מה שקרה בלילה שעבר (28.3.2023) בעמק בית שאן מעיד על עומק תהליך הלבנוניזציה העובר עלינו.
ביום שני בלילה פרסו פעילי ימין מחסומים בסמיכות לקיבוצי העמק. בצומת תל יוסף, בכניסה לעין חרוד, עצרו כוחות השיטור מטעם עצמם את תנועת המכוניות ועשו סלקציה בין רכבי כוחות הביטחון לבין אחרים. הפעילים עברו ממכונית למכונית, קיללו נשים, גברים וילדים, ומנעו מהם לעבור. הם דרשו מהנוסעים להביע תמיכה ברפורמה המשפטית כתנאי מעבר ושרו “שיישרף לכם הכפר”. אשכנזים לא עוברים מזרחים כן. “מחסום נושם” הם קראו לזה מושג ביבוא אישי מהשטחים. המחסומים המאולתרים פעלו שעות ארוכות בלילה ללא התערבות המשטרה.
אחד המפקדים בשטח היה איציק זרקא פעיל ביביסט, בריון מוכר למפגיני בלפור מהשנים האחרונות, שמיהר לעלות סרטוני וידאו המתעדים אותו עושה סדר לקיבוצניקים השנואים מהעמק. פעולת תגמול על סגירת איילון בידי השמאלנים, הסביר. “דיברתי קודם עם בכיר מאוד והוא מעודד”, הוסיף. ומוסיקת הרקע “רק ביבי…”
העמק בהלם. מעניין איך עמוס קינן היה מעדכן את “הדרך לעין חרוד”, המקום הבטוח האחרון לשמאלנים בדמיונו הספרותי, לנוכח אירועי הזמן הזה.
פעם, באיזה כנס בחו”ל סיפר לי איש אקדמיה לבנוני מה שראה בזמן מלחמת האזרחים בלבנון. צעירים נוצריים פרסו מחסומים מטעם עצמם בכבישים ועצרו מכוניות לבדיקה. הסלקציה התנהלה כך, היו מראים לנוסע עגבניה ושואלים; מה זה? אם אמר בנאדורה, עגבניה בעגה הלבנונית, הותר לו להמשיך בנסיעה. אם אמר בנדורה, עגבניה בעגה הפלסטינית, קיבל כדור בראש. עוד לא הגענו לשם, אבל…
***
הדרך לעין חרוד, חלק ב’:
הפוסט שלי משלשום, “הדרך לעין חרוד”, על המחסומים הנושמים שהטילו פעילי ימין בכניסה לקיבוצי העמק, גרר תגובות רבות, מימין ומשמאל. היום מפרסמים בקבוצות הימין קריאה ליום שיתוק נרחב בעמק שיהווה עליית מדרגה לפעילות שקיימו ביום שני בלילה. המפגינים מבטיחים להגיע “לכל מקום שמתנגדי הרפורמה נמצאים בו”. המשטרה הבטיחה להיערך הפעם כראוי.
אחת התגובות הנפוצות של הימין המיתמם עושה השוואה בין המחאה הליברלית נגד המהפכה המשטרית שמתקיימת בשבועות האחרונים בערי הארץ לבין פעולות פלנגות הימין שהטילו עוצר על קיבוצי העמק ועוד ידן נטויה. אז בואו נעשה סדר ונראה את ההבדלים:
המחאה הליברלית. ביקורת נגד השלטון, נגד הכוח והשררה היא דבר חיובי ואף הכרחי בחברה מתוקנת. ביקורת נועדה לתקן, לגונן על הציבור ועל המוחלשים ולהציע דרכים חלופיות למדיניות הממשלה.
Speak truth to power אומרים הקוויקרים. משמע, לסרב להתקפל מול בעלי השררה.
כזאת היא המחאה הליברלית נגד המהפכה המשטרית של ממשלת נתניהו, שמנסה לשנות סדרי בראשית באמצעות רוב פוליטי מזדמן. זהו מאבק שמבוסס על הידיעה שכוח תמיד משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.
“מחאת הימין” היא אוקסימורון. הפגנות של אזרחים למען הממשלה, לחיזוק הכוח הגדול ממילא המצוי ברשותה, הן לא מחאה אלא סממן פשיסטי. ראוי להזכיר שבהגדרה ממאפייני הפשיזם הבולטים הם מנהיג חזק ודיקטטורי, שלטון הדוגל באוטוקרטיה ריכוזית, תפיסה הרואה באי-הסכמה בגידה, דיכוי האופוזיציה והכפפת האינטרסים האינדיבידואלים של השליט למה שנתפס כטובת האומה. הן הפשיזם האיטלקי והן הנאצי נעזרו בתמיכה של אנשי זרוע (“החולצות השחורות” באיטליה, למשל. נחסוך את הדוגמאות מגרמניה). הקבוצות הלאומניות גזעניות שמציבות מחסומים בכניסה לקיבוצי העמק ומתנכלות לאזרחים לפי שיוכם הסקטוריאלי הן לא שונות בהלוך הנפש שלהן.
החברה האזרחית הליברלית הקימה מאות ארגונים לזכויות אדם ולהגנה על מיעוטים וקבוצות חלשות, לדו קיום ולשלום. אני בא מתוכה. מול התופעה הזאת הקים הימין גופי צל, במסווה של עמותות חברתיות, שמטרתן העיקרית היא רדיפה של אותם ארגונים ליברליים או תמיכה בהפעלת כוח יתר שלטוני בשטחים ומול הערבים בישראל, בהעצמת הכיבוש ובחיזוק רעיונות ימניים בכלל. אם תרצו, בצלמו, חוננו, ישראל שלי, עד כאן, NGO Monitoring, רגבים ויש עוד, הם ארגונים כאלה. גם פורום קוהלת. תוסיפו התארגנויות כמו להבה ולה פמיליה – כולם מחזקים את מדיניות ממשלת נתניהו ואת הכוח השלטוני. הסימטריה מדומה ומטעה.
חסימת כבישים. מפגיני המחאה נגד המהפכה המשטרית חסמו כבישים אך לא ערכו סלקציה סקטוריאלית, גזענית, של הנוסעים: אשכנזים – ספרדים, תומכי ביבי או תומכי המחאה, קיבוצניקים מול עירונים וכיוצ”ב, כמו שעשו פעילי הימין בחסימות שהציבו בכניסה לקיבוצי העמק.
האלמנט העיקרי של הרוח הפשיסטית מתבטא באינפנטיליזציה של ההמון, מסר שמונחת מלמעלה, מנאומי ראש הממשלה ועד למפעילי הרשתות החברתיות מימין. במקרה הזה; אתם עשיתם לנו מחסומים באיילון אנחנו נחסום לכם את הכניסה לקיבוצים.
לך תתווכח איתם. המשורר, המלך חלואן מחיווה, אמר לפני 650 שנה, שקל לצבוע את העננים בדם הלב ולמוסס הרים עקשנים אבל קשה משאול שיחה עם בור וצדקן החושב כי הוא יודע הכל.
כמה אנשים אתם מכירים, שאפשר לספר עליהם כי הטביעו משחתת במו ידיהם, כשהם דוהרים על טורפדו של 300 ק”ג חומר נפץ, כמו על סוס, שמגבו הם צריכים לקפוץ ברגע האחרון? כמה לוחמים נועזים אתם מכירים ששמם הפרטי זלמן?
הוא היה גבר שבגברים, שהטביע לבדו, בתוך דקות את “האמיר פארוק”, 1,440 טון מעמס עם גדוד חיילים מצריים על סיפונה, בתחילת ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות.
אתמול זלמן אברמוב מת, בן 97, בשנתו, במיטתו במושב מרחביה בעמק יזרעאל. גיבור מקומי, מקובל על יהודים וערבים ומתווך ביניהם לעת מצוא שבע ימים וכבוד.
האליטה של העמק, נכדיהם וניניהם של מקימי המדינה, מפקדי חיל הים, ראשי מערכות הביטחון, שכניו הערבים, כולם באו להצדיע ולתת כבוד אחרון למורה הדרך לאנושיות, צניעות ואומץ בבית הקברות לרגלי גבעת המורה, בין השדות של מרחביה וסולם.
זהו סיפור על חבורת היחפנים שייסדו את הקומנדו הימי ועל המדריך שלהם, פאשיסט איטלקי בשםפיורנצו קפריוטי שהתמחה בהטבעת אוניות בריטיות במלחמת העולם השנייה ואשר לימים קשר את גורלו עם הציונות ועם החבר’ה של יוחאי בן נון, לימים מפקד חיל הים, שיקבל את אות גיבור ישראל על הפעולה המוצלחת ביותר של הקומנדו הימי הישראלי הצעיר.
ברגע האמת, כשכבר ישבנו כמה שעות בסלון ביתו, סיפר אברמוב על המחזה שראה מהמים אחרי שקפץ מסירת הנפץ והתרחש הפיצוץ הגדול:
“…ואז היא קיבלה את המסה של המים בפנים ופתאום אני רואה את החרטום שלה יוצא לאמצע השמים. היה ירח קטן מאד, ירח ששוקע. ואז היא הזדקפה למעלה והתחילה לרדת. ככה, בדקות. הייתי עוד במים… בלי נשק, בלי בלוני חמצן, בלי חליפת אמודאים…”
הסולידאריות של חוליית סירות הנפץ הגיעה למבחן כשבן גוריון החליט להעניק אות גיבור ישראל למפקד הפעולה, יוחאי בן-נון, ולא לחבריו לפעולה; זלמן אברמוב, שהטביע את המשחתת במו ידיו, ויעקב ורדי, יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן.
אברמוב: “יוחאי בא אלינו ואמר: תשמעו חבר’ה, מה עושים? צה”ל עשה רק 11 אותות ‘גיבור ישראל’ לכל הצבא. אז אמרנו לו: תשמע יוחאי, אתה גם היית איתנו בים באותו לילה, אתה גם פיקדת עלינו, אז אתה תקבל את האות.”
וזה לא הפריע לך?
אברמוב: “לא הפריע לי בכלל. קיבלתי כל כך הרבה כבוד עם העסק הזה, באופן אישי… בגלל שכל אחד אומר: ‘זלמן הטביע את פארוק!’ אז לא היתה בעיה, זה הכל על שמי” (צוחק).
זלמן אברמוב, סירב להשתמש במילים גבוהות, כאשר דיבר על אותו לילה:
“זה תופס אצלי כמו סיפורי סבתא, כמו צ’יזבט… אני לא יכול להיפטר מזה. זה דבק בי…”
על מפתן הדלת, אחרי שכבר סגרתי את מכשיר ההקלטה, סיפר לי זלמן סיפור קטן על משמעותה של סולידריות אצל דור שהולך ונעלם:
בכל השנים, גם אחרי מותו של מפקדם, יוחאי בן-נון, היה לצוות הקטן של סירות הנפץ מנהג קבוע להיפגש לחברותא, בכל ערב של ה-22 באוקטובר, מועד הטבעתה של הפארוק.
באחרית ימיו ניהל בן-נון, את המכון לחקר הימים והאגמים. יום אחד סיפר בן-נון לאברמוב על המתנה היקרה שקיבל המכון שלו – ספינה שהמכס האמריקאי החרים מסוחרי קוקאין במיאמי. אבל, למרבה הצער, לא היה תקציב להביא אותה לארץ. זלמן אמר לו, שאין בעיה; החבר’ה מהשייטת של יוחאי יטוסו לאמריקה, וישיטו את הספינה לארץ בעצמם. וכך היה. זאבי הים הקשישים התאחדו שוב למבצע אחרון בים. הם טסו עם בן-נון למיאמי, הצטיידו באוכל במכולת מקומית והשיטו את המתנה במסע בן שלושה שבועות לארץ.
נדמה שכל ההתפתחויות הפוליטיות המרכזיות שמתרחשות בישראל מאז 1967, כולל קריסת מבצר הדמוקרטיה שאנחנו חוזים בה בימים אלה בשידור חי, מושפעות ונובעות מתוצאות מלחמת ששת הימים. מעטים, כפרופסור ליבוביץ, הבינו והזהירו מהמדרון החלקלק שהוליך באופן עקבי אל התהום, שהתחיל ביוני 1967. דווקא משה דיין, גיבור מלחמת ששת הימים, שזכה לקיתונות של בוץ אחרי מלחמת יום הכיפורים, עד שנזרק מבוזה מהיכל התהילה של הישראליות, זיהה, כמסתבר, את הסכנה וניסה להיפטר מהחטוטרת של הגדה המערבית כבר בימים הראשונים שאחרי הניצחון.
חומר חדש, שנחשף לאחרונה בארכיונים אשר העביר לי עמוס ערן, לשעבר מנכ”ל משרד ראש הממשלה ויועצו המדיני של יצחק רבין, מציג באור חדש את עמדתו של דיין, לגבי גורל הגדה המערבית, מיד לאחר כיבושה.
מספר ימים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, כשהאופוריה על הניצחון, אחזה בכל, פנה דיין ישירות לאחד מבכירי מאד הסי. איי. איי, ג’ים אנגלטון, שעסק בין השאר בנושא הישראלי, ואמר לו את הדברים הבאים:
“חברי בממשלת ישראל, מתכוונים להחזיק בגדה המערבית. זה הולך להיות אסון למדינת ישראל ואנו חייבים לעצור את זה.
“אני מציע לקיים פגישה חשאית עם המלך חוסיין, בהשתתפות אמריקנית, ולתכנן פתרון אחר לבעיה זאת.”
במסמכים סודיים של הסי. אי. איי. שעוסקים בתקופת כהונתו של ריצארד הלמס כראש הסוכנות, שחיסיונם הוסר לאחרונה, נאמר שגם אנגלטון, אותו בכיר בשירות הביון האמריקאי “מצא עצמו מוטרד מאד, נוכח ההערכה למלחמות מתמשכות ובלתי פוסקות במזה”ת.”
אנגלטון וג’ים קריצפילד, שעמד בראש אגף המזה”ת של הסוכנות, פנו להלמס והציעו להיענות ליוזמתו של דיין, ולקיים פגישה חשאית, בין דיין והמלך חוסיין בג’נבה, בנוכחות נציג הסוכנות.
הלמס תמך ביוזמה והסדיר להם פגישה מיידית עם היועץ לביטחון לאומי לשעבר, מק ג’ורג’ בונדי, שהוזעק לוושינגטון כיועץ מיוחד, בעקבות מלחמת ששת הימים, ועם ניקולאס קאצנבאך, סגן שר החוץ, שהחליף את שר החוץ דין ראסק בפגישה.
קאצנבאך דחה את היוזמה, באומרו, שהמלך חוסיין, שאיבד את צבאו ואת הגדה המערבית, נחלש מאד מכדי לנהל מו”מ עם ישראל.
באותה סקירה סודית של הסוכנות נאמר, שלדעת אנגלטון וקריצפילד “הוחמצה הזדמנות בעלת מימדים היסטוריים.”
ריצארד הלמס, ראש הסי.איי.אי., מזכיר יוזמה זו בספר זיכרונותיו ואומר “חשבתי בזמנו, שחוסר ההיענות ליוזמה זאת הייתה טעות. אני בדעה שהאירועים שהתרחשו מאז, מצביעים על כך, ששיחות חשאיות שעוסקות בהחזרת שטחים תמורת שלום יכולות להיות פרודוקטיביות.”
גם ג’ק או’קונל, שעמד שנים בראש נציגות הסי. איי. איי. בירדן והיה קרוב מאד למלך חוסיין, ולאחר פרישתו מהסוכנות, כיהן גם כעורך דינו הפרטי של המלך בוושינגטון, אומר בספרו ‘יועץ המלך’:
“אם הייתה מתקיימת הפגישה עם המלך אז, אפשר היה להגיע להסכם שלום בין ישראל וירדן. אמנם המלך נחלש – הוא איבד את צבאו ומחצית ממלכתו, אך הוא לא היה חלש מידי מכדי להגיע להסכם שלום עם ישראל.”
***
ההצעה של דיין הקדימה ב-20 שנה את הסכם לונדוןשנחתם ע”י שר החוץ שמעון פרס והמלך חוסיין ב-1987 ואשר עסק בהחזרת הגדה המערבית לשלטון המלך. כזכור, ההסכם לא התממש לאור התנגדותו של ראש הממשלה יצחק שמיר. כעבור חודשים ספורים פרצה האינתיפאדה הראשונה.
על דמותו של דיין, רב הניגודים, מוסיף עמוס ערן: דיין שהיה האיש החזק ביותר בממשלה עד מלחמת יום הכיפורים היה שר ביטחון-על ומר ביטחון, שמצד אחד, אמר שאין לערבים אופציה צבאית; לפני יום כיפור הוא הכניס לכולם לראש שהמצרים לא מסוגלים לעשות שום דבר. אבל באיזשהו מקום הוא גם הבין (שאי-היענות ליוזמת השלום המצרית) יכולה להידרדר באמת למלחמה.
ולכן, למרות מה שהוא אמר הוא הבין שצריך לעשות איזה שהם מהלכים. לכן הוא הציע בשלב מסוים לפני המלחמה נסיגה עד המעברים. אבל דיין היה מהאו”ם…
אני: הוא לא התעקש?
ערן: הוא אף פעם לא עמד על עמדתו. רק אמר את דעתו, בלי להילחם עליה… דיין הבין שאם תהיה נסיגה עד המעברים אז לא תהיה למצרים סיבה לפתוח במלחמה. ואם הם בכ”ז יפתחו במלחמה, אנחנו נהיה בעמדה יותר טובה מאשר המלכודת שבישיבה על קו התעלה.
הוא הציע לסגת עשרה קילומטר, לפתוח את התעלה ולשקם את הערים שהרסנו שם. אבל הוא לא נאבק על זה, בכלל. אמרו לו שהוא דפיטיסט.
כך גם לגבי האיום במלחמה מצד המצרים. מצד אחד, הוא אמר למטכ”ל, ‘ג’נטלמנים, תתכוננו למלחמה!’ מצד שני, הוא לא עשה שום דבר להתמודד עם האיום.
והוא גם אמר שאין להם שום סיכוי…
ערן: כן, אמר – אין סיכוי ובסוף הוא הגיע לחורבן הבית השלישי. הוא לא הבין בכלל שזו מלחמה מוגבלת.
אבל היו הרבה ידיעות...
ערן: היו ידיעות, אבל הוא לא קיבל את זה. הוא פחד, שאם הקו ייפול הם ימשיכו הלאה. ואז הוא בא לגולדה, רועד כולו, ונכנס למרה שחורה, שהבית השלישי עומד ליפול.
יואב גלבר אמר לי שהסיפור הזה על דיין והבית השלישי הוא מיתוס לא מוכח…
ערן: אין לי הוכחה לכך, אבל גולדה אמרה את זה.
גולדה אמרה שדיין אמר את זה?
ערן: כן.
עמוס ערן יצר יחסים קרובים מאוד עם המלך חוסיין בעת ששימש יועצו המדיני של יצחק רבין. נשמע על כך ועל המהלכים סביב יוזמת השלום המצרית שנדחתה ע”י ישראל בפרק חדש של ‘פרות קדושות’ שיעלה בימים הקרובים “מי אמר שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה (ג’) – עמוס ערן מציג את מה שלא ידענו על ממדי המחדל”.
ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג (בנה של הסופרת נטליה גינצבורג) תיאר סצינה מסרטו של פדריקו פליני “זיכרונות”, שבה מתחתן זוג צעיר מול דמותו של מוסוליני. הוא סיפר שאימו אמרה שפליני הבין את האלמנט של הפשיזם. היא לא אמרה מהו אבל לדעתו מדובר בסוג של אינפנטיליזציה של ההמונים, הפיכת דעת הקהל לגוש אחד ואחיד המנהל שיח אינפנטילי.
איטליה של היום הפכה לאחרונה לפרו-פשיסטית, או קרובה לכך לפחות. גם ישראל. גם האופוזיציה הנכנסת נלכדה ברשת הזאת. תסתכלו על עמדותיהם של מרכיבים בממשלת השינוי היוצאת בשאלות המפתח.
אצלנו, כמו באיטליה המצב נראה תמיד נואש, אבל לא רציני. עכשיו זה מתחיל להיות רציני.
יתכן שמול המציאות החדשה שנכפתה עלינו חלקנו יבחר להרחיק נדוד למקומות אחרים מסביב לגלובוס, מקומות שמהם אולי אבותינו הגיעו על מנת לממש את ההרפתקה הגדולה של הרצל ושות’. אולי לאיטליה. אחרים יחליטו להישאר; מאונס, מלית ברירה, מעייפות, מאינרציה, חלקנו גם מבחירה.
אז מי אנחנו עכשיו, הנשארים? האם נוכל לעדכן את הזהות הישראלית שלנו להתפתחויות האחרונות?
הנה, אם כן, מתכונת שאולי אפשר להציע לאחי הליברליים מן השמאל והמרכז, שמוצאים את עצמם עכשיו במצב ביש, כשהחושך מסביב הולך וגובר, הכוחות הולכים וכלים, סיסמאותינו הישנות נתונות באי-סדר, וגם אותם האויב עיקם עד לאי הכר. אנחנו ששואלים עכשיו את עצמנו: מה היה מוטעה מכל אשר אמרנו? הקצת או הכל? על מי עוד נוכל לבנות? האם אנחנו שאריות, שהושלכו החוצה מן הזרם החי? האם נשאר מאחור מבלי שנבין איש, ואיש לא יבין אותנו? האם הכרחי שנהיה בני-מזל? מי אנחנו עכשיו ומה עלינו לעשות? ויסלח לי ברכט על השימוש הנלוז.
הצעתי מבוססת על המסקנה שאליה הגיע גינצבורג, שדווקא הבושה עשויה להיות כלי יעיל להגדרת זהות לאומית.
“מהי המדינה שלי?” הוא שאל והשיב מיד: “המדינה שבה אני מתבייש”.
הוא סיפר שהבין את זה כשהתגורר בארצות הברית. אז הוא גילה ששם הוא לא מתבייש מכל התופעות הרעות שנחשף אליהן ואילו בארצו שלו הוא מתבייש גם מתבייש.
אז הבה נגדיר לעצמנו את מבחן הבושה, כלבוש של הזהות הישראלית המתחדשת.
אני מתבייש בארצי, בעמי, בממשלתי, בראש ממשלתי הבא ובחבר סובביו, בניצחונם של אויבי הישראליות, ואולי גם מעצמי, שהובסתי. אני מתבייש כי איכפת לי. זהו המרד הזקוף שלי. זוהי הצהרת הנאמנות האמיתית.
לקראת הבחירות שבפתח בחרתי במועמד שלי לתואר “מבצר הדמוקרטיה”.
שופט בית המשפט העליון לשעבר, שעמד בראש ועדת הבחירות ב-2001 וב-2003, מישאל חשין ז”ל, היה חף מפחד הקהל או מרוח התקופה. הוא לא היה רק שופט ואדם יוצא דופן, מקורי ונבדל, בעל סגנון דיבור ופסיקה פיוטיים וציוריים, עוקצניים ומליציים, הוא היה אדם אמיץ בצורה בלתי רגילה. לא פעם נשאר בפסיקותיו בעמדת מיעוט מול כל עמיתיו בבית המשפט העליון. כמו המחזאי איבסן, גם הוא סבר שהרוב נוטה לטעות. הוא לא היה ליברל מוחלט, היו בו גם צדדים שמרניים, אבל הוא הבין מה צריכה לעשות דמוקרטיה מתגוננת. הוא לא היה נותן לבן-גביר לעבור.
למסקנה הזו אני מגיע גם בעקבות מפגש בלתי נשכח עם חשין:
סמוך לאחר רצח רבין הקמתי עם אחרים עמותה ציבורית בשם קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, שניסתה בימיה הראשונים לנטר תופעות מסכנות דמוקרטיה, כמו התפשטות הלאומנות החרד”לית וההסתה ברשתות התקשורת המגזריות, בעיקר בערוצי הרדיו הפיראטיים.
היו אז כמה תחנות בולטות; ערוץ 7 בעל הייעוד הדתי–משיחי, שהיה מערוגות הבושם של ד”ר ברוך גולדשטיין ושל יגאל עמיר וממשיכיהם, ושימש כסביבה הרוחנית התומכת שלהם.
והיו ערוצים פיראטיים שזוהו עם ש”ס, כמו “קול הנשמה” ו”קול האמת”.
ערוצים פיראטיים אלו היו מין מובלעות חברתיות תרבותיות, שקדמו לרשתות החברתיות באינטרנט, והם פעלו מחוץ לחוק ולפיקוח הציבורי. הם נהגו לשדר דברי שטנה איומים כלפי יריביהם הפוליטיים והאידיאולוגיים, אך איש לא היה יכול לתבוע אותם, כי מפעיליהם ובעליהם לא היו רשומים ולא מזוהים. הם לא עסקו רק בהסתה. הם היוו מכשירי גיוס וארגון אפקטיביים במיוחד בימי בחירות, כלים שלא היו מצויים בידי מפלגות ששמרו על כללי המשחק ועל לשון החוק.
ישנה סבירות רבה שערוצים אלה הכריעו את תוצאות הבחירות ב-1996, חודשים אחדים בלבד לאחר רצח רבין, שהסתיימו בניצחון נתניהו בשברי אחוז בלבד על שמעון פרס. האזנתי להם ביום הבחירות ונוכחתי באפקטיביות שלהם.
גם במערכות הבחירות ב- 1999 וב-2001 שימשו תחנות הרדיו הפיראטיות של ש”ס וערוץ 7, כלי ארגון ממדרגה ראשונה והם ניהלו תעמולה גורפת, בלתי מוגבלת, מסיתה ובלתי חוקית לטובת מועמדי הימין בבחירות. מה שנתניהו למד על ניצול התקשורת לטובתו התגבש בימים ההם מול הערוצים הפיראטיים.
כך קרה שהגעתי ב-2001 ללשכתו של השופט חשין בוועדת הבחירות המרכזית וביקשתי לעתור נגד פעילות הערוצים הפיראטיים.
זה היה מוזר, הגעתי לבד, ללא ייצוג משפטי, והשופט חשין, ג’ינג’י עצבני, שהיה עמוס עבודה ונתון ללחצים כבדים, סבל באותו יום גם מכאב שיניים טורדני. הרגשתי שהוא עומד לנפנף אותי מכל המדרגות בנימוק שאין לי משנה משפטית סדורה להציג בפניו. כאקט אחרון של מי שיודע שאין לו מה להפסיד ניסיתי את נשק יום הדין: אמרתי לו; אדוני תן לי בבקשה דקה אחת להשמיע לך הקלטה. בתנועת יד קצרת רוח הוא אפשר לי להפעיל את מכשיר ההקלטה. הטייפ השמיע הקלטה של נתניהו מיום הבחירות הקודמות, ב-1999, מתעלם מהחוק האוסר להשמיע תעמולה ביום הבחירות, כשהוא מתראיין לשש תחנות פיראטיות, ומספר להם בסגנונו הידוע מה יעשה השמאל לדתיים אם הוא יעלה לשלטון. באותו רגע ראיתי את אוזניו של יו”ר ועדת הבחירות רוטטות ואת ורידי צווארו מתפתלים.
“אתה יכול לערוב שזה לא מה שיקרה גם הפעם!”, שאג לעבר נציג ש”ס ההמום, ולי הורה להגיש בתוך יום עתירה מסודרת עם דוגמאות רלבנטיות.
למחרת היום, כשקיבל את החומר לידיו, כתב בסגנונו המיוחד החלטה:
“עיינתי בתכתוב שהעותרת (קשב) צירפה לעתירתה והגעתי לכלל מסקנה ברורה וחד-משמעית, בלא ניד פקפוק, כי השידורים בערוץ 7 תעמולת בחירות הם במלוא משמעותו של המושג תעמולת בחירות. להדגמת הדברים שקלתי בדעתי בתחילה להביא מספר מובאות מתוך התכתוב, אך משביקשתי לבור לי מובאה פלונית מייד קפצו פסוקים אחרים וביקשו לעבור על פניה כדי שדווקא הם יזכו, יעלו בדרגה ויהיו למובאות. אכן השידורים טובלים בתעמולת בחירות עד לשפתם, וממילא נתקשיתי להעדיף מובאה אחת על חברתה. וכך, כדי שלא להאדיר מובאות אחדות וכדי שלא לבייש מובאות אחרות, אמרתי אל לבי – אביא את התכתוב במלואו והקורא בו יידע ויבין וישפוט…(וצירף 9 עמודים של דוגמאות), וידברו הדברים בעד עצמם בלא שיוטל עליי לפרשם ולדבר בשמם…”
בהחלטתו קבע השופט חשין שגם שידורי ערוץ 7 וגם שידורי תחנות הרדיו הפיראטיות של ש”ס רוויים בשידורי תעמולת בחירות אסורים והוציא צו מניעה להמשך שידורם.
העתירות, שנדונו בוועדת הבחירות המרכזית הניבו כמה החלטות תקדימיות, שאילצו את פטרוני הערוצים הפיראטיים, בפעם הראשונה, לכוף את ראשם בפני החוק. חשין אכף על מנהלי ובעלי כל הערוצים המדוברים להתייצב בלשכתו עוד באותו יום ואיים לעצרם אם לא יופיעו. היה זה מעמד מכמיר לב לראות אותם מגיעים אחד אחד, נבוכים ומוכנעים, מוסרים באי-רצון בולט שם מלא, כתובת מגורים ומספר תעודת זהות למלכות. אלה שבמשך שנים הסיתו והשמיעו דברי בלע נגד בני עמם מבלי שאיש יוכל לדעת דבר על זהותם. זאת היתה הפעם הראשונה שמדינת ישראל יכלה לרשום לעצמה ולדעת מי עומד מאחורי העשבים השוטים הללו שצמחו בחצר האחורית של הדמוקרטיה הישראלית.
ביום הבחירות עצמו ולאחר שכמה מהערוצים הפיראטיים המשיכו במעלליהם הדהים חשין בהחלטה נוספת והורה למשטרת ישראל להוריד את השאלטר של תחנות הממסר בעמק האלה שאפשרו את השידורים. השופט חשין פשוט ניתק להם את המיקרופון.
בבחירות 2003 עשה חשין מעשה נוסף שאיש מעמיתיו לא העז לעשות מעולם. הוא הפסיק את מסיבת העיתונאים של אריאל שרון, ראש ממשלה מכהן, פופולארי ורב כוח, תוך כדי שידורה החי בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, כיוון שסבר שמדובר בתעמולת בחירות אסורה, והמם בזה גם את הציבור הישראלי שאינו מורגל במוראה של מלכות. גם הפעם הוא הוריד את השאלטר בפריים טיים.
באותן בחירות תמך חשין בפסילת מועמדותו לכנסת של ברוך מרזל, הכהניסט, חברו של איתמר בן גביר להקמת “עוצמה יהודית”.
האם כיו”ר ועדת הבחירות המרכזית היה תומך גם היום בפסילתו של בן גביר הגזען והטרנספריסט, למרות הפופולאריות הרבה של המועמד ונגד רוחות הזמן הנושבות בציבור הישראלי? על סמך הדברים המתוארים אני סבור שכן. השופט חשין היה “ג’ינג’י”! אמיץ בצורה יוצאת דופן. מבצר הדמוקרטיה. האם הפוליטיקאים בוועדת הבחירות או בית המשפט העליון היו מקבלים את עמדתו? כלל לא בטוח.
השופט חשין סיים את חייו באופן טראגי. הוא לא יכול היה להתאושש ממות בנו האהוב שניאור, שנפגע בתאונת פגע וברח ב-2010. כעבור חמש שנים נפטר שבור לב. על מצבתו נרשמו מתחת לשמו שתי מילים “שופט בישראל”.
“שתולה” של צביקה יחזקאלי בערוץ 13 היא סדרה שמגלמת את היכולת הבלתי נדלית של אמצעי תקשורת מרכזי לעצב תודעה כוזבת. למרות כל מופעי הפירוטכניקה הג’יימס בונדיים המציגים, כמיטב הז’אנר היחזקאלי, את “המרגלת” החודרת ללב המאפליה אין בה ממש חשיבות חדשותית, דוקומנטרית או עובדתית. אפשר שהחמאס תומך בארגון סולידאריות בינלאומי שנוקט בגישות של פעולה ישירה לטובת הפלסטינים הכבושים? ברור שאפשר. יתכן שבין חבריו יש גם אנטישמיים? בוודאי. סו וואט? רציתם להחזיק את השטחים, על כל המשתמע מכך, וחשבתם שהם ותומכיהם יישבו וישירו את התקווה?
מה שכן, הסדרה מציגה מנות גדושות של פופוליזם זול, גניבת דעת ועיצוב תודעה מסולפת. ובעיקר היא ביזיון עיתונאי. המרגלת הושתלה על ידי “עד כאן”, גוף ימני מתנחלי, שנתמך ע”י ועד מתיישבי השומרון, שכל האג’נדה שלו מסתכמת ברדיפה של ארגוני זכויות אדם ישראליים וגופים בינלאומיים שמתנגדים לכיבוש. הסדרה מבוססת על “תחקיר” יד שנייה שניזום בידי ארגון בזוי, שבית המשפט וגם משטרת ישראל כבר הצביעו על שיטות זיופים ובידוי ראיות שבהן הוא נוקט. זה הארגון שרדף גם את פעיל השלום עזרא נאווי עד מותו הטראגי (ובדרך הצליח גם להכניס קצת זבל עיתונאי לעובדה של אילנה דיין) וכך עשה גם לפעילי שמאל אחרים. די לגלל קצת אחורה במרשתת כדי לאמוד את גודל החרפה.
מפעילה של השתולה הוא מייסד “עד כאן”, גלעד אך. הסדרה מאדירה אותו, אבל יחזקאלי לא מציין כי בשנה שעברה שניהם הקימו במשותף עמותה בשם “עוצרים את הג’יהאד העולמי”, שמטרותיה המוצהרות הן “ניטור העברת כספי טרור שמיועדים לפגוע במדינת ישראל וחשיפת מקורות המימון בתקשורת”.
בתחקיר על שתולה אחרת שהתחזתה לעיתונאית – יחזקאלי וערוץ 13 כבר ננזפו בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות מכיוון שפעלו בניגוד עניינים וללא גילוי נאות. הגילוי הנאות ההכרחי נעדר גם הפעם.
הסדרה מנסה לעשות זובור לארגוני זכויות האדם הפועלים בשטחים ולמסגר את הסיפור של השתולה כחלק מההוויה של ארגוני החברה האזרחית בישראל. אבל מה לעשות, השתולה הוא סיפור על ארגון סולדאריות אקטיביסטי בינלאומי אחד, ובינו לבין ארגוני זכויות האדם בישראל, שאת מרביתם אני מכיר היטב, אין כלום.
בכך קולעים יחזקאלי וערוץ 13 היטב לרוח הזמן בישראל; ביקורת על הכיבוש היא מגונה, ישראל הרשמית סוגרת ארגוני זכויות אדם פלסטינים בטיעונים שאף אחד בעולם לא מקבל (כולל הסי.אי.אי האמריקאי), ארגוני החברה האזרחית בישראל הביקורתיים לכיבוש מותקפים ובשטחים פורחים ארגוני מתנחלים שכל מטרתם לרדוף אותם, כאילו למדינת ישראל אין כלים משלה לעשות את זה בעצמה.
וראו כמה פרסומות היו באמצע. אין ספק, מבחינה כלכלית הסדרה הזו מספקת את הסחורה.
מגלומניה –שיגעון גדלות.תסמין, סימפטום או התנהגות לא נורמאליתהמתאפיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח. שיגעון הגדלות יכול להתבטא בהתנהגויות מסוגים שונים ודרגות חומרה שונות, עד למקרים קיצוניים של הזיותומחשבות שווא, שבעקבותיהם עלולים להגיע פרצי אלימות… (תמצית מויקיפדיה).
זה היה ניסיון אימפריאלי מגולמני, מטורף, להכתיר נשיא במדינת אויב שכנה בכוח הזרוע ולאלץ אותו לכרות ברית של שלום בין המדינות. אבל אז נרצח המועמד, בשיר ג’ומאייל, מחר לפני 40 שנה, והכל קרס כמגדל קלפים.
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני 1982 כיהן יצחק נבון כנשיא המדינה, מנחם בגין היה ראש הממשלה, מנחם סבידור היה יו”ר הכנסת, שר הביטחון היה אריאל שרון, רפאל איתן היה הרמטכ”ל ואריה איבצן היה מפכ”ל המשטרה. כשלושה רבעים מתושבי המדינה החיים היום עדיין לא נולדו כשפרצה המלחמה ולא זוכרים אותה. אני זוכר אותה כי השתתפתי בה.
זו היתה הרפתקה ענקית ממדים, רבת שנים ומרובת קורבנות, שקרעה את החברה הישראלית. מה שהתחיל כמבצע צבאי ישראלי מוגבל לטווח של 40 ק”מ נגד פעילות הארגונים הפלסטיניים שהתבססו בלבנון הסתבך למלחמה מול הסורים, לכיבוש בירות, להקמת חיזבאללה ולהתבוססות מדממת של 18 שנים בבוץ הלבנוני, שגבתה את חייהם של 1,216 חיילי צה”ל וגרמה לפציעתם של אלפים נוספים. עד שנת 2000, כשצה”ל נסוג מלבנון, נהרגו גם כ-650 חייליצד”לשלחמו לצד ישראל בדרום לבנון. מהצד הערבי נהרגו בפרק הזמן הזה עפ”י ההערכות, כ-18,000 איש.
באמצע שנות ה-70′, במהלך שירותי הצבאי, נשלפתי בפתאומיות מיחידתי ונשלחתי למשימה סודית בצפון הארץ, בלי שייאמר לי מראש דבר על מהותה וסיבתה. צה”ל אסף אז קצינים דוברי ערבית, כמוני, לאמן בנשק חיילים נוצריים מדרום לבנון, הגרעין שיהפוך מאוחר יותר לצד”ל. היה בזה אז משהו כמעט לא ייאמן – קציני צה”ל מאמנים חיילים ממדינה ערבית שאין עמה שלום. כמה שנים אחר-כך, ב-6 ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון וגם אני גויסתי, הפעם כקצין מילואים, שהתנגד אמנם למלחמה הממששת ובאה אך נענה לצו שקיבל לעלות על מדים. ההפתעה הראשונה שחיכתה לנו אחרי חציית הגבול היתה קבלת הפנים החמה שהרעיפו עלינו הכפריים השיעים שדרך כפריהם חלפנו בדרך לבירות, ועד היום אני תמה על המהירות בה הפכו אותם שיעים לאויביה המושבעים של מדינת ישראל.
בפרק 41 של פרות קדושות אני משוחח עם יאיר רביד-רביץ, אחד האדריכלים של ה”רומאן” הישראלי-לבנוני שהתחיל להתרקם באמצע שנות ה-70′ ומברר איתו את הרקע להרפתקה היקרה כל כך אליה ישראל נכנסה, כשהניחה את כל כובד המשקל על כתפיו המפוקפקות של אדם אחד, שהיה ידוע בעברו כפרחח מקומי, גנגסטר עם הרבה דם על הידיים, בשיר ג’ומאייל.
רביד, מי שהיה ראש שלוחת המוסד בבירות בזמן המלחמה ומפקד מרחב צפון שליחידה 504לגיוס סוכנים הוא דמות צבעונית. הוא שולט על בוריו בערבית בניב הלבנוני, מצוי היטב בגווני הגוונים של פסיפס העדות בלבנון, בקי לפרטי פרטים בפוליטיקה הערמומית של המדינה, ואחראי למותם ולחייהם של אנשים לא מעטים, ששיחקו על לוח השחמט הישראלי – לבנוני.
מפעיל סוכנים חי על הקצה; בקליינטורה שלו היו עבריינים, סוחרי סמים, מבריחי גבול, רועי זונות, פוליטיקאים ברמה הבכירה ביותר, אנשי צבא מהצד השני של הגבול, בוגדים בעמם ובעלי אינטרסים מכל מין וסוג שרק אפשר להעלות על הדעת. וגם כמה אידיאליסטים, שהאמינו שהקשר עם ישראל הוא המעשה הפטריוטי הנעלה ביותר עבור עדתם ומדינתם.
“אבו-דאוד”, היה שמו בקרב סוכניו הלבנונים. איש מחוספס ובעל סתירות, נע בתזזיתיות בין נאמנות גמורה למערכת הביטחונית שבה פעל לבין ביקורת נוקבת ובוטה כלפי שותפיו והממונים עליו באותם שנים. לעתים הוא גלוי לב, לפעמים מסתיר יותר מאשר מגלה, לרגעים הוא מתגלה כאיש ימין קיצוני ולפעמים כהומניסט וכלוחם זכויות האדם עבור נתיניו לשעבר, שהם היום פליטים בישראל. אבל על דבר אחד אי-אפשר להתווכח, הוא “אחד שיודע” על לבנון ועל הרומן המפוקפק שישראל ניהלה איתה יותר ממרבית הישראלים.
הפרק על המופתי ששודר אתמול (6.7.2022) בסדרה “אויבים” בכאן 11 מציג את דמותו הדמונית של חאג’ אמין אל חוסייני, כפי שמצטיירת ממרחק השנים, ואת כישלונו בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית. הסיפור שהצגתי בו על ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי מיד לאחר הקמת המדינה היה התחלה של פילוסופיה מדינית – ביטחונית שתלווה את יחסינו עם הפלסטינים מ-1948 ועד ימינו אלה ועיקרה מבוסס על הרעיון שאת “ראש הנחש” התורן יש לחסל ולסלק מן העולם, אם כעונש על מעשיו ועל כוונותיו ואם בשל יכולתו הפוטנציאלית להזיק לנו. לפעמים די היה בכך שסילוקו של הבכיר התורן ישרת צורך תדמיתי, הסברתי או הרתעתי.
***
פעם בשביל להתנקש בחייו של ערבי חשוב לא צריך היה להרים לאוויר מזל”ט מתוחכם, להשחיל טיל מדויק דרך חלון בית מגורים או לשלוח חבורה של סוכני מוסד לבית מלון מעבר לקווי האויב, כשהם חמושים בבגדי טניס. במקרה של המופתי זה התחיל עם שני בחורים עם חזות מזרחית על חמורים, שנבחרו למשימת התאבדות בעזה על מנת לנסות לשנות את ההיסטוריה. אבל לשר ההיסטוריה יש לפעמים דרכים חמקמקות וערמומיות להגיד את דברו, כפי שיתבהר להלן.
ב-30 בספטמבר בחרה התנועה הלאומית הפלסטינית במנהיג שיוביל את המאבק בישראל. המנהיג הנבחר היה נתון במעקב שירותי המודיעין הישראליים זמן רב ובתקשורת התרבו פרסומים ששרטטו את דיוקנו הדמוני. התיק שלו במודיעין הלך ותפח עד שבסוף הקיץ הוחלט לחסלו.
היעד להתנקשות היה המופתי הגדול, חאג’ אמין אל חוסייני והמהלכים המתוארים כאן התרחשו בימיה הראשונים של המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות.
המופתי כונן אז את המוסדות והארגונים הלאומיים הפלסטיניים, הקים יחידות לוחמות וניהל רכישות נשק. הידידות שהפגין כלפי היטלר בתקופת השואה סייעה לקבל החלטה לגזור את דינו. באגף המודיעין של המטכ”ל, שזה עתה קם, הועידו למשימה שניים מיוצאי האצ”ל, ילידי עיראק, שחזותם ודיבורם היה כשל ערבים מבטן ומלידה. ההתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית אמורה היתה להיות ה”אופוס מגנום” של המודיעין הצבאי ושל מפקדו השאפתן, איסר בארי (“איסר הגדול”).
***
האקדח שלא ירה
תכנית ההתנקשות במופתי בשלהי מלחמת העצמאות היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויי מילוט למבצעיה. המחסלים היו שני לוחמי אצ”ל, לשעבר, תושבי ירושלים, דויד יעקובי ונסים בן דוד, שנצרו את הסיפור בליבם עד סמוך למותם. עד שנעצר בידי הבריטים והוגלה למחנה המעצר גילגיל בקניה, צבר יעקובי (“שאול”, בכינויו המחתרתי), ניסיון מבצעי רב באצ”ל. הוא פיקד על יחידת החבלה של הארגון, שהחדירה את כדי החלב עם חומר הנפץ למלון המלך דויד בירושלים, ב-22 ביוני 1946 והספיק להתנקש בחיי שני שוטרים בריטיים.
על תכנית ההתנקשות במופתי העיד בפני: “ביקשו מאתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. קיבלנו ציוד למשימה: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע לצאתנו היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל חמורים ותלבושות הערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. הבנו שמדובר, בעצם, במשימת התאבדות.”
על השאלה מדוע בכל זאת הסכימו לצאת לפעולה, ענה: “היינו אידיאליסטים”.
באתי לדובב את נסים בן דוד, חברו למשימה, בביתו בירושלים. חלונות דירתו, הסמוכה לכיכר צרפת, משקיפים, מצד אחד, על מלון המלך דוד שפוצץ יעקובי, ומהצד השני על בית ראש הממשלה ועל הכיכר הקטנה, המשמשת בעשרות השנים האחרונות זירת הפגנות של ימין ושמאל.
“את חושבת שכבר אפשר לספר?”, שאל נסים בן דוד והעיף מבט מהוסס לעבר שלי, אשתו. “אני חושבת שכן”, ענתה, “כולם כבר מתו, המופתי, לסקוב, קרון וגם יעקובי. רק אתה נשארת”.
בן דוד אישר את גרסתו של יעקובי: “הוזמנו לפגישה במשרדו של רס”ן דוד קרון במודיעין הצבאי ביפו, שסיפר לנו על התכנית. קרון אמר לנו שהממשלה שהמופתי מקים בעזה (“ממשלת כל פלסטין”. י.ב), תפריע למדינת ישראל. הוא אמר שעפ”י התכנית יכינו לנו חמורים, בגדי פליטים ונשק. היה עלינו להסתנן עם הפליטים שעשו את דרכם ממג’דל אסקלן (אשקלון) לעזה ולהגיע באחד מימי השישי אל המסגד המרכזי בעזה שם התפלל המופתי ולחסל אותו בירי מקרוב. הוא ביקש שנתנדב למשימה, למרות שלא היה סיכוי שנחזור ממנה חיים. שאלנו אותו אם ניתן יהיה להיעזר באחד הסוכנים של המודיעין שלנו בעזה לחילוץ. הוא ענה: ‘תסדרו בעצמכם. תתערבבו בין המתפללים'”.
האם חיסול המופתי יכול היה לשנות, לדעתך, את ההיסטוריה? שאלתי.
“בספק”, הוא ענה. מה הוא יודע, הוא לא היסטוריון ולא פילוסוף.
אקדח השטייר שהופיע במערכה הראשונה לא ירה גם במערכה האחרונה. ההתנקשות במופתי נועדה להתבצע בסוכות, אבל ב-15 באוקטובר יצא צה”ל למתקפה מכרעת בנגב, במסגרת מבצע “יואב”, שסיימה את הנוכחות קצרת הימים של “ממשלת כל פלסטין” בעזה, וחבריה נמלטו לקהיר, דבר שהתברר כראשית הסוף של הגוף הלאומי הפלסטיני העליון. המופתי הועבר לקהיר והושם במעצר בית על ידי השלטונות המצריים, שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי. הטרף כבר לא היה זמין. את השאר עשתה ההיסטוריה.
נסים בן דוד, שהקים אחרי המלחמה מאפיה גדולה ומצליחה בירושלים, חי את ימי זקנתו בבירה. דוד יעקובי כמעט הודר לחלוטין מספר קורות העתים של המחתרות בגלל השינוי שעבר לאחר מלחמת העצמאות. בניגוד למרבית חבריו מהאצ”ל שהצטרפו לאחר הקמת המדינה לתנועת החירות הוא עזב את מחנה הימין, הצטרף למפא”י, ניהל סניפים של קופת חולים הכללית בירושלים והפך חסיד נלהב של תהליך השלום עם הפלסטינים. לפני שנפטר הוריש את אקדח השטייר שקיבל למשימת ההתנקשות במופתי לבתו.
תוצאות מלחמת העצמאות והנכבה הפלסטינית עמעמו את קרנו של חאג’ אמין אל חוסייני והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. המופתי מת בלבנון ב- 1974, בגיל 77, מוות טבעי בהחלט, כשהוא מבוגר בעשר שנים מהשייח’ אחמד יאסין, בעת שחוסל ב- 2004, מבוגר אף מערפאת במותו, זקן בשנות דור מרוב המחוסלים שבאו אחר-כך. באתוס הלאומי הפלסטיני שמו נקשר לנכבה ולאובדן פלסטין. הוא מת עזוב, בזוי ודחוי על ידי בני עמו שלו. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג ללא ההתנקשות, שהיתה מנציחה אותו כשהיד, שיצמיח דורות של ממשיכי דרך, שישבעו בשמו ובשם אל הנקמות.
אותו רגע היסטורי בשנת 1948 שבו ישראל לא התנקשה בחייו של מנהיג פלסטיני נותן לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית והעיתונאית של היום אולי היינו אומרים: “הפעולה נכשלה!”, אבל ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל של קרוב לעשרים שנה עד שאת מרכז הזירה הפלסטינית תפסו מנהיגים ופעילים חדשים; ערפאת, יאסין, שקאקי, אבו ג’יהאד, אבו איאד, עיאש, רנטיסי, שחאדה, משעל, יחיא סינואר… שהעמידו איומים חדשים-ישנים בפני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל ותכניות חיסול חדשות צצו ועלו. דיוקנם, כדמונים בני דמותו של המופתי המת, נצבעו, מדי יום, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים מהאקדמיה ומהתקשורת. “ממנטו מורי” – אמרו להם; זכרו את יום המוות הקרב…
***
בארי
תכנית ההתנקשות במופתי לא עמדה בפני עצמה, יצאו ממנה הסתעפויות נוספות, שבהן פעלו במרץ רב אותם שחקנים עצמם. שכן עורמת ההיסטוריה או הכאוס הפנטסטי של אירועים שאין לכאורה קשר ביניהם, מחבר את גיבורי הפרשה שלנו לשתי פרשיות אחרות שהטביעו חותם בתהליך עיצובה של המדינה. כמו שכבר אמר מישהו; כל חוקר ראוי לשמו מבין בוודאי כי אין להיסטוריה התחלה. יחל הסיפור באשר יחל, תמיד יש גיבורים קודמים וטרגדיות קודמות…
איסר בארי, כמו אנשי מודיעין אחרים מתקופת טרום המדינה, התקשה לעשות את המעבר החד והפתאומי מימי המזרח הפרוע של המחתרות למציאות של מדינה מסודרת, בעוד מסביב משתוללת מלחמה עקובה מדם. וכך כבר ביום מינויו לתפקיד ראש המודיעין הצבאי הוא עמד במרכזה של פרשה דרמטית, ששחקניה הראשיים יהיו מעורבים בעתיד בפרשיות חמורות נוספות, שבכולן התבלטו כשלים חמורים בדרכי הפעלת הכוח של המדינה הצעירה. חוסר אחריות, פזיזות ונמהרות, שחצנות, קוצר רואי ואצבע קלה על ההדק – היו קווי המתאר של רבים מהמבצעים החשאיים שיזמו ראשי המודיעין באותה תקופה.
מגייסם ומפעילם של שני אנשי האצ”ל שנבחרו למשימת ההתנקשות במופתי, היה רב סרן דוד קרון מקיבוץ כפר מנחם, אף הוא כוכב עולה באגף המודיעין הצבאי, שהיה פקודו של בארי. ב-30 ביוני 1948 עמדו איסר בארי, דוד קרון וקצין מודיעין נוסף, בנימין ג’יבלי, בהרכב של בית משפט שדה שדן למוות את סרן מאיר טובינאסקי, המהנדס היהודי מירושלים, שהואשם בריגול לטובת הבריטים והערבים.
עמדו, ולא ישבו, מכיוון שמשפט השדה החפוז שנערך לטוביאנסקי התקיים בעמידה, על מפתנו של בית ערבי נטוש בכפר בית ג’יז (סמוך לקיבוץ הראל של היום), בעיצומה של מלחמת העצמאות. הנאשם הוצא להורג באותו יום בידי כיתת יורים של צה”ל ונקבר בחשאי. לאחר המלחמה מינה בן גוריון ועדת בדיקה שטיהרה את שמו של טוביאנסקי מכל אשמה.
איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי, סולק, בסופו של דבר, מן הצבא, אך לא בגלל חלקו בהוצאה להורג הפזיזה של טובאינסקי היהודי, אלא בשל רצח של מודיע ערבי, שנחשד בכוונה לחצות את הקווים. בארי הורה לעצור לחקירה את המודיע, עלי קסאם, ואחרי שגופתו נקובת כדורים התגלתה באקראי ביערות הכרמל, התברר שהוא הוצא להורג ללא משפט בפקודתו. בלחצם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, הפצ”ר, הרמטכ”ל ושר הביטחון החליט בן גוריון על הקמת ועדת בירור ואח”כ הורה לרמטכ”ל לסלק את בארי מהצבא. אם כי, כפי שציין ביומנו “אין לעשות זאת בלי משפט”.
קשה להאמין, אבל ראש הממשלה הורה להעמיד לדין את ראש המודיעין הצבאי שלו בגלל הריגת ערבי לא חשוב במיוחד – בעיצומה של מלחמת העצמאות. במכתב לרמטכ”ל כתב בן גוריון “בלי מסירת מקרה כזה למשפט – יהא משום חיפוי מצד הממשלה, ודוגמא רעה לצבא, ונוסף לכל יטענו שרק חיילים וקצינים נמוכים נמסרים לדין”.
***
כבוד למדינה שהרכינה שלטה
משפטו של בארי התקיים בפני בית דין צבאי מיוחד בינואר 1949, בדלתיים סגורות. בית הדין קיבל את טענת הפצ”ר – כי במדינה מתוקנת לא מוציאים להורג אדם, אלא לפי פסק דין בר תוקף של בית משפט מוסמך.
מפרוטוקול המשפט: חריגות מנוהג זה אפשר היה להסביר במציאותו של שלטון זר, אף כי גם בימי המחתרת “מקובל היה… למנות בית דין מיוחד” במקרים כאלה; אולם מרגע שקמה המדינה, “הרי שהחוק הנו מעל לשיקוליו של כל אדם יחיד, יהיה זה בתפקיד הנעלה והאחראי ביותר ויהיה זה אפילו כלפי האדם הבזוי, הנקלה והמזיק ביותר.”
בבית הדין הצבאי פרש בארי את נסיבות המעשה ולקח על עצמו אחריות מלאה. בין השאר, טען כי כמפקד, העומד בעת מלחמה בראש המודיעין הצבאי, סמכותו אינה נופלת מסמכות מפקד אחר בדרגתו, החייב להחליט על דעת עצמו החלטות הקובעות את גורל חייהם של הסרים לפקודתו. החזית שלו היא חזית המודיעין, ולא תמיד הוא יכול להיזקק לבית דין, המתנהל בכבדות ולפי כללים שאינם הולמים תנאי מלחמה.
עוד טען, כי שירות המודיעין פועל מעצם בריאתו בניגוד לחוק; שירות מודיעין, שיקפיד על החוק, יחדל למלא את תפקידו. להוכחת דבריו הביא בארי דוגמאות מפעולות שירותי המודיעין, שבהן החוק וגם המצפון עמדו בסתירה לצורך בהחלטה מהירה ופסקנית ובביצועה המיידי, כאשר על כפות המאזנים נשקלים זה כנגד זה חיי היחיד ובטחון המדינה.
טענותיו העקרוניות של בארי עשויות להיות רלבנטיות גם היום. לא פחות מרתקות תשובותיהם של שלושת הקצינים שישבו בהרכב בית הדין הצבאי. בפסק הדין העריכו השופטים את עקרונותיו של בארי ואת מניעיו המצפוניים – אך קבעו כי אין במדינה גוף או יחיד שהם מעל לחוק. לפיכך חרף התנאים המיוחדים, שבהם פועל שירות המודיעין, וחרף מצב המלחמה, שבו נתונה ישראל, אין להעניש עבריין – וודאי לא בעונש מוות – אלא בכוחו של פסק דין של בית משפט שהוקם כחוק. השופטים קבעו שבפקודה להרוג את עלי קסאם חרג בארי מסמכותו ללא הצדקה; אולם בהתחשב ב”עברו, מסירותו, שרותו ותפקידיו”, וכן בתקופה ובנסיבות שבהן נעשתה העבירה – “תקופת מהפכה לאומית וזמן מעבר ממחתרת לחיי מדינה תקינים” – גזר בית הדין הצבאי פה אחד על בארי “הורדה ממילוי תפקיד בלי הורדה בדרגה”.
בארי נחשב אדם חזק, הוגן וישר בדרך כלל, שלא התחמק מאחריות ולאחר מות טוביאנסקי אף אומרים שהתייסר בחרטה. אבל כל אלה עמדו בסתירה למעשיו. ב- 1964 יציע ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בכנסת, שההסבר למעשיו של בארי הוא “אולי נושא לחקירה נפשית”. זהו כמובן לא ההסבר להתנהלותם השערורייתית של שירותי המודיעין באותם שנים. שהרי מי שהנהיגו את המודיעין אחרי בארי הסתבכו בפרשות קשות לא פחות.
לאחר הדחתו מהצבא, בלחצו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא, הועמד בארי למשפט אזרחי גם על חלקו בפרשת טוביאנסקי. בארי הורשע בהריגה ונידון לתקופת מאסר של יום אחד, “מזריחת השמש עד שקיעתה”. לפני שהתחיל בריצוי עונשו הוא נחון בידי הנשיא חיים וייצמן בהסתמך על המלצת הרמטכ”ל – וכך הוא לא נאלץ לבלות ולו שעה אחת בכלא. במשך תשע שנים נוספות חי בארי כאזרח מן השורה, שרוי בדיכאון ובצער עד שמת ב- 30 בינואר 1958.
שבתי טבת העיר בספרו על פרשת טוביאנסקי כי חבר הכנסת יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית אמר לימים: “בארי הורד מתפקידו על הריגת ערבי… חשבתי שזה רק לתפארתה של מדינת ישראל שבעצם ימי הקרבות, על ידי משפט צבאי, בהתאם לחוק, הורד אדם בדרגת סגן אלוף… ודווקא בגלל הריגת ערבי, ולא בגלל טוביאנסקי…”
בעקבות זיכוי טוביאנסקי כתב אלתרמן הנרעש ב”טור השביעי”:
“הכבוד למדינה שהרכינה שלטה
לא רבות כמותה תעשינה…” (“אלמנת הבוגד”).
***
היועץ המשפטי יחליט
קברניטיה של מדינת ישראל שזה קמה מצאו את עוז הרוח והחזון להתייצב בצומת דרכים היסטורית ולנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים; הם ניסו להגדיר נורמות ראויות למדינה דמוקרטית, בעלת מוסדות תקינים הפועלים על פי משפט העמים. בצומת הדרכים הזה ניסו האבות המייסדים לעצב את פרצופה של המדינה בהבנה גדולה ובחרדה עמוקה ממה שיכולים לעולל לה, בהמשך, האנשים המצוינים המופקדים על הביטחון, אם רק תותר הרצועה.
תרומתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון בהתגייסותו התקיפה למען העמדתו לדין של ראש המודיעין הצבאי, לחיזוק מעמדה העצמאי של מערכת המשפט בישראל ולחיזוקה של פרקליטות המדינה כמוסד עצמאי, חקוקה בספר תולדות המדינה. המרחק בין יעקב שמשון שפירא לאנשי המשפט של ימינו דומה, מן הסתם, למרחק שבין דוד בן גוריון לבין בנימין נתניהו.
פחות מעשרים שנה אחרי שיכתוב על “אלמנת הבוגד” יאבד גם אלתרמן, המצפן והמצפון של האומה, את הצפון ויסחף בזרם הגועש של המשיחיות הלאומית החדשה. ענק הרוח יהפוך בערוב ימיו לעוד עסקן בתנועת נאמני ארץ ישראל השלמה. נבזויות העתיד לא ירעישו עוד את אמות הסיפים. השלטון היהודי שנפרש בשטחים שנכבשו ב 67′ ירגיל את הציבור ואת קברניטי הדור הבא לעכל בהדרגה נורמות חדשות באשר לעליונות החוק ומשפט העמים ודור האינתיפאדות כבר יתקשה להצמיח מקרבו מורי דרך ממלכתיים, שיהיו מסוגלים לכופף את ראשה של המדינה בפני שלטון החוק.
הקווים האדומים שיצק יעקב שמשון שפירא, שקבעו כי במדינה מתוקנת אין מוציאים להורג אדם ללא פסק דין של בית משפט מוסמך, ישטפו בנהרות של דם. את דינם של מאות המוצאים להורג, המחוסלים הממוקדים בשנים שיעברו, לא יגזור שום פורום שיכול להזכיר במשהו בית משפט.
לפני שנים ראיינתי בנושא זה את מאיר עמית, שהיה בשנות ה-60 ראש אמ”ן וראש המוסד. עמית תקף בשצף קצף את פרקטיקת החיסולים וטען כי אחד מהצעדים הראשונים שנקט בכניסתו לתפקיד ראש המוסד היה להפסיק מיד את מדיניות ההתנקשויות, שירש מקודמיו, שהיתה מדיניות חסרת אחריות, בלתי יעילה ומיותרת, כדבריו.
מאחורי מדיניות ההתנקשויות עומדת גישה פילוסופית שנובעת, במידה רבה, ממנטליות המצור הישראלית. השחקן החלש בשכונה חייב להתנהג כבריון על מנת לצרוב בתודעה של האויב את האמונה שהוא משוגע; בלתי אחראי למעשיו. אבל האסטרטגיה הזאת יכולה להצליח יותר מדי – מי שמאמץ לו משנה כזו מאמץ גם את סתירותיה והוא עלול להישאר לבסוף משוגע באמת. אולי לזה התכוון אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שהתלונן לאחר פרישתו מניהול המועצה לביטחון לאומי על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות כיום הכרעות גורליות.
בשמונה שנים מאז שנת 2,000 התנקשה ישראל באופן יזום בחייהם של 387 פלסטיניים בשטחים (לפי נתוני בצלם), מרביתם “בכירים”, שהוחלפו תוך זמן קצר על ידי אחרים. יותר מ-150 עוברי אורח ששהו בקרבתם נהרגו אף הם.
***
הבטן הרכה של הפלסטינים
ג., הוא פנסיונר של המוסד, ששירת בארגון בשנות השמונים, כשצה”ל, אמ”ן והמוסד עשו ככל העולה על רוחם בלבנון, וחיסולים והתנקשויות היו פרקטיקה יומיומית. מרבית ההתנקשויות בלבנון בוצעו אז בידי השב”כ, הוא אומר. כאז כן עתה, אחד הגיבורים הסמויים של עלילות הימים ההם היה מאיר דגן, שפיקד על דרום לבנון מאז 1980. ג. מספר על הרבה התנקשויות שביצעה ישראל ולא פורסמו עד היום. עדותו שופכת אור על תהליך קבלת ההחלטות בנושא הזה.
“לתקופה של החיסולים בשנות ה- 70 קראו אצלנו במוסד בזלזול ‘התקופה הרומנטית’. זאת היתה ההתייחסות. בכלל, כל סיפור ההתנקשויות הוא תיאטרון אבסורד וקרקס. בנאליזציה של מדיניות לכאורה. בניגוד למה שרבים חושבים בטעות, בעניין הזה אין תהליכים כל כך מסודרים”.
“המטרה העיקרית של מדיניות ההתנקשויות היא הענשה והרתעה ולאו דווקא צורך ביטחוני מיידי. בד”כ לא פוגעים בנציגי מדינות, כי זה מסוכן ומחוץ לכללי המשחק. אבל בפלסטינים מתנקשים, בעיקר כיוון שזה קל. הם הבטן הרכה. הדינמיקה של החיסולים מתחילה בבחירת היעד להתנקשות: מתגבש ‘כתב אישום’, מחליטים על חיסול, מוציאים ‘צי”ח’ (ציון ידיעות חיונית. י.ב), ואז מפעילים נוהל מבצעי לאיתור הזדמנות לחיסול המבוקש. בפועל התנקשנו במאות פלסטינים, אבל מאות אחרים, לא פחות חשובים מאלה שהוצאנו להורג, לא נפגעו, כיוון שהם היו פחות נגישים. אין לעניין הזה סוף. כשמתחילים בחיסולים קשה לשים לכך גבול.”
“לעניין הסמלי יש חשיבות רבה”, הוא מוסיף. “ניהלנו עשר שנים מרדף אחרי נאצים. השגנו את אייכמן ובנינו סביבו את הסמל. למה לא המשכנו לרדוף אחרי עוד נאצים בכירים – היו הרבה כאלה, לא פחות חשובים? כיוון שאי אפשר להשקיע מאמץ במרדפים אינסופיים. צריך לשים לזה גבול מתישהו.”
“השאלה המרכזית נשארת ערכית. מדינת ישראל לא מפעילה עונש מוות גם כלפי הטרוריסטים הגרועים ביותר, שנמצאים בבתי הכלא שלה, משתי סיבות: הסיבה המוסרית וההשלכות שיש לכך, המדיניות, המשפטיות והאחרות. אבל היא מפעילה הוצאות להורג ללא משפט באמצעות חיסולים והתנקשויות. בשני המקרים השאלות הן אותן שאלות ערכיות.
“מדוע במקרה השני ישראל מפעילה עונש מוות? התשובה הכמעט יחידה לכך היא פשוטה – משום שזה כל כך קל. יש הזדמנות ומנצלים אותה. יש כמובן עוד סיבות, כמו לבדוק ולהוכיח יכולת מבצעית, לנסות אמצעים חדשים (כמו הניסיון להרעיל את ח’אלד משעל בירדן), לעודד את המוראל הציבורי וגם את המוראל הפנים ארגוני, אך אלו סיבות משניות.”
ג. טוען כי להרכב הפרסונאלי של המערכת הפוליטית והביטחונית יש חשיבות מכרעת. “פרס ורבין, למשל, כשהיו ראשי ממשלה, לא היו קונים המלצות של ראש המוסד לבצע התנקשויות בתחומי מדינות ערביות שמקיימות עם ישראל קשרים. הם היו זורקים אותו מכל המדרגות. גם שמיר היה זהיר מאד. נתניהו היה מספיק טיפש כדי לתת לדני יתום אישור לחסל את משעל על אדמת ירדן ואנחנו מכירים את התוצאות.”
***
הרומנטיקה של המלחמה ברשע
עד היום לא התקיים בישראל דיון ציבורי של ממש על המשמעויות המשפטיות, המדיניות והערכיות של מדיניות ההתנקשות, על האפקטיביות שלה ועל המחיר שאנו משלמים בגינה. בית המשפט העליון, שנדרש לסוגיה ב”בג”צ החיסולים” אישר ב-2006 את השימוש בה במקרים מיוחדים של “פצצה מתקתקת”. מרגע זה ואילך קיבלו קברניטי הביטחון את הסמכות הבעייתית לגזור את דינם של בני אדם, גם אם הם הבזויים, הנקלים והמזיקים ביותר. האבות המייסדים של מערכת המשפט שהעמידו את ראש המודיעין הצבאי לדין בעיצומה של מלחמת העצמאות על הריגת ערבי, נכשלו במשימתם לנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים. בשנתיים הראשונות מאז החלטת בג”צ הרגה ישראל בפעולות התנקשות בגדה ובעזה עוד עשרות פלסטינים שהוגדרו הפעם “פצצות מתקתקות”.
הרומנטיקה של המלחמה, אמר פעם פילוסוף המלחמה, לידל הארט, מולידה רק אשליות והונאה עצמית. אשליה אחת החוזרת ונשנית בהיסטוריה, הוסיף, היא לראות באויב הנוכחי משהו שונה במהותו, כלומר מרושע יותר, מכל האויבים של העבר. למרות שמאז ימי המופתי חאג’ אמין אל חוסייני התנקשה ישראל במאות מאויביה המרושעים והבכירים ביותר, כפי שצוירו בנרטיב הישראלי, נדמה כי פניו של “הרשע” לא השתנו. הן רק התחלפו.
***
חאג’ אמין אל חוסייני מת בלבנון בשנת 1974 מוות טבעי בהחלט. הוא נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה בזוי, נלעג ונשכח על ידי בני עמו שלו. כישלון ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי יכול אולי בעיקר ללמד משהו על כוחו של מעשה שלא נעשה.
***
לצפייה בפרק על המופתי בכאן 11, “אויבים” (סיפור ההתנקשות החל מדקה 50):