פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
כמה אנשים אתם מכירים, שאפשר לספר עליהם כי הטביעו משחתת במו ידיהם, כשהם דוהרים על טורפדו של 300 ק”ג חומר נפץ, כמו על סוס, שמגבו הם צריכים לקפוץ ברגע האחרון? כמה לוחמים נועזים אתם מכירים ששמם הפרטי זלמן?
הוא היה גבר שבגברים, שהטביע לבדו, בתוך דקות את “האמיר פארוק”, 1,440 טון מעמס עם גדוד חיילים מצריים על סיפונה, בתחילת ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות.
אתמול זלמן אברמוב מת, בן 97, בשנתו, במיטתו במושב מרחביה בעמק יזרעאל. גיבור מקומי, מקובל על יהודים וערבים ומתווך ביניהם לעת מצוא שבע ימים וכבוד.
האליטה של העמק, נכדיהם וניניהם של מקימי המדינה, מפקדי חיל הים, ראשי מערכות הביטחון, שכניו הערבים, כולם באו להצדיע ולתת כבוד אחרון למורה הדרך לאנושיות, צניעות ואומץ בבית הקברות לרגלי גבעת המורה, בין השדות של מרחביה וסולם.
זה היה סיפור מעורר השתאות, אחד מהחביבים עלי, שפורסמו במשך השנים ב”פרות קדושות” פרק 31. מי הטביע את המשחתת פארוק.
זהו סיפור על חבורת היחפנים שייסדו את הקומנדו הימי ועל המדריך שלהם, פאשיסט איטלקי בשם פיורנצו קפריוטי שהתמחה בהטבעת אוניות בריטיות במלחמת העולם השנייה ואשר לימים קשר את גורלו עם הציונות ועם החבר’ה של יוחאי בן נון, לימים מפקד חיל הים, שיקבל את אות גיבור ישראל על הפעולה המוצלחת ביותר של הקומנדו הימי הישראלי הצעיר.
ברגע האמת, כשכבר ישבנו כמה שעות בסלון ביתו, סיפר אברמוב על המחזה שראה מהמים אחרי שקפץ מסירת הנפץ והתרחש הפיצוץ הגדול:
“…ואז היא קיבלה את המסה של המים בפנים ופתאום אני רואה את החרטום שלה יוצא לאמצע השמים. היה ירח קטן מאד, ירח ששוקע. ואז היא הזדקפה למעלה והתחילה לרדת. ככה, בדקות. הייתי עוד במים… בלי נשק, בלי בלוני חמצן, בלי חליפת אמודאים…”
הסולידאריות של חוליית סירות הנפץ הגיעה למבחן כשבן גוריון החליט להעניק אות גיבור ישראל למפקד הפעולה, יוחאי בן-נון, ולא לחבריו לפעולה; זלמן אברמוב, שהטביע את המשחתת במו ידיו, ויעקב ורדי, יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן.
אברמוב: “יוחאי בא אלינו ואמר: תשמעו חבר’ה, מה עושים? צה”ל עשה רק 11 אותות ‘גיבור ישראל’ לכל הצבא. אז אמרנו לו: תשמע יוחאי, אתה גם היית איתנו בים באותו לילה, אתה גם פיקדת עלינו, אז אתה תקבל את האות.”
וזה לא הפריע לך?
אברמוב: “לא הפריע לי בכלל. קיבלתי כל כך הרבה כבוד עם העסק הזה, באופן אישי… בגלל שכל אחד אומר: ‘זלמן הטביע את פארוק!’ אז לא היתה בעיה, זה הכל על שמי” (צוחק).
זלמן אברמוב, סירב להשתמש במילים גבוהות, כאשר דיבר על אותו לילה:
“זה תופס אצלי כמו סיפורי סבתא, כמו צ’יזבט… אני לא יכול להיפטר מזה. זה דבק בי…”
על מפתן הדלת, אחרי שכבר סגרתי את מכשיר ההקלטה, סיפר לי זלמן סיפור קטן על משמעותה של סולידריות אצל דור שהולך ונעלם:
בכל השנים, גם אחרי מותו של מפקדם, יוחאי בן-נון, היה לצוות הקטן של סירות הנפץ מנהג קבוע להיפגש לחברותא, בכל ערב של ה-22 באוקטובר, מועד הטבעתה של הפארוק.
באחרית ימיו ניהל בן-נון, את המכון לחקר הימים והאגמים. יום אחד סיפר בן-נון לאברמוב על המתנה היקרה שקיבל המכון שלו – ספינה שהמכס האמריקאי החרים מסוחרי קוקאין במיאמי. אבל, למרבה הצער, לא היה תקציב להביא אותה לארץ. זלמן אמר לו, שאין בעיה; החבר’ה מהשייטת של יוחאי יטוסו לאמריקה, וישיטו את הספינה לארץ בעצמם. וכך היה. זאבי הים הקשישים התאחדו שוב למבצע אחרון בים. הם טסו עם בן-נון למיאמי, הצטיידו באוכל במכולת מקומית והשיטו את המתנה במסע בן שלושה שבועות לארץ.
סולידאריות אלמנטרית, לא כל כך מובנת בימים אלה.
להאזנה או לקריאת הפרק המלא: מי הטביע את המשחתת פארוק.