Tag Archives: עמק יזרעאל

געגועי לזביידי, חלק א’:

לא פעם שאלו אותי אם אינני מתגעגע לעיר, שאותה החלפתי בכפר הקטן שבעמק, אותו ישוב הקרוי על שמו של אותו לורד אנגלי שהתחיל את כל הבלגן. היהודים קיבלו ממנו מכתב שלא יפסיקו לנפנף בו. הערבים טענו שהאיש הזה נתן אדמה שלא שייכת לו לעם שלא גר פה. אבל העובדות נקבעו.

במאה השנים שחלפו מאז, מושב בלפוריה, שנקרא על שמו, לא הופיע כמעט בכרוניקה התקשורתית, למעט מקרי טביעה, פה ושם, בערוץ הנחל שעולה על גדותיו בחורף או בעטיה של קבוצת כדורגל, הפועל בלפוריה, שהפתיעה בראשית שנות החמישים של המאה שעברה כשעלתה לליגה העליונה, וגם נכנסה להיסטוריה הספורטיבית כאחת מקבוצות ההגנה הגרועות בליגת העל, כשסיימה את העונה עם למעלה מ-100 שערי חובה.

אבל כששואלים אותי אם אינני מתגעגע לעיר שעזבתי אני עונה מיד ובכנות – מה פתאום, כולם באים לכאן!

לכן, כשהופיעו אצלנו היום פתאום עשרות ניידות משטרה ומג”ב ומסוקים חגו בעצבנות ממעל, לאחר שנמצאו בשדה הסמוך חפצים שהשאירו הבורחים מכלא גלבוע, לא התפלאתי כלל. פתחתי את שער הכניסה, הכנתי לאורח המכובד, זביידי, צלחת של סברס קר והתקנתי את המיקרופון. בוא תכנס, חביבי, זה יהיה אחלה פרק לפרות הקדושות…

געגועי לזביידי, חלק ב’. ראיון עם השטן:

תכנס יא חביבי, אל תפחד, אמרתי לו. הוא ניסה להתחבא מאחורי השיחים ליד השער של הבית אך משהבחנתי בו הוא הזדקף ולא ניסה לברוח. נדמה היה לי שפניו המוכרות מהפיצוץ שהשחיר אותן השחימו עוד יותר ודבלולי זקן מאובקי עפר כיסו אותם. הושבתי אותו במטבח והגשתי לו כוס מים קרים. אחרי שנרגע קצת הוצאתי את צלחת הסברס מהמקרר והנחתי לפניו. תעשה לי כוס קפה חזק, ביקש. אני מתגעגע לקפה של שאטה. אחלה קפה. וואללה, בלי הקנטינה היה יכול להיות יותר גרוע.

מגיע לך טלפון הביתה, אבל אולי לא כדאי עכשיו, הצטדקתי.

אתה צודק, כל המדינה שלך רודפת אחרי. אני יודע שבסוף יתפסו אותי, ככה זה, יש לכם צבא חזק, אבל לא ישברו אותנו. צחקנו עליכם, אבל אני מקווה שעכשיו החארות ממג”ב לא יתקעו לי כדור בגב. תגיד, יש לך את הטלפון של צביקה יחזקאלי?

בחייך, עכשיו שבת. איזה צביקה יחזקאלי יענה לך. הוא יותר דתי מהחברים החדשים שלך מהג’יהאד. אם כבר, תגיד, איך הצלחת לקבל העברה לתא האסלאמי?

שמע, אני יודע לדבר יפה וזאת ורדה מהשב”ס נמרחה עלי. כל יום נתתי לה מחמאות, כאלה קטנות. כל יום עוד אחת ועוד אחת. והשמנמונת הזאת ממש נדלקה עלי. היינו מדברים בכל הזדמנות, וצחקנו שיום אחד היא תבוא לגור איתי בג’נין. היא היתה מבריחה לי מדי פעם מתוקים כאלה מהקנטינה ואני הייתי מבריח לה נשיקות. היא היתה עובדת אצל מפקד האגף והתחלתי לזרוק לה, שאם ישימו אותי בתא אצל הג’יהאד אני אביא להם מידע חשוב. יש לי שם טוב, הרי עבדתי עם כולם, גם עם השב”כ וגם עם הרשות וכשאבו מאזן הגיע למחנה בג’נין לקחתי אותו על הכתפיים. אצלכם בשב”ס אוהבים את העצאפיר, המשת”פים בכלא, הם יכולים להביא הרבה מידע. ורדה דיברה עם הקצין שלה וזה היה מת מזמן להיכנס לתוך הלב של הג’יהאד. ככה העבירו אותי לתא שלהם.

זה באמת נכון שעבדת עם השב”כ הישראלי?

תשמע, אני חבר של כולם. ג’יהאד, חמאס, פת”ח, הרשות, השב”כ, כולם זונות. אנחנו חלשים וצריך להסתדר איתם. הישראלים הרגו את אמא שלי ואת אח שלי והם עדיין מחפשים נאמנות? אני עשיתי לשב”כ מה שעשה אשרף מרואן למוסד במצרים. שכנעתי אותם להכניס אותי לתא של עראדה ושל קאדרי מהג’יהאד, שאהיה העצפור שלהם. במקום זה ברחתי להם מתחת לרגליים, כמו ציפור והכנסתי קצת שמחה ללב העם שלי.

אבל איך חופרים מנהרה כזאת בידיים ריקות?

אתם היהודים, כנראה לא קוראים טוב את התנ”ך שלכם. אתה מכיר את הסיפור על מרכבות סיסרא, שטבעו בבוץ? זה היה בעמק יזרעאל, לא רחוק מהר תבור. מי שמכיר את העמק, כמונו, הפועלים הפלסטיניים, יודע שבגלל שהאדמה חרסית, היא מתנפחת בגשם ומתבקעת בקיץ. בגלל זה הבניינים נסדקים והמהנדסים שלכם אומרים שצריך לבנות על כלונסאות בטון. אבל האהבלים האלה לא הבינו שבית כלא זה לא בית מגורים בעפולה עלית. ככה הארכיטקט של שאטה סידר לנו מנהרה מוכנה. חבר שלי הוריד את התכניות מהאינטרנט ושלח לי. היה צריך לשבור רק קיר בטון אחד בשירותים וקצת לחפור בסוף. אתה יודע, בציפורניים זה לא מספיק, אבל ורדה עזרה לנו. כשתקימו ועדת חקירה אולי תגלו ואולי לא…

אבל תגיד, ההיגיון אומר שתברחו דרומה, לאזור ג’נין, למה הלכתם בכיוון ההפוך?

הבנו שאחרי ההשפלה הזאת, הצבא יכסה את ההרים ואת כל המעברים לג’נין. התכנית היתה לבלבל את הצבא וללכת הפוך, דווקא לכיוון צפון, ולנסות לעבור את הגבול ללבנון. נסראללה הבטיח לדאוג לנו. אחרי זה יש את טורקיה. יש הרבה אפשרויות. איך אתם אומרים, עם חזק לא מפחד מדרך ארוכה… או משהו כזה. טוב, עכשיו אני חייב להמשיך. תודה על הסברס והקפה. היה לי נחמד לפעמים להתעסק איתכם, אבל גם אכלתי הרבה חרא, כמו שאומרים. תסלח לי שלא אומר לך לאן אני ממשיך מכאן. אני עייף. מת לנוח. כתר חיראכ, סלאמאת.

לפני שחמק מבעד לשדרת הקקטוסים הוא נעצר, הסתכל עלי פעם אחרונה, וזרק; בחייאת רבק אחי, שום ד”ש לטלי פחימה, בסדר?

צילום: יוסי אלוני

 

ביום שישי התחלנו למסוק את הזיתים, מהר לפני הגשם שיבוא, אחר-כך תהפוך אדמת החרסית של העמק לבוץ טובעני ואי אפשר יהיה להסתובב בחוץ. אחד מחלוצי העמק תיאר את הבוץ המיוחד הזה “שאינו ניתן, לא לכיבוש ולא לייבוש ואפילו אסרנוהו בעבותות המלט וברתמת המדרכות, עדיין הוא פורץ ועובר על גדותיו, חודר לכל פינה ונדבק לכל נעל, נתלה כעין זר בשולי המעילים ונעשה אסקופה נדרסת לכל רצפה ואין ממנו מפלט…”

ולפני שמרכבות סיסרא יילכדו בבוץ ולפני שהפרי שכבר נקטף יחמיץ, תאופיק והחבורה, כמו בכל שנה, מחבקים את העצים שלי וחולבים את הפרי ליריעות הפרושות מסביב ולא עוצרים אלא לקפה חפוז בכוסיות נייר קטנות ולפת טבולה בזעתר ובשמן זית של השנה שעברה. בערבו של היום השני למסיק העמסנו את הכל על המרכבה הקשורה לאחורי הטריוס שלי ושמנו פעמינו אל בית הבד של דראושה באכסאל, למסור את הבאלות עם הזיתים ליונס, שמלהטט איתן, תלויות בצווארונן על שיני המלגזה, כמו במגרש מירוצים ולעולם לא מפשל ולא מפיל מהם ולו כזית.

כמו בכל שנה התור ארוך אל תוך הלילה והפלאחים מותשים מימי המסיק האינטנסיביים, אך הארומה החריפה הנישאת באוויר מפיחה בהם רוח חיים ובפנים שמחת בית השואבה. חזרתי הביתה לנוח עד שצילצל הטלפון האדום, שהעיר אותי משינה חטופה לקראת חמש בבוקר, לבשר שתורי הגיע, ממש כשהגשם התחיל לרדת.

בבית הבד עדיין חשוך למחצה ויונס – אלוהים, מתי הוא ישן – ממשיך לזגזג כנהג מירוצים עם באלות הזיתים הלא נגמרות על כף המלגזה שלו. דבר ראשון הוא יניח את שקי הענק עם הזיתים שלי בפתח בור הקליטה וכשהזית האחרון של קודמי יעלה על המסוע, גם שלי יישפכו לבור ויחכו לתורם בסבלנות. המסלול של הזיתים מכאן ועד לפח השמן עובר דרך מכונת כתישה אימתנית, “אמנדוני” חדשה, חצי מיליון דולר, שמיוצרת בבארי, באיטליה. בשעה שהזיתים שלי עושים את דרכם על הדרגנוע של האמנדוני אני חושב על אמא שלי, אוד מוצל, שעזבה את אירופה אחרי שואה שחיסלה את משפחתה והגיעה לנמל בארי באיטליה בדרכה לחיים חדשים בארץ ישראל. שמן הזית שלי הוא אולי התשובה ההולמת להיטלר, חלפה במוחי מחשבה בנאלית, אבל ניערתי אותה מיד, כיוון שהפרי כבר הגיע לברזי השטיפה, שניקו אותו מכל גרגר של אבק ומשם נשלח למסע אל תוך הקרביים של המכונה, שבהן להבי פלדה המחוברים לגל ארכובה עצום כוח התחילו לכתוש ולשנות את מצב הצבירה שלו מיחידות פרי קטנות, עגלגלות ומבריקות למין משחה נימוחה אפורה, שאחרי שעה ארוכה של כתיתה, ריסוק וערבול תשלח להפרדה בין השמן והמים בתוך סרכזת, מין צנטריפוגת ענק, שבהשוואה אליה מתגמדות סכרזות האטום האיראניות לממדים של משחק ילדים.

באביב אשתמש באותה שיטה, פחות או יותר, באמצעות מכונת הרדייה שלי שהיא מין צנטריפוגה ביתית קטנה, על מנת להפריד את הדבש מהחלות במכוורת שלי. הדבש והשמן לא מהווים פרנסה עבורי, ההוצאות גבוהות מההכנסות, אבל הם מכניסים לעולמי מתיקות ומרירות ואף יצרו קהילה קטנה של חובבים שמעדיפים את הטעם ואת הגידול האורגני שאני מיישם בגני. השנה יהיה מעט שמן, שליש מאשר בשנה שעברה. לא רק הסירוגיות הידועה של הזיתים גרמה לכך אלא גם החום החריג שהיה בקיץ. כל המגדלים סובלים מכך ובשנים הבאות המצב עלול להחמיר, ככל שמצבו של הכדור ימשיך להידרדר.

בינתיים,  גם בבית הבד של דראושה, נערכים לעידן החדש והקימו אגף חדש, כשר למהדרין, ובו מכונת אמנדוני מבריקה מהאריזה, חצי מיליון דולר, מחכה לרב, המשגיח, שיבוא וייתן את אות ההפעלה, והיא לא תופעל שנייה אחת לפני כן.

לפני שעזבתי את בית הבד עברתי, כמו כולם, ליד השולחן בכניסה שעליו משאירים הזייתיים בסולידאריות לבאים אחריהם צלוחית שמן טרייה שיצאה זה עתה מהמכונה, כמה פיתות וצנצנת מלח לחגוג את הספתאח עם קפה מר, סאדה. זר אחד בבגדי עבודה מוכתמים, כמוני, בצע עבורי חתיכת פיתה, טבלתי אותה בשמן ובמלח ועצמתי את העיניים מהמרירות המשכרת של הזהב הנוזלי שחלחלה לחיכי. אחר כך, ניגבתי את הידיים השמנוניות במכנסי העבודה שלי. “איד’א אנת זיאת מביין עלא הדומכ” – אם אתה עוסק בשמן – רואים על בגדיך, אומרים שם. הגעתי הביתה בגשם סוחף ששטף את כל עלי הזית שנותרו על הארץ מהמסיק.

#בוסתןבעמק

#פרותקדושותהבלוג

 

לפוסט בפייסבוק:

בבית הבד של דראושה 17.11.2020

2 בנובמבר 2020:

היום לפני 103 שנים שלח רוזן אנגלי, חבר במסדר הבירית מכתב למיליונר יהודי ובו הבטיח חבל ארץ שלא שייך לו לעם שעדיין לא הגיע לשם. “הצהרת בלפור” קראו לזה. מאז לא מפסיק הריב על אותו חבל ארץ נידח בין העם שקיבל את המכתב לבין העם שישב בו, וכולנו, אם נרצה או לא, שותפים לאותו גורל שהועידו לנו האנשים המוזרים האלה, ג’יימס ארתור בלפור, הלורד ליונל רוטשילד וידידם הקרוב, המושך בחוטים מאחורי הקלעים, חיים וייצמן, שנראה כאן בתמונה יחד עם בלפור בעת ביקור בבלפוריה.

 

לפני כמה שנים עזבתי את ירושלים שבה חלפו מרבית ימי הבוגרים ועברתי לחיות בנחלה משלי במושב בלפוריה בעמק יזרעאל, הישוב היחיד בעולם הקרוי על שמו של המבשר. לא נחלה של ממש ירשתי מהורי, אלא שדה ריק עם שאריות של גבעולי חיטה וברקנים, שהשתרע על מה שהיה פעם הבית והמשק של הדוד שמגגה, מצד אימי, שנענה למכתבו של הלורד האנגלי ובא מאמריקה ליישב את פלסטינה.

אביו של שמגגה, שהקדים לעזוב את אירופה והיגר לאמריקה היה לענף היחיד של משפחת אימי, ששרד את המלחמה הגדולה. ממקום מושבו באמריקה הוא רכש בראשית המאה שעברה נחלה בת מאה דונם בעמק, ש”שר הישימון שלט בו בכל”, במחיר של 240 דולר – שאותו ישלם ב-24 תשלומים שווים מדי שלושה חודשים. כמוהו עשו עוד כמה יהודים אמריקאים שהתאגדו ל”קהילת ציון”, וחלמו להיות פלאחים עבריים באדמת העמק. הם בנו, לראשונה בא”י, בתי בטון, שקיבלו את השם העברי הבלתי מוצדק “בתי המיליונרים”.

מרבית אדמות העמק נקנו ע”י יהושע חנקין, שכבר יכול היה להיות מיליונר בעצמו, היות והפך לאיל הנד”לן הגדול מכולם בתולדות הציונות, אחרי שרכש בימי חייו מאות אלפי דונמים. במהלך מסע הרכישות שלו הסתובב חנקין ברחבי העמק במין דיליג’נס שחור, כרכרה, שאותה נהג שוורצמן הזקן ממרחביה, שלא מזמן מצא אותה בנו, השכן שלי מבלפוריה בעל ידי הזהב, כשלד במחסן גרוטאות ושיקם אותו לתפארה, כפי שניתן לראות בתמונה.

שמו האמיתי של דודי היה הארי צבי גרשון מנדלסון, אך אצלנו במשפחה קראנו לו תמיד “שמגגה”, כינוי שהוא עצמו בחר, פשוט מפני שהיה שלומיאל חסר תקנה. כשהייתי ילד קטן פגשתי אותו פעם אחת כשהגיע מאמריקה לבקר את הורי ובעברית הארכאית שלו סיפר לי כיצד היה חולב את הפרות אך החלב, מעשה שטן, במקום לדלי מצא את דרכו תמיד לתוך שרוול חולצתו. “הייתי שמגגה”, הודה בפני והסביר בכך את נסיבות חזרתו לאמריקה.

ב-1925, באותה שנה שהדוד שמגגה בא לבלפוריה, הגיע גם הלורד בלפור לבקר בישוב והתקבל בכבוד מלכים. בתמונה הכמעט יחידה שנשארה מהביקור ההיסטורי יושבים לצידו של מבשר “הבית הלאומי”, נחום סוקולוב, חיים וורה וייצמן, חיים ארלוזורוב, ועוד אנשי מעלה. מאחורי גבו של הלורד עומד, זקוף ומחייך, ד”ר דב ברכאן, המקומי, שעליו נספר בהזדמנות אחרת. אבל דודי שמגגה לא נראה בה.

יש להניח כי לאחר שטעמו מהתקרובת הצנועה ביקש הלורד האנגלי להסתובב קצת ולבחון מקרוב את הישוב שנקרא על שמו ולצורך כך הוצע לו לעלות על הכרכרה של שוורצמן הזקן. אחרי סיבוב קצר ברחוב הראשי של הכפר הגיעו האורח ומלוויו אל הנחלה האחרונה בישוב, המשק של מנדלסון. דוד שמגגה, שהיה טרוד באותה שעה בחליבה של הפרות, כשהוא יושב על שרפרף בן רגל אחת, לא שם לב כלל שמבשר הציונות המעשית ניצב ממש בפתח הרפת שלו. הלורד האנגלי שהבחין מיד שמדובר בידיים שמאליות היות והחלב שיצא מפטמות הפרה לא עשה את דרכו כמקובל אל הדלי אלא ניתז לתוך שרוול חולצתו של החלבן, התקרב בשובבות אל הדוד שמגגה מאחור ולחש באוזנו משהו שהתברר כנבואה שתגשים את עצמה במהרה:

!Yankee, Go Home

שמגגה בבלפוריה, 1926

***

מאז אותו ביקור יחיד של בלפור בבלפוריה, שהתקיים ב-7 באפריל 1925, לא הגיע שוב לבלפוריה מקבץ כה רם מהאליטה הארץ ישראלית, כיוון שמיד לאחר אותו אירוע שקע הישוב באלמוניות, שכמעט לא הופרה במשך כ-95 שנה. שהרי לבד מקיומה של קבוצת כדורגל, הפועל בלפוריה, שהפתיעה בראשית שנות החמישים כשעלתה לליגה העליונה, וגם נכנסה להיסטוריה הספורטיבית כאחת מקבוצות ההגנה הגרועות בליגה, כשסיימה את העונה עם למעלה מ-100 שערי חובה, שנומקו בכך שהשחקנים לא התאמנו והגיעו למשחקים ישר מהרפת ומהפלחה – רק מעטים ידעו משהו על הישוב הקטן הזה.

***

בשבתות האחרונות, כמו בצמתים רבים אחרים בעמק ובכל הארץ, עומד קומץ מתושבי בלפוריה בכניסה לישוב עם שלטי מחאה כנגד היושב בבלפור. כשחשבתי על הנוסח היאה לשלט אותו אחזיק כמו מין “הצהרת בלפוריה” פרטית משלי, נזכרתי בדודי שמגגה, שאף שמעולם לא הזיק לאיש הוא בחר לחזור לאמריקה לאחר שהתברר לו שהוא לא-יוצלח גמור. “לך!” כתבתי על השלט שלי.

***

#בוסתןבעמק

#פרותקדושותהבלוג

 

מתי ואיך התחילה הבהלה ל”זהב הנוזלי”, כפי שכינה הומרוס את שמן הזית? האם מה שאנו מקבלים במסעדות הוא שמן זית אמיתי? איך מזהים שמן זית מזויף ואיך לא נופלים בפח וקונים פח שמן זית איכותי? למה השמן כל כך יקר בארץ? וגם: איך, לכל הרוחות, צריך להגיד: סורי או צורי?

בעוד עונת המסיק בעיצומה, והשמן שוצף בבתי הבד – יצאנו לבדוק כמה מההנחות המקובלות על שמן זית וגידול הזיתים. בדרך עשינו קורס קצר בטעימות שמן והתוודענו לכמה מסיפורי הפולקלור הנפוצים בין הפלאחים, המוסקים ועוצרי השמן בבתי הבד.

חצינו במסענו את בקעת בית-נטופה ואת כפרי הבידואים בועיינה ונוג’ידאת, טיפסנו להררית לפגוש את ארכיאולוג הזיתים ומומחה הטעימות דוד עיטם, ירדנו לעמק יזרעאל לדבר עם מדריך הזיתים הותיק ראובן בירגר וקינחנו בשיחת זייתים עם נג’יב אבו-רקיה בכפר מייסר במשולש. 

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (רצוי):

תמונה ראשית: מסיק זיתים בכרם שלי בעמק יזרעאל

תמלול פרק 44: בעקבות הזהב הנוזלי – מסע בארץ הזיתים

14 בנובמבר 2018

מאת: יזהר באר

זוהי עונת מסיק הזיתים וזו הזדמנות לבחון כמה מהמיתוסים הנפוצים על שמן זית וגידול זיתים, והם רבים. שאלו את עצמכם, למשל, כך:

האם שמן הזית שאתם אוכלים במסעדות אמיתי?

האם שמן זית טוב צריך להיות ירוק-כהה, חריף ומר?

האם שמן זית מונע השמנה?

האם טיגון בשמן זית מזיק לבריאות?

האם הריסוסים בכרמי הזיתים מרעילים את הפרי?

האם תוספת מים לעצי הזית לפני המסיק תגדיל את כמות השמן?

האם מקור “הזית הסורי” הוא לא מסוריה, אלא מצור, בלבנון, כמו שכתוב בויקיפדיות?

אם עניתם/ן על כל השאלות הללו בחיוב, אז טעיתם. תשובת המומחים היא לא רבתי.  

גם אני חוטא בגידול זיתים, למאכל ולשמן. נו טוב, רק קצת, משהו כמו 200 עצים, שלא נותנים ממש פרנסה, אבל מעניקים שמחת חיים ומעוררים השתהות גדולה. ובימים אלה אנו מצויים בעיצומו של המסיק ותיכף יגיע “הזהב הנוזלי”, כפי שקרא לו הומרוס, גם אל מטבחנו.

במסענו לבירור הסודות והמיתוסים הרבים שנקשרו בזיתים, ביקשנו לגלות את הסגולות האמיתיות של שמן הזית; בדרך עשינו קורס קצר בטעימות שמן והתוודענו לכמה מסיפורי הפולקלור הנפוצים בין הפלאחים, המוסקים ועוצרי השמן בבתי הבד.

חצינו במסענו את בקעת בית-נטופה ואת כפרי הבידואים בועיינה ונוג’ידאת, טיפסנו להררית לפגוש את ארכיאולוג הזיתים ומומחה הטעימות דוד עיטם, ירדנו לעמק יזרעאל לדבר עם מדריך הזיתים הותיק ראובן בירגר וקינחנו בשיחת זייתים עם נג’יב אבו-רקיה בכפר מייסר במשולש. יצאנו לדרך… 

***

דוד עיטם, ארכיאולוג, מומחה בתעשיות קדומות, חוקר את תעשיית שמן הזית העתיקה בארץ-ישראל. הוא גם מייצר שמן זית בעצמו, שזכה בפרסים רבים והוא גם מומחה ומדריך לטעימת שמן זית.

באר:  מה התאריך המוקדם ביותר עם עדויות לייצור שמן?

עיטם:  בארץ, ובכלל באגן הים התיכון, זה התפתח בו זמנית – מדובר על התקופה הניאוליתית, כלומר, כ-7,000 לפני הספירה…

באר:  לפני 9,000 שנה?

עיטם: כן. זאת התקופה של ראשית החקלאות.

באר:  ואיפה העדויות הללו נמצאות?

עיטם:  במים. בים. בשני אתרים בא”י שכוסו על ידי הים. בעתלית ים ובנווה ים. שם מצאו גרעינים ואגן שבו עשו את השמן שנקרא במקרא “שמן רחץ”. זה שמן כתית. שמן כתית נעשה באמצעות כתישת, כתיתת הזיתים. אתה מניח משקל כבד עליהם ונוזל הפרי נקווה באגן. שמן רחץ זה כשאתה מכניס את הזיתים הכתושים לתוך מים חמים והשמן שהוא קל יותר צף ועולה על פני המים.

באר: ואת זה עשו כבר אז? איך מחממים את המים?

עיטם:   לוקחים חלוקי אבן ושמים אותם במדורת אש וזורקים פנימה.

באר:  אז מתי בעצם התחילו לייצר שמן בשיטות המסורתיות, המוכרות מהמאה ה-20?

עיטם:  הדוגמא לייצור שדומה למסורתי היא עם המצאת הבורג במאה הראשונה אחרי הספירה. הרומאים המציאו את הבורג שלוחץ גוש של זיתים שעטוף בחבל או בארגז כזה…

באר:  אז אפשר להגיד, שכמו שלמכונית יש ארבעה גלגלים והגה – גם למכונית הראשונה וגם למכונית האחרונה, שיצאה מפס הייצור של מרצדס – אז כך גם ייצור השמן, בסופו של דבר, העקרונות נשארו די דומים: לחץ, איסוף, הפרדה…

עיטם:  שלושת השלבים; כבישה, ריסוק והפרדה היו אז ונשארו גם היום.

באר:  מה אנחנו יודעים על ממדי גידול זיתים באזור שלנו לאורך אלפי השנים האלה?

עיטם:  כמובן, שכמות הזיתים גדלה עם כמות האוכלוסיה. השיא היה בתקופה הביזנטית שהיו בארץ זה שני מיליון איש אבל, ובתקופת הברזל, ובמיוחד במאה השביעית לפנה”ס, אחרי נפילת ממלכת יהודה, בממלכה הקטנה שהייתה וסאל של האשורים, עקרון הפלישתית, בתל מקנה, שם מצאתי  בסקר 100 בתי בד על פני השטח.

באר:  למה שימש השמן זית בתקופות הללו?

עיטם:  ראשית למזון, כיוון שהוא היה מקור השומן העיקרי, כי בשר בעלי חיים מיעטו לאכול.

באר:  ואת זה גם פשוטי הארץ הירשו לעצמם?

עיטם:  כן. כל אחד שתה לפחות ליטר יין ביום. עבדים, מלכים… כדי לא להשתכר הם היו מוהלים במים ביחס אחד לשלוש.

באר:  ליטר ביום? פלאח כפרי היה מסוגל לעבוד ככה?

עיטם:  בודאי. תן יין לכורתי העצים ולהלך במדבר..

באר: אז היו עשרות אלפי דונם של כרמי יין?

עיטם:  נכון. הנוף הזה נעלם עם הכיבוש המוסלמי והחרם על היין…

אנחנו צרכני יין מאד עלובים. אנחנו שותים היום ארבעה – שישה ליטר בשנה, בעוד הצרפתים שותים 82 ליטר, והיוונים 78. שמן זית אותו דבר; אצל הערבים ה”מוני”, המסורתי, היה 18 – 20 ליטר לאדם. אצל האדם העברי היום, חוץ מחריגים כמוני,  זה כלום, ממוצע של ליטר, ליטר וחצי שמן זית בשנה.

באר:  אז כשאנחנו מדברים על מיתוסים שקשורים בזיתים, מהם הטעויות של האנשים?

עיטם:  הסיפור הזה מצחיק – שאתה מחכה לגשם, כי אז מתרבה השמן. שהזית תופח אחרי הגשם הראשון ומתרבה השמן. אין לזה כל שחר, זה עניין של הבשלה, של זן ושל תנאים.

באר:  זה לא נכון שמים מוסיפים שמן לפרי?

עיטם:  שום דבר.

באר:  אבל כשהעצים סובלים מעקת מים הזיתים מצטמקים…

עיטם:  זה סיפור אחר. הזית צריך לקבל 200-300 מילימטר גשם בשנה. זה לא הרבה. הסיבות להצטמקות הן לאו דווקא יובש. זו מחלה. יכולה להיות ירידה בכמויות הפרי בגלל מחסור במים אבל לא באחוזי השמן. הסיפור הזה שאתה משקה אותו אחרי שיש כבר זיתים זה כפרות.

מומחה לטעימות דוד עיטם (באמצע)עוד נתון, ששמן זית צריך להיות חזק, חריף ולצרוב לך בפה, אחרת זה לא שמן אמיתי.

באר:  אבל יש קשר לחריפות ולמידת האנטי-אוקסידנטים…

עיטם:  חריפות זה עניין של זן. בזית צריכים להיות שלושה מרכיבים:

פירותיות (Fruity), שזו ארומה, טעם וריח של עשבים, פירות ועלים. מרירות  (Bitterness), במידות שונות, תלוי בזן, וחריפות (Pungent) – מרגישים צריבה קלה, כמו של ויסקי.

עכשיו, אם אתה ממתין עם הזיתים אחרי המסיק, אם אתה אוסף זיתים מעל פני הקרקע, אם אתה לא מרסס והזיתים נגועים, אז השמן מקולקל. זו החריפות.

באר:  חריפות קשורה לקלקול?

עיטם:  “חריפות” במרכאות. כשפשוט השמן צורב לך בפה. והוא לא צריך לצרוב – שמן הוא מוצר עדין ביותר.

באר:  מה היכולת של טועמים לזהות שמן מזויף? אפשר לזהות?

עיטם:  כן, אבל במעבדה.

באר:  אבל טועמים מדופלמים יוכלו לזהות שמן שנמהל?

עיטם:  כן. בטח!

באר:  אתה מסוגל לזהות?

עיטם:  ודאי!

באר:  איך?

עיטם:  בשמן כזה אין את המרכיבים ההכרחיים בשמן זית. אני גם מסוגל, פחות או יותר, לזהות את הזן, לפי הטעימה. הטעימה לא באה במקום הבדיקה.

באר:  מהן שיטות הזיוף המקובלות, שאתה נתקל בהן?

עיטם:  הזיוף הכי רווחי זה ערבוב של שמן זית ושמן סויה.

באר:  ואת זה אתה מזהה בטעימה?

עיטם:  לא רק בטעימה. המסעדות הערביות והמזרחיות, בכדי לא להסתבך עם האשכנזים הם מוהלים. הם שמים קצת שמן סויה וקצת שמן זית חריף, כלומר מקולקל, וככה הם מסודרים. אתה מרגיש את זה.

באר:  צבע השמן קובע משהו בזיהוי?  

עיטם:  לא. לכן, אתה רואה שכוסות הטעימה כאלו כהות ולא שקופות… הצבע נקבע עפ”י הזן ובהתאם למידת ההבשלה.

באר:  אם מגישים לך שמן זית במסעדה, איך אתה יודע שהוא מקולקל?

עיטם:  כי יש בו חריפות. הוא התחמצן.

באר:  אבל לשמן זית סורי יש הרי חריפות טבעית, לא?

עיטם:  לא. יש בו מרירות טבעית. יש בו עודף של טעמים…

עכשיו מתחילים המיתוסים של היהודים והבינלאומיים. המרירות החזקה בשמן זית היא זיוף. יש שמן שמגיע מספרד, מריר, חבל על הזמן. זה לא צריך להיות קיים – המרירות בשמן זית היא מאד עדינה…

באר:  מה הסיבה למרירות החריפה?

עיטם:  הם מוסיפים חומרי צבע וחומרי מאכל. לפעמים אם השמן מתקלקל אתה גם מרכך את שמן הזית ואז הם מוסיפים גם צבע ירוק וגם מרירות. אשכרה מרירות.

באר:  ואת זה אתה מזהה בטעימות?

עיטם:  בטח. בטעימה גסה.

באר:  אז בעצם שמן זית חריף שאנחנו מקבלים במסעדות זה שמן שהתקלקל?

עיטם:  אתה תראה בטעימות את ההבדל בין עיפוש וקלקול של השמן..

באר:  והתוצאה של עיפוש וקלקול זו חריפות יתר?

עיטם:  כן. לפעמים זה גם מתיקות, כי השמן תוסס.

באר:  איך מתחיל הקלקול של השמן?

עיטם:  זה מתחיל בקטיף, בטיפול בפרי. כשהוא לא מרוסס – הם צודקים כשלא מרססים –  אבל הזבוב עוקץ ויוצר רימה. בשר. אתה כובש בשר וחומר אורגני זה כמובן מתקלקל.

באר:  אחד המיתוסים הוא שריסוס לא בריא, מצד אחד, אבל אם לא מרססים בהסתברות גדולה ששמן הזית יתקלקל בגלל עקיצות הזבובים?

עיטם:  הריסוס הוא בריא – בניגוד למיתוס. מכיוון שהריסוס נעשה בשלב מתקדם של הגידול – בהתמיינות. אתה לא מרסס כשהזית בשל. עד המסיק הריסוס מתפרק לחלוטין.

בקניית שמן – איך אתה בוחר שמן זית? אומרים לי: תמליץ לי על שמן זית טוב. אני לא יכול להמליץ על שמן זית טוב. יש מעט מאד יצרנים או מוכרים ששומרים על הרמה. אני מכיר בודדים. העניין של הזן. רוב הדברים מאובחנים בטעימה.

אומר היהודי הנבון, זה שלא מסדרים אותו – אני בא לבית הבד וקונה מן המיכל. לא מערבבים ולא כלום. באירופה אתה קונה שמן זית חודשיים אחרי המסיק. למה? כי בשמן שאתה עוצר יש אובר-ארומה ואובר-טעם ואתה לא יכול לאבחן שום פגם שלו. אם הוא מקולקל נורא הוא מריח כמו מסיבה, חבל על הזמן. אתה צריך לחכות שהוא יסתנן וישקע, ורק אז, אחרי שהוא נרגע חודשיים – שלושה, אתה יכול לאבחן אותו.

באר:  אז מה עושה האדם הפרטי שאין לו מעבדה משלו?

עיטם:  הוא קונה בקבוק עם תו תקן מיצרן ותיק… שמן זית מוכרים לשנה. גם השמן הטוב ביותר מתקלקל אחרי שנה. גם אם הוא מיוצר ומאוחסן בצורה אידיאלית. מכיוון שיש בו הרבה חומרים אורגניים והוא לא מזוקק, הוא מתקלקל.

באר:  מה עושה לנו שמן זית איכותי שהתקלקל, הוא מזיק?

עיטם:  בשוליים. הוא לא בריא – בוא נאמר. הוא לא נותן את האיכויות של שמן מבית המרקחת של הטבע. “נוזל הזהב”, כך הומרוס הגדיר אותו. עובדה שהערבים שותים אותו ולא מתים…

על שורשי הזית: זית יכול לחיות בחצי על חצי מטר. זה גם היתרון שלו, שעם מעט מאד קרקע הוא גדל. בניגוד לצמחים אחרים הוא לא שורשי – קל לעקור אותו.

באר:  אז כל המיתוסים הקולקטיביים הללו, שכמו הזית השורשי ככה גם אנחנו…

עיטם:  ולכן הצברים עוקרים ושורפים לערבים את הזיתים בשטחים… בלאומיות הפלסטינית יש לזה אותנטיות, כיוון שמעבר למיתוסים שמן הזית הוא הבסיס הקיומי שלהם…

שאלתי את עיטם גם על מיתוס “הזית הסורי”, שהרי בכל מקום כתוב שאנחנו טועים:

באר:  כולם אומרים זה לא “סורי” אלא “צורי”, מצור בלבנון. יש עדות חיצונית שמחזקת את הגרסה שזה סורי ולא צורי?

עיטם:  רוב הזיתים מהזן הסורי הם מסוריה. בעוד שהזיתים בירדן, בישראל ובגדה המערבית הם “נבאלי” בלאדי. בצור יש כמויות קטנות מאד של זיתים ולא הגיוני שמשם הוא יפיץ את זרעו.

באר:  גם אם נלך אחורה, לתקופה הפניקית?

עיטם:  אתה רואה כמה קשה לך להיפטר מהמיתוס הזה? זה מיתוס שהציונים זורקים במסגרת המיתוסים האלה…

באר:  למה? במה צור טובה יותר מסוריה?

עיטם:  הרבה יותר טובה (צוחק). הבאת משם עצים לבית המקדש, בחייך. חירם היה סאחב (חבר). והיו לנו מלכות – איזבל לא מצור?

באר:  המיתוס הזה מושרש כמו עץ זית…

עיטם:  אצלך (צוחק)…

באר:  למה אצלי, תפתח את כל האנציקלופדיות… (בויקיפדיה, זני הזיתים: “זית סורי – … מקורו בלבנון מקרבת העיר צור ומכאן השיבוש בשמו, שכן הוא צורי ולא סורי”).

עיטם:  כן, נורא, נורא…

באר:  אז מה עושים נגד זה?

עיטם:  אומרים שזה סורי! (צוחק)

***

מאיפה לספרדים יש מים

ראובן בירגר, מגדל זיתים מכפר-קיש, היה המומחה המקצועי הראשי של משרד החקלאות לגידול זית ושקד במשך 30 שנה והיום הוא מגדל זיתים ומדריך פרטי של חקלאים.

באר:  תתקן אותי אם אני טועה במה שאני אומר עכשיו: בישראל יש כיום סדר גודל של 350 אלף דונם של מטעי זיתים, מרביתם גידולי בעל. ללא השקיה. בארץ פועלים כ-130 בתי בד שמפיקים 13 אלף טון בשנה…

בירגר:  13 אלף זה בשנה לא הכי טובה. אפשר להגיד 15 אלף בשנה טובה.

באר:  כשאנחנו מדברים על צריכה מקומית ממוצעת סביבה 18,000 טון, שזה בערך 5,000 טון יותר מהתפוקה. כלומר, היצור זה סדר גודל של 70 אחוז מהתצרוכת השנתית. אנחנו מייצרים בין 70 ל-80 אחוז מהדרישה של השוק המקומי. והשאר ייבוא. אם אנחנו מדברים באחוזים מהתפוקה העולמית זה פחות מאחוז אחד.

בירגר: הרבה פחות. התפוקה העולמית היא 3 מיליון טון. זה יותר קרוב לחצי אחוז.

באר:  ולמעשה הרוב המכריע של שמן בעולם מיוצר באגן הים התיכון.

בירגר: כן.

באר: אתה יכול להגיד משהו על מחירי השמן כי תמיד מדברים על זה שבארץ יקר, באירופה זול: באיטליה זול, ביוון זול…

בירגר:  איטליה זה לא  זול. איטליה באירופה הכי יקרה. אם אתה רוצה אני יכול להראות לך גרפים, באיטליה המחיר היום, הסיטונאי, הוא שישה וחצי יורו. זה לא זול וזה המחיר הסיטונאי. המגדל בישראל מקבל 19 שקל לקילו. כל השאר זה בדרך, בשרשרת השיווק.

רוב האנשים מוכרים בסיטונאות. אני למשל, שאני מגדל גדול, חייב למכור את זה במכירה סיטונאית, עשרות, לפעמים גם 100 טון, אני לא יכול למכור אותו לאחד, אחד.

חלק מהבעיה זה הרגולציה שלנו ולכן המחיר כאן יקר. לא בגלל שום דבר אחר.

באר: איפה קופץ המחיר?

בירגר: המגדל מקבל 19 ₪ לקילו.

באר:  אז אתה אומר באיטליה יקר…

בירגר:  וביוון, ספרד, תוניס. ביוון ובתוניסיה המחירים די זהים והיום הם סביב השלושה יורו. בסיטונאות.

באר: אז איפה המחירים מתרוממים?

בירגר:  אני אסביר. גם 19 ₪ לקילו למגדל זה בסדר אבל היה גם 17 והיה 18. עלות היצור בארץ לחקלאים היא 18 שקל לקילו. וזה נובע מהבעיות הרגולטוריות שיש בישראל;

מחיר המים בישראל אין לו אח ורע בעולם. מחיר המים בישראל הוא בערך פי ארבע וחמש מכל מחיר הכי זול שאני אחשוב עליו ממקומות אחרים בעולם. ואת זה הממשלה קובעת. בספרד לא מחייבים על קוב מים שנמצא מתחת לאדמה. את מי ששואב את זה. מה שעולה לו זאת עלות השאיבה. אצלנו זה גם עלות השאיבה וגם עלות ההתפלה שאנחנו משלמים היום. ז”א את המחיר האלטרנטיבי.

באר:  ומאיפה לספרדים יש מים?

בירגר: בדיוק מאיפה שהיה לנו. מהנהרות, מהאגמים.. הם לא מתפילים והם לא משתמשים בכל המים המושבים שלהם, מה שבישראל החקלאים עושים את זה. בישראל רוב המים המושבים נשלחים חזרה לחקלאות והחקלאים משלמים עליהם חלק מההוצאות של ההתפלה ושל הטיהור של המים. בספרד כל זה לא קורה. והדבר האחרון זה המע”מ. באף מקום בעולם אין 17 אחוז מע”מ על מזון. יש מע”מ, גם 17 וגם 20 אחוז, אבל על טקסטיל מיוחד, על מכוניות –  לא על מזון. על מזון בכל העולם יש מדרגה נמוכה יותר – או בכלל אין או 7%-8% כמו בארצות הברית ספרד והאיחוד האירופי.

באר:  והכשרת הרבנות, כמה זה מוסיף?

בירגר:  זה לא מעט. תראה, העבודה של בתי הבד בארץ הרבה יותר יקרה. למה? כי עובדים רק חמישה ימים בשבוע. יומיים מושבתים. שישי – שבת לא עובדים. בחוץ לארץ, לא עובדים . 24/7. המכונות, אנשים שצריכים לקבל שכר – הכל עולה יותר. עומדת מכונה שעולה אולי מיליון שקל ואי אפשר לעבוד איתה, כי זה שבת.  שישי-שבת. בשישי בית הבד לא מקבל…

באר:  חוץ מאצל הערבים…

בירגר:  כן. אבל כשאני מוכר מאה טון אני לא מוכר לערבים. אני מוכר לאיזו רשת שתשווק את זה. ברשתות זה רק בד”ץ. זה אפילו לא רבנות. זה רק בד”ץ. העלות הנוספת הזו יכולה להגיע ל- 2-3 שקלים לקילו שמן. רק הדבר הזה. 10 אחוז מהמחיר הסופי.

אז יש לנו ככה, מחיר המים שהמדינה קובעת, הכשרות שהמדינה קובעת, והמע”מ שהמדינה קובעת. תן לנו את אותם תנאים ואנחנו נהיה הרבה יותר יעילים מכולם.

באר:  ואין לכם לובי שיכול לשנות את המצב הזה?

בירגר:  במצב הזה אני לא רואה איך זה משתנה. אין לובי ואין גם עניין לשנות את המצב…

באר:  אז במצב הזה יותר זול לייבא גם את השמן היקר של איטליה?

בירגר:  יש מכס על השמן בגובה של שישה שקלים. אבל תראה, כשאתה קונה עכשיו ביורו המחיר הוא בעצם 2.80 נכון לשבוע האחרון. תכפיל את זה בערך היורו זה 12 ₪ לק”ג שמן. ותוסיף לו עוד את השישה ₪ אנחנו מגיעים ל-18 ₪. לכן המחיר הסיטונאי למגדל בישראל לא יעלה השנה. למרות שחסר שמן, חסר הרבה מאוד שמן. לעומת זאת, בשוק המקביל, בסקטור המיעוטים, שם לא צורכים שמן מהסופר שם רוכשים שמן בפחים. מחיר הפח היה בשנה שעברה 500 ₪, שזה גם הרבה, והשנה כבר 700 ₪. עליה של ארבעים אחוז…

באר:  פח של 18 קילו?

בירגר:  פח של 16 ק”ג שזה 18 ליטר. 16 קילו זה 18 ליטר. תחלק את זה יוצא יותר מ-30 ₪ לקילו. לקונה. בלי מע”מ.

שם טוב לשמן טוב

באר:   כמה זני זיתים יש ומה העיקרים שבהם?

בירגר:  יש אלפי זני זיתים בעולם. בארץ יש מעל 100 נגיד באוסף של וולקני, אבל במסחרי יש סביב 20 לא יותר מזה.

באר:  חלקם הם חדשים, לפני 30- 40 שנה היו הרבה פחות?

בירגר:  עד תחילת שנות ה-90 בסקטור היהודי לא גידלו בכלל זיתים לשמן, רק זיתים למאכל. גידול זית לשמן התחיל רק בשנת 93.

באר:  עד אז לא גידלו זיתים לשמן? מאיזו סיבה?

בירגר:  לא! מסיבה כלכלית, זה היה מאוד נמוך. אחר-כך התחיל טרנד בעולם של הבריאות…

באר:  כלומר, לא היה שם טוב לשמן עד אז?

בירגר:  כן…

באר:  עד 93, לא ייאמן, זה אתמול…

בירגר: כן. ולא היו כל הזנים, היה זן אחד “מנזלינו” בסקטור היהודי ועוד שני זנים אחרים. ו”סורי”  אצל הערבים. זה מה שידעו.

באר:  אז בעצם שנת 93 מתחיל “הטרנד”, אפשר לקרוא לזה כך? ואיך זה בא לידי ביטוי בשנים הראשונות?

בירגר:  כן. נטעו הרבה שטחים והביאו גם יותר שמן זית מחוץ לארץ… גם בארצות הברית, עד סוף שנות השמונים הצריכה היתה נמוכה מאוד. זה עלה בבת אחת מרגע שעלו האלמנטים הבריאותיים בזה…

באר:  מהם הזנים שנכנסו בשנים האחרונות, חוץ מהסורי?

בירגר:  יש את הזן שפותח כאן בארץ ונקרא ‘ברנע’. אי-אפשר להגיד עליו שהוא הזן הכי טעים, אבל הוא בהחלט שמן באיכות סבירה מאד והוא נותן הרבה שמן.

באר:  איך מפתחים זן, הוא פותח בהנדסה גנטית?

בירגר:  לא, לא. את הברנע מצאו אחרי 67′ בקדש ברנע. בצד המצרי היתה תחנת ניסיונות של הבריטים ושם היו כמה עצים, אחד מהם היה ברנע. אף אחד לא יכול להגיד מי הביא את זה לשם ואיך זה בא לשם, בכל אופן, פרופסור לביא ממכון וולקני הביא אותו ופה בארץ עשו לו קצת  סלקציה ומשם יש לנו אותו.

באר:  רגע, הברנע נותן יותר שמן ומבחינת האיכות של השמן?

בירגר:  האיכות היא בינונית. נגיד ככה. יש לו קצת פחות ממרכיבי הבריאות, מה שנקרא פוליפנולים (אנטיאוקסידנטים, נוגדי חימצון, שמשפרים את ההגנה של הגוף מפני התפתחות תאים סרטניים ומונעים בליה והזדקנות של תאי הגוף). שמן פה בארץ והוא גם לא יציב כמו הפיקואל, למשל. אבל הוא שמן בהחלט טוב.

ויש מה שהבאנו מחו”ל. בינתיים, פיתחו עוד כמה זנים פה בארץ, כמו האסקל.  יש לו היום איזה בעיה שנתגלתה רק אחר כך – הוא באמת מכונת שמן, אחוזי שמן גבוהים מאד, יבולים טובים, אבל צריך למסוק אותו מוקדם יותר לשמן. זה השנים שפיתחו כאן בארץ.

האחרים, כמו בחו”ל, יש לנו את כל הסדרה, החל מספרד – ‘פיקואל’, ‘אוחיבלנקה’ – שזה גם למאכל וגם לשמן, ‘ארבקינה’. מאיטליה יש לנו “לצ’ינו – פרונטויו”, שזה מטוסקנה –  יש עוד כל מיני, אלה העיקריים. מיוון יש לנו “קורינייקי”…

באר: מה ההבדלים העיקריים ביניהם, יש לאחד הזנים יתרון בולט?

בירגר:  זה הכל מיתוסים. כל אחד מאמין שהזן שלו הוא הכי טוב.

באר: חחח… אז לי יש פיקואל, מה אתה יכול להגיד עליו?

בירגר:  הוא שמן מאוד יציב. יש מיתוס על העניין של הטיגון, אז הפיקואל הוא השמן הכי עמיד בטיגון. בניגוד ליין – שמן שעומד יכול רק להתקלקל. טוב יותר הוא לא יהיה. אז הפיקואל נשמר הכי טוב, מכולם.

באר: דיברת שהוא יותר סירוגי?

בירגר:  כן, הוא יותר סירוגי מהברנע.

באר:  מה גורם לסירוגיות הזו של שנה כן ושנה לא?

בירגר:  יש מעכב בזרע. בעובר. ככל שיש יותר פירות על העץ אז יש יותר עיכוב. זה הכל…

באר:  כלומר, ככל שיש שנת ברכה, השנה העוקבת תהיה פחות טובה?

בירגר:  פחות טובה. בדיוק ככה. איך שהוא עד חודש יוני תוריד את מספר הפירות באופן ידני או אפילו בריסוס תוכל להקטין את הסירוגיות.

באר: כלומר, אפשר לשנות את זה ביד אדם?

בירגר: כן. אתה עושה גיזום נמרץ לקראת שנת השפע. אתה מוריד את מספר הענפים הנושאים פירות, אז דיללת מראש את כמות הפרי שתהיה באותו עץ, מצד אחד. מצד שני שינית את המאזן ההורמונלי של העץ לכיוון של צריכה. וזה עובד. זה לא  100% כי אחר-כך צריך גם שיהיה חורף קר יחסית.

באר: תתקן אותי אם אני טועה – יש מיתוס שאומר, שעץ זית שלא מושקה נותן שמן יותר איכותי. יש בזה משהו?

בירגר: תראה, השאלה למה אתה קורא איכות? קודם דיברנו על העניין הזה של הפוליפנולים. הפוליפנולים הם חומרים מסיסים במים. כשהזית מלא במים, בהפקה, בחלק מבתי הבד, אז הפוליפנולים יוצאים עם המים. הפוליפנולים הם גם חומרי הטעם; הם החריפות והמרירות שבשמן. אז ככל שיש בפרי יותר מים אז יהיה פחות מזה. אבל השאלה כמה?  אתה יודע, יכול להיות שיהיה בזית כמו ‘קורטינה’ שהוא מאוד מאוד מר, אנשים מן הישוב לא יכולים לאכול אותו ככה. אם יש לו 500 מיליגרם פוליפנולים אדם נורמלי לא יכול לאכול את זה.

 באר:  אז בוא נגיד ככה, בטוב בעולמות האפשריים יש איכר שרוצה לגדל זיתים רק לצריכה עצמית מה המיטב שהוא יכול לעשות מבחינת השקיה?

בירגר:  אתה משקה בשביל לקבל את היבול המיטבי באיכות המיטבית. זיתי מאכל אתה משקה הרבה יותר. כי לא איכפת לי שם. בזיתי מאכל אני מוכר בעצם מים למפעלים. הם כבר שמים את הטעמים. לשמן אנחנו בד”כ משקים כ-60% ממה שמשקים למאכל, בשביל ללכת על החבל הדק הזה שבין האיכות והכמות. באילת לא משקים כמו במטולה. לאורך הארץ, בהתאם להתאדות ולקרקע.

באר:  ובעין בלתי מזוינת אפשר להסתכל על הפרי ולדעת?

בירגר: לראות ולדעת שהוא לא מצטמק. לשחק כל הזמן על הגבול בין ההצטמקות למלאות.

באר:  בוא תגיד לנו, יש דבר כזה זיתים שחורים וזיתים ירוקים?

בירגר:  לא, כל זית הוא בסוף שחור.

באר:  ומה זה זיתים מושחרים?

בירגר:  זיתים מושחרים זה זיתים לכבישה, שמגיעים למפעל ירוקים. כל זית אם תשאיר אותו בנוזל הוא ישחיר. הוא מתחמצן אז בחוץ הוא ישחיר. למעשה משחירים זית ע”י בעבוע של חמצן. פשוט אוויר. מכניסים קומפרסור, שנותן אוויר לבריכה ויוצר חימצון של הזיתים והם משחירים. בשביל למנוע את החזרה כאשר אתה מפסיק לחמצן והנוזל מכסה אותם, נותנים להם – נקרא לחומר בשמו: טבעגלוטמט (גופרת הברזל) שהוא תכשיר של ברזל שהוא דבר לא הכי בריא, בלשון המעטה.

באר:  למה לא אוסרים על דבר כזה?

בירגר:  גם נתרן לא בריא יותר מדי. זה בערך אותו דבר…

באר:  אז מי שקונה זיתים שחורים מה הוא צריך לבדוק?

בירגר:  צריך לבדוק. חייבים לכתוב על התווית: “מושחרים”. חייבים. יש מה שנקרא ‘טבעי’, אז הוא לא יהיה שחור לגמרי. הוא יהיה סגלגל כזה.

באר:  בוא נדבר על ריסוסים. הרי כולם מרססים. הרוב. אני לא מרסס. אתם עושים בדיקות, מעקבים אחרי הריסוסים השונים נגד מזיקים שונים. באיזו מידה אתם מוצאים שם את מה שאתם קוראים ‘שאריות’ – שאריות של הרעל בפרי?

בירגר: חומרים מותרים יש. לכל חומר, לכל תכשיר שמשתמשים בו – אני רוצה להאמין שהחקלאים מקפידים על זה, אני לא יכול לשלוט על כולם – צריך קודם לכל שיהיה אישור מטעם משרד החקלאות וזה עובר גם ועדה של משרד הבריאות. וכתוב שמה כמה ימים לפני הקטיף מותר לרסס. פה בזית זה אפילו הרבה יותר, לא אוכלים ישר מבית הבד. יש הנחיות כמה ימים לפני קטיף (מותר לרסס), אז השאריות הן בהתאם לתקן האירופי, שזה דבר שהולך ומחמיר. גם התכשירים – לפני חמש שנים הוציאו (משימוש) 50 תכשירים בבת אחת ועכשיו עומדים לצאת בשנה הבאה עוד 30. תכשירים שאסור להשתמש בהם בכלל.

באר:  בוא נתחיל מהסוף, בכל המחקרים של שאריות, שאתה מכיר, מה מוצאים?

בירגר:  יש חומרים שלא מוצאים כלום. למשל,התכשיר העיקרי להדברת זבוב הזית, ‘רוגור’ – זרחן אורגני נוראי, הוא מחזיק שבוע, לא יותר מזה. אחרי שבוע הוא מתפרק. וזהו. איננו. וזה חומר, עובדה, שאפילו האיחוד האירופי לא הוציא אותו. הוא אפילו לא מאוים. הוא זרחן אורגני. הוא רעל נוראי. למי שמשתמש בו…

באר:  פצצת מימן…

בירגר:  פצצה…  פצצה… ממש לא נעים, באמת צריך להיות לבוש טוב עם מסיכה. אבל בגלל זה הוא מתפרק מהר. הוא איננו. לא מוצאים אותו בכלל. וככה עוד הרבה תכשירים. דווקא התכשירים האורגניים, שאתה עליהם סומך…

באר:  אני לא סומך על כלום…

בירגר:  למשל, נחושת, שמעושרת באורגני. נחושת זה רעל. לא פחות מה’רוגור’, ואולי יותר, הולכים להוציא אותה עכשיו.

באר:  ותכשירים לא ישירים, כמו ראונד-אפ, להדברת עשבים במטע?

בירגר:  ממש לא. אין בכלל שאריות של ראונד-אפ. ממצאים לזה. אבל מה שאומרים, שמי שנחשף לזה – לא מי שאכל, מי שנחשף לאדים של זה, על העלים, לא רק מי שמרסס, אלא גם מי שעובר ליד השדה המרוסס…

באר:  אז לא מוצאים שאריות בשמן של רעלים מריסוסים להדברת עשבים?

בירגר:  ממש לא.

באר:  אתה חי עם מזיקים כבר 30 שנה, אתה מכיר אותם…

בירגר: למה 50, עוד מעט 60 שנה…

באר:  אתה יכול להגיד, ממה שנקרא ‘מידע אישי’, אם בשנים הראשונות שלך בתחום לעומת ימים אלו יש איזה תהליך של אבולוציה, בהתפתחות של זני מזיקים חדשים, שהם יותר עמידים לריסוסים הישנים או לרעלים הישנים ושהם מתחזקים באותה מידה שמפתחים תכשירים חדשים?

בירגר: יש מזיקים כאלה אבל לא בזית. בזית אלו אותם תכשירים, כבר 50 שנה זה אותו ‘רוגור’. 50 שנה…

באר:  והוא יעיל באותה מידה?

בירגר: הוא יעיל באותה מידה. בשקד יש לנו לא מעט צרות, מזיקים שמתחסנים… בזיתים אני לא רואה כרגע שום בעיה ‘קיומית’.

באר:  אוקיי, אז בוא נכנס קצת לעניין השמן. על מה מעידה מידת המרירות של השמן?

בירגר:  שאלת שאלה טובה. מידת המרירות מעידה שיש בו יותר מהחומרים הבריאים. בהחלט, ככל שהשמן מר וחריף יותר יש בו יותר חומרים שהם בריאים, שהם נוגדי חימצון. אתה מבין, והבריאות שאנחנו מדברים על שמן זית זה בדיוק זה.

באר:  אז ב’פיקואל’ יש פחות? כי הוא פחות מר?

בירגר:  יותר.

 יותר בריא או יותר שמן?

באר:  אני רוצה לומר כמה קביעות, או אמיתות, או מיתוסים, תתקן אותי בבקשה אם אני טועה: מקובל להניח ששמן הזית מכיל שלל ויטמינים, כמו ויטמין E וויטמין A, הוא מכיל  חומצות שומן בלתי רווי, מה שמסייע להורדת המשקל, למשל, להורדת רמת הכולסטרול בגוף, שהוא מסייע במניעת שבץ מוחי ומחלות לב, הוא מוריד לחץ דם הוא מסייע במניעת היווצרות תאים סרטניים, הוא מסייע במניעת דלקות ומניעת בריחת סידן, מקל על צרבת משפר את תפקוד המעיים, מונע עצירות, עוזר בשמירת הזיכרון, מונע נשירת שיער, מסייע בכאבי אוזניים, מאט תהליכי זקנה, יעיל לטיפול בפצעים ובכוויות, יעיל לטיפול בכאבי שרירים… הגזמתי?

בירגר:  הגזמת, בחלק. כשאמרת שהוא מונע השמנה – זה לא נכון. בשמן זית יש 98% שמן.

באר:  מה זה אומר למי ששותה כוס שמן ביום, הוא יהיה יותר בריא או יותר שמן?

בירגר:  קודם כל, הוא יהיה יותר בריא. יותר שמן – זה יותר תלוי מה הוא יעשה אח”כ. בן אדם צריך לאכול ביום לפחות 80 גרם שומנים. השאלה איך הוא צורך אותם? מה שפחות מהחי – שזה הכל כמעט שומן רווי ויותר מהשומנים הצמחיים, כמו שמן זית.

כן, בהחלט. הוא מוריד את הכולסטרול הרע – משפר את היחס בין הטוב והרע.

באר:  מה לגבי שבץ? חיזוק עצמות?

בירגר:  זה קשור לכולסטרול. כשיש לך פחות כולסטרול רע אז פחות יסתמו לך עורקים והסיכוי לשבץ נמוך יותר.

באר:  ודברים כמו השפעה על הזיכרון?

בירגר:  בשמן זית יש גם אומגה 3.

באר:  יש מיתוס מאד נפוץ שאם אתה מטגן בשמן – גם אם הוא שמן זית, הוא מתקלקל ונעשה רע כמו שמן קנולה וכל שמן טיגון אחר?

בירגר:  קודם כל, יש מה שנקרא ‘נקודת עישון’ – רמת החום שגורמת לשמן להוציא עשן. זה דבר רע…

באר:  כשאנחנו רואים עשן במחבת זה אומר שהשמן עבר את נקודת העישון?

בירגר:  כן. תראה, בעבר זה היה נכון, כי שיטות ההפקה של השמן היו כאלה שהשאירו הרבה גופים זרים בשמן וזה מה שהיה מעלה את העשן. בשמן זית כתית מעולה זה לא יקרה. באלפי עבודות שנעשו על שמן זית בטיגון – הוא הכי עמיד. אתה יודע, שבשמן סויה זה קורה אחרי שעה. הוא מתחמצן.

באר:  אבל אתה לא מטגן שעה…

בירגר:  אתה חוזר ומטגן. שמן זית ‘פיקואל’, למשל, אתה יכול לטגן 25 שעות עד שהוא מתקלקל. זה ההבדל. לכן, הרבה יותר בריא לטגן בשמן זית. אין פה בכלל מה לדבר, רק שזה יותר יקר…

באר:  אז בפשטות, מה ההבדל בין טיגון של שניצל בבית בשמן קנולה או טיגון של שניצל בשמן זית? 

בירגר:  כשאתה מטגן בשמן קנולה, למשל, אז מתחילות להתפרק שם החומצות שומן ונוצרות תרכובות אחרות ורדיקלים חופשיים גם. ואתה אוכל את זה. בשמן זית זה לא יקרה. כאשר אתה מטגן נוצר שיווי משקל בין השומן הפנימי של הבשר רגיל ושמן זית. הרכב השומן של שמן הזית הוא הרכב מנצח.  אז אתה אפילו משפר את הרכב החומצות אפילו של בשר אדום. עשו על זה מחקר. ממש…

באר: יש מצב שאתה מכניס אומצת בשר ומטגן אותה בשמן זית שאתה בעצם משפר את הערכים הבריאותיים שלה?

בירגר:  ועוד איך.

באר: אפשר לזהות שמן זית איכותי לפי הצבע שלו?

בירגר: לא! רגע, אבל אני רוצה לסייג את זה – ככל שהזית נמסק בשלב מוקדם יותר אז הוא ירוק יותר. מיד כשעושים אותו, כי אח”כ זה שוקע. זה כלורופיל. ככל שאתה עושה אותו מזית שחור יותר, וכל זית יהיה בסוף שחור, אז הוא יהיה צהוב יותר. כשהשמן נהיה מחומצן אז אתה יכול לראות את זה, הוא מתחיל להיות שקוף כזה. אבל רק אנשים שהם במקצוע יכולים לזהות את זה.

באר:  בוא נדבר על דבר שהוא מטריד כל צרכן של שמן זית וזה זיהוי זיופים בשמן זית. מושג עד כמה זה נפוץ ואיך נלחמים בזה?

בירגר: תראה, זו מלחמה לא פשוטה. השיטות משתכללות וגם האמצעים לבדוק את זה משתכללים כל הזמן. אבל זה בדיקות יקרות, והפיתוי, ככל שיש הבדל גדול יותר במחיר בין שמן זית לשמנים האחרים גדול יותר. ופה בארץ יש לזה כר די נרחב…

באר:  זה נכון שחלק מהשמן המיובא מזויף?

בירגר:  לא… השאלה מי מייבא אותו ותחת איזה מותג הוא נמכר. זה הכל. נגיד ככה; ‘ויסוצקי’ שזה ‘זיתא’ ו’יד-מרדכי’, לא יעשו דבר כזה. לעולם לא. אין דבר כזה, זה צריך לעמוד בתקן וזה גם נבדק.

באר: אבל יש גם כל מיני יבואנים… חאפרים…

בירגר: יש גם חאפרים, בהחלט.

באר:  אתה יכול באמצעות טעימה לזהות שמן מזויף?

בירגר:  לא.

באר:  לא צבע ולא טעימה? כל המומחים מטעם עצמם שיודעים לזהות, זה לא רציני?

בירגר:  לא. זה לא רציני. רק מעבדה יכולה לזהות. יש לזה ערכות בדיקה מוכנות.

באר:  מה עושה בדיקת המעבדה?

בירגר:  בודקת את הרכב חומצות השומן. יש לזה תקן…

באר:  מה מוהלים בדרך-כלל אנשים שמבקשים למקסם רווחים?

בירגר:  שמן סויה.

באר:  ואי אפשר לזהות, זה משנה לגמרי את הטעם, לא?

בירגר:  לא, אין בו כלום. הוא ניטראלי. אז מה שהיה קודם בטעם נשאר. הוא קצת פחות חזק אז יש לך… המנעד של הטעמים הוא בין 500 מיליגרם פוליפנולים ל-100 פוליפנולים, שלא מהלו אותם.

באר:  אז אין דרך לגלות את זה בעין בלתי מזוינת?

בירגר:  אין.

באר:  באיזו מידה אתה מכיר את התיאוריות שמדברות על השפעה של שמן זית על העור, אם בריפוי פצעים או עזרה בהחלמה ואם זה בהגמשת העור ובהיבטים קוסמטיים?

בירגר:  בהיבטים קוסמטיים, אין לי ספק – זה בדיוק כמו כל הקרמים שעושים, שזה משמן, זה שומן. וזה עובד.

באר:  גורם לגמישות ולהחלקה..

בירגר:  כן. ולהצערת העור – anti-aging.

באר:  אתה משתמש בזה?

בירגר:  לא. אבל אני יודע שזה עושה את זה… אני לא הולך להילחם בגיל, יזהר…

באר:  בן כמה אתה?

בירגר:  בן 70.

באר: יש מחקרים שמאששים את זה?

בירגר:  כן.

באר:  אז למה אנחנו לא רואים בעולם הקוסמטיקה, שיגידו לך שבמקום לשלם אלפי שקלים…פשוט למרוח שמן זית על הפנים

בירגר:  זה מה שעשו בעבר. לא היה משהו אחר.

באר:  קליאופטרה, לא?

בירגר:  כן. זה מה שהיה.

באר:  יש דבר כזה שנקרא חסרונות של שמן זית?

בירגר:  החיסרון מספר אחת – משמין! הוא שמן אחרי הכל. ויש לו עוד כמה חסרונות: הוא עולה הרבה ומתקלקל מהר.

באר:  מי שלא עוסק בדברים באופן מקצועי, והפרוטה לא מצויה בכיסו והוא לא משווק או צרכן שמן סיטונאי והוא רוצה בכל זאת לעשות בדיקה לשמן שהוא צורך או לשמן שהוא מוכר, יש ערכות בדיקה לשימוש פרטני?

בירגר:  ממש לא. הבעיה העיקרית היא כמה יש לך פוליפנולים, כמה יש לך מהחומצות שומן הרוויות, ואלה בדיקות יקרות מאוד, ולא בכל מקום עושים את זה, חלקן אי אפשר אפילו לעשות בארץ. צריך בחוץ לארץ.

באר: אז בעצם, מה אתה מציע לאדם שהוא צרכן אדוק של שמן זית ואין לו את הכלים?

בירגר:  אין דבר כזה שבקבוק שעולה 40 שקלים ומעלה יהיה מזויף.

באר:  אז אולי השיטה היא למכור שמן מזויף במחיר גבוה…

בירגר: יכול להיות שצריך לשנות את השיטה… אבל בגלל שהם מזייפים הם יכולים למכור יותר זול. אני רוצה להגיד לך, שברוב המסעדות שמן הזית כנראה מזויף. אבל בעל המסעדה לא רוצה לדעת מזה. הוא אומר: אני צריך שמן. ותפסו לא מעט. הוא אומר שהוא לא יכול לבדוק, אין לו אמצעים לבדוק אם מזויף או לא מזויף. אבל הוא יודע – בגלל המחיר. אתה אומר לו: תקנה שמן זית אמיתי ותמהל אותו איך שאתה רוצה. אז הוא יגיד לך: אבל אז אני עשיתי את זה…

באר: מלבד מבחן המחיר, בעצם, אין לאדם מהישוב אפשרות לבדוק אם השמן מזויף או לא ואם השמן איכותי או לא, אז מה אתה מציע לאדם שרוצה ללכת על בטוח, לקנות בסופר מאחת החברות הבולטות?

בירגר:  או מהאנשים שהוא מכיר. מהחקלאים ישירות. לא להתפתות… אני אראה לך יותר מ-250 מותגים. חלקם יש רק מספר טלפון. כשאתה רואה דבר כזה זה הכי חשוד שיכול להיות.

באר:  ז”א מכל מה שעברנו והשתכללנו במאה ה-21 בסופו של דבר נשאר לנו לסמוך רק על האינטואיציה והניסיון?

בירגר:  בסוף כן. בהחלט!

 ***

על העיניים שלי שמן זית

התחנה האחרונה במסענו היתה בכרם הזיתים של ידידי, נג’יב אבו-רקיה, בכפר מייסר שבמשולש. שאלתי אותו, האם הסוגיה הזאת של מהילת שמן או זיוף של שמן היא עניין לעסוק בו?

אבו-רקיה:  בוודאי, הפולקלור הפלסטיני מלא בדברים כאלה. הזהב הדבש ושמן הזית, אלה שלושה דברים עליהם אומרים שהם מועדים לפורענות.

היה איש אחד שהסתובב בכפרים ומכר שמן זית, מספר אבו-רקיה: ואנשים היו טועמים והוא היה נשבע שזה שמן זית. אז באלערבי אומרים: “עלא עיניי” (על עיני), כלומר, עיני יתעוורו אם אני משקר. והוא אומר: “עלא עיניי זית זיתון” (על העיניים שלי שמן זית). היה מורח את העיניים שלו בשמן זית ואומר: “על העיניים שלי שמן זית”. הוא לא שיקר, באמת על העיניים שלו יש שמן זית.

באר:  אז מה מוסר ההשכל?

אבו-רקיה:  אל תאמין! תמיד שמן הזית מועד לפורענות; “אינת וחזכ” – אתה והמזל שלך. יש כל מיני סיפורים, שהמציאו איזו אבקה, שאתה שם אותה בשמן והיא גם חריפה, ונותנת צבע ירוק וקצת חריף, ותשים אותה בתוך איזה דרעאק מיט לייבר, אז ייצא לך שמן טוב.

באר:  ואתה מכיר כאלה שיכולים ליפול בפח?

אבו-רקיה:  כן!

באר:  כשאנחנו אומרים תרבות גידול עצי הזית, בחברה המסורתית בתקופת ילדותך מה זה?

אבו-רקיה:  השמחה, החגיגה, מן פסטיבל כזה של כל הכפר, של כל הכפרים, של כל הכפריים, שבעונת המסיק – זו מין חגיגה רבתי של כל האנשים, כולל אלה שאין להם אפילו זית אחד.  כי זאת עונת הברכה, איך אומר הפתגם הערבי העתיק: “אילי פי ביתו חובז וזית, אממן מונת אל בית” –  מי שיש לו לחם ושמן זית יש לו את הכלכלה של הבית עד העונה הבאה. כי אפשר לחיות מלחם ושמן זית.

באר:  וזה נכון?

אבו  רקיה:  נכון. אני לא מכיר מישהו שחי רק מלחם ושמן זית אבל דיינו בשני המוצרים הבסיסיים האלה בכדי להבטיח שבבית הזה לא יהיו רעבים. יהיה מה לאכול. אז יש חגיגה במסיק והמוסקים שרים כשהם ממהרים לבית הבד: “וויחנה חלפנא אלילי מא נוכל אלא זית” –   נשבענו שהלילה נאכל מהשמן הזה.

באר:   משווים תמיד את הזית למשהו שורשי, גם במובן הלאומי, לא רק הפלסטינים, אבל בכלל שהזית נטוע באדמתו, יעני צאמד (נצמד לקיים). עכשיו אנחנו יודעים שהשורש של הזית הוא מאוד קצר, הוא חצי מטר אולי. אז יש כאן פער בין המציאות לבין כל ההשאלות והמטאפורות, מה אתה אומר?

אבו-רקיה:  שמע, הפלאח הפלסטיני והפלאח בכלל הוא לא אגרונום. הוא פלאח, שתוקע איזה שתיל באדמה והוא רואה עץ ענק והוא חושב שכדי שהעץ הזה יעמוד איתן בתוך האדמה בטח יש לו שורשים ולך תדע כמה הם תקועים כבר בתוך האדמה… הדמיון פה יותר מאשר מדע משחק. תמיד עץ הזית, מאחר ששומרים עליו מדור לדור – יש עצי זית בני מאות שנים, אומרים אפילו לפני יותר מאלף שנה ויותר, שקיימים בכל מיני מקומות אז אנשים ככה לוקחים מעץ הזית הזה דוגמה לנוכחות המתמדת. העץ הזה תמיד נוכח פה באותו מקום, אז אומרים: אנחנו צאמידון (נצמדים לקיים) באדמתנו כמו העץ הזה, שלך תדע כמה דורות הוא פה וכמה דורות הוא עוד יחיה. אז המטאפורה היא שאנחנו כמו עצי הזית, שתולים פה מזמן, ולאורך זמן בתוך האדמה הזאת.

 לפני שנפרדנו הראה לי נג’יב את הסבונים שעשויים משמן זית שהוא קונה באחד הכפרים בגדה:

אני לא משתמש יותר בסבונים רגילים. תשמע, זה סבון בריא. תתאר לעצמך, שאתה מורח את הגוף שלך בשמן זית במקום הכימיקלים שאתה משתמש דרך הסבון הרגיל.

באר:  מתי אתה מביא לי חבילה של סבון, אני נותן לך עכשיו כסף?

אבו-רקיה:  אתה לא תיתן לי כסף, אתה תסגור את המיקרופון עכשיו, ואני אלך ואביא לך את הסבון…

***

 לקריאה נוספת:

סורי או צורי? תמצית הפרק באתר עיתון “הארץ”

זני זיתים 

שמן זית ובריאות

זיתים – המילון השלם

אהוד סוריאנו – למה שמן זית חריף בגרון 

תופעת הסירוגיות בזית

מה לא בסדר עם שמן זית?

סטנדרטים לשמן זית מיובא (אנגלית)

תמצית המאמר הקודם (עברית)

 

לצפייה נוספת:

סיור בבית בד מסורתי בנפת שכם (עברית)

שמחת הזיתים (ערבית)

עלא דלעונה (ערבית)

 

מוסיקה: 

(Schubert 6 – Moments Musicaux D780 Op. 94 -No.3 in F Minor Allegro Moderato (Jamendo

תודה לרזי רוזנבך על עזרתו בהפקת הפרק.

 להאזנה דרך האתר:

 

הוא הגיע לארץ־ישראל ב-1936 – קצין מודיעין בריטי זוטר, ובתוך זמן קצר דרך כוכבו בישוב היהודי והותיר בו סימן עמוק. אפשר אולי לראות בו מן נמסיס, או תמונת מראה של לורנס איש ערב; קצין בריטי, רומנטיקן, שנמשך בחבלי קסם אל המזרח, אך בשונה מלורנס הוא בחר לסייע ליהודים, ולא לערבים. הוא הקים את “פלגות הלילה”, שהיו כוח קומנדו בריטי ויהודי מעורב ללחימה במרד הערבי ולהגנה על צינור הנפט מעירק לחיפה. חניכיו מהפלגות יהפכו לימים למפקדי הפלמ”ח וצה”ל והוא עצמו נועד להיות המפקד העליון הראשון של המדינה היהודית העצמאית לכשתקום. פרק חדש בוחן את דמותו האמיתית של מי שהפך בתולדות הישוב והעמק לשם נרדף לאגדה ולמיתוס.

האזינו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

מוסיקה:

Grégoire Lourme – Never Forget, 1914-1918

Leon_Lishner_and_Friends, When_Johnny_Comes

תמונה ראשית:

שנות ה-30, האינתיפאדה הערבית של המאה הקודמת

תודות: 

משה יגר, שלומי שטרית, אייל בצר, משה הר-ציון -יוזם ומפיק ימי וינגייט בעמק, עפרה גרייצר, שולי דיכטר – הקראת קטעי קישור, ענת אן-אלי, המועצה לשימור אתרים, מוזיאון בית שטורמן.

תמלול פרק 33:  וינגייט ומלחמתו בבנדיטים

12 באוקטובר 2018

מאת: יזהר באר

פרק זה בא לציין 80 שנה להקמת “פלגות הלילה המיוחדות”, ובו ננסה, בעזרת חוקרי התקופה ואנשי העמק, לשרטט את דמותו יוצאת הדופן של מפקדן.

הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על מורשת צה”ל וגם על האופן שבו מטפלים באוכלוסיה ערבית מורדת; באינתיפאדות. צ’רצ’יל ראה בו גאון צבאי, בישוב היהודי אהבו והעריצו אותו ואילו הערבים טענו כי היה מפקד כנופיות יהודו-בריטיות, שביצע פשעי מלחמה באוכלוסיה אזרחית.

הוא הגיע לארץ־ישראל ב-1936 – קצין מודיעין בריטי זוטר, בדרגת סרן, ובתוך זמן קצר דרך כוכבו בישוב היהודי והותיר בו סימן עמוק. אפשר אולי לראות בו מן נמסיס, או תמונת מראה של לורנס איש ערב; קצין בריטי, רומנטיקן, שנמשך בחבלי קסם אל המזרח, אך בשונה מלורנס הוא בחר לסייע ליהודים, ולא לערבים. הוא הקים את “פלגות הלילה”, שהיו כוח קומנדו בריטי ויהודי מעורב ללחימה במרד הערבי ולהגנה על צינור הנפט מעירק לחיפה. חניכיו מהפלגות יהפכו לימים למפקדי הפלמ”ח וצה”ל והוא עצמו נועד להיות המפקד הראשון של המדינה היהודית העצמאית לכשתקום. בתולדות הישוב הוא מונצח בכינויו “הידיד”, ושמו הפך נרדף לאגדה ולמיתוס. אצל מי שזוכר, כמובן.

לי הוא זכור מימי ילדותי, מסיפוריו של אבי על הידיד המופלא שקם לנו ועלילות מסעותיו הצבאיים ברחבי העמק, וחייו הסוערים שהסתיימו בתאונה אווירית, שהשמועות אמרו כי הבריטים בעצמם גרמו לה. ושכני, שוורצמן הזקן, שואל אותי עד היום בפליאה, איך אני לא מאמין שהבריטים הם שהפילו את המטוס של וינגייט.

בחייו הקצרים פיתח אורד וינגייט שיטות של לוחמה זעירה, שאומצו לימים ע”י צבאות רבים בעולם. באמצעותן הוא נלחם בהצלחה במורדים הערביים בא”י בסוף שנות ה-30, בעזרתן הוא שחרר את חבש מהכיבוש האיטלקי ומאוחר יותר הוא היה הקצין הבריטי היחיד שניצח איתן את היפנים בזירת המזרח הרחוק. צ’רצ’יל אמנם העריץ אותו, אבל רבים ממפקדיו בצבא הבריטי, להם בז, שנאו אותו, חששו מפניו וקינאו בו.וינגייט לא הותיר אנשים אדישים. עד היום כבר נכתבו עליו יותר ספרים ומחקרים מאשר על גדולי המצביאים הבריטיים בהיסטוריה של המאה ה-20, אבל גם משקלו בהיסטוריה השתנה עם הזמן, ודברי ההלל ולימוד מערכותיו בבתי הספר הצבאיים נמהלו בדברי ביקורת נוקבים ואף בכתיבה מחדש של ההיסטוריה.

בצד גדולתו הצבאית בלטו מוזרויותיו; מנהגו לקבל את אורחיו בעירום, הרגליו לאכול בצלים שלמים וסלידתו מרחצה; הוא העדיף לנקות את עצמו במברשת סוסים. התנ”ך, מבחינתו, היה מדריך להתנהלות עכשווית. מניואל. גדעון השופט היה מודל חיקוי ואילו שאול המלך זכה מפיו לגינוי מפאת מחדליו הצבאיים בעמק יזרעאל, שוינגייט למד היטב את לקחם. לאחד הקרבות שערך בעמק הורה להביא שופרות. לחשודים בהשתתפות במרד הערבי התייחס בקשיחות; הוא נהג להלקותם בשוטים ולהטביל את ראשם בבוץ ובנפט. היו מי שהאשימו אותו בהוצאה להורג של ערבים ללא משפט.

אז מי היה באמת אורד וינגייט; גאון צבאי ואסטרטג מחונן, שנועד להיות הרמטכ”ל הראשון של צה”ל, לולא נהרג בג’ונגלים של המזרח הרחוק, או אישיות תמהונית, אקסצנטרית, בעלת יצר התאבדות? ידיד אמת לציונות ולישוב היהודי, או קולוניאליסט בריטי בסגנון הישן? מפקד מהולל בסגנון תנ”כי או מנהיג “כנופיות רצח יהודיות”, כפי שטענו הערבים? ואולי כל ההגדרות הללו יאות לו?

 יותר ממונטגומרי

בספטמבר 1936, הגיע מייג’ור (סרן) אורד וינגייט לא”י לשרת כקצין מודיעין, בדיביזיה מס’ 5 בחיפה. וינגייט שלט אז בערבית ובמידה מסוימת גם בעברית. זהות האינטרסים הרגעית בין הישוב היהודי לבין האימפריה הבריטית מול המרד הערבי אפשרה לו לשכנע את מפקדיו להקים כוח משותף, בריטי-יהודי, להגנה על צינור הנפט של חברת IPC, מכרכוכ שבעיראק לחיפה, שהיה אז מטרה לפיגועים וחבלות יומיומיות. כך נוצרו פלגות הלילה, שעליהן פיקד, ואשר נועדו להגן על תוואי הנפט האסטרטגי ובעקיפין להכשיר את מפקדי ההגנה למלחמת העצמאות הקרבה.

מאיר פעיל הגדיר פעם את פלגות הלילה כסבא של צה”ל. מהן נוצר הפלמ”ח, שממנו נולד צה”ל. ראשי הישוב היהודי בסוף שנות ה-30 נרעשו מדמותו של וינגייט, שהופיע לפתע בזירה, שונה מכל קצין בריטי אחר שהכירו עד אז. משה שרת תמצת את תופעת וינגייט כך:

“התגלותו של אורד וינגייט בתוכנו לא היתה הופעה של איזה איש. זו היתה התגלות. זו היתה דריכת כוכב בשמינו… זו היתה הופעה מטאורית בתולדותינו” (“הידיד, דברים לזכרו”).

כך מתאר הסופר והביוגרף כריסטופר סייקס, את פגישתו הראשונה של וינגייט עם דוד הכהן, מראשי הישוב דאז:

דמותו היתה דמות נזיר, לבוש היה חליפת מדים פשוטה ומהוהה אשר הלמה באופן מוזר את פניו המסוגפות ואת ארשתן הרצינית; עיניו המבריקות, חסרות החיוכים המקובלים בחברה, היו שקועות בארובותיהן ומבטן היה נוקב כל כך, עד שבחברתו קשה היה לו לאדם להסתיר גם את התנועה הקלה ביותר או לפלוט אף מילה מיותרת אחת. שיחתו עם כל היותה שוטפת היתה מרוכזת ולעניין, כנה, למישרים וללא נימוסים שבשגרה.

לשאלתו של דוד הכהן – אם פגש ביהודים מימיו, השיב וינגייט” “פגשתי יהודים מעטים בחיי, אבל אהדתי נתונה לציונות”. הכהן שאלו מה קרא על אודות הציונות.

וינגייט השיב: “בנושא זה קיים רק ספר חשוב אחד – והוא התנ”ך, ואני קראתיו במלואו”.

“העניין הוא – שמירה על קיומכם. אני חושב לי לזכות לתת את ידי אתכם במלחמתכם. למטרה זו רצוני להקדשי את חיי…”.

בצאתו מפגישתו זו עם קצין-המודיעין החדש היה הכהן המום ויחד עם זאת נפשו מרוממת. הוא נחפז לספר לידידיו כי “אדם בלתי-רגיל, ידיד אשר יילחם בלי חת למעננו” נמצא בקרבם.

(כריסטופר סייקס, “אורד וינגייט”, מערכות, מרס 1961, עמ’ 104-105).

 

שלומי שטרית הוא מפקד יחידת המורשת של המשטרה. הוא בן 42, שירת בצנחנים ופיקד על גדוד חי”ר, והוא גם היסטוריון ומחבר הספר “פלגות הלילה המיוחדות במרד הערבי”.

באר:  נכתבו על וינגייט יותר ממאה ספרים ואינספור מאמרים, כתבים ורשימות…

שטרית:  על וינגייט כתבו הרבה מאד, זה נכון. לדעתי קצין הצבא הבריטי מהמאה ה-20, שנכתבו עליו הכי הרבה ביוגרפיות…

באר:  יותר ממונטגומרי?

שטרית:  הרבה יותר ממונטגומרי.

באר:  ברצינות?

שטרית:  כן.

באר:  בעצם וינגייט פיקד על פלגות הלילה באופן ישיר, פחות מחמישה חודשים. על יחידה שכל גודלה היה משהו כמו 120 לוחמים, בשיאה. אז יכול להיות שאנחנו עוסקים במיתוס? שהרי מדובר בכוח שולי, זניח, בתקופת המרד הערבי, לפחות מבחינת גודלו. למה הוא נכנס להיסטוריה? למה כותבים עליו כל-כך הרבה ומדברים עליו כל-כך הרבה?

שטרית:   קודם כל, מיתוס הוא לא בהכרח לא נכון. ואין כאן שום ספק שמדובר במיתוס. והמיתוס הזה אחר-כך מתעצם, כי וינגייט במלחמת העולם השנייה נהיה נביא תורת החדירה העמוקה והלוחמה הזעירה בעורף האויב, שעד היום יש על זה וויכוחים. אבל ספציפית, לגבי פלגות הלילה..

באר:  צריך לקרוא “פלגות הלילה”…

שטרית:   לא משנה – מדובר בפלס”ר – פלוגת סיור חטיבתית, בזה מדובר. לא מדובר ביחידה גדולה. יותר מזה, מי שקצת מכיר, אמרו על וינגייט שהוא יצא מהגדר, שזה חידוש גדול – הוא לימד את היהודים שצריך לצאת מהגדר כדי להילחם, כלומר לתקוף ולא רק להגן, ושהוא פעל בלילה. שאלתי את עצמי, הצבא הבריטי ששולט על רבע משטח כדור הארץ בתקופה הזאת, על חמישית מאוכלוסיית כדור הארץ – הוא צריך שיבוא איזה קפטן זוטר ויסביר שצריך לפעול גם בלילה, שצריך לצאת מהגדר ולתקוף את המורדים בשלטון הבריטי? איפה פה החידוש? ומסתבר שיש חידוש.

לא נעשים מעצמה כזאת גדולה בלי לדעת איך להתמודד עם מרידות. ובריטניה, בעצם, במאה השנים בין סיום מלחמות נפוליאון, ב-1815, לבין סיום מלחמת העולם הראשונה, שפורצת ב-1914, נלחמת רק מלחמה אחת נגד צבא סדיר, וזה מלחמת קרים. כל אותן 99 שנים הם נלחמים באופן רצוף, אבל לא נגד צבא סדיר, מה שהם קוראים מלחמות קטנות (Small Wars) – מלחמות כיבוש לדיכוי מרידות. היום היינו קוראים לזה “עימות נמוך עצימות” או “מלחמה לא-סימטרית” – מלחמתו של האדם הלבן באדם החום, צהוב, שחור, וכן הלאה. והם מאוד טובים בזה. כיאה לצבא מסודר הם מפתחים תורת לחימה מאוד ברורה, שגם עולה על הכתב בסוף המאה ה-19. ויש עקרונות – איך אתה מדכא מרידות. כמו זו שפורצת כאן בארץ ישראל באפריל 1936. והם מנתחים בצורה מאוד, מאוד נכונה את היתרונות והחסרונות של כל אחד מהצדדים, מצד אחד של הצבא הסדיר ומצד שני של המורד המקומי. אגב, הם לא מזלזלים – למרות שבספרות הם קוראים להם “פראים” או “לא מתורבתים” – אין זלזול ביכולת של המקומיים. לא משנה איפה הם, כ”לוחמים”. להפך, הם אפילו מעריכים שבהרבה מקרים הלוחם המקומי הוא טוב יותר מהחייל הבריטי ברמה האישית.

באר:  רגע, משהו לא מובן לי, אתה אומר שמצד אחד במשך כל שנות האימפריה המלחמות העיקריות הם נגד מורדים. אז איזו חדשנות הביא וינגייט, שהרי הצבא הבריטי מנוסה בכגון זה?

שטרית:  נכון, כשבודקים איך הבריטים צריכים להתמודד עם מרד כזה אז רואים שהם מנסים לנתח את היתרונות שלהם ומה היתרון של המורד. והם מגיעים למסקנה שלצבא יש יתרון גדול מאוד ברגע שמגיעים ללחימה. כלומר, ברגע שיחידה צבאית פוגשת יחידה של מורדים, גם אם היא גדולה מהיחידה הצבאית – הצבא ינצח; בגלל המשמעת, בגלל כוח אש. בטח במאה ה-20; יש שריון, יש חיל אוויר, יש מכשירי קשר. כלומר, ברגע שהגענו ללחימה העניין סגור. אבל מה, האתגר הוא להגיע ללחימה. וכאן הם מעריכים שיש לאויב יתרון; האויב המקומי תמיד יהיה נייד יותר, כי הוא מכיר את השטח, כי הוא לא כבול לדרכים, או לא נוסע במכוניות, ויהיה לו מודיעין טוב יותר. באחד הספרים האלה נאמר: למורד אין מחלקת מודיעין, ואין סוכנים ואין מפקד, אבל הוא תמיד יודע כל מה שאנחנו עושים ואנחנו אף פעם לא נבין מה הוא עושה.

השילוב הזה, של העדר מודיעין מחייב בסופו של דבר שיטת פעולה מאד פשוטה: אם אני לא יודע איפה האויב נמצא, ואני רוצה להגיע אותו לקרב, מה שאני צריך לעשות להביא הרבה מאוד כוחות ופשוט לנוע ולשטוף… ואם אני לא מצליח לגרום לו לתקוף אותי, אז אני אגרה אותו לזה. ויש על זה מדריכים צבאיים משנת 1935. כתוב שם: אם צריך, אז שורפים כפרים, ומחרימים עדרים, ושורפים שדות, כדי לגרום לאויב לצאת ולהילחם בנו…

באר:  זה בפרקטיקות הבריטיות הכתובות?

שטרית:  כן, הכתובות. ככה אמורים לדכא מרידות.

כלומר, הרבה מאד כוחות על שטח נתון, כדי להביא את האויב לקרב. וגם המטרה היא להרוג כמה שיותר מורדים.

באר:  וזה גם מה שנעשה עד בואו של וינגייט?

שטרית:  כן, המרד הערבי פורץ באפריל 36′, מהומות דמים ביפו ובתל אביב ואחר-כך השביתה הכללית ובעצם במשך חמישה חודשים, בערך, מצב הביטחון בארץ מאוד מדרדר ואין החלטה ברורה לדכא את המרד. כלומר, הנציב העליון ווקופ, להפך, הוא מנסה להימנע מה שהוא מגדיר כצעדי דיכוי, כי הוא רוצה לפייס את הערבים. לא במובן השלילי, אלא מתוך כך, שבריטניה צריכה להמשיך למשול עליהם ולכן רוצים להימנע מהפעלת כוח איפה שלא צריך. הדבר הזה נגמר בתחילת ספטמבר כאשר הממשלה הבריטית מחליטה לתגבר כאן את הכוח. כל אותה תקופה מתגברים פה לאט, לאט את הכוחות, שולחים לכאן דיביזיה נוספת, ומגייסים חיילי מילואים, שזה דבר מאוד חריג באימפריה הבריטית בתקופה הזאת. ממנים את הגנרל דין לפקד על דיכוי המרד והם יוצאים למבצע בתחילת אוקטובר ותוך שבועיים נגמר המרד.

פאוזי אל קאוקג’י (עמד בראש הכוחות הערביים הלא סדירים שהגיעו לא”י בשנות המרד מסוריה ומעיראק) צועק: הצילו! מלכי  מדינות ערב פונים לממשלה הבריטית, ומתווכים בהסכם שמביא להפסקת השביתה הכללית וליציאתו של קאוקג’י בליווי כוח משטרתי בריטי. כלומר, הבריטים דיכאו פה את המרד מהר מאד, עניין של שבועיים-שלושה. ב- 38′ הם לא יכולים לעשות את זה. המרד פורץ שוב בספטמבר 37′, בגלל המשבר באירופה, במזרח הרחוק ובמזרח התיכון. צריך לזכור, יש עכשיו את הסיפור של הסודטים והאנשלוס, שקורה באמצע, ובמזרח הרחוק מתחילה אוטוטו מלחמה…

באר:  אז מה קורה ב-38′?

שטרית:   הבריטים, למעשה, מאבדים שליטה על הארץ. הם שולטים במחנות שלהם, הם שולטים בישובים היהודים, והם שולטים בכל מקום שבו הצבא שלהם נמצא באותו זמן.

באר:  למה הם לא נוקטים באותה גישה כמו ב-36′?

שטרית:  אין להם כוחות. כשהם מסיימים את דיכוי המרד בנובמבר 36′, הם מפנים את רוב הכוחות ומשאירים פה שתי חטיבות – בריגדות, כל אחת עם שלושה גדודים. תחלק לכל שטח ארץ ישראל לשתי חטיבות – ברור שזה לא מספיק. צריך להגן על כל נקודה, צריך למנוע חבלות בתשתית צינור הנפט, בקווי חשמל, צריך להגן על מסילות הברזל –  הערבים מחבלים בהם בלי סוף. והם פשוט נשחקים. אני קורא את הדוחות של יחידות הצבא מאותה תקופה, ממש מתארים עומס מאוד כבד של משימות. הם לא מסוגלים לרכז את הכוחות כדי לצאת לפעילות התקפית. כשהם כן נכנסים לפעילות התקפית פה עומד לרעתם עניין העדר המודיעין – הם לא יודעים איפה נמצא האויב שלהם וכשאתה מארגן טור גדול שיוצא לחפש מורדים ברור שעד שתגיע לכפר הם כבר יודעים שאתה שם.

ולכן הבריטים לא מסוגלים להתמודד. המצב אפילו מחמיר – במאי 38′, כשמפקד בריטי חדש, גנרל רובוט הנינג, מחליט על מהלך שנקרא “כיבוש הכפרים”. הוא בעצם מקיים בהרבה מאוד כפרים ערבים, שידועים כעוינים, מוצבים צבאיים על מנת למנוע פעילות של המורדים בשטח. אגב, זו שיטה שעד היום הבריטים, ההולנדים והאמריקאים משתמשים בה באפגניסטן. ההנחה היא שאם אתה שם מוצב מחלקתי בתוך ישוב עוין אז מעצם היותו שם הפעילות תפסק, לא יוכלו חברי כנופיות בלילה לבקר במקום ולא יוכלו לקבל סיוע. וזה באמת עוזר. זה מאוד מרגיע את הישובים עצמם. אבל הכוחות האלה לא יכולים לבצע שום פעילות אחרת. כל האזורים שהם מחוץ לאותם כפרים שבהם כרגע פיזית יושבת מחלקה, שם פעילות המורדים מתגברת. ולכן בין מאי לאוקטובר 38′ זה שיא המרד הערבי. ואגב, אחרי הסכם מינכן הבריטים שוב מתגברים כאן את הכוחות וככה הם מכריעים את המרד.

המרד הערבי, בסופו של דבר – אתה מדבר הרבה על פלגות הלילה וההשפעה שלהן – מה שמכריע את המרד הערבי זה שילוב של הרבה כוח, מעצרים מנהליים המונים, של אלפים, במשך חודשים, שמעסיקים אותם בעבודות פרך – הייתי אומר, שרוב הכבישים שיש לנו בשומרון, שלא נסללו בעקבות ההסכמים של שנות ה-90′, אלה כבישים שאסירים ערבים סוללים עבור הבריטים באותה תקופה…

באר:  עבודות כפיה…

שטרית:  כן, כי הבריטים רוצים לשפר את הניידות של הכוחות שלהם…

באר: באיזה היקף היו עבודות כפייה של אסירים?

שטרית: אנחנו מדברים על אלפי אסירים בכל זמן נתון. מונטגומרי, שהיה מפקד הדיביזיה השמינית בסוף 38′, באחד הדוחות אומר: ‘אצלי יש עכשיו אלפיים איש, שמוחזקים…’

באר:  זה אותו מונגומרי – מונטי מהחזית המערבית, אל-עלמין?

שטרית: כן.

באר:  היו גם עובדי כפיה יהודים?

שטרית:  בתקופה הזו, לא.

באר:  אז בנסיבות האלה, בעצם, וינגייט מגיע לארץ, מבלי שייעדו אותו לתפקיד ספציפי בלחימה במרד? בסה”כ סרן, כמעט בלתי נספר…

שטרית:  וינגייט הוא סיפור מעניין. הוא בכלל קצין ארטילריה, קצין תותחנים בהכשרתו, בוגר האקדמיה המלכותית לתותחנות. מאחר ובתקופה של בין מלחמות העולם צבא היבשה הבריטי מאד קטן –אין מה לעשות, אין איך להתקדם,  הוא מבלה את עיקר זמנו ברכיבה על סוסים בשדות באנגליה, משעמם לו. הוא מתגייס לחיל ההגנה הסודני, איזשהו משמר גבול בריטי שפועל בסודן, ובמשך חמש שנים הוא מפקד על פלוגה של מקומיים – הוא האדם הלבן היחיד שם. הוא חוזר לאנגליה, מקודם לדרגת סרן ורוצה לצאת לפו”ם – קורס פיקוד ומטה, כדי להתקדם לתפקיד הבא, אבל לא מקבלים אותו. ואז הוא עושה משהו שמאוד מאפיין את הבנאדם – הוא פשוט תופס את הרמטכ”ל של הצבא הקיסרי הבריטי באיזה תרגיל, ניגש אליו, מציג את עצמו, אומר לו: תשמע, אתה יודע אני הייתי בסודן ואני עשיתי מחקר על פה, עשיתי סקר כאן, ולמה לא מוצאים אותי לקורס…

באר: והלכתי לחפש את זרזורה (“גן העדן האבוד” במדבריות לוב שוינגייט חיפש)…

שטרית:  נכון. והוא כנראה הפתיע אותו מספיק והרשים אותו מספיק כדי שהרמטכ”ל יתחייב להוציא אותו לתפקיד המטה הבא שייפתח. ולמזלו של וינגייט לא הרבה אחר-כך פרץ המרד הערבי, צריך לשלוח דיוויזיה לארץ, צריך קציני מודיעין, ווינגייט שולט בשפה הערבית על בוריה. לכן הוא מגיע לכאן כקצין מודיעין. כקצין מודיעין הוא אחראי על הכרטסת של כל האישים החשובים, יהודים וערבים, בארץ-ישראל. אוסף מידע.

באיזשהו שלב הוא מתחיל לגלות עניין במצב הביטחוני, בעיקר בנושא הברחות נשק וכניסה של אנשי כנופיות מלבנון ומעבר הירדן וסוריה לארץ ישראל, והוא מקבל את רשותו של המפקד העליון. גם כאן, אחרי שהמפקדים הישירים שלו לא נותנים לו את הפקודה, הוא עושה מארב למפקד העליון הגנרל וויבל – גם הוא היה אחר-כך מפקד בצבא הבריטי במדבר המערבי ובמזרח הרחוק – הוא נכנס לאוטו שלו והוא מצליח לשכנע אותו בנסיעה קצרה לאשר לו לצאת לצפון ולבחון בעצמו את המצב. הוא עושה את זה במרץ 38′. הוא מסתובב מחניתה ועד טירת צבי, הוא מגיע לישובים, בוחן את מצב ההגנה, לוקח את החבר’ה המקומיים ויוצא איתם לכל מיני סיורים. הוא מגיע ליישובים האלה אחרי שהוא עושה שיחת הכנה עם הסוכנות היהודית והוא מקבל מכתב חתום על ידי ראובן זסלני (שילוח), שהיה אז קצין המודיעין של היישוב, שבו מתבקשים ראשי יישובים לתת לקפטן אורד וינגייט מהמפקדה הכללית את כל הסיוע שיידרש. לוקח לו זמן לשכנע את האנשים, שהרי בכ”ז חשדו בו, ובצדק. הוא היה קצין מודיעין של מעצמה זרה שמגיע ומבקש לראות כלי נשק לא חוקיים, למשל. הוא יוצא לסיור – מספר שאול גיטלמן, אחד מאנשי חניתה –והוא עורך להם מסדר יציאה לפני שיוצאים איתו לסיור. הוא עובר אחד אחד ושואל: איפה הרימונים שלכם? ברור, שאסור ליהודים להחזיק רימונים בארץ ישראל המנדטורית, והם מסתכלים אחד על השני, ובסוף מישהו אוזר אומץ, רץ לאוהל וחוזר עם הרימונים הפולנים שהיו. ווינגיט אומר: מצוין, הרימונים האלה יותר טובים מהרימונים שלנו, לוקח שניים אליו לכיס וככה הם יוצאים למשימה.

באר:  יעני, הולך לגנוב איתם סוסים…

שטרית:  כן, בהחלט. למרות שהוא רואה את עצמו כמשרת האינטרסים הבריטיים. כל הזמן. למרות ההזדהות המאוד ברורה שלו עם הציונות. כשהוא חוזר מאותו סיור הוא כותב מזכר –המטרה שהוא מציג במזכר היא “חיסול הטרור בצפון ארץ ישראל”. זה יפה שקפטן מחליט שהוא הולך לחסל עכשיו את כל הטרור בצפון א”י. זה באמת מסמך מרתק, מאד נבון בניתוח שהוא עושה. ומה שהוא מציג אלו שני גורמים אשר לטענתו מביאים לכישלון הבריטי. הוא אומר תראו: ביום אין לנו בעיה, ביום אנחנו שולטים. בכל מקום שהצבא מגיע הם לא מעיזים להתמודד איתו. בלילה אנחנו לא פועלים. אם יש איזה סיור שנתקל, אז מחליפים אש, וכמובן לא פוגעים כי זה לילה.  ולכן המורדים מרגישים בלילה כבשלהם ומנצלים את חסות החשיכה על מנת לפעול נגדנו, לאגור כוחות ולהטיל אימה על הכפרים הערבים. צריך לזכור, שהרבה מאוד ערבים נפגעים על ידי המורדים. זה לא שיש כאן מרד, שכולם בעד המורדים. ואז הוא אמר שאנחנו צריכים להקים כנופיה ממשלתית, Government Gang….

באר:  ככה הוא קורא לזה?

שטרית: כן. וזה ירדוף אותו. היום במחקר יש טענות קשות נגד וינגייט שבעצם הוא נוקט בטרור נגדי.

הוא אמר שאין שום סיבה שהצבא לא יפעל בלילה ושהצבא לא יפעל בכוחות קטנים. וזה החידוש. מה החידוש: אמרנו שיש תורת לחימה בריטית מסודרת. תורת הלחימה הזאת קובעת בצורה נחרצת שני דברים שאסור לעשות אותם: אסור להילחם בלילה ואסור לפעול בכוחות קטנים. למה? הבריטים מעריכים שיש להם יתרון בלחימה עצמה, אבל בחשיכה זה לא קורה. להפך, זה שאנחנו פועלים במספרים גדולים יותר ויש לנו כוח אש רב יותר משל האויב זה עומד לנו לרועץ. פחות נירה אחד על השני (אש ידידותית).  אנחנו פחות ניידים  בלילה, אנחנו לא מכירים את השטח טוב כמו המקומי ואף פעם לא נכיר את השטח טוב כמו הלוחם המקומי, ולכן לא נלחם בלילה. אפילו כתוב: ‘במלחמות רגילות יש שפע הצדקות ללוחמת לילה, במלחמות קטנות, כמעט ואין…’

באר:  יש בזה הגיון…

שטרית:  יש בזה הרבה הגיון.

 הקרב על התודעה

שטרית:  הבריטים מבינים משהו מאד חכם: הם אומרים שהמלחמה היא על התודעה. אין חשיבות לכיבוש שטח. זה לא, שאם נכבוש איזה כפר או עיר בירה, הכרענו את המלחמה. גם מבחינת היריב הקרב הוא על התודעה. יכול להיות שהוא ינצח אותנו בקרב שולי לחלוטין – ישמיד חוליה, ישמיד כיתה – הוא לא עשה כלום מעשית, אבל תודעתית זה הישג מדהים שרק יסייע לו לגייס עוד תמיכה במרידה.  כלומר, משהו שאולי יכולנו לגמור באיקס זמן עכשיו ייקח לנו איקס כפול 2 או כפול שלוש, בגלל האפקט התודעתי-תעמולתי של תבוסה, שאין לה שום משמעות צבאית.

באר:  זה מדהים, כי אנחנו מדברים לפני עידן הטלוויזיה והרשתות החברתיות וטכנולוגיות הפצת מידע המסיביות, שמדברים ומודעים שבעצם הקרב על התודעה הוא מרכזי או לפחות חשוב לא פחות מהתוצאות בשדה הקרב?

שטרית:  ברור להם, שמי שנלחם נגדם לא מצפה לנצח בשדה המערכה. ברור להם שהמורדים הערבים בחלומות הכי הזויים שלהם לא חושבים שהם ינצחו את הצבא האדיר הזה…

באר:  כמה תמונות ניצחון?

שטרית:  בדיוק. תמונות ניצחון, מצד אחד וכמובן – תגרום אבידות לצד השני ותגרום אצלו לעייפות מהמלחמה, ‘אין לנו ילדים למלחמות מיותרות’, ‘מה אנחנו עושים שם’, וכן הלאה.

אגב, זה (המלחמה על התודעה) עובד יפה מאד בישוב היהודי בין 46′-48′ נגד אותם בריטים…

באר:  הפריצה לכלא עכו, פיצוץ הקינג דיויד?

שטרית:  נכון. ולכן ווינגייט, במזכר הזה, אומר: חבר’ה: זו טעות!

באר:  לוקח לו הרבה זמן לשכנע את הממונים עליו לאמץ או לנסות את הגישה שלו?

שטרית: כנראה שלא. אם הוא מתחיל במרץ 38′ לעבוד על זה אז כבר בסוף מאי הוא מגיע לעין חרוד. גם כאן יש מיתוס, אפשר לקרוא לזה – סיפור שוינגייט הוא הקצין המרדן שנלחם נגד כל המערכת. יש בזה מידה מסוימת של אמת; הוא באמת חדשן ופורץ דרך. אבל אין צבא בעולם, בטח לא הצבא הבריטי, שבו סרן מקים יחידה צבאית יש מאין ועושה מה שהוא רוצה. היו לו כמה תומכים מאד גדולים בצבא הבריטי באותה תקופה. החשוב שבהם הוא מפקד הבריגדה, המח”ט, שיושב בחיפה, ג’ון פולרטון אבץ, שהוא דמות ששווה לכתוב עליה ביוגרפיה. הוא למעשה קצין היבשה הבכיר והוותיק בא”י והוא אומר שצריך לפעול בצורות כאלה עוד לפני שוינגייט מגיע לארץ, אבל לא עושה עם זה שום דבר. וכשוינגייט מגיע אליו הוא אומר לו: לך על זה! תומך בו המפקד שלו, קצין המודיעין של הצבא הבריטי בארץ ותומך בו מפקד הצבא הבריטי בא”י, אותו רוברט היינינג.

ערב הגעתו לארץ – אני מצאתי בארכיון באנגליה תיעוד שיחה שהוא ערך עם בזיל לידל-הארט, חוקר היסטוריה צבאית בריטי…

באר:  לידל-הארט, הפילוסוף הצבאי הבריטי?

שטרית:  זה הוא. ולידל הארט כותב שהוא פגש את היינינג, אשר הביע הסכמה לכך שהפיתרון הטוב ביותר לבעיה בפלסטינה זה חימוש היהודים. כלומר, כשוינגייט בא עם הרעיון שלו, לא רק להקים יחידה קטנה שפועלת בלילה, אלא עוד משהו שהוא חריג ומנוגד לתורת הלחימה הבריטית, ואפילו למדיניות בריטית שזהו: בואו נגייס את היהודים שיעזרו לנו – הוא מגיע לאדם הנכון.

באר:  מה תפקידו של היינינג אז?

שטרית:  מפקד הצבא בא”י. כלומר, לנו יש בראש את הדימוי של הבריטים האנטי-ציונים, שתומכים בערבים, בטח שבזמן המרד הערבי זה לא נכון…

באר:  רוב האדמיניסטרציה לא היתה פרו-ציונית, למעט כמה יוצאי דופן בין הבכירים, פטרסון לדוגמא…

שטרית:  גם הנינג הוא לא פרו ציוני. הוא פרו-בריטי. ואם האויב שלך עכשיו הוא הערבי אז אתה תחמש את היהודי. בגלל זה הנוטרות קמה באותן שנים.

ווינגיט אומר, תראו: אנחנו צריכים לקחת פלגות (squads) , היום היו קוראים לזה “צוותים” של חיילים, לכל צוות כזה לצרף מספר כפול של חיילים יהודים בריטים, שהבריטים יאמנו אותם להילחם. היה לו אמון רב בכושר הלחימה של היהודים, זה דבר מפתיע כי הם היו ללא שום ניסיון צבאי והדימוי של היהודים בקרב הגויים הוא לא של עם לוחמני. למה וינגייט רוצה, טוב נכנס לו ג’וק שהוא ציוני ופעם הוא יוביל את צבא ציון לניצחון. למה אבץ מסכים? למה היינינג מסכים? מאחר ומדובר כאן בחריגה ממדיניות בריטית, כי הבריטים יודעים טוב מאד מה יכול לקרות אם מפעילים בני עדה אחת נגד בני עדה אחרת בשטח שלטון שלהם, זה מגיע לאישור של הנציב העליון, מק-מייקל שכותב על זה ספציפית לשר המושבות באנגליה. כלומר, וינגייט פה אולי יוזם, אולי פועל, אבל הוא מקבל תמיכה מהמיניסטריון ומהדרג הכי בכיר שאפשר להגיע אליו בבריטניה. והם מאשרים את זה. למה? כי יש בעיה – אין מספיק כוחות.

אז הוא אומר: זה “עולה” לנו 40 חיילים בריטיים אבל אנחנו מקבלים 120 לוחמים. בגלל שיש מצוקת כוח אדם אז מסכימים. מעבר לזה, השילוב של חיילים יהודים – ווינגייט כותב את זה בצורה ברורה – מאפשר להטיל את כל העלויות של היחידה חדשה על הסוכנות היהודית. משה שרת מתלונן ביומנו על זה שכל צורה חדשה של השתתפות בפעילות הצבאית הבריטית עולה לנו עם תועפות.

חברת הנפט העיראקית משלמת

באר:  אתה עושה, מה שאחרים לא עשו, אתה מודד בכל מיני אמצעים מדידים את הפעילות של היחידה של וינגייט ובכלל של הבריטים ואתה כותב כי לפי מדד של “מספר גופות”, למשל, במחצית השנה השנייה של 38′ הרגו פלוגות הלילה 146 מהמתקוממים  שזה 17 אחוז מכל ההרוגים בידי הצבא הבריטי כולו באותה תקופה. אני מסתכל על המספרים ואומר שמול המיתוס של וינגייט 17 אחוז זה לא הרבה…

שטרית:  זה לא הרבה? שפלוגה מתוך כוח שבתחילת התקופה הזאת מונה שתי חטיבות ובסוף התקופה מונה שתי אוגדות? זה המון! זה שישית מכלל אבידות האויב. אגב, למה המספר הזה של ספירת גופות – לא כי אני חשבתי שזה מה שמודדים, אלא כי ככה הבריטים בזמן אמת מודדים את ההצלחה שלהם. יש להם מבחינתם 3 מדדים והראשון: כמה מורדים הרגנו. לא רק בארץ, בכלל. ככה אתה מודד הצלחה במלחמה הקטנה כפי שקוראים לה. אני לא אומר אם זה נכון או לא…

באר:  זה מה שהאמריקאים עשו בויטנאם, ספירת גופות…

שטרית:  כן. אני לא בטוח שזה מה שנכון, אבל הם חושבים שכן. אז כמה מורדים הרגת, כמה כלי נשק תפסת והאם הצלחת ללכוד או לחסל מנהיגים. מה שהם קראו “ראשי כנופיות”. פלגות הלילה פועלות תקופה מאד קצרה, בערך חצי שנה במתכונת שוינגייט מיישם, 4 חודשים תחת פיקודו ועוד חודשיים תחת פיקוד סגנו, בריידן. לשיעור דומה של 19% מכלי הנשק שנתפסים, מה שגם מראה שבניגוד למה שנכתב עליהם באחד הספרים, על ידי חוקר בריטי – הם לא “כנופיות רצח ציוניות” – זה לא שנכנסים לכפרים ופשוט מתחילים לירות. להיפך, הם פוגעים יותר באנשים שנלחמים נגדם. והם מצליחים להרוג שלושה ראשי כנופיות ולהוציא מכלל פעולה – לגרום לו לברוח מהארץ – של מנהיג רביעי. דבר שהוא לחלוטין חסר תקדים. גם אחר-כך. אין לזה שום מקבילה לאף פעילות בריטית במגזר הערבי.

באר:  בדקת עוד מדד – מספר הפגיעות בצינור הנפט…

שטרית:  לפי המדד הזה רואים הצלחה מאד ברורה. קודם כל, מה הסיפור של צינור הנפט – יש את הצינור שהבריטים מניחים בארץ, מכירכוכ בעיראק לחיפה, אלף ק”מ, ועובר דרך תוואי נחל תבור ונחל קישון. בחלקו המזרחי, בעיקר, הוא עובר באזור שהוא יושב ברובו על-ידי ערבים, אין כמעט התיישבות יהודית קרובה לצינור. ומי שרוצה להראות עד כמה הוא מורד מוצלח ועד כמה בריטניה לא שולטת בשום דבר, מה קל יותר מלצאת בלילה, כשאף אחד לא רואה אותך לצאת מהכפר – כאוכב אל-הווא, דנה או בירה, ללכת כמה מאות מטרים, לחפור קצת – הצינור הזה מונח בעומק לא רב – לנקב את הצינור באמצעות מכוש או  בירייה ולהצית. ובזה בעצם אתה עוצר את זרימת הנפט לצי הבריטי…

באר:  בעצם כל ניקוב או הבערה של קטע צינור הביאה לעצירת הזרמת הנפט?

שטרית:   כן. בודאי…

באר:  היו צריכים לסגור מגוף… ב- H2, H3 וכדומה…

שטרית:  כן. וצריך לבוא ולתקן וזה לוקח זמן ויש שריפה מסביב. המהדרין עושים את זה גם ליד שדה, כדי לשרוף את השדה. ויש לזה השפעה מאוד משמעותית על הצי הבריטי. זה נשמע מצחיק, אבל הנה פלאח מכאוכב, עם מכוש וסמרטוט וגפרור, עוצר את אספקת הנפט לכלי המלחמה הכי חזק בעולם באותה עת. דיברנו על תודעה, איזה אפקט זה עושה? רואים את זה מכל מקום – בלילה זה עמוד אש גדול שנראה למרחוק וביום זה עמוד עשן מאד גדול, ואתה מפרסם את זה, שהנה הבריטים האלה עם כל הצבא שלהם, עם כל חיל האוויר שלהם, הם חסרי אונים נגד המורדים בארץ ישראל. וזה גורם גם נזק כלכלי זה גם גורם נזק תודעתי מאד חמור. כשמסתכלים על הנתונים רואים בהחלט את ההשפעה של הפלגות.  בחודש הראשון של הפעילות שלהם יש באמת 21 חבלות… אגב, צריך לזכור היחידה לא פועלת לכל אורכו של הצינור. היא עובדת בעיקר באזור שמעפולה מזרחה עד לכאוכב אל-הווא. היחידה הולכת וגדלה, כשהיא קמה היא מונה בהתחלה 14 חיילים אנגלים ועוד עשרים וארבעה חיילים יהודים. אגב, שנשכרים רשמית על ידי חברת הנפט העיראקית ((IPC והם מקבלים את המשכורת שלהם ממנה כדי להגן על צינור הנפט.

באר:  כל היחידה ממומנת בעצם ע”י IPC?

שטרית:  לא. רק 24 איש שיושבים בעין חרוד, בהתחלה, שהם חלק מהפלגה. הם בעצם היהודים הראשונים שמגויסים היחידה הזאת.

באר:  זה הגיוני – חברה כלכלית מחזיקה ומממנת את ההוצאות על האבטחה של צינור הנפט – רק לאחרונה היה ויכוח על מי מממן את אבטחת אסדות הגז פה אצלנו, אז אולי צריך ללמוד מ-IPC  ?

שטרית:  יכול להיות. מצד שני, על צינור הנפט עד ארץ ישראל הם מגינים באמצעות מתן שוחד לשבטים הבדואים שיושבים שם. אז יש כל מיני שיטות…

באר:  IPC משלמים?

שטרית:  כן.

באר:  הקפיטליסט משלם…

שטרית:  רווח לא חסר שם… ובהחלט רואים את ההשפעה, השיא באותו יוני – הוא יורד בצורה דרמטית אח”כ, עד כדי כך שהנציב העליון מתגאה במכתב לשר המושבות שהחודש לא היו בכלל חבלות. זה לא מדויק – היו כמה – אבל זה דרמטי…

באר:  עד סוף פעילותן הפלגות הצליחו לאבטח את ציר הנפט, או להפסיק את הפגיעות?

שטרית:  בודאי. בסופו של דבר, ההצלחה של היחידה הזאת עומדת לה לרועץ, כי ביולי 39′, וינגייט כבר מזמן לא בארץ, המרד הערבי הולך ונרגע, וחברת הנפט העיראקית אומרת: רגע, מה אנחנו משלמים פה? הם הפסיקו את תשלום המשכורות ובזה בעצם נסתם הגולל על היחידה.

באר:  אתה רוצה להגיד שהפלגות חדלו לפעול משיקולים תקציביים?

שטרית:  לא רק. בחצי שנת פעולתן מה הן עשו: וינגייט מוציא את הכוחות לסיורים, פטרולים, סיורים ליליים לאורך הצינור בתוואים עקלתוניים. אחרי שמנתחים את הקרקע ומנסים להבין איפה סביר להניח שתקרה חבלה. בלא מעט מקרים הם מצליחים לפגוש מחבלים, פיזית, שמבצעים חבלה, בזמן האירוע או מיד אחריו. זה דבר שאין לו מקבילה באותה תקופה. הולכים בלילות, בדרך-כלל לא יוצא כוח לבד, יוצאים כמה צוותים ששטחי הסיור שלהם חופפים ומחפים אחד על השני, כך שאם כוח אחד נתקל בחוליה הכוח האחר יתפוס אותה במקום אליה היא נמלטת. זה מביא ללא מעט הצלחות. אבל התפיסה של וינגייט היא שמנצחים בהתקפה ולא בהגנה. הוא מתחיל לאסוף מודיעין, בעיקר באמצעות ראשי הישובים היהודיים; חיים שטורמן, בעין חרוד, גרשון ריטוב בטירת צבי, ועוד, שנעזרים בקשרים שלהם ביישובים הערבים שמסביב. הוא בעצמו אוסף מודיעין, חלק באמצעות מודיעים, חלק משבוים, שלוקחים, והוא מצליח לבנות לעצמו תמונת מודיעין מאד טובה באשר למה שקורה בעמק. עד כדי כך, שהוא מצליח, למשל, לפשוט על מקום כינוס של כנופיה למרגלות הגלבוע, ולתפוס אותה בשעת אמת. כלומר, לא בישוב אלא בנקודה מסוימת שהם קבעו, בשעה מסוימת, והוא מצליח להגיע לשם ולפגוע בהם, דבר שכמעט ולא מוצאים במרד הערבי. והוא מקבל מידע על מקומות שבהם הכנופיות נחות ביישובים שלהם, ואז לפשוט עליהם. הוא עורך פשיטות על הישובים וזה בעצם שיא ההצלחות שלו.

החיילים השתכרו

באר:  בוא נדבר על הכישלונות של וינגייט. אתה כותב שוינגייט סלד ממארבים נייחים, בין השאר מאחר ובאחד המארבים הראשונים, כשהיו לו שישים לוחמים, כולם נרדמו והמתקוממים עברו לידו ללא פגע.

שטרית:  כן. הם פעלו תקופה קצרה לאורך גדר הצפון, שנסללה אז, ביוני 38′, ואחד הקצינים האנגלים, בשם קים קלארק, מספר בזיכרונותיו, שהם נפרשו במארבים, וקרה מה שקורה לא פעם לכוחות שעבדו כל היום ועכשיו באמת נרדמו כולם. היה לו כישלון הרבה יותר חמור בדבוריה.

באר:  ירי דו-צדדי?

שטרית:  כן. מדובר בפעילות בעקבות פשיטה של מורדים על נצרת, על משרדי הממשל שם. משום מה, וינגייט החליט שמי שביצע את זה היה השייח’ נאיף א- זועבי מכפר דבוריה – אני לא יודע למה הוא חשב על זה, לא הצלחתי למצוא לכך התייחסות. יוצאים למבצע בדבוריה… הדוח שוינגייט מחבר אח”כ – אני אגיד את זה מאד בעדינות –  מנסה להצדיק כל מיני תקלות שהיו שם…

באר:  שם, בעצם, היו שתי האבידות היחידות שהיו לפלגות בכל תקופת פעילותן?

שטרית:  נכון. נוטר יהודי וחייל אנגלי. אחת הפלגות נכנסת לכפר, כנראה מבלי שתכננה.  היא נתקלת באש ושאר הפלגות רצות מהר מאד כדי להיכנס ולחלץ אותה. כלי רכב מגיעים עם נהגים, שלפי דיווחים של אנשים שהיו שם, כולל ראיון שקיימתי עם אחד מהלוחמים, היו שיכורים. ויורים אחד על השני…

באר:  השיכורים היו חיילים בריטיים?

שטרית: חיילים בריטיים. הנהגים שהיו עם כלי הרכב בכוח החילוץ…

באר:  הנהגים היו שיכורים?

שטרית:  הנהגים, והחיילים שעל כלי הרכב…

באר:  חיימקה לבקוב, שהיה בפלגות, סיפר שהיו מקרים שחיילים בריטים יצאו שיכורים לפעילות.

שטרית:  כן. זה לא מאד חריג בצבא הבריטי של אותה תקופה. ויש שם באמת אנדרלמוסיה גדולה מאוד. יש שם ירי ידידותי, שככל הנראה ממנו נהרג אחד הנוטרים ווינגייט נפצע ועוד כמה אנשים. ובכל-זאת, בעקבות המבצע הזה וינגייט מקבל את עיטור צלב השירות המצוין. ולמרות, שאנחנו אוהבים לומר בציניות, שאיפה שיש פאשלות יש צל”שים, כנראה שהייתה סיבה שבגללה העריכו את המבצע הזה, כי צריך להבין שזה היה המבצע ההתקפי יחיד כל אותו חודש של הצבא הבריטי. וזה שהצליחו להגיע לקרב עם מורדים, ולהרוג מהם לא מעט. ולמרות כל הברדק וכל הפאשלות – אולי זו לא הצלחה מסחררת זו איזה הצלחה שהייתה ראויה להערכה – בעקבות האירוע הזה וינגייט מקבל אישור להגדיל את היחידה ומגייסים עוד 50 נוטרים…

באר:  אתה כותב על שיטות החיפוש וזיהוי מבוקשים שהנהיג וינגייט, שבמהלכן ניסה לזהות מבוקשים באמצעות השוואה בין תשובות האנשים לגבי זהותם לתשובות של המוכתר. והוא בין השאר הסתכל לתוך העיניים שלהם בניסיון לאבחן מי יוצא בלילות ולכן הוא חשוד כמתקומם…

שטרית:  עניין השוואת השמות זו לא המצאה של וינגייט. ככה פועלים בצבא מאז ועד עולם בשטחים עם אוכלוסיה אזרחית. זה מופיע בנהלים של איך לערוך חיפוש – יש כזאת חוברת בריטית מהמרד הערבי, שבה מסבירים שכך צריך לעשות את זה. כך עושה המשטרה הבריטית גם לפני כן. המטרה היא לזהות אנשים זרים בכפר.

באר:  צה”ל אימץ חלק מהדוקטרינות או הנהלים הללו?

שטרית:  כן. של החיפוש לא. לפחות לא היום. אני לא יודע מה היה בעבר…

באר:  אני ראיינתי כאן בזמנו את המושלים שלנו בעזה והם סיפרו על שיטות דומות שננקטו בעזה, באמצעות הסוכנים המקומיים…

שטרית:  כן, עם המשת”פים… מה שעוד היו עושים (בפלגות הלילה) הם היו באים עם הנוטרים של האזור, של “המנים”, המשמרות הנעים. סיפר על זה יגאל אלון שהיה מפקד המשמר הנע של כפר תבור, שהוא מגיע, ובגלל שהוא מכיר את הכפריים של האזור, הוא יודע להגיד לקצין הבריטי: תשמע אלה לא מפה! ומתחילים לתחקר אותם ומתברר שהם סורים.

לגבי העניין של להסתכל בעיניים, ולהגיד לפי הצבע של העיניים אם הבנאדם ישן בלילה, אני לא יודע להגיד עד כמה זה נכון. אחד האנשים העיד שוינגייט בילה המון זמן בהתבוננות באלבומי המבוקשים של המשטרה הבריטית כדי לנסות לזכור את הפנים שלהם…

אני כן רואה איפה דווקא צה”ל ממשיך עד היום את התפיסות של וינגייט. כל מי שעסק בתעסוקה מבצעית או בלוחמה בטרור או בפעילות ביהודה שומרון ועזה יזהה בקלות את כל מה שוינגייט עשה. אפשר להגיד: מה החידוש – ככה עובדים. אבל צריך להגיד וינגייט הוא הראשון שעובד ככה. לא רק בארץ, בכלל.

נצטרך לחיות איתם

עדויות מהתקופה מלמדות כי באישיותו של וינגייט נמזגה תחושת ייעוד מוסרית יחד עם פרקטיקה של התנהגות ברוטאלית כלפי האוכלוסיה הערבית. מבקריו האשימו אותו בשימוש בשיטות של טרור נגדי, שכללו הוצאות להורג ללא משפט, הלקאות ושימוש באזרחים כמגינים חיים. פרקטיקה אחת היתה לטבול את ראשיהם של החשודים בחבלה בצינור הדלק, בבוץ ובנפט.

אייל בצר, איש נהלל, המכהן כיום כראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, זוכר היטב את עדותו של אביו, נחמן בצר, ששירת בפלגות הלילה עם וינגייט.

“היה קרב בדנה, הם תפסו כמה שבויים ורצו לכסח אותם, אז הוא (וינגייט) אמר להם: לא! עכשיו אסור. לנו מותר…”

באר: לכם – הלוחמים היהודים…

בצר:  “כן, לכם הלוחמים היהודים אסור לפגוע בהם, כי אתם צריכים לחיות איתם. אתם תחיו איתם לנצח ולנו מותר לחסל אותם, או לפגוע בהם.

אני לא יודע אם הרגו אותם, הוא היה לוקח אותם וטובל אותם בנפט והיה מכה אותם…”

נחזור לשלומי שטרית;

באר:  בוא נדבר על פעולות הענישה והתגמול שוינגייט יזם, שכללו עונשים קולקטיביים, כמו לחייב כפריים להכין ארוחה דשנה לחיילי הפלגות, החרמת חיות משק, הלקאות פומביות… האם זה נכון? מה מידת הברוטאליות שהוא הנהיג והאם היתה זאת פרקטיקה בריטית מוכרת ורגילה?

שטרית:  אם יש איזשהו מיתוס שנפוץ בשנים האחרונות במחקר הפוסט-מודרני על וינגייט זה העניין הזה של הברוטאליות. שוינגייט היה “חולה נפש”, “פסיכופאט”, “הוא התעלל באנשים”, “הוא פעל בצורה מאד ברוטאלית”, כולל האשמות בהוצאות להורג של אנשים. כאמור, לא סתם כונו פלגות הלילה “כנופיות רצח יהודיות”. האמת היא לא פשוטה. וינגייט, באמת נקט בפעולות עונשין, חלקן נראות לנו היום איומות ונוראיות. אבל, אף אחת מהן לא חרגה מזמנה – אני לא מגן על זה, חלילה, אם קצין בפיקודי היה נוהג כך כנראה אני אישית הייתי שולח אותו לכלא. לפחות זה. אבל זה לא משהו שהוא חריג. אתחיל בטענה הראשונה, בסיפור של הכנת ארוחות – זה נוהל מקובל לחלוטין בצבא הבריטי. כשאתה מגיע לכפר לערוך חיפוש – עצם העובדה שנכנסת לכפר זה עונש. זה לא משנה מה שתמצא – כשאתה נכנס לבית ואתה עורך את החיפוש בבית אתה יוצא עכשיו מהבית כאשר מהבית לא נשאר דבר שלם. הקירות יכולים לעמוד. כל מה שבפנים נהרס. יש המון עדויות של ערבים מאז – הם נכנסים ובכוונת מכוון משחיתים כל מה שיש בבית.

באר:  זו היתה הוראה שהם קיבלו?

שטרית:  כן. ככה עושים.

באר:  החיפוש הוא גם ענישה…

שטרית:  בהחלט. דווקא כאן וינגייט לא נוקט בשיטות האלה. וינגייט לא עורך חיפוש שיטתי, הוא לא מנסה לסרוק את כל הכפר, לעבור בית-בית, הוא גם לא מגיע עם מספיק אנשים כדי לעשות את זה. הוא עושה חיפושים מדגמיים, ולכן החיפוש של פלגות הלילה המיוחדות בכפר הוא פחות מזיק מחיפוש “רגיל”. הסיפור הזה של לחייב את הכפרים לארח את החיילים הבריטים זה מקובל, כי זה עונש. זה עולה להם בתרנגולות שלהם, בעיקר בביצים, לפעמים בכמה כבשים.

באר:  מה, הם היו עושים ארוחות במהלך הפשיטות?

שטרית:  הם מגיעים לתוך הכפר ומחייבים אותם להכין ארוחה. לפעמים מגדירים את זה כקנס – הבריטים הטילו קנסות קיבוציים על כפרים ערביים. לפעמים היו אומרים: אין לכם את הכסף שאנחנו דורשים, את המאה לירות,  אז כל תרנגולת שווה לירה, אז 100 תרנגולות…

באר:  הכל החלטה של המפקד המקומי?

שטרית:  כן. העדויות שדברים כאלה קורים בפלגות הלילה מתחילות רק מנובמבר 38′, כאשר וינגייט כבר לא בארץ והפלגות כבר לא פועלות עצמאית…

באר:  זה כשבריידן (סגנו) מחליף אותו?

שטרית:  כן, אבל זה גם כבר לא בריידן. הן פועלות כחלק במבצעים רחבים יותר של הבריגדה, יחד עם כוחות נוספים. כנראה שכאן זה לא יוזמה שלהם.

באר:  כלומר, התופעות הללו קורות אחרי תקופת הפעולה המסיבית של הפלגות?

שטרית:  כן. עוד דבר שהם עושים בתקופה הזו, שלא עשו בתקופה של וינגייט, זה לישון בכפרים. הם נכנסים לכפר ושוהים בו יומיים. זה דבר שאצל וינגייט אף פעם לא קרה.

לגבי הלקאות, יש שני מקרים מתועדים, שבהם וינגייט מוריה להלקות כפריים; הראשון זה בשלישי לספטמבר, בכפר כאוכב. זה כנראה כחלק מהטעיה לפעולה שהוא עורך במקום אחר, בחרבת אלעוואדין, בצד השני של העמק. הוא מכנס את הגברים, מחלק שוטים ומכה אותם בגלל שיש הצתות בצינור. 11 ימים אחר-כך, אחרי שחיים שטורמן נרצח – הוא עולה על המוקש ליד מעוז חיים של היום – אז וינגייט מלקה גם את הבדואים שהוא מוצא שם באזור.  זה נורא, כן. אין פה משהו שאפשר לומר, שזה בסדר. אבל אין כאן עניין חריג. וכשקוראים איך המשטרה הבריטית עורכת חקירות, לא רק חיפושים – איך חוקרים, מחפשים ב-1923 דרוזים בבית ג’אן שנחשדו בירי על שוטרים בריטים, הרגו 3 שוטרים בריטיים – מספר אחד הקצינים בזיכרונותיו איך נכנסים לכפר מרכזים את כל הגברים, מוציאים שוט מסוים מעור היפופוטם ומתחילים להכות. עד שמישהו מתחיל לדבר. כלומר, אין פה חריגה מאיך שמתנהלים, לא רק בארץ, בכלל באימפריה הבריטית. יש תפישה שהיום נראית לנו זרה, וטוב שכך, שאין שוויון באמת בין האדם הלבן ובין המקומי…

באר:  אבל לחייב מקומיים להכין ארוחות לחיילים – זכור מקרה כזה במהלך פשיטה על ישוב יהודי?

שטרית:  אני לא מכיר כזה…

ימי הכלניות האיריות

באר:  אחד האירועים הנקודתיים, שהפך למיתוס שנקשר בשמו של וינגייט הוא הפעולה בכפר חיטין, שנעשתה כפעולת עונשין לאחר טבח של יהודים שביצעו ערבים בטבריה. עפ”י הנטען וינגייט כינס את הגברים בכפר, העמיד אותם בשורה וירה בכל אדם עשירי. מה מקור הסיפור הזה שמופיע במקומות שונים?

שטרית:  זה מופיע בהרבה מאד מקומות. האירוע הזה התרחש ב-19 באוקטובר 1938. אם וינגייט היה מעורב בו אז כנראה הוא אחד האנשים הכי מוכשרים בעולם, כי ב 12 באוקטובר הוא ממריא ללונדון. הוא טס לשם על מנת להיפגש עם בן-גוריון וחיים ויצמן ולסייע להם להיאבק נגד מסקנות וועדת וודהוד, מה שמוביל בסופו של דבר להדחתו מפלגות הלילה. כך שזה לא וינגייט. הסיפור שמתועד על ידי שני משתתפים: חיימקה לבקוב ויגאל פייקוביץ (אלון) הוא  סיפור אחר. מגיעים לכפר חיטין, עושים חיפוש ויגאל אלון אומר: מצאנו שלושה אנשים מתחבאים שהיו זרים לכפר. עשינו חקירה מהירה ואמרנו למפקד, אותו קצין אירי, בריידן: אלה השתתפו בליל טבריה. בריידן לקח אותם הצידה ואמר להם: אני מוצא אתכם אשמים לפי צו המלך והוציא אותם להורג. הוא הקפיד שחיילים בריטים ירו בהם.

מאיפה מתגלגל העניין הזה, שהרי יש גם את הסיפור על המלקות, שוינגייט מקפיד שיעשו את זה רק הבריטים כיוון שאנחנו נצטרך לחיות עם הערבים… זה מתחיל כנראה בשיחה של משה שרת עם ווינגייט, עוד בכלל לפני שהוא התחיל לפעול. ושרת אומר לו: ‘תקשיב, אתם באים ומתנהלים כמו שצבא אנגלי מתנהג. אנחנו יודעים מה תעשו בכפרים, אבל אתם תלכו ותשאירו אותנו עם הדם הרע שנוצר עם הישובים הערביים. למה אנחנו צריכים את זה?’

אז שם, בריידן מוציא להורג שלושה אנשים שהוא מאמין שהם אנשי כנופיות. ארבעה ימים אחר-כך, ב- 23 באוקטובר, בכפר מצר, מגיע בריידן והוא דורש מהמוכתר כמות מסוימת של רובים.  המוכתר אומר שאין לו כמות כזאת. חיימקה לבקוב, שמשמש כמתורגמן, מנסה לשכנע אותו לשתף פעולה. לבריידן היה עיוות מולד, שגרם לפנים שלו להיראות מחייכות כל הזמן. קראו לו “האדם הצוחק”. מספר לבקוב בזיכרונותיו שהמוכתר אומר לו: ‘עזוב, אתה לא רואה שהוא צוחק איתנו.’ הוא לא הצליח לשכנע אותו. בעקבות חוסר היכולת של הערבים לספק את מספר הרובים הנדרש ספר בריידן כל 15, לקח שלושה ערבים והוציא אותם להורג. יש בארכיון הבריטי את התלונה של הכפריים שמתארים את זה אחד לאחד. יש כאן את שני הצדדים שמספרים את הסיפור. ווינגייט הוא לא חלק ממנו.

גם כאן צריך להבין, ולא חלילה מתוך הקלת ראש באירוע הזה, שנחשב פשע מלחמה. אגב, בריידן מסתבך בסיפור הזה וכנראה היתה חקירה בעניינו ובסופו של דבר דרגים בכירים יותר חיפו עליו. אם אני צריך להצביע על הגורם לסיפור הזה – למה עושה היחידה הזאת את שני האירועים האלה? למה זה לא קורה ביחידות אחרות של פלגות הלילה, אני הייתי תולה את הסיבה בשייכות היחידתית של החיילים האנגלים. כל אחת מהפלגות הבריטיות הגיעו מגדוד חיל רגלים אחר. היחידה הספציפית הזו הגיעה מגדוד אירי, “רויאל אלסטר רייפלס”. האירים, היסטורית, ידועים לשמצה כאנשים נוקשים וטובים בדיכוי מהומות ומרידות…

באר:  אנחנו מדברים על צפון אירלנד…

שטרית:  בהחלט. לדוגמא, מי שמקים את הז’נדרמריה בא”י הם האירלנדים, חיל העזר במשטרה האירית המלכותית, שאחרי שהם נלחמים נגד המורדים באירלנד, מלחמה שמסתיימת ב-1922, הם חייבים לעזוב את אירלנד. הם לא יישארו שם בגלל השיטות שנקטו. והם מגיעים לא”י ומקימים את משטרת המנדט. רק להבין מאיפה בריידן הזה מגיע…

באר:  בריידן הצפון אירי הוא עוד הוכחה שהמיעוט תמיד יותר “פטריוטי” מהרוב…

שטרית:  במיוחד כשהוא תלוי ברוב. אותו גדוד, כמה שבועות מאוחר יותר, סיור שלו עולה על מטען בכפר באסה, שלומי היום, ונהרגים קצין שלושה חיילים. למחרת מגיע הגדוד לכפר הזה יחד עם כמה שריוניות. בתור התחלה נוסעים בתוך הכפר ומרססים את הבתים עם המקלעים. אחר כך הם מוציאים את אנשי הכפר, מרכזים כמה עשרות גברים ומעלים אותם על האוטובוס ומעלים את האוטובוס על מוקש, באותו מקום שבו הרכב יום לפני כן עלה על מוקש.

באר:  אוטובוס מלא אזרחים…

שטרית:  כן. אוטובוס מלא אזרחים. הורגים, נדמה לי, 10 ערבים. כלומר, בריידן לא היה צריך את וינגייט כדי ללמוד איך להתנהג בברוטאליות. אני חושב שזה לא מקרי שכל הסיפורים על ההתנהגות הברוטאלית של פלגות הלילה קשורים ליחידה הזאת דווקא. ההתנהגות הבוטה ביותר של פלגות הלילה קשורה ביחידה הזאת ולא ביחידות אחרות…

באר: אז איך זה נקשר בעצם לוינגייט, על ידי היסטוריונים.

שטרית:  יש טעויות. מתארים איזה קרב שנהרגו בו 60 אנשי כנופיות ונהרגו רק 6. מישהו התבלבל באפס. זה קורה לפעמים. אני מניח שאם וינגייט היה עושה בדיוק את אותם קולות שהוא עשה נגד המורדים הפתאנים בספר הצפון מערבי, מה שהיום אפגניסטן, כנראה אף היסטוריון לא היה טורח לבדוק מה ברוטאלי ומה לא. העובדה, שוינגייט פועל כאן כציוני, והוא משפיע עד היום על כוח המגן העברי, מציב אותו כמטרה, ויש היסטוריונים שהאג’נדה חשובה יותר מהאמת ההיסטורית. קרו מקרים קשים – אי אפשר לחפות עליהם ולומר: הם לא קרו! דברים קרו, בהחלט.

 

באר:  אצל תום שגב (“ימי הכלניות”), למשל וגם במקומות אחרים, מכנים את וינגייט מטורף או לפחות תימהוני ואנחנו יודעים על מוזרויות בהתנהגות שלו כמו לשבת עירום בישיבות צבאיות או במאהל הצבאי, לא להתרחץ, להתגרד במברשת סוסים, לאכול בצל, לתקוע בחצוצרות, על בסיס השראה של גדעון השופט – רק הסיטואציה של חיילים עם תופים וחצוצרות בסיטואציה קרבית זה נשמע כמו סרטון פרודי של מונטי פייטון. אז איך אתה מתייחס לאמירות האלה שמדובר באיש, אולי גאון צבאי, אבל משוגע, או מטורף, או תמהוני?

שטרית:  קודם כל, אם פרויד מגדיר שפיות כיכולת לאהוב ולעבוד, אז וינגייט היה אדם שפוי. הוא אהב ועבד. הוא תיפקד.

באר:  ואומרים שהיתה לו אשה יפה מאד ומרשימה…

שטרית:  כן. הם הכירו כשהיא היתה קטינה והם התחתנו בערך יומיים אחרי שהיא עברה את הגיל החוקי. הוא היה מבוגר ממנה כמעט ב-20 שנה – היום היו מדביקים לו עוד כמה תארים על זה. וינגייט הוא דמות מורכבת, אין ספק. אגב, הטיעון הכי חזק בדבר היותו חולה נפש הוא שבמלחמת העולם השנייה הוא מנסה להתאבד.

באר:  אחרי שהוא מגורש מחבש…

שטרית:  אחרי שהוא מסיים את התפקיד בחבש ומחכה לתפקיד ולא קורה שום דבר והוא מיואש, לא ממש ברור…

באר:  הוא בעצם נועץ פגיון בצווארו…

שטרית:  כן. הוא מנסה להתאבד. אגב, הוא מספר את זה אחר-כך למשה שרת ואומר לו אתם צריכים לדעת את זה, אם אני אהיה אי פעם מצביא אצלכם. כלומר, אם אני אפקד פעם על הצבא שלכם תדעו מאיפה אני מגיע. אין ספק שיש כאן משהו לא מאוזן. אין ספק שהוא היה אקסצנטרי, בטח לגבי קצין בריטי שיש לו שטאנץ. קצין בריטי אמור להיות מצוחצח, הוא ממעמד עליון וצריך להתנהג בהתאם והוא בהחלט לא מתנהג ככה. הוא מסתובב מרושל, עירום – לא בישיבות אבל בחדר שלו הוא מסתובב עירום וגם בבית שלו בטלביה בירושלים. בהחלט היה אוכל בצלים נאים. היה אקסצנטרי. האם זה הופך אותו למטורף? לא! הוא היה מתייחס לחיילים שלו בנוקשות רבה – לא כלפי החיילים הבריטיים – הוא ידע שאסור להרים עליהם יד, אבל הנוטרים היהודיים חטפו ממנו על ימין ועל שמאל.

על ישראל כרמי מסופר, שבכל פעם שהוא לא הצליח להבין את הפקודות של וינגייט – הוא התעקש לדבר עברית למרות שהעברית שלו היתה כנראה איומה ונוראה – אז הוא היה מקבל אקדח לפרצוף. ממש היה מכה, בצורה לא נעימה.

באר:  יש את הסיפור, אולי גם כן מיתוס, שהוא היכה קצין בריטי ביחידה, ששתה מים בתום פעולה, לפני חייליו.

שטרית:  נכון. בעצם מדובר באחד הסיורים שהוא עורך עוד לפני שהוא מקים את פלגות הלילה, עם חבר’ה יהודים מאחד הישובים, והולכים בלי מימיות, ואחרי מסע מפרך מגיעים לבאר והסמל, מפקד הכוח של הנוטרים לוגם ראשון ואז הוא מקבל אקדח לפרצוף ואת ההוראה: קודם האנשים שלך שותים ורק אז אתה שותה.

באר:  אגב, הושמעה טענה – אני ראיינתי את מושל עזה בזמנו, שאמר שאריאל שרון נהג לסטור לקצינים שפישלו…

שטרית: יכול להיות. בן גוריון כותב ביומנו בשנות החמישים, בתקופה ששרון מסיים עם ה-101: “אריק בא אליי – יש בו משהו מוינגייט – חוץ מאופיו המוסרי של וינגייט”. ואני לא יודע אם זו מחמאה או טרוניה.

באר:  דובר רבות על ההיבט המוסרי אצל וינגייט. יחד עם כל הסיפורים הברוטאליים, הוא אמר, למשל, שמפקד צבאי דגול חייב להיות אדם מוסרי…

שטרית: נכון, ורואים את זה גם בפעולות שלהם. האנשים שלו מעידים בבירור שהוא אמר להם, שאתם בשום פנים ואופן לא פוגעים במי שלא צריך. איך זה מסתדר עם הלקאות? בשלב הזה הוא חשב שבאלה כן צריך לפגוע. אתם לא פוגעים בנשים, אתם לא פוגעים בילדים, ויש אפילו עדות של חייל בריטי שמספר שחייל אחר נתפס גונב משהו מאחד הבתים בחיפוש ווינגייט מכריח אותו כל הדרך חזרה לבסיס לרוץ אחרי המשאיות.

באר: בגלל הביזה?

שטרית: כן, למרות שזה דבר לא חריג בצבא – לפעמים אתה בא ומשמיד את כל מה שנמצא בבית. אז מה, זה נורא אם לקחת לך משהו לכיס?

באר:  מה נשאר ממורשת וינגייט? מה נלקח? באיזו מידה, אם  בכלל זה השפיע על היחידות המיוחדות של צה”ל, על יחידה 101, אם בכלל? האם יש ראיות לכך שמשהו מתורתו, עקרונות הצבאיים אומצו על-ידי צה”ל הצעיר והיחידות המיוחדות עם השנים?

שטרית:  באופן חד-משמעי. בודאי. יצחק שדה כותב: וינגייט לא לימד אותנו דברים שלא ידענו, אבל הוא עשה את זה בצורה מסודרת. הוא קצין צבא, הוא לא פרטיזן. צה”ל נבנה על בסיס הצבא הבריטי – יש בו פלוגות סיור בתש”ח. מאיפה זה בא? זה לא בא מהצבא הבריטי. זה מגיע מפלגות הלילה המיוחדות… הכי פשוט – פלגות הלילה המיוחדות זה ראשי תיבות פל”מ. איך קוראים לכוח שמקימים בהגנה ב-40′-41′, שנועד להיות כוח המחץ? פלמ”ח.

ההשפעה של  וינגייט ושל מה שהוא מפתח כאן בגליל היא כל כך עמוקה, שאנחנו לא מודעים לה. זה לדבר שאנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו. כאשר היום, כל גדוד מילואים, שעושה תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון, יוצא למעצר של חשוד בטרור, הוא פועל לפי שיטות של וינגייט. צריך להבין לא עבדו ככה, עד ליוני 38′, פה בעמק יזרעאל.

הסתערבות – פעילות מסעורבת התקפית ראשונה, שאני מכיר בארץ-ישראל, היא של פלגות הלילה המיוחדות.

באר:  וינגייט דיבר על משאלה, שבעתיד הוא יעמוד בראש הצבא היהודי. אם הוא לא היה נהרג באותה תאונת מטוס, אתה חושב שהיה סיכוי שהוא יגיע לפה ויפקד על הצבא או יהיה אחד ממפקדי הצבא?

שטרית:  אין לי ספק שהוא היה מגיע. חד משמעית. אני מאמין גם שהוא היה מתמנה באמת לפקד על צה”ל או להיות יועץ בכיר לרמטכ”ל או משהו כזה. מהיכרותי את האופי של וינגייט ואת האופי של בן-גוריון, כנראה גם שהם היו מהר מאוד מסתכסכים ובן גוריון היה מעיף אותו.

באר: תגיד אתה מופיע לפני קהלים שונים, באיזו מידה אתה מוצא אצל הישראלי הממוצע או אצל הדור הצעיר בכלל ידיעה מה זה פלוגות הלילה, מי היה וינגייט, מעבר לזה שיש מכון בנתניה שעוסק בספורט, שקרוי על שמו?

שטרית:  די מעט. אבל זה לא מאד חריג. זה לא מהיום. תמיד – מה שלא נמצא בחומר הלימוד כנראה שאנשים לא נחשפים אליו.

באר:  וזה לא נמצא בחומר הלימוד?

שטרית:  לא. כמעט ולא. רק כהערת שוליים די מינורית. ולכן זה לא מפתיע אותי שאנשים לא מכירים. אתה צריך להיות חנון של היסטוריה, כמוני, שזה בכלל יעניין אותך מלכתחילה…

מה וינגייט היה עושה

משה יגר, הוא דיפלומט מקצועי בעברו; שגריר בכמה מדינות וסמנכ”ל משרד החוץ, חיבר את הספר “אורד וינגייט – קורותיו והציונות”, המתמקד בדמותו של וינגייט, במערכותיו בחבש, בבורמה ובא”י, ובסיפור האהבה יוצא הדופן שניהל עם התנועה הציונית. שאלתי אותו בשיחת טלפון;  אם נרד לרחוב’ בלונדון או בתל אביב’ היכן יהיה סיכוי למצוא יותר אנשים שמכירים מי הוא בכלל וינגייט הזה?

יגר:  אין לי ספק שבארץ. האיש היה גאון צבאי. צ’רצ’יל הבחין בזה אבל הוא לא היה היחיד. אנשים הרגישו שזה אדם נדיר, בעל כושר מחשבה עצמאי, שיש לו כמה תכונות שליליות, קודם כל בתחום המשמעת. לא היה לו שום יחס למסורת צבאית, לא היה לו שום יחס כבוד לדרגה יותר גבוהה ממנו – הוא העריך אנשים לפי ערכם, נמוכים בדרגה או גבוהים ממנו. להתנהגות כזו יש מחיר – אף ממסד לא אוהב חריגים. הוא היה ללא ספק חריג, גם במחשבה שלו. זה הכעיס לא מעט גנרלים, שהוא ביזה אותם והוא השתמש מולם בביטויים חריפים והם נקמו את נקמתם. והוא מת עוד בזמן המלחמה ואחרי זה מינו את השונא הכי הגדול שהיה לו במפקדה בדלהי לכתוב את ההיסטוריה הרשמית. אז המערכה בבורמה זה שלושה כרכים גדולים, שאני מכיר אותם, ווינגייט תופס שם מקום, שאף קצין בדרגתו לא תופס. והכל זה נגדו. כתובים דברים נוראים נגדו…

באר: למרות הניצחונות שלו?

יגר: כן. אז מבטלים את הניצחונות, או טוענים שזה לא נכון, שזה זיופים, שלא היה לזה כל ערך… זה קשקוש אחד אדיר. אם אתה רוצה לדעת אם וינגייט היה גנרל גדול – תקרא מה שהגנרלים היפנים אומרים עליו. לא הבריטים.

רציתי לברר עם יגר על עוד פרשיה מסתורית אחת שאירעה, או לא אירעה, לאחר שהבריטים הורו לוינגייט לעזוב את הארץ.

באר:  היה סיפור, שגם אתה מזכיר אותו, שלקראת עזיבתו המאולצת את הארץ במאי 1939, וינגייט האיץ בראשי הגנה לצאת למאבק מזוין נגד הבריטים והוא אף הציע להתחיל בפיצוץ בתי הזיקוק בחיפה, ושהוא יוביל את הפעולה. זה נכון? אם כן, זה לא פחות ממדהים.

יגר:  תראה… חקרו את זה… סלוצקי, שהיה אחר-כך העורך של ספר ההגנה רצה לדעת מה קרה בסיפור הזה, והוא חקר כשכולם היו עדין בחיים. הוא חקר כל אחד שהיה בארוחת הערב  לכבוד וינגייט שהייתה בבית של ילן בחיפה, ושאל אותו אם וינגייט אמר דברים כאלה. הרוב הכחישו ואמרו: לא דובים ולא יער! ילן, שהיה איש הגון, הכחיש בחצי פה. קראתי את העדות שלו, שנמצאת בארכיון ההגנה בתל אביב. זה מעורר אצלי את החשד שמשהו ברוח זו וינגייט  כן אמר. הנאמנות שלו לבריטניה היתה ללא פגם. אבל כשהיה קונפליקט בין הנאמנות שלו לציונות לבין הנאמנות שלו לבריטניה – אני לא עד הסוף בטוח שהוא לא היה נאמן יותר לציונות.  כי התמיכה בציונות היתה צו אלוהי והתמיכה בבריטניה זה כי הוא נולד בריטי ולא עלה על דעתו… לאחותו הוא כתב באחד המכתבים, היא שאלה אותו למי הוא יותר נאמן,  הוא כתב לה: אני לא יכול לעלות על דעתי שאני פעם אכוון את הרובה שלי אל הדגל הבריטי.

אז יש עדויות סותרות בעניין הזה. אין עדות חדשה שהוא אמר דבר כזה ושהציע לבצע פעולת חבלה נגד בתי הזיקוק ולעמוד בראשה. האם זה אגדה שאמרו עליו אחר כך, האם זה ניפוח של משהו שהוא בערך אמר – זה יישאר מסתורין…

הסתלקותו מהארץ היתה בחטף. במאי 1939, כאשר פסה סבלנותם של  מפקדיו בצבא הבריטי מול התנהלותו החתרנית, אולץ וינגייט לעזוב את הארץ ועל דרכונו הוחתם איסור לשוב אליה. חודשים ספורים אח”כ פרצה מלחמת העולם השנייה ווינגייט נשלח להציל את המצב בחזית המזרח הרחוק. למרות הצלחותיו מול היפאנים, ניסה הצבא הבריטי לאחר מותו לגמד את דמותו ופועלו. הוא לא היה מקובל על הממסד הצבאי ובתי הספר לפיקוד ומטה בבריטניה הוציאו אותו אחרי המלחמה מתכנית הלימודים. מתנגדיו טענו שיש לו השפעה שלילית והצבא אינו רוצה יותר וינגייטים. היה זה גם חלק מההתנגדות המוסדית לרעיון ה“צבאות הפרטיים”, או ה”כנופיות הממשלתיות”, כפי שכינה וינגייט את היחידות ללוחמה זעירה שהקים. תם העידן הצבאי הרומנטי, שהתממש בימיו הקצרים של וינגייט בארץ-ישראל בתמהיל יוצא דופן של גאונות צבאית, מקוריות וחדשנות, תחושות ייעוד תנ”כיות, חתרנות ונון-קונפורמיזם בוטה וכמה מוזרויות אישיות שהביוגרפיים שלו ימצאו, מן הסתם, גם במחקרים הבאים.  

 גם נסיבות מותו של וינגייט לוו בשובל דקיק של מסתורין.

שאלתי על כך את יגר:

באר:  אני נתקלתי בתופעה מעניינת, בעיקר בקרב ותיקים, כולל אבא שלי, אני זוכר מילדותי, שהעלה את האפשרות, שמותו של וינגייט בתאונת מטוס בבורמה נגרמה כתוצאה ממעשה חבלה בריטי מכוון להיפטר ממנו. אתה נתקלת בגרסה הזאת?

יגר: כן, זה גם מופיע בכל מיני מקומות, אבל כנראה זה לא נכון. יש עדויות. אתה יודע שהוא טס כל הזמן, במסע השני שלו – מסע הצ’ינדיטים, שכאשר הוא כבר החדיר מעבר לקווי היפאנים שתי דוויזיות. בדקו את העניין – יודעים היום שהוא טס במטוס מיצ’ל לבקר את הכוחות שלו מאחורי הקווים. באותו יום כשטס, הוא היה צריך לחזור בערב, כדי להיפגש עם איזה גנרל – הייתה לו ישיבה לתאם כל מיני דברים. הטייס האמריקני שלו פחד להגיד לו שהמנוע לא עובד טוב ולהציע להזמין באלחוט מטוס אחר ולחכות איזה שעתיים עד שזה יגיע. הוא לא אמר את זה לוינגייט אלא לשליש שלו שהיה קפטן צעיר. השליש אמר את זה לוינגייט ווינגייט אמר לו: אני צריך להגיע לישיבה, אין לי זמן לחכות שעתיים למטוס אחר! הם טסו ובאמת זה נפל.

כמו שלומי שטרית גם משה יגר מאמין שאם הדברים היו מתגלגלים אחרת ווינגייט היה שורד את מלחמת העולם השנייה, הוא היה מגיע לארץ והופך מפקד הצבא היהודי.

יגר:  אני מאמין שכן ואגיד לך למה. נשארו המכתבים שהוא כתב לאשתו מהחזית. אחדים הוא כתב מהצד השני, מבורמה, אחדים במטה שלו העורפי, והוא כותב ללורנה, במכתב האחרון שהוא כותב לה: אני מחכה שהמלחמה תגמר ושנינו נחזור לארץ שאנו אוהבים ושאנחנו רוצים להקדיש לה את חיינו. זה באנגלית והוא מוסיף משפט אחד בעברית; אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!

כמה פעמים בן גוריון ביומניו במלחמת העצמאות, במיוחד בשעות הקשות של מפלות היה כותב: מה היה וינגייט עושה במצב כזה? ובמקום אחד הוא כותב בפירוש שאת וינגייט הוא היה ממנה לרמטכ”ל, אם הוא היה בא. יש עדות נגדית של משה דיין שאמר שאנחנו מסיבות פסיכולוגיות לא היינו מקבלים לא יהודי. זאת שטות, וינגייט היה יהודי יותר מהרבה יהודים. ועובדה שהמח”ל (מתנדבי חוץ לארץ) הביא מקנדה איזה בן דונקלמן אחד ומינו אותו מפקד חטיבה ובן גוריון הביא מאמריקה את מרכוס. כלומר לא היתה רתיעה להביא אחרים, הרי רוב הטייסים היו אמריקנים ובריטים, גם גויים וגם יהודים. בן גוריון הביא אנשים מאחר ולצה”ל שרק נולד אין גנרלים, שהרי אלה לא יודעים להילחם. הם לא אשמים. אני חושב, שוינגייט היה ממלא תפקיד מרכזי, אם לא הרמטכ”ל.

באפילוג לספרו “מעבר צ’ינדווין”, שפורסם בתום מלחמת העולם השנייה, כותב ברנרד פרגוסון, ששירת עם וינגייט בא”י ובחזית בורמה:

היה לו רק סטנדרט אחד, וזה היה שלמות… הוא היה גאון צבאי ברמה כזו שלא פוגשים יותר מפעם במאה…”

ואצלנו הבטיח משה שרת, בשמו של העם היהודי, לזכור את הקצין הבריטי, שהפציע כמטאור בחיי הישוב העברי בארץ, ונפרד כ’ידיד’:

“אנחנו שומרים את זכרו. אני בטוח שהוא לא יישכח,  ולא רק לא יישכח – שמו יהיה לאגדה”.

ואכן, לפחות כאן, בעמק יזרעאל, זוכרים את ויינגייט. גם אחרי שמתו אחרוני הלוחמים בפלגות הלילה, ממשיכים אנשי העמק (משה הר-ציון, יוזם ומפיק ימי וינגייט, המועצה לשימור אתרים ואחרים) להתכנס מדי שנה בסתיו לתת כבוד לקפטן “הידיד”, להזכיר את  מורשתו ופועלו ולסייר במסלולי קרבותיו. יום וינגייט האחרון התקיים, זו השנה העשירית, ב-15 באוקטובר בקיבוץ עין חרוד. זה היה גם המועד לציון 80 שנה להקמת פלגות הלילה המיוחדות. 

צילומי טקסטים: מוזיאון בית שטורמן

לקריאת תקציר הפרק באתר עיתון “הארץ”:

https://www.haaretz.co.il/blogs/israelimyths/BLOG-1.6549325

להאזנה דרך האתר: