
הוא היה אחד האנשים הכי ציוריים, יוצאי דופן ובעלי סתירות שהכרתי. אולי גם בשל זה אהבתי אותו.
אתמול בישרה לי מירי, זוגתו, על מותו.
נדמה שאין ירושלמי שהיה חשוף בשנות ה-70-90 לעיתונות המקומית, שלא הכיר אותו; מהפכן מוחצן, מפגין נצחי, מעורר מחלוקות, מנסח מכתבי נאצה לשופטים ואנשי שררה שמיישרים לדעתו קו עם עוולות הכיבוש, שוחט פרות קדושות, פעיל שלום בלתי נלאה. וגם בעל עתיד מבטיח כעיתונאי, עורך, מנהיג מחאה, איש מדינה בכיר, כלכלן, פוליטיקאי ואיש אקדמיה, תחומים שבהם גילה כישורים יוצאי דופן אך באף לא אחד מהם הוא מימש את עצמו עד הסוף.
אפשר היה לפגוש את ספירו בכל התארגנות של שמאל רדיקלי ואי אפשר היה להתעלם ממנו. ב"מוקד", ב"יש גבול", ב"ועד לסולידאריות עם ביר זית", ב"ועד הישראלי למזרח תיכון חופשי מנשק אטומי" (הוא אחד הישראלים היחידים שפעל לשחרורו של מרדכי ואנונו) ובעוד רבים, אבל בסופו של דבר הוא נשאר תמיד לבד, בשוליים, בלתי מפוענח עד הסוף גם על ידי עמיתיו.
שבח וויס, שהיה יו"ר הכנסת והכיר אותו מקרוב, טען שספירו הוא מן האמנים והפסלים בעלי יצר ההרס העצמי, שעושים יצירה מפוארת, ואחרי שגומרים שוברים או הורסים אותה. "הוא מבעלי חדוות הבדלנות, השוני, שאולי נהנים מן החריגות של עצמם. שבוחנים את הנורמאליות או האי נורמאליות לא במונחים סטטיסטיים אלא במונחים אליטיסטיים."
הוא הספיק להסתכסך עם מעסיקיו ועמיתיו, בעיתונות, בלשכת העיתונות הממשלתית, במפלגת העבודה, בוועד הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, וגם בגופי השמאל היהודים-פלסטיניים. זאת היתה בשבילו עוד הוכחה שהוא לא גרופי של אף אחד וכי נשאר נאמן לעקרונותיו.
שנים נהג ספירו להפציץ את שופטי בתי המשפט במכתבים שנוסחו ללא קורט של פוליטקלי קורקט, אבל תמיד עם איזשהו גימיק שעשוי לעזור לתת לעניין תהודה. לזעזע. הנה דוגמא אחת שהופיעה בכתבת פרופיל שעשיתי עליו בשבועון "כל העיר", סמוך ליום הולדתו ה-50:
"בית משפט השלום, יום חמישי. דיון בתיק פלילי מס' 2117/85. השופט עזרא קמא. הנאשם גדעון ספירו. האישום: התקהלות בלתי חוקית ליד מחנה הפליטים דהיישה והעלבת עובד ציבור – מושל בית לחם. הנאשם, בן 50, סנדלים מרופטים, מכנסי ג'ינס, ווסט צבעוני, שיער שחור ארוך עוטר קרחת מתפשטת, מגן על עצמו ללא עזרת סניגור. בשלב מסוים השופט מאבד משלוותו. ספירו לא מוותר ומתעקש: 'רגע תן לי להסביר לך'. כבוד השופט צורח, סמוק מזעם: "אל תגיד לי רגע!". הנאשם נבוך לשנייה, אך מייד מתעשת: 'למה אתה צועק עלי?' השופט: 'אני צועק עליך, כי מותר לי לצעוק'. הנאשם: 'טוב, בסדר'. השופט: 'קודם תקרא את החוק, כדי שלא תדבר שטויות'.
כמה ימים אחר כך, במכתב לכבוד השופט קמא כותב הנאשם ספירו: "אני מבקש כי תפסול את עצמך מלדון בתיק מהנימוקים הבאים: יש לי הרגשה, כי העובדה שהופעתי לבד נוצלה בצורה בלתי הוגנת. תוך כדי השמעת טענותי התפרצת לדברי והרמת עלי את קולך ללא הצדקה. אותה הרמת קול היתה, להערכתי, ביטוי לעוינות שלך כלפי מאבקי נגד הכיבוש והדיכוי… אי לכך אבקשך להעביר את המשפט לשופט פלסטיני, אשר כלפיו יש לי יסוד יותר סביר להניח (כמובן אין ודאות, לעולם אינך יודע מיהו שטינקר ומי לא), כי לא יהיה עוין. אני רוצה לעשות כל מאמץ לא ליפול לידי שופט בעל סימני היכר פשיסטיים ברורים. בכבוד רב, גדעון ספירו (ירושלים, בתחומי הקו הירוק)."
את המניעים להתגייסות הרדיקלית, יש אומרים מוגזמת, לטובת הצדק, אפשר למצוא בילדותו. ספירו נולד ב-1935 בברלין הנאצית והגיע עם הוריו לארץ רגע לפני שנטרקה הדלת. אי אפשר שלא לראות בהימלטות הזו ממעוז הפאשיזם את המנוע שלקח אותו לפעמים עד הקצה במלחמותיו נגד העוול שמצא במדינת היהודים ובעד החלשים והנדכאים.
כילד חוץ בקיבוץ מרחביה, מעוז הסוציאליזם הישראלי, הוא התאהב ברעיונות של צדק, שוויון ואחוות עמים, נשם אותם והמשיך להתייחס אליהם ברצינות גם כאשר בגר וכל חבריו כבר נטשו אותם. הם אמרו לו: חלאס, תתבגר, "אבל אני שלקחתי, כנראה, יותר מדי ברצינות את העקרונות שהופרחו אז באוויר, פשוט נשארתי איתם. אני עדיין תופס בתמימות וברצינות את העקרונות האלה", אמר לי.
ב-1954 התגייס ספירו לצנחנים בפיקודו של אריק שרון, אותו תיעב. אבל את רפול הוא אהב אהבת נפש סיפר. באמצע שנות ה-50 הוא השתתף ברוב פעולות התגמול מעבר לגבול ובמלחמת סיני צנח במיתלה. ביחידה כינו אותו "הפציפיסט הלוחם". באחת הפעולות, כשהכוח פתח באש ישירה לתוך מאהל בידואי, התרוצץ סמל ספירו בין החיילים ואיים שירה ברגליהם אם לא יפסיקו את האש. החיילים סיפרו, כי כשצעק היה בעיניו מבט מטורף.
יום אחד הכניס אותי גדעון לקודש הקודשים בביתו, לארון הבגדים שבו שמר את מדיו. הם היו מכובסים, מגוהצים ומקופלים בהקפדה רבה, נעלי הצבא המצוחצחות חיכו בצייתנות בצד. הוא הראה לי את הכומתה האדומה ואת כנפי הצניחה עם הרקע האדום. נראה היה שהכל מוכן לקריאה. למרות שהוא כבר הספיק עד אז לנאץ את כל הגנרלים שהכיר, וקרא להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה, ראיתי בעיניו זיק של גאווה.
אימו, גרטה ספירו, העידה בפני שגדעון רדיקלי מדי גם בעיניה אבל הוסיפה שהוא מעולם לא שיקר. היא סיפרה שלמרות שעשה צרות הוא היה ישר כמו סרגל מאז ומתמיד. היא גם אמרה שבילתה בבית הספר היסודי של בנה יותר ממנו. כל הזמן הזמינו אותה לשיחות.
כתבתי עליו כשהיה בן חמישים, אחרי שתי פרשיות נישואים שהסתיימו, שני ילדים ושלושה משפטים, שהתנהלו נגדו במקביל, חיה לא מבוייתת, נודד בין דירות שכורות וממשיך לתכנן איך לשנות את העולם. מאז התייצבו מעט חייו, הוא בנה בית איתן עם מירי זוגתו והמשיך לכתוב מכתבי פולמוס ונאצה לשופטים ולאנשי מדינה, והוסיף לעשות כך גם כשחלה מאוד לפני כעשר שנים.
כשבאתי לבקרו באחד הקייצים הוא היה מוטל פשוט אברים על הכורסה בביתו, גפיו וראשו מפרכסים ללא שליטה, אבל מוחו הצלול מבין היטב את מצבו. הבית שלו ושל מירי בת"א היה נקי, המזגן רחש קרירות נעימה, מבעד לחלון הפתוח בצבצו מהגינה ענפי שסק ובננה. למרות מצבו הלא מלבב הוא היה לבוש בחולצה הירוקה שעליה התנוססה קריאתו האחרונה לצדק: "ואנונו מרדכי – ישוחרר!"
על הקיר ממול תלויים היו מאזני צדק כבדים מברזל.
"אני לא מתפלא שתלית את הדבר הזה", אמרתי לו בניסיון לעודדו לפתוח שיחת חולין, שתרחיק אותו קצת מעצבונות חייו, אבל מבטו נשאר תלוי בנקודה דמיונית.
"אלה שמדברים על יפי הזקנה – אל תאמין להם", אמר פתאום. נראה שהיה שקוע קודם באיזו התבוננות כמו פילוסופית והוא לא התייחס לדברים שאמרתי. ואז הוא חזר למין מעשיות עכשווית והתחיל לדבר איתי על כסף. כמה טוב שקיבל פיצויים מהגרמנים, דבר שעוזר לו להתמודד עתה עם נזקי המחלה והזקנה.
ואחר כך הוסיף עוד טענה נגד עוול שנתקל בו לאחרונה "בבית החולים האחות שאלה את מירי בן כמה אני. למה שהיא לא תשאל אותי? רואים זקן חולה והוא כמו אוויר בשבילם."
אחרי שתיקה קצרה הוא התחיל לתאר באזני את מצבו בגילוי לב מפוכח "פרקינסון היא מחלה נאורולוגית, שעד עכשיו אין לה תרופה. אבל להבדיל מאלצהיימר, החולה מבין היטב את מצבו."
נזכרתי במה שאמא שלו אמרה לי. הוא לא משקר לעולם. גם לא לעצמו.
רציתי להסב את תשומת לבו מההווה הלא מלבב, "אתה זוכר את הכותרת בעיתון לכתבה שעשיתי עליך? 'ילד בן 50'. זה היה לפני 33 שנה. אני הייתי בן 30 ואתה נראית לי אז ישיש."
מבטו חזר להתמקד באותה נקודה דמיונית באוויר. ודאי שהוא זוכר, אבל מה יש להגיד על כל השנים שעברו. אני מצטט לו מהזיכרון את מילותיו של אבן אל רומי, משורר האסלאם, "ולוואי שישובו הנעורים ליום אחד, שנספר להם מה עשתה לנו הזקנה". נדמה היה לי שזיק של עצבות חכמה נדלק בו.
הטלפון צלצל, עירית (זוגתי לשעבר) היתה על הקו.
"אתה זוכר את עירית?", שאלתי אותו.
"בטח, נפגשנו לא מזמן בהלוויה" (של חיים הנגבי, חודשים ספורים לפני כן), הוא זכר.
"זכית למשפחה נהדרת, גדעון."
"כן, היה לי מזל עם המשפחה הגרעינית שלי."
"מה יהיה, גדעון?"
"יהיה הרבה יותר גרוע. זה לא יוכל להמשך, הכיבוש הזה".
כששאלתי אותו על מירי זוגתו, התרגשותו גברה וכפות ידיו התנופפו לצדדים. "היא נפלאה. סדרה את הכל… הילדים באים כל שבוע, קצת חברים שנשארו: אריה דיין ואשתו, אהוד עין-גיל, אנדריי, ואנונו…"


