Tag Archives: 1948

"הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש"ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות, שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם" (מורל'ה בר־און)

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה.

בירור העובדות מגלה סדקים רחבים במיתוס המכונן הזה של האומה הישראלית. נפגשנו עם מרדכי (מורל'ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר 50 שנה, ואף השתתף בה בעצמו, לשיחה על יחסי כוחות ועל היכולת לרכז כוחות, על רוח לחימה ועל מיתוסים שלא ניתן לנצח אותם, על פייטנות ועל רציונליות. וגם על שני הקרבות, באז'נקור ובקראסי, במלחמת מאה השנים, שצה"ל לא השכיל ללמוד מהם. וזו לא הסיבה העיקרית שהוא מאד חושש לעתידה של מדינת ישראל.

בר־און הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, מעין "אלדר-סטייטמן" – "זקן שבט" ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, וגם עינו חדה ומחשבתו בהירה, למרות גילו המתקדם. כדאי לשמוע אותו!

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונת שער: חיילי צה"ל בקרב סעסע, אוקטובר 1948(צילום: לע"מ)

מוסיקה: bensound-littleplanet

"הנה מוטלות גופותינו" סלעית פרידמן, בנות נצר סירני

לקריאת התמלול המלא של פרק 29:

העובדות מאחורי מיתוס 'מעטים מול רבים' ב-1948

16 באפריל 2018

מאת: יזהר באר

בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: "מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!"

הבדיחה הזאת משקפת במידה רבה את תחושת המעטים מול הרבים שקיננה בין יושבי הארץ הזאת מאז ראשית הציונות ובמידה רבה היא נשארה קיימת גם לאחר הניצחון היהודי ב- 1948, למעשה, עד היום.

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, הנושא כלי נשק כבדים ומאיימים, שנכשל בשל נחיתותו המוסרית וגולמיותו השכלית. המיתוס, הרווח בציבור הרחב עד היום, מספר שהיהודים ניצחו בגלל עדיפות רוחם: אומץ לבם של הלוחמים, תחושת הצדק ונכונות ההקרבה של הציבור, כישרון הלחימה של המפקדים ותבונת המדיניות של ההנהגה. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה. במישור האישי מצוירים הלוחמים הערבי, פעמים רבות, כנטולי ערכים, כמגושמים ואף כטיפשים, ואילו הנהגתם מצוירת, לעתים, כמושחתת, נטולת כישרון, מפולגת ומפוצלת.[1]

מיתוס המעטים מול הרבים במלחמת העצמאות, הוא גם זה שאנו זוכרים מילדותנו במערכת החינוך, סיפר על ניצחונו ההירואי של הישוב היהודי הקטן והדל בנשק על שבע מדינות ערב שתקפו אותו יחד עם הכוחות הערביים המקומיים.

המיתוס הזה התקבע, במידה רבה, בהכוונה מלמעלה. יש התולים את לידתו בדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור מהלכי המלחמה. פעמים רבות טען בן־גוריון ש"ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים כשל ישראל הצעירה".[2]

דימוי 'המעטים מול הרבים' סייע לדור תש"ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. ספרי הזיכרון שראו ברובם אור בשנות החמישים, ונכתבו בידי לוחמים ומפקדים ברוח זו משקפים בכנות את חווייתם של המשתתפים במלחמה.

אך כשניגשים לבדיקת העובדות ניתן לראות, שבישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום 23.2.1960, הודה כבר בן גוריון במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה"ל יתרון כמותי ולא רק איכותי  על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם "אל מול חברי כנסת משתאים": "אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם"[3]

סדקים נוספים במיתוס 'דוד מול גולית', הופיעו בעקבות ספרו של פרופ' אייל נווה "המאה ה-20 על סף המחר", שבו טען בן השאר על יחסי הכוחות במלחמת העצמאות: "כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב".

טענות מהסוג הזה העלו בהמשך היסטוריונים נוספים כמו בני מוריס, עמיצור אילן, מוטי גולני, יוסף הלר ואחרים.

70 שנה לאחר לידתה של מדינת ישראל וראשיתה של הנכבה הפלסטינאית, ראוי לחזור, אם כן, ולבדוק את העובדות באשר ליחסי הכוחות ב-1948.

האופסמיסט:

פנינו למרדכי (מורל'ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מחמישים שנה.  בר־און היה קצין צעיר במלחמת העצמאות, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ"ל וקצין חינוך ראשי, חבר כנסת בדימוס והיסטוריון לתולדות מדינת ישראל. ביוני 1967, מיד בתום המלחמה, בעת שהיה קצין חינוך ראשי, כתב לרמטכ"ל רבין את נאום הר הצופים, נאום שעורר הד ציבורי רחב בגלל תוכנו, שהיה מנוגד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות המלחמה. הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, אפשר לראות בו מעין "אלדר-סטייטמן" – "זקן שבט" ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, אך מבין עשרות ספריו ומחקריו ראוי לציון לענייננו מאמר אחד שלו שנושאו יחסי הכוחות במציאות ומיתוס 'דוד מול גולית' במלחמת העצמאות.

נפגשנו במשרדו במכון "יד בן-צבי" בירושלים לשיחה על אמיתות היסטוריות ועל מיתוסים. בר־און, על סף שנתו ה-90, ניחן בזיכרון חד ובבהירות מחשבה שלא קהו עם השנים.

ברקע שיחתנו עומדות כמה עובדות יסוד מוסכמות: מלחמת 1948 התנהלה בין היישוב היהודי שמנה כ-650,000 נפש ובין האוכלוסייה הערבית הפלסטינית שמנתה כ־1,250,000  נפש, כמעט פי שניים ממספר היהודים. בנוסף, עמד הישוב היהודי מול צבאותיהם הסדירים של ארבע מדינות ערביות שאוכלוסייתן הכוללת מנתה באותם ימים כ-40 מיליון תושבים, למעלה מפי 75 מאוכלוסייתה של מדינת ישראל הצעירה; של מצרים, של ירדן, של סוריה, ושל עיראק. בגליל פעל "צבא ההצלה הערבי" – גדודי מתנדבים שנשלחו לעזרת הפלסטינים, צבא לבנון תמך בצבא ההצלה, אך נמנע מלהיכנס בעצמו למלחמה. ערב הסעודית, תימן ומרוקו (שמשלימות את הספירה המיתית: 7 מדינות ערב), שלחו למלחמה כוחות קטנים וזניחים. בכל זאת, למרות הפערים האדירים בין האוכלוסיות הצליח הישוב היהודי להעמיד כוחות שעלו על כלל הכוחות הערביים הללו, עד פי שלוש מרבית תקופת המלחמה, אומר בר־און. "הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש"ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם."

יזהר באר: אתה בעצמך אומר כי כשמסכמים את המספרים של הישוב היהודי מול הערבים, אז, בסופו של דבר, הישוב הקטן עמד מול ארבע מדינות ערב, עם אוכלוסיה של כ-40 מיליון איש, שזה פי 75 מהיישוב היהודי. ובכל זאת, היהודים ניצחו. אז למה לא לקרוא לזה "מעטים מול רבים"?

מורל'ה בר־און:  למה לא? אפשר לקרוא לזה ככה… זה תלוי בהקשר…

בסופו של דבר במלחמות מנצחים, כאשר יש כוחות לנצח. זאת אומרת, המיתוס הזה הוא לא חיוני מבחינת הראיה מה עושה את המציאות. צריך להבין שאת המציאות בונים בכוח, במהלכים נכונים, בריכוז כוחות, בריכוז מאמץ, יש סיבות מדוע אתה מנצח. זה לא שאנחנו  'מעטים מול רבים' כי אלוהים היה איתנו – אין שום אלוהים. האלוהים נמצא באפשרות לרכז כוחות. לכן, חשוב לומר, שזה בהחלט סיפור מפתיע איך כל העולם הערבי הזה לא הצליח לגייס כוחות שיכלו למנוע את הנכבה. אבל כדאי לדעת למה ואיך זה קרה.

יזהר באר: בנתונים שאתה מציג על השלב הראשון של המערכה, כשהבריטים עוד בארץ, אתה אומר שהכוחות היהודים מונים בעצם פי שלושה מהכוחות הערבים. בכל זאת, דווקא בשלב הזה היהודים מפסידים. איך אתה מסביר את זה?

מורל'ה בר־און: הספירה פי שלושה היא תלוית זמן. בשלב הזה – אם נתעלם מהכוחות של האצ"ל ולח"י, שלא היו גורם משמעותי בלחימה נגד הערבים – ל'הגנה' היתה אפשרות לגייס בפועל 30 אלף איש. לערבים לא היה כוח כזה. לאט, לאט הם תגברו גם והביאו את צבא ההצלה, שכלל משהו כמו 10,000 איש, וכוחות מקומיים מפוזרים. היתרון הגדול שלהם היה במרץ-אפריל  1948, כשכבר יש אצלנו מבנה של 9 חטיבות, אמנם ללא נשק מלא – נשק משמעותי יגיע רק בתחילת אפריל – 9 חטיבות זה לא הולך ברגל, זה כוח די רציני. באותו זמן יש התגברות גם של הצד הערבי, של צבא ההצלה. הם יכלו, בעיקר בחודשים שקדמו לזה, לרכז את המאמץ לנקודה מסוימת, בעוד שההגנה היתה צריכה להתפזר, כי לא ידעו מאיפה הם יתקפו.  עד כדי כך, שכשריכזו חטיבה אחת באזור ירושלים, במבצע נחשון, היה צריך להוציא נשק מהישובים על מנת לחמש אותם. כלומר, היה קשה מאד בשלב הזה לחמש אפילו חטיבה אחת, למרות שכבר היו 9 חטיבות בתחילת אפריל. זו סיבה אחת. אבל אם תחשוב על הניצחונות שלהם: הערבים לא כבשו אף ישוב…

את חולשתם של הכוחות הערביים המקומיים בארץ ישראל בראשית המערכה זוקף בר־און בין השאר לדיכוי המרד הערבי בידי הבריטים בסוף שנות השלושים, שחיסל למעשה את הארגון הצבאי של הערבים הפלסטינים מיסודו.

בהשוואת העוצמה הצבאית, הוא אומר, יש להביא בחשבון גם את היכולת התקציבית לתספק את הכוחות, לחמש אותם ולממן את פעילותם. גם הפער בין היכולת של הצדדים לגייס כסף היה קיצוני.  וועדת האוצר של הוועד הערבי העליון לא הצליחה לגייס עד תחילת הקרבות אלא  25,000 לא"י.

לעומת סכומים דלים אלה הגיע תקציב ה'הגנה',  שהוכן לקראת פרוץ הקרבות לשלושה מיליון לא"י. ואילו גולדה מאיר אספה עד מארס 1948 יותר מ־ 50,000,000 דולר בארצות הברית ובקנדה.

יתרון הכוח היהודי ב-1948 איננו טענתם הבלעדית של היסטוריונים חדשים יהודיים. גם הערבים הכירו בעדיפות היהודית סמוך לפרוץ הקרבות.

בדוחות הראשונים שהוגשו לליגה הערבית, סמוך להחלטת החלוקה, קבע הגנרל העיראקי איסמאעיל ספוואת, ראש הועדה הצבאית של הליגה, שלרשות הישוב היהודי  עומדים כוחות צבאיים ויכולת ארגונית וכספית המסוגלים להכריע בקלות את היחידות הפלסטיניות ואולי גם את יחידות המתנדבים של צבא ההצלה. דני רובינשטיין כותב בספרו  זה אנחנו או הם, שיצא לאחרונה, כי ספוואת העריך נכון את מספר הלוחמים שיכולים היהודים לגייס, והוא גם עמד נכונה על מספר הצעירים היהודים מניצולי מחנות ההשמדה שעומדים להגיע לארץ ולהצטרף לצבא היהודי.

ספוואת טען שאמנם מספר הערבים בפלסטין גדול יותר, וכי לערבים יש רגש לאומי עמוק ושנאה יוקדת לציונים והם מוכנים למאבק ולקורבנות, אבל כל אלה לא יוכלו להביא להם את הניצחון. ראש הועדה הצבאית העריך: ש"לא יתכן ניצחון של כנופיות גרילה ערביות על היהודים המאומנים ומצוידים כהלכה". רק הצבאות הסדירים הערביים יהיו מסוגלים להתמודד עם היהודים, גרס.[4]

למרות התחזיות הערביות ולמרות שבשלב הראשון של המלחמה, כמו שטוען בר­­­־און, היתה עדיפות לכוחות היהודים, נחלו כוחותיהם במשך ארבעת חודשי הלחימה הראשונים מפלות כואבות. הם התקשו להבטיח את האינטרסים החיוניים שלהם ואף הגיעו עד סף קריסה מדינית. נפילתם של יהודים רבים בקרבות, ובשיירות, כגון מות הל"ה בדרכם לגוש עציון, הותירו רושם שהיהודים אינם מסוגלים לנצח במערכה על ארץ ישראל, והפסימיסטים העריכו כי לא ניתן יהיה למנוע את השמדת היישוב.

 באר: במלחמת הדרכים היו להם (לערבים) ניצחונות…

בר­­­־און:  בכל­-זאת, הם מנעו אספקה והתגברו על 3 שיירות ידועות: חולדה, יחיעם ונבי-דניאל. אם תיקח את נבי-דניאל, אין ספק שבמקום הזה היה להם יתרון מהותי מאד. היתה שם משהו כמו פלוגה ישראלית אחת מול כ-1,000 ערבים שהקיפו אותם. אין ספק שלערבים היה יתרון במקום ההוא, וזה מסביר מדוע היהודים בשלב מסוים היו צריכים לוותר על החימוש ועל המשוריינים שלהם, לתת אותם לערבים ושאז לבקש שהבריטים יצילו אותם.

באר:  ואז הערבים יתקפו עם המשוריינים הללו את הקסטל אח"כ…

בר־און:  בין השאר, כן. זה היה הגורם העיקרי. מצב המלחמה, של ריכוז כוחות. צריך להוסיף, שבריכוז הכוחות יש הבדל בזה שצה"ל הפעיל כוחות שהם סדירים. לא מגויסים מהכפרים. אם אתה לוקח את הקסטל, או את נבי דניאל, יש שם לערבים מאות רבות של אנשים, אבל למשך יום-יומיים – 3 ימים, לא היתה להם את הלוגיסטיקה לקיים את הכוחות האלה באופן קבוע.

ולכן, כשמשלב מסוים, וכשהתחלנו לצאת להתקפת נגד, והבריטים מאפשרים לך לכבוש שטח זו הסיבה השנייה, שכדי להתגבר על הבעיה של הדרכים היה צריך לכבוש אזורים.

באר:  כלומר, המעבר מלחימה סטטית לכיבוש שטח היא שהעבירה את היתרון לצד היהודי. באיזו מידה היתה השפעה לעבד אל קאדר אל חוסייני, שהיה אליל המונים בעיני הערבים אז, והיו לו גם הצלחות צבאיות? באיזו מידה הוא השפיע על פני המערכה, אם בכלל, ובאיזו מידה מותו היטה את הכף?

בר־און:  היתה לו השפעה מאד מקומית ומאד חלשה. המקום שבו עיצבו את עתיד המלחמה היה בדמשק, הוא ישב בירושלים. הוא נסע לדמשק, התחנן לנשק ולא נתנו לו. לו היתה לו השפעה על הליגה הערבית או על ספוואת (ראש הועדה הצבאית של הליגה הערבית), או על הגנרלים של צבא ההצלה. היתה לו השפעה מקומית ולמעשה, ובסופו של דבר הוא לא הצליח. ההשפעה שלו היתה רוחנית/פסיכולוגית; מנהיג דגול, קודם כל פלסטיני, לא כמו כל הגנרלים השמנים מקהיר…

בימים אלה מלאו 70 שנה למותו של עבד אל קאדר אל חוסייני בקרב הקסטל אותה יממה מכוננת בתולדות המלחמה, שהביאה להטיית הכף מהצד הערבי לטובת הצד היהודי. סיפורו של עבד אל קאדר ונסיבות מותו, נידונו בשני פרקים במסגרת "פרות קדושות", בפרק 5 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק א  ובפרק 10 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק ב.

פיוטים ורוח לחימה

באר:  בעצם, התפנית הגדולה היא באפריל, 1948, כשבאותו יום נהרג המפקד הפלסטיני הראשי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, וההתקפה על משמר העמק נהדפת. מה משפיע על התפנית? למה דווקא אז?

בר־און: הסיבה העיקרית היא, שהבריטים לא מתערבים יותר, הם מפסיקים לגרש אותנו ממקומות שכבשנו. הקסטל היה הראשון. ובמשמר העמק באה התקפת הנגד של יצחק שדה וצה"ל כבר מתחיל לכבוש כפרים ולהחזיק בהם. זה בעצם השינוי העיקרי.

באר: אם אנחנו מגיעים לפלישה של צבאות ערב, אחרי הכרזת המדינה, מה שקרוי 'שלב הבלימה', באשר ליחסי הכוחות יש כל מיני גרסאות, אבל אי אפשר להתווכח שלצד הערבי היה יתרון גדול, למשל, בכוחות משוריינים, בארטילריה, בחיל אוויר, שלצד היהודי כמעט לא היה בכלל… אז למה, בעצם, קשה לך להגיד, בשלב הזה, שזה דוד מול גולית?

בר־און:  כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט. אני בודק כמה יש לדויד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית…

התשובה הרצינית היא, לא! בחודשים מאי-יוני 1948 זה היה הזמן היחיד באמת שהיה לערבים יתרון מוחץ, ולא רק בגלל מספר הטנקים, או סוללות הארטילריה, אלא בגלל זה שהם יכלו לרכז כוחות בנקודות מסוימות. הזיכרון של מעטים מול רבים שיש לכל הציבור – כשאתה אומר לקהל של וותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים ממש. זה אוכל להם את הלב. זה גם פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאצל רובם, היה מצב, שהם עצמם, או שסיפרו להם ממקור ראשון, שהיו התקפות שבהן הערבים היו רוב…אתה חושב על גדוד שלם שמתקיף 40 איש בנירים, אז אין ספק, שזה 'רבים מול מעטים' – רבים מאד מול מעטים…  או גדוד שלם מול ניצנים…

באר:  גם אתה חווית, באופן אישי, את התחושה הזאת ב-48'?

בר־און:  מאד, מאד. אני ישבתי בדרום – סיפרתי לך – כשהמצרים הגיעו לאשדוד. בלילה הזה אני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב פחד. אני הייתי מ"מ, קצין צעיר, סידרתי את מה שאפשר היה לסדר, קצת התחפרנו באדמה, היה לנו גם פיאט אחד (נשק אנטי טנקי), והלכתי לישון והייתי בטוח שמחר בבוקר יבואו הטנקים וזה היום האחרון של חיי. לא היה לי ספק בזה בכלל. אלא שהם לא הגיעו. וגם אם היו מגיעים רצינו להילחם. בנירים נלחמו! והביסו – המעטים מאד האלה את הרבים. בראש ובראשונה בגלל ריכוז הכוחות הזה.

לערבים היו טנקים, אולי 60, זה לא הרבה. היתה תחושה שמי יודע כמה טנקים יש להם. וכשהיו הטנקים בנגבה ובדגניה עצרו אותם. שם היו טנקים ממש. זה היה יתרון, ללא ספק, אבל לא כזה שפלא שהתגברנו עליו. מה שחשוב להגיד שבשלב הזה, שמספר החיילים שצבאות ערב הביאו – יש ויכוחים למי היו יותר הם היו ויכוחים טפשיים – כי אם לצד אחד היו 43,000 חיילים ולצד השני היו 38,000, זה פחות או יותר כוחות במספרים שווים. הבעיה היתה ריכוז הכוחות.

באר: אז מה הכריע בסופו של דבר? במקום כמו דגניה, מה הכריע את הקרב למרות היתרון הערבי? רוח הלחימה? הפיקוד? השליטה?

בר־און:  'רוח לחימה' זו מילה יפה מאד, ובודאי היתה. בלי רוח לחימה אנשים היו בורחים.

באר: 'רוח לחימה' זה גם פייטנות?

בר־און:  לא, זו לא פייטנות. אין ספק שהיכולת של הישובים שהחזיקו מעמד; יד־מרדכי נכנעה, ניצנים נכנעה, נירים החזיקה מעמד.  זה לא היה כ"כ קל להחזיק מעמד ואלה החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה, אין ספק.  אבל, בכל זאת, צריך לזכור שאם אתה לוקח כל קרב וקרב ומנתח אותו – נניח בעמק הירדן, זה לא רק שבלמנו את הטנק בדגניה, זה גם היכולת להפגיז את הגייסות הפזורים בשדה עם התותחים המפקששים שהביאו לשם, והתקפת הנגד… יש פה סיפור על הפעלת הכוחות הקטנים שלנו בצורה יותר מושכלת מאשר עשה הצד השני. והנימוק השני – הצד השני לא היה נחוש. טנק אחד נפגע בדגניה, היו להם עוד טנקים, אז למה הם לא ניסו לתקוף עם עוד טנקים? למה לא ניסו לפרוץ בכיוון אחר?

באר:  יש לך הסבר לחוסר הנחישות הזה?

בר־און:  זו שאלה של רוח לחימה, שלא היתה לערבים. ההתלהבות שלהם היתה הרבה יותר קטנה, למרות שגם להם היתה התלהבות; להשמיד את הציונים, להרוג את היהודים… אבל הרבה פחות מאשר הרוח הציונית שנבנתה במשך עשרות שנים; הגענו לכאן להקים דבר ולא נעזוב …

באר:  אתה מביא דוגמאות לקרבות שבהם היה שוויון, פחות או יותר, ביחסי הכוחות, ושהצד היהודי ניגף, הפסיד או לא הצליח, כמו בקרב ג'נין, למשל. מה קרה במקרים האלה, איפה יתרון רוח הלחימה, הפיקוד, השליטה, כל הדברים שהביאו לניצחונות במקומות אחרים, אפילו כשהיה יתרון ביחסי הכוחות לצד הערבי?

בר־און:  צריך לנתח כל קרב וקרב ולברר מה קרה בכל מקום. בקרב ג'נין היה לנו מספיק כוחות. גם התכנית היתה מוצלחת מאד. אבל קרבות לא מצליחים לפעמים. זה לא בגלל שהתכנית לא היתה טובה, או שהנחישות של המג"דים לא היתה טובה. זה פשוט לא הלך.

באר:  החל מיולי 1948 צה"ל כבר מנצח בכל החזיתות, עם מעבר ליתרון ביחסי הכוחות. מה היו התהליכים שגרמו לשינוי הזה?

בר־און:  בעיקר הניצול הפיקחי, מצד אחד, והפושעני, מצד שני, של ההפוגה הראשונה…

באר:  למה פושעני?

בר־און:  מבחינת האו"ם. (הטענה אצלנו על) הפרת ההפוגה: 'הערבים המנוולים הללו לא קיימו את מה שהם הבטיחו!' – זה היה מגוחך. אבל ניצול ההפוגה ע"י הצד היהודי היה פי כמה וכמה יותר מאשר ע"י הצד השני. בין השאר, כי לא נתנו להם. כי הבריטים עשו אמברגו, והערבים היו סמוכים על שולחן הבריטים. הרוסים לא עשו אמברגו, והצ'כים שלחו לנו מטוסים ונשק רב …

באר:  אתה אומר שהאמברגו הועיל לצד היהודי כי הוא היה בעל יתרון בהשגת תחמושת ואמצעי לחימה.

בר־און:  הפיקחות הישראלית, ההערכות המוקדמת של יחידות רכש והתלות המוחלטת של הערבים בנשק בריטי. והבריטים מהססים אם לשתף איתם פעולה.

 ההיסטוריוגרפיה הציונית עוסקת רבות בלוחמים הזרים שהצטרפו אל הכוחות הערביים ב-1948. בר־און  טוען שמספר הבריטים שערקו אל הכוחות הערבים בתקופת המלחמה לא עלה על 150 חיילים. אגב, היו גם חיילים ושוטרים בריטיים שערקו לצד היהודי, אך אלה היו ספורים. בנוסף, קרוב ל־ 250לוחמים יוגוסלביים הצטרפו לכוחות הערביים ואילו מספר הגרמנים שהצטרפו היה מועט, רק 32. אלה מספרים זעומים לעומת אלפי המתנדבים שהצטרפו למלחמה לצד היהודים במסגרת מח"ל.

באר:  בעצם שני הצדדים נעזרו בכוחות חיצוניים; בהשגת נשק ומתנדבים. איזה צד היה יעיל יותר, הצד היהודי עם מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), או הצד הערבי, עם המתנדבים שהגיעו ממדינות ערב והעולם האסלאמי?

בר־און:  הערבים הביאו עוד פלוגות – היהודים הביאו מומחים. מח"ל לא נתן אף עוצמה במונחים של עוד פלוגה ועוד מחלקה. הוא נתן תרומה במיוחד עוצמה לחיל הים ולחיל האוויר ששם היתה המומחיות בידי הזרים. דיברו במפקדות הללו באנגלית. זה היה מאד מכריע.  הצלחנו בעזרת המח"ל להגיע באוקטובר-נובמבר לעדיפות אווירית וגם להגנה ימית טובה מאד. זה משמעותי הרבה יותר מאשר עוד פלוגה ועוד פלוגה.

באר:  אתה אומר שהערבים השיגו בעיקר תמיכה כמותית והיהודים השיגו תמיכה איכותית…

בר־און:  נכון!

באר:  עכשיו, כשאנחנו מסכמים בצורה פשטנית, לצורך העניין, את השורה התחתונה, היית יכול לסכם בכמה משפטים מה היו הגורמים העיקריים שהביאו לניצחון היהודי בקונפליקט של מלחמת העצמאות?

בר־און:  הייתי אומר לפי הסדר הזה; היכולת של היהודים לגייס מתוכם כוחות עדיפים ולהפעיל אותם בצורה מושכלת בנקודות המפתח על כוחות האויב. שנית, הנחישות של ההנהגה היהודית – בכל הדרגות, עד המ"כ, מבן גוריון – היתה הרבה יותר חזקה מהנחישות של הקואליציה הערבית שהיתה מלאת מריבות, לא אחידה, לא נחושה ולא יכלה להפיק את המירב שניתן היה להפיק, בעיקר בתקופה הראשונה שבה היה להם יתרון.

 בר־און לא מזלזל כלל ביכולת הצבאית שהפגין הצד הערבי במערכה. במקרים רבים, הוא אומר, מסרו לוחמים ערבים את נפשם למות בשדות הקרב והציבו מול הלוחמים היהודים אתגרים קשים גם כאשר היו בנחיתות מספרית.

אך האמירה הסוחפת שצה"ל ניצח את הערבים 'מעטים מול רבים, הוא אומר,  לא זו בלבד שהיא מוטעית מבחינה עובדתית אלא גם מונעת להבין את גורמי הניצחון כראוי, להפיק את

הלקחים המתבקשים ולראות באויב בני אדם שנהגו באורח ראוי במלחמה ולכן עשויים

לנהוג באורח ראוי גם בשלום.

השיעור שצה"ל לא למד מאז'נקור וקראסי

 באר: האם עקבת, או בדקת; האם המגמה שבאה לידי ביטוי במלחמת העצמאות שלנו ב-48' – היתרונות הצבאיים שהביאו להכרעה –  האם אתה מוצא אותם גם במלחמות שיבואו אחר כך?

בר־און:  אותו סוג של יתרונות היה במלחמת קדש ובמלחמת ששת הימים.

במלחמת קדש, הצבא המצרי שנגדו נלחמנו – זה לא היה כזה טיול במדבר – היה קשה, היו קרבות ונהרגו אנשים. אבל באופן יחסי, הכוח המצרי מול הישראלי בסיני היה רופס ולא רציני.

בששת הימים זה בא לידי ביטוי בהשפעת השמדת חילות האוויר.

בשדה עצמו היו בעיקר למצרים כוחות ניכרים. האוגדה של טליק נתקלה בכוחות בסדר גודל דומה. טנקים מול טנקים. היו קרבות באוגדה של אברהם יפה, טנקים עומדים על רכס אחד ומולם טנקים עומדים ברכס שני ויורים זה בזה, אלה פוגעים ואלה לא. מה שנקרא: מדליקים משואות! זהו עדיין אותו סוג יתרון.

במלחמת ההתשה, העניין הזה (היתרון) נגמר. הוא נגמר בעצם בגלל זה שלא היתה אפשרות ברורה להביס את הצד השני. מה זה נקרא 'להביס את הטרוריסטים בבקעת הירדן'? או את הצבא המצרי מעבר לתעלה? אני יודע מה זה נקרא שהם יביסו אותנו – ראינו את זה ביום הכיפורים.

במלחמת ההתשה זה היה מצב שלא ידענו בדיוק מה לעשות…

באר:  מלחמה סטטית?

בר־און:  למעשה, הסיפור של מלחמת יוה"כ, לפי דעתי, מסופר באופן מוטה לגמרי. הדגש הוא על ההפתעה המודיעינית. או על המחדל של ההנהגה וגולדה, שלא רצו לעשות ויתורים, בכל מיני גרסאות. זו לא דרך נכונה לתאר את המלחמה הזאת. הדרך הנכונה היא לומר שהצבא, ובעקבות הצבא גם דיין, וגם גולדה, לא הבינו איך תראה המלחמה.

יש סיפור היסטורי ממלחמת 100 השנים, כשהבריטים ניצחו שני קרבות, באז'נקור ובקראסי, שבו פתאום מופיעים בשדה הקרב איכרים עם קשתות ארוכות, שמצליחות לחדור את השיריונים של האבירים הצרפתים. הצרפתים לא הבינו מה קורה כאן. הם לא ראו דבר כזה – הם היו רגילים להילחם אביר מול אביר. הם לא הבינו את פני המערכה. זה מה שקרה לנו.

באר:  עם הנשק האנטי טנקי של המצרים?

בר־און:  לא רק. היו כמה גורמים, האסון העיקרי של המלחמה – גולדה אמרה לעצמה את מה שאמרו לה כל הזמן: מלחמה זה לא נורא. אפשר לחיות עם מלחמות. אנחנו לא צריכים לעשות שום שלום ונשאר בשארם א-שייח' כי זה יותר טוב, גם אם תהיה מלחמה קטנה ויהרגו כמה מאות. לא שלושת אלפים.

באר:  כשאתה אומר דדו לא הבין. זה היה בגלל האטמוספרה הפסיכולוגית אז? למה הוא והאחרים לא הבינו?

בר־און:  כיוון שאי אפשר להבין. כשקורים מעברים כאלה במלחמות, הדור הקודם נלחם את המלחמה הקודמת. כל הגנרלים לא הבינו. גם אריק שרון לא הבין. הם יושבים שם במטה הכללי, או בפיקוד דרום, ועושים תכנונים. ובתכנונים האלה אין את התמונה האמיתית.

באר:  ומה היית אומר על יתרונות הכוח היהודי שהיו במלחמת העצמאות? השליטה והפיקוד, רוח הלחימה וכל הדברים שהביאו לניצחונות. הם היו גם ביוה"כ?

בר־און:  בהחלט כן. כשאתה בודק את יכולת הלחימה במיוחד במעוזים, אתה מופתע מהיכולת שלהם להחזיק כמה שהחזיקו. מעט מאד מעוזים קמו וברחו – הם המשיכו להלחם. במעוז הדרומי, זה מדהים כמה הם החזיקו מעמד. גם ברמת הפיקוד. אריק שרון, טוב או לא טוב, אבל הוא תקף קדימה. ברן תקף קדימה, אלברט (מנדלר) תקף קדימה. גורודיש התבלבל קצת אבל גם הוא לא איבד את רוח הלחימה. מה שלא היה זה אחדות דעות. מלחמות הגנרלים זו תופעה של הכרנו במלחמת העצמאות.

באר:  הקונפליקטים בתוך הפיקוד הבכיר… ראית אלמנטים כאלה גם במלחמות הבאות, במלחמות לבנון, למשל?

בר־און:  אני חקרתי ולמדתי את המלחמות עד למלחמת יוה"כ. אבל אם אתה שואל את התחושה שלי – חלה התערערות מרחיקת לכת, לא בפיקוד הצבאי אלא בהנהגה המדינית.

המיתוס ינצח תמיד

באר:  רציתי לחזור לנושא המאמר שלך על מלחמת העצמאות, אנחנו יודעים שעמים זקוקים למיתוסים ומשתמשים במיתוסים. איזה פסול אתה מוצא בלהשאיר את המיתוסים?

בר־און:  אני לא מוצא שום פסול. אבל אני היסטוריון. אם הייתי ראש ממשלה הייתי ממשיך לדקלם את המיתוסים…

כוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוסים קטן מאד. כתבתי בנושאים האלה ארבעה ספרים – המיתוס נשאר. אז אין סכנה, שאם אני דואג לאמת ההיסטורית, או אם יש לי מוטיבציה נוספת, אני אהרוס את המיתוס. אבל גם אם אני ארצה להרוס אותו מול המיתוס, אם הוא נשאר ברמה של הקהל הרחב – אין בו רע. אבל כשהוא נכנס לראשם של גנרלים הוא מתחיל להיות מזיק מאד. אם גנרל חושב שניצחנו במלחמת העצמאות בגלל אלוהים אז צריך לפטר אותו מיד. מצפים מגנרל שהוא יבין למה ניצחנו בכל מקום ומקום ולמה הפסדנו בכל מקום ומקום. כדאי לכתוב מאמר כזה כדי שהאנשים שמנהלים את העניינים יבינו איך דברים קורים במציאות ולא במיתוסים.

באר:  אבל התייחסת גם לדרך הראיה שלנו את האויב?

בר־און:  זה ודאי נכון. 'המעטים מול רבים' יוצר הנחה של זלזול באויב שהיא גם מזיקה. מה שאמרתי קודם אפשר לקרוא לו זלזול באויב. שאתה לא מדמיין שהאויב מסוגל לעשות לך. אתה לא נותן לו את הכבוד המגיע לו. ומיתוסים כמו 'מעטים מול רבים' יוצרים זלזול כזה.

באר:  ואז אנחנו מזלזלים גם ברצינות שלהם לגבי שלום. אם הם לא רציניים במלחמה אז הם לבטח לא רציניים גם בשלום?

בר־און: הזלזול שהערבים לא מסוגלים לשלום הוא לא מקור הצרה. מקור הצרה היא שהישראלים לא רוצים שלום. אחרי שניתחת הכל – יש ממשלה שבחר אותה העם. העם הזה בחר ממשלה שלא רוצה שלום. זה לא מעכשיו, זה כבר הרבה מאד שנים.

באר:  ולמה? יש לך הסבר?

בר־און:  זה נובע מזה שבמדינת ישראל הציבוריות, לפני שאתה זז, 50% יש להם נטייה לאשליות בעניין הזה. היהודים הדתיים – אלוהים שומר עלינו! המתנחלים. הרוסים לא מבינים בכלל מה העניין. הם רגילים למדינה שכובשת את קרים ואף אחד לא מצפצף אז למה לא אנחנו. עדות המזרח, לא כולם, הם בכל זאת מכילים אלמנט חזק מאד של אי-הבנת האויב, אי-הבנת המצב והשכלה נמוכה. כל זה ביחד זה 50% מהציבור. לפני שאתה זז יש לך יתרון לממשלה ימנית.

באר:  אם חוזרים למלחמת העצמאות והמיתוסים סביבה, אם היה בא לכאן חייזר, חוצן, או תושב ממקומות רחוקים, והוא היה לומד את הסיפור, האם הוא היה מופתע מתוצאות מלחמת העצמאות?

בר־און:  כן, בהחלט! אחרי הכל, אני נגד המילה ניסים. אבל כמילה פאתטית, כמטאפורה, זה בכל-זאת נס. איך 40 מיליון אנשים לא מצליחים, למרות שההנהגה שלהם רצתה והם רצו, למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. זה בכל-זאת פלא גדול.

באר:  כבן לדור הזה, שנלחם במלחמת העצמאות, כמעט כל מי שנשאל אותו מהדור הזה שהשתתף במלחמה, הוא יכעס אם תעמת אותו עם ביקורת על "המעטים מול רבים". למה אתה נוהג אחרת?

בר־און:  תפקידו של היסטוריון לספר מה שהוא מאמין קרה. המעשה שאני עושה הוא יד אחת נגד מיתוס חזק מאד. זה יכול לתקן קצת. ללמד אנשים. מה לומדים מההיסטוריה? לא נכון שלומדים מההיסטוריה. מההיסטוריה לומדים בעיקר לחשוב טוב. ללמד את הקורא, בעיקר את האליטות לחשוב טוב יותר ולהבין טוב יותר מה באמת קרה.

באר:  אמרת קודם שאתה חושב שהיסטוריונים וספרים לא משפיעים?

בר־און:  הם משפיעים לעתים רחוקות מאד. אני לא יכול לומר שכתבי הפילוסופים הצרפתים לא השפיעו על האליטה הצרפתית. הם השפיעו מאד. כמה שזה מגעיל להגיד את זה "מיין קאמף" השפיע מאד על העם הגרמני. יש סוג ספרים שבמצבים מסוימים יכולים לסחוף המונים. בד"כ המונים נסחפים מנאומים, לא מספרים, ודאי לא ספרי מחקר.

המושג מיתוס איננו לציין דבר שאינו אמת, אלא, דבר שלא צריך להוכיח שהוא אמת. וזה כוחו. הוא יכול לכלול בתוכו הרבה מאד חוויות אמיתיות. כל אחד מאיתנו שחיית את הל"ה, לא היה צריך להיות על הגבעה הזאת כדי להרגיש את זה. כשקראת את העיתונים של התקופה וראית את הדימוי הזה של 35 חבר'ה עם נשק לא טוב, עומדים מול מאות ערבים ונהרגים אחד, אחד, עד כלות הנפש, זו חוויה אמיתית. אתה לא עושה סיכומים שהיסטוריון עושה: מה פירוש הדבר ולמה זה קרה שמה? אז העוצמות האלה של המיתוס, שלא צריך להוכיח את האמיתות שלהם, אלא יש בהם אלמנט של חוויה, יהיו תמיד יותר חזקים מהמחקרים.

באר:  כמי שעבר את כל המסלול, אתה אופטימי או פסימי?

בר־און:  פסימי מאד.

באר:  למה?

בר־און:  אני רואה את עם ישראל, כדי להזיז אותו ממקומו – יש בשמאל מי שמקווים שכשיהיה כ"כ רע תשתנה המדיניות –  קודם לכל, גם אם יהיה רע, יש לנו כלכלה ועם שיודע לייצר חיים באופן יוצא מהכלל. אותו עם עצמו יוצא למלחמה עם ממשלה ימנית מטופשת. לא כ"כ קל להזיז את העם הזה ולהגיד לו שהוא הולך בדרך שהיא לא דרך.

 מה שיקרה לישראל זה לא שמחר טראמפ יעשה עלינו חרמות אלא שלא יעשו עלינו חרמות, ואז פתאום נתעורר יום אחד וכל העולם ישאל: איך נהיתה פה מדינה דו-לאומית, וצד אחד דופק את הצד השני? מצב כזה לא קיים בשום מקום בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. הוא לא יכול לקרות – שעם אחד שולט על עם שני במסגרת של מדינה אחת. מה שהאידיוטים האלה בממשלה עושים זה שהם  יוצרים פה מדינה דו לאומית. והם לא נבהלים מזה. זה אסון לא נורמאלי לעתידה של מדינת ישראל ולעתידם של ילדינו. אבל כדי להבין את זה צריך כנראה קהל אחר.

באר:  זה יכול להשתנות לדעתך?

בר־און:כאמור אני פסימי מפני שאני לא רואה איך זה משתנה. אבל אני גם אופטימי, כי אימי היתה אופטימית. אני מטבעי לא יכול לוותר על הרעיון שאנחנו בסוף נמשיך לחיות כאן. והראייה, שאנחנו חיים יפה מאד. פסימי, לא פסימי, אני אישית, ומשפחתי, וילדי ונכדי, חוץ מזה שאנחנו מצטערים שיש לנו ממשלה מטומטמת, אנחנו ממשיכים לחיות יפה מאד ומאושרים בחייהם. תראה, אני בן 88 – מותר לי כבר; קיוויתי שאני אזכה לשלום. אני כבר לא אזכה…

[1] מרדכי בר־און, בחיבורו "יחסי כוחות במציאות קרבית" מתוך "אל מול פני המלחמה החזקה", (אפי מלצר).

[2]  כך למשל, בדברי ההקדמה שכתב בן־גוריון לספרו של אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תש"י. וגם אצל דוד בן־גוריון, "בהילחם ישראל",  תל־אביב, תש"י, עמ' 3.

[3]  ארכיון המדינה, תיק א 7566/10

[4]  דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה". הוצאת ידיעות אחרונות.

לקריאה נוספת:

'מעטים מול רבים', נוסח מקוצר שפורסם בהארץ: לקריאת הפרק בעיתון 'הארץ'

העין השביעית: דמות הערבי בבטאוני מלחמת העצמאות

קרב משמר העמק, הסמג"ד סירב פקודה

מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות

דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה". הוצאת ידיעות אחרונות.

לצפייה נוספת:

יוטיוב: יזהר באר משוחח עם מורל'ה בר־און על 'מעטים מול רבים'

עמוד האש פרק 18

עמוד האש פרק 19

להאזנה מתוך האתר:

 

 

לא היינו נצרכים לחזור שוב אל הקסטל ולפרק המשך העוסק בשאלה מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני ותרם להכרעת המלחמה ב-1948, לולא מידע חדש, אשר יוצג כאן (חלק א' עלה ב-2 בדצמבר 2016).

לשאלה מי לחץ על ההדק והרג את מפקד הכוחות הערביים אין, כנראה, חשיבות היסטורית יוצאת דופן, אבל המידע שיובא כאן יכול להצביע על הדרך שבה מעוצבים הנרטיבים הלאומיים שלנו. מי קובע אמת ועובדות מהן וגרסתו של מי אינה נשמעת. דמות חדשה עם סיפור שונה לחלוטין מפציעה, כאילו משום מקום, ומבלבלת את סיפור המעשה. ואם לא די בכך, מובאת כאן טענה כי עבד אל קאדר לא נהרג בקרב אלא רק נפצע וכי אח"כ הוצא להורג בירייה בראשו. הקרב על הקסטל מתברר כאנדרלמוסיה רבתי בקרב הכוחות היהודים, כאסון צבאי, שהביא לבריחה מן ההר ולטבח כל הפצועים היהודים שנותרו מאחור. נשמע כאן על החיכוכים הקשים בין יחידות החי"ש והפלמ"ח עד כמעט מלחמת אחים ועל המאבק על הנרטיב ועל האתוס, שממשיך עד היום הזה, בשצף קצף, כאילו לא חלפו כבר שבעים שנה. הנה סיפור הקרב על הקסטל כפי שלא מופיע בהיסטוריוגראפיה הרשמית. וגם, איך כל הסיפור הזה מתקשר לפרשת החייל היורה מחברון, אליאור אזריה…

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

 

 

להאזנה בזרימה או להורדת קובץ הקול להאזנה (מומלץ):

קריינות נוספת: עדן לזנס

מוסיקה:

שיר הפלמח Leon Lishner and Friends

תמלול פרק 10- הקרב על הקסטל חלק ב', אז מי באמת הרג את עבד אל-קאדר?

לא היינו נצרכים לחזור שוב אל הקסטל ולפרק נוסף העוסק בשאלה מי הרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני, לולא המידע החדש אשר ברצוננו להציגו כאן. ולפני כן, צריך לעצור ולשאול האם זה בכלל חשוב מי לחץ על הדק הרובה שהרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני? התשובה שלי היא לא. אבל חשוב להתבונן כיצד מתקבעות אמיתות בתודעה הציבורית, כיצד נכתבת ההיסטוריה, האם ניתן בכלל להגיע לחקר האמת שנראית לרגע ברורה כל כך ורגע אחר כך חמקמקה עד בלתי מובנת? מי בעצם כותב את ההיסטוריה ומעצב את הידע שלנו עליה? מי קובע איך ייראו הנרטיבים הלאומיים שלנו? מי קובע אמת ועובדה מה הן? וגרסתו של מי אינה נשמעת.

שימו לב לתסבוכת שמתהווה לנגד אוזנינו ככל שאנו מעמיקים בבדיקת מיתוס הקרב על הקסטל, וללידתן של דמויות חדשות ונרטיבים חדשים בסיפור המעשה. האזינו/קראו שפטו ושתפו.

***

בפרק 5 שעלה לאוויר לפני כמה חודשים, עסקנו ביממה הגורלית שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 שנחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו האקראית של הגיבור הלאומי הפלסטיני עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. סיפרנו על דמותו של עבד אל-קאדר כאסטרטג מחונן ואליל המונים שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המשך המערכה. בפרק ההוא בדקנו גם מי ירה והרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני עם אורחנו דני רובינשטיין.

כל המקורות בצד היהודי מסכימים כי מותו של עבד אל-קאדר באותו יום גורלי היה אקראי לחלוטין והוא התרחש בתוך ערפל קרב שבו התערבבו הכוחות הלוחמים זה בזה. המפקד העליון של הכוחות הפלסטינים שניהל את הקרב עלה עם שניים מעוזריו על עמדה בקסטל שבה ישבו חיילים יהודיים, בחושבו שמדובר בחיילים בריטים שהצטרפו לכוחותיו. המגינים היהודיים מצידם סברו כי מדובר בתגבורת של הפלמ״ח, לה ציפו. מכאן התמונה הולכת ומסתבכת.

יעקב סלמן, סגן מפקד הקסטל מטעם גדוד מוריה של לכיש סיפר כי כשהבין שמדובר בערבים הורה ללוחם שלצידו רב סמל מאיר כרמיול לפתוח באש. כרמיול ירה והרג את עבד אל-קאדר מבלי שמי מהם ידע מלכתחילה דבר על זהותו. כרמיול שנהרג כמה שעות אחר כך על הקסטל לא נשאר לספר את סיפורו. הערבים שחרדו לגורל מפקדם הנעדר עלו על הקסטל באלפיהם. כבשו את ההר מידי היהודים והרגו ארבעים לוחמים. כל הפצועים שנותרו על ההר משנסוגו הכוחות היהודיים נטבחו על ידי הערבים. למחרת כבשו היהודים את ההר שוב לאחר שלוחמים הערבים נטשו אותו על מנת להשתתף בהלוויה של עבד אל-קאדר בירושלים. הגרסה הזאת שבה ושוחזרה בהזדמנויות שונות ועל ידי אנשים שונים. חיים ליברמן, שהיה חייל בן 16 בקרב על הקסטל, הוציא ב-2008 ספר בשם עשר שניות באפריל, על אותן שניות גורליות. בתוכנית שאלות אישיות סיפר ליעקב אגמון את גרסתו על הרגע החשוב ביותר בקרב על ירושלים.

הקלטה:

"שאלות אישיות, יעקב אגמון משוחח עם מחבר הספר עשר שניות באפריל, חיים ליברמן".

ליברמן: "הם הגיעו בשביל מאוד מאוד צר, ממש מתחת לעמדה שהייתה מעל המפקדה. שם היה דו-שיח עם מאיר כרמיול. הוא חשב שבאה תגבורות מהפלמ״ח, כי אנחנו היינו אמורים לקבל תגבורות מהפלמ״ח. היה ממש תחילתו של אור היום, הוא ראה שלושה אנשים, ומאחר שהמקום היה די חשוף, אז הוא פנה אליהם בסלנג של אותה תקופה ואמר, 'יא ג'מאע, תיק איט איזי, כאן יורים', כי ככה דיברו, אנחנו ככה דיברנו באותה תקופה. עבד אל קאדר אל-חוסייני, שהיה שם בין שלושת האנשים, לא כל כך ידע מה זה כאן יורים, אבל הוא ידע מה זה take it easy. והוא ענה לו באנגלית, Don't worry boys, it's OK. ואני שומע אותו צועק, ערבים, ערבים. אבל מאיר כרמיול, שהיה מעליו, דרך את הטומיגן שלו וירה באמצעי שהיה ביניהם. הוא היה יותר גדול, גם לבוש יותר יפה. זה היה עבד אל קאדר אל-חוסייני. הוא נהרג על המקום, נשכב לרוחב השביל. כל העסק הזה לקח עשר שניות".

***

יעקב סלמן, שהאריך חיים לאחר אותו קרב היסטורי, היה דמות ירושלמית מוכרת, ותקופה מסוימת אף כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים. הוא היה מקורב לעיתונאים ולהיסטוריונים, והרבה לשחזר בהרצאותיו את קורות הלילה ההוא. אתוס קרב הקסטל מתבסס בצורה כמעט בלעדית על עדותו של סלמן, ושל מפקדו מרדכי גזית, ושל חיים ליברמן, החייל שהעלה על הכתב את סיפור השניות הדרמטיות על הקאסטל באותה יממה גורלית בקרב על ירושלים. גרסה זו לסיפור המעשה נותרה עד היום הגרסה הדומיננטית, שעליה מחנכים דורות של ישראלים. גם השלט, הניצב באתר ההנצחה של הקאסטל, מציג את נקודת המבט היחידה הזו. האמנם זה מה שקרה בקסטל בלילה שבין 8 ל-9 באפריל 1948?

לא. כפי שתכף יתברר, דמות חדשה עם סיפור שונה לחלוטין הפציעה, כאילו משום מקום ובלבלה את היוצרות. לאחר שפרק א' על קרב הקסטל כבר עלה כאן לאוויר, נתקלתי בעדות של איש אחד, לוחם פלמ״ח בשם משה כצנלסון, שהשאיר מכתב לילדיו שנפתח במילים האלה:

"ילדים, אינני מבקש הרבה, רק לספר על עלילותיי במלחמת השחרור…"

במכתב טוען הפלמחניק כי בניגוד לסיפר המוכר על סלמן וכרמיול מהחי"ש הוא, הפלמחניק הלא מוכר, היה החייל שהרג את עבד אל-קאדר. כך לפחות קראתי באתר הנצחה נידח אחד בקריית טבעון, שהביא את סיפור המכתב של אותו משה כצנלסון.

האם מדובר בגחמה של אלמוני שביקש להשאיר לילדיו מסר של גבורה, סיפור שקשה לבדוק אותו באמת אחרי כל כך הרבה שנים מול הסיפר האחר והדומיננטי? ואולי אפשר להעלות על הדעת כי ממרחק השנים עדות כזו היא תוצאה של מה שקרוי תסמונת הזיכרון השגוי או של סינדרום זיכרונות מושתלים, המוכר בקרב פסיכולוגים, תובעי משטרה וגובי עדויות של ניצולי שואה למשל? ובכלל, האם יש לשאלה מי הרג את עבד אל-קאדר איזושהי חשיבות?

אבל העניינים כבר הסתבכו מבחינתי, והאמת העובדתית החלה להסתחרר מול עיניי הנדהמות. התברר כי מקורות נוספים תומכים דווקא בגרסתו של אותו כצנלסון להריגתו של עבד אל-קאדר. מי באמת לחץ על ההדק לא עניין אותי יותר. יותר מעניין היה לעקוב אחר דרך עיצובו של הסיפר, האמת ההיסטורית והעובדות, אם בכלל יש אפשרות לדבר על העבר בלשון עובדות. ם ביקשתי לנסות לדלות מידע משארי בשרו, ילדיו או אשתו, אם היא עדיין בחיים. צלצלתי לבית כצנלסון בקריאת טבעון. מן העבר השני ענה לי קול חזק וצרוד כשל חייל ותיק. הלו, מי זה?

משה כצנלסון? שאלתי בהפתעה.

אני בעצמי, איך אוכל לעזור לך? הקסטל? מה אתה נזכר עכשיו? הוא כמעט צעק עליי.

משה כצנלסון חי, אם כן, בריאותו איתנה ומוחו צלול. נפגשנו.

***

משה כצנלסון, שלום.

כצנלסון: שלום וברכה.

איך ומתי אתה מגיע לזירת ירושלים?

כצנלסון: "ישבתי בקיסריה, בפלי"ם, ויום אחד קראו לנו  ללוות את השיירות לירושלים. יצאנו כל לילה…".

כל לילה לפעולה אחרת?

כצנלסון: "לפעולה אחרת. קולוניה, סריס, נבי סמואל, איפה שאתה רוצה".

אתה ויורם קניוק במחלקה אחת בשלב הזה?

כצנלסון: "נכון. אנחנו כבשנו את הקסטל קודם.  כמעט בלי קרב. לא הייתה מלחמה בכלל. הערבים נסוגו, אנחנו נכנסנו לכפר ולפי השיטה המקובלת מסרנו את הכפר לחי"ש ירושלים, שיהיו חיל מצב.  שיתפסו את המקום".

מה היה ההבדל בין הפלמ״ח לחי"ש?

כצנלסון: "נו טוב, איך אגדיר לך את זה, זה עניין של לימודים, של איכות, ניסיון, ותק בקרבות.  בחי"ש היו אלטע זאכן, כל מיני גרוטאות של ירושלים, סליחה על הביטוי".

צילייגריים?

כצנלסון: "מן הג"א כזה. בשלב מסוים הגיעה אזעקה מחי"ש ירושלים, שישבה שם, איך קראו לו, נדמה לי, יעקב סלמן".

יעקב סלמן היה המפקד שם.

כצנלסון: "מפקד המקום של חי"ש ירושלים. הם צועקים לעזרה, רוצים סיוע. אנחנו הולכים לתפוס את העמדה שיעדו אותנו אליה. זה היה הבית הקיצוני ביותר בכפר לכיוון הכפר הערבי צובה.

"אני בא לשם ואני מוצא שם כיתה של חי"ש ירושלים, שבעה או עשרה איש. שלושה ברנים, אף אחד מהם לא עובד. כולם דפוקים. עבדך לוקח את הקת של הרובה האישי שלו, מוציא מהקת את המשמנת,  את המברשת,  את המשחולת, הכל, מנקה את ווסת הגזים של הברנים, כולם התחילו לעבוד. אז עזבתי את הרובה בצד והתחלתי לעבוד רק עם הברן".

אתה בעצם אומר שהמיומנות המקצועית של החי"ש הייתה ירודה מאוד?

כצנלסון: "אלה לא היו חיילים, אמרתי לך. אני מתבטא אולי לא יפה, אלטע זאכן, אבל זאת הייתה עובדה. זה היה החומר האנושי שהחזיק בקסטל. ארבע בבוקר, ביום השלישי שלנו שם בבניין הזה, אני יושב במשמרת ארבע בבוקר עם הברן, כמקובל בכפרים הערביים בסביבת ירושלים. אני יושב ליד גדר אבן כזאת, שהתמקמתי עליה עם הברן, ומסתכל. פתאום אני רואה שלוש דמויות.  יפות מאוד, כאפיות נהדרות, מרחפות ברוח, שמחה וששון".

ארבע בבוקר, זה לא חושך?

 כצנלסון: "בארבע בבוקר כבר התחיל להאיר היום. אני רואה את הדמויות עולות, אני מכוון את הברן לשם, בינתיים, אחד מהשלישייה צועק 'הלו בויז'…".

טענו שמישהו צעק משהו אחר.

כצנלסון: "אני לא יודע מי צעק לו משהו, אני לא שמעתי כלום.  שמעתי רק את הצעקות שלו 'הלו בויז'. אני לא עושה הרבה חכמות, ראיתי את הכאפיה, הרבצתי צרור. אחד נפל, שניים התקפלו ונעלמו. בדיעבד, אחד שהיה בעמדה שנייה, צפונית ממני,  שמע את היריות שלי, התעורר וראה את הדמויות האלה, אז הוא לקח רימון וזרק לשם.

"יותר מזה לא ידעתי כלום. עשר בבוקר, אני שוב בשמירה ואני מסתכל החוצה, וואללה, אלוהים, סרט אינדיאני. כל הגבעות, מסביב, מקולוניה ומצובה ומפה ומשם, מכל ההרים, מכל הגבעות שמסביב, הומה ערבים. עדרים שלמים. אני ניגש למפקד הכיתה, ששכב ישן בתוך הבית ואומר לו, הערבים מקיפים אותנו מכל הצדדים. אז הוא אומר לי 'באיזה מרחק?' אני אומר לו 'איזה ארבע מאות מטר. אז הוא אומר לי 'אז תרביץ'. והוא ממשיך לישון.  בינתיים הערבים התקרבו,  ואנחנו רואים אותם מתקרבים. הקשר בין העמדות, בין בית השייח, שהיה הנקודה הגבוהה ביותר, צפונית מאיתנו, שם הייתה עמדה של חי"ש ירושלים עם מקלע כבד. הקשר בין העמדות היה בצעקות. אנחנו צועקים לאחורנית 'מדוע אתם לא יורים, תירו כבר, לעזאזל!". לא היה עם מי לדבר.

אני כבר מעיר את כל החבר'ה שיושבים בחדר וישנים. 'קומו חבר'ה, יאללה. מתקפלים. אנחנו מוקפים ערבים מכל הכיוונים. ואנחנו מתחילים לזוז, ומתחילים לסגת דרך הכפר; כל הבתים עוד עומדים על תילם – רק אחר כך, בדיעבד, אחרי הכיבוש הנוסף, פוצצנו אותם. את כל הבתים שם.

"אז אנחנו נסוגים דרך הכפר, כשמכל זווית של בית, מכל חלון, מכל עמדה, מכל חור, יורים עלינו. מכל הצדדים. אני מתחיל לרוץ למטה, בדרך אני פוגש חייל פצוע ששוכב שם, לא יכול לזוז, חתך ברגל. אני עם הרובה שלי האישי, איך עוזבים רובה אישי? אסור! והברן. ואני לוקח את שני הכלים האלה, ואת החייל הפצוע על הגב, ואנחנו רצים למטה. מבשרת ירושלים, משם יורים עלינו, וואי וואי וואי. משם יורים עלינו הערבים, ומפה מהקסטל יורים עלינו ומשם יורים עלינו מכל צד יורים עלינו. ואנחנו רצים בין הכדורים ופוגשים אותנו שלושה בוסים שלי, של הפלמ״ח. בני מהרשק,  יוסף טבנקין ויצחק רבין. אז הם אומרים לי, הרגת את עבדול קאדר אל חוסייני, כל הכבוד! לא רוצה מכם כלום, לא רוצה מדליה, לא רוצה כלום. תנו לי רק זוג נעליים, נעל הצנחנים האלה עם הקרפ".

כשהם אמרו לך, 'הרגת את עבד אל-קאדר אל-חוסייני', איך הם ידעו? שזה הוא?

כצנלסון: "זה אני מסיק בדיעבד. כי ברגע שהוא מת, החבר'ה של חי"ש ירושלים הוציאו לו את הניירות מהכיס. הם מסרו את זה למי שצריך למסור את זה, ושמה גילו שמי שכתוב שם היה עבד אל-קאדר אל חוסייני". .

אבל איך הם ידעו שאתה ירית בו?

כצנלסון: "המילה הסתובבה, מה אני יודע?…"

יכול להיות שהם שמעו את זה מסלמן ואנשיו?

כצנלסון: "אני לא יודע."

מה המרחק בין המבנה שבו אתה יושב למבנה הפיקוד של סלמן?

כצנלסון: "30-40 מטר".

ויש ביניכם תקשורת?

כצנלסון: "בצעקות".

 אתה לא שומע לפני זה יריות?

 כצנלסון: "שום דבר. ערבים רק התחילו להתקרב, ראיתי אותם על הגבעות מסביב, אבל הם לא הגיעו לטווח ירי".

אחרי שירית, ירו עליו עוד אנשים?

כצנלסון: "לא שאני יודע".

היית שומע, אם היו יריות?

כצנלסון: "אם היו יריות הייתי שומע… חוץ מזה, אני הרי נכנסתי לתוך המבנה שבו התגוררנו כדי להעיר את החבר'ה".

יכול להיות שבזמן הזה ירו ולא שמעת?

כצנלסון: "לא, אני לא מאמין".

אבל זרקו רימון, אתה אומר?

כצנלסון: "הבחור שישב בעמדה על ידי זרק רימון".

יכול להיות שמישהו ירה לפניך או בזמן שאתה יירית ולא ידעת?

כצנלסון: "לא".

אז בוא תסביר לי איך קרה הדבר המופלא הזה, שבהיסטוריה הכתובה והרשמית שני אנשים אחראים להריגתו של חוסייני, יעקב סלמן ומאיר כרמיול?

כצנלסון: "לא היה קשר ביניהם בכלל. סלמן ישב בבית השייח', וכרמיול ישב בבית אחר".

יכול להיות שברגע ההוא הם היו יחד?

כצנלסון: "לא".

יש לך יש הסבר לזה?

כצנלסון: "יש לי הסבר. זאת היתה מלחמת יוקרה בין הפלמ״ח ובין חי"ש ירושלים. אני יריתי בו. הוא נפל על יד כרמיול, כיוון שהוא עלה על העמדה שלו, לא על שלי וכרמיול הלך והוציא לו את הניירות מהכיס ומסר אותן לסלמן. מזה הם עשו את הדייסה הזאת שחי"ש ירושלים הרג אותו. זו מלחמת יוקרה. הם רצו את הכבוד; אנחנו הרגנו את עבדול קאדר".

אני מבין, אבל בכל זאת, הפלמ״ח היא יחידת העילית. בין ראשיה יצחק רבין ואנשים רציניים שהפכו בהמשך להנהגת המדינה. יש להם בוודאי שליטה על כתיבת ההיסטוריה, אז איך הם לא דאגו לתת לפלמ״ח את הכבוד המגיע לו, אם אפשר לקרוא לזה ככה?

כצנלסון: "אתה מדבר על אנשים שאין לי שום קשר איתם. אין לי הסבר, איך אני יכול להסביר"?

באו לראיין אותך בנושא לספר הפלמ״ח, למשל?

כצנלסון: "לא. ברור, שההיסטוריה נכתבת בצורה מאוד סלקטיבית, אין לי שליטה על זה".

יש עוד מיתוס שהשתרש בהיסטוריוזופיה של המלחמה והוא שבאותה נסיגה מהקסטל באותו לילה בא לידי ביטוי ערך צה"לי מוביל, סביב הקריאה "הטוראים לסגת, המפקדים לחפות"?

כצנלסון: "אני יודע למה אתה שואל. לא היו דברים מעולם. לא בזמני".

טוענים שאלפסי אמר את זה.

כצנלסון: "אתה שמעת את זה? אני הייתי שם ולא שמעתי את זה".

כשאנחנו מדברים על עובדות היסטוריות, אנחנו לוקחים בחשבון שיכול להיות שאתה היית בנקודה מסוימת ולא שמעת מה שהיה 30 מטר או 40 מטר שמאלה או ימינה. אז אני שואל, אם עולה בדעתך אפשרות שהיה דבר כזה ולא שמעת?

כצנלסון: "הכל יכול להיות. אבל אני לא שמעתי".

אתה טוען שהחי"ש נסוגו ראשונים מהקסטל?

כצנלסון: "הם לא נסוגו, הם ברחו. אנחנו צעקנו לעמדה האחורית 'למה אתם לא יורים, נבלות?' כשלא היה כבר עם מי לדבר. הם ברחו כבר. בלי להגיד שהם נסוגים ולגלות לנו שהם נסוגים ואנחנו נשארים בלי גב. שאין מאחורינו כלום. ככה זה היה".

בעצם אתה טוען שהחי"ש נטשו את הקסטל?

כצנלסון: "בוקר טוב, אליהו. ממקור ראשון אני מודיע לך את זה".

למה לא כותבים את זה בהיסטוריה?

כצנלסון: "למה לא כותבים, גם על זה אני אחראי?"

בסערת הקרב, בסערת המלחמה, אני מבין, אבל אחרי שעבר זמן, לא הייתה לך איזו תחושה שאתה רוצה לתת עדות שתסייע לתקן את ההיסטוריה של המלחמה לפי העובדות שאתה מכיר?

כצנלסון: "אין לי שאיפות או יומרות להציג את הדברים האלה. אני צנוע. אני יושב לי בפינה, שיעזבו אותי לנפשי, אני לא רוצה לבלבל את המוח. לא רוצה להתעסק עם זה. ביקרתי פעם בבית הפלמ״ח, חיפשתי בספרים שם את מה שקרה במלחמת השחרור, על הספינות ועל האונייה שהטבענו, ועל שלושה ביקורים שלי בביירות בזמן המלחמה. כלום".

כשאומר לך רבין, אתה הרגת, אתה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ידעת מיהו חוסייני?

כצנלסון: "לא. אולי שמעתי את השם אבל זה לא אמר לי כלום. לימים הבנתי".

כשידעת על עבד אל-קאדר אל-חוסייני ומי הוא היה זה עשה לך משהו?

כצנלסון: "אמר לי היסטוריון צבאי, שבעקבות המקרה שלי, שהרגתי את עבד אל-קאדר, פני המלחמה השתנו. כל שיווי המשקל של המלחמה הזאת השתנה לחלוטין. הקערה התהפכה".

בעצם מישהו יכול להגיד שאם מה שאתה מתאר הוא מדויק, אז הלחיצה שלך על ההדק באותו יום, באותו לילה…

כצנלסון: "שינתה את פני המלחמה. היא הובילה ודחפה להכרעה. הוא היה מפקד כל הכוחות הערביים באזור ירושלים והסביבה".

לא מפריע לך שסלמן "לקח את הכבוד"?

כצנלסון: "ביקרתי בקסטל כמה פעמים כאזרח, ואני רואה שלט 'עמותת הקסטל, יעקב סלמן'. אמרתי, ינעל אבוק, אתה ברחת מפה, מה אתה עושה? איפה הכבוד שלך? חתיכת…, אני לא רוצה להגיד מילה לא יפה, אבל היא כמעט נפלטה לי. הוא ברח כמו עכבר, עם הזנב בין הרגליים ולא אמר מילה. מכל הכיוונים, מצפון, מדרום, מזרח, מערב הקיפו אותנו ואנחנו צועקים לעמדה האחורית שיש לה מקלע כבד 'תרביצו!' דבר אל הלמפה. אתה רוצה שאני אשמור עכשיו על הכבוד שלו? זה שהוא רב איתי עכשיו על הכבוד, מי הרג את עבדול קאדר, כרמיול או אני?"

 גרסתו של משה כצנלסון נתמכת, כמסתבר, בשתי עדויות לפחות; רבים רואים בספרו של יורם קניוק, תש"ח (הוצאת ידיעות אחרונות, 2010) כספרו הטוב ביותר, או אחד הטובים. בספר מרכז קניוק את חוויותיו כלוחם בגזרת ירושלים ב-48', בין השאר על הקסטל, לצידו של כצנלסון.

קניוק מתאר: "… ואני מבחין בכאפיה מהודרת מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב, ומשה צועק, תראו את זה, יעני רודולף ולנטינו, והבוק  ג'ונס עם הכאפיה צועק אלינו באנגלית:

הלו בויס! ואנחנו לא כל כך מבינים מדוע צועקים עלינו באנגלית" (שם, 56).

והוא ממשיך ומספר:  "… ומשה פוגע בוולנטינו. ממש כשההוא מבין ששגה ושולף אקדח לירות לעברנו"

בספרו התיעודי על הקרבות בירושלים "ירושלים לא נפלה – 1948", מחזק הסופר, ההיסטוריון והעיתונאי, עמוס אילון, אף הוא, את הגרסה של כצנלסון:

"עבדול קאדר אל-חוסייני מת… בחור בשם כצנלסון הרגו בקרב על הקסטל. הבחור התמים לא ידע כלל את מי הרג באותו מדרון תלול ומסולע המשתפע מן הקסטל דרומה, לעבר סובה, קן הנשרים שבכיוון בית לחם…"

בין הפלמ"ח והחי"ש היו הבדלים פוליטיים, אידיאולוגיים ומקצועיים ניכרים. אנשי החי"ש באו מן הזרם המרכזי של הציונות, מפא"י, הציונים הכלליים, הפועל המזרחי ובלתי-מזדהים מפלגתית. אנשי הפלמ"ח השתייכו לשמאל הציוני סוציאליסטי – מפ"ם ואחדות העבודה. הפלמ"ח החזיק באתוס של גבורה, רעות ואחוות לוחמים שטופחו בהווי צבעוני של קומזיצים, גניבת תרנגולות וילקוט הכזבים.

 בני מהרשק, שחיכה עם יצחק רבין לכצנלסון וחבריו ברדתם מן הקסטל, היה פוליטרוק הפלמ"ח, שדאג לטיפוח האתוסים והתודעה הפוליטית של הפלמ"חניקים. לחי"ש לא היה מנהיג אידיאולוגי – פוליטרוק, לא היה אתוס מאחד ולא סיפורי עלילות שסופרו סביב המדורה. אנשי החי"ש, היו חיילים פחות מקצועיים, חלקם עולים חדשים או חיילים מבוגרים ולא מאומנים דיים. הם היו אנשים שעבדו לפרנסתם, חלקם נשואים ובעלי משפחות. אנשי החי"ש היו טרודים בטרדות פרנסה והשירות הצבאי לא היה מרכזי מבחינתם.  

אנשי הפלמ"ח לעומתם, חיו חיים קולקטיביים, בדרך כלל התפרנסו על סמך עבודה בקיבוצים והם היו משוחררים, יחסית מטרדות פרנסה פרטיות.

הפלמ"ח טיפח תודעה היסטורית, תיעד את הקרבות הרבים שניהל, ומשורריו, חיים גורי וחיים חפר הנציחו את עלילותיו כל חייהם.

מפקדי הפלמ"ח היו צעירים מאוד, שובבים, רבי תושיה וכושר אילתור. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, היה בן 30 בסה"כ, ב-1948. מפקדי החי"ש היו מבוגרים, ותיקי הצבא הבריטי. הם חונכו על סדר ותכנון בסגנון בריטי וסלדו מהפרטיזניות והאילתור של הפלמ"חניקים.

לסיכום, אפשר לומר שהפלמ"ח היה כוח פורץ, כובש ומבריק, מושא להערצה וגאה עד יהיר. החי"ש היה אפור ושקט. הפלמ"ח נתפס ככוח איכותי ומובחר שבא "להציל את המצב" אך אינו נשאר בשטח לאחר הכיבוש ואינו נושא בנטל הפעולה האפורה, השוחקת וחסרת התהילה של האחזקה בשטח הכבוש, משימה שהותיר לחי"ש.

על רקע הדברים הללו תפס החי"ש את הקסטל לאחר שנכבש בראשונה על ידי הפלמ"ח. עם לוחמי החי"ש נשארה כיתה אחת של הפלמ"ח, שאליה השתייכו משה כצנלסון ויורם קניוק.

החיכוכים בין שתי היחידות התגלעו מהרגע הראשון ולא הסתיימו, לא תאמינו – עד היום הזה.

 בספר "מוריה בירושלים בתש"ח – גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים" מתאר מאיר אביזוהר את שורשי המתח בין היחידות בימי הקרב על הקסטל. להלן בקיצורים הכרחיים:

"…יעקב סלמן (כזכור, סגן מפקד הפלוגה מהחי"ש), נכנס לקסטל, שזה עתה נכבש וביקש את "רעננה" ממפקדי פלמ"ח הראל להישאר אתו שעה-שעתיים, עד שהכוח שקיבל את הקסטל להחזקתו יתארגן להגנת המקום. "אין לי זמן," נענה. "בינתיים התחיל היום להאיר ויחידת הפלמ"ח התקפלה במהירות פנטסטית. "רעננה" השאיר כיתה אחת מאנשיו (כצנלסון, קניוק ואנשיו, אני מוסיף במרכאות) ואמר לסלמן, כי הוא עושה זאת "למקרה שיהיו בעיות." "אני זוכר היטב שאמירה זו, שפירושה היה כי לא סומכים עלינו, הרגיזה אותי מאוד," סיכם סלמן."

וזה  בדיוק, מה שסיפר לי כצנלסון מהזווית שלו. בפלמ"ח זלזלו בכושר הצבאי של אנשי החי"ש וביכולת שלהם לתפקד תחת אש.

בספרו תש"ח מצטט יורם קניוק את מפקד הכיתה שלו מהפלמ"ח שמזהיר את חייליו בנוגע לחי"שניקים: "יש לשמור על החיילים הירושלמים כי הם עדיין לא ראו אש חיה ואולי יברחו."

 למרות מותו של עבד אל קאדר, הקרב על הקסטל באותה יממה הסתיים בקטסטרופה צבאית מבחינת הכוחות היהודיים. כארבעים חיילים, רבים מהם פצועים, נטבחו. השאר נסוגו.

מבחינת ניהול הקרב-נתגלו פגמים רבים בפיקוד. היו הוראות סותרות ולא היה פיקוד אחיד. אנשי החי"ש העלו האשמות כבדות נגד הפלמ"ח ונגד מפקדיו, שלא קראו נכון את זירת הקרב, לא שלחו תיגבורות לאנשי החי"ש על ההר ולבסוף שלחו באיחור יחידה קטנה למשימה שרובם לא חזרו ממנה.

מי שעשוי לחשוב שהקרב על התודעה בין אנשי הפלמ"ח והחי"ש הסתיים ב-1948 טועה בהחלט. ב 14 בנובמבר 1995, 10 ימים לאחר רצח יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל של הפלמ"ח בזמן הקרבות על פריצת הדרך ירושלים, נרשמה, למרבה האירוניה, במשרדי רשם העמותות עמותה חדשה – עמותת גדוד ותיקי גדוד מוריה של החי"ש.

נדמה כי אחת ממטרותיה של העמותה היא ללחום את שימור הנרטיב ההיסטורי של החי"ש. מצאתי שם דו"ח של גדוד מוריה של החי"ש על קרב הקסטל שהוגש למחוז. לפני הקרב נרשמה אזהרה: "האנשים אינם מאומנים." האויב, לעומת זאת, מצטייר בדו"ח כמאורגן ומחומש כהלכה, ונתון לפיקוד מיומן.

על פי אותו דו"ח כיתת הפלמ"ח, של כצנלסון, קניוק וחבריהם, שצורפה לאנשי החי"ש הוצבה במשלט הדרום-מערבי, והוחלפה מדי 24 שעות, דבר שעורר קנאה בקרב אנשי החי"ש, אשר לא הוחלפו למחרת ולא כעבור שבוע ויותר. גם בכלכלה וגם בתחמושת היה יתרון ברור לפלמ"ח.
חילופי הדברים הקשים בין "רעננה", מהפלמ"ח ויעקב סלמן מהחי"ש משקפים את תפיסת התפקיד השונה שלהם, שהותירה פתח לאי-הבנות קשות.        

ספר החי"ש מתאר במילים קשות את יחס הפיקוד האזורי של הפלמ"ח למצוקתם על הקסטל:

הכוח שהגיע לקסטל מנה שישים אנשי פלוגה א' של גדוד "מוריה". איש לא יוכל לגזול מהם את תפארת עמידתם, איש לא יוכל לפצותם על אבידותיהם, ואיש גם לא יוכל לשכך את זעמם על מה שנתפס בעיניהם כהפקרתם, כאשר בקשותיהם החוזרות ונשנות לתגבורת לא התמלאו. לא נמצאה שפה משותפת, לא התקיים אמון הדדי, ונתק זה היה הרה אסון.

כך מתוארים הדברים במהלך הנסיגה מהקסטל:

"…. סלמן וההולכים אחריו, קרוב לארבעים מספרם, עשו חניית ביניים קצרה בנחלת-יצחק והגיעו לפנות ערב לקריית-ענבים. שם נקרא סלמן אל מג"ד הפלמ"ח יוסף ("יוספלה") טבנקין, וזה שאלו: "למה נסוגות?" סלמן השיב: "חתיכת נבלה, מדוע לא שלחת תגבורת? לא האמנת לנו? למה עשית זאת? היה לי חשק להוריד לו סטירה. התקדמתי לעברו," העיד סלמן.

על הקטסטרופה הצבאית שהתרחשה על הקסטל יכול להעיד מכתבו של המ"פ מנחם ריצמן לאחיו, שנכתב שלושה ימים אחרי הנסיגה:

"…מי נותן את הדין על כך? מי יישפט בגלל ארבעים הבחורים שאבדו? מי?!"

***

למעשה, קרב הקסטל לא הסתיים עד היום והוא נמשך במלוא עוזו, בדרכים שונות. נקפוץ 64 שנים קדימה. הנה, בקיצורים הכרחיים, התכתבות בין  ד"ר דני פרימן, בשם עמותת ותיקי גדוד מוריה, לנטע גורביץ', העורכת הראשית של ידיעות ספרים, בעניין הספר תש"ח של יורם קניוק.

19 בפברואר, 2012
שלום גב' נטע גורביץ,
לאחר שקראתי את תש"ח, של יורם קניוק, הרשיני נא לשאול אם אתם גם מוודאים שהפרטים על האירועים אכן נכונים ?
יורם קניוק כותב כי…." אני מבחין בכאפייה מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב….." (והתיאור ממשיך וטוען שהאיש היה עבד אל-קאדר אל חוסייני.
כל התיאור הנ"ל הוא המצאה של הכותב ואין לו כל קשר עם המציאות כי האמת היא, שההתקפה של מאות הערבים הייתה על מנת לקחת את גופתו של עבד אל-קאדר אל חוסייני שנהרג עם עלות השחר של אותו יום. הרבה שעות לפני אותה התקפה נהרג עבד אל-קאדר ע"י חייל שכינויו היה "קרמיול" , מגדוד מוריה של חטיבת עציוני.

אני מפנה אותך לספר המתאר את האירוע שבו נהרג עבד אל-קאדר בדייקנות, ונכתב ע"י חיים ליברמן שהיה ביחידת הקשר של חטיבה 6. שם הספר: "עשר שניות באפריל" בהוצאת דיונון.

צר לי על הפגיעה באנשים שנהרגו בקרב הזה לפי תיאורו ה"דמיוני" של יורם קניוק.

בכבוד רב
דר' דני פרימן

20 בפברואר 2012
ד"ר פרימן היקר
קראתי בעניין רב את מכתבך ואני מבינה היטב את הטענה שאתה מעלה. עם זאת, תש"ח הוא ספר סיפורת, שאמנם מבוסס על אירועים מציאותיים אבל נוטל לעצמו את החירות האמנותית שהיא מיניה וביה אבן היסוד של היצירה הספרותית, ומערב מציאות ובדיה בטקסט שאין לו כל כוונה ושאינו מתיימר להוות תיעוד היסטורי מדויק או מחייב. עמדה זו של הטקסט ברורה הן מעצם הז'אנר שבו נכתב, והן מנוסחת בבירור על ידי הסופר עצמו. בכל מקרה אני מקווה שתוכל להבין שאין בהם כל כוונה לפגוע בזכר הנופלים.
בכבוד רב,
נטע גורביץ

והוא עונה לה שוב:

‏26 בפברואר, 2012
שלום גב' נטע גורביץ,
אני מודה לך מאד על תשומת הלב ועל שהגבת לדברים שכתבתי.
הסתבר לי, כי יורם קניוק דיבר עם חיים ליברמן שכתב את הספר "עשר שניות באפריל" שאותו הזכרתי. לכן, "איבוד הזיכרון" של מר יורם קניוק הוא תירוץ שמאפשר לו לבחור מה הוא רוצה לפרסם ומה להסתיר .
טענותי הן בנוגע לגישה הניהיליסטית שלו שמשתמעת כחוסר כבוד לאנשים שאכן הרגו את עבד אל-קאדר אל חוסייני לפני עלות השחר של אותו יום.
אכן, הסיפור הציני של מר קניוק על הקרב בצהרי אותו יום על דמות "עטורה "… בכפיה מהודרת, מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב, ומשה צועק תראו את זה, יעני רודולף ולנטינו והבוק ג'ונס צועק באנגלית hello boys…. , נשמע בלתי אמין. הרי שתי מילים אלו הן שעבד אל-קאדר אמר ל"קרמיול" לפני שקרמיול ירה בו.
הביטוי הנ"ל באנגלית מוכיח כי מר קניוק זכר את הסיפור האמיתי של חיים ליברמן; לכן, הסיפור ה"מקושקש" הוא זלזול ב"קרמיול" וחבריו, שלאחר מכן נהרגו עת צבאותיו של עבד אל-קאדר הסתערו כדי לקחת את גופתו.
לצערי, כתיבתו של מר קניוק גורמת לילדי ולנכדי, להאמין לסיפורת מעוותת וניהיליסטית של הספר "תש"ח" שמקנה מורשת מוטעית לדורות הבאים…
משום מה בחר קניוק לעוות את האירועים הקשים והחשובים ב"קשקוש" על רודולף ולנטינו ועל איזה משה חסר דמות שירה בו….
בברכה
דני פרימן

***

אם חשבנו שבכך מתמצה קרב הגרסאות על מה שאירע באמת על הקסטל ב-1948, מצטרפת לחגיגה גרסה נוספת ודרמטית, שיש בה גם מימד אקטואלי. ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין מספר, ברשימה במעריב מיום 15.5.2016, על עדות חדשה, שלדבריו גבה ישירות ממיודענו יעקב סלמן, סגן מפקד הקסטל מטעם החי"ש, ובה נאמר כי עבד אל קאדר, רק נפצע בקרב וכי הוצא להורג על ידי סלמן אחרי שנשבה.

אומר מילשטיין:

"… כששמע סלמן את חילופי הדברים צעק: "מאיר! אלה ערבים!". קרמיול כבר הבין זאת וירה צרור מהתת־מקלע שבידו.

עבד אל–קאדר נפגע ונפל, ועוזריו ברחו " “water, water,התחנן הפצוע. סלמן העיד באוזני כותב שורות אלה שהוא הצמיד אקדח לרקתו ושאחד המפקדים אמר לו לא לחסל אותו לעיני כולם, אלא בצד. סלמן גרר את הפצוע הצדה וירה בראשו."

הגרסה הדרמטית הזאת של אורי מילשטיין יכולה להאיר את פני קרבות הקסטל באור שונה וגם טבח הפצועים היהודיים בידי הערבים יכול להתפרש כנקמה על חיסולו, לכאורה, של עבד אל קאדר אל חוסייני, הפצוע. אלא שלגרסת מילשטיין לא מצאתי אישוש ממקור נוסף, ואילו העד סלמן, שעל עדותו, לכאורה, מבסס מילשטיין את דבריו, לא יכול לאמת את הדברים כיוון שכבר הלך לעולמו.

אפשר ורצוי בכל אופן להתייחס בחשדנות לגרסה זו גם בגלל מה שנראה כמוטיבציית יתר של ההיסטוריון לייצר אג'נדה פוליטית. יעיד על כך, יותר מכל אחד אחר אורי מילשטיין בעצמו, שמסיים את מאמרו במילים אליה:

איש מחברי האליטה ששלטו בישראל עשרות שנים לא התרגש מכך שעבד אל־קאדר אל–חוסייני נורה בראשו בעודו פצוע ומתחנן למים. כדאי לילדיהם ולנכדיהם לזכור זאת עתה בדיונים על הסמל החובש מחברון, (אליאור אזריה).

הנה אנו למדים שקרב הקסטל לא היה סתם עוד אירוע נשכח מהעבר הרחוק וכי הוא עניין אקטואלי לחלוטין, שחי ופועם – ממשיך לטפח יצרים, וגורם לאנשים שונים להילחם זה בזה על הנרטיב, על הזיכרון ועל המשמעות, כאילו לא חלפו כבר קרוב לשבעים שנה.

אי אפשר שלא להזכיר בעניין זה את ההתגייסות הכמעט לא תאמן של ותיקי הפלמ"ח שעדיין חיים, שראינו לאחרונה נגד ההחלטה הממשלתית להנציח את שמו של רחבעם זאבי בכביש שער הגיא, לרגלי הקסטל, שעליו לחמו אנשי הפלמ"ח ב-48' ועליו הקיזו את דמם. זאבי, הם זוכרים ומסים להזכיר, לא נלחם איתם בשער הגיא.

אז גרסתו של מי אמינה יותר, זו של סלמן ואנשי החי"ש, שטענו כי הם אלה שהרגו את המפקד העליון של הערבים, והשפיעו בכך באופן מכריע על הקרב על ירושלים ועל גורל הארץ כולה. או זו של כצנלסון, קניוק ועמוס איילון, שהעמיסו את האחריות ואת התהילה על גבו של כצנלסון, הפלמחניק מקרית טבעון? והאם אפשר להקנות אמינות לגרסתו של אורי מילשטיין, שעבד אל קאדר נרצח בדם קר, בעודו פצוע?

אחרי ששמעתי, וקראתי את כל העדויות ואת החומר הנלווה, אני בטוח פחות באפשרות לענות על השאלה הזאת תשובה החלטית. יורם קניוק, עצמו, היטיב לתאר את חמקמקותה של האמת ואת שבירות הזיכרון בתודעתם של גיבורי העבר, בספרו תש"ח:

"האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואולי חלמתי את הכול. אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה, היה או לא היה, כך או אחרת…"

אומרים כי בזמנו, טען נפוליון כי "ההיסטוריה היא מסכת של שקרים המוסכמים על כולם". אפשר להוסיף על כך, שלפעמים יתכנו יותר משקר אחד ויותר מאמת אחת, שקשה יהיה להסכים עליהן. ובהעדר הוכחות חותכות, המדריך היחיד שנותר לנו הוא האינטואיציה, השכל הישר וחוש הביקורת. ישפטו כל אחד ואחת מה קרה באמת על הקסטל באפריל 1948, כמיטב יכולתם. 

***

 מכתב שהתקבל ממנהל אתר הקסטל בעקבות שידור הפרק:

אפריל 2021

 יזהר שלום,
אני שמח לבשר לך שאתר הקסטל שינה את פניו ללא היכר בשנים האחרונות ונעשה ניסיון לאזן בנושא ההנצחה והנרטיב של החי"ש והפלמ"ח.
אני באופן אישי חולק עליך בנושא השליטה על הזיכרון אבל זה לא המקום להתדיין בו.
אני מזמין אותך לביקור באתר המחודש.
ארנון רזניצקי
מנהל אתר לאומי הקסטל.

להאזנה נוספת:

[פרות קדושות] פרק 5. הקרב על הקסטל – מי הרג את עבד אל-קאדר? (חלק א')

 

לצפייה נוספת:

מי הרג את עבד אל קאדר? – אולפן שישי בעקבות פרק 10 בפרות קדושות

לקריאה נוספת:

קרב הקסטל לפי הרשות לגנים לאומיים

להאזנה דרך האתר:

היממה שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 נחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו של הגיבור הלאומי הפלסטיני, עבד אל קאדר אל חוסייני, בקרב על הקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. ספר חדש שעומד לצאת בקרוב מתמקד כולו ביממה האחת הזו ובנרטיבים השונים שהתעצבו בזיכרון של שני העמים. אורחנו הפעם הוא הסופר והעיתונאי, דני רובינשטיין, מחבר הספר, שערך מחקר מקיף, שהתבסס על מקורות ערבים, שלא היו מוכרים, ברובם, לקורא הישראלי. הוא יציג כאן את דמותו של עבד אל קאדר כאסטרטג מחונן ואליל המונים שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המערכה.

מי ירה והרג את עבד אל קאדר אל חוסייני? האם היורה היה חייל יהודי, ששעות אחדות אחר כך נהרג בעצמו בקרב על הקסטל, כפי שמספרת ההיסטוריה העברית של תש"ח?
או שמא היה זה משתף פעולה פלסטיני, שלימים ערפאת שלח מתנקשים לחסלו, כפי שגורס מיתוס פלסטיני נפוץ?

האזינו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

להאזנה דרך האתר:

 

תמלול הפרק "הקרב על הקסטל מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני" חלק א'. עם אורחנו העיתונאי והסופר דני רובינשטיין.

היממה שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 נחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו של הגיבור הלאומי הפלסטיני עבד אל קאדר אל חוסייני בקרב על הקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. ספר חדש שעומד לצאת בקרוב מתמקד כולו ביממה האחת הזו ובנרטיבים השונים שהתעצבו בזיכרון של שני העמים. אורחנו הפעם הוא הסופר והעיתונאי דני רובינשטיין, מחבר הספר, שערך מחקר מקיף שהתבסס על מקורות ערבים שלא היו מוכרים ברובם לקורא הישראלי. הוא יציג כאן את דמותו של עבד אל קאדר כאסטרטג מחונן שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המערכה כולה. מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני? האם היורה היה משתף פעולה פלסטיני, שלימים ערפת שלח מתנקשים לחסלו, כפי שגורס מיתוס פלסטיני? או שמה היה זה חייל יהודי, ששעות אחדות אחר כך נהרג בעצמו בקרב על הקסטל, כפי שמספר את ההיסטוריה העברית של תש"ח?

דני שלום,

שלום רב.

אתה מעורב בסיקור הנעשה בשטחים כמעט מאז 1967. כתבת כמה ספרים על הקונפליקט, כתבת ספר על ערפת על הפליטות…

דני רובינשטיין: "על הפליטים על התפיסה של הפלסטין מה זה זכות השיבה, מה הם רוצים, האם הם באמת רוצים לחזור? וגם ספר על גוש אמונים".

 בספר הנוכחי אתה מתמקד ביום אחד ב-1948. למה אותו יום?

"ביממה הזאת היו שלושה אירועים קטסטרופאליים, מבחינת הערבים, מאוד דרמטיים. הקרב בקסטל שבו נהרג עבד אל קאדר אל חוסייני, שהיה, אני לא יודע איך לקרוא לזה, הטרומפלדור שלהם. כמה שעות אחר כך היה דיר יאסין, שאנחנו יודעים מה הוא גרם. וממש באותו יום היה קרב במשמר העמק שבו חוסל קאוקג'י וחוסלה חזית הצפון. כל המפלות האלה התרחשו ביממה שבין 8 ו-9 באפריל. היממה הזאת, אפשר להגיד חרצה את גורל המלחמה מבחינת הפלסטינים. אחרי זה הייתה מפולת כללית, עם כמה הצלחות ערביות, אבל בסך הכל טבריה, וצפת, וחיפה, ויפו, הכל נפל.

"היתה לי הזדמנות לכתוב על איש אחד, עבד אל קאדר אל חוסייני שבדור שלי הוא היה איש מאוד מוכר".

מיתוס?

"הוא היה מיתוס והוא היה אליל. כמובן שמותו עשה הרבה יותר מזה, בנה סביבו מין מיתוס אלילי, אפשר לומר".

מה עשה אותו אליל בעיני הערבים?

"קודם לכל, הוא היה בן משפחה אצילה, מיוחסת. בדרך כלל יש הרבה ספרים של ערבים, יש אפילו ספר  שמונה את כל אלה שנלחמו ב-36', עשרת אלפים איש, רובם בני פלאחים והשכבות העממיות והעניות של הערים. פתאום בא אחד, שהוא בן המשפחה המיוחסת ביותר, בן משפחת חוסייני, אבא שלו נחשב ראשון במעלה. זה כמו, לא יודע מה, ראשה הוא היה מנהיג הראשון במעלה אנחנו יותר מתחילים את המופתית זה קרוב משפחה מי שהיה מוסא כאזם אבא של עבד אל-קאדר, היה הדמות הבולטת ביותר. הוא היה קצין, מושל טורקי עוד בזמן הזה והוא היה בין הבודדים שקיבלו תואר פחה מהשלטון הטורקי. הוא היה מספר אחד.

"פתאום הבן שלו… כשעבד אל-קאדר נפצע בפעם הראשונה בקרב באל-חאדר ב-1936 אז דיברו על הבן של מוסא כאזם. מוסא כאזם היה איש הכי ידוע, כמו אצלנו במעמד של בן גוריון, של ויצמן. מי הלך אחריו? גם זה גם דבר חשוב, אחריו הלכו דלת העם והפלאחים. מאחוריו צעדו כבר משנות ה-30, חבורה של כמה עשרות, רבים לא ידעו קרוא וכתוב, נערים שבאו ונשאו אותו על כפיים.

"אבל, בעיקר שמתי לב לשבועות החודשים האחרונים של חייו, שזה סיפור של הנכבה הפלסטינית. מה זה הנכבה הפלסטינית? איך הם ראו את זה? איך זה קרה להם? איך הם מבינים מה קרה? את מי הם מאשימים?"

מנקודת מבט פלסטינית הוא דמות טרגית, מקבל לידיו את הגורל הפלסטיני ומוצא שוקת שבורה. הוא נוסע לבירות ערב לנסות לגייס עזרה, ומה אתה מגלה?

"הוא כמו כל הפלסטינים – בשלבים שונים, כמו ערפאת, שאלו אותם; למה נכשלתם? השאלה הזאת למה נכשלתם היא שאלה שמבחינתם מציקה מאוד. בכל אופן, הם חושבים שבעורפם או בגיבוי שלהם יש אוכלוסיה של מאות מיליונים, שלוש מאות ומשהו מיליון, ממרוקו עד כווית, זה דבר ענק וזה קצת צריך להסביר למה הפוטנציאל הענקי הזה לא מנוצל לחסל את המדינונת הזאת?  יש צבאות ערבים, מדינות עם חיל אוויר ועם טנקים, והם נכשלים מול 600 אלף יהודים, שאין להם שום דבר, רק ציבור מאורגן וזהו. היו כמובן הסברים, אבל את הערבים זה משגע – איך קרה לנו הדבר הזה".

אז הם עוד לא יודעים שהסיפור הפלסטיני הוא כישלון חרוץ?

"הם לא יודעים שזה כישלון חרוץ כי הערבים אומרים להם אל 'תדאגו, אנחנו נסדר את הכל!' הערבים, אגב, כשמדדו את סדר הכוחות ואת הפוטנציאל, המפקדים העיראקים, הבינו מיד שיד היהודים תהיה על העליונה.

"השלטון הבריטי נסוג ב-15 במאי. אני מדבר על התקופה עד אז, כמעט חצי שנה".

מצאת מסמכים שמדברים על כך שחוזים כישלון?

"כן, המפקדים של צבא ההצלה הקימו בהתחלה צבא של מתנדבים, שחלקם היו בכלל ארחי פרחי. הם היו כמעט כולם בפיקוד עיראקי. עד היום, כשאני מסתובב אני שומע על העיראקים; 'מאקו אוואמר'. מאקו זה אין, זה שלילה. 'אמר' זה פקודה. אין פקודות. 'אין לנו פקודות'. בכל מקום, כששאלו אותם, 'למה אתם לא מעלים פלוגה למעלה, להילחם?' מאקו אוואמר, אין לנו פקודות.

"לימים זה הפך למטבע לשון. אחד מהמשולש אמר לי 'סבא שלי תמיד היה אומר מאקו אואמר, אין לנו פקודות'. אל תשכח, מפקדה בדמשק, פלוס מתנדבים שהיו בצבא ההצלה של קאוקג'י וזה היה בפיקוד עיראקי".

בתוך הקונסטלציה הזאת איפה מוצא את עצמו עבד אל קאדר אל חוסייני ומה הוא מנסה לעשות?

"במריבה עצומה נגדם. הוא וחאג' אמין אל חוסייני, הפטרון שלו, אומרים למדינות ערב; 'תעזבו את הכל, אל תבואו ללחום, לא צריכים אתכם, אנחנו נדע להסתדר. עם הכסף והנשק נדע להסתדר'. אבל לא נותנים להם.

"'אבל אין לנו נשק, אין לנו טנקים'. הוא בא כל הזמן, בעיקר לדמשק, שם ישבה הוועדה הצבאית העליונה, והם אומרים לו; 'אין לנו! למה, כי אנחנו נותנים הכל לצבא ההצלה של קאוקג'י'.

" נכתבו 3-4 ביוגרפיות של עבד אל קאדר, שקראתי כדי לראות מה קרה בקרב עצמו. כשהסתכלתי בהם גיליתי דבר מעניין, כולם העתיקו מאדם אחד, מדוקטור קאסם רימאווי, שהיה גם לוחם אבל בעיקר היה מזכיר של עבד אל קאדר. מי הצטרף אליו? הצטרפו נערים שהיו שוליות של עובדי דואר, שוליות של נהגים, סבלים, כל מיני ממש פשוטי עם. ביניהם היה גם קאסם רימאווי, שהיה קצת ברמה יותר גבוהה. היו עוד שלושה בורים, שכתבו גם ספרים. אז קאסם רימאווי כתב יומנים של מה שהוא עשה עם עבד אל קאדר, שלא פורסמו מעולם. הם נמצאים אצל הבן של עבד אל קאדר, מוסא, הרופא, בעמאן, הוא נותן לאנשים להציץ ביומנים האלה. כולם כתבו על פי היומנים האלה ואני לא הייתי צריך כבר לנסוע לעמאן כיוון שכל הביוגרפיות על עבד אל קאדר מבוססות על היומנים האלה.

"ביומנים האלה יש הרבה הרואיקה ומיתוסים סביב הולדתו ואיך שהפעמונים צלצלו, הלידה שלו היא כמו של דמות תנ"כית ואיך פרצו ברחובות ירושלים צהלות של שמחה וכל מיני דברים כאלה.  במקום אחד, נאמר שהוא נולד בכלל באיסטנבול. זה לא משנה הלידה שלו, היתה תנ"כית.

"במלחמה חאג' אמין היה אצל היטלר. זאת היתה אחת הסיבות לתבוסה שלהם, כיוון שהם היו בצד המובס של המלחמה והיריבים שלהם היו בצד של האנגלים".

אם אנחנו חוזרים לסיור הגיוס של עבד אל קאדר בבירות ערב ובדמשק מה הממצאים שלו?

"אומרים לו; 'אין לנו נשק, אין לנו כסף, ולא ניתן לך. חכה שהמנדט ייגמר, בעוד שבועיים, בעוד חודש, באמצע אפריל, ונראה'".

מה אנחנו יודעים על המניעים שלהם לסרב לו?

"הם ראו בו יריב פוליטי. היה המלך עבדאללה, שהוא היה יריב העיקרי שלו, שרצה את פלסטין, והיו המצרים שלא רצו לתת את זה לעבדאללה. ולכן במלחמה שפרצה אחרי 15 במאי הם עשו את המהלך שהביא כמעט לחורבן ישראל, כשהם התקדמו לכיוון תל אביב עד אשדוד, ואז חצי מהצבא שלהם פנה לחברון ולירושלים כדי לעצור את עבדאללה. אתה מבין? זה פיצל את הכוחות שלהם זה החליש אותם מאוד. אני חושב שגם במבט של אז הם הבינו שזה אחד הדברים שגרמו להם לכישלון שלהם".

בימים שלפני מותו בקסטל שוהה עבד אל-קאדר בדמשק שם הוא מנסה להשיג ממדינות ערב נשק ותוך כדי דיון נודע לו שהיהודים כבשו את הקסטל. הוא דורש מהליגה הערבית תותחים אך זו מעדיפה לתת תותחים לצבא ההצלה של קאוקג'י. כאן על פי המסופר, זורק עבד אל-קאדר את מפת ארץ ישראל בפניו של ראש הוועדה וקורא לעברו 'בוגד! ההיסטוריה עוד תוקיע אותך. אני חוזר לכבוש את הקסטל. עם נשק כבד או בלעדיו, אכבוש או אפול בקרב'.

יש ממש בגרסה הרומזת לכך שעבד אל-קאדר אל חוסייני עלה על ההר כמעשה ייאוש, כמתאבד?

"יש בזה משהו. הוא נכשל בעצם במסע הזה וחוזר מיואש יומיים לפני מותו. אבל מדצמבר, כשהוא התחיל את הפעילות שלו ועד סוף מרץ – ארבעה חודשים – הוא מצליח. הוא מנצח.  אתה יודע ההצלחה שלו הגדולה ביותר שהביאה לו את המוניטין היתה שיירת הל"ה, ואחרי זה כל השיירות. הוא הבין שאין לו מה לתקוף את הישובים עצמם כי הישובים היהודיים זה לא כפר ערבי של בית פה בית שם, הם מרוכזים ויש תעלות מסביב וגדרות תיל. אז הוא אמר, אני אעזוב את הישובים ואני אתקוף רק את דרכי התחבורה. ובמאבק על התחבורה הוא ניצח.

"הוא עשה מצור על ירושלים, השיירות הגדולות של חולדה ושיירת יחיעם ושער הגיא, הוא הצליח לעשות את זה. והוא ידע שאם הוא מנצח במצור על ירושלים אז מי שינצח בירושלים ינצח בכל הארץ. הוא מרכז את המאמצים שלו סביב ירושלים ותראה, הישובים היהודים סביב ירושלים; גוש ציון, בית הערבה, עטרות, נווה יעקב קול, כולם נפלו והוא מתרכז בשאר הגיא".

זאת אומרת, שאפשר להגיד שהיו לו כישורים אסטרטגיים?

"הוא הצליח, זה מה שחשוב. כשהוא בא לדמשק, שבוע לפני שהוא נהרג, ומתחיל להתווכח איתם, בשני באפריל, שבוע לפני שהוא נהרג, מגיע הידיעה שהפלמ"ח כבש את הקסטל שזה היה פעם ראשונה שכבשו מקום ונשארו בו. עד אז כל המלחמה הייתה; הכה ותלך. כי האנגלים היו פה ולא ניתן לכבוש שטחים. אבל כשהאנגלים התחלו בנסיגה מירושלים צפונה אז הם עזבו את הקטע הזה של כביש ירושלים המוכר לנו, שם התנהל, הפלמ"ח שראה שכבר נעלמים כבש את הקסטל, שהיה נקודת מפתח. ואז מגיע הידיעה לדמשק. עבד אל קאדר יושב שם ומספר על ההצלחות שלו ואומרים לו; 'איזה הצלחות, הנה הם כבשו את הקסטל. אתה לא שווה שום דבר, הכוחות שלך לא שווה שום דבר'. מעליבים אותו, לא נותנים לו נשק.

"ואז הוא חוזר לירושלים עצבני, אחרי יומיים או שלושה, והולך ישר לקסטל. אתה מכיר את ירושלים, אי אפשר ללכת ישר מהעיר העתיקה לקסטל. צריך להקיף את העיר היהודית או מצד בית צפאפה, או מכיוון שיח' ג'ראח ושועפאת והמקומות האלה.הוא הלך דרך בית צפאפה ומלחה לעין כרם ומשם לקסטל. זה היה ביום האחרון שלו. הוא כבר הביא לשם מאות אנשים והם התחילו במלחמה. אני חושב שהאירועים של השעות האלה היו מכריעים מבחינתו ומבחינתנו.

"הם היו גם קצת מוזרים, כי הרבה פעמים ההיסטוריה היא לא מה שבאמת קרה אלא מה שאתה חושב שקרה. עבד אל קאדר הגיע ושלח את הכוחות. ביניהם היו שנים – שלושה מתנדבים שכירי חרב, אנגלים, שקיבלו הרבה כסף, ובאו לטווח את המרגמות. כוחות ההגנה שהיו שם נסוגו לחלק העליון של הכפר והוא הצליח להשתלט על חלק התחתון, אבל לא הצליח להתקדם. הכוחות שלו לא הצליחו להגיע. זה היה כבר שעה שתיים, שלוש בבוקר, הוא תופס עצבים הוא רואה שזה לא מתקדם אז הוא שולח שליחים למפקד הבכיר שלו, אבראהים אבו דיה. הוא אומר לו אתה צריך להתקדם, אבל הם לא יכולים. ואז הוא בעצמו לוקח את האקדח שלו ומתחיל לרוץ בין בתי הכפר ולעודד את האנשים; תבואו מפה תבואו משם! באחד הסיבובים שהוא עושה הולכים אחריו שני פלאחים מבית פג'אר. הם באים ורואים מולם עמדה באחד מבתי הכפר. הם לא יודעים שזו עמדה של היהודים, של ההגנה, של חטיבת הציוני, של גדוד מוריה. יעקב סלמן ומרדכי גזית הם המפקדים".

הם לא ידעו שהכפר כבוש בידי היהודים?

"כן, אבל הם הצליחו לכבוש את רוב הכפר והם הגיעו לפאתי הכפר, שם היתה על המפרסת עמדה, והם מתקרבים, ומאיר קרמיול אומר; 'אהלן יא ג'מעה' או משהו כזה – יש אומרים 'מרחבה, יא ג'מעה' – כי הוא חשב שההגיעה התגבורות שהם ביקשו. ואז עבד אל קאדר שומע 'אהלן יא ג'מעה' והוא כנראה מבחין בהם ואומר 'הלו בויס'. הוא חשב שזה המתנדבים האנגלים, כי יכול להיות שהוא שמע את מאיר קרמיול מדבר במבטא לא ערבי וחשב שזה האנגלים האלה. על כל פנים, הוא אמר 'הלו בויס', זה בטוח, כי היו 2-3 עדים. ואז סלמן צועק למאיר קרמיול 'מאיר, זה ערבים!' וקרמיול יורה צרור.  עבד אל קאדר נפגע בבטן ונופל. שני החבר'ה שאחריו, חזרו למפקדה שנמצאת על יד המחצבות של הקסטל".

 הם בורחים, הם לא מחלצים אותו?

"הם בורחים לאחור. עכשיו, מתפתח איזה מין רשומון כזה; אנחנו לא יודעים שזה עבד אל קאדר, הם לא יודעים שעבד אל קאדר נהרג. החבר'ה, הצעירים האלה מבית פג'אר, אומרים 'הוא נעלם לנו'. כי אם הם היו אומרים שהוא נהרג או נפצע היו שואלים אותם 'למה עזבתם אותו ככה?'

"ואז מתחוללת מה שאצל הערבים קרה גם ב-36' פזעה. זה התנפלות בבהלה, זאת אומרת 'יאללה חבר'ה בואו!'. משעה 7-8 בבוקר מאות, אולי אלפים, מתחילים לעלות לכיוון הקסטל. אצלנו רואים גופה שוכבת, לבושה היטב, מתקרבים אליה ולא יודעים מי זה. מגיעים עוזי נרקיס, שהיה מפקד הפלמ"ח באזור, ומוטקה גזית, ויענקלה סלמן ומאיר קרמיול ואולי עוד אחד, כולם בני עשרים ומשהו, ואף אחד לא אומר את זה בבירור, אבל היה כבר ברור שהם רבים מי ייקח את האקדח המוזהב שלו, עם השן פיל,  בסוף מאיר קרמיול שירה בו מקבל את האקדח.

"עוזי נרקיס לוקח ממנו איזה קוראן מוזהב קטן שהיה לו וכמה מסמכים ומשאירים אותו שם".

ואף אחד לא יודע כי הם לא קוראים ערבית?

"מוטקה גזית יודע. הוא לוקח את רישיון הנהיגה, כתוב שם עבד אל קאדר מוסא סלים – זה אבא עבד אל קאדר – הוא קורא את זה 'סוליים'. ממשפחת סוליים. הוא טועה בכתיב שם וגם לא כתוב חוסייני, או שהוא לא קרא חוסייני. בינתיים מגיעים ידיעות מההגנה בירושלים, מיצחק נבון, שבעיר העתיקה יש המולה גדולה, כולם רצים, מתגייסים, יש פזעה גדולה. מה קרה? רואים שמישהו נהרג. מי נהרג, איפה נהרג עד שמתחילים לחבר את זה, שהגופה הזאת היא של עבד אל קאדר ועל זה המהומה, לוקח כמה שעות. ואז שאלתיאל, מהמפקדה בירושלים, שולח טנדר ואומר לסלמן, 'תוריד את הגופה לכביש, זה עבד אל קדר אל חוסייני!'

"סלמן עונה להם, כמו שמצופה במקרים כאלה – אתה יודע שככה זה מיתוסים – 'שבוע אני מבקש מכם להביא לי אוכל ודלק ואתה אומר שאין לכם רכב פתאום יש לכם רכב? אני לא מוריד שום גופה, אני נשאר שם!'. בסוף, הם עושים את זה תוך כדי ירי וסיכונים די גדולים.

"היו אז בקסטל משהו כמו מאה לוחמים, והם רואים מסביב מאות, מאות של ערבים באים שמתקהלים על ההרים מסביב, ובאים גם אנשים מפורסמים, מגיע גם אנואר נוסייבה, שכתב על זה יומן ואח של עבד אל קאדר פריד או סמי, אחד האחים…"

הם רוצים לעלות על הקסטל, זו התפרצות רגשית?

"הם באים לראות מה עם עבד אל קאדר. מדובר בדמות הרואית והם רוצים לראות מה קרה לו. אנואר נוסייבה הוא אולי המתוחכם והמשכיל בכל החבורה הזאת, גם באג'את אבו רביע, שהיה מורה מאוד ידוע, ועבד נג'אר, יש לי את כל השמות. הם מגיעים למעלה להר, והיהודים רואים שהם מוקפים ועולים עליהם מאות או יותר ממאות, ואני לא רוצה להגיד את זה אבל שוחטים כמעט את כולם. נהרגו שם ארבעים מתוך מאה באותה שעה. באותו שעה נהרגו שם ארבעים מתוך מאה וכל השאר נפוצו, הצליחו לברוח.

"כל הסיפורים של יורם קניוק זה על השעה – שעתיים האלה. היו שם יחידות של הפלמ"ח וכל הסיפורים על אלפסי, שאמר, 'המפקדים נשארים והטוראים קדימה' כל המיתוסים האלה נוצרו בשעות האלה, שלא היה ברור מה קורה והערבים עלו בהמוניהם ומצאו את הגופה של עבד אל קאדר. מאיר קרמיול נהרג. היה לו תרמיל שבו היו האקדח ועוד חפצים של עבד אל קאדר, שהוא שמר לעצמו.

"הם כולם צוהלים על ההצלחה, מניפים את הדגל וגם בוכים על עבד אל קאדר, אבל בסך הכל זו הצלחה גדולה – כבשנו את הקסטל. בא אנואר נוסייבה ואומר לשני המפקדים שהיו שם, באג'את אבו רביה ועבד נג'אר, ואמר תשאירו את האנשים שלכם לשמור על הכפר!'.

"אנואר נוסייבה יורד מהקסטל ושולח תגבורת על חמורים, אבל זה לא צבא סדיר ולאט לאט נעלמים האנשים. זה כבר יום חמישי, שמיני לחודש, אחרי הצהרים, הולכים, לכל אחד יש את האישה שלו ואת הבית, אלה לא חיילים…"

יש גם את ההלוויה של עבד אל קאדר

"כן. גם הולכים להלוויה ביום שישי בבוקר. נשארו על ההר שני המפקדים האלה עם 15-20 איש. נוסייבה הורה להם להישאר על ההר ולא לזוז 'עד שיחליפו אתכם'. לקראת ערב הם רואים את השיירה הענקית של מבצע נחשון, שהתחיל, והם חוששים שהם עולים עליהם. ואז הם מחליטים לסגת. הם מגיעים לשולי ההלוויה, כמעט בסיום ההלוויה. ההלוויה התחילה בתשע בבוקר ובאותו   בוקר התרחש גם הטבח בדיר יאסין ופליטי דיר יאסין מתערבבים באנשי הלוויה בצרחות נוראיות על מה שעשו להם והכל הופך למהומה אדירה. נוסייבה מספר ביומנו כי פתאום הוא רואה מרחוק  את באג'את אבו רביה ואת עבד נג'אר, שהורה להם להישאר על ההר עד שיחליפו אותם. נוסייבה כותב 'שאלתי אם החליפו אותם. הם אמרו, כן! שאלתי מי החליף אותם, אבו רביה ענה: היהודים החליפו אותנו!' ככה הוא מסיים את היומן שלו".

כשאנחנו מדברים על מיתוסים אז יש מיתוס פלסטיני נפוץ שטוען שעבד אל קאדר נהרג דווקא מידי פלסטיני. מה גילית פה?

"אותי זה ריתק לא פחות מאשר הקרב עצמו. הקסטל היה כפר קטן שגבל עם קולוניה, הכפר למטה. עבד שם אחד בשם עבדאללה מטאר, שעבד בקולוניה. היו שמועות שהוא עזר ליהודים ושבמאורעות תרפ"ט ב-29' הוא הציל את משפחת מקלף. זה קשקוש, אבל לא משנה.

"הבן שלו, אחמד, באותו זמן היה בן עשרים ומשהו והוא כבר התחתן. כל תושבי הכפר ברחו בשני לחודש, אבל הוא מגיל צעיר, ממש מגיל צעיר, 10-11, עבד אצל האכרים במוצא; חולב פרות, מעמיס לאוטובוס את המזוודות, בעבודות של ילדים ערבים אז. הוא ידע עברית ואפילו למד שמה אידיש.

"עד היום, כל פליטי 48' מהכפרים, החמולות, מתגוררים ביחד באותה שכונה, באותה סמטה. כל פליטי הקסטל גרים בסמטה אחת באל עזריה. זה לא יאומן, הם מתחתנים ביניהם. גם בני המשפחה של אחמד מטאר. לאחמד מטאר קרוא אחמד זות. זות זה אפס. כאילו כינוי גנאי זה שלקוח כנראה מצרפתית. אחמד זה שעבד אצל היהודים נשאר ב-48' בלי עבודה. אז הוא התחיל לעבור את הקווים וחזר למשפחות שהעסיקו אותו, בעיקר למשפחת מזרחי, שהעסיקו אותו במוצא. ואז גייסו אותו אמרו לו תביא אינפורמציה, מה קורה שם וכל זה, והוא התחיל להביא אינפורמציה…"

לש"י?

"כן, לש"י. הכל עוד ב-48' או בתחילת 49'. ואז הוא גם רב עם אשתו, מתחתן עם אישה שנייה, משפחת חרוף, יושב בבית קפה, משחק קלפים הוא קצת פרחח כזה, בחור קצת יפה תואר, כזה".

גייסו אותו באמת לשב"כ או למוסד?

"למוסד. הוא היה באחת היחידות של המודיעין, שלחו אותו לעדן, לתימן, זה היה בעיצומה של העלייה של יהודי תימן. הוא נכנס לתימן, והיה מביא אותם בשיירות לעדן, ומשם הם היו טסים לארץ".

איך ייחסו לו את הירי בעבד אל-קאדר? מה הוא קשור לזה?

"הוא עשה את כל הדברים האלה עם אשתו החדשה והוא חזר הנה באמצע או בהתחלת שנות החמישים. הוא כבר לא יכול לחזור לשם, כי כולם יודעים שהוא סוכן. אז הוא יושב פה ואומרים שצריך לשקם אותו אחרי שעשה לנו הרבה דברים טובים. אז נותנים לו איזה משאיות, הוא פושט את הרגל ובסוף, הוא מבקש, תנו לי תחנת דלק. ונותנים לו תחנה דלת, שכולם מכירים אותה, תחנת הדלק של אלוויס פרסלי בנווה אילן. הוא כבר מחליט שהוא לא רוצה משחקים יותר והוא מתגייר בגיור אורתודוקסי וקורא לעצמו שלמה אמיר. לילד שנולד לו פה, הוא קורא עצמון".

עם אשתו המוסלמית?

"כן. היה לו עוד ילד שנקרא משה, כולם התגיירו. וכך הם חיים בטוב עד 67'. אתה מבין, הוא לא מקובל שם בכפרים, באבו גוש וכל זה, כי כולם יודעים מה הוא עשה בתקופה הזאת".

הוא גר באבו גוש?

"לא. הוא גר בתחנת הדלק, מתחת לתחנה דלק עשה לו שם בית יפה.

"ב-67' הוא חוזר לבקר את המשפחה ואת בנותיו מהאישה הראשונה באל עזריה ומתחיל להסתובב במזרח ירושלים. השב"כ ישר תופס אותו ואומר לו בוא תעשה לנו את העבודה הזאת והזאת,  תשתתף בחקירות וכזה. והוא מסתובב שם בתור שלמה אמיר. הם קוראים לו אחמד זות. הוא משחק קלפים, נכנס למשטרה הוא מזהה, לא מזהה, כן מזהה, כל זה לוקח כמה חודשים.

"בינתיים, נפוצו שמועות עליו שהוא בוגד וסוכן, זה ברור לכולם, אבל הם לא מתייחסים לזה כל כך, כי הוא פתח שם את המסעדה. כל המשפחה שלו באה לעבוד במסעדה בקסטל אתה מבין? שאלתי אחד, מנהל בית ספר, 'מה אתה באת לעבוד שם במסעדה שלו?' הוא אמר; כן, הוא כבר יהודי אז מבחינתי הוא כשר.

"אז נדבק לו העניין הזה שהוא הרוצח של עבד אל קאדר. ניסיתי בכל הכוח, שאלתי את כולם מאיפה זה נדבק לו? יש לי חבר אחד, רזי, שגר על יד הקונסוליה האמריקאית, שאלתי אותו, מאיפה באה השמועה הזאת שהוא הרג את עבד אל קאדר?

"אז הוא אמר לי, שהוא  שמע את זה ממנו, אתה מבין? כאילו להשוויץ ולהגיד, אני הרגתי את עבד אל קאדר.  הוא חשב את זה כעוד מעשה גבורה מצידו".

יש לך אינדיקציה באיזה מימדים הסיפור הזה נפוץ?

"זה פשוט מאוד, נכתבו על זה שני ספרים. יש לי אותם פה, אני יכול להראות לך. אחד בשם, וויליאם נצאר, אבא שלו מרמאללה והאימא יהודייה מבירות. האבא למד בלבנון, היה מנהל מוזיאון רוקפלר, והבן שלו זה וויליאם נצאר. הוא היה מראשי המתגייסים בכראמה, התאמן שם והיה מראשוני המתגייסים של ערפאת. כשערפאת בא הנה הוא שמע את השמועות האלה והוא חזר ואמר לויליאם נצאר; תארגן חוליה ולכו להרוג את שלמה אמיר! אז וויליאם נצאר בא הנה – הוא לא ידע מה לעשות בדיוק. מה שאני מספר לך עכשיו הוא כותב בספר גדול על תולדות חייו. הוא באה הנה, וערפאת אמר לו להתחבר לאחד כמאל נמרי, שהיה ב'קומיון אל ערב', קבוצה לאומית רדיקלית. הוא בא לכמאל נמרי וביקש ממנו לעזור לו לגייס חוליה להרוג את שלמה אמיר, שהרג את עבד אל קאדר".

ערפאת קנה את הסיפור של שלמה אמיר שהוא הרג את עבד אל קאדר?

"כן. ערפאת היה הראשון שאמר את זה לויליאם נצאר. אז ויליאם נצאר אומר לכמאל נמרי; 'תיקח אותי לעשות סיבוב'. נמרי אומר לו; 'אבל ישאלו אותי מי אתה?' הוא אומר לו; תגיד שאני בן דוד שלך'.  'אבל, ישאלו מי אבא שלך?' 'אז תגיד שאני בן דוד מצד אמא שלך. 'נמרי, אני לא יכול, כי אמא שלי יהודיה'.

"האמא של כמאל נמרי היא יקית, ששמה אתי קליינר. ואח שלה, אדון קליינר, שינה את שמו לקדרון, אברהם קדרון. הוא היה מנהל שיכון עובדים. אז הם הולכים לקדרון, לדוד. הם מבקשים מכונית, שיעשו להם טיולים והבת שלהם, שהיתה באיזה קיבוץ, מתנדבת, עושים טיולים ובאים  לתחנת הדלק".

באיזו שנה זה?

"1978. והם אוספים את כל האינפורמציה ומפזרים מוקשים, עושים כל מיני דברים. הם מתחילים לעשות פעולות כבר קודם, עם מוקשי כפתור כאלה. ביום שישי בערב הם באים לתחנת הדלק, הם מחכים שהוא יבוא לקחת את הפדיון והוא לא בא. אז הם יורדים לתוך החורשה, ובא אליהם השומר הדרוזי ואומר להם, מה אתם עושים פה, אז הם הורגים אותו. הוא כותב שהם לא הורגים אותו בדיוק, אלא שהוא קיבל התקף לב, לא משנה, הוא מת. הם לוקחים את הנשק שלו, ובורחים ונתפסים אחר כך.

"עכשיו, בכל הסיפור הזה, עוד אין שום עניין של עבד אל קאדר. אבל כשהוא משוחרר באחד מעסקאות חילופי השבויים הראשונים, החליפו את נמרי ואת וויליאם נצאר עם אחת שהייתה מרגלת שלנו והם גורשו ללבנון. כשהוא חזר ללבנון הוא התראיין בריאיון גדול בעיתון טלגרף באנגלית. שואלים אותו, למה הלכתם לרצוח את שלמה אמיר? מה זה למה? הוא הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני.

"כמו שאתה מבין, בהרבה מיתוסים מהסוג הזה מתחילים במשהו לא ברור, מה פתאום עבד אל קאדר אמר 'הלו בויס?' או שהאנגלים הרגו אותו או שהוא נהרג בשנתו, או שהיה מרגל בשליחות האנגלים את זה שמעתי בלי סוף".

איך אתה מסביר לידתו של מיתוס כזה, היה קשה להתמודד עם העובדה שעבד אל קאדר נהרג בידי יהודים?

"תראה, יש ביהדות מה שנקרא 'אגדות החורבן'. כשאתה לא רוצה להודות במשהו, בר כוכבא, למשל, אתה לא אומר שהוא היה חלש, אלא היה איזה כותי אחד שאכל נחש, ולמה חרב בית המקדש – בגלל קמצא ובר קמצא – שום קמצא ושום בר קמצא, זאת היתה התמודדות של כוחות לא שווים לחלוטין של יישוב יהודי קטן ופנאטי שנלחם נגד המעצמה הגדולה בעולם".

אז אתה אומר שהמיתוס הפלסטיני התקשה לראות בגיבור הלאומי כקורבן של היהודים, שחיסלו אותו, ואימצו כל מיני סיפורים אלטרנטיביים?

"אמרו לי אנשים פלסטינים מכובדים ובעלי רמה; תבדוק את כל העניין הזה של 'הלו בויס'. למה הוא אמר 'הלו בויס', כנראה שהיתה זו איזה סיסמה או משהו".

בשיח האקדמי הערבי, בשיח האינטלקטואלי אצל האליטות, יש היום עדיין תיאוריה כזאת?

"לא. ברחוב אני שומע אותה. אבל אם אחד כותב ספר וליאם נצאר, אבא שלו מנהל מוזיאון רוקפלר, זה לא סתם, האיש הזה הוא גנרל של ערפאת, והוא אומר, אני הלכתי להרוג את אחמד זות, בגלל שהוא הרג את עבד אל קאדר, מה, הוא לא יודע על מה הוא מדבר?

"ויליאם נצאר כתב ספר מדויק על מה שקרה לו יום יום, על בית הסוהר על איך הוא נתפס, מי הלשין עליו, הוא איש רציני".

 במבט מעבר לכל השנים שחלפו, איך אתה מתמצת את חשיבותו של אותו יום גורלי על הקסטל?

"זה המפנה. כשעבד אל קאדר בא לדמשיק אז הוא אומר להם, אני מצליח, ירושלים במצור. אם ירושלים היתה נופלת נכנעת, וזה לא היה רחוק מזה, אז ניצחנו במלחמה. תנו לי רק עזרה לאפשר את כניעת ירושלים. הוא לא מדבר שטויות. זה נכון".

"כשאנחנו מדברים על מיתוסים והקסטל הוא מיתוס בשני הצדדים, אפשר להגיד שאנחנו רואים מין תמונת מראה כזאת של מיתוס גבורה והצלחה הישראלי מאוד מועצם מול מיתוס פלסטיני טרגי מאוד?

"אני לא יודע אם לקרוא לזה בדיוק תמונת מראה. מיתוס החורבן, או זיכרון החורבן, הוא דבר נורא. גם אצלנו – חורבן הבית, שלא נדבר על השואה. מיתוס של חורבן הוא עצום. הוא דורש הזדהות יותר גדולה מניצחון. ניצחון אתה חוגג. אז אתה בסדר חגגת, אבל אצל עמים רבים, מה שמחייה אותם זה זכרון החורבן. הקסטל הוא אחד מסמלי החורבן, זאת הנכבה, זה המפולת הגדולה ואחרי זה לא מתאוששים".

 

לקריאה/האזנה ל"הקרב על הקסטל, חלק ב', אז מי באמת הרג את עבד אל קאדר?":

[פרות קדושות] פרק 10. הקרב על הקסטל, חלק ב' – אז מי באמת הרג את עבד אל קאדר?

  אורח: יצחק (איני) עבאדי, מזרחן, איש אשכולות, רב מעללים, בן דגניה א'

בפרק הזה נדון באירועים הדרמטיים שמתרחשים בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות. האם הנרטיב המספר על שבעה צבאות ערב שלחמו נגד מדינת ישראל במלחמת העצמאות היה מיתוס? מה היה כוחם האמיתי של הערבים במלחמה ונגד מי הם נלחמו? למה חיים וייצמן ומנהיגים ציוניים בכירים אחרים לא חתמו על מגילת העצמאות? נספר על הבריטים ועל הציונים שניסו לעכב את הקמת המדינה היהודית ועל מדינות ערביות שסייעו בעקיפין להקמתה. נגניב מבט יוצא דופן על האינטרסים המנוגדים של שליטי ערב בזמן מלחמת העצמאות ועל העוינות הפנימית ביניהם. אורחנו, המזרחן איני עבאדי, חבר קיבוץ דגניה א', יתעמת גם עם המיתוס הנפוץ של הקרב על הדגניות במלחמת העצמאות. ולבסוף, למה נרצח שליח האו"ם ברנדוט במהלך מלחמת העצמאות ומה עלינו ללמוד מההיסטוריה שלנו על יצירת מיתוסים.

האזינו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

לקריאה נוספת:

• יעקב שמעוני: "הערבים לקראת מלחמת ישראל – ערב 1945 – 1948", המזרח החדש, כרך יב, חוברת 3 (47) 1962.
• יואב גלבר: "פלישת צבאות ערב במאי 1948", עיונים בתקומת ישראל, כרך 3. המרכז למורשת בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון, 1993.
• יהודה לפידות: "הקרב על רמת רחל", מכללת הרצוג.
• חרכת אל אסלאם: האחים המוסלמים בפלסטין. עין אל שמס, קהיר (ערבית)