פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
לוחמים, צלפים, צוותי יבשה ואוויר, אנשי סגל ומנהלה, וטרינרים ופעילים למען זכויות החיות; יש השואלים למה הרגנו אותם, אז בואו נסביר.
בהתחלה הם היו מועילים, אפילו חביבים. הם הכניסו כסף, הגיעו תיירים סקרניים, סחרנו בעורותיהם והתהלכנו סביב לרצועת האדמה שבה ריכזנו אותם ללא חשש גדול מדי. למרות שתמיד זכרנו שמדובר בחיות טרף, ידענו שיש להם שורות של שיניים חזקות ואם הם יתרגזו; אלוהים ישמור.
לא קראנו לזה שמורה, גם לא גן חיות, השתמשנו בביטוי נקי יותר; רצועת חווה. בכל מקרה, זה היה שטח קטן למדי שבו הצטופפו המוני חיות שהיו תלויות בנו וברצוננו הטוב עד העצם. בכ"ז החיים שלהם לא היו כ"כ קשים כנראה, עובדה, הם לא הפסיקו ללדת. עד שהריבוי הטבעי הפך לסכנה ממש. אז הרשויות המוסמכות החליטו להקיף את החווה בגדר גבוהה ועמוקה עם כל מיני אמצעי אלקטרוניקה. לפיכך, הרגשנו די מוגנים ולא חשבנו שצריך להשקיע מחשבה יתרה בשאלה איך הם מסתדרים בינם לבין עצמם בחווה הקטנה והצרה מאוד המוקפת שומרים.
אנשי המקצוע טענו שאם הם יהיו שבעים ומרוצים הם ישמרו על השקט והמליצו להכניס להם אוכל, הרבה אוכל, בעיקר נבלות של עופות. אבל במשך הזמן הענקנו להם עוד כל מיני תופינים שמדינות אחרות תרמו. גם נתנו לכמה מהם לשוטט בחצרנו ולסייע לנו בעבודות השדה. סברנו שזה ירגיע אותם. וגם כשהם חשפו מולנו את שיניהם חשבנו, בטיפשותינו, שהם מחייכים אלינו. שכחנו שחיית טרף נשארת חיית טרף. הוי כמה תמימים היינו.
היו שמועות, שהסיוע מבחוץ עוצר אצל כמה מהאחראים, שגובים לעצמם את ליטרת הבשר שלהם, אבל מדובר היה בשמועות מרושעות ומאז אנחנו פועלים להסיר את הנבלה. בית המשפט אמנם ניסה להתערב ולהגן על טועני הטענות הבזויות אבל אנחנו פועלים למצוא גם לזה פתרון. אחרי הכל, בשום ספר תורה לא כתוב שצריך להקשיב לבית המשפט.
אם לא היתה התקרית המכוערת הזאת, כשהם פרצו בהמוניהם את הגדרות, התנפלו על הישובים הסמוכים ונעצו בנו את שיניהם, הכל אולי היה יכול להמשיך על מי מנוחות. אבל הם התרבו והתרבו ופתאום נמאס להם להמשיך להצטופף בחווה ולחכות לתופינים שלנו. אולי נרדמנו בשמירה, יש אף הטוענים שהיתה בגידה מבפנים, בכל מקרה, התברר שכל הסיפור הזה של גדר ביטחונית לא שווה כלום מול זעם של חיות טרף מתוסכלות.
יש להגיד, שלא מיד החלטנו להמית אותם. גורמי מקצוע מסוימים המליצו על הרחקה, כלומר הגלייה לחו"ל. להעלות אותם על מטוסים ואניות ולשלוח אותם החוצה. האמת, היה זה רעיון מדליק וגם הומאני למדי – אם אפשר להתבטא כך כשמדובר בחיות – אבל הפרויקט נתקל בקשיים. לא קל היה למצוא מדינות שיקלטו חיות מסוכנות רבות כל כך. גם הן עצמן התנגדו, למרות שחייהם בחווה כבר מזמן נעשו בלתי נסבלים, אחרי שהרסנו להם את כל אזורי המחייה.
גם כמה פיינשמייקרים אצלנו, חובבי תנו לחיות לחיות, התנגדו למשלוחים, שכן מדובר בתופעה ידועה; יש סוג של אנשים שדואגים לחיות יותר מאשר לבני עמם. מדובר אמנם במיעוט, אבל גם בו נצטרך לטפל, ובבוא הזמן נעלה גם אותו למשלוח החוצה. נראה אותם מסתדרים עם חיות הטרף.
אז לוחמים וסייענים יקרים, אם אתם עדיין שואלים למה הרגנו אותם, מאוד פשוט;
הם לא רצו לצאת מרצון, השיקול הביטחוני גבר, הגדרות לא הוכיחו את עצמן, וגם התברר כי שטח החווה עליו הם הצטופפו עד עכשיו ראוי למגורי אדם. הכוונה לבני אדם.
לפיכך גורמי המקצוע, הוטרינרים, אנשי המתפ"ש, לוחמי האש והנפש ומערכת הביטחון, בהסכמה מלמעלה, החליטו פה אחד שזה יהיה הפתרון הסופי הכי הומאני שבנמצא.
אם אפשר להשתמש בביטוי 'הומאני', כשמדובר בחיות טרף.
***
| מן העיתונות: המנהל האזרחי המית מאות תנינים בחווה מוזנחת סמוך לפצאל שבבקעת הירדן. לפי גורמי ביטחון לאחרונה אירעו מספר מקרים בהם תנינים, שמחוסר טיפול פיתחו התנהגות קניבלית, ברחו והיוו סכנת חיים ממשית למטיילים ולתושבי הסביבה. |
צילומים מחוות התנינים בבקעת הירדן: ניצן שורר.
ניצן ערך בחודשים האחרונים מספר ביקורים באתר התנינים ונפשו יצאה לבעלי החיים שהוזנחו ולבסוף נטבחו.
צילום מעזה: גוגל ארץ