Tag Archives: פרותקדושותהבלוג

[הבלוג] הפגישה שלא היתה בין כובש צפת והפליט הכי מפורסם שלה

אלוף בדימוס אלעד פלד, שהלך אתמול לעולמו, הגיע אל המעשה הגדול של חייו מוקדם, ב-1948, כשעמד בראש יחידה של 35 לוחמים שכבשה את צפת. הוא היה אז בסך הכל מפקד מחלקה, פלמחניק בן 20. במלחמת ששת הימים כבש את ג’נין ואת עמק דותן וכשפרש מהצבא הפך לאיש חינוך נחשב בארץ ובעולם. דמות מופת.

פגשתי בו פעמים אחדות ובשיחותינו הקצרות הרשים אותי ברוחב ידיעותיו, בניקיון דעתו ובאהבתו לאשתו זמרה, ממלוות השיירות לירושלים בתש”ח.

שאלתי אותו אם ברבות השנים חווית שחרור צפת, שהוא נושא על כתפיו, העלתה לתודעתו ואולי לליבו גם את סבל אלפי פליטיה הפלסטינים שנדחקו מהעיר בגין המלחמה?

הוא ענה, שבשנים האחרונות הוא מהרהר בהם ובגורלם יותר ויותר. ניצלתי את הסדק שנפתח, העזתי והצעתי לו שאתנדב לארגן פגישה בינו לבין נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, הפליט מצפת, שהתמנה זמן מה לפני כן לתפקידו. בעידן שאחרי אוסלו, לאחר שובה של הנהגת אש”פ לחלק מפלסטין ההיסטורית, אני בטוח שאבו מאזן ימצא עניין לפגוש את המפקד היהודי שבגינו נשלחה משפחתו לגלות, ניסיתי לשכנע אותו. חשבתי שזו היתה פגישה שהיתה יכולה אולי לפתוח פתח לשיח אחר, של פיוס אזרחי, בין הפליט מצפת, המנהיג הפלסטיני האחרון שמוכן לפשרות מרחיקות לכת עם מדינת ישראל והציונות לבין כובש עירו.

פלד ביקש שהות לחשוב על כך. לא האמנתי שאשמע ממנו שוב, אך כעבור שבוע הוא צלצל אלי ואמר כי החליט, לאחר שקלא וטריא, לענות להצעתי בשלילה. פגישה כזו לא תניב דבר.

בפעם האחרונה פגשתי את אלעד פלד בכנס הפלמ”ח האחרון שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב בספטמבר 2018. אינני יודע מה משך אותי לשם, אין לי קרובי משפחה שהיו בפלמ”ח ולא היתה לי כוונה לעשות משהו עם התמונות שצילמתי. הימים ימי נתניהו, אולי היתה זו הידיעה שאני הולך למפגש האחרון של המייסדים, מעין ניסיון אחרון לתפוס את קצה זנבו של הזמן החומק ולנשום קצת רעות בחברתם של החברים לנשק ולמדורה, לצ’יזבאטים ולרוח ההתנדבות של יגאל אלון ויצחק רבין, שייקה גביש וחיים גורי.

השורות כבר התדלדלו, שליש מתו במלחמה, שליש נגדעו על ידי פגעי הזמן והנותרים, רבים מהם כבר נזקקו אז לתמיכתם של בני משפחה ועובדי סיעוד. אז הבחנתי באלעד פלד. הייתי נבוך מלגשת אליו. הוא ישב על כסא גלגלים בפואיה של היכל התרבות וקיבל את חבריו הפלמחניקים, שהקיפו אותו, במאור פנים ובטפיחות ערניות על השכם הקשישה. הנה מלוות השיירות לירושלים ששחה קומתן. הנה יצחק זמיר, הנה שייקה גביש והנה האלוף שלמה גזית ניגש לפלד והם צוחקים בשובבות כמו בקורס המ”כים ההוא בג’וערה. גם גזית הלך כבר בדרך כל בשר. ועכשיו פלד. יהיה זכרו ברוך.

בתמונות: אלעד פלד ואשתו זמרה בצעירותם, שלמה גזית (מימין) רוכן לעבר אלעד פלד בכנס הפלמ”ח האחרון, אבו מאזן ועבדכם ברמאללה (למה עצמתי עיניים, זה כבר שייך לסיפור אחר).

אלעד פלד וזמרה אשתו בצעירותם

אלעד פלד וחבר, כנס הפלמ”ח ספטמבר 2018 צילום: יזהר באר

אבו מאזן ועבדכם ברמאללה (למה עצמתי עיניים, זה כבר שייך לסיפור אחר).

[הבלוג] ספרטה בגליל על אופנוע

כל הדרך מהעמק צפונה שייטתי לי לבדי בנעימות בתוך ערפילי הבוקר כשסימפוניה של ציפורים משכימות קום מזמרת מסביבי, סיבה טובה לא ללחוץ, בינתיים, על כפתור הנייד שמתחבר לשיניים הכחולות שבקסדה ומנסה לפתות אותי להפעיל את רשימת המוסיקה שלי, שזו המצאה יוצאת דופן, כמו להיות בתוך אולם קונצרטים שמחובר ישירות לאוזן התיכונה. קבעתי לעצמי למלא בנזין במיכל ה-KLE כששעון המרחק יתקרב ל-180, בינתיים זה רק סביב ה-160 ואני אוהב למתוח את הגבולות.

בינתיים אפשר לשוטט בזיכרונות דרך הנוף שחלפתי בו כ”כ הרבה פעמים, ילד, נער, תלמיד, חייל… הר-תבור ניצב לא זז ממערב מוקף בחגורת בתים שלאט לאט מטפסת על מותניו ונבלעת ביער. כפר תבור כבר מזמן לא מושבה מנומנמת עם שרידי מבנים מימי הטורקים, שבאחד מהם למדתי בכתות ב’ וג’, ומאז אני אוהב להשתמש בביטוי “בימי הטורקים”. השדות הפוריים של מסחה הפכו עם השנים לשכונות מגורים מבוקשות ולשמות של רחובות; השקדים, השזיפים, הגפנים, הערמונים האלונים, הברושים, דבר שמבטיח שלא תמצא בהן דבר מכל אלה.

גולש בעיקול אל ביה”ס כדורי. פעם עליתי בדרך ההפוכה עם חבר באופניים בחזרה מבית הספר. שכנעתי אותו שנחפש דרכים חדשות דרך השדות ואיבדנו את הדרך הביתה. הוא חשב שעברנו את הגבול לסוריה והתחיל לבכות ואני ילד מפוחד הצטרכתי להרגיע את המפוחד ממני. הגענו הביתה בלילה, תשושים ומיובשים. נדמה לי שזאת היתה הפעם השנייה שאבא שלי הרביץ לי. על הפעם הראשונה, אולי נספר בהזדמנות אחרת.

יום אחד, כשברחתי מבית הספר ראיתי את אסי דיין, יושב על שפת הבריכה החקלאית של כדורי מחכה לתת את הקטע שלו ל”הוא הלך בשדות”. הסרט. הוא היה יפה תואר, עלם בן עשרים בסנדלים חדשות, שהיה חרוט עליהן אסי, לא אשכח את הסנדלים, ושיחק שש בש בהפסקה, ואני הייתי רועה צאן, בן כפר, שפגש לראשונה נציג של החיים האמיתיים. אבל, איך לומר, זה היה בימי הטורקים…

המחשבות ממושב האופנוע מצטללות ממשבי הרוח הנגדית, שדבר לא עוצר בעדם מללטף את צווארך, ונמשכות לתוך הירידות לנחל עמוד, עד שהקוואסאקי מתחיל פתאום לחרחר. מבט מהיר במד המרחק מגלה לי, דפוק שכמותי, שאני כבר על 187. היד נשלחת מוכנית למטה, לדופן השמאלית, לחפש את הרזרבי אבל הכפפה מנטרלת כל תחושה מאצבעותי ואני לא מוצא את הברז. האופנוע נעצר כשלד ברזל נטול חיים בצמוד לגדר ההפרדה, ואני יודע שהגבול נמתח עתה עד הקצה. המכוניות שורקות אחוזות תזזית, מתעלמות מקיומי. אני חייב להגיע לתחנת הדלק הקרובה על אדי הדלק האחרונים, אם נשארו כאלה. אני מסיט את ברז הדלק למצב רזרבי אבל המנוע מסרב להיענות.

“על אף שחשש מתוצאות המעשה ומן השערוריות שתתעוררנה צהל משהו בקרבו מרטט העמידה לנוכח שואה מתמדת…”, זימזם לי בשביס בזיכרון, כשאני חושב על חברי שמחכים לי עכשיו בצומת עמיעד. אני נותן לאופנוע לגלוש במורד, בתקווה שאף רוצח שקט המתחבא מאחורי ההגה באחת המכוניות הדוהרות בכביש המהיר לא יארגן לי שואה פרטית ויהלום בי מאחור. מכניס להילוך ומשחרר בבת אחת, כמה קליקים והלב של המכונה מתעורר לחיים ומושך קדימה. מצליח להגיע לתחנת הדלק הקרובה באמצעות הנשמה היתרה של האופנוע וניגש להרוות את צמאונו של המיכל המרוקן ולנצל את ההזדמנות לקנות פסק זמן לחברים שמחכים לי להפסקת קפה.

בארומה בעמיעד יושבים רביד, שי ויובל. את שני הראשונים אני פוגש לראשונה. רביד הוא מורה דרך, שחולם להוציא טיולי אופנועים לספרטה. שי עובד בהודו בניקוי לוחות סולאריים. יובל הוא חבר וותיק מימי הצבא, שרכש לאחרונה הונדה אן.סי. חדשה, איתה הוא מחדש את עלומיו.

יוצאים לדרך, רביד מוביל עם הימאהה טנרה שלו ואני מייצב אחריו את ה-KLE הוותיק שלי, שי דולק אחרי על הסוזוקי ויסטרום שלו ויובל מאחור עם ההונדה החדשה. למרות שבמשך שנים האופנוע שלי שכב במחסן, כמעט ללא שימוש, דחיתי את כל ההצעות למכור אותו, שהרי מי שהורגל לפוטנציאל המסע, לידיעת האפשרות, לא יוכל להרגיע את לילותיו ללא הידיעה הבטוחה שהכלי הדו-גלגלי קרוב אצל שולחנו. אחרי שנים ואחרי שקמה סוף סוף ממשלה חדשה, חזרנו זה לזה, ועכשיו, כשאני חש את הרוח על צווארי, את הבדידות של הרוכב לבדו וגם את החברותא, אני שמח.

קצת אחרי אזור התעשיה של חצור הגלילית, ליד הקריה החסידית מפתה אותנו שביל צר ומתפתל לטפס איתו למעלה, לתוך יער ביריה. בצד הדרך משתוללים שיחי צלף קוצני, כובאר, בפי הערבים. פעם לימד אותי דרוזי אחד מפקיעין כיצד לרקוח תרופת פלא לשיכוך דלקות בפרקים משורש הכובאר. הוא לקח אותי להרים וגילה לי סוד שאני נוהג לחלוק אותו עם ידידי. כתבתי על כך פעם וכמעט כבר הכריזו עלי רופא אליל. היתה גם אחת, שהתלוננה באזני שהיא כבר עשרים שנה לא מפסיקה להשתעל ושאלה “איפה לשים את זה?” גם רכיבה על האופנוע באמצע השבוע יכולה להיות תרופת פלא, אני אומר לעצמי ומסדר את ישבני על המושב הקשה של הדו”ש.

המנוע של ה-KLE חרישי, כמו של מכונת תפירה משומנת ונהימתו הקלושה אינה מעידה על עוצמתו. לאורך כתף ההר, שעליו אנחנו רוכבים רצים מולי ברושים, אלונים ועצי אורן. המון אורן. למה זיהמו את נוף הארץ הזו באורן, לכל הרוחות, עץ מחטים אירופאי, פגיע לשמש המלהטת, שנדלק בקלות והופך לאבוקה, שמדביקה בשבריר של רגע את שכניו ליער? אבותינו מקק”ל, שהביאו אותם לארץ ביקשו להעתיק את תבנית נוף מולדתם המושלג מאירופה, אבל האורנים של א”י כמו הצלבנים של ימי הביניים, זרים לאופיה של הארץ, לא ישתלבו בה ובסופו של דבר הם יוקאו ממנה בגלל אי-התאמה.

העתיד לא צפוי, כנראה גם העבר לא, הוא משתנה כל הזמן. רביד מוביל אותנו לחירבת נבוריא, שהיה מקום מושבם של אמוראים וביניהם “רבי יעקב איש כפר נבוריא”, שלימד תורה זרה, משמע נצרות, אלוהים ישמור, ועל כך נאמר שהלקו אותו הרבנים. בית הכנסת, שאת חורבותיו אנחנו פוקדים פעל מאות שנים אחרי חורבן הבית השני. גם לאחר הקטסטרופות של המרד הגדול ומרד בר כוכבא, עד המאה השביעית, אז השתלטו המוסלמים על א”י, המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים בגליל. שלא כמו ביהודה יהודי הגליל לא גורשו או הוגלו. סיבת העלמותם היא תעלומה שמלהיטה את הדמיון, יש כל מיני גרסאות על זה, אומר רביד. יתכן שרבים מאחינו אלו נטמעו בין המוסלמים והם משגשגים ביניהם עד היום הזה ויוצאים בימי חג ומועד להתפלל באל-אקצא.

ממשיכים לשייט בשביל ההררי. למעלה על פסגת המירון בוהקת הכיפה הלבנה של בסיס חיל האוויר, שנראית לרגע כמו בית כנסת עתיק שמגן על המרחב האווירי שלנו כדי שלא ננטוש שוב ועל מנת שלא נסיים כצלבנים. או כעצי האורן.

רביד מספר לנו שהוא רוצה להוציא בקרוב טיול לספרטה בפלופונסוס. ישראלים בספרטה, על אופנועים. כמו מטס של חיל האוויר מעל אושוויץ, נבוא ונשחק בנדמה לי. הספרטנים, שלא כמו היהודים, לא אהבו לכתוב. רק מעט עדויות נותרו על ספרטה, רובן נכתבו בידי אנשי חוץ. היא הייתה חברה סגורה שהמציאה מיתוסים ומידע כוזב על עצמה ועל עוצמתה. אריסטו תיאר את המשטר הספרטני כ”סוג של שליטת גנרלים נצחית ולא משתנה”. איסוקרטס מתאר את ספרטה כ”מלוכה במסע מלחמה”. עד שנחלשה וחלפה מהעולם כמעט מבלי להשאיר חותם, מעבר למיתוס על גבורה ועל חברת מופת סוציאליסטית, שמטפחת את העוצמה הצבאית ומחנכת להסתפקות במועט.

בחוץ נעשה חם, אני שולח את היד לקסדה ומפעיל את רשימת ההשמעה שלי. תכנסי כבר לאוטו ונסע, מתחנן מאיר אריאל ותרצה שלו משתהה עוד רגע ועוד אחד, והם חודרים לאונת המוח שלי כאילו אני יושב בתוך קונכיה אקוסטית של אולם קונצרטים ענק …

רביד, יזהר ויובל על רקע האלה האטלנטית ששורשיה עמוקים מאלה של האורנים ושל הצלבנים.
ה KLE ובעליו

[הבלוג] בוכרה פילמישמיש

לפני כמה ימים כשחלפתי דרך הבוסתן שלי הבחנתי בתחילת הבשלת המישמש. הפירות היו כל כך יפים ומפתים, אך למרבה הצער קצת קשים וירקרקים עדיין. קטפתי מהפרי וטעמו היו בוסרי. הסתלקתי משם בהבטחה נחושה לשוב בקרוב מאוד.

מהו קרוב, כשמדובר במישמש שעונתו כה קצרה? הבוקר קמתי מעל משכבי ובפי טעם הפרי העסיסי שתיכף ומעט ילחלח את חרצובות גרוני. מיהרתי אל בוסתני לגלות שכבר איחרתי את המועד. בחוץ היה חם, העץ היה אמנם עמוס פרי לעייפה, אך בשלותו עברה את גבול הטעם הטוב. ניסיתי מזה ומזה, אך הפירות כולם היו כבר נגועים ברימה ובתולעה. במוחי התחילו לזמזם הקולות המוכרים “בוכרה פילמישמיש….בוכרה פילמישמיש…”, כמו תמיד לאחר החמצה קלה שהיא הפסד של הכל.
האם היה מדובר בסתם עצלות מצידי, או אולי רק בהעדר ריכוז מספיק בנוגע לזמן הזורם? ואולי גם בדברים הקטנים מאוד, כמו בדברים הגדולים מאוד, זהו עוד תעלול של הגורל?
מקיאוולי תיאר פעם את פורטונה, אלת המזל, כנערה יפה בעלת צמה, אלא שלא כבעלות הצמה הרגילות צמתה לא משתלשלת לה לאחוריה אלא היא אסופה וקשורה מעל מצחה. וכך, כשהיא קרבה מולך אם זריז אתה ומהיר תפיסה וער אתה למשמעותו של תזמון, ביכולתך לתפוס אותה בצמתה. אבל אם הססן ועצל אתה היא תחלוף על פניך וכשתתעשת ותרצה לאחוז בה היא כבר עברה ועורפה חלק ולא תוכל לתפוס בו.
כוונתה המילולית של האמרה “בוכרה פיל מישמיש” (בהגייה בעברית “בוקרה…”), היא המחר, אחרי עונת המישמיש הקצרה להפליא, שלא מגיע אף פעם.
שאלה לדוגמא: “נו, מתי ביבי יצליח להקים ממשלת ימין על מלא?”
תשובה: “בוכרה פיל מישמיש”.
החלטתי לא לקחת ללב את ההחמצה הפרטית שלי, המשכתי ללכת עוד כמה צעדים לתוך הבוסתן והנה בדרכי ניצב עץ תפוחים נהדר ועמוס לעייפה, רומז לי שתוך כמה ימים הפרי יהיה בשל. אשתדל לא לאחר הפעם…

בתמונות: תפוח ומישמש בגני היום.

#פרותקדושותהבלוג

#בוסתןבעמק

[הבלוג] לאן נעלם עדי צמח?

מפוסט בפייסבוק של Avshalom Elitzur למדתי על מותו של עדי צמח, לפני ימים אחדים, שהיה כוכב באקדמיה, מטאור אינטלקטואלי, אישיות סבוכה ששובל של סקנדלים ליוו אותה, עד שנעלם פתאום לפני כ 15 שנה ולא ידעתי למה. התברר כי שבץ קשה הדמים את המוח החריף ומאז חי כצמח.
לא למדתי אצלו אבל מפגש אחד איתו כמאזין לא אשכח. בשנות ה-80 היה אירוע באוניברסיטה בהר הצופים, או אולי בבית-אגרון (הזיכרון מתעתע), שמשך אליו קהל רב. הדיון היה על “המוות”. כמובן שהאולם היה מלא מפה לפה. אינני זוכר את זהות כל הדוברים, אבל לבטח אזכור שניים מהם; מנחם ברינקר ועדי צמח. בין כל הדוברים בלט צמח, שניסה להסביר בלהט, שהמוות הוא רק דימוי וכי אינו קיים באמת. האמת, לא לגמרי הבנתי אותו ובזמן שהציג את נימוקיו הפתלתלים שאלתי את עצמי למה למשל לא הזמינו לדיון את ישעיהו ליבוביץ’, הוא אולי היה יכול להבהיר את התמונה. ממש באותו זמן הרגשתי שמישהו דוחף בפראות את מושב הכסא שלי. פניתי כועס לאחור וראיתי שמאחורי יושב פרופסור ליבוביץ’, מדבר לעצמו בקול רם ובזעם תוך נפנופי ידיים ורגליים “על מה הוא מקשקש…” וכיוצ”ב ותוך כדי כך ברכיו מכות בגב מושב הכסא שלי.

ואז היתה הפסקה, ליבוביץ’ ניגש לבמה ואני הלכתי אחריו כמרגל. הוא ניגש בלי גינונים לצמח ואמר לו בהאי לישנא “אני יודע שאני אמות. אתה חושב שאולי לא תמות, כי אתה סתם מכונה שפולטת צלילים…” ועוד כמה דברים.

זה נחרט בזכרוני מאז. בסוף מתו כולם; ליבוביץ’, ברינקר, ועכשיו גם צמח. המוות הוכיח שיש לו ממשלה והתברר שליבוביץ’ שוב צדק…

בצילום למעלה, עדי צמח.

#פרותקדושותהבלוג

ישעיהו ליבוביץ’

[הבלוג] דבש ומלחמה

כשהטילים התעופפו מעזה והתותחים והמפציצים זעמו מהצד השני והשומרים לא שמרו על החומות, אני ליקקתי דבש ראשון של רדיית אביב.

כשאין הרבה מה לעשות מול איוולתם, קנאותם ורשעותם של בני האדם אני נוהג לרדת לכרם הזיתים, שבקצהו שוכנת המכוורת הקטנה שלי, למצוא נחמה בהתבוננות בעמלנותן של המעופפות השעירות ובסדרים החברתיים המשוכללים שלהן.

דבורי הדבש מצוידות בנשק מהטבע, עוקץ מכאיב, שהורג אותן כשנעשה בו שימוש על בני-אדם, ממש תולש את קרביהן לאחר הינעצו בבשר. אבל הן חכמות ומידתיות ולא משתמשות בו בקלות ראש; בבוסתן שלי או בשדות הצוף והמרעה אם תפריע לדבורת דבש לבקר בפתחו של פרח צופני היא תזוז ממקומה ותעבור לחפש פרח אחר. אין תחרות – המרחב הציבורי שייך לכולם ולא נלחמים עליו. אל מולכ לאללה, כמו שאומרים הבדואים. האדמה וכל אשר עליה שייכים לאלוהים. נלחמים רק על הבית. וכך, אם תבוא לקחת את דבשן מכוורתן הן ממש יתאבדו עליך. ואוי לך אם התרשלת בנעילת רוכסן חליפת המגן, כי כמה מהן ודאי ימצאו את הפתח הזעיר ויחגגו עליך מבפנים ואתה, מן הסתם, תפרוץ באל כורחך בריקוד הדבורה, כמו שקרה גם לי יותר מפעם אחת, וזה משעשע מאוד להתבונן במחזה. בתנאי, כמובן, שזה קורה למישהו אחר.

רדיתי מהזהב הנוזלי הזה בהשתאות מפלאי הטבע ובייאוש מסכלותם של בני מיני.

לא נותר כ”כ הרבה אבל לזריזין ולמקדימין יש סיכוי ללקק מהדבש האורגני הזה (סביבה נטולת כימיקלים) – 60 ₪ לאריזה של 1 ק”ג

#פרותקדושותהבלוג

#בוסתןבעמק

דבורת הדבש בעבודה

[הבלוג] האם הפגזים של המשחתת פארוק נורים עכשיו לעבר תל-אביב?

הנה עוד אירוניה משובחת של שר ההיסטוריה, סרט תעודה של אל-ג’זירה, שרץ ברשת, מתאר את תעשיית הטילים המשגשגת של החמאס בעזה. בסרט מוצגים המקורות העיקריים לחומרי נפץ, לברזל ולפלדה הנחוצים למפעלי הטילים של גדודי אל קסאם. מקור אחד הוא ראשי קרב של פצצות ישראליות שלא התפוצצו ופורקו לשימוש חוזר של הצד השני. המקור השני הוא צינורות המים שהניחה ישראל עבור ההתנחלויות ברצועה, עשרות ק”מ של פלדה, שהוציא החמאס מבטן האדמה ומשמשים לייצור טילים.
המקור השלישי נמצא מתחת לים, בבטנן של שתי ספינות מלחמה בריטיות, שטבעו על פי הטענה, במלחמת העולם הראשונה מול חופי הרצועה, שם גילו צוללני הקומנדו הימי של החמאס מאות טונות של פגזים, שנשלו מן הים ומשמשים מקור לא אכזב לראשי קרב מייד אין עזה.

מדובר בגילוי מעניין, ללא ספק, ובניצול יצירתי של הזדמנויות בידי החמאס שסובל מהעדר אספקה שוטפת של חומרי נפץ ושל ברזל ופלדה לתעשיית הנשק שלו. אבל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של האזור יוכל לשאול האם אכן מדובר באוניות מלחמה בריטיות שטבעו במלחמת העולם הראשונה? אמנם ידוע על טביעתן של אוניות מלחמה בריטיות בקרבות של אלנבי מול התורכים ובני בריתם הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, אך מיקומן המדויק לא ברור עד היום. סביר יותר להניח כי מדובר בשתי ספינות מלחמה מצריות, שהיו בדרכן לחופי תל-אביב, שבחורינו הטביעו במלחמת העצמאות. מיקומן של שני שלדי הפלדה הללו מול חופי עזה ידוע ומשלחת ישראלית אף צללה אליהם בניסיון לברר את נסיבות הטבעתם (ר’ בהמשך).

המשחתת האמיר פארוק

פרק 31 של פרות קדושות סיפר בפירוט על הפעולה המפוארת ביותר של חיל הים הישראלי הצעיר – הטבעתם של משחתת הצי המצרי, האמיר פארוק, אוניית קיטור 1,440 טון מעמס מתוצרת בריטניה, ושל שולת מוקשים שליוותה אותה, בידי שלושה יחפנים אמיצים, שבקושי ידעו לשחות. הם יצאו למשימה בלב ים, בלילה חורפי מול חוף עזה, חמושים במכנסים קצרים, ללא ציוד צלילה ואפילו בלי נשק אישי, רכובים על טורפדו מאולתר שבבטנו 300 ק”ג חומר נפץ…
זהו היה סיפור על אומץ אישי, מסירות וכושר אילתור, שהיו מעורבים בו גם בלבול, פרטאצ’יות פלמ”חניקית, תקלות חמורות והימור מטורף, שצלח בניגוד לכל הסיכויים.
וזו היתה גם תעלומה – מי פגע באוניית הצי המצרי והביא להטבעתה, על 500 חייליה? בפרק ניסיתי להשיב על כך והבאתי מידע, שלא פורסם עד אז, על גורל הניצולים המצריים.
זה גם סיפור לידתו של חיל הים הישראלי, בימים שמומחי החבלה הימית היו פאנצ’ר-מעאכרים ואת הפצצות התת-מימיות הצמידו לדופן ספינות האויב בקלמרות של נגרים. היו אלה ימים שצוללות גרעיניות, משחתות וסט”ילים כחול-לבן לא הופיעו אפילו בחלומותיהם של זאבי הים המקומיים, ודיווחים על עסקי תיווך ושוחד עוד לא נכנסו לכרוניקות של חיל הים הישראלי.
ובעיקר, זה היה סיפור על אחוות לוחמים, על נדיבות וצניעות ועל סולידאריות יוצאת דופן, ובתוכו קשר מיוחד שנרקם בין חבורת הלוחמים מהפלי”ם לבין פאשיסט איטלקי אחד שהראה להם את הדרך.

בהנחה שאכן מדובר באותה אוניה ובאחותה הקטנה ממנה נמצא שעזה משתמשת בפגזים הישנים שטבעו יחד עם המשחתת פארוק לירי על תל אביב, כעבור 74 שנים. אירוניה, ששר ההיסטוריה רקח עבורנו עתה היא שהמבצע הכי הירואי של חיל הים הישראלי, הטבעת שתי אוניות המלחמה המצריות בידי שלושת המופלאים; יוחאי בן נון, זלמן אברמוב ויעקב ורדי, משמש עכשיו מקור לא אכזב לטילי גדודי אל קאסם הנורים לעבר ישראל. וזהו גם הסיפור על כושר האילתור והיצירתיות שמאפיין עתה את היחפנים של תעשיית הנשק העזתית.

לצפייה בסרטון של אל-ג’זירה בפייסבוק:

https://www.facebook.com/827149590/videos/10159319492549591/

להאזנה/קריאה של פרק 31 בפרות קדושות: 

מי הטביע את המשחתת פארוק

#פרותקדושותהבלוג