לקראת הבחירות שבפתח בחרתי במועמד שלי לתואר “מבצר הדמוקרטיה”.
שופט בית המשפט העליון לשעבר, שעמד בראש ועדת הבחירות ב-2001 וב-2003, מישאל חשין ז”ל, היה חף מפחד הקהל או מרוח התקופה. הוא לא היה רק שופט ואדם יוצא דופן, מקורי ונבדל, בעל סגנון דיבור ופסיקה פיוטיים וציוריים, עוקצניים ומליציים, הוא היה אדם אמיץ בצורה בלתי רגילה. לא פעם נשאר בפסיקותיו בעמדת מיעוט מול כל עמיתיו בבית המשפט העליון. כמו המחזאי איבסן, גם הוא סבר שהרוב נוטה לטעות. הוא לא היה ליברל מוחלט, היו בו גם צדדים שמרניים, אבל הוא הבין מה צריכה לעשות דמוקרטיה מתגוננת. הוא לא היה נותן לבן-גביר לעבור.
למסקנה הזו אני מגיע גם בעקבות מפגש בלתי נשכח עם חשין:
סמוך לאחר רצח רבין הקמתי עם אחרים עמותה ציבורית בשם קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, שניסתה בימיה הראשונים לנטר תופעות מסכנות דמוקרטיה, כמו התפשטות הלאומנות החרד”לית וההסתה ברשתות התקשורת המגזריות, בעיקר בערוצי הרדיו הפיראטיים.
היו אז כמה תחנות בולטות; ערוץ 7 בעל הייעוד הדתי–משיחי, שהיה מערוגות הבושם של ד”ר ברוך גולדשטיין ושל יגאל עמיר וממשיכיהם, ושימש כסביבה הרוחנית התומכת שלהם.
והיו ערוצים פיראטיים שזוהו עם ש”ס, כמו “קול הנשמה” ו”קול האמת”.
ערוצים פיראטיים אלו היו מין מובלעות חברתיות תרבותיות, שקדמו לרשתות החברתיות באינטרנט, והם פעלו מחוץ לחוק ולפיקוח הציבורי. הם נהגו לשדר דברי שטנה איומים כלפי יריביהם הפוליטיים והאידיאולוגיים, אך איש לא היה יכול לתבוע אותם, כי מפעיליהם ובעליהם לא היו רשומים ולא מזוהים. הם לא עסקו רק בהסתה. הם היוו מכשירי גיוס וארגון אפקטיביים במיוחד בימי בחירות, כלים שלא היו מצויים בידי מפלגות ששמרו על כללי המשחק ועל לשון החוק.
ישנה סבירות רבה שערוצים אלה הכריעו את תוצאות הבחירות ב-1996, חודשים אחדים בלבד לאחר רצח רבין, שהסתיימו בניצחון נתניהו בשברי אחוז בלבד על שמעון פרס. האזנתי להם ביום הבחירות ונוכחתי באפקטיביות שלהם.
גם במערכות הבחירות ב- 1999 וב-2001 שימשו תחנות הרדיו הפיראטיות של ש”ס וערוץ 7, כלי ארגון ממדרגה ראשונה והם ניהלו תעמולה גורפת, בלתי מוגבלת, מסיתה ובלתי חוקית לטובת מועמדי הימין בבחירות. מה שנתניהו למד על ניצול התקשורת לטובתו התגבש בימים ההם מול הערוצים הפיראטיים.
כך קרה שהגעתי ב-2001 ללשכתו של השופט חשין בוועדת הבחירות המרכזית וביקשתי לעתור נגד פעילות הערוצים הפיראטיים.
זה היה מוזר, הגעתי לבד, ללא ייצוג משפטי, והשופט חשין, ג’ינג’י עצבני, שהיה עמוס עבודה ונתון ללחצים כבדים, סבל באותו יום גם מכאב שיניים טורדני. הרגשתי שהוא עומד לנפנף אותי מכל המדרגות בנימוק שאין לי משנה משפטית סדורה להציג בפניו. כאקט אחרון של מי שיודע שאין לו מה להפסיד ניסיתי את נשק יום הדין: אמרתי לו; אדוני תן לי בבקשה דקה אחת להשמיע לך הקלטה. בתנועת יד קצרת רוח הוא אפשר לי להפעיל את מכשיר ההקלטה. הטייפ השמיע הקלטה של נתניהו מיום הבחירות הקודמות, ב-1999, מתעלם מהחוק האוסר להשמיע תעמולה ביום הבחירות, כשהוא מתראיין לשש תחנות פיראטיות, ומספר להם בסגנונו הידוע מה יעשה השמאל לדתיים אם הוא יעלה לשלטון. באותו רגע ראיתי את אוזניו של יו”ר ועדת הבחירות רוטטות ואת ורידי צווארו מתפתלים.
“אתה יכול לערוב שזה לא מה שיקרה גם הפעם!”, שאג לעבר נציג ש”ס ההמום, ולי הורה להגיש בתוך יום עתירה מסודרת עם דוגמאות רלבנטיות.
למחרת היום, כשקיבל את החומר לידיו, כתב בסגנונו המיוחד החלטה:
“עיינתי בתכתוב שהעותרת (קשב) צירפה לעתירתה והגעתי לכלל מסקנה ברורה וחד-משמעית, בלא ניד פקפוק, כי השידורים בערוץ 7 תעמולת בחירות הם במלוא משמעותו של המושג תעמולת בחירות. להדגמת הדברים שקלתי בדעתי בתחילה להביא מספר מובאות מתוך התכתוב, אך משביקשתי לבור לי מובאה פלונית מייד קפצו פסוקים אחרים וביקשו לעבור על פניה כדי שדווקא הם יזכו, יעלו בדרגה ויהיו למובאות. אכן השידורים טובלים בתעמולת בחירות עד לשפתם, וממילא נתקשיתי להעדיף מובאה אחת על חברתה. וכך, כדי שלא להאדיר מובאות אחדות וכדי שלא לבייש מובאות אחרות, אמרתי אל לבי – אביא את התכתוב במלואו והקורא בו יידע ויבין וישפוט…(וצירף 9 עמודים של דוגמאות), וידברו הדברים בעד עצמם בלא שיוטל עליי לפרשם ולדבר בשמם…”
בהחלטתו קבע השופט חשין שגם שידורי ערוץ 7 וגם שידורי תחנות הרדיו הפיראטיות של ש”ס רוויים בשידורי תעמולת בחירות אסורים והוציא צו מניעה להמשך שידורם.
העתירות, שנדונו בוועדת הבחירות המרכזית הניבו כמה החלטות תקדימיות, שאילצו את פטרוני הערוצים הפיראטיים, בפעם הראשונה, לכוף את ראשם בפני החוק. חשין אכף על מנהלי ובעלי כל הערוצים המדוברים להתייצב בלשכתו עוד באותו יום ואיים לעצרם אם לא יופיעו. היה זה מעמד מכמיר לב לראות אותם מגיעים אחד אחד, נבוכים ומוכנעים, מוסרים באי-רצון בולט שם מלא, כתובת מגורים ומספר תעודת זהות למלכות. אלה שבמשך שנים הסיתו והשמיעו דברי בלע נגד בני עמם מבלי שאיש יוכל לדעת דבר על זהותם. זאת היתה הפעם הראשונה שמדינת ישראל יכלה לרשום לעצמה ולדעת מי עומד מאחורי העשבים השוטים הללו שצמחו בחצר האחורית של הדמוקרטיה הישראלית.
ביום הבחירות עצמו ולאחר שכמה מהערוצים הפיראטיים המשיכו במעלליהם הדהים חשין בהחלטה נוספת והורה למשטרת ישראל להוריד את השאלטר של תחנות הממסר בעמק האלה שאפשרו את השידורים. השופט חשין פשוט ניתק להם את המיקרופון.
בבחירות 2003 עשה חשין מעשה נוסף שאיש מעמיתיו לא העז לעשות מעולם. הוא הפסיק את מסיבת העיתונאים של אריאל שרון, ראש ממשלה מכהן, פופולארי ורב כוח, תוך כדי שידורה החי בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, כיוון שסבר שמדובר בתעמולת בחירות אסורה, והמם בזה גם את הציבור הישראלי שאינו מורגל במוראה של מלכות. גם הפעם הוא הוריד את השאלטר בפריים טיים.
באותן בחירות תמך חשין בפסילת מועמדותו לכנסת של ברוך מרזל, הכהניסט, חברו של איתמר בן גביר להקמת “עוצמה יהודית”.
האם כיו”ר ועדת הבחירות המרכזית היה תומך גם היום בפסילתו של בן גביר הגזען והטרנספריסט, למרות הפופולאריות הרבה של המועמד ונגד רוחות הזמן הנושבות בציבור הישראלי? על סמך הדברים המתוארים אני סבור שכן. השופט חשין היה “ג’ינג’י”! אמיץ בצורה יוצאת דופן. מבצר הדמוקרטיה. האם הפוליטיקאים בוועדת הבחירות או בית המשפט העליון היו מקבלים את עמדתו? כלל לא בטוח.
השופט חשין סיים את חייו באופן טראגי. הוא לא יכול היה להתאושש ממות בנו האהוב שניאור, שנפגע בתאונת פגע וברח ב-2010. כעבור חמש שנים נפטר שבור לב. על מצבתו נרשמו מתחת לשמו שתי מילים “שופט בישראל”.