Tag Archives: פיגוועי דקירה

בסיפור הזה יש כל המרכיבים של דרמת אקשן טלוויזיונית: יש בו מפגשי קצוות בלתי אפשריים, דרמות וקונפליקטים אנושיים, מוות והצלה, שנאה ונקמה. מעורבים בו גורל עיוור וכוחות כבירים שמשפיעים ומכוונים את הגיבורים הראשיים – גיבורים באל כורחם. נשמע כאן את הסיפור הלא ייאמן, על רופא ערבי שלא ישכח איך רופא יהודי הציל את חייו, על אסיר עולם מספר 397 ועל התגלגלותה של אבן קדושה דרך מעגל של זעם ונקמה, דם ומוות וגילוי מפתיע בסופו. הסיפור הזה יכול להיות גם משל על חיינו בארץ הזאת בימים האלה ואולי הוא יכול גם לרמז על מה שצופן לנו העתיד.

הגיבורים הראשיים הם שני רוצחים; יהודי וערבי, 50 הרוגים מוסלמים, 3 נרצחים יהודים, שוטרים ומתפללים, רופאים, רוצחים ומצילים, ואבן קדושה אחת. חד גדיא. סיפור אמיתי לפסח. האזינו, שפטו ושפטו!

לקריאת הרשימה "אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה" באתר העוקץ ר' למטה בקישורים.

להאזנה לפרק בזרימה, או להורדת קובץ הקול ולהאזנה (מומלץ):

 

מוסיקה:

מקהלת נשים יהודית ערבית, ראנה – חד גדיא,

    (Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love (free music archive

להאזנה דרך האתר:

 

לקריאת הפרק:

אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה

 מאת: יזהר באר 

בחג פורים 1994 טבח ד"ר ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה – טרגדיה שיצרה שרשרת אירועים אשר עיצבו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשרים השנים האחרונות יותר מכל מעשה אחר. אך אפשר להתחיל את הסיפור מוקדם יותר: באבן אחת על הר הבית, ברופא ערבי שלא ישכח איך הרופא היהודי הציל את חייו ובאסיר עולם מספר 397

הטבח במערת המכפלה בחג הפורים, לפני 20 שנה, היה רגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני והוביל לגל של פיגועי התאבדות רצחניים בתוך ישראל, שהכשיר בסופו של דבר את צמיחתו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. עד לטבח, התנהל דיון פנימי בין חכמי ההלכה המוסלמים בנוגע לפיגועי התאבדות נגד אזרחים בתוך גבולות הקו הירוק, והם נמנעו מלשלוח מחבלים מתאבדים אל שטחי ישראל. היחס באסלאם להתאבדות על רקע אינדיבידואלי נתון להחלטתם של פוסקי ההלכה, המסתמכים על הקוראן. מצד אחד הוא שולל את המעשה, "ואל תשליכו עצמכם לאבדון", לעומת הגישה החיובית כלפי מעשה השאהיד (המרטיר) הנופל במערכה נגד אויבי האסלאם.

ואכן כפי שניתן לראות לאורך ההיסטוריה, תופעת המחבל המתאבד המוסלמי לא נולדה במאה ה-20. מיתוסים רבים, לא כולם מדויקים, נקשרו בחשאשינים, ראשוני המתאבדים המוסלמים של המאה ה-12, ופלגים באסלאם המודרני אימצו את פיגועי ההתאבדות כשיטה אפקטיבית להילחם באויב עוד לפני הטבח במערת המכפלה (די אם נזכיר את פיגועי ההתאבדות הקשים של חיזבאללה בלבנון נגד האמריקאים, הצרפתים ונגד צה"ל, שהביאו למעשה לגירושם מעל אדמת לבנון). אלא ששימוש בפיגועי התאבדות המכוונים כלפי אזרחים היה נתון לוויכוח בין הפלסטינים, וחמאס, משיקולים שונים, לא שיגר פצצות אנושיות לתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל עד לטבח במערת המכפלה, שבו מבחינתם נחצו כל הכללים מעצם מעשה הטבח באזרחים, בשעת תפילתם ובעיקר במקום קדוש לאסלאם.

האינתיפאדה הראשונה התחילה בשביתות, בחרם מיסים, בהפצת כרוזים וביידוי אבנים, עד שעלתה למדרגה של פיגועי סכינאים לאחר הטבח בהר הבית ב-08.10.90, שבו נהרגו 24 פלסטינים. מיום שנחתם הסכם אוסלו ב-13.09.93 ועד הטבח שביצע גולדשטיין ב-25.02.94, נהרגו 22 ישראלים, מהם 10 בתוך הקו הירוק. זהו מספר דומה להרוגים הישראלים ברוב שנות האינתיפאדה הראשונה. אך בתקופה זו עדיין נמנע חמאס מלהשתמש בפרקטיקת המחבלים המתפוצצים בתוך ישראל. הטבח בחברון שינה את הכללים, כאשר האידיאולוג של תנועת חמאס והאחים המוסלמים ומהפוסקים הנחשבים בעולם האסלאמי, יוסוף קרדאווי, פרסם פתווה שהעניקה צידוק הלכתי לפיגועי התאבדות נגד אזרחים ישראלים והיה הראשון לפרסם פסק הלכה המתיר גם לנשים פלסטיניות לבצע פיגועי התאבדות.

סמוך לאחר הטבח פרסם חמאס כרוז בחתימת הזרוע הצבאית של הארגון, שבו איים לבצע חמש פעולות גדולות כנקמה על הטבח במערת המכפלה. יום הזיכרון הראשון לנפטר חל, לפי דת האסלאם, 40 יום לאחר הפטירה. ואכן, הפיגוע הראשון על ידי מחבל מתאבד בתוך הקו הירוק אירע בעפולה ב-06.04.94, בדיוק 40 יום לאחר הטבח שביצע גולדשטיין במערת המכפלה (8 הרוגים). פיגוע הנקמה השני אירע שבוע אחר כך, באוטובוס בחדרה. שני הפיגועים האלה אירעו כאשר צה"ל עדיין נמצא בכל הערים הפלסטיניות וכאשר ערפאת ואנשיו עדיין לא הגיעו לשטחים במסגרת הסכם אוסלו. לאחר מכן הגיעו הפיגועים בקו 5 בת"א, בבית ליד, בר"ג ובירושלים.

קברו של ברוך גולדשטיין. קשר הדוק בין הפרובוקציה הרצחנית של איש הימין הקיצוני מחברון לבין ההסלמה הדרמטית באלימות מצד חמאס. צילום: cc by- Yoni Lerner

יצחק רבין נרצח ב-04.11.95 לאחר ש-78 ישראלים נרצחו בגל פיגועי ההתאבדות שהתחיל לאחר הטבח במערת המכפלה. יגאל עמיר העיד בחקירתו במשטרה כי הושפע רבות מהספר "ברוך הגבר" ומאישיותו של האיש שביצע את הטבח. הוא גם העיד כי לא היה מבצע את המעשה ללא הרוח הגבית שקיבל מדעת הקהל ומרבנים. גולדשטיין, כפי שטענה אלמנתו מרים בראיון שהעניקה ל"ידיעות אחרונות" (03.03.94), פעל במודע כדי להכשיל את הסכם אוסלו: "ברוך לא פסיכופט. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תכנן לעשות את זה כדי להפסיק את שיחות השלום".

הטענה שתהליך אוסלו הביא את הפיגועים משבשת במכוון את הרצף ההיסטורי של האירועים. במקרה הטוב היא מטעה, ובמקרה הרע היא שקרית. פיגועי ההתאבדות ההמוניים שהתחילו לאחר הטבח במערת המכפלה התגברו אחרי חיסול "המהנדס", יחיא עייאש, והתעצמו עם עליית שרון לשלטון, אחרי שתהליך השלום נעצר. במהלך שתי שנות כהונתו של ברק כראש ממשלה 1999-2000, בשיאו של המו"מ המדיני, לא נהרג אף אזרח ישראלי בפיגוע התאבדות. בשנה הראשונה לאחר החלפתו בידי שרון נהרגו 86 ישראלים בפיגועי התאבדות ובשנה אחריה נהרגו 225.

מי שבוחן את הנתונים לא יוכל שלא לראות את הקשר ההדוק בין הפרובוקציה הרצחנית של הרופא איש הימין הקיצוני מחברון לבין ההסלמה הדרמטית באלימות מצד חמאס לאחר הטבח במערת המכפלה. יותר נכון יהיה להגיד כי לא הסכמי אוסלו הביאו את האוטובוסים המתפוצצים, כפי שטוען הימין, אלא כוח הוטו של הקנאים, שאותו הפעיל הרוצח גולדשטיין. הוא חי בתוך עמו וניזון מרוחות הרדיקליזם היהודי המשיחי שחיבורם השטני אל הרדיקליזם האסלאמי במחול חרבות הביאו לתחילת הקץ של תהליך השלום.

האבן השחורה

הסיפור של טבח מערת המכפלה החל מוקדם יותר. אמנם, לסיפור הזה אין באמת סוף והתחלה, אבל אפשר לבחור להתחיל לספרו ביום אחד של אוקטובר 1990, יום שהתחיל רגיל בהחלט אבל התדרדר בהמשך למעגל של מוות ונקמה שערבב את המחנות הניצים בסכסוך המיתולוגי על הארץ הזו במין ערבוביה משונה. בשלהי שנה זו נבחר מיכאל גורבצ'וב לנשיא ברה"מ והחל בתהליכי פירוקה של המעצמה הסובייטית. ואצלנו, יצחק שמיר הרכיב ממשלה חדשה, אחרי שהצליח לפרק את "התרגיל המסריח" של פרס. האינתיפאדה הראשונה, שנכנסה אז לשנתה השלישית, היתה עדיין מין התקוממות עממית לא מזוינת, שהתבטאה בעיקר בהשלכת אבנים, פרסום כרוזים, הכרזת שביתות וחרם מיסים. אבל הכל עמד להשתנות לקראת חג הסוכות, כאשר קבוצה קטנה של "שוחרי מקדש", בהנהגתו של גרשון סלומון, הודיעה על כוונתה לגרור אבן אחת אל הר-הבית שתהיה אבן פינה לבית המקדש השלישי.

הסיפור הטרגי הזה מתחיל, אם כן, באותה אבן מיתולוגית, מין חלקיק אלוהי, שנועד להראות מי באמת שולט בארץ הזאת, אבן שהתגלגלה לפתחו של המקום הנפיץ בעולם ופתחה באותו יום מעגל נקמה שהשפיע על חייהם של אנשים לא מעטים ושינה, במידה רבה, את פניו של הסכסוך.

אבן הפינה לבית המקדש השלישי. מין חלקיק אלוהי, שנועד להראות מי באמת שולט בארץ הזאת

כמו בכל שנה לקראת הטקס הקבוע של הסעת האבן, גם לקראת חול המועד סוכות ב-90' לא התירה המשטרה לחבר'ה של סלומון להיכנס לעיר העתיקה והפנתה אותם אל מעין השילוח, בסילואן, השכונה הפלסטינית שתהפוך כמה שנים אחר כך ל"עיר דוד". אבל חששות המוסלמים מהתוכניות של סלומון לא נרגעו ובבוקר ה-8 באוקטובר התאספו מעל 3,000 מוסלמים בהר-הבית. המואזין של אל-אקצא השמיע דברים על הצורך להגן על ערביותה של ירושלים ועל המסגדים. כמה עשרות שוטרים נפרסו על ההר, אך שום דבר יוצא דופן לא התרחש. העניינים היו בשליטה ומפקדי המשטרה רחמים קומפורט ואריה ביבי אפילו לא טרחו להגיע לשטח – דבר שיעלה להם בהמשך במשרותיהם.

אלא שבסביבות השעה 10:30 קרה משהו, מין צירוף מקרים, ששינה את הכל. ברגע של היסח דעת נשמט מידיו של אחד השוטרים רימון גז, שהתגלגל לעבר קבוצת נשים שעמדה בצד המוסלמי והביא להתלקחות. הפלסטינים השליכו אבנים ומכל הבא ליד לעבר השוטרים ולעבר רחבת הר-הבית ואל כביש העופל ממזרח. ניסיונותיו של סגן המופתי, ג'מאל א-ריפאעי, להרגיע את הרוחות לא צלחו והמפגינים המוסלמים תקפו את השוטרים וגירשו אותם מההר דרך שער המוגרבים. אחר כך הסתערו על תחנת המשטרה במתחם המחכמה, שאוישה בשוטר אחד, היומנאי. הם היכו אותו והעלו את התחנה באש. תחת הרושם של הנסיגה המבישה ולנוכח החשש לחייו של היומנאי התארגנו כוחות משטרה גדולים שפרצו להר בזעם רב ותוך שימוש בירי חי. תוצאות ההתנגשויות באותו יום היו 24:0. 24 הרוגים בצד הפלסטיני בנוסף לכ-200 פצועים. בצד הישראלי נפצעו 20 שוטרים.

אבו-סרחאן

תחת השפעת האירועים התעורר עאמר אבו סרחאן, טייח בן 18 וחצי, כמה ימים אחר כך, בחמש וחצי בבוקר, בבית הוריו בשכונת עבדיה הנושקת לבית לחם והחליט לצאת למסע נקמה בירושלים היהודית. לחוקריו במשטרה סיפר: "החלטתי סופית לנקום בגלל מה שקרה בהר-הבית. כבר שבוע אני חושב על זה והבוקר ידעתי שאני בא לשפוך להם את הדם". אבו סרחאן יצא מביתו בשעה שש כשבבגדיו מוסתרת סכין קומנדו צבאית, להב ארוך וצר, 40 סנטימטר. אוטובוס ערבי הוריד אותו בדרך חברון, לא רחוק מאתר הבנייה בתלפיות שבו עבד. מעסיקיו היהודים ידעו לספר למשטרה כי היה עובד חרוץ ורגיל לגמרי: "שום דבר בהתנהגותו לא הסגיר את המזימה שהתגבשה אצלו", העיד מעסיקו במשטרה.

הוא צעד ברחובות הפנימיים של שכונת בקעה לעבר רחוב יאיר, שם נתקל בחיילת איריס אזולאי שיצאה מביתה בדרכה לבסיס. השכנים זוכרים צעקה מקפיאת דם של נערה, עשר דקות לפני השעה שבע, ואחריה שטף נורא של נביחות כלבים. השכנה ציפי קליינר שחזרה מהמכולת שחזרה את הצעקות של החיילת: "הצילו! הוא דוקר אותי". לשמע הצעקות יצאו השכנים מבתיהם. מנכ"ל בית החולים משגב לדך ד"ר מיקי שטארק ואשתו, שניהם רופאים, וד"ר יצחק וינוגרד, מנהל המחלקה הכירורגית באסף הרופא, ניסו לשווא להציל את חייה של איריס אזולאי. ז'ולייט, אמה של איריס, החלה להשתולל כשראתה שבתה גוססת ותקפה את השוטרים שהגיעו לפני האמבולנסים. באותה עת אבו-סרחאן שעט במעלה רחוב ברק, שם נתקל בעמיקם קובנר, בן 13, אך הכלבים שהתנפלו עליו הצילו את חיי הנער. אבו סרחאן רץ עוד 200 מטר, לרחוב אפרים, שם פגש את קורבנו הבא, אלי אלטרץ, אמן ובעל משתלה, שהחזיק בידיו עציצים. התוקף דקר את אלטרץ לפחות 10 פעמים. השוטרים, שמצאו אותו מפרפר בתוך שלולית דם גדולה, הבינו שאין מה לעשות, מלבד לכסות אותו בסדין.

איש הימ"מ, השוטר צ'רלי שלוש, ששמע את ההתרחשויות מהרחוב הסמוך, לקח את אקדחו ורץ לעבר הדוקר. השכנים העידו במשטרה כי צעק לעברו שלוש פעמים, "עצור! אני לא רוצה להרוג אותך!", אבל אבו סרחאן היה אחוז אמוק ולא עצר. שלוש ירה פעמיים בשוקיו של אבו סרחאן. איש הימ"מ המנוסה ניסה לתפוס בכתפיו ולהפילו ארצה, אבל אבו סרחאן שהיה בריון גבה קומה וכבד גוף הצליח לדקור את שלוש פעם אחת. שני הגברים הפצועים המשיכו להיאבק עד ששלוש התמוטט על אבו-סרחאן ומת. אשתו יעל, בחודש התשיעי להריונה, הגיעה למקום וזיהתה את גופת בעלה. "זה הוא, אני נגמרת, אני מתה", ציטט אותה למחרת "ידיעות אחרונות". השכנים סיפרו כי ניצלו את הזמן עד לבוא המשטרה ומעכו את פרצופו של אבו סרחאן בבעיטות.

למחרת דיווח ה"ניו יורק טיימס" מירושלים על הפלסטיני שהשתולל בשכונה היהודית השקטה באותו בוקר ודקר למוות באמצעות סכין 15 אינץ', חיילת לא חמושה, גנן ושוטר שניסה לבלום אותו. העיתון קישר את פיגוע הדקירה להריגתם של הפלסטינים באש המשטרה שבועיים לפני כן, באירועי הר-הבית. עאמר אבו סרחאן נשפט בבית משפט צבאי בשלושה אישומים של רצח, נדון לשלושה מאסרי עולם ובית משפחתו בעבדייה נהרס.

שלוש

ב-27 בדצמבר, חודשיים אחרי פיגוע הדקירה בשכונת בקעה, דיווחו הכרוניקות העיתונאיות בקצרה על עוד אירוע של אלימות בשטחים. אלמוני פתח באש לעבר מכונית פלסטינית בצומת גוש עציון, ליד בית לחם, ופצע קשות את יושביה: רופא מחברון, ד"ר פייסל עמרו, אחותו איבתיסאם ובתה איה.

מתנחלים קיצוניים, שהזדהו בשם "הנוקמים הציוניים", מיהרו לקחת אחריות על האירוע. הדברים גרמו לסערה ציבורית. דוברי השמאל העלו חשש מהקמתה של מחתרת יהודית חדשה, חמש שנים לאחר חשיפת המחתרת היהודית של שנות ה-80 ולאחר שמרבית נאשמיה כבר נחונו ושוחררו מהכלא. חה"כ חיים רמון טען כי "הסלחנות והגיבוי, שקיבלו חברי המחתרת היהודית שהשתחררו, הם מקור השראה להתגבשות סכנה חדשה של ארגוני טרור, אשר אם לא ידוכאו ביד קשה יגרמו ללבנוניזציה של מדינת ישראל". חה"כ יוסי שריד האשים את כל השותפים לשחרור רוצחי המחתרת באחריות להתנקשות וקרא לחשבון נפש.

אך בהמשך הצביעו הממצאים והעדויות כי לא מדובר במחתרת חדשה אלא דווקא באדם בודד, שחיפש נקמה. בדיקה של המשטרה הצבאית במחנה צבאי בגוש עציון, גילתה כי אחד החיילים ביחידה הוא אריה שלוש, אחיו של צ'רלי שלוש ז"ל, שנדקר למוות ע"י אבו סרחאן בשכונת בקעה. כשהגיעו החוקרים לחדרו מצאו אותו יושב בפינה, ממרר בבכי. שלוש הודה מיד כי הוא זה שירה בערבים, כנקמה על רצח אחיו. השוטרים העידו כי בכל מהלך החקירה והשחזור שלוש שיתף עמם פעולה והתנהג בקור רוח.

אריה שלוש תואר על ידי קצין המבחן כנער שקט, צנוע וטוב לב, שמותו של אחיו הנערץ ערער את יסודות אישיותו. האסון לא נתן לו מנוח והוא פנה אל מפקדיו בבסיס באופן נואש, בכתב ובע"פ, בדרישה להעבירו משירות בשטחים, מחשש שלא יוכל לשלוט בעצמו ויפגע בערבים. בקשותיו נדחו. כחודשיים לאחר מות אחיו נכנע שלוש לדחפי הנקמה.

שלא כמו הדוקר של אחיו, שנשפט בפני בית משפט צבאי, אריה שלוש הועמד לדין בפני בית משפט אזרחי, למרות היותו חייל צה"ל. הוא נדון לשבע שנות מאסר. "הנסיבות של המקרה שלפנינו הן טרגיות בכל המובנים", תיאר השופט שמגר, נשיא בית המשפט העליון, ביבושת משפטית את הרקע לפסק הדין בערעור על חומרת העונש שהגישו פרקליטיו של שלוש. הוא מתאר בפרוטרוט את השתלשלותה של הפרשה הטראגית: כיצד החייל שלוש פנה למפקדיו בעל-פה ובכתב, בבקשה להעביר אותו ממקום שירותו, וזאת מתוך חשש שלא יוכל לרסן עצמו מול תחושות הזעם והנקמה שפעפעו בו אם ימשיך לשרת בסביבה בה שירת. רק לאחר האירוע, בעקבות קבילה של שלוש לנציב קבילות חיילים, נערכה בדיקה, וקצין בדרגת סגן אלוף הועמד לדין משמעתי, וקצין שני בדרגת סגן ננזף באופן מנהלי בשל כך שלא טיפלו כראוי בפנייתו לשחרר אותו משירות בשטחים.

למרות שנקבע כי אריה שלוש הוא חייל נורמטיבי, אשר עד ליום ביצוע המעשה לא היה כל פגם בהתנהגותו, וגם התנהגותו לאחר ההרשעה, בבית הכלא, היא ללא דופי, ערעורו לקיצור תקופת העונש נדחה. "לא ראינו אפשרות להקל בעונשו. המעשה של המערער, אשר נבע מן הרצון לפגוע באנשים אחרים בשל זהותם הלאומית, פגע קשות בשלושה אנשים חפים מפשע, ואך בנס לא הסתיים באסון חמור יותר", קבע שמגר.

ד"ר עמרו

את ד"ר פייסל עמרו פגשתי לראשונה באקראי בחברון. כשישב מולי נחשף לרגע אחד שוק רגלו ולעיני נתגלתה שקערורית ענקית ומפחידה. שו יעני? תמהתי. אז סיפר לי הרופא החברוני כיצד נסע באותו לילה גורלי של 27.12.90  לאשפז את אשתו הכורעת ללדת בבית חולים בבית-לחם ועל הנסיעה חזרה לחברון לאחר חצות, כשלצדו יושבת אחותו איבתיסאם, בת ה-30, וילדתה הקטנה, בת 9 חודשים, ועל אש התופת שממטיר עליהם החייל אריה שלוש, הממתין להם בצומת גוש עציון ורק חוט השערה וצירוף המקרים מציל את חייהם. ועוד סיפר על הרופא היהודי שהציל את חייו.

ד"ר פייסל עמרו. מה יעשו בהדסה עם גופה של ערבי מחברון באמצע הלילה? צילום: יזהר באר

בצומת גוש עציון סימן להם חייל חבוש כיפה, חמוש בגלילון, לעצור, סיפר, "כשהאטתי הוא התחיל לירות עלינו". איבתיסאם נפצעה והחלה לצעוק. "פתחתי את דלת המכונית וניגשתי לעזור לה. 'אני רופא, אני רופא', צעקתי לעבר היורה, בעברית, אבל זה לא עזר לי." החייל רוקן לגופו מחסנית ועוד אחת. בסה"כ נפגע עמרו מ-14 קליעים בכל חלקי גופו. אחותו העידה כי היורה צעק לעברה בערבית, "את תמותי וגם הוא ימות", כשניסתה לעצור את שטף הדם מחזהו של אחיה והתחננה לפניו שיפסיק לירות.

"כולנו נפגענו, אבל אני נפצעתי קשה מכולם", סיפר. "כרופא, הבנתי את מצבי. אני גמור. אמרתי לאחותי שתסובב אותי לכיוון מכה." הרופא היהודי באמבולנס שהגיע מגוש עציון, ד"ר דוד מיכאלי, ראה שמצבו של הפצוע העיקרי בכי רע וכי הוא איבד דם רב. "הייתי בהכרה רוב הזמן", מספר עמרו. הדבר האחרון, הוא זוכר את עצמו אומר לד"ר מיכאלי: "אני מת!"

ד"ר עמרו אכן מת. כך לפחות קבע הרופא כשגילה סמוך לאל-חאדר, בדרך להדסה, שאין דופק.

אבל מה יעשו בהדסה עם גופה של ערבי מחברון באמצע הלילה? ד"ר מיכאלי הורה לנהג האמבולנס להסתובב ולנסוע לחברון כדי למסור את הגופה בממשל הצבאי.

באמצע הדרך לחברון הם נתקלו באמבולנס נוסף שנשלח לאירוע מקרית ארבע. שני האמבולנסים, שבאו מכיוונים מנוגדים, נעצרו זה מול זה. "איחרתם!" אמר הרופא מגוש עציון לעמיתו מקרית ארבע. העמית ששמע ממנו על הגופה המונחת באמבולנס העלה הצעה שלא יכולה להזיק – להשתמש במנות דם שהביא עימו ולנסות לבצע החייאה. אינפוזיות ומנות דם חוברו במהירות למנוח, מכות ופמפומים הונחתו על חזהו ואלוהי צירוף המקרים; הדופק חזר. נהג האמבולנס קיבל שוב הוראה נגדית מד"ר מיכאלי, לשנות כיוון, בפעם השלישית באותו לילה – להדסה. ד"ר עמרו זוכר מההתעוררות המופלאה שלו בטיפול נמרץ, אחרי 36 שעות, בניגוד לכל הסיכויים, את זמזום המוניטור. "מצמצתי חזק בעיניים, שהאחות תראה שאני חי". הרגל שלו היתה שחורה והוא ביקש מהרופאים לקטוע אותה. במאמץ רב שכנע אותו המומחה לכלי דם לחכות. הרגל ניצלה. אחרי שלושה חודשי שיקום וזרם מבקרים בלתי פוסק, שכלל כמה מראשי המדינה (עמרו זוכר את עזר וייצמן, יצחק מרדכי, שייקה ארז וחברי כנסת לא מעטים), חזר פייסל עמרו לביתו בחברון, מנוקד בצלקות ובמכתשים, אך חי.

"מי זה אותו רופא שהציל אותך?" אני שואל.

"אחד, ד"ר ברוך גולדשטיין", הוא עונה במבוכה. "כך אמרו לי", הוא מנסה לתקן מאוחר יותר.

יותר מכל ילד בחברון ד"ר פייסל עמרו יודע היטב מי זה ד"ר גולדשטיין, הרופא היהודי שרצח בפורים של 1994, שבוע לפני הרמדאן, 29 מוסלמים כורעים לתפילה במערת המכפלה.

אחרי שתיקה ארוכה אני שואל אותו: "ומה אתה חושב היום על האיש שהציל את חייך?"

ד"ר עמרו לא צריך הרבה זמן למחשבה: "כלב, איבן כלב!"

ד"ר גולדשטיין

לפני 23 שנים, בטקס השבעה לרצח בשכונת בקעה קונן אביה של איריס אזולאי: "הבת שלי הלכה, הפרח הזה, הכבשה התמימה הזאת היתה קורבן. ומה שמפחיד אותי הוא שבן העוולה הזה, שדקר את בתי, ואשר יושב עכשיו בבית הסוהר – ישוחרר באיזו עסקת חילופי מחבלים תמורת שבויים", אמר ולא ידע כי נבואתו תתגשם במדויק 21 שנים אחר כך.

פיגוע הדקירה בשכונת בקעה ומותו של צ'רלי שלוש, שנמנע מלהרוג את הדוקר, זעזע את המדינה. הליכוד ניסה לנצל את הרושם הציבורי של המקרה ויזם הצעת חוק למתן חנינה לכל החיילים שהיו מעורבים במעשים לא-חוקיים בראשית האינתיפאדה הראשונה. חה"כ ריבלין טען: הביקורת על צה"ל בעקבות פסקי הדין של משפט גבעתי (על שבירת עצמות של פלסטינים. י.ב) והאווירה הקשה בדרגות הפיקוד השונות, מחייבות לשים קץ למחול השדים נגד צה"ל. שר החקלאות רפאל איתן דרש כי מי שייתפש עם נשק קר יגורש עם משפחתו ללבנון. "לא ניתן כדור בראש כי זה קיצוני, אך יש לגרשו מיד". ואילו ראש עירית ירושלים המיתולוגי, טדי קולק, אמר כי הביטחון יחזור לירושלים רק כאשר יתחילו במו"מ לשלום. הפרקליט הצבאי הראשי תא"ל אמנון סטרשנוב אמר בראיון לבמחנה כי אין ספק שבמקרה שהשוטר רס"ר צ'רלי שלוש ז"ל היה יורה על מנת להרוג את הרוצח בירושלים, הוא היה פועל מתוך הגנה עצמית קלאסית, ולא היה עומד לדין בשום מקרה.

באוקטובר 2011 הוזמנתי להשתתף בפאנל במרכז רבין בתל אביב שעסק בטרור וזכויות אדם. שיתפתי את מאזיני, קציני צה"ל בכירים, בסיפור הטרגי הזה, על שרשרת הנקמה, שהתחילה בשם אלוהים, בניסיון להניח את אבן הפינה לבית המקדש, שהוביל למרחץ דמים בהר-הבית, ועל פיגועי הנקמה ההדדיים בשכונת בקעה בירושלים ובצומת גוש עציון ועל ההצלה המופלאה של ד"ר עמרו הפלסטיני בידי הרופא היהודי, שיהפוך ארבע שנים אח"כ לרוצח בשם האל במערת המכפלה, ולשהיד היהודי הראשון של האינתיפאדה. אחד מעמיתי לפאנל, דוד צור, מפקד מג"ב לשעבר, קפץ ממקומו. צ'רלי שלוש היה פקוד שלו. איש טוב, לוחם מעולה, שעשה את דרכו לקורס קצינים. הדקירה פגעה בו בצד, מתחת לבית השחי, הוא מספר. היא היתה קלה, כמעט שריטה, אבל פגעה בכלי דם מרכזי וזה הרג אותו.

בתום המפגש ניגש אלי קצין בדרגת סא"ל וסיפר כי אריה, אחיו של צ'רלי שלוש, היה חבר קרוב שלו בשירות הצבאי. "זמן מה לאחר מותו של צ'רלי, נפצע אצלנו בפלוגה חייל, חבר, באופן קשה". הוא מספר. "צירוף הדברים היה יותר מדי קשה עבורו. הוא נעמד בלילה בצומת גוש עציון ופתח באש לעבר המכונית הפלסטינית הראשונה שנקרתה בדרכו".

כמה ימים אחרי אותו מפגש במרכז רבין שוחרר החייל הישראלי השבוי, גלעד שליט, תמורת 1,027 אסירים פלסטיניים. בין המשוחררים היה גם אסיר עולם מספר 397, עאמר אבו סרחאן, הרוצח של החיילת איריס אזולאי, הגנן אלי אלטרץ והשוטר צ'רלי שלוש. לא הותר לו לחזור לעבדייה והוא גורש לעזה.

תחת ההשפעה הקשה של פיגוע הדקירה בשכונת בקעה בירושלים וכישלונו של השוטר צ'רלי שלוש לעצור את הדוקר בירי לרגליו עברו כוחות הביטחון להשתמש בתחמושת ובנשק בולמי הסתערות, כמו למשל כדורי 9 מ"מ. בהשפעת אותו אירוע ואירועים אחרים כתבו חיילים בעמדה שבה נרצחו חייל וחיילת בחברון, את הסיסמה שהפכה שגורה בחוגים רחבים: "מוטב עו"ד גרוע מחזן טוב".

שנתיים לאחר מאסרו קיבל החייל אריה שלוש, שירה בד"ר עמרו חנינה מידי נשיא המדינה חיים הרצוג, ימים אחדים לפני תום כהונתו. כיום הוא מפעיל נגריה ומייצר מטבחים במושב חוסן בגליל המערבי. הוא מסרב לדבר על הפרשה ההיא.

ד"ר ברוך גולדשטיין, הרופא היהודי הכהניסט שטיפל ביהודים וערבים, הוכרע בסופו של דבר על ידי מראות הדם היהודי (במיוחד רצח בני משפחת לפיד, ידידיו הקרובים, ע"י חמאס במסגרת מאבקו באוסלו) והמתח הרוחני הבלתי נסבל שהיה שרוי בו, ויצא למסע ההרג שממנו לא שב, במערת המכפלה, בחג הפורים בדיוק לפני עשרים שנה. גולדשטיין, השהיד היהודי הראשון בתקופה המודרנית, הצליח להטות את הכיוון ההיסטורי שאליו הוביל תהליך אוסלו בראשיתו ותרם להכשלתו אולי יותר מכל אדם יחיד אחר. בעקבות הטבח במערת המכפלה החלו פיגועי ההתאבדות ההמוניים של חמאס בתוך ישראל, לאחר שהוכשרו בפסקי הלכה מתאימים, והם אשר הולידו, בסופו של דבר את הרוצח יגאל עמיר. קברו של גולדשטיין בקרית ארבע הפך לאתר עלייה לרגל והוא קדוש בעיניו של סקטור הולך וגדל בישראל. למרבה האירוניה, אחד מבניו של גולדשטיין הפך לימים לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי.

אפילוג

ד"ר פייסל עמרו, הרופא הפלסטיני, ממשיך לקבל את חוליו במרפאה הפרטית שלו בחברון. יש לו שישה בנים ושישה אחים, כולם רופאים, המתגוררים ב"שכונת הדוקטורים" בדרום העיר. כשביקרתי אותו לאחרונה במרפאתו הוא סיפר לי על הסבל שלו אחרי כל השנים ההם. ברגע מסוים הוא נעל את דלת החדר, התפשט והעביר את אצבעי על הקליעים שטמונים עדיין מתחת לעורו. "כל יום אני מוציא רסיסים בפינצטה", סיפר. "בכל מגנומטר עוצרים אותי בגלל כל המתכת בגופי. אני לא מאחל את מה שעבר עלי, לא לידיד ולא לאויב. אני לא מדבר על האירוע שהיה. לא רוצה להעציב. מדובר בטרגדיה גדולה. כששואלים אותי אני אומר: עשו לי טובה, אני לא מעוניין לדבר על זה."

חזרתו לחיים לאחר שכבר נקבע מותו היא לא פחות מאשר צירוף מקרים ניסי. "בפרפור בין החיים והמוות ראיתי את החולים שטיפלתי בהם מתפללים עבורי. ד"ר מיכאלי שאל אותי 'מה עשיתי בחיי שאלהים החזיר לי את החיים במתנה? תלמד אותי כדי שאני אעשה את זה למען הבנות שלי!' השבתי: 'אלהים יודע!'"

גם על ברוך גולדשטיין הוא לא רוצה לדבר היום. "תעזוב, ניסו לדבר איתי על זה, אבל אני אומר שזה נושא רגיש ואני לא רוצה שינצלו את זה מבחינה פוליטית".

עם אריה שלוש, שירה בך, תסכים להיפגש?

"לא!" הוא עונה בהחלטיות. "מה יש לי לעשות איתו? הוא התוקפן ואני הקורבן. הוא רצח שלושה אנשים בדם קר. זה שאלהים החליט להחזיר אותם לחיים זה עניין אחר".

בית פלסטיני בחברון. צילום: activestills.org

לאחר אירועי הר הבית באוקטובר 1990 הוקמה ועדת חקירה בראשות צבי זמיר, שהאשימה את המוסלמים בהסתה ובתקיפת המתפללים היהודים והשוטרים. הוועדה הצדיקה את עצם הפריצה להר ואת השימוש בכדורים חיים לאחר שנשקפה, לדבריה, סכנת חיים. בצלם האשים את ועדת זמיר בטיוח, אבל סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו, הורה לנציגי ישראל בעולם להתחמש בדוח זמיר ולהציגו בכל מקום כהוכחה לצדקת הדרך של ישראל.

שבוע לאחר התקרית בהר-הבית התמנה שופט בית משפט השלום בירושלים, עזרא קמא, לעמוד כשופט חוקר על סיבת מותם של ההרוגים הפלסטיניים במהומות. בניגוד לדוח זמיר, קמא שמע כמאה עדים משני הצדדים וקיים עשרים ישיבות. הוא מתח ביקורת על המשטרה וקבע כי "בשלב הפריצה להר הייתה היסחפות של כוחות לירי". הוא סתר את דברי ועדת זמיר לגבי השתלשלות האירועים בתחילת המהומות וקבע, כפי שגם הוואקף טען, כי האירוע החל לאחר שרימון גז מדמיע נשמט בטעות מידי איש מג"ב. הוא ציין כי המוסלמים בחרו להתעלם מהודעת המשטרה כי לא יינתן לנאמני הר-הבית לעלות להר-הבית, אך לא מצא ראיות כי הייתה הסתה ברמקולים או בכרוזים, כפי שטענה ועדת זמיר, וקבע כי לא הוכנו סכינים וגרזנים שנשלפו במהומות.

אירועי הר-הבית באוקטובר 1990 היו רגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כתוצאה מהם קרא הפתח להסלמת האינתיפאדה. לראשונה נקראו הפלסטינים לעבור מיידוי אבנים לשימוש בסכינים. גם חמאס קרא להסלים את ההתנגדות וקבע שכל יהודי הוא מטרה ראויה לנקמה. ואכן, בחודשיים שחלפו מסוף אוקטובר 1990 ועד לסוף השנה נרצחו שמונה ישראלים בדקירות סכין על ידי פלסטינים. בחקירותיהם במשטרה ובשב"כ טענו התוקפים, שביצעו את הדקירות כנקמה על הרוגי הר-הבית.

ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, טען שמדובר באירוע החשוב ביותר שהתרחש עד אז בשטחים מאז 1967, בהיותו זרז משמעותי להסלמת האינתיפאדה, למעבר מאבנים לסכינים ואח"כ לשימוש בנשק חם. האירוע הזריק אלמנטים דתיים רבי עוצמה לתוך הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, הלאומי מעיקרו, והשפיע באופן רגשי עמוק על שני הצדדים, טען איילון.

בעקבות התקרית הקשה בהר-הבית הנהיגה המשטרה הגבלות חמורות על ביקור של יהודים דתיים במקום. בתחילה ההר נסגר לגמרי לביקור של אנשי תנועות למען המקדש ולאחר מכן הביקורים הוגבלו לזוגות בלבד, בליווי צמוד של איש משטרה. ההגבלות הללו נשחקו עם הזמן וכיום (כפי שמלמד הדו"ח "קשר מסוכן" של הארגונים קשב ועיר עמים אודות הר הבית, שיצא לאחרונה), לחבורת התמהונים של גרשון סלומון נוספו עשרות ארגוני מקדש, שחלקם זוכים למימון המדינה ומקבלים גיבוי פוליטי נרחב גם במפלגת השלטון בישראל. הקנאים המודרניים הללו אומרים שדבר לא יזיז אותם מדבקותם בתוכנית הגאולה הגדולה. אבן הפינה לבית המקדש, שפתחה את מעגל האלימות והנקמה באוקטובר שנת 1990, ממתינה עדיין לשעת הכושר האלוהית שלה כדי להראות מי באמת שולט בארץ הזאת.

***

לקריאה נוספת:

אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה

קשר מסוכן: דינמיקת ההתעצמות של ארגוני המקדש

קשב: הר הבית

קריאה למוסלמים: פנו את הר הבית

נעצרו פעילי מקדש שתכננו להקריב גדי בהר הבית