פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
בלי מפות, בלי מכשירי קשר, בלי מגזרי תיל, עם חיילים שאינם יודעים להפעיל תת מקלע וגם עם טנק טיפש אחד. כך יצא הצבא הסורי ב-1948 למערכה, בקרב החשוב ביותר עבור שני הצדדים, הקרב על הדגניות בעמק הירדן, שהפך לאחד המיתוסים הבולטים של מלחמת העצמאות בזיכרון הישראלי.
פרק זה עוסק בסיפור הקרב הזה ובאתוס “המעטים מול הרבים” בתש”ח מזווית חדשה, באמצעות עדויות מהצד השני – בכלל זה, עדותו של מפקד ההתקפה הסורית על הדגניות, המתפרסמת כאן לראשונה.
“את ההיסטוריה כותבים המנצחים”, אמר יוליוס קיסר, אבל “אדם נבון, בקראו בהיסטוריה, יעסוק כל העת בהפרכתה”, הוסיף וולטר. לקראת יום העצמאות ה-73 הנה ניסיון לכתוב את ההיסטוריה שלנו בצורה שלמה יותר.
מוקדש לזכר הנופלים על הגנת עמק הירדן בתש”ח.
מוסיקה: “משהו אחר”, מילים ולחן: עמית הלוי. שירה: עמית לוי ושרובין נגמבה. קטעי קריינות (המפקד הסורי): שולי דיכטר
(בתמונה הראשית: שלום הוכבאום על הטנק בדגניה, שני מלמעלה. ארכיון דגניה).
האזינו/קראו, שפטו ושתפו!
להאזנה מומלץ להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, כגון אלה:
Apple Podcasts
להאזנה ישירות דרך אתר “פרות קדושות”:
***
לקריאת הפרק באנגלית (English Translation):
Chapter 57 – The Tank in Dgania – English
לקריאת הפרק בעברית:
הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי. ולמה הסיפור השלם על מלחמת העצמאות עדיין לא נכתב
מאת: יזהר באר
בלי מפות, בלי מכשירי קשר, בלי מגזרי תיל, עם חיילים שאינם יודעים להפעיל תת מקלע וגם עם טנק טיפש אחד. כך יצא הצבא הסורי ב-1948 למערכה, בקרב החשוב ביותר עבור שני הצדדים, הקרב על הדגניות בעמק הירדן, שהפך לאחד המיתוסים הבולטים של מלחמת העצמאות בזיכרון הישראלי.
פרק זה עוסק בסיפור הקרב הזה ובאתוס “המעטים מול הרבים” בתש”ח מזווית חדשה, באמצעות עדויות מהצד השני – בכלל זה, עדותו של מפקד ההתקפה הסורית על הדגניות, המתפרסמת כאן לראשונה.
יציג אותה אורחנו, המזרחן, יצחק (איני) עבאדי, שגם ינתח את מהלכי המלחמה ואת כוונות הצד הערבי, בדרך לא שגרתית, בהסתמך על מקורות ראשוניים מהצד הערבי.
המחלוקת על יחסי הכוחות בין לוחמי הישוב היהודי לבין הכוחות הערביים שפלשו לארץ ב-1948, נידונה כאן בהרחבה בפרקים 29 ו-40, אך היא נמשכת עד כי נדמה שמחזיקי הגרסאות השונות אוחזים זה בגרונו של זה ומסרבים להרפות.
עבאדי, תושב דגניה א’, זועם על הדרך שבה מרבית ההיסטוריונים הישראליים מספרים את סיפור הקרב על דגניה ואת סיפור המלחמה בכלל, בהתעלמות כמעט מוחלטת ממקורות ערביים. ביטוי בוטה לרעה החולה הזאת, בעיניו, הוא ספר חדש על המלחמה בעמק הירדן, שכתב אסף אגין, בן דגניה ב’, המציג עמדה הפוכה משלו ורואה בקרב על דגניה עדות ניצחת למלחמת הגבורה של המעטים מול הרבים בתש”ח. אגין, שהיה אורחנו בפרק 40 הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית הלך לעולמו לפני כשנה וחצי.
הראיון עם עבאדי התקיים במקום ההתרחשות, בקיבוץ דגניה א’ על שפת הכנרת, סמוך לכביש שבו נעצר הטנק הסורי המיתולוגי. כך הפך נרטיב הקרב על דגניה ב-1948 לקרב בין חברי הדגניות גרסת 2021.
מוסיקה: “משהו אחר”, מילים ולחן: עמית הלוי. שירה: עמית לוי ושרובין נגמבה
קטעי קריינות (המפקד הסורי): שולי דיכטר
האזינו/קראו, שפטו ושתפו!
***
“את ההיסטוריה כותבים המנצחים” (יוליוס קיסר)
“אדם נבון, בקראו בהיסטוריה, יעסוק כל העת בהפרכתה” (וולטר)
מתוך עדותו של סגן אלוף אַמִיר שַלַּאש מפקד גדוד הרגלים השלישי בהתקפה על דגניה, עליה הוא פיקד (תרגום מערבית איני עבאדי).
“המשימה של גדוד הרגלים השלישי, הינה התקפה על קבוץ דגניה א’ ולאחר מכן על קיבוץ כנרת. ההתקפה אמורה להתחיל בדיוק בשעה 04:30 לפנות בוקר, לאחר כתישת שני הקיבוצים שיערכו חיל האוויר והארטילריה, המוצבת על הרמה של מזרעת עז-דין שתתחיל בדיוק בשעה 04:00.
“ע”פ התכנון, הטנקים יתקדמו ויתפרסו לפני גדוד הרגלים השלישי, ושריוניות מסוג מרמון, לפני הגדוד הראשון. לרשותו של הגדוד הראשון עמדה גם חבורה של מתנדבים בפיקודו של סרן קַאסִם אלְ-חַ’יְּל, אבל בליל ההתקפה נלקח ממנה נשקה האישי והוחלף בתתי מקלעים. תתי מקלעים אלה, היו עדיין עטופים באריזה המקורית ונשק זה לא היה מוכר לחבורת המתנדבים והם לא ידעו לפרק, להרכיב, ולהשתמש בו…”
הקרב על הטנק, גרסת דגניה א’:
אז בוא נעשה מסגור של הדברים, שאתה מגיע אליהם עכשיו דרך כניסה למקורות ראשוניים סוריים…”
עבאדי: “לא רק סוריים… אני רוצה לשאול אותך לגבי הקרב בדגניה, ב-20 במאי 1948, שבו הם כשלו – למה? היו להם טנקים משוריינים ותותחים, למה הם כשלו? הרי לא הייתה שום סיבה שבעולם שלא ינצחו.”
מבחינת יחסי הכוחות?
עבאדי: “היו להם תשעה טנקים רנו, ועוד קבוצה דומה של שריוניות ‘מרמון הרינגטון’. מה קרה לטנקים? מה היה פה לעזאזל?”
מספרים לנו שעצרו אותם עם בקבוקי מולוטוב…
עבאדי: “אולי תפסיק עם השטויות האלו…”
רגע, זה מיתוס?
עבאדי: “זה אידיוטי לגמרי.”
את הגירוי של עבאדי לראיון הזה צריך לחפש קרוב לבית. בדגניות, בספר חדש של אסף אגין, בן דגניה ב’, שהתראיין כאן בערב יום העצמאות 2019 בפרק 40 הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית.
הספר החדש, “עמק במערכה – המערכה לבלימת הפלישה הערבית בעמק הירדן, מאי 1948″, שמבוסס על הנרטיב שהעלה אגין בראיון שקיימתי איתו ב”פרות קדושות”, תומך באמצעות נתונים ועדויות בתקפותו של נרטיב ה’מעטים מול רבים’ בקרב על דגניה, ובמלחמת העצמאות בכלל. אסף אגין נפטר ממחלה קשה לפני כשנה וחצי, אך טענותיו ממשיכות להוציא את איני עבאדי, בן הקיבוץ השכן, מהכלים. ואולי זה באמת הקרב האקטואלי של הדגניות? הראיון איתו נערך בביתו על שפת הכנרת.
עבאדי: “זה עוד ספר, מטומטם, חסר טעם, חסר אחריות, לא רציני, של מה שהיה בגדר של דגניה. זו לא הייתה המלחמה. מלחמה זה מול הצד השני, עם הצד השני. צריך להסביר מה היה פה.
“יצאו שני ספרים על הטנק, אחד של אסף ענברי ואחד של יובל שיאון…”
שני האנשים שעבאדי מזכיר כאן חיברו ספר על קרב דגניה באותו שם, “הטנק”. ספרו של יובל שיאון, בן דגניה א’ פורסם ב-1998 וספרו של אסף ענברי, בן אפיקים, ב-2018. הספרים מציגים את הגרסאות השונות שעלו לאורך השנים לאופן עצירת הטנק הסורי; אם באמצעות הטלת רימון, או בירי של מטול אנטי טנקי “פיאט”, או באמצעות בקבוק מולוטוב שאותו הטיל שלום הוכבאום, ניצול שואה, ממגיני דגניה. כל אחד מהטוענים לכתר ביקש לקחת לעצמו את הזכות לאחוז באחד ממיתוסי הגבורה הגדולים של מלחמת העצמאות – עצירת הצבא הסורי באמצעות תושיה של לוחם אחד.
ומשהו קצת אישי, שלום הוכבאום מככב בזיכרון ילדותי. אמא שלי הכירה אותו במחנה הריכוז ברגן בלזן ואחרי המלחמה נפגשו שוב בקיבוץ דגניה א’. במשך השנים הוא ביקר כמה פעמים בביתנו בגליל התחתון. גיבור ילדות. הוכבאום שלח יד בנפשו בשנת 1976.
***
עבאדי: “שניהם אידיוטים גמורים. למה? כי הם בכלל לא חושבים ואין להם חומר.
“בהפוגה הראשונה, כשחזרנו לדגניה, הייתי ילד בן 13. הלכנו עם שלום הוכבאום לטנק והוא הראה לנו מה היה.
“לך לטנק ותסתכל על מה שאני אומר לך. הטנק עומד עם הפנים לכיוון מערב, כל צד ימין שלו הפונה לכיוון צפון. תשים לב, כל חלקי הגומי אינם. אלה שעליהם תלויה השרשרת. אין בצד ימין גומי. ואילו מצד שמאל, כל הגומי ישנו עד היום. אתה יודע מה היה?”
נו?
עבאדי: “שלום הוכבאום עם עוד 4 חברים נפגשו שם, לא תכננו את זה, בדגניה לא היו בקבוקי מולוטוב. (צוחק). בקבוק מולוטוב זה בקבוק שיש לו מנגנון הצתה עצמי. במקביל, כשאני אומר לך את כל הפרטים אתה תלך גם לארכיון, אתה תראה, יש תמונת קיר ענקית, כל ארבעת הבחורים מדגניה עומדים ושלום מחזיק ביד בקבוק כזה.”
כן…
עבאדי: “כשהייתי פה בהפוגה הראשונה, הייתי מתגנב יחד עם חבר שלי, מוישל’ה נון, גונבים בקבוקים והולכים לאום ג’וני לנסות לזרוק אותם. מה היה? הקרב היה ב-20 במאי. יומיים קודם חברי דגניה הסתובבו בחצר ואספו בקבוקים ריקים של שמן. לא היו בקבוקי פלסטיק אז, רק זכוכית. לכן היו בקבוקים שונים. מילאו אותם בבנזין ולקחו פנימית של אופניים, קרעו רצועות ושמו אותם בתוך הבנזין, והפנימיות של האופניים אז היו מגומי ולא מחומר סינתטי כמו היום. הבנזין צ’קמק את הגומי. הלכו למעבדה בבית-ירח, ולקחו נייר אשלגן, ועטפו את הבקבוקים עם גומייה. ובין הגומייה ובין נייר האשלגן הכניסו מבחנה עם חומצה מלחית, בהנחה שכאשר נזרוק את הבקבוק, הזכוכית של המבחנה היא זכוכית דקה, היא תיפחס, החומצה תישפך על הנייר, הנייר יידלק, הבקבוק יישבר והבנזין יישפך על הנייר הבוער וככה.
ושום דבר מזה לא קרה?
עבאדי: “הבקבוק הזה לא הבין את הוראות ההפעלה. כי מה שקרה, זה כאשר זרקנו, את הגומייה הייתה רפויה, אז הנייר התעופף ולא קרה שום דבר (צוחק). או הבקבוק נשבר, המבחנה לא נשברה, הנייר נרטב בבנזין, והמבחנה לא עשתה את שלה. הוא היה צריך להידלק לפני שהוא יישבר.”
גם באימונים זה לא עבד?
עבאדי: “כן! אז מה שלום אומר? ‘באתי, שפכתי את הבנזין על הגומי והדלקתי את זה’.”
עם גפרור?
עבאדי: “עם מצית…”
“אחת הטענות בשני הספרים, זה שהחור בטנק למעלה הוא מפיאט…” (מטול אנטי טנקי. י.ב). לך תראה במו עיניך ותבדוק, למה מצד שמאל כל הגומי קיים עד היום ובצד ימין אין זכר לגומי, אפילו לא אחד?
הוא ניגש לטנק, שפך את הבנזין על הגומי, והדליק עם מצית?
עבאדי: “והדליק…”
אוקיי.
עבאדי: “ואז הטנק נדלק.”
למה זה חשוב מול הגרסה של בקבוק מולוטוב? למה זה בכלל חשוב לסיפור הגדול?
עבאדי: “לסיפור הגדול יש שלושה מתחרים על הבכורה; אחד מהם זה ‘ירה בפיאט’. ולא סתם, אלא מן המותן. אני הייתי פיאטיסט, בזמני עוד היה פיאט בצה”ל. אם אתה לא מתחפר עם כפות הרגליים ועם הידיים, אתה חוטף זבנג כזה, כי זה קפיץ של אוטו. היה מעיף אותך. מן המותן בחיים לא ירה אדם בפיאט. תשמע לי.
“תראה, החור הוא בצריח למעלה, אנכי. בפיאט אי אפשר לירות תלול מסלול. לא רק זה, תראה לי מקום אחד בין צמח ועד הגדר, ששם עומד מאותו יום הטנק, מקום גבוה שאפשר לירות ככה על הצריח. אידיוט! הטנק בא עם החור הזה ממלחמת העולם השנייה…”
אז הורדנו את הפיאט והורדנו את בקבוק המולוטוב?
עבאדי: “ברור.”
אז מה נשאר?
עבאדי: “שלום.” (הוכבאום. י.ב.)
כן?
עבאדי: “‘שפכתי את הבקבוק והדלקתי את זה’.”
שזו הגרסה הנכונה?
עבאדי: “כן! נשארה רק הגרסה של שלום.”
***
הקרב על דגניה, גרסת המפקד הסורי:
המשך עדותו של המפקד הסורי בהתקפה על דגניה, סא”ל אַמִיר שַלַּאש:
“לא היה לנו מידע אודות האויב בכלל: כל מה שהיה לפנינו, היה מסך של עצי ברוש ואורן, אשר כללו גדר תיל. לא ניתן היה לצפות מעבר להם, זה כיסה את מוצבי שתי הדגניות א’ ו- ב’. לא ידענו אם שני הקיבוצים היו לפני או אחרי נהר הירדן, ולא הייתה בידנו מפה שתראה לנו את המוצבים של שני הקבוצים שהיו מטרותינו להתקפה.
“באותו לילה הגיעה מכונית מיחידת חיל הקשר, שנשאה מכשירי אלחוט מהסוג הגדול והחדש. אמרו לנו שבציוד הזה יתאפשר לנו הקשר עם מפקדת החטיבה, וכן עם המטה הכללי בדמשק. נבחרו שני חיילים מהגדוד לעבוד עם הציוד, ובקשו מהם להפעילו. אולם שני החיילים לא ידעו לחלוטין להפעיל ציוד קשר כלשהו, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו ציוד כזה. האחראי שהביא את הציוד, ניסה להפעיל אותו, התקשר למפקדה, ולפתע נכנס האויב לרשת הקשר, והחל לשדר בערבית. מזה עלה בבירור, שהאויב ידע את התדרים שלנו קודם לכן. אז רק טבעי היה שלא נפעיל את הציוד בכלל…”
עבאדי: “אם אתה לא קורא את העדות של מפקד הגדוד שתקף את דגניה ב-20 במאי אתה פשוט לא תבין.”
אבל שוב, למה חשוב סיפור הגרסאות על הטנק, לסיפור הגדול?
עבאדי: “כי כאשר אני קורא ספר על מלחמת העולם השנייה, כל סופר אחראי כותב מה היה בפלישה בדנקירק, וגם מה עשו הגרמנים, ומה הם התכוונו, ומה היה להם וכולי. אחרת, זה לא ספר על מלחמה.”
אוקיי. אבל אם אנחנו מקבלים את הגרסה שמה שהדליק את הטנק הסורי…
עבאדי: “אז מה? נו, בסדר, נדלק טנק. אבל מה עם שני הגדודים הסוריים? מה אומרים מפקדי הגדוד? למה הם לא המשיכו?”
מה עצר את שני הגדודים הסורים?
עבאדי: “יפה. אתה לא תדע בחיים שלך, אם לא תקרא את העדויות של מפקדי הגדודים.”
ומה מפקדי הגדודים אומרים?
עבאדי: “רגע, אני רוצה להגיד לך עוד משהו, אחרי דגניה הם עברו לגשר בנות יעקב וכבשו את משמר הירדן – אנשי הגליל העליון לא באו לעזרתם כי הם היו בית”ריסטים. הם התקדמו ממשמר הירדן עוד קילומטר שמונה מאות, והתיישבו בחירבת ירדה למשך 13 חודש.
“הם מתיישבים בחירבת ירדה עם חטיבה, 700 מטר מאיילת השחר. חצור לא הייתה. ראש פינה הייתה. למה לא יריתם פגז אחד על ראש פינה? למה לא הפגזתם את איילת השחר? למה חיכיתם?”
איך ההיסטוריוגרפיה העברית מסבירה את זה?
עבאדי: “לא מסבירים. אין הסברים…”
אוקיי.
עבאדי: “ספרות מלחמת השחרור, על כל גזרותיה, בחיים לא הבינה מה רצו צבאות הפולשים במלחמה הזאת. ‘מעטים מול רבים’ – אידיוטיזם שאין כמותו. הלוא לפני הפלישה ב-15 במאי, הייתה תכנית ד’. גויסו 30 אלף אנשי חי”ש. צבא קבע. איזה ‘מעטים מול רבים’? כמה היו בפלישה? לא אומרים…”
רוב ההיסטוריונים מסכימים היום שבשלבים המתקדמים של מלחמת העצמאות הכוח העברי היה גדול מהערבי עד פי שלוש…
עבאדי: “בשלב המתקדם. אני מדבר איתך על לפני הפלישה ולפני הכרזת המדינה. אני מדבר איתך על תכנית ד’, מבצע נחשון. רגע, אז הסורים יושבים 13 חודש, אולי תגיד לי באמת למה הם התכוונו? ולמה לא ירו? 13 חודש, יזהר, אני לא מדבר על 13 יום או 13 שעות, 13 חודש. עד שמרדכי מקלף הגיע אליהם ונחתם ההסכם.”
עד הסכם הפסקת האש בעצם?
עבאדי: “כן. למה הסורים נסוגו מכוונתם המקורית? מה היה המניע? מה הם חושבים? למה הם לא תקפו? למה הם חיכו למרדכי מקלף? אולי תגיד לי? אחרת, איזה מן סיפור על מלחמת השחרור אתה מביא? אתה לא. אתה סתם בלופר, עוואנטאג’י. מעוור עיני תמימים.”
כן?
עבאדי: “מה רצו הסורים במלחמה הזאת? ביום כלשהו, הצבא המצרי פולש. למה הוא פלש? מתי הוא פלש? עם מי הוא פלש? אוקיי, הם הלכו בשני צירים. יזהר…”
כן, דיברנו על זה …
עבאדי: “הם הולכים ברצועה, ברצועה אין אף יהודי. תגיד לי, אם זו כוונה להכות את היהודים, למה אתם הולכים ברצועה? אין שם אף יהודי אחד? אולי בכפר דרום…”
טוב, גם נפוליאון עבר את הרצועה בדרכו לעכו…
עבאדי: “אבל היה לו אויב. פה אין יהודים.”
אבל זה בדרך…
עבאדי: “לאן?”
לתל אביב…
עבאדי: “‘הם התכוונו להגיע לתל אביב’, יפה! זה בדיוק נכון, גם אתה חניך ‘ספרות מלחמת השחרור’. ואז מה, קמת ופוצצת את הגשר ואתה קורא לו “גשר עד הלום”. יזהר, תקשיב, היו להם נגמ”שים. בוואדי הזה לא זרמו מים. אפילו עם טוריה היו יכולים לעבור לצד שני (צוחק). אבל הם לא המשיכו לכיוון תל אביב.
“מה קרה לצבא המצרי? תראה לי משהו בספר של מלחמת השחרור, משהו… נעלמו, התאדו ב”גשר עד הלום”. מה היה? הם הגיעו לשם כדי לעלות על כביש תרקומיא, ולאן הם הגיעו? לעמק האלה. מה קרה בעמק האלה? קרבות בינם ובין הלגיון הערבי – “בן הכלבה…”.
לעצור את עבדאללה, “בן הכלבה ההאשמי”, שלא ישים את הרגל השנייה בים התיכון?
עבאדי: “הציר השני זה של צבא ‘האחים המוסלמים’ הגיע מאבו-עגילה לבאר שבע. יזהר, זה היה אחרי ה-15 במאי, כלומר, אתמול קמה המדינה. מה אתם עושים שם? הלוא בבאר שבע אין אף יהודי אחד. אפילו אחד. עולים על הר חברון. מגיעים לגדה. אבל אין שם יהודים. תגיד לי, מה הם עושים שם? עוברים ליד רמת רחל, לא תוקפים את רמת רחל. יורדים לעמק האלה, מתחברים עם המצרים שבאו מן החוף, וכובשים את דיר ראפאת ואת בית ג’מאל. ממי? מהלגיון.
“ומה עם הצבא העיראקי? הלוא זה שני אחים. מה עם בריטניה? מה הייתה הכוונה? תכתבו מחדש את קורות מלחמת השחרור. פשוט זה דבר מטומטם. וזה קורה כבר 70 שנה.”
אבל לסורים אין עניינים עם עבדאללה…
עבאדי: “מה הסורים רצו, כשהם עשו את התנועה הזאת? מטרתם היתה לעצור את הבית ההאשמי שהלך עם בריטניה.”
“בירדן, מאז 1922, יש מלך, אמיר, וסאל בריטי, שחי מתקציב הממלכה הבריטי. בעיראק, מאז 1922, המלך פיצל הוא וסאל בריטי. איראן, פרוטקטורט בריטי. אי אפשר לעבור מאירופה למזרח הרחוק בלי לשלם מס לבריטניה. ואז, אני אקח ממך מס כזה שלא יהיה כדאי לקנות את הסחורה שלך, ויקנו סחורה בריטית, כי אוניות בריטיות לא צריכות לשלם מס לבריטניה. ואני שומר על המונופול ועל המכירה שהביאה להתעשרות שלי. אני בריטניה, שרוצה להגן על היתרון שלה, מחיה מחדש את הרעיון של סוריה הגדולה תחת כתר הבית ההאשמי.
“צבא מצרים עד הפלישה ב-48′ לא ירה כדור אחד באימונים. ר’ אליעזר בארי, “השלטון והקצונה בעולם הערבי”.
“נחזור לסוריה, לפני שהם תקפו את דגניה, הם היו בבינת ג’ביל, בלבנון. מה הם רצו? להגיע לצפת, ומשם לעכו, ולספח את צפון הארץ כספר לדמשק, שנמצאת על הגבול של הבית ההאשמי. בת כמה היא? שנתיים ורבע. הם יאכלו אותה עד ארוחת בוקר.”
בתכניות?
עבאדי: “ברור שהתכוונו להשתלט על צפון הארץ. ב-15 במאי, ביום הקמת המדינה, ביום שבת, הם הגיעו לתל קציר. כשאני קורא את העדויות אני מבין למה.”
מה אתה מבין? הרי מפקד הגדוד הסורי לא יספר לך על האינטרסים הגלובליים של סוריה…
עבאדי: “לא, אבל אני אגיד לך כמה דברים שהוא מעיד עליהם בפני האקדמיה לביטחון לאומי.
“הם סך הכל היו 3 פלוגות של 50 איש כל אחת, והמפקדה של הגדוד שמנתה 30 איש נוספים. ההחלטה לתקוף את דגניה על ידי הגדוד השלישי נפלה על ידי מפקד החטיבה שקרא למפקדי שלושת הגדודים לפגישה בקאמפ.”
איפה?
עבאדי: “מחנה חיל הספר, היום במעגן.”
על ‘קו אידן’?
עבאדי: “מה זה ‘קו אידן’?”
קו מז’ינו המקומי, קו הביצורים שהבריטים בנו…
עבאדי: “כן. על שם אנתוני אידן, שהיה היה קצין מצטיין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולאחריה היה שר החוץ.”
מה הקשר המקומי שלו לפה?
עבאדי: “זה רעיון שלו. בזמן מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית כבשה את סוריה ולבנון והשליטה שם את שלטון וישי. היה חשש שהגרמנים יתקפו את ארץ ישראל בנקודה הזאת, וירדו מדרום הגולן, לירמוך.”
איפה בדיוק עובר הקו?
עבאדי: “על הגבעה שנקראת ‘גבעת ההתיישבות’, הנקודה הגבוהה ביותר בתל קציר. בנו שם עמדות בטון עם גג, כלומר, נגד הרעשה, ובית חולים תת קרקעי. בשוליים הצפוניים של בנו מוצב בטון אל מול האון, שעוד לא היתה. וגם חפרו תעלה אנטי טנקית, מהקרנטינה החדשה עד לירמוך. אני הייתי צד חזירים בתעלה הזאת. הייתה תעלה אנטי טנקית שתמיד היה בה מים, אז החזירים עשו חיים.”
הקו הזה קיים עד היום?
עבאדי: “בוודאי.”
למה לא שמענו עליו?
עבאדי: “כי אתה…”
‘כי אתה בור ועם הארץ’, אתה אומר?
עבאדי: “אני חפרתי בו ודשתי בו, הייתי צד חזירים שם בלילה…”
אוקיי.
הגדוד הסורי שתקף את דגניה, הגיע דרך ‘קו אידן’?
עבאדי: “הוא ירד מעמרת עז א-דין (כיום אדמות מבוא חמה. י.ב), השאירו שם את התותחים, מפקדת החטיבה התמקמה בתל קציר. בשעה 4 אחרי הצהריים, לפי הוראת המח”ט, שלושת הגדודים נפגשים בקאמפ, ושם ניתנה פקודת המבצע. ‘אתה, מפקד הגדוד השלישי, תתקוף את דגניה א’. אתה, מפקד הגדוד הראשון, תתקוף את דגניה ב’. יעמדו לרשותכם טנקים ולרשות הכוח השני שיתקוף את דגניה ב’ נגמ”שים מסוג מרמון הרינגטון’.
“וסוכם, שבשעה 4 בבוקר הכוחות יהיו ערוכים להתקפה, ההתקפה תתחיל ב-4 וחצי. בין 4 ל-4 וחצי הארטילריה הסורית מעמרת עז א-דין תרכך את דגניה א’ ואת דגניה ב’, ומטוסי חיל האוויר הסורי יתקפו את שתי ‘המסתעמראת’, הקיבוצים האלו. ‘נערכנו, בשעה 4. לא באה ההפגזה’.”
‘נערכנו’, אתה מדבר עכשיו בתור דגניה?
עבאדי: “לא, בתור הסורי. אני מפקד הגדוד: ‘נערכנו. כאשר אמרו לי שאני צריך לתקוף את דגניה א’, צמח כבר הייתה כבושה, כי זה 19 במאי.'”
צמח זו עיירה ערבית.
עבאדי: “כן”, ‘אבל קודם אנחנו החזקנו בה. וגם במשטרה. יומיים קודם היא נכבשה. ‘עליתי על הגג לצפות על המטרה’.”
כך אומר מפקד הגדוד הסורי?
עבאדי: “כן.” ‘עליתי על הגג לצפות על המטרה, ואתם לא תאמינו מה אני רואה; אין קיבוץ. מסך של עצי ברושים ואורן, ולפניהם גדר תיל’.”
מה ההסבר שלו לפנומן?
עבאדי: “לא ראה, באמת לא רואים. הוא חשב שהוא הולך לתקוף את הקיבוץ. בתים. שיירו מהחלונות… כמקובל. אבל הוא לא רואה קיבוץ. והוא אומר ‘אני לא יודע, לא הצלחתי להבחין אם הנהר הוא לפני זה או אחרי זה’.
נהר הירדן?
עבאדי: “‘ואני רוצה להגיד לכם בעדות שלי, שלא הייתה לנו מפה של עמק הירדן. אני חיכיתי להרעשה. לא באה. למה? כי התברר לי שבלילה שר ההגנה, שרבאתי, נתן הוראה לקצר טווח, לרדת מעמרת עז א-דין לתל קציר עם התותחים. ירדו.
“אבל מה? בא מישהו ואמר: תשמעו, יש קומנדו יהודי בעין גב. הם יתקפו אתכם. אז החזירו את התותחים חזרה לעמרת עז א-דין ואז לא היתה הרעשה.”
“החזירו התותחים מפחד מהקומנדו היהודי שחנה בעין גב. איזה קומנדו יהודי? (צוחק)
“ואז ב-9 התחילה ההרעשה. חיל האוויר לא הופיע. לא ב-4 ולא ב-9.”
אז התותחים בסוף כן יורים?
עבאדי: “ב-9 בבוקר, אחרי שהם הגיעו חזרה לעמדת אז א-דין, ירו. אבל חיל האוויר לא הופיע. אז מפקד החטיבה שיושב בתל קציר – יש לידו קצין עיראקי שבא לשמור עליהם – אמרו לו ‘תנו אתם סיוע אווירי’. שלחו מטוס.”
עיראקי?
עבאדי: “מטוס עיראקי, שהשליך כרוזים. יש לי כרוז מקורי. ואני כל הזמן הייתי בטוח שזה מטוס סורי. זה כרוז שיש בו שלוש עמודות; ערבית נהדרת, עברית דפוקה וגרמנית נהדרת.”
למי מיועד הנוסח הגרמני?
עבאדי: “זרקו אותו מעל דגניה…”
במיוחד לייקים של דגניה, או מה?
עבאדי: “לא, כתוב גם בערבית ובעברית, ואני הייתי בטוח כל החיים, שאחד מהרבנים בדמשק תרגם את הכרוז מערבית לעברית. משהו מהאגדה, התרגום.”
בלשון קודש?
עבאדי: “עכשיו אני יודע שזה לא חכם הלכה סורי, אלא עיראקי. המטוסים לא יצאו מסוריה, אלא מעבר הירדן. במקום פצצות הם זרקו על דגניה כרוזים.”
מה כתוב בכרוזים?
עבאדי: “‘שאין לנו שום דבר נגדכם’, ‘הציונים אשמים’, ‘בואו נחזור שוב להיות חברים כמו שהיינו’…”
לא קריאה לעזוב?
עבאדי: “לא! ‘תצטרפו אלינו, אל יהודי עירק, אל יהודי סוריה…’ עוד לא הייתה אז עלייה מעירק.
“תקשיב, זה מדהים. ‘תשמע מה שהיה’, הוא אומר, ‘כמו שאנחנו מתחילים להתקדם על-פי התכנית, הטנקים צריכים להתפרס לפניי, אבל הטנקים התקלקלו. נשארו רק שלושה מתשעה – זה כל השריון הסורי, תשעה טנקים.
“‘ואז אין לנו חיפוי של שריון שהיה צריך ללכת לפנינו, רק שלושה נשארו’. באמת אלה השלושה שהגיעו אלינו.”
על הטנק הראשון שלום הוכבאום שפך את הבנזין?
עבאדי: “חכה רגע, המג”ד הסורי מתאר בדיוק, הוא לא צריך בכלל את העדויות של ענברי וכל המטומטמים האלו, ממש מטומטמים… התפרסו, בתשע, במקום בארבע וחצי ומתחילים את ההתקפה בתשע. ‘ותשמע, הייתה אש איומה…'”
אש נגדית מדגניה?
עבאדי: “‘איומה’.
“אני יודע מה היה פה, לא היה פה כלום. כי בחפירות בדגניה לא היו רק אנשי דגניה, זה נורא להגיד. היו מדגניה ב’, מכנרת המושבה, מכנרת הקבוצה, מאפיקים. המפקד היה איש אפיקים, לא מדגניה. אני יודע בדיוק מה היה להם; 20 רובים Mark4 בריטיים, 20 רובי קראבינות צרפתיים, הכל ממלחמת העולם השנייה, 10 אקדחים ורובה ציד.
זהו?
עבאדי: “זה מה שהיה.”
אבל היו תותחים ברכס פוריה, לא?
עבאדי: אולי תפסיק? הנפוליאונצ’יקים… הציעו לנו שנקבל אותם, אבל לא רצינו. זה לא שייך לקרב בדגניה, לא רצינו להכניס אלמנט זר…
“בכלל הם היו מנותקים לגמרי, לא היה אמ”ן, לא היה מודיעין לצה”ל. כי ש”י התפרק. לא היה מודיעין, כלום. אבל מאז יש חומרים להיסטוריונים, כבר לא ללוחמים – להיסטוריונים. אף אחד לא קרא. תשמע ממני, אף אחד לא קרא…”
אתה מדבר על החומרים של הצד השני, של הערבים?
עבאדי: “ברור. המלחמה היא אף פעם לא צד אחד, תמיד יש לפחות שני צדדים, אם לא יותר…”
כן.
עבאדי: אז צריך לראות מה הכוונות ומה הם אומרים. ‘התחילה אש תופת ועברנו בשטח מהתקפה למגננה.’
במה מתבטאת המגננה?
עבאדי: “יושבים ומתחפרים. והוא מוסיף ‘אני רוצה להגיד לכם עוד משהו, היה בנוסף לגדוד גם כוח לא מאורגן, ע’יר תנט’ימי, מתנדבים, שהיה להם מפקד, אבל לקחו מהם את הנשק בערב ונתנו להם תתי מקלעים חדשים. אף אחד לא ידע לפרק, אף אחד לא ידע להשתמש. עובדה. אבל רגע, אני רוצה לספר לכם עוד משהו. הגיעה משאית מחיל הקשר בדמשק, עם מכשירי קשר. לא היו לנו מכשירי קשר”.
והם לא ידעו לתפעל אותם?
עבאדי: “‘האיש שהביא אותם ביקש שני חיילים מהגדוד שלי, נתתי לו שני חיילים, ניסה ללמד אותם איך מפעילים את המכשירים. אתם תוכלו להתקשר גם למפקדת החטיבה וגם למטה הכללי בדמשק. בסדר? תוך כדי זה שאנחנו מסתכלים על הפלא הזה, שמענו את היהודים בדגניה נכנסים לקשר ומדברים ערבית. הבנו שהמכשירים האלו פסולים, אז סגרנו. לא ידענו להפעיל אותם’.”
ומי היו הדוברים, הוא המציא אותם, או מה?
עבאדי: “אני לא יודע, או שהוא המציא את זה, או שמישהו, אתה יודע, שנקלט ולא ידוע מאיפה. אבל כתוב, שחור על גבי לבן.
“‘ב-9 בבוקר אנחנו מתחילים להתקיף, ואז אנחנו נכנסים לעמדות התחפרות, כי הייתה אש תופת. הטנק שבדגניה בא דרך הכביש, ראה ששער 60 פתוח. הוא אמר שזה מלכודת ולא נכנס. נעצר בצד. ואיפה הירדן עובר, לפני דגניה או אחרי דגניה, לא ידעתי. אבל אני רוצה להגיד לכם עוד משהו, גילינו שדגניה יושבת בקו אידן.’ (צוחק)
“המג”ד הזה, כמו כל החטיבה הזאת, בחיים שלהם לא תרגלו התקפה על יעד מבוצר. הוא היה בטוח ש…”
הרי קו אידן הוא בכלל קילומטרים מזרחה?
עבאדי: “דגניה בקו אידן? זה ממש משהו… ‘תעלות מבוצרות’, לא סתם. ‘רצינו לעבור את הגדר. לא יכולנו לעבור את הגדר. אתה יודע למה? כי לקחו מאיתנו את מגזרי התיל’.”
מי לקח?
עבאדי: “לקחו מהם. לפני ההתקפה לקחו מהם את מגזרי התיל. לא היה להם מספרי תיל, לא היה להם קשר, הטנקים לא נסעו – רק שלושה מתוך תשעה.”
מה עם השלושה שנסעו, אחד נפגע על ידי שלום, מה עם השניים האחרים?
עבאדי: “בצומת פה, בכניסה לדגניה. הם ירדו מהשרשראות.”
השניים הנוספים, התקינים?
עבאדי: “כן. חיל חימוש לקח אותם. השתמשנו בהם…”
אבל למה הם נעצרו?
עבאדי: “נפלו מהשרשרת. הם עבדו. המנוע עבד. עזבו וברחו.”
אוקיי.
***
המשך עדותו של המפקד הסורי בהתקפה על דגניה, סא”ל אַמִיר שַלַּאש:
“אחרי זה נשלחו הפלוגות אל מול המטרה המתוכננת תחת חיפוי, המורכב מקלעי הגדוד שהתמקמו על גג המשטרה הבריטית. ואז, הטנקים זזו אל לפני הרגלים. כעבור זמן קצר לאחר התזוזה של הטנקים, הושבתו מרביתם ונשארו על מקומם.”
***
“כאשר הגיעו הרגלים אל מסך העצים, אשר מונע את התצפית לקיבוצים, הם מצאו גדרות תיל קוצניים, סבוכים ועבים המונעים את המשך התקדמות. מאחר ונלקחו מהגדוד מכשירים להתגבר על בעיות, כמו מגזרי תיל, לא היתה בידנו כל דרך למנוע את העצירה.
“לפתע החיילים עמדו בפני מטר אש של רובים ומקלעים, דבר שאילץ אותם לסגת אל נקודת המוצא, כשהם עוזבים אחריהם מספר פצועים והרוגים. ואכן התברר לאחר מכן שהיהודים היו מוצבים ב”קו אידן”, אשר בנה, הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי למנוע מהגרמנים להשתלט על אזור זה. כך התחלנו לספוג אבדות.”
עבאדי: “ממשיכה העדות, הוא אומר ‘נסוגונו חזרה. מפקדת הגדוד הייתה מאחורי בית הספר של צמח בשטח הפתוח ואתם לא יודעים מה קרה. הייתה הרעשה של מרגמות, אתם לא מתארים לכם!’
“הייתה מרגמה81 מ”מ אחת בדגניה. אליעזר שלו היה המפעיל שלה יחד עם ד”ר שפירא. ‘הרעשת מרגמות – פגז נפל במפקדת הגדוד. תשעה חיילים ואני ועוד קצין, נפצענו.’
“יש שם שמות של כל הרופאים והאלונקאים, הכל.”
אז זה היה ניצול יעיל מאוד של מרגמה אחת?
עבאדי: “כן. ‘אז בא מפקד השריון וראה את מצבנו, פרוסים על האדמה, מוכים על ידי המרגמות…’
“איזה מרגמות? הייתה מרגמה אחת, 81 מילימטר.”
בתוך הקיבוץ?
עבאדי: “היא הייתה מוצבת על יד בית הקברות. אליעזר שלו הפעיל אותה.”
‘נפצענו’. ‘מגיע מפקד הכוח של השריון וראה את מצבנו, הביא נגמ”שים, אלו שהיו צריכים להתקיף את דגניה ב’, והגן עלינו הגנה היקפית. והרופא לקח בג’יפ היחידי שהיה במפקדת הגדוד ופינה בבת אחת 9 חיילים. נשארנו שניים, אני ועוד הקצין מהגדוד. בנגלה השנייה לקחו אותי ואת הקצין והובילו אותנו…’
“עכשיו אני מבין למה הם לא המשיכו. אבל הם כן עברו ביוני לחירבת ירדה. אבל למה לא המשיכו משם, למה?”
זו שאלה שלא נבדקה על ידי ההיסטוריונים העבריים?
עבאדי: “בחיים לא. אתה יודע מה, אני רוצה שתבדוק.”
אני אבדוק את זה…
אז בדקתי – ר’ בסוף הפרק “איך מספרים סיפור מורכב על מלחמה”.
***
מתוך מה שאתה אומר, אולי יש קשר בין העצירה של הגדודים הסורים בחירבת ירדה לתוצאות הקרב הכושל על הדגניות? הם ראו שאין להם צבא…
עבאדי: “אז למה התכתשתם על משמר הירדן וכבשתם אותה? למה המשכתם אז? למה לא המשכתם עוד? אם באתם, למה לא המשכתם?”
איך הם יצליחו להמשיך אם אין טנקים, כמו שקרה בדגניה?
עבאדי: “אז למה אתם מתאמצים על כיבוש משמר הירדן?”
אולי הם מיצו את הכוח שלהם?
עבאדי: “אז למה אתם יושבים שם? מה היה השינוי בהתכוונויות שלכם? אם אתה לא מתאר לי את מה שקורה בצד השני, אינני יכול לראות את האירוע. למה לא המשכתם? מה קרה בדרך? מה הביא אתכם לחכות למקלף ולהסכם הפסקת האש? מה שיניתם בתכנון האסטרטגי שלכם? מה לגבי הבית ההאשמי? מה לגבי בריטניה? … העדות שלו מסבירה”
מה היה קורה אם הם היו כובשים את הדגניות, הם לא היו ממשיכים הלאה?
עבאדי: “ממשיכים. כתוב בפירוש.”
נו?
עבאדי: “בפקודת המבצע ממשיכים לכיוון כנרת, הוא לא אומר איזו, ‘זאת הצופה על הדרך לטבריה’. שתיהן צופות על הדרך לטבריה…”
אז קיימת אסטרטגיה של התקדמות וכיבוש?
עבאדי: “נכון. מתי? ב-20 במאי.”
ומה קרה אחרי, למה שהאסטרטגיה תשתנה?
עבאדי: “הם קיבלו דיווח על מה שישראל קיבלה בעסקת הנשק הצ’כית.”
אז מה שאתה אומר זה שהם עצרו בגלל זה?
עבאדי: “רגע, דבר שני, האיום ההאשמי (לכונן את “סוריה הגדולה” י.ב) לא יושם. בגלל ברית המועצות וארצות הברית ששמו רגל לבריטניה…
“למה התכוון עבדאללה ‘אני כבר שם’? חשבת פעם, יזהר? מה זה ‘אני כבר שם’? מה היה ביום הקמת המדינה ביחסים הצבאיים בינינו ובין ירדן ועיראק? תסתכל, בגדה המערבית לא היה מאחז עברי אחד ביום הקמת המדינה. גוש עציון נפל לפני הקמת המדינה. הר טוב נפלה לפני הקמת המדינה. בית הערבה נפל לפני הקמת המדינה. המושבות שמצפון לירושלים, נווה יעקב, קלנדייה, זה לפני הקמת המדינה. אז מה היה?
“עכשיו, ואדי ערה, מה המרחק משם עד הים? באמת עבדאללה עוד רגע שם את רגלו השנייה בים התיכון. תקשיב, כי זה שבוע לפני הפלישה, הוועידה הזו, ועידת דמשק. וכל השבוע הזה היה בלאגן כזה אצלם בצבא המצרי. תבדוק מתי הצבא המצרי פלש – לאחר שנודע לו על הבית ההאשמי בניצוח בריטניה. הם אומרים את זה. תקרא אותם. אחרת אתה לא מבין כלום במלחמה. ‘שואה’, זה פשוט נורא. ככה כותבים את קורות מלחמת העצמאות?”
תגיד, בכל זאת, אתה בן דגניה. אתה אמור להיות מין לוקאל-פטריוט, ואתה בעצם מספר סיפור אחר, שסותר את הסיפור הקלאסי של גבורת ה’מעטים מול הרבים’?
עבאדי: “עוד פעם? זה אידיוטי, כי לא היינו ‘מעטים מול רבים’. כי כאשר אני קורא כמה חיילים מצרים פלשו וכמה חיילים סורים, לא היינו ‘מעטים מול רבים’, די כבר.”
רגע, אבל לפני שאתה צועק עליי, בוא נדבר על דגניה…
עבאדי: “כן…”
בדגניה, אתה אמרת לפני רגע, ש’היו לנו ככה וככה רובים ואקדחים’?
עבאדי: “נכון.”
זה לא נחשב ‘מעטים’?
עבאדי: “כי המחלקה של הפלמ”ח וגולני ברחו…”
לא משנה, אבל בשורה התחתונה…
עבאדי: “זה נכון.”
זה ‘מעטים’?
עבאדי: “זה נכון.”
אז מה אתה אומר?
עבאדי: “שהמעטים לא ניצחו בגלל רוח הגבורה שלהם, אלא שהאויב היה חרא שבחרא.”
אז אולי זה ‘מעטים’ מול ‘רבים’ שהם ‘חרא שבחרא’?
עבאדי: “נכון.”
אז אין בינינו הרבה ויכוח…
עבאדי: “אבל בשביל לפתוח את המילה ‘חרא שבחרא’, צריך לכתוב למה הם ‘חרא שבחרא’. את זה לא כתב אף אחד. זה מה שמוציא אותי מן הכלים.
“עכשיו תגיד לי ‘למה לא עשית את זה קודם?'”
למה?
עבאדי: “שנים, אני חושב לספר את זה למשפחתי באחד מחגי יום העצמאות, הרי אנחנו פה שבט גדול. לא הייתה לי הזדמנות, כי ראיתי שאף פעם זה לא מתאים. אבל היום כשהיה גירוי שעומדים להוציא עוד ספר מטומטם על מלחמת השחרור, אז אמרתי ‘כדאי שזה בכלל לא יופיע’.”
אבל מבחינת צד א’, הוא היה באיום קיומי, והוא נלחם על הבית, והוא הצליח לשרוף את הטנק…
עבאדי: “איזה איום קיומי?”
אתה בעצמך אומר, התכוונו לכבוש את דגניה ולהמשיך לכנרת…
עבאדי: “ומה עם בית זרע, ואפיקים, ושער הגולן ומסדה?”
נו?
עבאדי: “גם זאת פרשה בפני עצמה, פרשת מסדה ושער הגולן. אתה יודע, אחד הדברים שהציקו לי כל החיים, זה כאשר היינו ילדים וחזרנו לדגניה והלכנו לכיתה ה’, ירדנו לחייו של בן מסדה, שלא הייתה לו ברירה, והוא תלה את עצמו בבית ספר. עמוס. עמוס בלאט.”
כי האשמתם אותו בנטישה?
עבאדי: “האשמנו את ‘ההורים החרא’ שלו, שהם ברחו. אבל זה ממש לא היה נכון.
מה היה במסדה ושער הגולן? הגדוד הסורי הזה שקיבל את המשימה, הגדוד השלישי, לתקוף את דגניה, היה צריך לתקוף את שער הגולן ומסדה.
“בערב מרעישים את מסדה ושער הגולן, מתל קציר. עם התותחים 140 מילימטר. ‘בבוקר עמדנו לתקוף. שר ההגנה שרבתי בא ואומר – מה אתם מבזבזים תחמושת?’
ב-23 לחודש מחליפים את שר ההגנה וממנים את ג’מיל מרדם להיות שר ההגנה.
“עכשיו, אני קורא את זה וחושב לעצמי, יא אללה, מה עושה שר ההיסטוריה, משטה בכל הצדדים. זה פשוט נפלא. את ג’מיל מרדם אני מכיר, יש לי תמונה שלו. הוא התנכל לאבא שלי. הוא הושיב את אבא ואמא שלי בכלא…”
כאן יש לעצור ולספר, איני עבאדי נולד בסוריה בשנת 1934. בהיותו בן 9 יצא עם אחותו שמחה, בת 7 אז, למסע רגלי מדמשק לכנרת, כשהוא אוחז בידה. הם נקלטו בדגניה א’, בה הוא מתגורר מאז ברציפות, להוציא הפסקות שעשה בשירות ביטחוני, כסוכן מוסד בעירק בסוף שנות ה-60 וכמושל עזה בתחילת שנות ה-70 (ר’ עוד ב”פרות קדושות” בסדרה “עזה הסיפור הלא מוכר”). על הפרשיות האחרות בחייו נספר אולי בפעם אחרת.
***
עבאדי: אבל זה לא שייך. אני פוגש את ג’מיל מרדם פה בתל קציר, בזמן המלחמה (צוחק). ב-23 לחודש, שלושה ימים אחרי ההתקפה בדגניה הוא מופיע פה. עומדים לתקוף את מסדה ואת שער הגולן.
‘למחרת בבוקר אנחנו שומעים קולות בערבית, בוזזים את מסדה ושער הגולן. שלחו אותי לראות מה קורה, ראיתי בדואים שגרו בסביבה, הם ממש על הגדר של שער הגולן ומסדה. ראו, שעזבו, אין אנשים, אז נכנסו והתחילו לבזוז.’
“תקשיב, כשהגעתי בהפוגה הראשונה ב-1948, הלכתי עם מוישל’ה, החבר שלי, לחפש נשק. רצינו למצוא שלל. באותו זמן, הגוויות עוד לא נשרפו. הן היו נפוחות. ומתחת לבגדים ראינו קומביניזונים. לא הבנתי איך הם מגיעים לקומביניזונים. הגדוד הזה שתקף את דגניה בא לשמור נגד הבזיזה של הבדואים שבזזו את מסדה ושער הגולן.”
מה עשו החיילים עם הקומביניזונים?
עבאדי: “לקחו מהארונות של אנשים, של החברות, קומבינזונים. מתחת למדים היו להם קומביניזונים. לא הבנתי איך זה מגיע אליהם, היום אני יודע.”
כדי להביא לנשותיהם?
עבאדי: “ברור. אתה מבין עם איזה צבא היה לך עניין? טנקים היו, נכון. משוריינים היו, נכון. אבל מפה לא הייתה, מגזרי תיל לא היו. אפס מוטיבציה…”
אז תגיד לי אם אני מסכם את הדברים שלך נכון, בקרב על הדגניות יחסי הכוחות היו כאלו שאכן היה רוב מספרי לצד התוקף,
עבאדי: “וכלי.”
רוב צבאי, במספרי ובכלי נשק. יחד עם זאת, הרמה הצבאית של התוקפים הייתה קרובה לאפס?
עבאדי: “מפקד הגדוד שואל איפה נמצא נהר הירדן, לפני דגניה או אחרי דגניה. תגיד לי אתה!”
אבל כל זה סותר את התחושה הסובייקטיבית שהיה קרב גבורה מצד מגיני דגניה?
עבאדי: “נכון.”
נכון שהוא סותר?
עבאדי: “ברור.”
לא היה קרב גבורה?
עבאדי: “קרב גבורה זה כאשר הם בתוך החצר, אבל הם לא ראו את דגניה…”
בעצם אתה אומר, שלא היה קרב על דגניה?
עבאדי: “ברור, לא היה קרב על דגניה. טנק טיפש…”
שהתקרב?
עבאדי: “שחשב שהוא נמצא ב’קו אידן’ ולא ידע מה עושים נגד תעלות. היו פחים, זה היו תעלות עם פחים. הוא לא ידע מה עושים. הוא היה בטוח שהוא נכנס לקו הגנה בריטי. אידיוטים גמורים…”
אבל שלום, שניגש לטנק… תשמע, טנק זה מפחיד…
עבאדי: “זה נכון. היה מעשה גבורה של שלום הוכבאום, שהתקרב עד לטנק בעודו חי, ושרף לו את הגומי. אבל בסדר…”
עצם השריפה של הטנק לא הייתה מניע לנסיגה?
עבאדי: “מה גרם לנסיגה? ההתחפרות שלהם בגין ‘אש התופת שנורתה מקו אידן.’ אידיוטים גמורים… (צוחק)”
‘אש התופת’ הייתה רק יריות של רובים?
עבאדי: “ורובי ציד…”
עכשיו תגיד, למה זה חשוב איך שרפו את הטנק, אם שפכו בנזין או זרקו בקבוק מולוטוב?
עבאדי: “זה בכלל לא חשוב.”
לא חשוב?
עבאדי: “בוודאי שלא. אבל מוראלית, הייתה לזה השפעה עצומה, ולא סתם.”
לתוקפים או למגינים?
עבאדי: “לסורים.”
שהם ראו את האש מהטנק?
עבאדי: “כן, גם לדגניה, אבל בדגניה לא ידעו כמה הם חארות. אחרי הבננות היתה אספסת. הסורים התחפרו שם עד אחרי הצהריים וביקשו לסגת. מפקדת החטיבה לא ענתה להם.
“תשמע, היה פה ברדק מבחינתם, שזה פשוט לא יאומן. מה זה נקרא ‘לא היו לנו מגזרי תיל’? מה זה נקרא חיל משלוח שבא לכבוש את צפון הארץ בלי מפה של דגניה?”
תגיד, אבל אם היה מצב הפוך, ומגיני דגניה היו בורחים, אז הסורים היו כובשים את דגניה וממשיכים?
עבאדי: “היו ממשיכים, כן. כמו שקרה עם מסדה ושער הגולן. אנשי מסדה ושער הגולן לא ברחו, הם העתיקו את מקום מושבם לאפיקים. הם לא ברחו מהבית. הפלוגה של הפלמ”ח וגולני שישבו במשטרת צמח, הם ברחו…”
“וחזי דר בן ה-14 – החליטו להשאיר לוחמים מגיל 14 – היה בדרך עם בקבוק של הודעה למפקדת הגבול, שהייתה בבית ירח, והוא קפץ לירדן בזמן שהטנקים היו פה בצומת, צלל והגיע לצד שני. בדרכו חזרה ראה את הבריחה. אז הוא הוציא את האקדח מאוזר שהיה לו, גרמני ממלחמת העולם השנייה, ואמר ‘כל מי שעובר אותי אני יורה בו. תיכנסו לתעלות בדגניה!’
“נכנסו דרך השער, יצאו דרך תנובה וברחו…
“תגיד לי, מאיפה מתו 118 איש בצמח? יש פה אנדרטה. תשאל את עצמך, מי אלו? לא אנשי עמק הירדן. נפגעו גם אנשי עמק הירדן, אבל לא במספרים האלו. מי אלו היו? בבריחה מצמח…”
רוב ההרוגים נפגעו בבריחה?
עבאדי: “בטח.” בכיבוש צמח ע”י הסורים.
“אתה מבין עכשיו כמה הקרב מרתק? אבל למה? כי היום אנחנו דנים על הקרב בדגניה, כשיש לנו תמונה מלאה של שני הצדדים.”
מה היו האבדות של המגינים בדגניה?
עבאדי: “בקרב על דגניה נהרגו ילדה בת 18 וילד בן 18 מילדי טהרן ואדם מבוגר שהיה בצבא הבריטי, שאול נטר. הם היו מהמגינים.”
ממה הם נפגעו?
עבאדי: “הטנק הסורי מול העמדה שלהם שהייתה פה בשער 60, הכניס להם פגז, דרך חרך הירייה, פגע לשניהם בראש והרג אותם.”
זאת אומרת, הטנק, שעלה באש אחר כך, הצליח בכ”ז לגרום נזק?
עבאדי: “הוא הרג שני אנשים.”
ואלו היו האבדות היחידות בקרב דגניה?
עבאדי: “לא. היה עוד אחד בעמדה הקיצונית ביותר לכיוון דגניה ב’, הוא נהרג בהפגזה.”
אוקיי.
עבאדי: “ועוד אחד, אחרי הקרבות, כשהכל השתתק, הגיע לדגניה יורה להבות.”
להביור.
עבאדי: “להביור.”
כן?
עבאדי: “והוא בתרגול שרף את עצמו… (מגחך). הכל טרגדיות.”
כן. ומי הנער שהתאבד בגלל שירדתם לחייו במסדה?
עבאדי: “עמוס…”
אתה זוכר אותו?
עבאדי: “ירדנו לחייו, ההורים שלו ברחו, אז הוא התאבד.”
היו לך רגשי אשמה על הדבר הזה?
עבאדי: “שנים… כשבגרתי… הייתי בין אלו שיורדים לחייו.”
מה אמרתם לו?
עבאדי: “‘ההורים שלך, חרא, ברחו מהקרב!’ זה כל כך לא נכון. אבל בסדר, ילדים…
“הם גם לא קיבלו את נס הקוממיות. מסדה ושער הגולן לא קיבלו. ניצנים לא קיבלה. שנים אחרי זה, עשו להם טיהור והם קיבלו. אבל כשנתנו לדגניה את נס הקוממיות, לא נתנו למסדה ושער הגולן. למה? כי הם ברחו.”
אם לסורים היה צבא יותר מקצועי, עם יותר יכולות, האם גם אז הם היו נעצרים בחירבת ירדה ל-13 חודש?
עבאדי: “לא. הם לא הבינו בכלל את המניעים של הכוח המגן. לא הבינו כלום. היום אני בעמדה מדהימה, כי אני יודע מה היו המוטיבציות של המגינים, ואני גם יודע לשפוט את המוטיבציה של התוקפים. ככה מספרים סיפור מלחמה.
“תשמע, כשחזרנו בהפוגה הראשונה, אני שואל את יעקב, האבא המאמץ שלי, ‘תגיד לי, איך עשיתם את זה?’ – אני לא ידעתי אז את הסיפור שאני מספר לך עכשיו. והוא אומר לי ככה ‘אני ידעתי שכשהסורים היו פה, אתם הייתם בהר פוריה, בדרך לחיפה.’ ”
הילדים?
עבאדי: “כן. ‘בארבע בבוקר יצאתם בדרך מהר פוריה, ואני החלטתי, הם לא יעברו אותי כדי שלא יגיעו אליך”.
אז זה סיפור גבורה פר אקסלנס?
עבאדי: “בוודאי. תשמע, לא רק זה. היום אני יודע שהיו אנשים מבוגרים שלא עזבו את המקום, הם חילקו סנדוויצ’ים ותה בעמדות בתעלות. זה כוח עצום. ואלו ידעו שהם מגינים על המפעל של חייהם; הקמת דגניה, אם הקבוצות. הם היו חלשים מבחינת כלי הנשק וכולי, אבל הם היו אנשים בעלי מוטיבציה ענקית.”
אז המידע הנוסף שאתה מביא מהצד התוקף לא נוגד בהכרח את הנרטיב המקובל?
עבאדי: “לא אמרתי נוגד.”
משלים?
עבאדי: “כשאומרים על מלחמת השחרור ‘מעטים מול רבים’, זה פשוט לא נכון. תראה איזה סיפור מופלא קרה. יש בו הרבה דברים יפים, מבחינתנו. אבל כדי להעצים את הנקודות היפות שבסיפור, זה לא ‘נאבעך’ – הם היו ‘חרא’.
“אנחנו לא היינו ‘מעטים מול רבים’. זה לא נכון. אתה מבין, אתה יכול להשתגע. למה? כי מגיע לנו…”
הסיפור המלא?
עבאדי: “כן. כזה שיש בו את הקושי, את החרא ואת הדברים היפים. ככה מתארים מלחמה.”
תגיד, יש מצב שנעשה סיבוב עכשיו לראות את ‘קו אידן’?
עבאדי: “אין לך עכשיו מה לראות, כי לגבעת ההתיישבות אתה לא יכול להיכנס. סגרו את התעלה האנטי טנקית. אבל אני יודע בדיוק איפה היא הייתה. המרכולית של מעגן נמצאת היום בתוך אחת האורוות. בקיר יש עדיין את הטבעות של הסוסים…
“תשמע, אף אחד לא יודע כלום היום, זה נורא. ככה לא מגדלים דור הרואי. יש לנו במה להתגאות, אבל צריך לספר את הסיפור…”
***
ככה לא כותבים היסטוריה – איך מספרים סיפור מורכב על מלחמה:
“מלחמות הן מן התופעות המורכבות והמסובכות ביותר בתרבות הפוליטית של המין האנושי… הדבר נכון במיוחד לגבי מלחמה כמו זו שהתנהלה בין היהודים לערבים ב-1948 ובה היו מעורבים כוחות כה רבים ושונים; מדינות חדשות – חלושות מבחינה מוסדית וחסרות–ניסיון באמנות המלחמה והיחסים הבינלאומיים, ארגונים בלתי–רשמיים, מקומיים וזרים, ומעצמות בעלות אינטרסים במזרח התיכון. היה זה צירוף דחוס ואינטנסיווי של פחד וייאוש, תקווה ותסכול, אינטרסים וכוונות, רטוריקה וחשאיות, אי– ודאות, דימוי ומציאות... מאבקי כוח על מנהיגות והגמוניה בין ובתוך הצדדים המעורבים, מעורבות של מעצמות וגורמים בינלאומיים, מהלכים הנוטים לצאת משליטה, ומגוון אינסופי של התרחשויות ואירועים מקריים...” (אברהם סלע, “יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת”)
פרופ’ אברהם סלע היה קצין אמ”ן/ מחקר עד 1986, לימים עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. הוא חוקר את הפוליטיקה והחברה במזרח התיכון ואת יחסי התנועה הציונית ומדינת ישראל עם העולם הערבי כמו גם סוגיות הקשורות במלחמת העצמאות. כותרת עבודת הדוקטוראט שלו “מדינות ערב ושאלת ארץ ישראל 1945 -1948”.
“חייבים להבין את הרקע הפוליטי – הסורים רצו קודם לכל להכשיל את כוונות עבדאללה לספח לממלכתו את כל שטחה של ארץ-ישראל המנדטורית כצעד לקראת הגשמת תוכניתו לאיחוד ‘סוריה הגדולה’. הם היו ממש בהיסטריה מזה.
“שוכחים שכל הכניסה למלחמה של מדינות ערב, למעט ירדן, היתה אלתור אחד גדול. בזיכרונותיו של נאצר מהמלחמה הוא הולך לשוק של עזה לקנות זיתים ופיתות לחייליו, מה שמעיד על רמת ההכנות של הצבא המצרי. מדובר היה בכוחות לא מוכנים וללא יכולת צבאית מספיקה, שיעילותם היתה נמוכה עוד יותר בהעדר תיאום ופיקוד מרכזי יעילים.
“הדעה המקובלת בקרב רבים מהפלסטינים עד היום היא שמדינות ערב כלל לא נלחמו ב-1948.”
“שבועיים לפני המלחמה מתכנסים הרמטכ”לים של מדינות ערב בעמאן כדי לדון בתכנית פעולה משותפת ומסקנתם היא שאי אפשר יהיה להכריע את הכוחות היהודיים אלא אם יעמדו לרשותם כוחות בסדר גודל שלא היה אפילו קרוב למצבת הכוחות שצבאות ערב יכלו להעמיד. זה היה כבר אחרי כיבוש הקסטל והכישלון של צבא ההצלה של קאוקג’י במשמר העמק.
“נפילת חיפה בידי היהודים הכתה את ההנהגה העיראקית בהלם והניעה אותה לפעול לגיבוש עמדה ערבית משותפת עם מצרים בדבר כניסה צבאית לפלסטין לאחר סיום המנדט הבריטי. למעשה, עד אמצע אפריל 1948, שלטה בשיח בין ממשלות ערב והליגה הערבית, ההנחה שהמלך עבדאללה יפעל לבדו להבטחת ערביותה של הארץ.”
את עבודתם של עמיתיו ההיסטוריונים הישראליים בנוגע להתנהלות מדינות ערב בתקופת המלחמה מגדיר סלע כ”פגומה” בשל העדר השימוש במקורות ערביים, כביכול, משום שמדינות ערב לא שחררו לעיון את המסמכים הארכיוניים הנוגעים למלחמה.
“אבל גם אם טענה זו נכונה בעיקרה, לא נעשה מאמץ להשתמש במקורות ראשוניים זמינים, כמו למשל מסמכי “צבא ההצלה” שבארכיון צה”ל, ושפע מקורות מהעיתונות הערבית, יומנים וזיכרונות.
“או שההיסטוריונים לא קוראים ערבית או שיש להם אג’נדה אידיאולוגית או פוליטית. בכל מקרה, התמונה האמיתית, גם זו המוצגת על ידי ‘היסטוריונים חדשים’, שביקשו להתרחק מהנרטיב הציוני ואף להפריכו, רחוקה מלהיות ממצה”, הוא מסכם.
***
האזנתם/קראתן את פרק 57 של פרות קדושות “הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי”.
לפני סיום, זוהי פנייה אישית אליכם; עמל רב מושקע בהכנת כל פרק שאתם מאזינים לו או קוראות בו, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. הפקת כל פרק דורשת שבועות של עבודה; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד ועוד … כדי שנוכל להמשיך ולהגיש לכם בקביעות תכנים איכותיים נזדקק לעזרתכם/ן. נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, או בתרומה שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין לעורר את חוש הביקורת (פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי).
תודה ולהתראות בפרקים הבאים.
יזהר
לקריאה נוספת:
לקריאת הפרק באנגלית:
Chapter 57 – The Tank in Dgania English
העין ה-7, פרויקט אופק, היכן הם הארכיונים של מדינות ערב?
אברהם סלע, היסטוריה אחרת והיסטוריוגרפיה של מלחמת תשח
אברהם סלע, יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת חלק 1
אברהם סלע, יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל בתשח – בחינה מחודשת חלק 2
לצפייה נוספת:
סרטון (רויטרס) המציג את אימוני הצבא הסורי ברמת הגולן בנובמבר 1947 לפני הההתקפה על עמק הירדן.
***
מוסיקה: “משהו אחר”, מילים ולחן: עמית הלוי. שירה: עמית לוי ושרובין נגמבה (מבקש מקלט מקונגו שמתגורר בישראל).
קטעי קריינות (המפקד הסורי): שולי דיכטר
תודה מיוחדת על הסיוע בהפקת הפרק לתמר שלייסנר.
להאזנה דרך האתר:
