פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
מאת: יזהר באר
בפרק 4 בסדרה "אינתיפאדה" של ערוץ 1 (שי להב, יואב לשם, בן שני), מובא סיפור דרדורו לתהום של אוטובוס אגד בדרך לירושלים בידי פועל עזתי, מנקודת מבטו של נהג האוטובוס ובעזרת קטעי ארכיון מאותם ימים.
תזכורת: ב-6 ביולי 1989 יצא אוטובוס אגד בקו 405 מהתחנה המרכזית בתל אביב לירושלים. אחד מהנוסעים היה עבד אל האדי ע'נאיים, בן 25, איש הג'יהאד האיסלמי, תושב מחנה הפליטים נוסייראת שברצועת עזה. ליד נווה אילן התנפל ע'נאיים על הנהג, משה אלול, ומשך בחוזקה את ההגה ימינה לעבר התהום. אלול נכשל בניסיונותיו לייצב את האוטובוס, והוא הדרדר לתהום, בעומק של כמה עשרות מטרים, החל לבעור, וחלק מנוסעיו נשרפו חיים בעודם באוטובוס.
זה סיפור קשה לשומעיו. עוד נחזור למקרה הזה שיש בו מתמצית חיינו; טרגדיה, גורל עיוור, תקווה ובעיקר סיפור על טבע האדם. מאחר ואף פעם אתה לא יודע את מי תפגוש, באילו נסיבות ובאיזה מקום וזמן, וגם הזיכרון מתעתע וכל מיני זיכרונות מושתלים צצים ומתנגשים באחרים ומפריעים זה לזה, אנסה לשחזר את הזיכרון שלי, שמתחבר לאירוע, במקום הכי לא צפוי בעולם, בלשכתו של יאסר ערפאת בעזה.
אחד הפצועים קשה ששרדו את הפיגוע היה בחור ירושלמי צעיר, סלומון, כמדומני, היה שמו. לא הכרתי אותו לפני התאונה, אך שמעתי שהיה פעיל במחנה השלום.
ב- 1994 הגיע ערפאת מתוניס במסגרת תהליך אוסלו (הסכם קהיר) וקבע את מפקדתו בסמוך לחוף הים של עזה. ההסכם כלל נסיגה של כוחות צה"ל מעזה, הרחבת תחום שיפוטה של הרשות הפלסטינית והקמת משטרה פלסטינית אזרחית, ועוד כמה סידורים שיכלו לשמש בקלות את תכנית 21 הסעיפים של טראמפ לסיום המלחמה הנוכחית בעזה.
כמה שבועות אחרי בואו נסעתי עם ישראלים אחרים, לפגוש את ערפאת בעזה.
לחצנו ידיים. כפות ידיו של ערפאת היו רכות, קצת רופסות, כשל קשישה במצב לא טוב, לא כמו של ראיס כל יכול. כמו בהתניה קפץ לנגד עיני באותו רגע הביטוי הפופולארי "האיש עם הדם על הידיים". קשה מאוד להילחם בדימויים שהתמקמו במוחנו. אחרי מותו כתבתי דו"ח מחקר במסגרת ארגון "קשב", על סיקור מותו בתקשורת העברית, ששיקף את מה שחשבו עליו רוב הישראלים.
העיתונים בישרו אז על מותו הקרב, ברוח הזמן ההוא, בשלל כותרות ססגוניות: "האיש עם השערות על הפנים, הכאפיה והאקדח", "הטרוריסט מספר 1", "איש דמים ואיש בליעל", "כמה עוד נחכה? ערפאת יכול להישאר במצבו אפילו חודש", "חשוב כמת", "ברוך שפטרנו", "בא יומו"…
אבל כשלחצתי את ידו של "האיש עם השערות על הפנים" הוא נראה לי יותר כמו ליצן עצוב, שכל חייו העביר בקרקס ועכשיו הוא צריך להקים מדינה ולא יודע בדיוק איך.
התכנסנו סביב שולחן עץ האלון הכבד והארוך שעמד במרכז חדר הישיבות. אני זוכר כמה מהמשתתפים בזכות תצלום שנשאר מאז; אורי אבנרי, ירון לונדון, דן אלמגור וישראלים נוספים, ואחמד טיבי, שלחש על אוזנו של הראיס ותרגם. כולנו האמנו אז שיש על מה לדבר ויש מה לעשות.
לצידי ישב בחור צעיר על כסא גלגלים. זה היה סלומון, שנפצע קשה בפיגוע באוטובוס קו 405 לירושלים ונותר נכה מצווארו ומטה. אני לא מזהה אותו בתמונה, יתכן שהצטרף מאוחר יותר, אבל זיכרון פניו נותר חקוק בי.
ערפאת התחיל לדבר. המימיקה בפניו היתה מוגזמת, כשל שחקן לא מאופק. אישוניו צחקו והתרוצצו בצורה נמרצת בארובות עיניו. הבחנתי שהוא מתעלם מכל החבורה שסביב השולחן וממקד את מבטו בדן אלמגור, כאילו מדובר בדיאלוג פרטי ביניהם. לרגע יכולתי לומר שזה היה פלירטוט. מין סיפור אהבה. אין ספק שלא היתה ביניהם היכרות מוקדמת, אבל העיניים שלהם דיברו, התרוצצו, התמקדו, התגלגלו, נצצו, קיימו "מגע עיניים", כמאמר שירם של איתמר רוטשילד ורונה קינן. נראה היה שהם מבינים זה את זה דרך העיניים.
***
אין כמעט עובדה אחת הנוגעת בערפאת שאינה נתונה במחלוקת: ממקום לידתו ועד נסיבות מותו. הוא האיש שהיה, מזוהה יותר מכל אחד אחר, עם הבעיה הפלסטינית ועם האפשרות או האי-אפשרות לפתרונה.
הרבה שאלות נשארו פתוחות גם אחרי מותו. האם ערפאת אהב גברים או נשים? מדוע התחתן עם סוהא? מה נעשה בכספי העתק שזרמו אליו? היכן באמת נולד וכיצד באמת מת? למה הסכים לוותר לרבין על רוב שטחה של פלסטין ההיסטורית? כיצד שרד כל השנים כמנהיג של עם ללא מדינה והאם ישראל הרוויחה או הפסידה מהסתלקותו? (עסקתי בכך בהרחבה בפרק 8 של פרות קדושות ערפאת – סודות חייו ומותו).
מאחר ונקלעתי לפגישה הזאת כמנהל של ארגון זכויות אדם ישראלי, הרמתי את ידי וביקשתי לשאול את ערפאת שאלה שנראתה לי רלבנטית אז; "אדוני הראיס, טוענים נגדך שאתה משתמש באמצעים קשים נגד מתנגדיך הפוליטיים…" התחלתי לשאול, בנימוס רב, אגב. אבל לפני שהצלחתי לסיים את המשפט, סלומון נזעק לעצור אותי וסינן לעברי בזעם ובתוקפנות בוטה; "די! מספיק! שתוק! שלא תעז לשאול!" הרגשתי שאם היה יכול היה בועט בי מתחת לשולחן או דוקר אותי במכשיר חד.
מאז הפיגוע באוטובוס עבר סלומון לגור במפקדתו של ערפאת בעזה. הראיס קיבל אותו כבן ופרש עליו את חסותו. ההזדהות שלו עם ערפאת ועם העניין הפלסטיני הפכה למוחלטת. המפגש הגורלי של סלומון, הקורבן, עם עבד אל האדי ע'נאיים הנוטר והנוקם באוטובוס הדמים אימלל את חייו ושינה אותם לתמיד. אבל הוא לא התחשבן עם הצד שלכאורה הפך אותו לקורבן. להפך, ההזדהות שלו איתו הפכה לבלתי ניתנת לדיון.
ההסבר הפסיכואנליטי המקובל לתסמונת שטוקהולם טוען שרגשות הקירבה שמפתח הקורבן כלפי התוקפן/ השובה, הם מנגנון ההגנה שלו. החטוף מזדהה עם החוטף, כי הוא מאמין שכך הוא לא יפגע בו. הקורבן/ החטוף רואה בתוקפן/ החוטף מקור נחמה וביטחון שמגן עליו. האפשרות לברוח או להיחלץ הופכת להיות מבעיתה יותר מהחיים במחיצת החוטף. גם השהייה המשותפת משפיעה על חטופים להאמין שהשקפת עולמם של החוטפים צודקת. החטוף מנסה להתנתק רגשית מהמצב על ידי הכחשה. הוא יכחיש שהתוקפן/ החוטף אשם ויאשים במצב את קבוצת ההתייחסות שלו. בכל מקרה, מדובר כנראה במנגנון הישרדות אפקטיבי.
עובדה, ערפאת אימץ את סלומון כבן והוא מצא לזמן מה תחת חסותו קצת מרגוע לנפשו. הפרסונה של שניהם יצרה ברגע מיוחד של הסכסוך הלאומי הזדמנות לחזק ולחלש, לקורבן ולמקרבן להתחלף ביניהם, כמו במשחק כיסאות מוסיקליים, ולאחוז במשהו.
***
מי יכול לשאת את ידיעת אכזריות והפכפכות הגורל בלי לאחוז במשהו. כי רגע לפני שסלומון עמד בתור לאוטובוס בקו 405 באותו יום עלו עליו שתי אחיות צעירות, חיה וכנרת כהן. הן התיישבו בספסל הקדמי לאחר שכנרת ויתרה על מקומה באוטובוס הקודם כדי לחכות לאחותה ולשבת לצידה. אולי יוכלו לאחוז ידיים.
עבד אל האדי ע'נאיים עלה לאוטובוס אחריהן וירד ממנו לרגע כדי לעזור לנוסעת אחרת, איריס פרץ, להכניס את תיקיה לתא המטען. הוא עלה שוב, אמר שלום, בנימוס, למשה אלול, הנהג, והתיישב בחלק האחורי של האוטובוס. מי אמר שישנה הפרדה ברורה בין הטוב והרע, האנושי והחייתי?
אחריו עלתה אליעזרה בן יהודה, נכדתו של מחיה השפה העברית, שהגיעה לביקור מולדת מביתה בארצות הברית.
היו עוד נוסעים, האחרונה ביניהם היתה שרון. היא מיהרה מביתה בת"א אל התחנה המרכזית כדי לתפוס את האוטובוס לירושלים, אבל הוא היה מלא והנהג כבר נעל את הדלת. שרון רצה לעברו ודפקה על הדלת. אלול, הנהג, השתהה לרגע, נעץ בה מבט, היא תזכור לתמיד את המבט, ונסע, משאיר אותה לבדה על הרציף. אולי קיללה אותו במטר קללות עסיסיות, היא לא סיפרה לי, אבל היא חשה באותו רגע שבגד בה מזלה.
מזג האוויר היה חם. הנהג אלול, שבכלל לא רצה להיות נהג אוטובוס, הדליק את המזגן. חלק מהנוסעים נרדמו. 35 דקות אחר כך, מול נווה אילן, לפני הואדי למרגלות ישיבת טלז סטון, קם ע'נאיים ממקומו שבסוף האוטובוס וצעד בנחת לעבר הנהג, כשהוא נוגע באקראי בידה של חיה כהן, אז בת 12, שישבה ליד אחותה כנרת וישנה שינה עמוקה. ואז תפס את ההגה של אלול ומשך אותו בחוזקה ימינה. הנהג ניסה להיאבק בו אבל זה היה חסר סיכוי. האוטובוס סטה, מעך את מעקה הבטיחות וצנח בסחרור עשרות מטרים, מתנפץ אל הטרסות, עד שנחת על גבו בתחתית התהום.
"זה היה כמו המכונית המפורסמת בסרט 'צ'יטי צ'יטי בנג בנג' – מכונית שפתאום הופכת לאווירון שעף באוויר", שיחזרה אליעזרה בן יהודה את הרגע בריאיון ל YNET עשרים שנה אחרי האירוע. 43 נוסעים היו על האוטובוס. בני המזל נזרקו ממנו במהלך הידרדרותו ונחתו בין הסלעים. מבין אלה שנותרו כלואים בתוכו, כמעט כולם נשרפו למוות. 16 מנוסעי האוטובוס נהרגו ו-27 נפצעו.
***
מי שראו את האסון ממרומי הגבעה של טלז סטון היו כמה עשרות בחורי ישיבה, שנחלצו לסייע להעלות את הנפגעים מתחתית הוואדי. ביניהם היה אחד, יהודה משי זהב. לפחות כך הוא טען לימים. הכרתי אותו לפני הרבה שנים כפרחח קטן עם אמביציות גדולות ויכול להיות שגם את זה הוא המציא. אסון האוטובוס, בכל אופן, דחף אותו להקים את ארגון זק"א שעל כנפיו זכה בהמשך להכרה והוקרה לאומית. הוא התמודד עם נפש סוערת ויצרים אפלים והיה זקוק להכרה הזאת. חברי הארגון הראשונים שהצטרפו אליו היו המחלצים של נפגעי האוטובוס מישיבת טלז סטון. ככל שהתרבו פיגועי האוטובוסים בראשית שנות ה-90 – היו אלה הפעם מחבלים מתאבדים שפוצצו את עצמם – כך בלט זק"א ומשי זהב בראשו, בפעילות החילוץ בשטחי ההריגה.
ב-2021, לאחר שהגיע לפסגות הישגיו וכבר זכה בפרס ישראל, התאבד משי זהב בעקבות האשמות כבדות בגין ביצוע פשעי מין.
בין השורדים את אסון האוטובוס היו חיה כהן, ששכלה את אחותה כנרת בהתרסקות, ומאז מסרבת לדבר עליה, והנהג משה אלול, שלא רצה להיות נהג אוטובוס ואחרי הפיגוע למד משפטים והפך לעורך דין.
גם עבד אל האדי ע'נאיים, שנפצע בהתרסקות האוטובוס אל התהום, נותר בחיים. הוא והנהג עפו יחד מבעד לשמשה הקדמית, שעפה איתם, כשהאוטובוס ריחף כאווירון מעל התהום וניצלו. הוא נידון ל-16 מאסרי עולם. אף שנותר בחיים ואחריו קמו לו ממשיכים נואשים ומקצועיים יותר, הוא יכול להיחשב כמחבל המתאבד הראשון. אחרי 22 שנים בכלא הוא שוחרר באוקטובר 2011 במסגרת עסקת שליט וחזר לעזה. אין לדעת אם שרד את המלחמה האחרונה.
כמובן גם שרון, שהנהג, משה אלול, סירב לפתוח לה את דלת האוטובוס והשאיר אותה לבד ברציף, מקללת את מזלה הביש, ניצלה.
וגם סלומון, שיושב מאז בכסא הגלגלים שלו, משותק מצווארו ומטה, מול השולחן הריק בלשכתו של ערפאת ומסנן לעברי בזעם אין-אונים: "שתוק!"
***