכזריות והיוהרה וגם על רגעים אנושיים, שחוצים את גבולות ההיגיון, וגם על מטמורפוזה שעבר מושל אחד, ששינה את תפיסת עולמו ביחס לתושבי הרצועה מהקצה אל הקצה.

הסדרה, “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מחולקת לשמונה פרקים, שיעלו בהדרגה בשבועות הקרובים. כל פרק עוסק בסוגיה אחרת, אך מכיוון שכל פרק קשור לקודמו מומלץ להאזין או לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם. 

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

מוסיקה: קרב יום (lekud.com), גוטס – הישאם חאידי

לקריאת תמלול חלק א’:

“דיכוי טרור ברמה של אמנות” – אז מי באמת ניצח בקרב על עזה?:

מאת: יזהר באר

הקדמה

בין 1948 ל- 1967 היתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי. במבצע סיני ב-1956 נכבשה הרצועה ע”י צה”ל אך הוחזרה למצרים תוך זמן קצר. כשנכבשה רצועת עזה שוב, ב-67′ יחד עם כל שטחי סיני, רמת הגולן והגדה המערבית השתלטה על הארץ תחושת אופוריה. ברצועה התגוררו אז 353,000 נפש בלבד וחופי הזהב של הים התיכון קרצו ועוררו חלומות על הקמת ריביירה ישראלית משערי עזה ועד רפיח ובנותיה. בסופו של דבר נבנו בפתחת רפיח 16 האחזויות ישראליות, וביניהן, עיר אחת – ימית. חלק מתושביהן, שפונו בעקבות הסכם השלום עם מצרים, עברו להתגורר בישובי גוש קטיף בתוך הרצועה, עד שפונו שוב, במסגרת ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005.

היום חיים ברצועה כשני מיליון בני אדם, רובם פליטים, שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות שלנו והנכבה שלהם מאזור מישור החוף והנגב הצפוני. עזה היא אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם. בכל שעה נולדים בה בממוצע שבעה תינוקות חדשים. הם נולדים לעוני, לדחק ולקנאות דתית ולאומית. למרות ההתנתקות מהרצועה ב- 2005, עזה עדיין קשורה בעבותות לישראל שמהווה את מקור האספקה העיקרי שלה: של מוצרי יסוד, מזון, חשמל ומים. היא נתונה בסגר ימי, כמעט ללא מוצא אל העולם החיצון. תלויה לחלוטין ברצונה הטוב של ישראל. כמו שאנו מכירים, היחסים המורכבים הללו מתבטאים מדי כמה שנים, בשיגור מטחי טילים לעבר ישראל ולעוד מבצע צה”לי בעל שם מפוצץ.

ההתחלה, אחרי המלחמה ב-67′, כטבען של התחלות, נראתה מבטיחה ורבים מקברניטי המדינה דחפו לסיפוח הרצועה לישראל לנצח.

נשמע דמיוני? ככה חשבו בימים ההם רבים. אחרי הכל, עד מאורעות תרפ”ט חיו בעיר עזה יהודים. עם כיבוש הרצועה ב-67′ עטו הישראלים בהמוניהם והציפו את שווקיה, חיפשו מציאות וביקשו להכיר את שכניהם החדשים. העזתים מצידם נהנו תקופה מסוימת מחופש תנועה שקשה לדמיינו במושגי ימינו. למעשה, עד מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, יכול היה תושב הרצועה להיכנס למכוניתו בכיכר מדינה בעזה  ולהגיע ללא צורך בהיתר כלשהו למרכז תל אביב, ירושלים או רמאללה בלא הרבה יותר משעת נסיעה אחת, ומבלי להתעכב באף מחסום בדרך.

גישושי הקירבה הללו הסתיימו בתחילת שנות ה-70 בשרשרת של פיגועי טרור נגד ישראלים שיזם מטה אש”פ בביירות.

   1.  דיין ממנה מושל כלבבו

שיאו של גל הטרור העזתי מגיע ב-2 בינואר 1971 בהשלכת רימון לתוך מכונית ישראלית, שהורג את שני ילדיהם של פריטי ורוברט אוריו, עולים חדשים מבריטניה. למחרת מתיר שר הביטחון משה דיין לאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, לנקוט צעדים חריגים למיגור הטרור. שרון לא היה זקוק ליותר מהנחיה כללית. בשנתיים הבאות יעצב שרון את מרקם היחסים בין צה”ל והאוכלוסיה ויטבע בתודעה הציבורית את הסיפר, הבעייתי, כפי שנראה בהמשך, על ניצחונו בחיסול הטרור העזתי. ובינתיים, נציץ לרגע בהליכי בניית מנגנוני הכיבוש וניהול האוכלוסיה לאחר הניצחון ב-67′.

שר הביטחון הכל יכול, משה דיין, השתדל למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית שקמה בשטחים, אנשים ברוחו, רבים מהם בני ההתיישבות העובדת. שלמה גזית, בספרו “המקל והגזר”, מספר כי מסעו של דיין לויטנאם בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים גרם לו כמה תובנות ששימשו אותו בהמשך, בעיקר הרושם השלילי שקיבל מהעדר אסטרטגיה אזרחית של הכוחות האמריקניים ומניסיונם לכפות את ערכיהם האמריקניים על האוכלוסיה המקומית. ביסודו של דבר סבר דיין כי יש לתת לאוכלוסיה האזרחית הכבושה “לחיות את חייה”, ככל הניתן. בהתאם לכך הורה דיין לאחר כיבוש הרצועה להוציא את כוחות צה”ל מלב הרצועה ולתת לתושבים לנהל את חייהם. אלא, שתוך זמן קצר השתלטו אנשי אש”פ על מחנות הפליטים ובתחילת שנות ה-70 מתחיל גל טרור קשה. בשנת 1970 מחליט דיין, יליד דגניה, למנות כמושל נפת עזה את מיודעו סא”ל (מיל.) יצחק איני עבאדי, אף הוא בן דגניה. עבאדי  ששירת כסוכן מוסד בעיראק החלים באותה עת מניסיון התנקשות בחייו, לאחר שנחשפה זהותו:

     עבאדי: כשחזרתי מהשליחות בעיראק, שם נפגעתי, וכשהגעתי ארצה עדיין לא החלמתי, עוד הייתי במיטה בדירתי בדגניה. מופיע דיין ואמר לי: למה אתה במיטה? אומר לי: קום, אני צריך אותך ברצועה! אני אומר לו: אני אבוא, אני לא אגיד לא, אף פעם. מסיבות שלי. אבל תמתין עוד חודשיים, שלושה, חודש, משהו… אמר לי: לא, קום, אתה בא עכשיו לרצועה. אמרתי לו: אני אלך, אבל לא בלי אישורה של דגניה. הוא אמר לי: את עניין דגניה אני אסדר. שלח את הרמטכ”ל לישיבת המזכירות בדגניה ואיתו הגיעו כמה חברים מהמטה הכללי, נפגשו עם המזכירות ביום שישי והמזכירות החליטה בשלילה. הוא חזר רק עכשיו משליחות של הרבה מאד זמן – החליטו בשלילה. לא נותנים לו לצאת. חזר חזרה. בערב מצלצל דיין ואומר לי: יש לכם מחר בערב אסיפה? אמרתי לו: כן. מי יהיה היו”ר? אמרתי לו: המזכיר. מרדכי ויינר. אני מבקש ממך, לך תגיד למרדכי ויינר שאני בערב אהיה באסיפה. הוא בא. אני לא הלכתי לאסיפה. מאחר ודיין בא לאסיפה באו המון אנשים. אמר למרדכי: שב בצד אני גם אנהל את האספה. והוא ניהל את האספה והאספה נמשכה עד אחת ורבע בלילה. כאשר הוא אמר להם: אף אחד לא יוצא מכאן עד שאתם לא תחליטו בחיוב שאני לוקח אותו. החליטו בחיוב.

  2.  “מלחמה בטרור כאמנות”

סא”ל איני עבאדי מתמנה למושל עזה ב-1970, כשהוא כפוף מצד אחד למפקד פיקוד דרום, האלוף אריאל שרון הדומיננטי והאגרסיבי, שרואה את המציאות דרך כוונות הרובה, ומן הצד השני למושל רצועת עזה וצפון סיני,  תת אלוף יצחק פונדק, שמנסה להשליט ברצועה סדר יום אזרחי ומשתדל לבלום את דורסנותו של שרון. בין שניהם ניצב עבאדי, שמנסה לתמרן בין שני הקצוות.

באותה שנה מתחיל גל טרור פלסטיני שגובה את חייהם של 128 ערבים ו-15 יהודים. בחודשים הראשונים שלו בתפקיד עוסק המושל עבאדי במשימה עיקרית אחת: רדיפת מבוקשים והריגתם. שרון, המפקד העליון, מפתח שיטות לחימה במבוקשים שמביאות את המוטיב הצבאי ל”דרגה של אמנות”, כהגדרת פיקודיו. אך את האוכלוסיה האזרחית, כמו שאומרים, הוא לא רואה ממטר.

     עבאדי:  כשבאתי לרצועה, בנפה שלי לא היה לי מושג בניהול המערכת האזרחית בסדרי גודל – תקשיב מה שאני אומר – קיבלתי תחת פיקודי ובאחריותי סדר גודל הרבה יותר גדול מאשר גוש דן. לא תל אביב – גוש דן. וניסיוני בניהול אזרחי שווה אפס. בסדר, הייתי מרכז משק בדגניה, זה 300-400 חברים. ונפלתי לתוך הדבר הזה. הגיע איש חדש מהמערכת האזרחית, שהיה תת אלוף, קוראים לו יצחק פונדק. הוא מפקד האזור.

   באר:   כשאתה אומר מפקד האזור, זה אומר שאתה כפוף אליו?

   עבאדי:  כן! אבל בגלל מערכת היחסים שהיתה ביני לבין דיין – לא יזמתי – אבל דיין הרגיל אותי שאני עובד ישירות מולו, ולא תמיד בתיאום עם מפקד האזור. הייתי כפוף צבאית כמפקד לפיקוד דרום, שעמד בראשו אריק שרון. את פונדק לא הכרתי. עם אריק היתה לי הכרות עמוקה. הייתי תחת פיקודו מאז 1957, וכמו כל המפקדים בצנחנים הערצנו אותו הערצה עיוורת. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי, לא הבנתי מה רוצים ממני.

   באר:  לא היה מי שיחנוך אותך?

   עבאדי: היתה בינינו (עם דיין) מערכת יחסים אינטימית. במסגרת זאת היו מנהליםו משאים ומתנים, היינו מתכננים, מעל גבו של פונדק ומעל גבו של אריק. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי,עד כדי כך – בכנות – לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני, מאחר שכל ההכשרה שלי היתה צבאית ובגלל ההכרות עם שרון, אז ברור, שמילאתי את זמני בפעילות הצבאית. את זה הבנתי. אני יודע בדיוק איך עושים את זה. והרצועה היתה קן צרעות והטרור היה ממש אכזר! זה השלב שאריק נכנס במה שנקרא ‘דיכוי’ או ‘חיסול הטרור’ ברצועה. מאחר, ואמרתי לך, שלא היה לי מושג, צל צילו של מושג, מה צריך לעשות עם האזרחים, אז את כל ימי הקדשתי לביצוע ההוראות של שרון בדיכוי הטרור. את זה ידעתי לעשות. ואני מודה, אריק הביא את המלחמה נגד הטרור ברצועת עזה לרמה של ‘אמנות’. אבל, המלחמה היתה מלחמה טוטאלית. ונאמר שהיו כמה מאות מבוקשים, לא היה סדר גודל כזה, נניח שהיו כמה מאות מבוקשים בפנקס, הם נתמכו ע”י אוכלוסיה של מאות אלפים. אני אגיד לך למה אני מתכוון כשאני אומר לך ‘רמה של אמנות’. הטרור לא היה מבוסס רק בתחום הישוב הבנוי, אם זה מחנה פליטים, כפר או עיר. במרדף אחריהם הם גם יצאו החוצה. לאזורים הנטועים. קם מושג שנקרא ‘המלחמה בפרדסים’. ברצועה יש שטח של אלפי דונם פרדסים. הוא חולק לתאים: של אלף דונם. ולכל אלף דונם היתה חוליה (של חיילים), שהסתובבה 24 שעות בשטח של המשבצת שהיתה אחראית לה. לא יצאו לשינה. לא יצאו לאוכל. לא יצאו למנוחה. אלא בפרק זמן של שבוע עשרה ימים. הם חיו בתוך תא שטח של אלף דונם. הכירו כל עץ, הכירו כל קפל קרקע ואם היה עץ שפתאום התחיל לנבול, כי הוא לא קיבל מים, זה עורר את חשדם, כי הכירו כל עץ – חוליית הפרדסים.

   באר:  מאיפה הוא לקח את ההשראה לשיטות הפעולה הללו? הוא פיתח אותן בעצמו?

   עבאדי: כן! זה הכל היה יוזמה וקריאה נכונה… של ‘אמנות’, יותר מזה? אבל היא היתה גם חד צדדית. והמאבק בטרור, כל כמה שהוא הוחרף יותר, כל כמה שהוא לחץ יותר, גרם לכך שמספר המתגייסים, בגלל הפוטנציאל שאין לו גבול ואין לו סוף, לא מוגר. הלחץ הביא את פוטנציאל הגיוס, בזריקת רימון, בירי, למצב שאין מה להפסיד.אין מה להפסיד, יזהר. את זה, כל אלה שעסקו בדיכוי הטרור ‘ברמה של אמנות’ לא היתה להם שהות להבין ולהטמיע את הדבר הזה. אבל מה אפשר לעשות, ברצועה יש מאות אלפים, למעלה ממיליו וחצי איש, שהם אנשים, שהם ילדים שהם נשים, שהם זקנים, פליטים ואזרחים כאחד. מה למדתי? נוצר מצב, שבגלל דיכוי טרור ‘ברמה של אמנות’, בכל השיטות האפשריות, גרם לרצועה שלא היה לה יותר מה להפסיד. וכאשר את לוקח חתול ותוקע בפינה, שרוצה לברוח, והוא מבין שאין לו ברירה, אין לו לאן לסגת, אין לו מה להפסיד – הוא קופץ ושורט. זה כל כך הגיוני. זה מה שקרה.  

  3.  כמה מבוקשים הרגת?

עבאדי עוסק במרדף אינטנסיבי יומיומי אחר המבוקשים, הורג בהם, אך מקפיד להופיע להלוויותיהם ולהצדיע מעל קברותיהם. בעזה התבדחו שתושב מקומי שאיני מחבק אותו ביום לא ישרוד את הלילה. אבל כשאני מנסה לברר כמה מבוקשים הרג הוא מתחמק באלגנטיות…

   עבאדי: מנקודת הראות שלי יש שתי תקופות; התקופה שבה לא הייתי נתון לפעילות האזרחית. אז ברור שלא החמצתי פעולה שנעשתה, שלא עמדתי בה. אין דבר כזה.

   באר:  בכמה הלוויות השתתפת?

   עבאדי: יום, יום… הלוויות… הפעילות היא יומיומית, לעתים שתיים שלוש ארבע אירועים    ביום, ביום ובלילה.

   באר:  לתת מושג על סדרי הגודל של הפעילות הצבאית, בכמה מבוקשים הצלחת…

   עבאדי: נניח – בוא ניקח תקופה מסוימת ואני אגיד לך מי הן הנפשות הפועלות שעסקו  בביטחון השוטף…

לא. לא הצלחת לקבל תשובה. בכל זאת, אני מתעקש לשמוע עוד על רשימות המבוקשים: 

באר: בתקופה ההיא, בכל רגע נתון, כמה מונה רשימת המבוקשים?

עבאדי:  זה שונה. אני זוכר את הפנקס, שהיה בידי בתקופה האחרונה, זה היה סדר גודל של בין 200 ל-250 מבוקשים, שאנחנו יודעים עליהם, שישנה גם תמונה, שאנחנו יודעים מאיפה הם ומה הם עשו ויש מאחוריהם פעילות…

באר:  הרשימה מתחדשת?היא גדלה? היא קטנה?

עבאדי: היא גדלה. בתקופה הזו של הפעילות הצבאית היא הלכה וגדלה… 

באר:  רגע, אבל אתם הורגים מבוקשים, אז למה הרשימה גדלה?

עבאדי:  כי מתגייסים חדשים. למה התכוונו כשאמרנו פוטנציאל הגיוס?

באר: אז בשורה התחתונה אפשר לומר, שלא יוצא כלום מזה שמצליחים להרוג מבוקשים ושהפעילות הצבאית מצליחה, לשיטתה?

עבאדי: תראה, אם אתה מנטרל את מה שאמרנו עד עכשיו ומדבר על הפעילות הצבאית בלבד, בוודאות גמורה שאין למעלה ממנה, האינטנסיביות ההולכת וגוברת בפעילות הצבאית גרמה לרשימת המבוקשים ללכת ולגדול. כלומר, המצטרפים היו הרבה יותר מאלה שנהרגו או יצאו מכלל פעולה.

באר: ואתה חושב, במבט לאחור, שחלק מהמצטרפים ההצטרפות שלהם היתה קשורה למוטיבציה לנקם, או דברים מהסוג הזה?

עבאדי: כן. לנקם, בגלל איזשהם קשרים משפחתיים, שנפגעו, וזו היתה גם פרנסה. בהעדר מקור הכנסה אחר, זו היתה הפרנסה.

באר: אז אם אנחנו מבודדים את הפעילות הצבאית מהפעילות האזרחית, האם היתה תוחלת לפעילות הצבאית לבדה?

עבאדי: בלתי אפשרי. הרי זה העניין המרכזי שלנו. כל מי שטען, טוען או יטען שהרצועה הגיעה לרגיעה מסוימת בגין ההצלחה של הפעילות הצבאית האינטנסיבית טועה טעות איומה. כי עד שהתחילה הפעילות האזרחית, הפעילות הצבאית האינטנסיבית גרמה לרשימת המבוקשים להיות הולכת וגדלה. לא הולכת וקטנה. הולכת וגדלה. ככל שהפעילות (הצבאית) נעשתה אינטנסיבית, מקצוענית ויעילה יותר ויותר הרשימה של המבוקשים הפעילים הלכה וגברה, באותו יחס.

    4. על שלושה פשעי עזה

הלחימה במבוקשים העזתיים שנוהלה על ידי שרון לא פסחה על האוכלוסיה האזרחית. רובם של המעשים הקשים שהתרחשו באותם שנים לא הגיעו לידיעת הציבור בארץ עד היום הזה. אם נסתמך על מקור מידע מרכזי, ויקיפדיה, במקרה הזה, נמצא תחת הערך הטרור בעזה בראשית שנות ה-70 את הסיכום הבא: עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. עד אמצע שנת 1972 נמשך המבצע ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. מבין ההרוגים דווח על נפגע אחד חף מפשע – היה זה זקן חירש שלא שמע את החיילים מורים לו לעצור.”

תיכף נבדוק אם מדובר בתיאור אמין.

במהלך התחקיר נפגשתי עם מושל אזור עזה וצפון סיני, בשנות “המלחמה בטרור” אלוף (מיל.) יצחק פונדק. פונדק לחם כקצין בכיר בחזית הדרום במלחמת העצמאות, הקים את גייסות השריון, ואת הנח”ל, פרש מצה”ל, מונה כשגריר באפריקה, ו- 14 שנים לאחר שפשט את מדיו נקרא אל הדגל שנית עפ”י בקשתו של דיין ומונה למושל האזרחי של רצועת עזה וצפון סיני. פונדק, בן 104 היום, אך בהיר וצלול וזכרונו חד. הוא איש נעים ומסביר פנים, אך אם יש משהו שעדיין מסוגל להוציא אותו מהכלים הוא אזכור שמו של אריאל שרון, אויבו בנפש.

פונדק ושרון ייצגו שתי גישות מנוגדות ביחס לאוכלוסיה. אם שרון ראה את סוגיית עזה רק דרך הכוונות פונדק ניסה לשמר את ערכי צה”ל הישנים, ובכלל זה דבק בנורמות ובכללים מוסריים, כמו, למשל, מה שנהוג לכנות “טוהר הנשק”. פונדק זעם על מדיניותו הכוחנית של שרון והגיש נגדו קובלנות רבות. הוא יספר כאן על כמה פרשיות חמורות שלא פורסמו עד היום, בכלל זה הוצאה להורג של עצירים כבולים וחקירה עד מוות של אסיר פצוע. כמו כן, הוא מספר על טריק יעיל מאד שננקט אז בידי צה”ל: אספקת רימונים למבוקשים, שמתפוצצים ברגע שבו נשלפת הניצרה. ביקרתי בביתו בכפר יונה בלוויית איני עבאדי, מושל נפת עזה אז, שפעל תחת פיקודו. אני מתנצל מראש על איכות ההקלטה בקטע הזה ועל רעשי הרקע.

   פונדק: היה שם חבלן אחד, ‘כושי’. חיפשו אותו וחיפשו אותו ואי אפשר היה למצוא אותו. ואני יושב ואנחנו רואים תמונה כזאת: בעמק, אריק שרון וצוות איתו והכושי הפצוע. מה היה? היינו נותנים להם (למבוקשים) רימונים שהיו מתפוצצים להם ביד. ואריק אומר לו: ספר לנו על החברים שלך…  

   באר: הוא היה פצוע מהרימון שהתפוצץ לו ביד?

   פונדק: כן. היד הלכה לו. הוא היה שותת דם, ובמקום לקחת ולחבוש אותו ואז לחקור אותו, הוא שוכב על הריצפה, כולו שותת דם, ואריק שרון, עם צוות לידו: תגיד מי החברים שלך? איפה הם? איפה הם? והוא: אללה…אללה… אתה זוכר (לעבאדי?). והוא מת במקום.

   באר: מחוסר טיפול?

   פונדק: כן. אמרתי: ‘חיות!’ אנחנו אפילו לא יודעים איך לנצל דבר כזה. הוא היה פצוע, אם היו עושים לו תחבושת ולוקחים אותו הוא היה מספר לנו (מוסר מידע).

   באר: בספר אתה כותב שהגשת הרבה קובלנות נגד שרון. באילו עניינים?

   פונדק:  14 (קובלנות). היה גם משפט. באילו עניינים? תראה, בית הכלא בעזה היה תחת פיקודי. בוקר אחד מספרים לי שהוא הגיע הוציאו אסיר מבית הכלא ואמרו לו: איפה שמת את הנשק שהחבאת? קשרו לו את הידיים ואת הרגליים והוא הובילו אותם לפרדס וכשמצאו את הנשק הרגו אותו. עם ידיים קשורות.

   באר: בלי משפט ובלי כלום?

   פונדק: כן!

   באר: זה היה בפקודה של שרון?

   עבאדי (מתערב): זה היה מקובל. אבל ברור שזה שרון…

   פונדק: זו היתה השיטה שלו. ואנחנו הלכנו על שיטה בדיוק הפוכה: שיהיה להם טוב, שיהיה להם עבודה, שתהיה להם פרנסה…

   באר: זה לא היה מקרה יחיד ויוצא דופן, מה שאתה מספר?

   עבאדי: לא!!!

   פונדק:  (על שרון) הוא היה חיה!

בספרו “חמש משימות”, כתב פונדק, כי באחד מדו”חות המודיעין הפיקודיים שקיבל אז, בתוקף תפקידו, דווח: “יחידתנו רדפה אחרי מחבל מבוקש בשאטי. הלה ברח אל אחד הבתים. היחידה פרצה אחריו, פרקה ממנו את נשקו והרגה אותו בבית”. פונדק סיפר גם כי שמע את שרון מבטיח לפיקודיו בקבוק שמפניה בעבור מחבל הרוג. אבל מי שיקח מחבל שבוי יקבל רק בקבוק גזוז. פונדק עצמו, אגב, שהפריע לשרון להתנהל כפי שרצה, כונה על ידו בפורומים הצבאיים “המחבל”.

החיוך השובב של דיין, העולם הזה, 27.1.1971.

  5.  זה לא שיטור, זה טרור

נשוב לפונדק בהמשך. עוד שאלתי את איני עבאדי על ‘פעולות השיטור’ הבעייתיות, שהוא לקח בהן חלק והוא נזף בי על לשוני המכובסת;

   באר: אתה נתקלת בתופעות של סרבנות, כמו של הנחל”אים, ההתנגדות שלהם ל’אמצעי השיטור’, נקרא לזה…

   עבאדי:  (בכעס) אל תקרא לזה ‘שיטור’. זה טרור ישראלי על גבי האזרחים בעזה. זה טרור.

   באר:  איך אתה התייחסת לתופעות כאלה?

   עבאדי:  תראה, אלף הוצאתי את זה לפועל, כיוון שהייתי כפוף לדבר הזה. אבל כאשר התחילה הפעילות האזרחית, ותיכף תראה איזה אפקט היה לה כבר מראשית הדרך, אז כמובן שיותר ויותר אני הייתי נגד הפעילות הביטחונית שאיננה מבחינה בין אזרחים חפים מפשע לבין מחבלים. אז זה מחייב איזשהם סייגים לסוג הפעילויות האלה. ההמוניות.

   באר:  לך היתה השפעה על הפרקטיקות הצבאיות מהסוג הזה?

   עבאדי:  בודאי! לא יכולים לעשות פעולה אזרחית או צבאית בתוך התחום שבו אני ממונה, כי אני הבעל הבית היחיד מטעם הריבון – הצבא והמערכת האזרחית, בתחום הזה שנקרא ‘נפת עזה’. כלומר, האזור המאוכלס באנשים ברצועה.

   באר:  אז איך אתה מתמרן בין הצרכים הצבאיים שאתה מכיר בהם…

   עבאדי:  זה לא רק לתמרן. היה צריך לעשות מעשי לוליינות כדי להישאר בחיים בין שני הקטבים הללו. מצד אחד פונדק ומצד שני שרון. שמערכת היחסים ביניהם היתה של קללה, ושל איבה, ושל שנאה עמוקה, שבאה לידי ביטוי פיזי, בכל פורום. לא רק ביחסים שמאחורי הקלעים, בינם לבין עצמם, אלא בכל פורום זה בא לידי ביטוי.

  6.  הנח”לאים – שוברי השתיקה הראשונים

במהלך פעילויות, שהכתיב שרון נסגרה עזה בפני עיתונאים ישראלים וזרים ורק קרעי מידע על הפעולות האגרסיביות שנקט צה”ל כלפי תושבי הרצועה דלפו החוצה. עד מלחמת יום הכיפורים נתנה העיתונות הישראלית גיבוי מלא למפקדי צה”ל ולדרכי הפעולה של הצבא. בל נשכח: בשש השנים שבין 1967 ל 1973 זכו מפקדי ששת הימים להערצה כבני אלים. מושל נפת עזה באותם ימים, מתאר לעומת זאת, את פעולות השיטור האלימות של הצבא, כפעולות של שיגרה; הריסות בתים מסיביות, ללא סיבה, הכאת נשים, זקנים וילדים בשוטים, ענישות קולקטיביות רחבות היקף. מעשים אלה לא היו מגיעים כלל לידיעת הישראלים בארץ ללא מחאתם של כמה חיילי נח”ל שתפסו פוזיציה של “שוברי שתיקה” והודיעו על סירובם לשרת בגזרת עזה לנוכח מה שעיניהם ראו. בפברואר 1971 כתבו הארבעה מכתב לגולדה, ראש הממשלה, לשר הביטחון דיין ולרמטכ”ל בר-לב. “היו בינינו”, כתבו החיילים, “שלא הצליחו לכבוש את יצרם; שהכו בתושבי מחנות הפליטים בעזה בלא הצדקה, גברים, נשים וילדים; שבאו מצוידים לא רק באלות כי אם גם בשוטים; שבזזו רכוש וזרעו הרס בבתים.” ככל הנראה, אלה היו סרבני השירות הראשונים אחרי 67′.

   עבאדי:  יום אחד, אנשי נח”ל כתבו פטיציה לגולדה, שאין הם רוצים יותר לשרת ברצועה – הסרבנות הראשונה.

   באר:  אתה מדבר על התקופה שלך, 1970-71?

   עבאדי: ברור! מה היה העניין – הם באו לתקופת זמן מוגבלת. משהו בסדר גודל של שבועות אחדים. בדרך של חיפוש אחרי מבוקשים, היינו – ואני לא מוציא את עצמי מהכלל – מרכזים מחנה שלם ברחבה כלשהי בתוך המחנה, או בפאתי המחנה, או ליד המחנה. איך עושים את זה? החיילים היו מסתדרים בשורה ארוכה מאד, עם משרוקיות, עם אלות, רצים ותובעים מכל אנשי המחנה לצאת מבתיהם כאן ועכשיו ולהתרכז במקום הריכוז על מנת לעשות את המיונים. על מנת לחפש את המבוקשים. זה לא היה עם התראה – אחרת מה האפקט אם יש התראה – אז המבוקשים היו יוצאים ונעלמים. אז אם נניח נכנסים למחנה כלשהו, נניח לשאטי, או לג’באליה, בטורים כאלה, כאשר החיילים מצוידים באלות, עם משרוקיות, שמשמעותן היתה: קומו, צאו ורוצו קדימה להתרכז. אבל לא כולם יכלו לרוץ בקצב של החיילים. הזקנים, הילדים או נשים עם תינוקות היו נופלים, והיו מכים אותם כי הם לא עומדים בקצב.

מפעם לפעם, בגלל ידיעה או למען יראו ויראו היו עושים חיפושים בתוך ריצפת הבית, בחיפושים אחרי מצבורי אמל”ח. הבית היה בלי יסוד עמוק. היה יסוד עובר. בלוק 20 ס”מ, שבתוכו היו מכניסים תיל, ויוצרים את המסגרת של הבית ועליו היו מעמידים את הבית הרך הזה. הבתים של אונרו”א.  בינתים, חופרים ומוציאים את האדמה. לא פעם קרה שבעצם כאשר אתה חופר בתוך הבית מטר, מטר וחצי, הבית היה קורס פנימה, לתוך הבור. אבל גם כאשר זה קרה אמרו: ‘בסדר, שיקרסו בתים’. כלומר, נתנו צידוק לנפילתם של בתים, להרס בתים אל תוך בורות  שחפרו בתוך הבית, אז חלק מהסנקציה היתה להרוס את הבתים בדרך הזאת.

 היתה הוראה שקצינים לא יסעו ברכב – ברמה של מ”פ ומעלה היו מצוידים בשופלים. התנועה ממקום למקום היתה על שופל. מתוך כוונה שכשאתה בא עם שופל ממקום למקום אז בדרך אתה גם מוריד משהו. זה היה חלק מהעניין.

 היתה עקירה של עצים לאורך הכבישים. אז אני מבין שצריך היה ליצור מצב שרכב שנוסע יהיו לו איזשהם שולים צרים, שלא ניתן יהיה לעשות מארב מתוך סבך של אקציה או דברים אחרים בשולי פרדס. אבל תסתכל לאורך כל הרצועה, כל דרך, כל כביש, ברוחב עצום, נעקרו פרדסים.

   באר:  שיטות ‘השיטור’ והבידוק היו שיטות ששרון פיתח?

   עבאדי:  כן. אמרתי לך שהוא הביא את הדבר ל’רמה של אמנות’. אני מתכוון בציניות,  כמובן.

בגין התנהגות החיילים נזקקו עשרות תושבים עזתיים לטיפול רפואי. עוד באותו יום הוזעקו החיילים המוחים לשיחה עם הרמטכ”ל, ומיד אחר כך הוחלט למנות קצין חוקר בדרגת אלוף משנה אשר יבדוק את טענותיהם (כל השוואה לימים אלה היא על אחריותכם בלבד).

השעה אינה יפה לטפיחה עצמית על הכתף“, כתב ב”הארץ” עמוס אילון, וטפח על שכמו. “אבל דומני שאין הרבה צבאות בעולם, שבהם התגובה על מכתב-תלונה דומה תהיה כה מיידית ובדרג כה גבוה… ראויה לציון העובדה, שהיה זה מכאניזם צבאי-פנימי שהביא להתעוררות המצפון המטכ”לי“.

לאחר שנפתחה הרצועה לכניסת עיתונאים יצא אליה אילון יחד עם כמה עיתונאים אחרים ותיאר, לעומת זאת, “רימונים וחולירע, מעשי-זוועה ומעצרים המוניים, הפגנות אלימות ומכות, אבנים וקללות… ושוטים”. הוא אישש, הפעם, את הטענות שהשמיעו לוחמי הנח”ל; “בתים אחדים נראים כלאחר רעידת אדמה”, כתב. והוא גם הביא עדויות על “מכות שהונחתו ללא סיבה על ילדים ומבוגרים, על מעשי שוד מחפירים בבקתותיהם הדלות של הפליטים במחנותיהם; על פגיעות מיותרות ברכוש”. אילון הוסיף כי הוא מזכיר “רק עדויות הבאות מפי ישראלים, שאני מכירם ויש לי סיבה להאמין בכנותם”.

עוד לפני תום החקירה, קצינים בכירים ומקורות מוסמכים אישרו שלפחות בשבוע הראשון לפעולת העונשין, הופרו בחריפות הוראות הקבע של צה”ל. בעקבות ועדת החקירה הודה הרמטכ”ל, חיים בר לב, כי “היו מעשים חריגים” והחליט על נזיפה אדמיניסטרטיבית כלפי שני קצינים בכירים והעמדה לדין משמעתי של מספר חיילים. הרוב המוחלט של הישראלים האמין למפקדי הצבא שמדובר רק בעשבים שוטים והכיבוש הוא עניין של מצוקה זמנית, לכל היותר. אפילו מאמר המערכת ב”הארץ” שיבח את התגובה הצה”לית הזריזה והביע תקווה לימים טובים יותר;

“יש להביא בחשבון כי גם להבא עלול הצבא להיתבע למלא תפקידים שאינם קרביים אלא גובלים יותר עם תפקידים משטרתיים… צעדי הרמטכ”ל טיהרו את האווירה. הסקת המסקנות המעשיות כנ”ל עשויה למנוע כישלונות בעתיד“.

ומה יכול להיחשב כישלון? סופר “הארץ”, עמוס אילון, שאחראי, אגב, על המצאת המושג העברי “מכבסת המילים”, עזב לימים את ישראל, “הפשיסטואידית”, לדבריו, מאוכזב ומיואש מהסיכוי כי תשתחרר אי פעם מקללת הכיבוש ומת בשנת 2009, בניכר, בטוסקנה.

בשבוע הקרוב יעלה פרק ב’ בפרויקט “עזה – הסיפור הלא מוכר”, שכותרתו: “קזינו בעזה: איך הפכה רצועת עזה (כמעט) לסינגפור של המזה”ת?”

אחריו יעלו עוד חמישה פרקים, שיחשפו רבדים לא ידועים נוספים מסיפור יחסינו הטעונים עם השכנה מדרום. אז, שווה לחכות!

להאזנה לפרק הבא:  חלק ב: קזינו בעזה

להאזנה לחלק א’ באתר: