Tag Archives: עש הדונג

[הבלוג] פלישת הברברים. מעבר לטוב ולרוע, או מה שלמדתי במלחמתי בעש הדונג ובצרעות המזרחיות

הקיץ הזה הביא הרבה צער על האדם ובעלי החיים, עד כי אי אפשר היה להימנע עוד מהתהייה על תפקידו של הרוע במעגל החיים הגדול. לסיפור הזה אין ממש התחלה, כיוון שיחל הסיפור באשר יחל, תמיד יהיו סיפורים קודמים ומלחמות קודמות. וכך, עוד לא סיימתי להיאבק  בינבוטים ובכשות, בחבלבל, ביבלית ובשרכי הליפופית, שעושים שמות בגני, עוד לא הספקתי למצוא מענה לנמיות ולתנים שטורפים את התרנגולות המשוטטות בחצרי, עוד לא מצאתי די זמן לתלות שקיות נייר על הרימונים ולהצילם מזבובי הים התיכון המתרבים כזבובים בקיץ וכבר ניחתה עלי צרה חדשה. פרצי המים שעלו ממעבה האדמה הזכירו לי את נבזותו של שכני שיום אחד שלח כלים כבדים שבצעו בפראות פרוסות מהאדמה בגבול חלקתנו על מנת לנטוע שורת בתים להשכרה ומוטט את כל בסיס הקרקע עליה נטעתי עצי זית ובוגנוויליות שטיפחתי כילדים, פגע בעורקי המים העוברים במעבה האדמה, ואלה פתאום עולים ומציפים והופכים לאגם גדול  ואלוהים יודע איפה הפרץ, כיצד להגיע אליו ואיך לעצור את השיטפון.

ובעודי עסוק בכל אלה ובעניינים האחרים הממלאים את עולמי לא מצאתי זמן לרדת אל כרם הזיתים, לבקר את הדבורים השוכנות בקצה החלקה, ולשאול לשלומן. וכשהגעתי לפני כמה ימים אל המכוורת נחמץ ליבי לגלות את פלישת הברברים, אלפי רימות של עש הדונג שפשטו על הכוורות והחלו לכרסם בחלות. זה מתחיל בלהרים את גג הכוורת, להסיר מעליה את המאכלה ולגלות את הקורים האפורים ואת הרימות המכוערות המסתערות כאחוזות תזזית, כשהדבורים בכוחות אחרונים נלחמות להגן על הדבש שעמלו כל הקיץ לאסוף טיפה ועוד טיפה.

תוך שעות, או ימים בודדים ישלימו שודדי הטבע הללו את מחזור החיים שלהן, יהפכו מביצה, לזחל, לגולם ולחרק, שיעוף אל הכוורות השכנות להטיל גם בהן את ביציו ולהשתלט עליהן. ניסיתי לעזור לדבורות התשושות להילחם על הבית אבל זה היה מאוחר מדי. הבנתי שגורלן נחתך והזהב הנוזלי שאגרו בחריצות אין קץ יכלה איתן.

לא נותרה ברירה בידי אלא לעצור את השיטפון הברברי באש. רכשתי מבער ושרפתי את בתי הכוורת ואת הרימות שנלכדו בתוכם ובתוך כך גם כמה דבורות דבש אומללות. חזרתי למחרת ומצאתי רימות חדשות שיצאו מבעד לחלות המפויחות. גם האש, כמסתבר, היא לא פתרון סופי מול יצר החיים.

ניגשתי לכוורת השכנה שלא ידעה עדיין את אימתן של חרקי העש, ומצאתי בפתח גדוד של שודדות מסוג אחר; צרעות מזרחיות (אל תיקח את זה באופן אישי, אבישי בן חיים). הצרעה המזרחית (Vespa Orientalis), על שמה נקרא הקטנוע האיטלקי הקלאסי, היא הדַּבּוּר, בלשון העם,  חרק חברתי שאוכל בשר ונבלות אך לא מייצר דבש. דווקא לשדוד דבש הן אוהבות. הן קילריות אמיתיות, חזקות בהרבה מדבורות הדבש, ובקיץ הן מנסות לחדור לכוורות ולחסלן. הדבורות הגיבורות שלי, כפי שאפשר לראות בסרטון הקצר שצילמתי כאן נעמדו על המשמר, חסמו את פתח הכניסה לכוורת והגנו על הבית בגופן. No pasarán הן אמרו.

עמדתי שעה ארוכה ובהיתי בחלות הדבש המפויחות, ששרפתי במו ידי, בפגרי רימות העש ובצרעות המזרחיות ששבו וביצעו יעפים מאיימים מול פתח הכוורת ושאלתי את עצמי האם היא תשרוד את אלה או את אלה.

למה הטבע צריך את כל זה? למה נבראו כל מיני הרמשים, והאיקריות, הרימות, הכנימות והמנטודות, הפרעושים והפשפשים, הערצבים והזבובונים, הינבוטים, היבלית, הכשות, והחבלבל, שנדמה שלא תורמים לטבע דבר, אך מפריעים לשגשוגם של הטובים; הרימונים והענבים, התפוחים ודבורי הדבש? האם יש ב”רעים” הללו רוע? הרי אין להם מניעים אנושיים והם אינם מונעים מכוחה של גאווה ואנוכיות, רדיפת בצע או סדיזם לשמו. הם אינם בעלי מודעות או מוטיבציה לגרום לסבל ולכלייה למינים אחרים, אבל גורמים סבל רב ומכחידים את אשר עומד בדרכם. אולי הם נעדרים תשוקה להרס, אך הם בעלי יכולת הרס מוכחת. אמנם הרוע אינו תכלית עבורם אבל האם הוא לא התוצאה הסופית של מעשיהם?

אם אין ליצורים האלה בכלל יכולת אמפטית או מודעות של טוב ורע מעבר ליצר ההישרדות הטבעי שלהם, אז מה תכלית בריאתם? האם היה נגרע משהו מעולמנו אם עובדת קיומם היתה נחסכת מעמנו?

ואולי בגלל כל אותם איומים וסכנות התפתח עקרון הריבוי בטבע שמאפשר את הישרדותם של המינים, שהרי אי אפשר להסביר למשל את הימצאותם של אלפי דבורים זכרים בכוורת, שאין להם כל תכלית, הם אינם עובדים, אינם אוספים דבש ואף לא מסוגלים לעקוץ או להגן על הכוורת. כדי להזדווג עם המלכה מספיק זכר אחד, הנבחר, שניים לא יותר וגם הוא יבוא ממרחק, כיוון שהמלכה אינה מעוניינת בזכר ממשפחתה הגרעינית. אבל הטבע יודע לשמור על עצמו ולכן יש בכל כוורת אלפי זכרים, שאינם מועילים בדבר, ולכן מתעופפים באוויר אלפי זרעים מכל מין וסוג, שגם אם מיעוטם ישרדו הטבע ימשיך לשגשג. בזבזן גדול הטבע אך הוא כנראה יודע למה.

שמעתי על חוקרת ספרדיה אחת, פדריקה ברטוקיני, כוורנית חובבת, כמוני, שגילתה יום אחד, בעת שניקתה את כוורות הדבורים שלה, כי הזחלים של עש הדונג שאספה בשקית ניילון להשליכם, חוררו את השקית והתברר שיש להן יכולת יוצאת דופן לעכל פלסטיק ואולי נפתחה בכך לאנושות הזדמנות יוצאת דופן להילחם בערימות הפלסטיק המאיימות להטביעה באמצעות רימות עש הדונג, או לפחות מתוך לימוד טכניקות העיכול המיוחדות שלהן וכך יצהיר הטבע כי הרימה היא ההתחכמות האחרונה ויש מקום ותפקיד לכל ברואיו, גם למכוערים ולרשעים אשר ביניהם.

#בוסתןבעמק