[הבלוג] התשוקה והשובע – בדרך לאולימפוס, חלק ב'

מאת: יזהר באר

אחרי טיפוס לגובה של 1,650 מטר הנשימות הקצרות והנואשות שלי נשמעות באוזני כמו נשימותיה של הכִימֶרָה, המפלצת ההיברידית בעלת ראש של עז, שיודעת "לנשוף את נשימת הלהבה הנוראה". שרירי הרגליים שמכווצים ממחסור באלקטרוליטים כבר לא מגיבים. הם צועקים עצור. כמה טיפש הייתי, שלא מצאתי זמן להתאמן לקראת המסע. נדמה לי שכל משתתפי קבוצת המטפסים שאני נמנה עליה, באו מוכנים ורק אני מפשל. כדי להגיע ל"סקוליו" מהגבוהות מתוך 52 פסגות האולימפוס (2,911 מטר), היה צריך להתאמן, ועכשיו, כשצריך לטפס עוד איזה לפחות קילומטר בקו אנכי לגובה, אני מבין את חולשתה של הגאווה והדעה הקדומה, ששכנעו אותי שאני עדיין הנער שרועה את צאן אביו בהרים ומה זה בשבילו עוד שביל עזים בדרך לאיזו פסגה. אם הייתי יכול הייתי משתרע עכשיו על אבן ושוקע נים ללא נים בערפל של עצלות מטיבה, כמו בימי הקיץ הרחוקים כשהייתי מתעלף מהחום בצילו של שיח שמיר בר ריחני שהצל עלי בזמן שהכבשים שנעצרו באמצע המדרון טמנו את ראשיהן זו תחת האַלְיָה של זו.

כדי לא להיכנע לתשישות ולמרי השרירים אני מקטין את צעדי לכדי פסיעות קטנות ומצמצם את התשוקה לכבוש את הפסגה עכשיו. ישראל אומן מתורת המשחקים מצא שסיכוייך להשיג את המטרה כשאתה פועל מתוך תחושת דחיפות ובהילות נמוכים יותר מהסיכויים להשיגה כאשר אתה פועל מתוך תחושה שיש בידך כל הזמן שבעולם. אני מחליט להתמסר לאין אונים.

טור המטפסים זוחל במעלה הדרך אל גיוסוס אפוסטולידס, בקתת ההרים הגבוהה ביותר, שם נעצור ונעביר את הלילה לפני המפגש עם הפסגה. בשביל הצר צועד מאחורינו טור של פרדים מאוכפים, עמוסי אספקה, בעלי החיים היחידים שמסוגלים לעשות את זה במשעולי ההר התלולים. מלבדנו, כמובן.

"תראו, פרדים", אני קורא לחברי כדי להחצין מצג של חיוניות. הפרד הוא חיה מיוחדת, אני מסביר להם בידענות שמרחיקה ממני קצת את תשישות הגוף. הם תוצאה מהזדווגות של חמור עם סוסה. הפרד אמנם לא אציל כמו סוס אבל קשוח וחכם ממנו ומהחמור, אביו מולידו. אלה לא יכולים להגן על עצמם בטבע מלבד לברוח. הפרד, לעומת זאת, מסוגל להתגונן ולהילחם. ראיתי פעם תיעוד של פרד שתופס בשיניו פנתר אמריקאי והורג אותו תוך שהוא מטיח אותו בסלעים.

אני יודע את כל זה בגלל זריז, הפרד של ילדותי בכפר. כמה גאה הייתי כשהצלחתי לקשור בפעם הראשונה לבדי את החיה הגמלונית והנאמנה ברתמותיה אל הכרכרה, שעליה נהגנו להוביל כדי חלב למחלבה או חבילות חציר וקש מהשדות. זה היה טקס החניכה שבו הפכתי מילד כפרי קטן לנער. כשמת זריז שבע ימים והחליפה אותו סוסה שחורה מזן בלגי, חוויתי לראשונה פחד מפני התפרקותו של הסדר הקיים. של המשפחה. של הבית. העולם היה כ"כ יציב ובטוח ופתאום החיה שגדלתי בצילה וגילמה עולם שכהרגלו נוהג מתה. שם אולי עמדתי לראשונה על קיומו של מעגל החיים הגדול, לידה, חיים ומוות.

"לא פרדים, פרדות", קוטעת פטריסיה את חוט מחשבותי. "אין דבר כזה פרדים. אומרים פרדות. גדוד נהגי הפרדות".

אני לא נכנע בקלות ועונה לה בביטחון מעושה, "תשמעי, את אולי טובה בעברית אבל אני מבין בפרדים". אבל אני כבר לא בטוח בהתעקשות שלי, התעקשות של פרד. ביני לביני אני לוקח בחשבון שאולי אני סתם מתרגז על כך שתפסה אותי בבורותי.

המשך העלייה נעשה קשה מתחילתה והעייפות שמוזרקת לורידים מתחילה לטשטש את הראייה. רק העקשנים יגיעו למעלה. עקשנים כמו פרדים. או פרדות. על אדם תשוש מעייפות אומרים בערבית; "שייף א-דיכ ארנב", רואה תרנגולת כאילו היא ארנבת. ואני רואה עכשיו את בת הפלוגתא שלי בדמות קנטאור, בת אלים, שגופה מין פרדה ובחלקו העליון ראש אדם.

ההר העצום הזה שאנו שואפים אל פסגתו שכן פעם מתחת למים. מיליוני שנים של לחץ טקטוני דחפו את בשרו, מליארדי טונות של אבן גיר, כלפי מעלה והוא כמו פוסידון ענק התרומם מהים אל מעל העננים, ועכשיו אחרי שהתעצב וקבע את מקומו הוא משקיף מרוצה מעצמו על הים האיגאי ועל מפרץ סלוניקי. מרחוק כמעט אפשר לראות גם את האי שלי, שממנו יצאתי לפני ארבעה ימים, אחרי רעידת האדמה, דרך המקדש בדלפי ושערי תרמופילאי, במצוות הפיתיה, אל המסע הזה לפסגתו. כמה רעידות אדמה התרחשו מאז החל ההר לבקוע מבטן הים? כמה עוד יתרחשו ויזעזעו את הסדר הקיים?

על טרסת אבן גדולה, שצבעיה כחול לבן, כצבעי הדגל היווני, מופיעה בעיקול הדרך כתובת שההולך בשביל לא יכול להתעלם ממנה; "פרי פלסטיין".

פאק. אני נרעש לפגוש כאן את הבית. כשאתה יוצא לחו"ל נדמה לך שאתה יכול להוציא את הבית מחייך, לפחות לזמן מה, אבל הבית רודף אחריך לכל מקום. כמה מאות מטרים למעלה, על גבה של גדר אבן אחרת, מצטרפת לפרי פלסטיין קללה נוספת, "פאק יזראל", שבאופן מוזר אני נעלב ממנה עוד יותר ולא יודע על מי אני צריך לכעוס.

צא דיבוק צא, אני אומר בליבי. "אל תיקחו ללב. אירופה מלאה בכתובות כאלה", גל מנסה לנחם.

אבל הלב מתקשה להירגע. לא די לו מאמץ הטיפוס, לא מספיק הוא מתבייש בנבזויותיה של המדינה שלו, שאת מעלליה הוא מכיר מבפנים, עכשיו גם העלבון הזה?

"מהי המדינה שלי?" שאל קרלו גינזבורג האיטלקי, והתכוון בעצם לשאול מי הוא פטריוט. "המדינה שאני מתבייש בה", ענה. כשהייתי ילד התביישתי לפעמיים באמא שלי, שאותה אהבתי. אבל אם מישהו היה מעז לומר עליה מילה רעה הייתי מוכן להרוג אותו. אבל עכשיו אני לא רוצה להרוג ולא להיהרג.

אנחנו ממשיכים לטפס לאט. גידי מספר על הבן החייל שביקש ממפקדו לא להיכנס ללבנון. הוא פחד. למחרת נודע לו ששישה מחבריו ליחידה נהרגו. מאז הוא מנותק קשר. והאב, הוא מטפס ומחפש.

אילנה מספרת על החייל שהיה צריך לפתוח ציר בעזה והרגיש כי פישל אחרי שארבעה חיילים נהרגו מפיצוץ מטען שהוא לא הצליח לגלות. מאוחר יותר החל לחוש כאבים ברגלו מבלי סיבה נראית לעין. לבסוף נאלצו הרופאים לקטוע אותה. כך קיבל קצת מזור לנפשו. הבית ממשיך לרדוף אותנו עד פסגת האולימפוס. תמיד אותו הבית.

ברגעים שהגוף עומד לקרוס ממאמץ ושרירי הרגלים תפוסים כמו צבתות פלדה, תלוי המטפס כמעט רק בכוחות נפשו. אני חושב על הסטודנט לרפואה שקפץ על רכבת מטען בערבה של אוסטרליה וגילה לאסונו כי ננעל בתוך קרון קירור, שלא ניתן היה לפתוח אותו מבפנים. הרכבת דהרה יומיים בלי לעצור והנוסע הסמוי חש שהוא הולך וקופא ועזרה לא תגיע. אז הוא החליט להשאיר משהו אחריו; הוא החל לתעד ביומנו את פיזיולוגיית הגוף הקופא לאיטו.

כשהגיעה הרכבת ליעדה ודלת הקרון נפתחה מבחוץ גילו עובדי הרכבת את גופתו המאובנת של הצעיר ואת היומן שהשאיר ובו תיאור מדויק של תהליך הקפיאה, שלב אחרי שלב. אלא שהתברר כי הקרון לא היה מחובר כלל למערכת הקירור. גופו של הבחור, מכוח תודעתו, הגיב בדיוק כמו שגוף אנושי מגיב לקור מקפיא. אפקט נוצבו.

כמו הפלצבו שעשוי לשפר את מצבו של המאמין בכוח אמונתו בלבד, אפקט נוצבו מתרחש כאשר אמונה שלילית או ציפייה לדבר רע מובילה לתוצאה שלילית אמיתית, למרות היעדר גירוי פיזי.

עכשיו, כשאזל כל הדלק מהשרירים שלי אני יודע שאני מטפס על מיכל ריק, אבל בכוח התודעה אני מאמין שאעשה את זה. איזה אגו תקיף.

בַּמַּחֲצִית חַיַּי גָּאֲתָה אַהֲבָתִי לַ'דֶּרֶךְ'

וּבִפְאַת הָהָר נָטִיתִי אֲחֻזָּה לִזְקֵנָתִי

בִּתְקֹף עֲלֵי יִצְרִי אֶנְדֹּד לִי בִּבְדִידוּת

לַנּוֹפִים יָפִים שֶׁאִישׁ מִלְּבַדִּי לֹא יַכִּירֵם

וַאֲטַיֵּל לִי אֶל מְקוֹם מְקוֹרוֹת הַנָּהָר

לְהִתְבּוֹנֵן שָׁם בִּשְׁעַת עֲלִיַּת הָעֲנָנִים

לְעִתִּים נִקְרָה לִי זָקֵן שׁוֹכֵן יְעָרוֹת

נְשׂוֹחֵחַ וְנִצְחַק, בְּלֹא מוֹעֵד לַחֲזָרָה.

מתוך תודעתי המעורפלת, 500 מטר בגובה אנכי לפני שיאו של ההר, אני מבחין שמישהו חירבן צלב שחור על אבן צפחה. טוב מפאק יזראל, אני מעודד את עצמי.

בצהרי היום השני אנחנו מגיעים לפסגת ה"סקוליו" (2,911 מטר).

כשהוא מגיע לפסגה יכול סיזיפוס להרגיש רוממות רוח או דכדוך קיומי. האבן בודאי עוד תתגלגל למטה. "התשוקה והשובע, שניהם יוצרים צער, בשלבים של למעלה מן התענוג ושלמטה ממנו", קבע די-מונטין.

עד לפני קצת יותר ממאה שנה איש לא העז לנסות להגיע לפסגת האולימפוס מפחד זעמם של האלים. ועכשיו, כשהפסגה נכבשת שוב ושוב ברגלי מטפסים מכל הלאומים, מסמיקים האלים ונחבאים אל מחילותיהם, כאילו לא היו מעולם. "אילי מא בחאף מן אללה, חאף מינו", אומר הפתגם הערבי. מי שלא פוחד מאלוהים צריך לפחד ממנו. יש משהו קדוש בפחד מן האלוהי. כאשר כל עץ, מעיין ונחל נשמרים על ידי אל, טיטאן, נימפה או סאטיר יש סיכוי גדול יותר שבני אדם לא יפגעו בו. עד שבא המונותיאיזם והחליף את הדו קיום הזה בקנאות בלתי מתפשרת. את האלים עם חולשותיהם האנושיות החליף דיקטטור אכזר ואנוכי.

על פסגת ההר ניצב עמוד שאליו קשורה מחברת הנמצאת בתוך קופסה המגנה עליה מפגעי מזג האוויר. המטפסים ניגשים זה אחר זה אליה וכותבים בה את אשר על ליבם. גם אני ניגש למחברת ורושם;

"תודה זאוס. כל הסיפור הזה היה מבחינתי רק רומנטיקה. אני שונא לטפס על הרים".

האם אהיה משהו אחר מכאן והלאה, אני שואל ועצמי עונה לי; כן, אהיה אחד שירד מהאולימפוס. אם באמת אצליח לרדת מגובה של 3 קילומטר את כל הדרך למטה על כלונסאות רגלי שבקושי נענות לבעליהן.

לפני שאנחנו מתחילים את המסע הארוך במדרון התלול למטה ניגשת אלי פטריסיה ומבקשת להתנצל, "צדקת, יש גם פרדים".

***

מובאות:

• ואנג ויי (699-759), הר דרום, תרגם מסינית מוטי גלדמן עם הסינונולג יואב רפפורט.
• התשוקה והשובע, מיכאל די-מונטין, "מסות", הוצאת שוקן.

תמונה ראשית: studio eleven

https://www.instagram.com/studioeleven4print?igsh=OG92ZHphcjdrMXhl

בהערכה ובתודה לטל וולק וחברת "מטפסים" ולכל העולים לאולימפוס,

11-16 בספטמבר 2025.

***

לפרק הקודם: רעידת האדמה היוונית הראשונה שלי – בדרך לאולימפוס, חלק א'