פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
מה אומר לנו הישראלים המושג רצועת עזה? נדמה שבתודעתו של כל מי שגדל ובגר בארץ הזאת אחרי 1967 מצטופפים כמה דימויים ותחושות משותפות: עוני וצפיפות בלתי נסבלים, קנאות דתית ולאומית, טרור, שנאה תהומית, חוסר היתכנות לפתרון כלשהו, ייאוש. 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, 12 שנים אחרי ההתנתקות מעזה ו- 10 שנים אחרי השתלטות החמאס על הרצועה, עזה נדמית כקוץ בבשרה של ישראל, וישראל עדיין קשורה לחבל הארץ הנפיץ הזה בקשר, שנדמה כי הוא בלתי ניתן להתרה – קשר גורדי.
סיפורה של עזה ב-50 השנים שחלפו מאז כיבושה בידי ישראל ביוני 1967 עדיין לא מוכר באמת. העיתונות בישראל, תחת מעטה צנזורה, לא סיפרה את הסיפור המלא מעולם.
מי, או מה התגבר על הטרור העזתי בראשית שנות ה-70? האם היה זה אריק שרון, לוחמי היחידות המיוחדות, שהביא, ושיטות הלחימה הייחודיות שהכניס לרצועה? ואולי דווקא שינוי מדיניות וניהול אזרחי שקול ונבון הביאו לשגשוג חסר תקדים שהציג לתושביה אופק של תקווה? נשמע כאן על הניסיון הלא מוכר לפתרון בעיית “פיצוץ האוכלוסין” ברצועה באמצעות פירוק מחנות הפליטים ויישובם מחדש, וגם על פרויקטים לעידוד הגירת העזתים לחו”ל שיזמה ממשלת ישראל. נספר על התכנית הגרנדיוזית להקמת “הריביירה הישראלית” בשערי עזה ועל הסיפור העלום של גירוש אלפי בידואים – פרשה שהצנזורה מכסה חלקים ממנה עד היום.
נשמע כאן מכלי ראשון על ההשחתה שפשתה בצה”ל אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, על מלחמות הגנרלים, על האנדרלמוסיה בפיקוד העליון ועל הסכסוכים המלוכלכים בתוך הפיקוד הבכיר, וגם על האופוריה והיוהרה, שהתנפצו באחת במלחמת יום הכיפורים. נחשוף כאן פשעי מלחמה שבוצעו ברצועה, כאלה שנחקרו וכאלה שהועלמו מידיעת הציבור ועל שוברי השתיקה הראשונים בצה”ל, שסרבו לבצע מעשים לא חוקיים ולא מוסריים. נשמע כאן על מושלים צבאיים שהפכו, במפתיע, ליקירי האוכלוסיה הכבושה, וגם על המושל הישראלי שהרג מבוקשים כמעשה של שגרה אך הקפיד להתייצב להלוויותיהם ולהצדיע על קברותיהם. נספר איך הצילה האשה העזתית את חייו של המושל הצבאי שהרג את בתה. נבדוק מי אחראי לצמיחת החמאס? ונתהה האם ניתן היה אז, והאם אפשרי היום, לפתור את הפלונטר העזתי?
זהו מסע לאזור דמדומים שבו הכל אפשרי. זהו גם משל: על הרשעות והכוונות הטובות, על החמדנות והתקוות, על האכזריות והיוהרה וגם על רגעים אנושיים, שחוצים את גבולות ההיגיון, וגם על מטמורפוזה שעבר מושל אחד, ששינה את תפיסת עולמו ביחס לתושבי הרצועה מהקצה אל הקצה.
הסדרה, “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מחולקת לשמונה פרקים, שיעלו בהדרגה בשבועות הקרובים. כל פרק עוסק בסוגיה אחרת, אך מכיוון שכל פרק קשור לקודמו מומלץ להאזין או לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם.
האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
מוסיקה: קרב יום (lekud.com), גוטס – הישאם חאידי
לקריאת תמלול חלק א’:
“דיכוי טרור ברמה של אמנות” – אז מי באמת ניצח בקרב על עזה?:
מאת: יזהר באר
הקדמה
בין 1948 ל- 1967 היתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי. במבצע סיני ב-1956 נכבשה הרצועה ע”י צה”ל אך הוחזרה למצרים תוך זמן קצר. כשנכבשה רצועת עזה שוב, ב-67′ יחד עם כל שטחי סיני, רמת הגולן והגדה המערבית השתלטה על הארץ תחושת אופוריה. ברצועה התגוררו אז 353,000 נפש בלבד וחופי הזהב של הים התיכון קרצו ועוררו חלומות על הקמת ריביירה ישראלית משערי עזה ועד רפיח ובנותיה. בסופו של דבר נבנו בפתחת רפיח 16 האחזויות ישראליות, וביניהן, עיר אחת – ימית. חלק מתושביהן, שפונו בעקבות הסכם השלום עם מצרים, עברו להתגורר בישובי גוש קטיף בתוך הרצועה, עד שפונו שוב, במסגרת ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005.
היום חיים ברצועה כשני מיליון בני אדם, רובם פליטים, שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות שלנו והנכבה שלהם מאזור מישור החוף והנגב הצפוני. עזה היא אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם. בכל שעה נולדים בה בממוצע שבעה תינוקות חדשים. הם נולדים לעוני, לדחק ולקנאות דתית ולאומית. למרות ההתנתקות מהרצועה ב- 2005, עזה עדיין קשורה בעבותות לישראל שמהווה את מקור האספקה העיקרי שלה: של מוצרי יסוד, מזון, חשמל ומים. היא נתונה בסגר ימי, כמעט ללא מוצא אל העולם החיצון. תלויה לחלוטין ברצונה הטוב של ישראל. כמו שאנו מכירים, היחסים המורכבים הללו מתבטאים מדי כמה שנים, בשיגור מטחי טילים לעבר ישראל ולעוד מבצע צה”לי בעל שם מפוצץ.
ההתחלה, אחרי המלחמה ב-67′, כטבען של התחלות, נראתה מבטיחה ורבים מקברניטי המדינה דחפו לסיפוח הרצועה לישראל לנצח.
נשמע דמיוני? ככה חשבו בימים ההם רבים. אחרי הכל, עד מאורעות תרפ”ט חיו בעיר עזה יהודים. עם כיבוש הרצועה ב-67′ עטו הישראלים בהמוניהם והציפו את שווקיה, חיפשו מציאות וביקשו להכיר את שכניהם החדשים. העזתים מצידם נהנו תקופה מסוימת מחופש תנועה שקשה לדמיינו במושגי ימינו. למעשה, עד מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, יכול היה תושב הרצועה להיכנס למכוניתו בכיכר מדינה בעזה ולהגיע ללא צורך בהיתר כלשהו למרכז תל אביב, ירושלים או רמאללה בלא הרבה יותר משעת נסיעה אחת, ומבלי להתעכב באף מחסום בדרך.
גישושי הקירבה הללו הסתיימו בתחילת שנות ה-70 בשרשרת של פיגועי טרור נגד ישראלים שיזם מטה אש”פ בביירות.
1. דיין ממנה מושל כלבבו
שיאו של גל הטרור העזתי מגיע ב-2 בינואר 1971 בהשלכת רימון לתוך מכונית ישראלית, שהורג את שני ילדיהם של פריטי ורוברט אוריו, עולים חדשים מבריטניה. למחרת מתיר שר הביטחון משה דיין לאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, לנקוט צעדים חריגים למיגור הטרור. שרון לא היה זקוק ליותר מהנחיה כללית. בשנתיים הבאות יעצב שרון את מרקם היחסים בין צה”ל והאוכלוסיה ויטבע בתודעה הציבורית את הסיפר, הבעייתי, כפי שנראה בהמשך, על ניצחונו בחיסול הטרור העזתי. ובינתיים, נציץ לרגע בהליכי בניית מנגנוני הכיבוש וניהול האוכלוסיה לאחר הניצחון ב-67′.
שר הביטחון הכל יכול, משה דיין, השתדל למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית שקמה בשטחים, אנשים ברוחו, רבים מהם בני ההתיישבות העובדת. שלמה גזית, בספרו “המקל והגזר”, מספר כי מסעו של דיין לויטנאם בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים גרם לו כמה תובנות ששימשו אותו בהמשך, בעיקר הרושם השלילי שקיבל מהעדר אסטרטגיה אזרחית של הכוחות האמריקניים ומניסיונם לכפות את ערכיהם האמריקניים על האוכלוסיה המקומית. ביסודו של דבר סבר דיין כי יש לתת לאוכלוסיה האזרחית הכבושה “לחיות את חייה”, ככל הניתן. בהתאם לכך הורה דיין לאחר כיבוש הרצועה להוציא את כוחות צה”ל מלב הרצועה ולתת לתושבים לנהל את חייהם. אלא, שתוך זמן קצר השתלטו אנשי אש”פ על מחנות הפליטים ובתחילת שנות ה-70 מתחיל גל טרור קשה. בשנת 1970 מחליט דיין, יליד דגניה, למנות כמושל נפת עזה את מיודעו סא”ל (מיל.) יצחק איני עבאדי, אף הוא בן דגניה. עבאדי ששירת כסוכן מוסד בעיראק החלים באותה עת מניסיון התנקשות בחייו, לאחר שנחשפה זהותו:
עבאדי: כשחזרתי מהשליחות בעיראק, שם נפגעתי, וכשהגעתי ארצה עדיין לא החלמתי, עוד הייתי במיטה בדירתי בדגניה. מופיע דיין ואמר לי: למה אתה במיטה? אומר לי: קום, אני צריך אותך ברצועה! אני אומר לו: אני אבוא, אני לא אגיד לא, אף פעם. מסיבות שלי. אבל תמתין עוד חודשיים, שלושה, חודש, משהו… אמר לי: לא, קום, אתה בא עכשיו לרצועה. אמרתי לו: אני אלך, אבל לא בלי אישורה של דגניה. הוא אמר לי: את עניין דגניה אני אסדר. שלח את הרמטכ”ל לישיבת המזכירות בדגניה ואיתו הגיעו כמה חברים מהמטה הכללי, נפגשו עם המזכירות ביום שישי והמזכירות החליטה בשלילה. הוא חזר רק עכשיו משליחות של הרבה מאד זמן – החליטו בשלילה. לא נותנים לו לצאת. חזר חזרה. בערב מצלצל דיין ואומר לי: יש לכם מחר בערב אסיפה? אמרתי לו: כן. מי יהיה היו”ר? אמרתי לו: המזכיר. מרדכי ויינר. אני מבקש ממך, לך תגיד למרדכי ויינר שאני בערב אהיה באסיפה. הוא בא. אני לא הלכתי לאסיפה. מאחר ודיין בא לאסיפה באו המון אנשים. אמר למרדכי: שב בצד אני גם אנהל את האספה. והוא ניהל את האספה והאספה נמשכה עד אחת ורבע בלילה. כאשר הוא אמר להם: אף אחד לא יוצא מכאן עד שאתם לא תחליטו בחיוב שאני לוקח אותו. החליטו בחיוב.
2. “מלחמה בטרור כאמנות”
סא”ל איני עבאדי מתמנה למושל עזה ב-1970, כשהוא כפוף מצד אחד למפקד פיקוד דרום, האלוף אריאל שרון הדומיננטי והאגרסיבי, שרואה את המציאות דרך כוונות הרובה, ומן הצד השני למושל רצועת עזה וצפון סיני, תת אלוף יצחק פונדק, שמנסה להשליט ברצועה סדר יום אזרחי ומשתדל לבלום את דורסנותו של שרון. בין שניהם ניצב עבאדי, שמנסה לתמרן בין שני הקצוות.
באותה שנה מתחיל גל טרור פלסטיני שגובה את חייהם של 128 ערבים ו-15 יהודים. בחודשים הראשונים שלו בתפקיד עוסק המושל עבאדי במשימה עיקרית אחת: רדיפת מבוקשים והריגתם. שרון, המפקד העליון, מפתח שיטות לחימה במבוקשים שמביאות את המוטיב הצבאי ל”דרגה של אמנות”, כהגדרת פיקודיו. אך את האוכלוסיה האזרחית, כמו שאומרים, הוא לא רואה ממטר.
עבאדי: כשבאתי לרצועה, בנפה שלי לא היה לי מושג בניהול המערכת האזרחית בסדרי גודל – תקשיב מה שאני אומר – קיבלתי תחת פיקודי ובאחריותי סדר גודל הרבה יותר גדול מאשר גוש דן. לא תל אביב – גוש דן. וניסיוני בניהול אזרחי שווה אפס. בסדר, הייתי מרכז משק בדגניה, זה 300-400 חברים. ונפלתי לתוך הדבר הזה. הגיע איש חדש מהמערכת האזרחית, שהיה תת אלוף, קוראים לו יצחק פונדק. הוא מפקד האזור.
באר: כשאתה אומר מפקד האזור, זה אומר שאתה כפוף אליו?
עבאדי: כן! אבל בגלל מערכת היחסים שהיתה ביני לבין דיין – לא יזמתי – אבל דיין הרגיל אותי שאני עובד ישירות מולו, ולא תמיד בתיאום עם מפקד האזור. הייתי כפוף צבאית כמפקד לפיקוד דרום, שעמד בראשו אריק שרון. את פונדק לא הכרתי. עם אריק היתה לי הכרות עמוקה. הייתי תחת פיקודו מאז 1957, וכמו כל המפקדים בצנחנים הערצנו אותו הערצה עיוורת. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי, לא הבנתי מה רוצים ממני.
באר: לא היה מי שיחנוך אותך?
עבאדי: היתה בינינו (עם דיין) מערכת יחסים אינטימית. במסגרת זאת היו מנהליםו משאים ומתנים, היינו מתכננים, מעל גבו של פונדק ומעל גבו של אריק. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי,עד כדי כך – בכנות – לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני, מאחר שכל ההכשרה שלי היתה צבאית ובגלל ההכרות עם שרון, אז ברור, שמילאתי את זמני בפעילות הצבאית. את זה הבנתי. אני יודע בדיוק איך עושים את זה. והרצועה היתה קן צרעות והטרור היה ממש אכזר! זה השלב שאריק נכנס במה שנקרא ‘דיכוי’ או ‘חיסול הטרור’ ברצועה. מאחר, ואמרתי לך, שלא היה לי מושג, צל צילו של מושג, מה צריך לעשות עם האזרחים, אז את כל ימי הקדשתי לביצוע ההוראות של שרון בדיכוי הטרור. את זה ידעתי לעשות. ואני מודה, אריק הביא את המלחמה נגד הטרור ברצועת עזה לרמה של ‘אמנות’. אבל, המלחמה היתה מלחמה טוטאלית. ונאמר שהיו כמה מאות מבוקשים, לא היה סדר גודל כזה, נניח שהיו כמה מאות מבוקשים בפנקס, הם נתמכו ע”י אוכלוסיה של מאות אלפים. אני אגיד לך למה אני מתכוון כשאני אומר לך ‘רמה של אמנות’. הטרור לא היה מבוסס רק בתחום הישוב הבנוי, אם זה מחנה פליטים, כפר או עיר. במרדף אחריהם הם גם יצאו החוצה. לאזורים הנטועים. קם מושג שנקרא ‘המלחמה בפרדסים’. ברצועה יש שטח של אלפי דונם פרדסים. הוא חולק לתאים: של אלף דונם. ולכל אלף דונם היתה חוליה (של חיילים), שהסתובבה 24 שעות בשטח של המשבצת שהיתה אחראית לה. לא יצאו לשינה. לא יצאו לאוכל. לא יצאו למנוחה. אלא בפרק זמן של שבוע עשרה ימים. הם חיו בתוך תא שטח של אלף דונם. הכירו כל עץ, הכירו כל קפל קרקע ואם היה עץ שפתאום התחיל לנבול, כי הוא לא קיבל מים, זה עורר את חשדם, כי הכירו כל עץ – חוליית הפרדסים.
באר: מאיפה הוא לקח את ההשראה לשיטות הפעולה הללו? הוא פיתח אותן בעצמו?
עבאדי: כן! זה הכל היה יוזמה וקריאה נכונה… של ‘אמנות’, יותר מזה? אבל היא היתה גם חד צדדית. והמאבק בטרור, כל כמה שהוא הוחרף יותר, כל כמה שהוא לחץ יותר, גרם לכך שמספר המתגייסים, בגלל הפוטנציאל שאין לו גבול ואין לו סוף, לא מוגר. הלחץ הביא את פוטנציאל הגיוס, בזריקת רימון, בירי, למצב שאין מה להפסיד.אין מה להפסיד, יזהר. את זה, כל אלה שעסקו בדיכוי הטרור ‘ברמה של אמנות’ לא היתה להם שהות להבין ולהטמיע את הדבר הזה. אבל מה אפשר לעשות, ברצועה יש מאות אלפים, למעלה ממיליו וחצי איש, שהם אנשים, שהם ילדים שהם נשים, שהם זקנים, פליטים ואזרחים כאחד. מה למדתי? נוצר מצב, שבגלל דיכוי טרור ‘ברמה של אמנות’, בכל השיטות האפשריות, גרם לרצועה שלא היה לה יותר מה להפסיד. וכאשר את לוקח חתול ותוקע בפינה, שרוצה לברוח, והוא מבין שאין לו ברירה, אין לו לאן לסגת, אין לו מה להפסיד – הוא קופץ ושורט. זה כל כך הגיוני. זה מה שקרה.
3. כמה מבוקשים הרגת?
עבאדי עוסק במרדף אינטנסיבי יומיומי אחר המבוקשים, הורג בהם, אך מקפיד להופיע להלוויותיהם ולהצדיע מעל קברותיהם. בעזה התבדחו שתושב מקומי שאיני מחבק אותו ביום לא ישרוד את הלילה. אבל כשאני מנסה לברר כמה מבוקשים הרג הוא מתחמק באלגנטיות…
עבאדי: מנקודת הראות שלי יש שתי תקופות; התקופה שבה לא הייתי נתון לפעילות האזרחית. אז ברור שלא החמצתי פעולה שנעשתה, שלא עמדתי בה. אין דבר כזה.
באר: בכמה הלוויות השתתפת?
עבאדי: יום, יום… הלוויות… הפעילות היא יומיומית, לעתים שתיים שלוש ארבע אירועים ביום, ביום ובלילה.
באר: לתת מושג על סדרי הגודל של הפעילות הצבאית, בכמה מבוקשים הצלחת…
עבאדי: נניח – בוא ניקח תקופה מסוימת ואני אגיד לך מי הן הנפשות הפועלות שעסקו בביטחון השוטף…
לא. לא הצלחת לקבל תשובה. בכל זאת, אני מתעקש לשמוע עוד על רשימות המבוקשים:
באר: בתקופה ההיא, בכל רגע נתון, כמה מונה רשימת המבוקשים?
עבאדי: זה שונה. אני זוכר את הפנקס, שהיה בידי בתקופה האחרונה, זה היה סדר גודל של בין 200 ל-250 מבוקשים, שאנחנו יודעים עליהם, שישנה גם תמונה, שאנחנו יודעים מאיפה הם ומה הם עשו ויש מאחוריהם פעילות…
באר: הרשימה מתחדשת?היא גדלה? היא קטנה?
עבאדי: היא גדלה. בתקופה הזו של הפעילות הצבאית היא הלכה וגדלה…
באר: רגע, אבל אתם הורגים מבוקשים, אז למה הרשימה גדלה?
עבאדי: כי מתגייסים חדשים. למה התכוונו כשאמרנו פוטנציאל הגיוס?
באר: אז בשורה התחתונה אפשר לומר, שלא יוצא כלום מזה שמצליחים להרוג מבוקשים ושהפעילות הצבאית מצליחה, לשיטתה?
עבאדי: תראה, אם אתה מנטרל את מה שאמרנו עד עכשיו ומדבר על הפעילות הצבאית בלבד, בוודאות גמורה שאין למעלה ממנה, האינטנסיביות ההולכת וגוברת בפעילות הצבאית גרמה לרשימת המבוקשים ללכת ולגדול. כלומר, המצטרפים היו הרבה יותר מאלה שנהרגו או יצאו מכלל פעולה.
באר: ואתה חושב, במבט לאחור, שחלק מהמצטרפים ההצטרפות שלהם היתה קשורה למוטיבציה לנקם, או דברים מהסוג הזה?
עבאדי: כן. לנקם, בגלל איזשהם קשרים משפחתיים, שנפגעו, וזו היתה גם פרנסה. בהעדר מקור הכנסה אחר, זו היתה הפרנסה.
באר: אז אם אנחנו מבודדים את הפעילות הצבאית מהפעילות האזרחית, האם היתה תוחלת לפעילות הצבאית לבדה?
עבאדי: בלתי אפשרי. הרי זה העניין המרכזי שלנו. כל מי שטען, טוען או יטען שהרצועה הגיעה לרגיעה מסוימת בגין ההצלחה של הפעילות הצבאית האינטנסיבית טועה טעות איומה. כי עד שהתחילה הפעילות האזרחית, הפעילות הצבאית האינטנסיבית גרמה לרשימת המבוקשים להיות הולכת וגדלה. לא הולכת וקטנה. הולכת וגדלה. ככל שהפעילות (הצבאית) נעשתה אינטנסיבית, מקצוענית ויעילה יותר ויותר הרשימה של המבוקשים הפעילים הלכה וגברה, באותו יחס.
4. על שלושה פשעי עזה
הלחימה במבוקשים העזתיים שנוהלה על ידי שרון לא פסחה על האוכלוסיה האזרחית. רובם של המעשים הקשים שהתרחשו באותם שנים לא הגיעו לידיעת הציבור בארץ עד היום הזה. אם נסתמך על מקור מידע מרכזי, ויקיפדיה, במקרה הזה, נמצא תחת הערך הטרור בעזה בראשית שנות ה-70 את הסיכום הבא: עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. עד אמצע שנת 1972 נמשך המבצע ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. מבין ההרוגים דווח על נפגע אחד חף מפשע – היה זה זקן חירש שלא שמע את החיילים מורים לו לעצור.”
תיכף נבדוק אם מדובר בתיאור אמין.
במהלך התחקיר נפגשתי עם מושל אזור עזה וצפון סיני, בשנות “המלחמה בטרור” אלוף (מיל.) יצחק פונדק. פונדק לחם כקצין בכיר בחזית הדרום במלחמת העצמאות, הקים את גייסות השריון, ואת הנח”ל, פרש מצה”ל, מונה כשגריר באפריקה, ו- 14 שנים לאחר שפשט את מדיו נקרא אל הדגל שנית עפ”י בקשתו של דיין ומונה למושל האזרחי של רצועת עזה וצפון סיני. פונדק, בן 104 היום, אך בהיר וצלול וזכרונו חד. הוא איש נעים ומסביר פנים, אך אם יש משהו שעדיין מסוגל להוציא אותו מהכלים הוא אזכור שמו של אריאל שרון, אויבו בנפש.
פונדק ושרון ייצגו שתי גישות מנוגדות ביחס לאוכלוסיה. אם שרון ראה את סוגיית עזה רק דרך הכוונות פונדק ניסה לשמר את ערכי צה”ל הישנים, ובכלל זה דבק בנורמות ובכללים מוסריים, כמו, למשל, מה שנהוג לכנות “טוהר הנשק”. פונדק זעם על מדיניותו הכוחנית של שרון והגיש נגדו קובלנות רבות. הוא יספר כאן על כמה פרשיות חמורות שלא פורסמו עד היום, בכלל זה הוצאה להורג של עצירים כבולים וחקירה עד מוות של אסיר פצוע. כמו כן, הוא מספר על טריק יעיל מאד שננקט אז בידי צה”ל: אספקת רימונים למבוקשים, שמתפוצצים ברגע שבו נשלפת הניצרה. ביקרתי בביתו בכפר יונה בלוויית איני עבאדי, מושל נפת עזה אז, שפעל תחת פיקודו. אני מתנצל מראש על איכות ההקלטה בקטע הזה ועל רעשי הרקע.
פונדק: היה שם חבלן אחד, ‘כושי’. חיפשו אותו וחיפשו אותו ואי אפשר היה למצוא אותו. ואני יושב ואנחנו רואים תמונה כזאת: בעמק, אריק שרון וצוות איתו והכושי הפצוע. מה היה? היינו נותנים להם (למבוקשים) רימונים שהיו מתפוצצים להם ביד. ואריק אומר לו: ספר לנו על החברים שלך…
באר: הוא היה פצוע מהרימון שהתפוצץ לו ביד?
פונדק: כן. היד הלכה לו. הוא היה שותת דם, ובמקום לקחת ולחבוש אותו ואז לחקור אותו, הוא שוכב על הריצפה, כולו שותת דם, ואריק שרון, עם צוות לידו: תגיד מי החברים שלך? איפה הם? איפה הם? והוא: אללה…אללה… אתה זוכר (לעבאדי?). והוא מת במקום.
באר: מחוסר טיפול?
פונדק: כן. אמרתי: ‘חיות!’ אנחנו אפילו לא יודעים איך לנצל דבר כזה. הוא היה פצוע, אם היו עושים לו תחבושת ולוקחים אותו הוא היה מספר לנו (מוסר מידע).
באר: בספר אתה כותב שהגשת הרבה קובלנות נגד שרון. באילו עניינים?
פונדק: 14 (קובלנות). היה גם משפט. באילו עניינים? תראה, בית הכלא בעזה היה תחת פיקודי. בוקר אחד מספרים לי שהוא הגיע הוציאו אסיר מבית הכלא ואמרו לו: איפה שמת את הנשק שהחבאת? קשרו לו את הידיים ואת הרגליים והוא הובילו אותם לפרדס וכשמצאו את הנשק הרגו אותו. עם ידיים קשורות.
באר: בלי משפט ובלי כלום?
פונדק: כן!
באר: זה היה בפקודה של שרון?
עבאדי (מתערב): זה היה מקובל. אבל ברור שזה שרון…
פונדק: זו היתה השיטה שלו. ואנחנו הלכנו על שיטה בדיוק הפוכה: שיהיה להם טוב, שיהיה להם עבודה, שתהיה להם פרנסה…
באר: זה לא היה מקרה יחיד ויוצא דופן, מה שאתה מספר?
עבאדי: לא!!!
פונדק: (על שרון) הוא היה חיה!
בספרו “חמש משימות”, כתב פונדק, כי באחד מדו”חות המודיעין הפיקודיים שקיבל אז, בתוקף תפקידו, דווח: “יחידתנו רדפה אחרי מחבל מבוקש בשאטי. הלה ברח אל אחד הבתים. היחידה פרצה אחריו, פרקה ממנו את נשקו והרגה אותו בבית”. פונדק סיפר גם כי שמע את שרון מבטיח לפיקודיו בקבוק שמפניה בעבור מחבל הרוג. אבל מי שיקח מחבל שבוי יקבל רק בקבוק גזוז. פונדק עצמו, אגב, שהפריע לשרון להתנהל כפי שרצה, כונה על ידו בפורומים הצבאיים “המחבל”.
5. זה לא שיטור, זה טרור
נשוב לפונדק בהמשך. עוד שאלתי את איני עבאדי על ‘פעולות השיטור’ הבעייתיות, שהוא לקח בהן חלק והוא נזף בי על לשוני המכובסת;
באר: אתה נתקלת בתופעות של סרבנות, כמו של הנחל”אים, ההתנגדות שלהם ל’אמצעי השיטור’, נקרא לזה…
עבאדי: (בכעס) אל תקרא לזה ‘שיטור’. זה טרור ישראלי על גבי האזרחים בעזה. זה טרור.
באר: איך אתה התייחסת לתופעות כאלה?
עבאדי: תראה, אלף הוצאתי את זה לפועל, כיוון שהייתי כפוף לדבר הזה. אבל כאשר התחילה הפעילות האזרחית, ותיכף תראה איזה אפקט היה לה כבר מראשית הדרך, אז כמובן שיותר ויותר אני הייתי נגד הפעילות הביטחונית שאיננה מבחינה בין אזרחים חפים מפשע לבין מחבלים. אז זה מחייב איזשהם סייגים לסוג הפעילויות האלה. ההמוניות.
באר: לך היתה השפעה על הפרקטיקות הצבאיות מהסוג הזה?
עבאדי: בודאי! לא יכולים לעשות פעולה אזרחית או צבאית בתוך התחום שבו אני ממונה, כי אני הבעל הבית היחיד מטעם הריבון – הצבא והמערכת האזרחית, בתחום הזה שנקרא ‘נפת עזה’. כלומר, האזור המאוכלס באנשים ברצועה.
באר: אז איך אתה מתמרן בין הצרכים הצבאיים שאתה מכיר בהם…
עבאדי: זה לא רק לתמרן. היה צריך לעשות מעשי לוליינות כדי להישאר בחיים בין שני הקטבים הללו. מצד אחד פונדק ומצד שני שרון. שמערכת היחסים ביניהם היתה של קללה, ושל איבה, ושל שנאה עמוקה, שבאה לידי ביטוי פיזי, בכל פורום. לא רק ביחסים שמאחורי הקלעים, בינם לבין עצמם, אלא בכל פורום זה בא לידי ביטוי.
6. הנח”לאים – שוברי השתיקה הראשונים
במהלך פעילויות, שהכתיב שרון נסגרה עזה בפני עיתונאים ישראלים וזרים ורק קרעי מידע על הפעולות האגרסיביות שנקט צה”ל כלפי תושבי הרצועה דלפו החוצה. עד מלחמת יום הכיפורים נתנה העיתונות הישראלית גיבוי מלא למפקדי צה”ל ולדרכי הפעולה של הצבא. בל נשכח: בשש השנים שבין 1967 ל 1973 זכו מפקדי ששת הימים להערצה כבני אלים. מושל נפת עזה באותם ימים, מתאר לעומת זאת, את פעולות השיטור האלימות של הצבא, כפעולות של שיגרה; הריסות בתים מסיביות, ללא סיבה, הכאת נשים, זקנים וילדים בשוטים, ענישות קולקטיביות רחבות היקף. מעשים אלה לא היו מגיעים כלל לידיעת הישראלים בארץ ללא מחאתם של כמה חיילי נח”ל שתפסו פוזיציה של “שוברי שתיקה” והודיעו על סירובם לשרת בגזרת עזה לנוכח מה שעיניהם ראו. בפברואר 1971 כתבו הארבעה מכתב לגולדה, ראש הממשלה, לשר הביטחון דיין ולרמטכ”ל בר-לב. “היו בינינו”, כתבו החיילים, “שלא הצליחו לכבוש את יצרם; שהכו בתושבי מחנות הפליטים בעזה בלא הצדקה, גברים, נשים וילדים; שבאו מצוידים לא רק באלות כי אם גם בשוטים; שבזזו רכוש וזרעו הרס בבתים.” ככל הנראה, אלה היו סרבני השירות הראשונים אחרי 67′.
עבאדי: יום אחד, אנשי נח”ל כתבו פטיציה לגולדה, שאין הם רוצים יותר לשרת ברצועה – הסרבנות הראשונה.
באר: אתה מדבר על התקופה שלך, 1970-71?
עבאדי: ברור! מה היה העניין – הם באו לתקופת זמן מוגבלת. משהו בסדר גודל של שבועות אחדים. בדרך של חיפוש אחרי מבוקשים, היינו – ואני לא מוציא את עצמי מהכלל – מרכזים מחנה שלם ברחבה כלשהי בתוך המחנה, או בפאתי המחנה, או ליד המחנה. איך עושים את זה? החיילים היו מסתדרים בשורה ארוכה מאד, עם משרוקיות, עם אלות, רצים ותובעים מכל אנשי המחנה לצאת מבתיהם כאן ועכשיו ולהתרכז במקום הריכוז על מנת לעשות את המיונים. על מנת לחפש את המבוקשים. זה לא היה עם התראה – אחרת מה האפקט אם יש התראה – אז המבוקשים היו יוצאים ונעלמים. אז אם נניח נכנסים למחנה כלשהו, נניח לשאטי, או לג’באליה, בטורים כאלה, כאשר החיילים מצוידים באלות, עם משרוקיות, שמשמעותן היתה: קומו, צאו ורוצו קדימה להתרכז. אבל לא כולם יכלו לרוץ בקצב של החיילים. הזקנים, הילדים או נשים עם תינוקות היו נופלים, והיו מכים אותם כי הם לא עומדים בקצב.
מפעם לפעם, בגלל ידיעה או למען יראו ויראו היו עושים חיפושים בתוך ריצפת הבית, בחיפושים אחרי מצבורי אמל”ח. הבית היה בלי יסוד עמוק. היה יסוד עובר. בלוק 20 ס”מ, שבתוכו היו מכניסים תיל, ויוצרים את המסגרת של הבית ועליו היו מעמידים את הבית הרך הזה. הבתים של אונרו”א. בינתים, חופרים ומוציאים את האדמה. לא פעם קרה שבעצם כאשר אתה חופר בתוך הבית מטר, מטר וחצי, הבית היה קורס פנימה, לתוך הבור. אבל גם כאשר זה קרה אמרו: ‘בסדר, שיקרסו בתים’. כלומר, נתנו צידוק לנפילתם של בתים, להרס בתים אל תוך בורות שחפרו בתוך הבית, אז חלק מהסנקציה היתה להרוס את הבתים בדרך הזאת.
היתה הוראה שקצינים לא יסעו ברכב – ברמה של מ”פ ומעלה היו מצוידים בשופלים. התנועה ממקום למקום היתה על שופל. מתוך כוונה שכשאתה בא עם שופל ממקום למקום אז בדרך אתה גם מוריד משהו. זה היה חלק מהעניין.
היתה עקירה של עצים לאורך הכבישים. אז אני מבין שצריך היה ליצור מצב שרכב שנוסע יהיו לו איזשהם שולים צרים, שלא ניתן יהיה לעשות מארב מתוך סבך של אקציה או דברים אחרים בשולי פרדס. אבל תסתכל לאורך כל הרצועה, כל דרך, כל כביש, ברוחב עצום, נעקרו פרדסים.
באר: שיטות ‘השיטור’ והבידוק היו שיטות ששרון פיתח?
עבאדי: כן. אמרתי לך שהוא הביא את הדבר ל’רמה של אמנות’. אני מתכוון בציניות, כמובן.
בגין התנהגות החיילים נזקקו עשרות תושבים עזתיים לטיפול רפואי. עוד באותו יום הוזעקו החיילים המוחים לשיחה עם הרמטכ”ל, ומיד אחר כך הוחלט למנות קצין חוקר בדרגת אלוף משנה אשר יבדוק את טענותיהם (כל השוואה לימים אלה היא על אחריותכם בלבד).
“השעה אינה יפה לטפיחה עצמית על הכתף“, כתב ב”הארץ” עמוס אילון, וטפח על שכמו. “אבל דומני שאין הרבה צבאות בעולם, שבהם התגובה על מכתב-תלונה דומה תהיה כה מיידית ובדרג כה גבוה… ראויה לציון העובדה, שהיה זה מכאניזם צבאי-פנימי שהביא להתעוררות המצפון המטכ”לי“.
לאחר שנפתחה הרצועה לכניסת עיתונאים יצא אליה אילון יחד עם כמה עיתונאים אחרים ותיאר, לעומת זאת, “רימונים וחולירע, מעשי-זוועה ומעצרים המוניים, הפגנות אלימות ומכות, אבנים וקללות… ושוטים”. הוא אישש, הפעם, את הטענות שהשמיעו לוחמי הנח”ל; “בתים אחדים נראים כלאחר רעידת אדמה”, כתב. והוא גם הביא עדויות על “מכות שהונחתו ללא סיבה על ילדים ומבוגרים, על מעשי שוד מחפירים בבקתותיהם הדלות של הפליטים במחנותיהם; על פגיעות מיותרות ברכוש”. אילון הוסיף כי הוא מזכיר “רק עדויות הבאות מפי ישראלים, שאני מכירם ויש לי סיבה להאמין בכנותם”.
עוד לפני תום החקירה, קצינים בכירים ומקורות מוסמכים אישרו שלפחות בשבוע הראשון לפעולת העונשין, הופרו בחריפות הוראות הקבע של צה”ל. בעקבות ועדת החקירה הודה הרמטכ”ל, חיים בר לב, כי “היו מעשים חריגים” והחליט על נזיפה אדמיניסטרטיבית כלפי שני קצינים בכירים והעמדה לדין משמעתי של מספר חיילים. הרוב המוחלט של הישראלים האמין למפקדי הצבא שמדובר רק בעשבים שוטים והכיבוש הוא עניין של מצוקה זמנית, לכל היותר. אפילו מאמר המערכת ב”הארץ” שיבח את התגובה הצה”לית הזריזה והביע תקווה לימים טובים יותר;
“יש להביא בחשבון כי גם להבא עלול הצבא להיתבע למלא תפקידים שאינם קרביים אלא גובלים יותר עם תפקידים משטרתיים… צעדי הרמטכ”ל טיהרו את האווירה. הסקת המסקנות המעשיות כנ”ל עשויה למנוע כישלונות בעתיד“.
ומה יכול להיחשב כישלון? סופר “הארץ”, עמוס אילון, שאחראי, אגב, על המצאת המושג העברי “מכבסת המילים”, עזב לימים את ישראל, “הפשיסטואידית”, לדבריו, מאוכזב ומיואש מהסיכוי כי תשתחרר אי פעם מקללת הכיבוש ומת בשנת 2009, בניכר, בטוסקנה.
בשבוע הקרוב יעלה פרק ב’ בפרויקט “עזה – הסיפור הלא מוכר”, שכותרתו: “קזינו בעזה: איך הפכה רצועת עזה (כמעט) לסינגפור של המזה”ת?”
אחריו יעלו עוד חמישה פרקים, שיחשפו רבדים לא ידועים נוספים מסיפור יחסינו הטעונים עם השכנה מדרום. אז, שווה לחכות!
להאזנה לפרק הבא: חלק ב: קזינו בעזה
להאזנה לחלק א’ באתר:
