Tag Archives: 7 באוקטובר

בעקבות הניצחון ב-1967 וההתרחבות הפתאומית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל בשטחו של חצי האי סיני את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, "הריביירה הישראלית", לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק"מ בדיונות שבין רפיח לאל-עריש.

לא הרבה ישראלים יודעים כי על מנת לממש את החלום גורשו מהפתחה בתחילת שנות ה-70 אלפי בדואים שהתגוררו שם ועבדו בה את אדמתם. מי שהתייצב לטובתם של הבדואים וניסה לגייס לשם כך את הנהגת מפ"ם והקיבוץ הארצי, שהיו אז כוח פוליטי בתוך המערך שבשלטון, היה עודד ליפשיץ. הוא היה הגורם הדומיננטי שהסתובב בשטח וחשף את הטרגדיה של הבדואים המגורשים. נותרו כמה תמונות דהויות מאז שצילמה אשתו, יוכבד ליפשיץ, שליוותה אותו במסע הזה ובמסע החיים.

באחת מהן, זאת שמופיעה כאן, נראית דמות קטנה של ערבי בכאפיה ואחריה צללית של אדם נוסף, שמלווה אותו. זה עודד ליפשיץ. הם חולפים ליד הריסות בטון של בתים ואולי באר מים, כמה עצים, שהעידו שהיו כאן פעם חיים, כמו זכרון רחוק מאזור אסון. זה, פחות או יותר, מה שנשאר מהסיפור.

לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים. המבצע היה החשאי, הצנזורה לא אפשרה לדווח עליו והוא נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו"ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ"ל הציג עדויות כיצד הגיעו חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. אח"כ עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג לשיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.

זה היה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם. טראמפ וביבי היו אז צעירים בתחילת הדרך.

אמנם שום החלטה ממשלתית או פיקודית רשמית לא ליוותה את מבצע הגירוש, שמתחילתו היה יוזמה של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום. אך משהתבצע הגירוש נרתמה כל המערכת הצבאית והפוליטית לתת לו לגיטימציה מעשית בדיעבד. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה עת, תא"ל שלמה גזית, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר.

"קשה להאמין, אבל ב-72' הקיבוץ הארצי התגייס, במלוא כוחו, למאבק עקרוני ומוסרי נגד העוול שגרמו הבולדוזרים של שרון ומדינת ישראל לכמה שבטים בדואים בפאתי סיני", סיכם אחרי 30 שנה עודד ליפשיץ, שניהל את המאבק למען השבת הבדואים לאדמותיהם.

מול הקיבוצניקים מהדרום שהתגייסו לטובת הבדואים סבלה מפ"ם מפילוג רעיוני קשה, בעקבות תוצאות המלחמה ב-67'. כשהתכנסה ועידת מפ"ם ב-9 באוקטובר 1972 הציע יעקב חזן הוותיק, שמפ"ם תתמוך בהקמת היאחזויות ביטחוניות-התיישבותיות בפתחת רפיח וברמת הגולן. מתנגדיו דרשו לא להקים היאחזויות התיישבותיות בפתחה אלא רק היאחזויות ביטחוניות.

אי אפשר בעניין הזה שלא להיזכר כקוריוז בויכוח רב שנים שפילג את מפלגת של"י ז"ל לשני מחנות. יונתן פלד מקיבוץ מעברות, הגדיר את ההבדל ביניהם: מחנה אחד היה בעד מדינה פלסטינית כי זה לטובת מדינת ישראל (וחוץ מזה זה גם מוסרי) ואילו המחנה השני היה בעד מדינה פלסטינית כי זה מוסרי (וחוץ מזה זה גם לטובת מדינת ישראל).

כשמושל עזה וצפון סיני תא"ל יצחק פונדק שמע על המתרחש וירד לשטח הוא נחרד ממה שראו עיניו. כך סיפר לי בריאיון שעשיתי איתו לפני מותו:

"לעיני נתגלתה תמונה מחרידה של הרס ושממה, בתי האבן הפכו לגל אבנים, עצים נעקרו, חלקות ירק נרמסו בשרשראות הטנקים, בכל אשר פניתי נתקלתי בוונדליזם לשמו. לא ראיתי אף נפש חיה במקום. לבדואים לא התאפשר לאסוף את החיטה והתירס מן השדות".

פונדק סיפר עוד כי האלוף שרון התפאר באחד הכנסים של קציני פיקוד דרום על פעולת הגירוש באומרו: "תוך שעות ספורות גאלתי יותר אדמות משגאל יהושע חנקין במשך כל ימי חייו.

לימים נשאל אבי פרחן, מנהיג מפוני חבל ימית, ע"י עיתונאי צעיר, אם הם, המתיישבים היהודים בפתחת רפיח, לא פחדו מהבדואים. השיב פרחן:

"מה פתאום?! בחבל ימית היה שלום אמיתי, לא שלום של נייר. עד להתיישבות היהודית המקום היה מדבר שממה, בזכותנו המקום התפתח, נוצרו מקומות עבודה ושירותים אזרחיים הגיעו לאזור, כך שבינינו ובין הבדואים נוצרו קשרים עסקיים ואף חברותיים."

הסיפור האמיתי היה קצת שונה. לאחר שאיבדו את בתיהם ואת שדותיהם ולאחר שבארות המים שלהם נדרסו ונסתמו, נאלצו הבדואים, שגורשו מפתחת רפיח, להציע את שירותיהם כפועלים שכירים למתיישבים היהודים, שהתגוררו עתה על אדמותיהם. אלה היו הקשרים העסקיים והחברותיים שעליהם דיבר אבי פרחן בנוסטלגיה.

אבל, גם זה חלף במהרה כלא היה. הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.

בפרק 18 שעלה בפרות קדושות "ריביירה ישראלית בפתחת רפיח" ריאיינתי את האלופים יצחק פונדק ושלמה גזית והבאתי את סיפור התערבותו של עודד ליפשיץ בפרשת גירוש הבדואים.

לאחר שנכשל בהגנה על הבדואים שגורשו מפתחת רפיח התגייס עודד ליפשיץ לפרויקטים הומניטאריים אחרים מול אוכלוסיית עזה, בין השאר, בהסעת חולים פלסטיניים לבתי חולים בישראל.

באוקטובר האיום הוא נחטף על ידי שכניו ברצועה, שאת חלק ממשפחותיהם הכיר מקרוב. קיוויתי שישרוד, ולוא מפאת שליטתו בערבית, הכרותו העמוקה עם עזה ובזכות מעשיו. היום מוחזרת גופתו לקבורה בקיבוצו, הנושק לגבול.

נוח בשלום על משכבך עודד ליפשיץ.

לקריאת פרק 18 "ריביירה ישראלית בפתחת רפיח":

[פרות קדושות] פרק 18. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

240 שניות על התשוקה לבורות, שהיא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם, שהיא אף חזקה משתי התשוקות החזקות האחרות, אהבה ושנאה, כמו שאמר לקאן.

במקום שעיתונות תשאל שאלות, היא פועלת כיחצנית ונגררת אחרי הטרנדים של המציאות. לתקשורת הישראלית המרכזית יש אינסטינקט מובנה בשעת חירום, משבר ומלחמה, כל מלחמה. היא מתיישרת לימין, מחבקת את הדגל, נעשית פטריוטית עד כדי אובדן עצמאות וביקורת, נסמכת על הדוברים הצבאיים כעל תורה מסיני, מתעטפת בצנזורה עצמית ומפוחדת מאימת צרכניה- אזרחי המדינה, שגם הם מפוחדים ורק רוצים שצה״ל ינצח כבר ובעיקר לא רוצים לשמוע אמיתות קשות, שהרי התשוקה לבורות, כמו שאמר לאקאן, היא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם. עיתונות עצמאית צריכה להביא את כל מה שמישהו לא רוצה לפרסם. כל השאר זה רק יחסי ציבור. האם היא ממלאת את תפקידה? האינטנסיביות והחיפזון של התקשורת הישראלית ותלותה בשיקוליה המסחריים וההישרדותיים, כמו גם התלהמותה בשעת משבר ואימתה מידו הארוכה של השלטון, מונעים ממנה את היכולת להזהיר, להתריע ולהציג אמירה משמעותית. במקום לחפש את האמת, היא חוששת להרגיז. ומחפשת יחסיות ואיזון בין הראוי לבין הפסול, בין המוצדק להרסני, בין סולידריות להפרדה, בין המרכז הפוליטי לבין הקצה שלו. כולם שווים בעיניה. אלה שהם נגד הרג סיטונאי של חפים מפשע, ואלה שהם בעד. אלה שהם בעד מהפכה משטרית, ואלה שנלחמים להציל את הדמוקרטיה. לכולם יש זכות טיעון. ומי אנחנו שנקבע? היא מוותרת מרצון על דיון ערכי, ובמקום לעסוק במה שראוי, היא עוסקת במה שקיים. במקום להציג אלטרנטיבות, היא מסתפקת בניסיון להציג את המציאות הנוכחת. היא מעדיפה חוויה על ביקורת. במקום עצמאות ובדיקה, היא מציעה רק נקודות מבט. במקום לעורר ביקורתיות, שהיא הלב הפועם של דמוקרטיה ליברלית, בריאה, היא מדשדשת במדמנת הסטטוס קוו. ״זה מה יש״, היא תגיד. בשעת משבר ומלחמה, יש להסחת הדעת מהדברים החשובים באמת, משמעות הרסנית, במקום להגיב למשל, לאלימות המשטרה בהפגנות המחאה, היא ממסגרת את ההפגנות כאלימות של מפגינים, שמסכנת את שלומו של ראש הממשלה, ומסיחה את הדעת מהדברים החשובים באמת. מצבו הבריאותי של ראש הממשלה, הדשדוש של צה״ל בעזה, היעדר דיון על היום שאחרי, הפקרת החטופים לסופם, היד הקלה על ההדק שפוגשת גם בחטופים, שהולכים ומתמעטים ככל שנמשכת הדרך אל ״הניצחון המוחלט״ שלעולם לא יגיע. גם ההתעלמות מהעדויות העקשניות על העברת מיליוני דולרים מקטר לחמאס, דרך נתניהו, ומקטר ישירות לנתניהו, ומן האפשרות הבלתי תיאמן, שראש ממשלת ישראל פעל לכאורה במשך שנים, באחדות אינטרסים עם גדולי אויביה, ויש חשש שהוא ממשיך בכך גם עכשיו. ואם כל זה נכון, מדוע השב״כ עדיין לא עוצר אותו על בגידה בעמו? מי שעיין בתקשורת הישראלית המרכזית, בזמן אמת, בשלושים השנים האחרונות, לא יוכל להתפלא על ההידרדרות הדרמטית, בכושר שרידותו של המפעל הציוני. אפשר היה להבחין בפלצות, כיצד נבנות הקטסטרופות הבאות, באמצעות אימוץ נרטיבים נוחים לזמנם. אפשר היה לראות, כמו בטרגדיה היוונית, הנבנית נדבך על גבי נדבך, כיצד נרטיבים שנולדים במסדרונות הפוליטיים, מאומצים בשיח התקשורתי המרכזי, כמעט ללא ביקורת, ומובילים את דעת הקהל בישראל, לתמיכה מסיבית בשיגעונם של הקיצוניים.

לקריאה נוספת:

מחקרי קשב