Tag Archives: פרותקדושותהבלוג

אלוף בדימוס אלעד פלד, שהלך אתמול לעולמו, הגיע אל המעשה הגדול של חייו מוקדם, ב-1948, כשעמד בראש יחידה של 35 לוחמים שכבשה את צפת. הוא היה אז בסך הכל מפקד מחלקה, פלמחניק בן 20. במלחמת ששת הימים כבש את ג’נין ואת עמק דותן וכשפרש מהצבא הפך לאיש חינוך נחשב בארץ ובעולם. דמות מופת.

פגשתי בו פעמים אחדות ובשיחותינו הקצרות הרשים אותי ברוחב ידיעותיו, בניקיון דעתו ובאהבתו לאשתו זמרה, ממלוות השיירות לירושלים בתש”ח.

שאלתי אותו אם ברבות השנים חווית שחרור צפת, שהוא נושא על כתפיו, העלתה לתודעתו ואולי לליבו גם את סבל אלפי פליטיה הפלסטינים שנדחקו מהעיר בגין המלחמה?

הוא ענה, שבשנים האחרונות הוא מהרהר בהם ובגורלם יותר ויותר. ניצלתי את הסדק שנפתח, העזתי והצעתי לו שאתנדב לארגן פגישה בינו לבין נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, הפליט מצפת, שהתמנה זמן מה לפני כן לתפקידו. בעידן שאחרי אוסלו, לאחר שובה של הנהגת אש”פ לחלק מפלסטין ההיסטורית, אני בטוח שאבו מאזן ימצא עניין לפגוש את המפקד היהודי שבגינו נשלחה משפחתו לגלות, ניסיתי לשכנע אותו. חשבתי שזו היתה פגישה שהיתה יכולה אולי לפתוח פתח לשיח אחר, של פיוס אזרחי, בין הפליט מצפת, המנהיג הפלסטיני האחרון שמוכן לפשרות מרחיקות לכת עם מדינת ישראל והציונות לבין כובש עירו.

פלד ביקש שהות לחשוב על כך. לא האמנתי שאשמע ממנו שוב, אך כעבור שבוע הוא צלצל אלי ואמר כי החליט, לאחר שקלא וטריא, לענות להצעתי בשלילה. פגישה כזו לא תניב דבר.

בפעם האחרונה פגשתי את אלעד פלד בכנס הפלמ”ח האחרון שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב בספטמבר 2018. אינני יודע מה משך אותי לשם, אין לי קרובי משפחה שהיו בפלמ”ח ולא היתה לי כוונה לעשות משהו עם התמונות שצילמתי. הימים ימי נתניהו, אולי היתה זו הידיעה שאני הולך למפגש האחרון של המייסדים, מעין ניסיון אחרון לתפוס את קצה זנבו של הזמן החומק ולנשום קצת רעות בחברתם של החברים לנשק ולמדורה, לצ’יזבאטים ולרוח ההתנדבות של יגאל אלון ויצחק רבין, שייקה גביש וחיים גורי.

השורות כבר התדלדלו, שליש מתו במלחמה, שליש נגדעו על ידי פגעי הזמן והנותרים, רבים מהם כבר נזקקו אז לתמיכתם של בני משפחה ועובדי סיעוד. אז הבחנתי באלעד פלד. הייתי נבוך מלגשת אליו. הוא ישב על כסא גלגלים בפואיה של היכל התרבות וקיבל את חבריו הפלמחניקים, שהקיפו אותו, במאור פנים ובטפיחות ערניות על השכם הקשישה. הנה מלוות השיירות לירושלים ששחה קומתן. הנה יצחק זמיר, הנה שייקה גביש והנה האלוף שלמה גזית ניגש לפלד והם צוחקים בשובבות כמו בקורס המ”כים ההוא בג’וערה. גם גזית הלך כבר בדרך כל בשר. ועכשיו פלד. יהיה זכרו ברוך.

בתמונות: אלעד פלד ואשתו זמרה בצעירותם, שלמה גזית (מימין) רוכן לעבר אלעד פלד בכנס הפלמ”ח האחרון, אבו מאזן ועבדכם ברמאללה (למה עצמתי עיניים, זה כבר שייך לסיפור אחר).

אלעד פלד וזמרה אשתו בצעירותם

אלעד פלד וחבר, כנס הפלמ”ח ספטמבר 2018 צילום: יזהר באר

אבו מאזן ועבדכם ברמאללה (למה עצמתי עיניים, זה כבר שייך לסיפור אחר).

לפני כמה ימים כשחלפתי דרך הבוסתן שלי הבחנתי בתחילת הבשלת המישמש. הפירות היו כל כך יפים ומפתים, אך למרבה הצער קצת קשים וירקרקים עדיין. קטפתי מהפרי וטעמו היו בוסרי. הסתלקתי משם בהבטחה נחושה לשוב בקרוב מאוד.

מהו קרוב, כשמדובר במישמש שעונתו כה קצרה? הבוקר קמתי מעל משכבי ובפי טעם הפרי העסיסי שתיכף ומעט ילחלח את חרצובות גרוני. מיהרתי אל בוסתני לגלות שכבר איחרתי את המועד. בחוץ היה חם, העץ היה אמנם עמוס פרי לעייפה, אך בשלותו עברה את גבול הטעם הטוב. ניסיתי מזה ומזה, אך הפירות כולם היו כבר נגועים ברימה ובתולעה. במוחי התחילו לזמזם הקולות המוכרים “בוכרה פילמישמיש….בוכרה פילמישמיש…”, כמו תמיד לאחר החמצה קלה שהיא הפסד של הכל.
האם היה מדובר בסתם עצלות מצידי, או אולי רק בהעדר ריכוז מספיק בנוגע לזמן הזורם? ואולי גם בדברים הקטנים מאוד, כמו בדברים הגדולים מאוד, זהו עוד תעלול של הגורל?
מקיאוולי תיאר פעם את פורטונה, אלת המזל, כנערה יפה בעלת צמה, אלא שלא כבעלות הצמה הרגילות צמתה לא משתלשלת לה לאחוריה אלא היא אסופה וקשורה מעל מצחה. וכך, כשהיא קרבה מולך אם זריז אתה ומהיר תפיסה וער אתה למשמעותו של תזמון, ביכולתך לתפוס אותה בצמתה. אבל אם הססן ועצל אתה היא תחלוף על פניך וכשתתעשת ותרצה לאחוז בה היא כבר עברה ועורפה חלק ולא תוכל לתפוס בו.
כוונתה המילולית של האמרה “בוכרה פיל מישמיש” (בהגייה בעברית “בוקרה…”), היא המחר, אחרי עונת המישמיש הקצרה להפליא, שלא מגיע אף פעם.
שאלה לדוגמא: “נו, מתי ביבי יצליח להקים ממשלת ימין על מלא?”
תשובה: “בוכרה פיל מישמיש”.
החלטתי לא לקחת ללב את ההחמצה הפרטית שלי, המשכתי ללכת עוד כמה צעדים לתוך הבוסתן והנה בדרכי ניצב עץ תפוחים נהדר ועמוס לעייפה, רומז לי שתוך כמה ימים הפרי יהיה בשל. אשתדל לא לאחר הפעם…

בתמונות: תפוח ומישמש בגני היום.

#פרותקדושותהבלוג

#בוסתןבעמק

מפוסט בפייסבוק של Avshalom Elitzur למדתי על מותו של עדי צמח, לפני ימים אחדים, שהיה כוכב באקדמיה, מטאור אינטלקטואלי, אישיות סבוכה ששובל של סקנדלים ליוו אותה, עד שנעלם פתאום לפני כ 15 שנה ולא ידעתי למה. התברר כי שבץ קשה הדמים את המוח החריף ומאז חי כצמח.
לא למדתי אצלו אבל מפגש אחד איתו כמאזין לא אשכח. בשנות ה-80 היה אירוע באוניברסיטה בהר הצופים, או אולי בבית-אגרון (הזיכרון מתעתע), שמשך אליו קהל רב. הדיון היה על “המוות”. כמובן שהאולם היה מלא מפה לפה. אינני זוכר את זהות כל הדוברים, אבל לבטח אזכור שניים מהם; מנחם ברינקר ועדי צמח. בין כל הדוברים בלט צמח, שניסה להסביר בלהט, שהמוות הוא רק דימוי וכי אינו קיים באמת. האמת, לא לגמרי הבנתי אותו ובזמן שהציג את נימוקיו הפתלתלים שאלתי את עצמי למה למשל לא הזמינו לדיון את ישעיהו ליבוביץ’, הוא אולי היה יכול להבהיר את התמונה. ממש באותו זמן הרגשתי שמישהו דוחף בפראות את מושב הכסא שלי. פניתי כועס לאחור וראיתי שמאחורי יושב פרופסור ליבוביץ’, מדבר לעצמו בקול רם ובזעם תוך נפנופי ידיים ורגליים “על מה הוא מקשקש…” וכיוצ”ב ותוך כדי כך ברכיו מכות בגב מושב הכסא שלי.

ואז היתה הפסקה, ליבוביץ’ ניגש לבמה ואני הלכתי אחריו כמרגל. הוא ניגש בלי גינונים לצמח ואמר לו בהאי לישנא “אני יודע שאני אמות. אתה חושב שאולי לא תמות, כי אתה סתם מכונה שפולטת צלילים…” ועוד כמה דברים.

זה נחרט בזכרוני מאז. בסוף מתו כולם; ליבוביץ’, ברינקר, ועכשיו גם צמח. המוות הוכיח שיש לו ממשלה והתברר שליבוביץ’ שוב צדק…

בצילום למעלה, עדי צמח.

#פרותקדושותהבלוג

ישעיהו ליבוביץ’

כשהטילים התעופפו מעזה והתותחים והמפציצים זעמו מהצד השני והשומרים לא שמרו על החומות, אני ליקקתי דבש ראשון של רדיית אביב.

כשאין הרבה מה לעשות מול איוולתם, קנאותם ורשעותם של בני האדם אני נוהג לרדת לכרם הזיתים, שבקצהו שוכנת המכוורת הקטנה שלי, למצוא נחמה בהתבוננות בעמלנותן של המעופפות השעירות ובסדרים החברתיים המשוכללים שלהן.

דבורי הדבש מצוידות בנשק מהטבע, עוקץ מכאיב, שהורג אותן כשנעשה בו שימוש על בני-אדם, ממש תולש את קרביהן לאחר הינעצו בבשר. אבל הן חכמות ומידתיות ולא משתמשות בו בקלות ראש; בבוסתן שלי או בשדות הצוף והמרעה אם תפריע לדבורת דבש לבקר בפתחו של פרח צופני היא תזוז ממקומה ותעבור לחפש פרח אחר. אין תחרות – המרחב הציבורי שייך לכולם ולא נלחמים עליו. אל מולכ לאללה, כמו שאומרים הבדואים. האדמה וכל אשר עליה שייכים לאלוהים. נלחמים רק על הבית. וכך, אם תבוא לקחת את דבשן מכוורתן הן ממש יתאבדו עליך. ואוי לך אם התרשלת בנעילת רוכסן חליפת המגן, כי כמה מהן ודאי ימצאו את הפתח הזעיר ויחגגו עליך מבפנים ואתה, מן הסתם, תפרוץ באל כורחך בריקוד הדבורה, כמו שקרה גם לי יותר מפעם אחת, וזה משעשע מאוד להתבונן במחזה. בתנאי, כמובן, שזה קורה למישהו אחר.

רדיתי מהזהב הנוזלי הזה בהשתאות מפלאי הטבע ובייאוש מסכלותם של בני מיני.

לא נותר כ”כ הרבה אבל לזריזין ולמקדימין יש סיכוי ללקק מהדבש האורגני הזה (סביבה נטולת כימיקלים) – 60 ₪ לאריזה של 1 ק”ג

#פרותקדושותהבלוג

#בוסתןבעמק

הנה עוד אירוניה משובחת של שר ההיסטוריה, סרט תעודה של אל-ג’זירה, שרץ ברשת, מתאר את תעשיית הטילים המשגשגת של החמאס בעזה. בסרט מוצגים המקורות העיקריים לחומרי נפץ, לברזל ולפלדה הנחוצים למפעלי הטילים של גדודי אל קסאם. מקור אחד הוא ראשי קרב של פצצות ישראליות שלא התפוצצו ופורקו לשימוש חוזר של הצד השני. המקור השני הוא צינורות המים שהניחה ישראל עבור ההתנחלויות ברצועה, עשרות ק”מ של פלדה, שהוציא החמאס מבטן האדמה ומשמשים לייצור טילים.
המקור השלישי נמצא מתחת לים, בבטנן של שתי ספינות מלחמה בריטיות, שטבעו על פי הטענה, במלחמת העולם הראשונה מול חופי הרצועה, שם גילו צוללני הקומנדו הימי של החמאס מאות טונות של פגזים, שנשלו מן הים ומשמשים מקור לא אכזב לראשי קרב מייד אין עזה.

מדובר בגילוי מעניין, ללא ספק, ובניצול יצירתי של הזדמנויות בידי החמאס שסובל מהעדר אספקה שוטפת של חומרי נפץ ושל ברזל ופלדה לתעשיית הנשק שלו. אבל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של האזור יוכל לשאול האם אכן מדובר באוניות מלחמה בריטיות שטבעו במלחמת העולם הראשונה? אמנם ידוע על טביעתן של אוניות מלחמה בריטיות בקרבות של אלנבי מול התורכים ובני בריתם הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, אך מיקומן המדויק לא ברור עד היום. סביר יותר להניח כי מדובר בשתי ספינות מלחמה מצריות, שהיו בדרכן לחופי תל-אביב, שבחורינו הטביעו במלחמת העצמאות. מיקומן של שני שלדי הפלדה הללו מול חופי עזה ידוע ומשלחת ישראלית אף צללה אליהם בניסיון לברר את נסיבות הטבעתם (ר’ בהמשך).

פרק 31 של פרות קדושות סיפר בפירוט על הפעולה המפוארת ביותר של חיל הים הישראלי הצעיר – הטבעתם של משחתת הצי המצרי, האמיר פארוק, אוניית קיטור 1,440 טון מעמס מתוצרת בריטניה, ושל שולת מוקשים שליוותה אותה, בידי שלושה יחפנים אמיצים, שבקושי ידעו לשחות. הם יצאו למשימה בלב ים, בלילה חורפי מול חוף עזה, חמושים במכנסים קצרים, ללא ציוד צלילה ואפילו בלי נשק אישי, רכובים על טורפדו מאולתר שבבטנו 300 ק”ג חומר נפץ…
זהו היה סיפור על אומץ אישי, מסירות וכושר אילתור, שהיו מעורבים בו גם בלבול, פרטאצ’יות פלמ”חניקית, תקלות חמורות והימור מטורף, שצלח בניגוד לכל הסיכויים.
וזו היתה גם תעלומה – מי פגע באוניית הצי המצרי והביא להטבעתה, על 500 חייליה? בפרק ניסיתי להשיב על כך והבאתי מידע, שלא פורסם עד אז, על גורל הניצולים המצריים.
זה גם סיפור לידתו של חיל הים הישראלי, בימים שמומחי החבלה הימית היו פאנצ’ר-מעאכרים ואת הפצצות התת-מימיות הצמידו לדופן ספינות האויב בקלמרות של נגרים. היו אלה ימים שצוללות גרעיניות, משחתות וסט”ילים כחול-לבן לא הופיעו אפילו בחלומותיהם של זאבי הים המקומיים, ודיווחים על עסקי תיווך ושוחד עוד לא נכנסו לכרוניקות של חיל הים הישראלי.
ובעיקר, זה היה סיפור על אחוות לוחמים, על נדיבות וצניעות ועל סולידאריות יוצאת דופן, ובתוכו קשר מיוחד שנרקם בין חבורת הלוחמים מהפלי”ם לבין פאשיסט איטלקי אחד שהראה להם את הדרך.

בהנחה שאכן מדובר באותה אוניה ובאחותה הקטנה ממנה נמצא שעזה משתמשת בפגזים הישנים שטבעו יחד עם המשחתת פארוק לירי על תל אביב, כעבור 74 שנים. אירוניה, ששר ההיסטוריה רקח עבורנו עתה היא שהמבצע הכי הירואי של חיל הים הישראלי, הטבעת שתי אוניות המלחמה המצריות בידי שלושת המופלאים; יוחאי בן נון, זלמן אברמוב ויעקב ורדי, משמש עכשיו מקור לא אכזב לטילי גדודי אל קאסם הנורים לעבר ישראל. וזהו גם הסיפור על כושר האילתור והיצירתיות שמאפיין עתה את היחפנים של תעשיית הנשק העזתית.

לצפייה בסרטון של אל-ג’זירה בפייסבוק:

https://www.facebook.com/827149590/videos/10159319492549591/

להאזנה/קריאה של פרק 31 בפרות קדושות: 

מי הטביע את המשחתת פארוק

#פרותקדושותהבלוג