מהו בית

מאת: יזהר באר

בגיל שבעים גיליתי, שאשתי בוגדת בי בחמישים השנים האחרונות עם איזה גבר צעיר. התדרדרתי למרה שחורה, והחלטתי לסיים עם כל זה בקפיצת ראש לכנרת. עליתי על המזח הגבוה בטבריה וקפצתי למים. היתה זאת קפיצה מושלמת ובהזדמנות זאת גם שברתי את שיא הצלילה העולמי. נשארתי יומיים וחצי מתחת לפני המים, ואילו השיא הקודם עמד עד אז על שתי דקות ועשרים שניות בלבד.

כשהגעתי לשמיים נתקלתי באליהו הנביא – הכרתי אותו לפי הזקן, הסנדלים והשמלה – יושב ליד מכונת הקרנה ומעביר את סרט חיי על גלגל. הוא הגיע בדיוק לקטע שבו אני קופץ למים. קהל המלאכים והקדושים שישבו מסביב פרצו בצחוק אדיר למראה תנועות רגלי המוזרות. התרגזתי, משכתי בידו של הזקן והסרט נקרע.

אידיוט! צעק עלי אליהו, מטומטם! – מה אני עושה עכשיו?

אין ברירה, צריך לגלגל אחורה את כל הסליל, מהסוף עד ההתחלה. לך כלעומת שבאת!

והתחיל להחזיר את סרט חיי אחורנית.

קפצתי החוצה מהכנרת, עם הרגליים למעלה, וחזרתי למזח. התחלתי לצעוד הביתה עם הגב נגד הכיוון. הגעתי הביתה, סגרתי את הדלת ואז היא נפתחה. יצאתי למרפסת והכנסתי לפי בדל סיגריה שמצאתי במאפרה. הסיגריה נדלקה, גדלה וגדלה עד שכבתה. החזרתי אותה לקופסה שבכיסי. התיישבתי לשולחן האוכל והתחלתי לסיים את ארוחת הצהרים. העליתי מקיבתי את הפשטידה הטעימה והחזרתי את החתיכות אל הצלחת. אחרי שפלטתי מפי גם את המרק, הסתכלתי בשעון. השעה היתה שתים עשרה וחצי ואני חייב להיות בעבודה בדיוק בשתים עשרה. רצתי אחורה.

כעבור עשר שנים השחירו שערותי ושיני הלבינו. נלקחה ממני הפנסיה והחלה תקופה ארוכה של עבודה קשה. רבצתי שעות ארוכות בעיתון עד שגמרתי לכתוב, מהאות האחרונה ועד לראשונה.

יום אחד, במפתיע, נרצח ראש הממשלה. קצת אחרי זה נחתם הסכם שלום ואחר כך התחילה תקופה ארוכה של פיגועים עד שנעשה קצת שקט. אבל גם זה לא נמשך הרבה זמן.

אהבתי את העבודה העיתונאית, העורכים חיבבו אותי, אבל אחר כך יחסם השתנה ובתום שלושים שנה של עמל מסור החליטו לקבל אותי לעבודה בשכר של 3,500 שקלים לחודש, כולל זכויות סוציאליות. כך הגעתי למצוקה כלכלית כמובטל, עם אשתי הצעירה, שנעשית כל יום יותר יפה וכאשר אהבתי אליה מתעצמת בקצב גובר.

בשלב זה הייתי בן 25. החזרתי את זוגתי לבית אביה והתאהבתי בה. בלילה לוהט אחד היא נפלה לזרועותי והתמסרה לי שלוש פעמים; זו לפני זו.

נעשיתי ביישן. ניסיתי ללטף את ידה אבל היא התחמקה. סוף-סוף עשינו הכרה ומאז לא ראיתי אותה יותר.

זכיתי לתואר אקדמי והחלו חיי סטודנט עליזים. הייתי צעיר, אהבתי ללמוד אבל כל יום ידעתי פחות. לעומת זאת, חזרתי לכושר גופני מלא. עברתי בהצלחה את בחינות הבגרות, זיפי זקני נעלמו וגם בגדי נעשו מתאימים לגופי ההולך ומתקטן. למרות שהייתי תלמיד לא רע שכחתי דברים בשקדנות ולכן הורידו אותי מכיתה לכיתה עד שהתקבלתי לבית הספר היסודי.

בגיל 12 חליתי קשות, אחר כך נדבקתי בהרעלה ומיד יצאתי מכלל סכנה. מאז חלפו חיי בשקט.

כעבור זמן הסכימו לקבל אותי לגן חובה אבל עד מהרה שכחתי איך הולכים וגם איך מדברים. לעומת זאת בכיתי הרבה. בשלב מסוים זחלתי על ארבע לתוך העריסה על מנת לספק חלב לאמי מפי.

אין לי מושג מה קרה אחר כך. זכור לי רק איזה מקום חשוך ולח, שמישהו דחף אותי לתוכו.

כשחזרתי לאליהו הנביא, הוא כבר הספיק לסדר את גלגל הסרט. לפני שתייק אותו בארכיון, הוא הרים את ידיו הקדושות.

– בן תמותה שחי פעמיים, הלוך וחזור?

פנה אלי בקול רם, על מנת להשכיל את תושבי העולם הבא שנאספו סביבנו.

– ילוד אשה שזכה בחיים כפולים ובחסדו של אלוהים התנסה בשלמותו של מסתורין הקיום!

– אז תגיד נא לנו, מהו הלקח שלמדת מכל המסע הזה?

שמתי את אצבעי על אפי ואחרי הרהור קצר השבתי לאליהו הנביא לאמור:

הלקח היחיד שעולה עכשיו בדעתי מסתכם במסקנה עיקרית אחת ויחידה;

– ומהי?

שלשירו של הזמר שלמה ארצי "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" אין שום משמעות.

לא בשמיעה רגילה וגם לא בשמיעה לאחור.

***

וריאציה שלי בהשראת סיפור של פְרִידְיֶיש קארינְתי (1887-1938), סופר ומבקר הונגרי.

הציור בראש העמוד הוא של חנה לרנר, דודתי, והנער הזה הוא אני, על החמור שאיתו יצאתי לרעות את צאן אבי בהרים.

מאת: יזהר באר

אחרי טיפוס לגובה של 1,650 מטר הנשימות הקצרות והנואשות שלי נשמעות באוזני כמו נשימותיה של הכִימֶרָה, המפלצת ההיברידית בעלת ראש של עז, שיודעת "לנשוף את נשימת הלהבה הנוראה". שרירי הרגליים שמכווצים ממחסור באלקטרוליטים כבר לא מגיבים. הם צועקים עצור. כמה טיפש הייתי, שלא מצאתי זמן להתאמן לקראת המסע. נדמה לי שכל משתתפי קבוצת המטפסים שאני נמנה עליה, באו מוכנים ורק אני מפשל. כדי להגיע ל"סקוליו" מהגבוהות מתוך 52 פסגות האולימפוס (2,911 מטר), היה צריך להתאמן, ועכשיו, כשצריך לטפס עוד איזה לפחות קילומטר בקו אנכי לגובה, אני מבין את חולשתה של הגאווה והדעה הקדומה, ששכנעו אותי שאני עדיין הנער שרועה את צאן אביו בהרים ומה זה בשבילו עוד שביל עזים בדרך לאיזו פסגה. אם הייתי יכול הייתי משתרע עכשיו על אבן ושוקע נים ללא נים בערפל של עצלות מטיבה, כמו בימי הקיץ הרחוקים כשהייתי מתעלף מהחום בצילו של שיח שמיר בר ריחני שהצל עלי בזמן שהכבשים שנעצרו באמצע המדרון טמנו את ראשיהן זו תחת האַלְיָה של זו.

כדי לא להיכנע לתשישות ולמרי השרירים אני מקטין את צעדי לכדי פסיעות קטנות ומצמצם את התשוקה לכבוש את הפסגה עכשיו. ישראל אומן מתורת המשחקים מצא שסיכוייך להשיג את המטרה כשאתה פועל מתוך תחושת דחיפות ובהילות נמוכים יותר מהסיכויים להשיגה כאשר אתה פועל מתוך תחושה שיש בידך כל הזמן שבעולם. אני מחליט להתמסר לאין אונים.

טור המטפסים זוחל במעלה הדרך אל גיוסוס אפוסטולידס, בקתת ההרים הגבוהה ביותר, שם נעצור ונעביר את הלילה לפני המפגש עם הפסגה. בשביל הצר צועד מאחורינו טור של פרדים מאוכפים, עמוסי אספקה, בעלי החיים היחידים שמסוגלים לעשות את זה במשעולי ההר התלולים. מלבדנו, כמובן.

"תראו, פרדים", אני קורא לחברי כדי להחצין מצג של חיוניות. הפרד הוא חיה מיוחדת, אני מסביר להם בידענות שמרחיקה ממני קצת את תשישות הגוף. הם תוצאה מהזדווגות של חמור עם סוסה. הפרד אמנם לא אציל כמו סוס אבל קשוח וחכם ממנו ומהחמור, אביו מולידו. אלה לא יכולים להגן על עצמם בטבע מלבד לברוח. הפרד, לעומת זאת, מסוגל להתגונן ולהילחם. ראיתי פעם תיעוד של פרד שתופס בשיניו פנתר אמריקאי והורג אותו תוך שהוא מטיח אותו בסלעים.

אני יודע את כל זה בגלל זריז, הפרד של ילדותי בכפר. כמה גאה הייתי כשהצלחתי לקשור בפעם הראשונה לבדי את החיה הגמלונית והנאמנה ברתמותיה אל הכרכרה, שעליה נהגנו להוביל כדי חלב למחלבה או חבילות חציר וקש מהשדות. זה היה טקס החניכה שבו הפכתי מילד כפרי קטן לנער. כשמת זריז שבע ימים והחליפה אותו סוסה שחורה מזן בלגי, חוויתי לראשונה פחד מפני התפרקותו של הסדר הקיים. של המשפחה. של הבית. העולם היה כ"כ יציב ובטוח ופתאום החיה שגדלתי בצילה וגילמה עולם שכהרגלו נוהג מתה. שם אולי עמדתי לראשונה על קיומו של מעגל החיים הגדול, לידה, חיים ומוות.

"לא פרדים, פרדות", קוטעת פטריסיה את חוט מחשבותי. "אין דבר כזה פרדים. אומרים פרדות. גדוד נהגי הפרדות".

אני לא נכנע בקלות ועונה לה בביטחון מעושה, "תשמעי, את אולי טובה בעברית אבל אני מבין בפרדים". אבל אני כבר לא בטוח בהתעקשות שלי, התעקשות של פרד. ביני לביני אני לוקח בחשבון שאולי אני סתם מתרגז על כך שתפסה אותי בבורותי.

המשך העלייה נעשה קשה מתחילתה והעייפות שמוזרקת לורידים מתחילה לטשטש את הראייה. רק העקשנים יגיעו למעלה. עקשנים כמו פרדים. או פרדות. על אדם תשוש מעייפות אומרים בערבית; "שייף א-דיכ ארנב", רואה תרנגולת כאילו היא ארנבת. ואני רואה עכשיו את בת הפלוגתא שלי בדמות קנטאור, בת אלים, שגופה מין פרדה ובחלקו העליון ראש אדם.

ההר העצום הזה שאנו שואפים אל פסגתו שכן פעם מתחת למים. מיליוני שנים של לחץ טקטוני דחפו את בשרו, מליארדי טונות של אבן גיר, כלפי מעלה והוא כמו פוסידון ענק התרומם מהים אל מעל העננים, ועכשיו אחרי שהתעצב וקבע את מקומו הוא משקיף מרוצה מעצמו על הים האיגאי ועל מפרץ סלוניקי. מרחוק כמעט אפשר לראות גם את האי שלי, שממנו יצאתי לפני ארבעה ימים, אחרי רעידת האדמה, דרך המקדש בדלפי ושערי תרמופילאי, במצוות הפיתיה, אל המסע הזה לפסגתו. כמה רעידות אדמה התרחשו מאז החל ההר לבקוע מבטן הים? כמה עוד יתרחשו ויזעזעו את הסדר הקיים?

על טרסת אבן גדולה, שצבעיה כחול לבן, כצבעי הדגל היווני, מופיעה בעיקול הדרך כתובת שההולך בשביל לא יכול להתעלם ממנה; "פרי פלסטיין".

פאק. אני נרעש לפגוש כאן את הבית. כשאתה יוצא לחו"ל נדמה לך שאתה יכול להוציא את הבית מחייך, לפחות לזמן מה, אבל הבית רודף אחריך לכל מקום. כמה מאות מטרים למעלה, על גבה של גדר אבן אחרת, מצטרפת לפרי פלסטיין קללה נוספת, "פאק יזראל", שבאופן מוזר אני נעלב ממנה עוד יותר ולא יודע על מי אני צריך לכעוס.

צא דיבוק צא, אני אומר בליבי. "אל תיקחו ללב. אירופה מלאה בכתובות כאלה", גל מנסה לנחם.

אבל הלב מתקשה להירגע. לא די לו מאמץ הטיפוס, לא מספיק הוא מתבייש בנבזויותיה של המדינה שלו, שאת מעלליה הוא מכיר מבפנים, עכשיו גם העלבון הזה?

"מהי המדינה שלי?" שאל קרלו גינזבורג האיטלקי, והתכוון בעצם לשאול מי הוא פטריוט. "המדינה שאני מתבייש בה", ענה. כשהייתי ילד התביישתי לפעמיים באמא שלי, שאותה אהבתי. אבל אם מישהו היה מעז לומר עליה מילה רעה הייתי מוכן להרוג אותו. אבל עכשיו אני לא רוצה להרוג ולא להיהרג.

אנחנו ממשיכים לטפס לאט. גידי מספר על הבן החייל שביקש ממפקדו לא להיכנס ללבנון. הוא פחד. למחרת נודע לו ששישה מחבריו ליחידה נהרגו. מאז הוא מנותק קשר. והאב, הוא מטפס ומחפש.

אילנה מספרת על החייל שהיה צריך לפתוח ציר בעזה והרגיש כי פישל אחרי שארבעה חיילים נהרגו מפיצוץ מטען שהוא לא הצליח לגלות. מאוחר יותר החל לחוש כאבים ברגלו מבלי סיבה נראית לעין. לבסוף נאלצו הרופאים לקטוע אותה. כך קיבל קצת מזור לנפשו. הבית ממשיך לרדוף אותנו עד פסגת האולימפוס. תמיד אותו הבית.

ברגעים שהגוף עומד לקרוס ממאמץ ושרירי הרגלים תפוסים כמו צבתות פלדה, תלוי המטפס כמעט רק בכוחות נפשו. אני חושב על הסטודנט לרפואה שקפץ על רכבת מטען בערבה של אוסטרליה וגילה לאסונו כי ננעל בתוך קרון קירור, שלא ניתן היה לפתוח אותו מבפנים. הרכבת דהרה יומיים בלי לעצור והנוסע הסמוי חש שהוא הולך וקופא ועזרה לא תגיע. אז הוא החליט להשאיר משהו אחריו; הוא החל לתעד ביומנו את פיזיולוגיית הגוף הקופא לאיטו.

כשהגיעה הרכבת ליעדה ודלת הקרון נפתחה מבחוץ גילו עובדי הרכבת את גופתו המאובנת של הצעיר ואת היומן שהשאיר ובו תיאור מדויק של תהליך הקפיאה, שלב אחרי שלב. אלא שהתברר כי הקרון לא היה מחובר כלל למערכת הקירור. גופו של הבחור, מכוח תודעתו, הגיב בדיוק כמו שגוף אנושי מגיב לקור מקפיא. אפקט נוצבו.

כמו הפלצבו שעשוי לשפר את מצבו של המאמין בכוח אמונתו בלבד, אפקט נוצבו מתרחש כאשר אמונה שלילית או ציפייה לדבר רע מובילה לתוצאה שלילית אמיתית, למרות היעדר גירוי פיזי.

עכשיו, כשאזל כל הדלק מהשרירים שלי אני יודע שאני מטפס על מיכל ריק, אבל בכוח התודעה אני מאמין שאעשה את זה. איזה אגו תקיף.

בַּמַּחֲצִית חַיַּי גָּאֲתָה אַהֲבָתִי לַ'דֶּרֶךְ'

וּבִפְאַת הָהָר נָטִיתִי אֲחֻזָּה לִזְקֵנָתִי

בִּתְקֹף עֲלֵי יִצְרִי אֶנְדֹּד לִי בִּבְדִידוּת

לַנּוֹפִים יָפִים שֶׁאִישׁ מִלְּבַדִּי לֹא יַכִּירֵם

וַאֲטַיֵּל לִי אֶל מְקוֹם מְקוֹרוֹת הַנָּהָר

לְהִתְבּוֹנֵן שָׁם בִּשְׁעַת עֲלִיַּת הָעֲנָנִים

לְעִתִּים נִקְרָה לִי זָקֵן שׁוֹכֵן יְעָרוֹת

נְשׂוֹחֵחַ וְנִצְחַק, בְּלֹא מוֹעֵד לַחֲזָרָה.

מתוך תודעתי המעורפלת, 500 מטר בגובה אנכי לפני שיאו של ההר, אני מבחין שמישהו חירבן צלב שחור על אבן צפחה. טוב מפאק יזראל, אני מעודד את עצמי.

בצהרי היום השני אנחנו מגיעים לפסגת ה"סקוליו" (2,911 מטר).

כשהוא מגיע לפסגה יכול סיזיפוס להרגיש רוממות רוח או דכדוך קיומי. האבן בודאי עוד תתגלגל למטה. "התשוקה והשובע, שניהם יוצרים צער, בשלבים של למעלה מן התענוג ושלמטה ממנו", קבע די-מונטין.

עד לפני קצת יותר ממאה שנה איש לא העז לנסות להגיע לפסגת האולימפוס מפחד זעמם של האלים. ועכשיו, כשהפסגה נכבשת שוב ושוב ברגלי מטפסים מכל הלאומים, מסמיקים האלים ונחבאים אל מחילותיהם, כאילו לא היו מעולם. "אילי מא בחאף מן אללה, חאף מינו", אומר הפתגם הערבי. מי שלא פוחד מאלוהים צריך לפחד ממנו. יש משהו קדוש בפחד מן האלוהי. כאשר כל עץ, מעיין ונחל נשמרים על ידי אל, טיטאן, נימפה או סאטיר יש סיכוי גדול יותר שבני אדם לא יפגעו בו. עד שבא המונותיאיזם והחליף את הדו קיום הזה בקנאות בלתי מתפשרת. את האלים עם חולשותיהם האנושיות החליף דיקטטור אכזר ואנוכי.

על פסגת ההר ניצב עמוד שאליו קשורה מחברת הנמצאת בתוך קופסה המגנה עליה מפגעי מזג האוויר. המטפסים ניגשים זה אחר זה אליה וכותבים בה את אשר על ליבם. גם אני ניגש למחברת ורושם;

"תודה זאוס. כל הסיפור הזה היה מבחינתי רק רומנטיקה. אני שונא לטפס על הרים".

האם אהיה משהו אחר מכאן והלאה, אני שואל ועצמי עונה לי; כן, אהיה אחד שירד מהאולימפוס. אם באמת אצליח לרדת מגובה של 3 קילומטר את כל הדרך למטה על כלונסאות רגלי שבקושי נענות לבעליהן.

לפני שאנחנו מתחילים את המסע הארוך במדרון התלול למטה ניגשת אלי פטריסיה ומבקשת להתנצל, "צדקת, יש גם פרדים".

***

מובאות:

• ואנג ויי (699-759), הר דרום, תרגם מסינית מוטי גלדמן עם הסינונולג יואב רפפורט.
• התשוקה והשובע, מיכאל די-מונטין, "מסות", הוצאת שוקן.

תמונה ראשית: studio eleven

https://www.instagram.com/studioeleven4print?igsh=OG92ZHphcjdrMXhl

בהערכה ובתודה לטל וולק וחברת "מטפסים" ולכל העולים לאולימפוס,

11-16 בספטמבר 2025.

***

לפרק הקודם: רעידת האדמה היוונית הראשונה שלי – בדרך לאולימפוס, חלק א'

 

 "לא תמיד אנו שייכים לארץ בה נולדנו ולפיכך אנו מחפשים בכל מקום את מולדתנו האמיתית; אלו הבנויים כך מרגישים כגולים בעירם, כזרים בטרקליניהם, ומתענים בנוסטלגיה הפוכה. זו מחלה משונה: אתה חש כמו ציפור נוד בכלוב. כשקרבה עת המסע, תשוקות עזות מפעפעות בך ואתה נתקף דאגה בראותך את העננים הקרבים ממבואות האור" (תיאופיל גוטייה)

***

מחלון הבית החדש שלי באי היווני אני רואה את הים ואת ההרים שמעבר למפרץ שמאחוריהם שוכן שדה התעופה המקשר בין העולמות, זה שידיעת קיומו מרגיעה בי את החשש מפרידה גמורה. בדרך משדה התעופה, מהצד השני של המפרץ אני רואה את האורות של אמרינתוס, ואני מנסה להבין, מה הביא אותי לשם ומה קדם למה; התשוקה לגאולה פרטית, החידוש או הייאוש?

שהרי הבית שהקמתי לפני יותר מעשר שנים בעמק יזרעאל היה לי הטוב בעולמות האפשריים; נחלה של עשרה דונם שירשתי מהורי, שהיתה עד אז שדה ריק, שהתמלא בשנים של עבודה מאומצת ואהבה ביופי שאין לו שיעור. נטעתי כרם זיתים ובוסתן עצי פרי, התקנתי מקווי מים, בניתי בית נאה מעץ והקפתי את נחלתי בשדרה של בוגנוויליות, שגדלו והפכו לגדר חיה, מתפרעת בשלל צבעיה, שנועדה לעצור את הרוחות הרעות. ובשבת בבוקר בעת שחולף לו חרישית כדור פורח מעל חצרי, ויושביו, שני זוגות תיירים או נער בר מצווה וחבריו שקיבל מתנה מהוריו, מביטים בי בשלווה מלמעלה ואנחנו אפילו יכולים לדבר, שמים וארץ. ובלילה אפשר לראות מרחוק את האורות של ג'נין.

חשבתי, שהנה מה שייחלתי לו; חלקת אדמה, בוסתן, בריכת מים חיים לפני הבית, וכרם זיתים. בסתיו מסיימים הזיתים את המסע שלהם לרגלי התבור, בבית הבד של האחים דראושה באכסאל, אצל האמנדוני האיטלקיה שגורסת אותם בלהבי הפלדה האימתניים שלה ובחכמת המכונה דשה, מרסקת ומגירה את הזהב הנוזלי לתוך עקות השמן והכל הופך לחגיגה של ריחות וטעמים. 

"אתה חי בגן עדן", הסכימו כל המבקרים שבאו לראות ולשמוע איך אפשר לעזוב את העיר ואת אפשרויותיה ולהתחיל את הכל מחדש באמצע החיים. 

והנה עכשיו אני מתחיל שוב את הכל מחדש. גם בנחלתי החדשה באמרינתוס יש בוסתן עצי פרי ועצי זית ומקור מים וזאת הפעם הראשונה שאני מוסק זיתים שלא אני נטעתי.

ואחר כך אני מסיע את הזיתים לבית הבד של האחים ואסיליס וקריסטוס, שנמצא ממש מול הכניסה לביתי, עם אותן מפלצות אמנדוני רועשות, שגורסות בלהבי הפלדה שלהן את הזיתים לעיסה סמיכה בדרך אל אגני הניקוז ומשם למיכלי הפלסטיק והפח ואותו ריח חריף, טרי ומוכר מעלה סומק בלחיי האיכרים, שהיום הוא יום חגם, ונדמה לי שאני בבית הבד של האחים דראושה באכסאל והכל כל-כך דומה.

זהו מסע שערכתי בין הישראלים שהתיישבו לאחרונה באוויה, שנעים בין המולדת הישנה לאי היווני שמקבל אותם, בינתיים, בסבר פנים יפות, וזהו גם מסע פנימי שלי בניסיון להבין מה הביא אותי אליו.

צפו, שפטו ושתפו!

***

הערה חשובה: אפשר להאזין לפרק כפודקאסט ואפשר להסתפק ולקרוא את התמליל המצורף, אך מומלץ מאוד לצפות בסרט.

עמל רב הושקע בהכנתו והוא מציג בצורה מיטבית את תוכנו ומהותו של הפרק. הצפייה בסרט אפשרית דרך אתר "פרות קדושות" כאן וישירות ביוטיוב.

 קטעי השירה המלווים את הפרק הוקלטו על ידי בערב שירי ארץ ישראל שהתקיים בקרב קהילת הישראלים באי אוויה, בביתם היווני של  סלעית וצליל בירן (שירה ונגינה). תודה גם לאורית מיטל על תרומתה הפיוטית.

***

לצפייה בסרט:

להאזנה לפרק:

לקריאת תמלול פרק 87:

מהו בית (חלק ג) "האורות של אמרינתוס"

מאת: יזהר באר

מחלון הבית החדש שלי באי היווני אני רואה את הים ואת ההרים שמעבר למפרץ שמאחוריהם שוכן שדה התעופה המקשר בין העולמות, זה שידיעת קיומו מרגיעה בי את החשש מפרידה גמורה. בדרך משדה התעופה, מהצד השני של המפרץ אני רואה את האורות של אמרינתוס, ואני מנסה להבין, מה הביא אותי לשם ומה קדם למה; התשוקה לגאולה פרטית, החידוש או הייאוש?

שהרי הבית שהקמתי לפני יותר מעשר שנים בעמק יזרעאל היה לי הטוב בעולמות האפשריים; נחלה של עשרה דונם שירשתי מהורי, שהיתה עד אז שדה ריק, שהתמלא בשנים של עבודה מאומצת ואהבה ביופי שאין לו שיעור. נטעתי כרם זיתים ובוסתן עצי פרי, התקנתי מקווי מים, בניתי בית נאה מעץ והקפתי את נחלתי בשדרה של בוגנוויליות, שגדלו והפכו לגדר חיה, מתפרעת בשלל צבעיה, שנועדה לעצור את הרוחות הרעות. ובשבת בבוקר בעת שחולף לו חרישית כדור פורח מעל חצרי, ויושביו, שני זוגות תיירים או נער בר מצווה וחבריו שקיבל מתנה מהוריו, מביטים בי בשלווה מלמעלה ואנחנו אפילו יכולים לדבר, שמים וארץ. ובלילה אפשר לראות מרחוק את האורות של ג'נין.

חשבתי, שהנה מה שייחלתי לו; חלקת אדמה, בוסתן, בריכת מים חיים לפני הבית, וכרם זיתים. בסתיו מסיימים הזיתים את המסע שלהם לרגלי התבור, בבית הבד של האחים דראושה באכסאל, אצל האמנדוני האיטלקיה שגורסת אותם בלהבי הפלדה האימתניים שלה ובחכמת המכונה דשה, מרסקת ומגירה את הזהב הנוזלי לתוך עקות השמן והכל הופך לחגיגה של ריחות וטעמים. 

"אתה חי בגן עדן", הסכימו כל המבקרים שבאו לראות ולשמוע איך אפשר לעזוב את העיר ואת אפשרויותיה ולהתחיל את הכל מחדש באמצע החיים. 

והנה עכשיו אני מתחיל שוב את הכל מחדש. גם בנחלתי החדשה באמרינתוס יש בוסתן עצי פרי ועצי זית ומקור מים וזאת הפעם הראשונה שאני מוסק זיתים שלא אני נטעתי.

ואחר כך אני מסיע את הזיתים לבית הבד של האחים ואסיליס וקריסטוס, שנמצא ממש מול הכניסה לביתי, עם אותן מפלצות אמנדוני רועשות, שגורסות בלהבי הפלדה שלהן את הזיתים לעיסה סמיכה בדרך אל אגני הניקוז ומשם למיכלי הפלסטיק והפח ואותו ריח חריף, טרי ומוכר מעלה סומק בלחיי האיכרים, שהיום הוא יום חגם, ונדמה לי שאני בבית הבד של האחים דראושה באכסאל והכל כל-כך דומה.

זהו מסע שערכתי בין הישראלים שהתיישבו לאחרונה באוויה, שנעים בין המולדת הישנה לאי היווני שמקבל אותם, בינתיים, בסבר פנים יפות, וזהו גם מסע פנימי שלי בניסיון להבין מה הביא אותי אליו.

 ***

 "אחים לנשק":

בזמן שאני מוסק את הזיתים מזן מקומי, לדולאה, מופיעים מרחוק שני ישראלים, חיה ודודו הכט. בני הזוג קנו לאחרונה בית בסמוך אלי באמרינתוס. על החולצה של דודו מופיעות שתי מילים – "אחים לנשק".

אני שואל אותו אם הוא עדיין פעיל בתנועה.

דודו: "כבר לא. אותנו כבר לא ייקחו להילחם, למרות שהייתי עושה את זה."

היית מוכן?

דודו: "ברצון."

להיכנס לעזה?

דודו: "להיכנס לעזה, להיכנס ללבנון…"

עוד לא התעייפת?

דודו: "יש לי כושר מאוד גבוה…"

מה היית יכול לתרום?

דודו: "או כלוחם רגלי, או בטנק. אני כבר לא מפחד משום דבר. אני בן שבעים ושמה ילדים נהרגים. עדיף שאני אהרג ולא אחד כזה."

דודו הכט "עדיף שאהרג במקומם"

אז מה הביא אותך לפה?

דודו: "אמרתי שאני כבר לא מוכן להחזיק כסף בארץ. חולבים אותי. אז התחלתי להעביר את הכסף."

ואיך אתה מרגיש כאן?

דודו: "ממש נוח לי. האנשים פה מאוד נחמדים…"

אתה מרגיש שזה הבית עכשיו?

דודו: "לא, פשוט במקום בית מלון זה שלי."

אבל מרכז החיים שלך נשאר בארץ?

דודו: "ברור. גם הילדים שלי בארץ. יש לי 'חברים' שהם ימנים ביותר, אבל הילדים שלהם בחו"ל. העיקר שהם מייללים; 'אתם אחים לנשק מחרבים את המדינה.' אמרתי להם; 'אתם התנדבת פעם להביא אוכל לחיילים או למשהו אחר? חוץ מזה, אף אחד מהילדים שלכם לא בארץ. וגם אלה שנמצאים לא מגויסים'."

***

חרדה:

עו"ד אריה לוי ואשתו יהודית מכפר סבא, קנו בית בכפר מלקונדה.

אריה: "קנינו פה את הנכס לפני כחמישה חודשים ואנחנו פה כבר בפעם השנייה או השלישית. בהתחלה חשבנו על איטליה, אבל בסוף, הייתה הסכמה שנקנה משהו ביוון…"

למה?

אריה: "מכיוון שיהודית היא בת לניצולי שואה, וההיסטוריה האירופאית, מבחינתה, היא מאוד כואבת…"

אבל למה בכלל בית בחוץ?

אריה: "זה סיפור ארוך…"

ובקצרה?

יהודית" "חרדה!"

אריה: "חרדה…"

יהודית: "זה התחיל עם המהפכה המשפטית, כשהבנו שמשהו פה מתחיל להזדעזע תחת הרגליים."

אריה: "היא התעוררה מאוחר, אני עם החרדה הזאת כבר כמה שנים. אני יכול להגיד שכבר לפני שש שנים הייתי מתעורר מחלומות על מלחמת אזרחים במדינת ישראל. היו לי חרדות לילדים שלי, למשפחה שלי, שלא יוכלו להמשיך לחיות בארץ. על התנכלויות. מכיוון שאני ממוצא ספרדי, והם בהירים, נראים  אירופאים, אשכנזים ופחדתי שיתנכלו להם. ממש הייתי מתעורר בחרדה…"

שמי יתנכל הם?

אריה: "אנשים מעם ישראל…"

מהשבט השני?

אריה: "כן, ממש. היו לי חלומות שאני הולך להביא לילדים שלי אוכל, כאילו מעבר לקווי האויב…"

סיוטים?

אריה: "כן, חלומות, שהייתי מתעורר מהם בפחד נוראי. וזה התגבר עם המהפכה המשפטית. אני ראיתי את הסוף של המדינה. כמשפטן הבנתי לאן אנחנו הולכים."

וככל שעובר זמן, החרדה מתקהה או מתחזקת?

אריה: "אני חושב שאנחנו כבר בשלבים מתקדמים לקראת מלחמת אזרחים, שבעצם התחילה ברצח רבין, ומאז אנחנו במין הפסקת אש.

"בן דודתי, אוהד יהלומי, נחטף יחד עם הבן שלו, איתן, מניר עוז ואוהד עד היום נמצא שם. הוא כמו הבן שלי. ותראה איזה יחס המשפחות מקבלות, תראה מה קרה פה במדינה הז את, איך מתנכלים למשפחות, 'משפחת החצופים'.

"אתמול מישהו קילל את עינב (צנגאוקר). כשאני שומע את זה, כל הגוף שלי מצטמרר."

יש תקווה?

אריה: "אני מיואש לגמרי…"

***

אמרינתוס:

את העיירה אמרינתוס אני חוצה כהרף עין מקצה אל קצה. העיירה שלי, כמו שאומרים, "גדולה כמו פיהוק"; חולפים לאורך הטיילת, עוברים את בית המרקחת, חנות הדגים, המסעדה של ווגליס, המספרה והסופרמרקט המקומי, עד שמסתיימים הבתים ונמשך כביש צר שמוביל לביתי.

קצת דרומה משם גרים דפנה וחיים צורי, זוג אחד מבין מאות הישראלים שקנו בתים באי בשנתיים האחרונות, וחיים בו, אם באופן קבע ואם לסירוגין. אינני יודע אם הם ואני נכללים בנתוני הלמ"ס המדווחים על עשרות אלפי הישראלים שעזבו את הארץ בשנה החולפת, שהרי מהגרים של ספק אנחנו. בינתיים.

אף אחד לא יודע באמת כמה ישראלים הגיעו לאי היווני הזה. גם בקבוצת הווטסאפ של ישראלים באוויה יש על זה ויכוח:

דפנה צורי:

יותר מכל מזוהה דפנה צורי עם התיאטרון בקרית מוצקין שהקימה וניהלה במשך 15 שנים והפכה אותו למוסד תרבות מוביל. לא ברור עם זהותו של בעלה, חיים צורי, ראש עיריית קריית מוצקין במשך 30 שנה, סייעה לה בקריירה או דווקא הפריעה, אך לבטח היא הפכה את שניהם בשיח הציבורי והתקשורתי בעירם למושא הערצה ותמיכה, מצד אחד, ולשק חבטות, מהצד השני, על רקע מאבקי כוחות בעירייה.

לאן נעלם חיים צורי? שאלה לאחרונה אחת מכותרות העיתונות המקומית של הקריות. ובכן, חיים צורי לא נעלם. בשנה האחרונה רכש הזוג צורי בית הרחק מלב הסערה והעשייה, על קו המים באמרינתוס. עכשיו הם שכנים שלי. במקום הכי שקט בעולם.

דפנה צורי היא אשה נאה, נמרצת בעלת נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. אנחנו נפגשים בחצר, שרק מדרגות אחדות מפרידות בינה לבין הים.

דפנה: "אתמול, כשבאתי הביתה היה לי כזה וואקום, כזאת ריקנות, וואוו… ואז אמרתי לעצמי, אוקיי, מחר יזהר בא לשאול אותך: 'מה הוא בית', אז אולי זה עדיין לא הבית. כי כשהייתי, למשל, נמצאת במוצקין, בבית שלי בישראל, הולכת באה. לא הרגשתי כלום. זה היה בסדר.

"היתה פה הנכדה שלי, הבת שלי, החתן שלי, הבן שלי הכלבה שלי, הבית היה עמוס באנשים. פתאום הגעתי וראיתי בית ריק. אמרתי, זה כבד לי…"

בית ריק אולי הוא לא בית, הוא היצמדות?

דפנה: "אולי הוא קירות. אני לא יודעת, אבל אין ספק שבית זה מקום שנמצאים בו אנשים שאתה אוהב. אין אפילו מה לדבר. אז פה מתחיל הסיפור, אתה מבין, יזהר. ועכשיו אפשר לדבר על מהו בית."

דפנה מובילה ואנחנו יורדים מהחצר לים דרך שער ברזל ומדרגות.

דפנה: "הבית שלי לא גדול. יש פה בתים עם שלושה ארבעה דונם כמו זה שאתה קנית, אבל זה לא מדבר אליי. המקום הספציפי הזה, על המים, זה מה שקנה אותי. התאהבתי ממעט ראשון. אגב שתלתי לי כרם גפנים."

בואי תראי לי.

דפנה: "אני אראה לך. איזה כיף אה?"

באמת, העולם הלך לאיבוד… מה חיפשת בעצם?

דפנה: "שלווה ורוגע. ורק המקום הספציפי הזה יכול לתת לי את זה. היו לנו שנים מאוד אינטנסיביות ווואלה בא לך שקט קצת."

זה לא קונטרסטי לעיסוק הקודם שלך שהיה כל כך אינטנסיבי? איך את מסתדרת עם השקט והשלווה פתאום?

דפנה: "אני חושבת שהנפש שלי חכתה לזה. היקום יצר לי את הסיטואציה הזאת. דברים לא קורים לך סתם. זאת החתיכה שהייתה חסרה בפאזל שלי. בדיוק זה. אני כל היום אומרת לאלוהים תודה. כל יום. למצוא כזה בית במקום כזה זה פסיכי. נכנסתי התאהבתי ומאותו רגע לא רציתי שום דבר אחר. ראיתי דברים אחרים אבל כבר לא רציתי. רק את זה. אתה יודע מה זה להקשיב לגלים האלה? זאת המוזיקה הכי טובה שיש. כמו ציוץ של ציפורים כאילו, מה? אלוהים, מה עוד הבנאדם צריך, מה?"

מרחוק נראה זוג בודד יושב על החוף ממרחק ואני אומר לה שנדמה שאין עולם בחוץ. דפנה אומרת שהיתרון הכי גדול של האי זה הפשטות שלו. האותנטיות. שאף אחד פה לא מחפש לואי ויטון (מותג האופנה). אחרי השתהות קלה היא מציינת:  

"מעניין, שהדבר הראשון שדאגנו לו פה זה להתחבר לערוץ 12 ולראות חדשות מהבית…"

למה?

דפנה: "כי יש לי שם ילדים ונכדים ואני לא יכולה להתנתק מזה. אגיד לך יותר מזה. אני מחוברת לאזעקות בקרית מוצקין. כשהילדים שלי רצים למקלט אני רוצה לדעת. אני לא יכולה להתנתק מזה. אם יש בחמש בבוקר אזעקה במוצקין אני מתעוררת פה בחמש בבוקר ומתקשרת לילדים: 'רוצו למקלט!'"

מה יקרה אם תתנתקי מכל זה?

דפנה: "אני לא יכולה. כרגע, בזמן המלחמה זה חזק ממני. הילדים שלי אומרים, אימא, אנחנו בסדר עם זה, די כבר, התרגלנו. לא יכולה…"

אז אולי את לא יודעת איך להתחבר עד הסוף לשלווה?

דפנה: יכול להיות. יכול להיות, זה בגלל המלחמה…"

אז איך מתחברים לשקט המוחלט?

דפנה: "אני לא פותחת טלוויזיה לפני שש. בשש בערב יורד פה חושך…"

תגידי, זה עושה לך משהו, כשאת מסתכלת פה מעבר למים על ההרים ממול, ואת אומרת, יש שם שדה תעופה שם והבית ממש קרוב?

דפנה: "קודם כל, בלילה, ההר הזה נראה כמו הכרמל בדיוק, זה מה שאני רואה מהבית שלי במוצקין. ממש דומה. אבל מעבר לזה, אחת הסיבות לקנות פה דווקא, שזה שעתיים טיסה בסך הכל. כן, זה שיקול.

"יש לנו מצלמות אבטחה פה בבית, ואנחנו יושבים בבית במוצקין ומסתכלים על המצלמות. כיוון שאנחנו מתגעגעים. אנחנו רוצים להיות פה."

במקום להיות כאן מסתכלים על המצלמות?

דפנה: "כן. למשל, בסוף השבוע הזה אני נוסעת למוצקין, לבית. אז נתגעגע."

"למה התחברתי לקבוצות ווטסאפ פה? כי הישראליות זה ב-DNA שלנו. אנחנו לא רוצים לא לשמוע עברית ולהתנתק מהישראליות לחלוטין. אני קודם כל ישראלית.

"למה הזמנתי לפני ערב חג את כולם אליי? כדי להרגיש את הישראליות, את החג, את היהדות. הייתה פה שירה בציבור לפני כמה זמן, ואתה ראית ישראלים שהולכים לשיר? הם זקוקים לזה.

"כשאתה שואל למה אני פותחת את הטלוויזיה, אז אני שואל אותך למה אתה בקבוצה של אוויה?"

אני גם בתפקיד, אל תשכחי.

דפנה:  "אבל אתה גם קנית פה בית וזה מעבר לתפקיד. נכון שאתה בתפקיד, כמחזיק מצלמה וכשואל, אבל אני חושבת שאתה צריך את הקבוצה הזאת לא בשביל התפקיד שלך. בשביל הישראליות שלך. אתה מבין?

"אתה לא נהנה לדבר עברית, הרי אתה לא מבין מילה ביוונית. אתה לא צריך לדבר? מה, אתה בסדנת ויפאסאנה? לא הבנתי…

"בשמחת תורה. אני בארץ לא ללכת לבית הכנסת בשמחה. אנחנו חיפשנו את בית הכנסת הקרוב.

"ואיך נהניתי לראות את המגן דוד שם. אנחנו ישראלים, אנחנו יהודים, שרוצים שקט.

"בית כזה לא הייתי יכולה למצוא בארץ. לא הייתה שום סיטואציה.

"אני גרה באיזה פאקינג אי, שלא מוכר ולא מתוייר. בחלקים גדולים זה נראה כמו עזה אחרי הפגזה. ואני מבסוטית פה. אני מצאתי את פינת אלוהים הקטנה שלי. לא אמצא כזה בית. אתה מסכים איתי?"

***

בערב סוכות האחרון דפנה וחיים צורי הזמינו אליהם כמה ישראלים שעברו לגור באי. דפנה במרכז החבורה, אוחזת בידה פשטידה, אמרה למצלמה שהחזקתי בידי בהתרגשות לא מוסתרת:

"ערב חג, אוכל ביתי, יש לזה ריח של בית."

ומהו הריח?

דפנה: "ריח טוב…"

מה עוד עושה לך פה להרגיש בבית?

דפנה: "האנרגיה. משהו באנרגיה שאני לא יודעת להסביר. מהרגע הראשון שנכנסתי לפה, הרגשתי בבית." (הרגשה שחולקים רוב הישראלים שהתיישבו באי).

אולי זה הדבר הזה שתלוי למעלה במפגש שלו עם המים? אני שואל ומצביע על הירח הצובע בכסף את הים שפרוס למרגלות הבית.

דפנה: "אתה שם לב עוד מה שיהיה פה?

“תראו את הירח. לא, אלוהים, אפשר לבקש יותר מזה, או שזה יהיה חזירות?"

יש הבדל בין הירח הזה לירח שלנו?

דפנה: "לא, אני חושבת שזה אותו ירח. בסופו של דבר זה אותו ירח.

"לא יאומן, אבל אני מרגישה ביוון ממש בבית. לא האמנתי שאי פעם אגיד את המילים האלה…"

אורחת: "אנחנו גם ככה מרגישים, למרות שיש לנו כאן רק דירה. בלפקנדי"

בינתיים בקהילת הנשים מתחיל דיון ער בשאלות כמו, היכן אפשר לבנות כאן צפורניים ומה המחירים והאם באמת אסור לזרוק ניירות טואלט לאסלה:

"אתם זורקים נייר טואלט בפנים?

"כן. אנחנו זורקים, אז גם את יכולה לזרוק."

"אבל כולם אומרים שלא זורקים…"

דלית מגיד (גרה בפוליטיקה, בצפון האי): "אין כאן מערכת ביוב, זה הכל בורות ספיגה לכן צריך לזרוק בפח…"

דפנה: "מי זורק ניירות טואלט בפח?" (צוחקים)

דלית: "יש פה כמה דברים, שהם 30 שנה מאחורינו…"

דפנה: "אני רוצה לספר לכם, נכנסתי לתחנת משטרה כדי לעשות משהו בשביל מעמד התושבות, בקיצור תקשיבו, נכנסתי לארכיון, תיקים חומים כאלה, קלסרים כמו של פעם.."

דלית: "זה אחד כותב, אחד עושה את החותמת, אחד מניילן, אחד… כל אחד עושה משהו. פשטות וצניעות. סיגה, סיגה (לאט לאט).

דפנה: "אבל צריך להתרגל לקצב, למרות שבאופי שלנו אנחנו לא יכולים להתרגל. אי אפשר להתרגל, אי אפשר. זה באופי שלנו…"

דלית: "אי אפשר להתרגל, אבל כשאני עוברת את גשר המיתרים (גשר הכניסה לאי), אני מרגישה שהכל יורד בארבע דרגות. אני מדברת יותר לאט, אני מדברת יותר בשקט, אני קמה מאוחר בבוקר, שום דבר לא מלחיץ אותי. כן, אני פותחת טלוויזיה כל יום, כי אני רוצה לראות עם ביבי כבר תקף באיראן."

  התכתבות בקבוצת הווטסאפ של ישראלים באוויה:

"אנחנו צריכות שני דברים, רופאי שיניים ורופאי נשים. אנחנו חושבים שיהיה לנו תמיד במקרה חירום וסתם… קודם כל יש לנו את בקי למקרה ש.. (ד"ר בקי חרש, רופא משפחה מהגליל, שרכש בית באי). שלא נזדקק לך…"

ד"ר בקי חרש: "אני כאן בכל עת, אם תזדקקו לי…"

דפנה: "בלי לשים לב אנחנו משרישים פה שורשים, כי ברגע שאנחנו מוצאים את המסאז' ואת הציפורניים ואת זה וזה, זה בעצם השרשת שורשים…"

***

ונמשכת שיירה מהמאה שעברה:

קבוצה של ישראלים, גולים למחצה כמוני, נפגשים לערב שירי א"י בבית החדש של סלעית בירן, בצד השני של מפרץ אוויה. סלעית, זמרת ממושב עין עירון ליד כרכור, חיה עם בעלה, צליל, מלחין ונגן, ושני ילדיהם בבית שרכשו בכפר אבלידה, ליד הים. עד המלחמה הם הופיעו ברחבי הארץ, ועכשיו כאן, בפני הקהילה הישראלית הגדלה היא שרה שירי מולדת.

למה החלטתם לקנות בית דווקא פה?

סלעית: "כי היה לנו חלום על בית על הים, ופה זה אפשרי וקל מבחינה כלכלית. אתה יודע, ישראלים רוצים השקעה נדל"נית טובה. לא שערנו לעצמנו שנרגיש פה בית. הגענו לכאן לפני חודש, פעם שלישית של הילדים, פעם שביעית שלי, פעם רביעית של צליל. רק הגענו, והבת שלי אמרה, 'וואו, אני מרגישה בבית'.

מה עושה לך, או לבת שלך להרגיש בבית?

סלעית: "קודם כל המוכרות; אני נוסעת פה בלי ווייז, אני כבר מכירה את השכונה, את הכבישים את הכל… הבית עוצב ברוחנו ובדמותנו. לא חשבנו שתהיה מלחמה, אבל כן, הבית הזה נותן עוד איזשהו עוגן בעולם…"

ואיך אתם רואים את העתיד?

סלעית: "אנחנו דנים בזה. אני חושבת לבלות פה יותר. אנחנו ישנים פה יותר טוב בלילה, יותר רגוע לנו, נעים פה. זאת הרגשה של בית.

"מצד שני, ארץ ישראל זו הארץ שלנו ואנחנו לא נעזוב אותה. אני לא רואה אפשרות כזאת."

איך היית מגדירה בית?

סלעית: "בית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו, תמיד פתוחה בו הדרך לקראתך."

כאן זה הבית הראשון או השני?

סלעית: "השני."

איפה הראשון?

סלעית: "בכרכור."

***

לעולם לא אהיה יווני:

יהודית לוי: גידלו אותי שישראל זה המקום ואין מקום אחר. וכשהייתי מתלוננת לדוגמה לאבא שלי, תראה מה קורה כאן אז הוא תמיד היה אומר לי שזאת ארץ זבת חלב ודבש. זה האתוס שגדלתי עליו, שאין לנו מקום אחר ואני גם מאמינה היום עם כל הנדיבות של היוונים משהו בכל אופן מהחשדנות ומהאי נוחות חדר אליי. אני לא מרגישה שזה יכול להיות הבית שלי; יש פה זרות, יש פה מעטה  של הנחמדות אבל מתחת זורמים כל מיני זרמים אחרים. אני מאמינה שאנחנו צריכים להיות בישראל, בארץ. אבל לא בארץ שאנחנו רואים היום לנגד עינינו. אנחנו פליטי לוקסוס כאלה, כשאתה מדבר על פליטים אתה חושב תמיד על אוהלים, אונר"א, פחונים כאלה, מעברות אנחנו… יש לנו פה בית יותר יפה מהבית שלנו בכפר סבא. השאלה היא באמת מהו בית…"

מהו בית?

יהודית: "בית הוא מקום שאתה מרגיש בו נוח, שאתה יכול להגדיר את עצמך, שאתה יכול לתכנן תוכניות לעתיד, שאתה יכול להיות רגוע בקשר לילדים שלך ולנכדים שלך, שזה יהיה המקום שלהם."

אז מה התחושה, שאת יושבת על המזוודות?

יהודית: "תחושה של המתנה. אולי לשבת על המזוודות זה באמת הגדרה יפה, אנחנו יושבים כרגע וממתינים לראות מה יהיה. עברנו לצד השני של הים התיכון ואנחנו צופים לעבר הארץ וממתינים לראות מה הולך להיות שם. ולפי זה נכלכל את צעדנו. אריה, כל הזמן אמר: 'אני פותח ראש גשר, שאם ובמידה שיקרה משהו מאוד רע, לילדים שלי יהיה לאן להגיע. אלה באמת מחשבות קצת דיסטופיות…"

אריה לוי: "ככה נהרסת מדינה. בימים אלה העם הזה רואה שמנהלים מלחמה שנה בגלל אינטרסים אישיים. במאי יכלו לשחרר חטופים. אני רוצה לבכות. במאי הבן דודה שלי יכול היה להשתחרר. מה מנע את זה, לא אינטרס אישי של מישהו?

"שאלת אותי אם אני מאוכזב או מריר, ברור שאני כועס, מה זה הדבר הזה? שנה שלמה אנשים נמקים במנהרות והעם הזה יושב בשקט…

"ואני שואל, ריבון העולמים, איפה הסולידריות הזאת של מדינת ישראל שמבוססת על סולידריות?

אני מריר על העם שלי. אני חשבתי שהמדינה באותו היום תעצר. שהיא לא תוכל להתקיים יותר כמדינה כל עוד לא משחררים אותם. איך זה יכול להיות?

"אז מי שמאמין לממשלה, סליחה על הביטוי, או שהוא אידיוט, או שהוא אטום, או אני לא יודע… אין לי מילים… אז איך אני יכול לא מריר? אני מריר, אני לא מסוגל, אני לא יכול, זה כואב לי…

"אוהד, שהוא אחד שתרם למדינה הזאת, שהיה מלח הארץ, ואתם יושבים, חבורה של חניוקים, דתיים, ובאים ואומרים; לא לעשות עסקה, אל תפסיקו מלחמות, תמשיכו להילחם, לכו אתם, תביאו לנו תקציבים, מה זה הדבר הזה? זאת מדינת ישראל? אם זאת ישראל, אז אני לא יודע, אני אהיה יווני, אני אהיה טורקי, אני אהיה בולגרי, אני לא רוצה לשמוע ממדינה כזאת. זה כואב לי להגיד את זה, זאת המדינה שלי…

"לא האמנתי בחיים שלי שאני אשב באיזשהו מקום, על אדמה זרה כזאת. אני הבטחתי ליהודית – תמיד דיברנו, אתה יודע, בצחוק, שאנחנו פעם נעזוב את הארץ, אתה יודע, בשביל הכיף – אז נתתי לה הבטחה, אני אלחם את טיפת דמי האחרונה, ורק אחר כך אני אעשה צעד חריג. והיום אני יושב פה, מקום כל כך יפה, זה לא הבית שלי, ואני מריר.

ותבין, אני יושב פה מרותק כל הזמן לטלוויזיה, כל הערוצים, 11, 12, 13, אני כל הזמן רואה חדשות מישראל את האזעקות אני שומע בטלפון… הלילה הייתה לנו אזעקה בכפר סבא והתעוררנו. אנחנו לא חיים פה, אנחנו חיים את ישראל. אתמול היה ערב שירי ארץ ישראל, והכנתי חומוס. מה אני? אני ישראלי. אני מחכה לרגע שהבית הזה יהיה אך ורק בשביל כיף שאני אלך לים בקיץ ואני אחזור לארץ."

התכתבות בקבוצת הווטסאפ של ישראלים באוויה ערב פיטורי שר הביטחון, גלנט:

אריה לוי: "אני בוכה… ריבון העולמים, למה הפכתם את מדינת ישראל? אני לא יודע מה צריך יותר  כדי לפתוח לאנשים את הראש, אני עורך דין, השתמשתי בכל הטיעונים שיש עלי אדמות, כדי להסביר לאנשים;  חבר'ה תתחילו להבין, אתם יכולים להיות ימניים כמה שאתם רוצים, אבל אי אפשר, אסור בתכלית האיסור, לתת לשלטון קרדיט בלתי מוגבל… המדינה לא תוכל להתקיים ככה.

"החרדות שלי וההיסטריה שלי הם שמדינה לא תוכל להתקיים בצורה הזאת לא תוכל… אני בן 70, עד היום אני משרת במילואים. למה? למי? מה אתם עושים? אתם מטורפים, תרדו מהעצים. אתמול פגשתי את כל הישראלים שפה, אני בוכה שאני רואה את הדבר הזה. הלו, בואו תתעוררו, חבר'ה, זה כסף שברח ממדינת ישראל, זה העתיד שמדינת ישראל, שברח לפה, ופיתח את יוון. מה אני עשיתי פה, הבאתי כסף, קניתי פה בית, לא? את מי פיתחתי, את ישראל או את יוון? ולמה? למה אני צריך להגיע למצב כזה? למה הבאתם אותנו למצב כזה? לצורך מה?

"אני לא הייתי יווני, ואני לא אהיה יווני. למה יוון התפוררה, בשעתו כש 500-600 אלף יוונים עזבו אותה. מי הם היו, האליטה. אנשים שיכלו להרשות לעצמם לנסוע לאוסטרליה ולכל מקום אחר."

הונגריה כמשל: מאז המהפכה המשפטית של ויקטור אורבן בהונגריה עזבו אותה יותר מ-600,000 מאזרחיה. כ-7% מהאוכלוסיה. כיום בהונגריה מספר הרופאים לנפש הוא הנמוך ביותר באיחוד האירופי אחרי ש-8,500 רופאים עזבו אותה.

***

היווניה:

אספסיה דניה, כבת 80, נמרצת ודוברת אנגלית משובחת, שלא כמו מרבית היוונים, מכרה לבני הזוג לוי את ביתה שעכשיו הוא ביתם. כיום היא גרה בסמוך אליהם ומקיימת איתם יחסי שכנות מלבבים במיוחד. לפני שאני מוציא את המצלמה היא מסדרת את שערה בצורה תיאטרלית שגוררת פרץ של צחוק מבני הזוג הלוי. אני תמה באוזניהם לפשר יחסי הקירבה המיוחדים:

אספסיה: "הם אנשים נחמדים באופן יוצא דופן, טובים, ישרים, עם הרבה אינטגריטי, מנומסים ופתוחים. הם אנשים שמתאימים לי. אנחנו כמו אחים."

אריה: "היא חלק מהמשפחה שלנו."

יכול להיות שבעתיד יתעוררו בעיות בין היוונים לבין הישראלים, שבאים לגור באי?

אספסיה: "אני לא חושבת כך. אבל אתה יודע, הישראלים כמו היוונים, יש ביניהם טובים ויש רעים."

הרושם הכללי הוא שבינתיים היוונים מחבבים את הישראלים…

אספסיה: "היוונים פתוחים כלפי כולם. הם מסבירי פנים כלפי הזרים יותר מאשר לעצמם."

והיה לה עוד משהו להוסיף לפרוטוקול. "אתה כותב?" שאלה, וניסחה ביוזמתה את דעתה על העם היהודי (יוונים באי חולקים דעה מורכבת על הישראלים ועל היהודים, בכלל, דעה שיש בה שברים של תיאוריות קונספירציה, רעיונות אנטישמיים וגם הערצה נלהבת):

"היהודים מונים רק אחוז קטן מאוכלוסיית העולם ובכ"ז האליטה העולמית כוללת יהודים רבים שזכו בפרסי הנובל והאוסקר. וזה דבר מאוד מרשים. תראה, הלנה רובינשטיין וכל האחרים…"

***

הפרק הזה בסדרה שעוסקת ב"בית" הוא גם מעין בירור עצמי שערכתי בניסיון לפענח את המציאות הפנימית שלי כמהגר של ספק בארץ אחרת. כמו חלק מהקהילה הגדלה של ישראלים באי בניתי כאן ראש גשר של ספק. ספק אם המולדת עדיין שייכת לי, אם אני כאן או שם. ספק אם גליתי ממנה או שהיא בעצם גלתה ממני.

שנים רבות הייתי עיתונאי ופעילי חברתי, הייתי עד קרוב וסיקרתי את "התהליכים"; את עליית המשיחיות, את התגברות הרוע והשקר, את שתיקת הרבים מול הנבזויות שמתרחשות בשמם, את התפרקות שומרי הסף, את היחלשותו של האנושי והאזרחי, את הבוז ואובדן הסקרנות להכיר את האחר, את שיבוש התודעה ואובדן הדרך.

בכל התחנות המקצועיות בחיי כעיתונאי, כחוקר וכמנהל של ארגונים לשינוי חברתי ניסיתי להציג כמיטב יכולתי את המציאות ואת התהליכים שנחשפתי אליהם, וגם להשפיע. בתכנית "פרות קדושות" כאן ניסיתי להילחם במיתוסים מושרשים, בדיסאינפורמציה, בדעות קדומות ובתשוקה לבורות. רבים מאורחי הסבירו והתריעו שאנו צועדים לקראת אסון. הזהירו מארוגנטיות ושחצנות, מזלזול באויב, מהסתמכות בלעדית על כוח ומויתור על רעיון הפיוס. היתה כתובת ענק שנרשמה על הקיר, אזהרה שהתממשה.

כל כך הרבה אנשים בשני הצדדים איבדו את ביתם מאז 7 באוקטובר הארור. אומרים שאובדן של בית גורם לנו לאבד את האנושיות שלנו. לפעמים גם אני חש כמי שאיבד את ביתו, את מולדתו.

ועכשיו מה אני עושה עם כל ההתפרקות הזאת? האם אהפוך בשליש האחרון של חיי ל"אביר נוסע משוטט בדרכים", כפי שתיאר פרנץ רוזנצוויג, ואחזור לגולה ממנה נמלטו הורי?

תיאופיל גוטייה הצרפתי כתב: "לא תמיד אנו שייכים לארץ בה נולדנו ולפיכך אנו מחפשים בכל מקום את מולדתנו האמיתית; אלו הבנויים כך מרגישים כגולים בעירם, כזרים בטרקליניהם, ומתענים בנוסטלגיה הפוכה. זו מחלה משונה: אתה חש כמו ציפור נוד בכלוב. כשקרבה עת המסע, תשוקות עזות מפעפעות בך ואתה נתקף דאגה בראותך את העננים הקרבים ממבואות האור."

נולדתי במושב בגליל למשפחת נוקדים. אבי גידל כבשים. "לא נלך כצאן לטבח" נהג אבא שלי להשתמש ברגעי משבר, בימי זקנה וחולי, בדימוי מקצועי בניסיון לעודד את עצמו ואת סביבתו מול כוחות גדולים ממנו. לפעמים אני חושב שזה הוא גם חלק מהמרד האישי, שהביא אותי לכאן, כגולה בעירי, כזר בטרקליניהם, למקום היפה והשקט הזה, עם הבית, הבוסתן והזיתים, שנראה כמו העתק אירוני של חיי הקודמים בגן העדן הפרטי שלי במולדת, שחשבתי שאשאר בו לנצח.

***

לאחר פרסום שני הפרקים הראשונים בסדרה "מהו בית" קיבלתי ממאזינים, קוראים וצופים הצעות להגדרה של בית. הנה כמה מהן:

• בית הוא מקום שאתה חולם בו בשלווה.
• בית הוא זה שבתוכו אפשר ומחוצה לו – לא.
• בית הוא המקום שאינני נוטשת גם כשהוא מופגז.
• בית הוא מקום שבחצרו תלויים כבלי כביסה ומארובתו עולה עשן.
• בית הוא המקום שבו הלב נמצא.
• הבית שלי הוא בת הזוג שלי.

 ***

זה היה פרק 87 של פרות קדושות, מהו בית (חלק ג) – "האורות של אמרינתוס".

כתמיד, נשמח לקבל עזרה לפרויקט זה, שמושקעים בו המון משאבים והוא נעשה כולו בהתנדבות; באמצעות שיתוף והמלצות ברשתות החברתיות, ביוטיוב ובאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, בעריכת וידאו ובעיקר, ככל שניתן, בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ:

מהגרים של ספק: הישראלים שעברו לגן עדן יווני ולבם נותר בארץ

להאזנה לפרק כאן:

 

 

 

 

בפרק הראשון בסדרה "מהו בית", ביקרנו במנרה, הבית שנעקר מיושביו וכמעט נחרב לחלוטין, ואשר תושביו מייחלים לשוב אליו.

בפרק השני אנו עוסקים בישראלים, שמעולם לא העלו על דעתם אפשרות לעזוב את ביתם, אשר מתלבטים בשנתיים האחרונות, אולי לראשונה בחייהם, בשאלה האם הגיעה השעה לחפש בית אחר בחוץ; מקום שבו אפשר אולי יהיה להיגמל מתחושת התסכול מערעור יסודות הבית שבו נולדו, גדלו וראו בו כל חייהם את המובן מאליו.

הפרק הזה, מתחיל, אם כן, בוידוי אישי שאני פורש בפניו של היסטוריון הרעיונות פרופסור דוד אוחנה על ההכרעה שקיבלתי לאחרונה גם אני לחפש בית בחוץ.

דוד אוחנה חיבר למעלה מחמישים ספרים העוסקים, בין השאר, בהיסטוריה, ציונות, זהות ומחשבה פוליטית.

ספר המסות האחרון שלו "גם כנענים גם צלבנים", ליווה אותי בכל מסעותי בחיפוש בית בחוץ. התווכחתי איתו, הסכמתי, התנגדתי ובעיקר הבנתי שהשאלה המרכזית שהוא עוסק בה מעסיקה גם אותי; מי אנחנו לכל הרוחות?

זאת היתה שיחה פתוחה ולא קלה על הבית שהורגלנו אליו, על המולדת שגדלנו בתוכה, על חששות מהדרך שבה היא צועדת, על הגולה ואפשרויותיה, על כנענים וצלבנים, וגם קצת על אמונה ורציונאליות של מי שלא קלים לסמוך על אלוהים ואדם.

צפו, האזינו, קראו, שפטו ושתפו!

לצפייה (מומלץ):

להאזנה:

לקריאה:

מהו בית, פרק שני – גם אני קניתי בית ביוון

מאת: יזהר באר

בפרק הראשון בסדרה "מהו בית", ביקרנו במנרה, הבית שנעקר מיושביו וכמעט נחרב לחלוטין, אשר תושביו מייחלים לשוב אליו.

בפרק השני אנו עוסקים בישראלים, שמעולם לא העלו על דעתם אפשרות לעזוב את ביתם, אשר מתלבטים בשנתיים האחרונות, אולי לראשונה בחייהם, בשאלה האם הגיעה השעה לחפש בית אחר בחוץ; מקום שבו אפשר אולי יהיה להיגמל מתחושת התסכול מערעור יסודות הבית שבו נולדו, גדלו וראו בו כל חייהם את המובן מאליו.

הפרק הזה, מתחיל, אם כן, בוידוי אישי שאני פורש בפניו של ההיסטוריון פרופסור דוד אוחנה על ההכרעה שקיבלתי לאחרונה גם אני לרכוש בית בחוץ.

דוד אוחנה חיבר למעלה מחמישים ספרים העוסקים, בין השאר, בהיסטוריה, ציונות, זהות ומחשבה פוליטית.

ספר המסות האחרון שלו "גם כנענים גם צלבנים", ליווה אותי בכל מסעותי בחיפוש בית בחוץ. התווכחתי איתו, הסכמתי, התנגדתי ובעיקר הבנתי שהשאלה המרכזית שהוא עוסק בה מעסיקה גם אותי; מי אנחנו לכל הרוחות?

זאת היתה שיחה פתוחה ולא קלה על הבית שהורגלנו אליו, על המולדת שגדלנו בתוכה, על חששות מהדרך שבה היא צועדת, על הגולה ואפשרויותיה, על כנענים וצלבנים, וגם קצת על אמונה ורציונאליות של מי שלא קלים לסמוך על אלוהים ואדם.

צפו (מומלץ), האזינו, קראו, שפטו ושתפו!

***

דוד אוחנה שלום, מה שלומך?

אוחנה: "כמו רבים שאומרים היום 'כשלום בני עמי'…"

תשמע, אני רוצה לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם בתוכנית שלי – להתחיל עם משהו אישי. אני מרשה את זה לעצמי, כיוון שאולי אני מרגיש נוח איתך, אבל אני יודע שאני נחשף גם לפני הציבור קצת וזה לא קל.

בעשור האחרון, אני מתגורר בנחלה בעמק יזרעאל, בבית כפרי נאה, מוקף בעצי זית ובבוסתן עצי פרי, שמקנה לי את ההרגשה שהאלים ברכו אותי, וזכיתי בטוב בעולמות האפשריים. במשך העשור הזה הקפתי את נחלתי בשדרת בוגונוויליות מפוארת, וחשבתי שהפריחה והיופי יגנו עליי מהרוחות הרעות שנושבות בחוץ.

כמובן, שזה היה טיפשי, וזה התנפץ בשנתיים האחרונות, כמו חלומות של רבים בארץ הזאת. וכאן אני מגיע לווידוי שלי:

גם אני רכשתי בית בחוץ. באחד האיים ביוון, ליד הים, קרוב לשדה תעופה, כדי שאוכל לעבור בקלות בין שני העולמות.

לא האמנתי שזה קורה. הדימוי העצמי שלי טען שאני חלק מהאליטה הנלחמת, המפרנסת, המבקרת, איבר בלתי נפרד מהחברה שרציתי להאמין בה; הדמוקרטית, הפלורליסטית, הליברלית, נצר להוריי שבאו מהגולה, מהשואה, והגיעו לארץ שכורת שמש…

ומעולם לא חשתי בבהירות ההכרה הזאת, שמתקרב הרגע שבו אני צריך להכריע; האם הגיע הרגע להציב את סולם העץ בפתח הבוידם, לטפס, להוריד את מזוודת העור הישנה, זאת עם הברזלים בקצוות, לשים בה כמה בגדים, תמונה אולי, ספר, ולצאת שוב לדרך, היהודית הזאת. לחזור להיות 'אביר נוסע המשוטט בדרכים', כמו שרוזנצוויג 'שלך' אמר. ובאותה שעה שאני מהרהר ברגע הזה שבו צריך להחליט, אני מרגיש אגלי זיעה קרה מטפטפים במורד הגב שלי.

ולמה כל הווידוי הזה רלוונטי לענייננו?

בכל תהליך החיפוש שלי את הבית בחוץ, הסתובבתי עם ספר המסות שלך 'גם כנענים, גם צלבנים'. ובמסע הכפול הזה, כל הזמן התווכחתי איתך, התנגדתי, הסכמתי, אבל הרגשתי קודם לכל שאתה בעצם עוסק בשאלה שלי, מי אנחנו לכל הרוחות? מי אני? ואני חושב שסוג הבלבול הזה, שנדבר עליו, משותף היום לרבים מבני הארץ.

אז אני רוצה לשאול אותך – האם יש שלב שבו אתה מסוגל, או צריך להגיד; 'הבית הזה איננו שלי עוד', או 'אינני חש בנוח בתוכו, הוא מסוכן לי וליקירי – אצא ממנו'?

אוחנה: "לא. אני מרובע במובן העמוק של המילה, במובן המשמעותי. זאת ארצי.

"אבל כמובן שהעניינים האלה יעסיקו אותי במידה והמדינה לא תהיה שלי. אבל נראה לי שגם אז אשאר.

"אני חושב על זה בזמן האחרון, אני אשאר ואלחם. גם אם יהיה פה שלטון פשיסטי, לא נראה לי, שאני אעזוב כמו חלק מהאינטלקטואלים הצרפתים במלחמת העולם השנייה, רימון ארון, קלוד לוי שטראוס ואחרים, שהלכו לניו-סקול בניו יורק."

למה לך היה ללכת רחוק? תיקח את עמוס אילון, אצלנו, שעזב כבר מזמן.

אוחנה: "נכון, אבל הוא היה יוצא דופן, שמעיד על הכלל. אני חושב שהמסה הגדולה של אינטלקטואלים, של סופרים, לא עזבה את הארץ. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד.

"בכל אופן, אני מדבר על עצמי. זה לא אומר שכל הצדדים לא מצויים בי."

כשמשתמשים בביטוי המוכר 'אין לי ארץ אחרת', האם הוא עדיין תופס? אולי אין לנו ממש ארץ, לפחות לא זאת שהיינו רגילים אליה? וגם אם טרם גלית מארצך, אולי היא לפעמים מקדימה וגולה ממך?

אוחנה: "אני חושב שזה גם עניין דורי. בדור שלי ובדורות הקודמים, הדברים היו יותר מקובעים. גרת בבית – כפי שאתה מתאר את הבית שלך בעמק יזרעאל – בית עם שדה. אחוזה. בימי הביניים באירופה לא נדדו.

"האפשרויות המעשיות לנדוד הן בגלל שהטכנולוגיה התפתחה, בגלל שהעולם נעשה קטן יותר, גלובלי. לכן הדור הצעיר, חושב הרבה יותר לנוע, בלי להשתנות. הוא עובר למקום אחר אבל נשאר עם המקצוע. הפלאפון עוזר לו להמשיך לדבר עם אמא שלו ארבע פעמים ביום.

"אני עדיין נטוע באטריבוטים (סימני הזיהוי) האלה, של הבית, המיושב, של ארץ אחת, של לא לנוע. אני לא גליתי, הורי גלו, או עלו, או הגרו, ואני הגעתי בגיל ארבע ממרוקו. אז מספיק."

בעניין הצלבנות והכנעניות, האם זה יהיה נכון להגדיר את שני המיתוסים האלה כך: הצלבנות טוענת שאנחנו לא מכאן, ואילו הכנעניות טוענת שאנחנו רק מכאן?

אוחנה: "לגמרי. הגדרת נכון. האנלוגיה הציונית-צלבנית, מדמה אותנו לנוצרים בימי הביניים, שהגיעו למקום לא להם, לשחרר את הקבר הקדוש מידי המוסלמים. הם נשארו כאן מאתיים שנה, הובסו על ידי צלאח א-דין, וחזרו למקומותיהם. הם זרים, אורחים נוטים ללון, או לרצוח, או להתפלל. יש להם את הבית שלהם ב'זמן הארוך' שלהם, כמו שקרא לזה ברודל.

"הכנעניות, שהיא תופעה ספרותית, אינטלקטואלית, של מתי מעט, בעצם של יושבי שני בתי קפה, לא יותר, רטוש, והחבורה שלו – שלא הייתי מוותר עליהם – שטענו בשנות ה-40, שאנחנו ילידים, אוטוכטונים – קשורים לאדמה. אנחנו נולדנו כאן, לא נולדנו שם. זה בלתי מותנה. אדם קשור, במוחו, בליבו, למקום. המקומיות, מגדירה אותו. הצרפתים, ברובם, לא עזבו כאשר הנאצים פלשו למולדתם. המולדת נשארה מולדת. לכן, לגבי הצלבנים טוענים, שזה לא הבית שלהם. מי שמשתמש בזה, זאת אומרת, התועמלנים הערבים או האנטי ציונים, שאומרים; 'אתם הציונים צלבנים. אתם תחזרו למקומות שלכם, לרומניה ולמרוקו. אתם אורחים. זה לא הבית שלכם.'

"התזה או התמה הכנענית אומרת, 'זה הבית ואין בלתו. אנחנו כאן, אנחנו קשורים למקום.' אלה אומרים, 'זה לא המקום שלכם', אלה אומרים, 'רק המקום הזה מגדיר אותנו.'"

אז מי אנחנו, יותר צלבנים או יותר כנענים?

אוחנה: "זאת שאלה טובה, תלוי באיזו נקודת זמן אתה שואל."

וגם את מי אתה שואל…

אוחנה: "כמובן. אני עדיין מגדיר את עצמי כציוני. אולי הציוני האחרון…"

כלומר, אתה כנעני יותר או צלבני יותר?

אוחנה: "ציוני.

"הכנענים לא הגדירו את עצמם כציונים. כי הציונות זאת הגדרה של העם היהודי שיש לו בית בארץ ישראל.

"הכנעניות מרדה ביהדות. הכנעניות אמרה רק המקום מגדיר אותי, לא הדת, לא המורשת, לא התודעה ההיסטורית, לא העם היהודי שיושב בגולה, שאין לי איתו דבר. נוצר פה עם ילידי נורמאלי לחלוטין, שאין לו זיקה דתית והוא יכול להיות יחד עם הפלסטינים.

"הכנעניות היא אנטי ציונית. אני ציוני, אני חושב שליהודים מגיעה מדינה. בגבולות מוגדרים, ומוסכמים, אבל מגיעה להם מדינה, זאת מדינת העם היהודי. אנחנו חוזרים למכורתנו ההיסטורית, אני עדיין ציוני, אני עדיין טוען בגדול שאנחנו לא כנענים ולא צלבנים."

אז למה אתה קורא לספר שלך 'גם צלבנים וגם כנענים'?

אוחנה: "לכן אמרתי, תלוי באיזה רגע אתה שואל אותי. כי אני חושב שאנחנו מתחילים להיות קצת צלבנים וקצת כנענים.

"השטחים הכבושים, יהודה ושומרון, הם כבר לא איזו טריטוריה מזדמנת, שאנחנו נוותר עליה כאשר יהיה שלום. לא רק המתנחלים, גם הממשלה, קרוב ל-60 שנה, הופכת את זה ל'נחלת אבותינו'. מאות הישובים שם, כ-600 אלף יהודים שמתגוררים בשטחים, זה כבר אירברסבילי. כבר לא ניתן לחזור מהארץ הגדולה בין הירדן והים.

"ואנחנו עושים את הכל כדי לנשל את הילידים הפלסטינים, שיושבים שם מזה כמה מאות שנים. המטרה הגדולה שלנו זה לרוקן את האוכלוסייה הפלסטינית או להמעיט ממנה, כדי שזו תהיה הארץ של היהודים מהירדן ועד הים. זאת צלבנות בעיניי.

"כי נקודת המוצא היא דתית, תיאולוגית. והציונות הדתית הובילה והייתה האוונגרד בזה.

"כאשר אני התווכחתי איתם – ותמיד רציתי להתווכח עם חנן פורת ביישוב שלו בכפר הציון ועם שאר מנהיגי המתנחלים ביישובים שלהם – הטחתי בפניהם שהם לא ציונים. לא השמאלני, 'עוכר עם ישראל' שכמותי, אלא הם לא ציונים. והמדינה הזאת בסופו של דבר תהיה כנענית.

"ואני כבר ראיתי סימנים מסוימים לא רק לצלבנות גם לכנעניות. כאשר שלושה רבנים שהכרתי נתנו צווים שמותר לחלל את השבת כדי לנסוע להפגין נגד רבין בשבת ולבנות תוספת בית בשבת, כי למחרת יהיה דיון בבית המשפט העליון. כלומר, כשהארץ גוברת על העם או על הדת, אתה נעשה כנעני."

כלומר, המתנחלים הם כנענים?

אוחנה: "הם גם צלבנים וגם כנענים."

***

בספר שלך תיארת דינמיקה של תנועת הציונות כשיבה למקום; המקום הוא שלנו, המקום הוא רק שלנו, המקום הוא לא שלהם. אז איפה אנחנו מתקדמים על הסקאלה הזאת?אוחנה: "כמו שציינת, מתקדמים למקסימום…"

אולי זה תיאור הדינמיקה של המפעל הציוני?

אוחנה: "לגמרי. הגענו לפה כמיעוט, אחר כך רצינו שכל המקום יהיה שלנו ועכשיו אנחנו רוצים שבמקום הזה יהיו רק אנחנו ולא אחרים. הציונות הדתית הציבה את השילוש הקדוש שהם קראו לו; תורה – עם – ארץ, בסדר העדיפות הזה. עכשיו, בניהם ונכדיהם, מגוש אמונים ועד נערי הגבעות המירו את השלשלת. הארץ היא בראש.

"יש פה ממש טריטוריאליזציה או פאשיזציה של האדמה ושל המקום. הופכים אותו לעיקרון מקודש. לתיאולוגיה פוליטית."

איך אתה מסביר את המיתולוגיזציה או הפחד הקמאי מהאנלוגיה הזאת בין הציונות לצלבנות? נורא מפתה לעשות את האנלוגיה הזאת, גם אצל אויבינו יש את זה ואפשר להבין למה. זה רק הפחד מכיליון או תבוסה, או יש לזה עוד הסברים?

אוחנה: "קודם כל זה הנצרות. זה לא האסלאם שקרוב אלינו במידה רבה…"

אבל במובן הפופולארי, על פניו יש איזו חרדה מגורל דומה, מה שקרה לצלבנים יקרה גם לנו?

אוחנה: "בוודאי. זה הבסיס. בכלל, כשאתה שומע את המילה נוצרי. כשעושים אנלוגיה עם הגורל הנוצרי של נוצרים מסוימים, מדיאבליסטיים (אנשי ימי הביניים), שהגיעו במאה האחד עשרה לארץ הקודש לשחרר את הקבר הקדוש והובסו תבוסה ניצחת, לידך שם, בכפר חיטין. העניין הזה של תבוסה מוחצת בפעם השלישית, של חורבן בית שלישי, הוא בלתי נתפס בעיני הציונים."

 למה אתה קורא לזה חורבן בית שלישי?

אוחנה: "אם חלילה, כמו הצלבנים, אנחנו נובס. הרי מאחלים לנו  את זה. כאשר משווים ואומרים; אתם כמו הצלבנים הרי בזה מוטמעת כבר התפילה והתקווה שנסיים כמותם ונעזוב. זה חידלון נוראי מבחינת הציונות, שניסתה לחזור אחרי אלפיים שנה עם תפיסת האדם החדש, עם הסמלים המכוננים שלנו עם מה שלמדנו באירופה, עם העברי החדש, הצבר עם העוזי, עם הנח"ל, והחקלאות… לסיים בצורה כזו, זה לא נתפס שיש אפשרות כזו."

במחקרים שלך ובספרים קודמים עסקת בלבנטיזציה. איך היית מכניס למכלול החרדות של הישראלים את העניין הזה של הפחד מהלבנטיניות. הפחד מהשמדה סימבולית, כמו שאתה קורא לזה. שהלבנט ייכנס אלינו מבפנים וישתלט עלינו, אולי כמו שהמוסלמים באירופה מאיימים על תושביה המקוריים. שזה סכנת התגברות המקום עלינו?

אוחנה: "כשאני רואה את זה אני אומר, בוא נקדים תרופה למכה. אני לא משמש במילה 'לבנטיניות' כי זאת מילה אנכרוניסטית, שהייתה שייכת יותר לאימפריה הטורקית. זה לא קיים יותר. אני נוקב במילה 'ים תיכוניות', אבל בלי לברוח, כפי שפעם מירון בן בנבנישתי האשים אותי שאני מתעסק  בקרוז ים תיכוני. שאנחנו, הים תיכוניסטים, מעדיפים לברוח למרסיי או ליוון. אני טוען שלא.

"קודם כל אנחנו שייכים למרחב הגדול הזה של הים התיכון. אבל אני משתף ומצרף את המדינות הערביות הסובבות אותי, לבנון, סוריה, לירדן אין גישה לים התיכון אבל סיפחתי אותה גם, מצרים וכמובן צפון אפריקה. יש פה תפיסה אחרת של מרחב תרבותי שיש לו עוצמה גדולה מאוד בגלל המקום – אני לא אציין עכשיו הולדת הדתות המונותאיסטיות כאן… הים התיכון שמכיל את כל ההיסטוריה המפוארת באמת של Mare Nostrom ('הים שלנו'), ים אחד שלא מאחד בדיוק אבל נוקט בתן לחיות.

"כך שאני לא מרגיש שאני בורח באיזושהי ספינת תענוגות בים התיכון. אני חושב שאנחנו צריכים להקדים תרופה למכה, שלא נהיה מדינה ערבית נוספת. אני חושב שאנחנו צריכים לשלב את המזרח והמערב, לא לברוח למערב. הים התיכון זה המקום היחיד בעולם שמפגיש את המזרח ואת המערב. בהיסטוריה היהודית והישראלית אני חושב שאנחנו גם מזרחים וגם מערבים ואנחנו יצרנו איזושהי תרכובת מאוד מיוחדת שאנחנו לא המדינה ה-51 של ארצות הברית וגם לא מדינה של הליגה הערבית. יש לנו פה ייחוד שלא מתנכר למרחב אבל גם משתלב בתוך הגלובליזציה והמערביות, המדע והתבונה וכולי."

אם נחזור רגע לעניין הבית והגלות, אתה מזכיר בספר שלך הוגים יהודים שדיברו על הגלות לאו דווקא בצורה כזאת שלילית, אלא על היהודי שמסתובב בעולם בתודעה של מנודה – חנה ארנדט, או מנודה מדעת – ברנרד לזאר, או על האינטלקטואל היהודי שחי על מזוודותיו אחרי שהפיץ בעולם את הרעיונות האוניברסאליים, עד למסקנה האוונגרדית, שטוענת שהגולה ולא המונותיאיזם היא התרומה הגדולה ביותר של היהדות לעולם?

אוחנה: "אני הגדרתי את עצמי כציוני, כאדם שבוחר במקום שלו, להיות נורמאלי, ולא לחיות על מזוודות. מי שחי על מזוודות יש בו יסוד לא נורמאלי. הוא עושה רציונליזציה על האינטלקטואלים היהודים האלה שהולכים בכל מדינה ומפיצים שם רעיונות אוונגרדים וכדומה.

"די. אני חושב שאני יכול לתת את הרעיונות האלה גם במוסדות אקדמיים מחקריים בישראל. אפשר להיות אינטלקטואל יהודי גם במדינה נורמאלית. מה קרה ליהודים האלה, ראינו. הם נדדו ממקום למקום, אם לא השמידו אותם. אני לא רוצה ללכת עם הטענה האנטישמית, אבל אנשים שחיים על מזוודות לא מרשימים אותי ואני גם חושב שהם לא מודרניים. כיוון שאני מגדיר מודרניות אצל אדם שמעצב את עצמו ואת גורלו. אני רוצה לעצב את גורלי בחלקת האלוהים הקטנה שלי, בשדה החקלאי, במעבדה במכון ויצמן, בספר מימין לשמאל, אפילו בצבא."

אתה מדבר על נורמות רציונאליות?

אוחנה: "הייתי מעדיף שהנורמות יהיו רציונאליות. אני רואה לאן נגררנו בפינה שלנו…"

אז אני רוצה לשתף אותך בדוגמא אחת, שיש לבטח אלפים כמותה. אבי ומשפחתו עלו לארץ בשנות ה-30, לפני הרעש הגדול, וכולם שרדו.

אביה של אימי היה מאוד ציוני, אבל הוא אמר; 'אני כבר מבוגר, אני לא יודע להחזיק טוריה', והוא וכל המשפחה נשארו בליטא, וכולם הושמדו. אמא שלי היא האוד היחיד שנפלט מהאש.

בהנחה שהיית פוגש את הורי הוריי בסוף שנות ה-30, מה היית מציע להם לעשות, להישאר או לעזוב?

אוחנה: "אתה יודע איך מכנים היסטוריון; 'חכם בלילה'. ההיסטוריון מדומה למינרווה. הינשוף היה סמל של החוכמה היוונית, הקלאסית. 'הינשוף של מינרווה' היה הביטוי של הגל לרוח ההיסטוריה, שהיא עפה במשך היום ונחה בלילה ומביטה על מהלך היום שהיה. זאת חוכמתה שהיא רואה את מעופה בדיעבד.

"זה ההיסטוריון. אחרי שהאינפורמציות ידועות, אחרי שהארכיונים נפתחים הוא אומר 'היית צריך לעשות כך וכך'. היום אנחנו יודעים לומר לגבי היהודים שנשארו באירופה, ולא הלכו לארצות הברית או לישראל, שהם עשו טעות. זאת אנחנו יכולים לומר בוודאות, בדיעבד.

"תפיסת הציונות בסוף המאה ה-19 אמרה שאתה מכונן את הגורל שלך, את הסובייקט שלך, ואת כל האובייקטים שאתה מייצר. כמו כל אדם נורמאלי בכל מקום בעולם.

"אבל הציונות היא לא המפלט. הציונות מלכתחילה היא מקום פוזיטיבי, שבו אתה תגלם בצורה רציונאלית את האישיות שלך. אתה תהיה ריבון.

"זאת הייתה נקודת המוצא של הציונות. אני לא מדבר על מה שקורה לה היום…"

אבל אני כן רוצה לדבר איתך על מה שקורה לה היום, כי אי אפשר להתעלם מזה. ואתה היסטוריון וגם רציונאליסט.

אוחנה: "בוודאי…"

תראה, אני כבר יותר מ- 35 שנה מדשדש בביצה של הסכסוך, מכיוונים שונים. אם כעיתונאי, או כאיש זכויות אדם, וגם כשניהלתי את עמותת 'קשב', שעסקה בניתוח הסיפר התקשורתי, וגם בעיסוקי עכשיו בפרות קדושות. כל הזמן הזה אני רואה את התהליכים, מה שגם אתה רואה מהזוויות שלך.

כשהגעתי לירושלים בסוף שנות ה-70, אני זוכר מחזה נורא ביום ירושלים. ראיתי את הפלנגות של מרכז הרב, יוצאות לכיוון ירושלים העתיקה, עם חנן פורת בראש, בדבוקה מאוחדת של רוקדים. אני באתי מאחורי הצאן, כמו שאומרים, הייתי בן של פלאח, ובתור מישהו שהיה אדם לא פוליטי, ולא היה לו מושג בדברים האלה, התרשמתי במיוחד מהדבקות במטרה, מהעיניים הבורקות, מעוצמת היחד, ואמרתי לעצמי; זה ייגמר רע!

 בלי לדעת כלום, ובלי להיות מומחה לשום דבר.  עכשיו הגענו לאן שהגענו, ואנחנו רואים שהסיוטים הכי שחורים, מתגשמים…

אז אני מבקש ממך, אני כמעט מתחנן, תשכנע אותי, שהתהליכים האלה הם רברסביליים?

אוחנה:  "אני לא יודע לומר מה יהיה בעתיד. אני רק ממשיך את אותו קו שהתחלתי, שאני אחראי לגורלי, גם כשלא טוב לי.

"לא רק כשאני חלוץ, והארץ שוממה ואני רוצה להקים חברה למופת ועם סגולה, אלא גם כשנעכס. כשאנחנו כובשים ונוגשים והדמוקרטיה כבר על הפנים – יש הרבה אלמנטים שמעידים שאנחנו בכיוון די פשיסטי. אנחנו כבר עכשיו נמצאים במתכונת סמי-פשיסטית. אז אחרי שאמרתי את כל זה, ואתה עוד קורא לי רציונליסט, שאני אאמין שניתן לעשות משהו? כן, זה כל העניין – ניתן לעשות משהו. תמיד.

"כשאני אתייאש, אני לא אהיה אותו סובייקט. אני אהיה אדם אחר. אני אהיה אותו יהודי שמקבל בצורה דטרמיניסטית, בצורה סטיכית, את הגורל היהודי, שכך נועדנו להיות. מה שאימא שלי הייתה אומרת; מכתוב. גורל. אז זאת תפיסה פרה-מודרנית, של גורל גזור בראש. פרדסטניציה (חריצת גורלה של הנפש), כפי שקראו לזה הנוצרים.

"אני רוצה להרגיש ככה בשעה הקשה ביותר למדינת ישראל. אני בטוח שעוד לא הגענו לשעה הקשה מאוד שעוד מחכה לנו – יש לי הרגשה שעוד נתגעגע לבנימין נתניהו, עד כדי כך…"

אם אתה זוכר, יהושפט הרכבי, באחרית ימיו ניבא את הדרך הגרועה מאוד והקשה, והשחורה שאנחנו הולכים אליה בכוונת מכוון. אבל הוא אמר שאם בסופו של דבר, זו תהיה הבחירה, הוא יילך עם בני עמו. עם הכבשים לטבח. משהו כזה. אתה באותו כיוון?

אוחנה: "אני לא חושב שאני אהיה כבש. אני חושב שאני אנסה להילחם נגד הכבשים שהולכים לטבח, או נגד הטובחים, או נגד המנהיגים. אם צריך יהיה להקים מחתרת נגד הממשל, הפאשיסטי, היהודי, הישראלי, אז אני אהיה במחתרת. כמו שצרפתים טובים היו במאקי (המחתרת הצרפתית). אני לא מדמיין לעצמי בטווח הקרוב שנגיע לכך, אבל ברור שאנחנו צועדים לעבר המדרון. הכיוון ברור."

***

האם תסכים לטענה, שהפגע הרע, שניצב כמו ענן מלמעלה, קשור במידה רבה לתודעה הקולקטיבית, לשיח הרווח, למיתוסים, שחלקם כל כך מעוותים ומסולפים.

אני יכול להגיד שבתוכנית שלי שעוסקת במיתוסים, חלק מאוד גדול מאורחי ב-85 הפרקים ששודרו, שהיו מאליטת העם היהודי שחי בציון, הזהירו מראש מפני שבעה באוקטובר. מצורת ההתנהלות שלנו, מדרכי החשיבה, מהזלזול בצד השני… הזהירו במילים מפורשות.

וכשאני פוגש חלק ממכרי הם אומרים לי, 'נו, שינית דעתך בעקבות 7 באוקטובר?' – אני מניח שאולי גם אתה קיבלת הערות כאלה. אז אני רוצה לשאול אותך, האם אתה מסכים שהזירה המרכזית מתרחשת בתודעה? הפחדים, הטראומות, שגם לא מאפשרים אלטרנטיבה, ולא יאפשרו אי פעם להאמין לצד השני…

אוחנה: "אכן, יש תודעה כזו ועם הרבה צידוק, יש לנו הרי הרבה טראומות. כשעשר פעמים מנסים לאנוס בחורה, אז היא נזהרת, ומפחדת מהפעם האחת עשרה. אז ברוך השם, בהיסטוריה היהודית יש לזה רקורד לא רע. רע מאוד.

"אז יש לה במה להיאחז לתודעה הזו. זה לא רק עניין של הלוצינציות ודעות קדומות…"

אבל שים לב שהאחריות שלנו לעיצוב המציאות כמעט נעדרת מהשיח. כאילו הזירה שלפנינו היא מין משחק שבו יש שחקן אחד, והוא הצד השני. ולא סופרים את מעשינו, מחדלנו, הפרובוקציות שלנו, וכל הפעמים שהחמצנו ודחינו והפעלנו כוח מוגזם. נחשב רק מה שעושה הצד השני שקם עלינו להרגנו. זה אחד הדברים המייאשים.

אוחנה: "אתה הקדמת  אותי. רציתי לומר שזאת התודעה, אבל יש גם הוויה מסביב.

"בסך-הכל, מרבית הגבול שלנו, עם מצרים וירדן, הוא גבול של שלום. זה הישג גדול.

"עכשיו מדברים גם על אופק עם ערב הסעודית וארצות מסוימות בצפון אפריקה. זאת אומרת, זה לא איזה מכלול טוטאלי שלם שרוצה לאיין אותנו. לדעתי, גם עם איראן אפשר יהיה להגיע להבנות. אבל כמובן, זה משרת את מי שזה משרת. כאשר משרטטים את העולם המוסלמי, באמצעות איראן בעיקר, כשטן הגדול, כדבר סטיכי, כגורל בלתי נמנע, עם פצצת אטום ושאנחנו אמורים להיעלם מכאן.

"נגד זה, יש אומרים, אין מה לעשות. נגד הפרופגנדה, המלחמות התכופות, החינוך, התקשורת שמלעיטה כל הזמן שהערבים רוצים לכלות אותנו. אמנם יש כאלה, אבל אני לא מפחד משלושת אלפים טרוריסטיים בעזה.

"שלושה שבועות לקח לנו למגר את הצבא המצרי הגדול ואת הצבא הסורי ב- 1973. זה לא איום קיומי על ישראל. אני חושב שיכול להתקיים דיאלוג, גם אם אני לא מכונן מחרתיים שלום. אני חושב שמרבית ארצות ערב מכירים דה-פקטו בקיומה של ישראל.

"אנחנו כבר עשרה מיליון תושבים. מעצמה טכנולוגית, מדעית, שאמורה להיות בטוחה בעצמה, ולא להשמיע את האיומים על התאבדות או הגירה בגלל כמה אלפי מחבלים.

"אני מנסה להבין את הימין, הימין המשיחי, שאומר, 'אמרנו לכם!'

חוסר הביטחון הוא אצלם, כפי שקודם אמרתי. המתנחלים הם לא ציונים, כי הם לקחו יסודות אחרים, אנטי ציוניים, והפכו אותם לדבר המרכזי. גם החרדות נמצאות אצלם. אני לא מפחד."

הבעיה שלי, היא לא האיומים החיצוניים אלא התהליכים הפנימיים.

אוחנה: "אני חושב שאחד מזין את השני. לא פלא שנתניהו מעצים באופן קבוע את החרדות ומאריך את המלחמה ואת הקונפליקט.

"קראו לזה פעם 'מדינת גאריסון' (מונח במדע המדינה המתאר מדינה שהצידוק הפנימי שלה הוא מלחמות ומיליטריזם לשמו). זה מצב תמידי של מלחמה. במלחמה אין ודאות. אתה שומר על מלחמה בשביל מלחמה. בלי אידיאולוגיה, בלי מטרה מסוימת, ואז אתה מעצים את הקומפלקס הצבאי תעשייתי, את החרדות, ואתה משמר את השלטון שלך. זאת מדינת מלחמה שאנחנו מתחילים להיות מורגלים בה, באשמתנו."

אנחנו יכולים או רוצים להיות ספרטה?

אוחנה:  "אני קראתי לא מעט שאנחנו הולכים ונעשים דומים לספרטה. זה לא סיפור של גדנ"ע, זה סיפור של מדינה שהופכת, בניגוד לאתונה, למדינת מלחמה עם כוננות מתמדת שבנויה על קונפליקט מתמיד. אין בה חברה אזרחית, היא כל כולה מיליטריסטית. זאת ספרטה. אני לא חושב שהגענו לכך, אבל אני חושב שאנחנו בדרך."

אני חייב להגיד משהו טוב על ספרטה. חוץ מלהיות מעצמה צבאית מקומית הם פיתחו גם כמה עקרונות שלטוניים, הלוואי עלינו. למשל, במסגרת המלחמה בשחיתות, המלך ביטל את שער החליפין של הכסף הרגיל של המטבעות, וקבע שהמטבע העובר לסוחר יהיה ברזל.

 ברזל הוא מאוד כבד, ובשביל להיות עשיר אתה צריך מחסני ענק של ברזל שקשה לשנע אותם וקשה להסתיר אותם מעיני הציבור וזה היה דבר פנטסטי. הוא הוריד את השחיתות השלטונית. תחשוב שאחד מאנשי השלטון המקורבים היום היה צריך להתעסק בברזל. שהמחסנים בקיסריה היו מתפקעים, והיה צריך משאיות לשנע אותם.  זאת אומרת, בספרטה היו גם דברים טובים…

אוחנה:  "אבל כשאנחנו אומרים ספרטה, זה הדימוי בדרך כלל המיליטריסטי הקבוע…"

אתה יכול לתמצת את ההבדלים המרכזיים, העקרוניים בין הצלבנות והכנענות לבין המפעל הציוני?

אוחנה: "נתחיל בצלבנות, הציונות הייתה תנועה לאומית חילונית. מסעי הצלב הונעו על ידי האפיפיור. פרופסור רוני אלנבלום ז"ל טען, בניגוד ליהשוע פראוור, שזה לא היה מסע תיאולוגי אלא מסע קולוניאליסטי לחיפוש מקורות מחייה ומושבות חדשות ולשיפור תנאי החיים. אני חושב שיש שילוב בין השניים. על פי תפיסת יהושע פראוור, כאשר הגיעו לכאן הנוצרים, ששלטו פה במשך 200 שנה, רק 30 מילים בערבית חדרו ללטינית שלהם. זה מעיד על הניכור ועל הריחוק מכלל האוכלוסייה. הם לא רצו להתערות בסביבה.

"אני חושב שמעט מהעניין הזה חדר גם אלינו, אנחנו לא רוצים להכיר את הערבית. לומדים במקומות מסוימים ערבית בבתי ספר תיכון רק כדי להגיע למודיעין. אנחנו לא משתלבים בעבודת האדמה, חוץ ממך. אנחנו הופכים לקוסמופוליטים ובעיקר, אנחנו כובשים. זאת המהות שלנו בטריטוריה שאנחנו מחזיקים על כל האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה שבה, ומסרבים להכיר בזכותה האוניברסלית לחיים כמו שלנו.

"בואו ננסה. שום דבר לא יקרה, זאת תהיה מדינה פלסטינאית די קטנה וחלילה, אם זה לא יילך יש דרך חזרה. אבל את הניסיון הזה אנחנו לא עושים ואנחנו מכריחים את עצמנו להיות קולוניאליסטים על עם אחר, עם שליטה צבאית, גיאוגרפית בלב ליבה של האוכלוסייה.

במצב הזה אנחנו נמשיך להיות, בעיניהם וגם בעינינו, זרים, כובשים, שלא מסתפקים במה שיש ואת התסכול ואת חוסר הסיפוק ממלאים בקרבות ובמלחמה."

מאז הוצאת שני ספריך, 'לא כנענים לא צלבנים' ב-2008 ו'גם כנענים גם צלבנים' ב-2023, שינית משהו מהלקחים ומההבנות שלך?

אוחנה: "אני לא יכול לשנות כי אני עדיין נמצא ברצף, כמו כל המצב שנמצא ברצף. האפשרויות עדיין פתוחות. לא נגזר עדיין הגורל, שאנחנו צלבנים או לא צלבנים. תמיד, אגב, נצטרך להילחם שלא נהיה גם כנענים. שלא נהיה רק עם יליד, שקשור לאדמה שלו ולא קשור לזכויות אזרח ולכלל התפיסות של היהדות. הייתי רוצה שתהיה לנו זיקה יהודית, מודרנית, אפילו חילונית.

"התפישה הזאת של המתנחלים המקדשת את האדמה הופכת דווקא את היהודים הדתיים לכנענים. לכן אני חושב שכל האפשרויות פתוחות. אבל, הן הולכות ונסגרות. אין שום ספק. גם בגלל ההרגלים שלנו – קשה מאוד לאנשים לשנות נורמות, גם בגלל העדר מנהיגות – המנהיג האחרון שיכול היה לעשות משהו היה אריק שרון. רק אדם מהימין יכול לעשות שלום של כל העם ורק מנהיג מהשמאל יכול לעשות מלחמה עם קונצנזוס."

תראה, אתה היסטוריון ואני פלאח צעצוע, ואני רוצה לשתף אותך בחוויה מהשטח. יש לי בנחלתי בעמק כרם זיתים שלפעמים אני יוצא לעבדו על הטרקטור. בתוך הכרם מקננות ציפורי קרקע; סיקסקים. מדובר בעוף מיוחד, מוסווה בצבעי הקרקע, שידוע גם במונוגאמיות שלו, הוא משפחתי מאוד.

"וכשאני נוסע עם הטרקטור בתוך שורה של עצי זית ויש גוזלים בסביבה, נעמדת האמא סיקסקית באמצע השורה, מול הטרקטור, מנופפת בכנפיה ואומרת לי; עצור! אני כמעט דורס אותה אבל היא לא זזה. ואז אני עוצר, יורד מהטרקטור, נשכב על האדמה ומחפש את הגוזלים. ואני שואל את עצמי, אם ציפור כזאת כ"כ נאמנה לגוזליה, אני לא אשמור על ילדי במצב של סכנה? לא אחפש להם מדרך רגל בחוץ ולו למקרה והיה אם?

אוחנה: "זאת שאלה שהייתי שואל לגבי ביתר רצינות אם הילדים שלי היו עדיין קטנים. אבל גם ילדיך וגם ילדי כבר עומדים ברשות עצמם והם יחליטו מה שיחליטו. יכול להיות שחלק יישארו, וחלק יעזבו, אני לא יודע לומר. אני חושב שהייתי נשאר כאן. אבל גם יכול להיות שברגע מסוים – אנחנו עדיין לא נמצאים ברגע הזה לדעתי – תעמוד השאלה הקיומית הזאת גם בפני אנשים כמוני. בכל גיל, בודאי בפני צעירים, עומדת השאלה אם להשקיע פה את כל חייהם, או להקריב את חייהם עבור חלום של הרב סבא, חלום רחוק של מישהו שהיה בפוגרום ברוסיה או במרוקו. שזו היסטוריה רחוקה של רב סבא והוא לאו דווקא מחויב לחזון הזה ולמגילת העצמאות והוא צריך להכריע אם לעסוק בהייטק, כאן או בניו יורק. ושם הוא יכול להיות הרבה יותר יהודי חופשי. לגלם את האישיות שלו ולגדל את ילדיו בביטחון. יכול להיות שנגיע למצב הזה.

"בינתיים אני מנסה לעשות כל מה שאני רק יכול, גם בצורה 'שלילית' – ללכת להפגנות ולכתוב, וגם בצורה חיובית – חינוך, יצירה, ילדים, נכדים, להשריש את דעותי כאן.

"בסוף כל האנליזה הזאת אני אומר את המילה הזאת; שאני 'מתפלל' שיהיה טוב…

בסוף אתה חוזר לאמונה?

אוחנה: שהיא פנימית אולי…

פרופ' נילס בוהר המפורסם, היה ידוע כאתיאיסט גדול. ויום אחד ביקר אותו חבר שראה פרסת מזל שמוטבעת על דלת ביתו. הוא השתומם ושאל; 'פרופ' בוהר, אתה מאמין באמת שזה יכול לעזור לך?'

בוהר ענה: 'לא. אבל שמעתי שזה יכול לעזור גם למי שלא מאמין'. 

אוחנה: (צוחק) פנטסטי…

***

זה היה פרק 86 של פרות קדושות, "מהו בית (חלק ב) – גם אני קניתי בית ביוון"

כתמיד, נשמח לקבל עזרה לפרויקט זה, שמושקעים בו המון משאבים והוא נעשה כולו בהתנדבות; באמצעות שיתוף והמלצות ברשתות החברתיות, ביוטיוב ובאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, בעריכת וידאו ובעיקר, ככל שניתן, בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

***

לחץ כאן לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ

להאזנה לפרק כאן:

 

זהו הפרק הראשון בסדרה חדשה של "פרות קדושות" שעוסקת בבית; מהו בית ומהי משמעותו האמיתית על רקע המלחמה ההולכת ונמשכת, במהלכה רבים איבדו או עזבו את ביתם ואחרים הלכו לחפש בית אחר מעבר לים. האם זה רק הבית שאנחנו גרים בו והאם יכול להיות יותר מבית אחד?

בפרק הראשון, ביקרנו במנרה, הבית שנעקר מיושביו וכמעט נחרב לחלוטין ורק כמה 'משוגעים למקום' נשארו בו, חשופים לאש יומיומית. כמה ימים אחרי ביקורנו במנרה פתח צה"ל במתקפה רבתי בלבנון, כמוצהר, על מנת לאפשר את חזרת התושבים לבתיהם.

בילינו כמה שעות עם כיתת הכוננות הותיקה שהולכת ומתדלדלת, כשחלק מחבריה קרס ונזקק לתמיכה נפשית ועם כמה מהותיקים שהתעקשו להישאר.

"אם אתם רואים את לבנון אז גם רואים אתכם", מזהיר אליעזר מכיתת הכוננות, לא לעמוד מול השטח החשוף לכפר הלבנוני שבצד השני. בינתיים צה"ל השתלט עליו. מחכים.

מי שמביט בממדי ההרס שנגרם לבתי הקיבוץ השליו והישובים הסמוכים מידי בני העוולה שמעבר לגבול – גם אם הוא שוחר שלום – לא יוכל שלא להצדיק, או לפחות להבין, את העונשים שהושתו עליהם בגל החיסולים הגדול.

שמענו גם על תופעות של ביזה בבתי הקיבוץ שנפגעו, וגם על המרכולית הנטושה, שממשיכה לעבוד עם החייליים כמבחן של כבוד.

לבסוף, שאלתי אותם שאלה אחת זהה, שהולכת ונעשית רלבנטית עבור כולנו; איפה הבית שלך?

"בית" – חלק ראשון.

הפעם נמליץ לא להסתפק בהאזנה או בקריאת הפרק אלא לצפות בוידאו המצורף.

מוקדש לקהילת מנרה ולכל המפונים שמחכים לשוב אל בתיהם.

צפו, שפטו ושתפו!

 ***

לצפייה בפרק – מומלץ (צילום וידאו וראיונות – יזהר באר. צילום סטילס  – ניצן שורר):

להאזנה לפרק:

לקריאת הפרק, מהו בית (חלק א). מנרה – "ככה נראים הבתים בעזה":

מאת: יזהר באר

צילומי סטילס: ניצן שורר

אנחנו חולפים ברחוב נטוש שצמחיה יבשה מכסה אותו. עזובה ועצב בכל.

מוטי: "בגדול זה מה שעושה כרגע מדינת ישראל לכל אזור הצפון."

אנחנו מסתובבים בין הבתים עם מוטי, אליעזר ועידו. את נאור פגשנו מאוחר יותר בקיבוץ גדות. מוטי מזהיר לא להיחשף לכפר הסמוך, מיס אל-ג'בל. אליעזר מודאג, כורע ברך לצמצם נוכחות.

מוטי: "אתה רואה את לבנון מאיפה שאתה?"

מה זה היישוב ממול?

מוטי שי, בן 63, נשאר במנרה מתחילת המלחמה: "זה הכפר מיס אל-ג'בל. אבל תזהר, אם אתה רואה אותו הם רואים אותך. וטיפה לכיוון צפון, זה חולא."

אליעזר גוטמן, בן 61, חבר בכיתת הכוננות: "מוטי, אני מודיע לך (צה"ל) יעיפו אותנו מכאן. אני לא צוחק…"

מוטי: "אנחנו כרגע מוסתרים, אליעזר, אף אחד לא רואה אותנו. אנחנו גם לא רואים אותם כרגע, הכל בסדר."

 

מוטי: "ירו פה בכל נקודה אפשרית… תסתכל, בבית הזה הייתה פגיעה ישירה עם שריפה בפנים. הבית הזה חטף פגיעה ישירה, התפרק לגמרי… בנ"ט ברובם, כן. אפשר לרדת בזהירות.

אליעזר: "הם עושים איפוס כוונות על הבתים האלה. אפשר לראות שכל החלונות פה מנופצים. בואו נלך לבית של שרהל'ה. כאן הצמחיה מסתירה אותנו. הכל בסדר עד שנגיע לרחוב התחתון.."

"אח שלה נהרג במלחמת יום כיפור. ביניה. ההורים הם בני שמונים, לא ברור כמה זמן וכוח יש להם לבנות בית חדש ולחזור למנרה. ואלה הדברים הכי עצובים, בעיניי לפחות, מכל מה שקורה היום."

עידו שלם בן 63, המנהל הכלכלי של מנרה: "זה לא רק כוח. אבא של אשתי התפנה בגיל 89 וחצי ממשגב עם, כשהוא היה בריא לגמרי  ואחרי חודש וחצי נפטר.

"הוא לא נפטר כי היו לו מחלות רקע. זה פשוט… עץ שעקרו אותו אחרי 72 שנה… פשוט מת."

נאור שמיע, בן 51, יו"ר צח"י, חבר ועד, מורה וחבר כיתת כוננות: "יש אחוז תמותה מאוד גבוה, שלא מדברים עליו. המבוגרים חווים שבר רגשי עמוק, כי הם מבינים שהסיכויים שהם יחזרו למנרה ביום שאחרי הוא נמוך. אולי הם ימותו עד אז. אני כל הזמן שומע על עוד ועוד שנפטרו, על חבר'ה צעירים שקיבלו התקפי לב…"

חבר'ה צעירים?

נאור: "יחסית. זה דבר שמאוד כואב. אני אגיד לך משהו יותר כואב – מי שכבר מת, עד עכשיו לא שמו לו מצבה. כי אין מישהו שעולה לשים לו מצבה."

אנחנו עוברים ליד בית שנפגע קשה מהירי הבלתי פוסק ואני שואל את מלווי:

בעלי הבית ראו את הבית במצבו הזה?

מוטי: "רק בתמונות."

איך הם הגיבו?

מוטי: "איך הם הגיבו, בצהלולים…" (מגחך).

***

איפה גרה רחל רבין?

מוטי: לא כאן, יותר למטה. רחל היתה עושה לי בייביסיטר…"

עידו: "תרצה, הבת של רחל, הגיעה לפה השבוע, למעשה בפעם הראשונה מאז התשיעי לחודש,  לקחת את המכתבים של רחל עם אח שלה (יצחק רבין), כל הזיכרונות. היא לא באה לקחת שטיחים וכסף…"

 

רחל במצב של תודעה, היא יודעת מה קורה?

אליעזר: "לסירוגין. היא תהיה בת מאה השנה. רוב הזמן עכשיו היא פחות צלולה…"

 כשאנחנו ממשיכים לצעוד בשבילי הקיבוץ מוטי מצביע על צריף עץ ישן: "זה הארכיון, אחד המבנים הראשונים במנרה. חלק מהמבנה עבר שיפוץ מחשש שיקרה לו משהו. את רובו כבר ארזנו והורדנו למקום מבטחים, ואנחנו היום מנסים לשמר אותו גם בדיגיטציה…"

מה יש בו?

מוטי: "הו הא… כל הדברים מ-1943…"

 

משם אנחנו צועדים לגנון "סנונית – פשוש" ומציצים דרך החלון בחלקי הבטון והטיח שקרסו על הרצפה.

אליעזר: "אנחנו מתקרבים לבית של מוטי בצעדי ענק. רגע, תן ליזהר לצלם."

מוטי: "בקטע הזה של המקלט פגעה קטיושה. היא תלויה במשרד שלי, אגב."

אליעזר: "כאן גר חבר מבוגר שלא גילו לו שזה מה שקרה לבית שלו."

מוטי: "לא גילו לו כי הוא נפטר."

אליעזר: "הבית ההרוס הזה הוא טרגדיה: הבן, תומר דוד, נפל בצה"ל ואח שלו התאבד מאוחר יותר. הוא נהרג בדיר בלוט, בגדה, בשנות ה-90. הבן השני התאבד על הקברים של האח ושל האמא, שנפטרה מסרטן."

מי נשאר?

מוטי: "האבא, שנפטר לפני כשנה."

עידו: "‫תקשיב, בסוף יולי סיימתי ‫מילואים במסדרון, הגעתי לפה ופשוט היתה לי תחושה של עזה. ככה נראים הבתים בעזה."

***

אליעזר: "הבית הזה נפגע מטיל נ"ט. זה קל להם נורא, כי הם מכוונים תוך כידי המסלול עצמו, ומצלמים את זה ברחפנים. הם גם שולחים לנו אחרי זה את הסרטונים."

מה זאת אומרת שולחים לכם?

עידו: "יש להם הסדר עם כיתת הכוננות, ועם הנהלת הישוב, שהם מתעדים את הנזק, כי אנחנו לא יכולים. צה"ל לא מרשה לנו" (צוחק).

אליעזר: "הם מעלים מראש רחפן, שמראה את מיס אל ג'בל ואת מנרה, מסמנים את הבית, מראים את הבית שמסומן, ואז הם שמים מוזיקה. כמו בסרטונים של חמאס. מראים איך מכינים את הטיל, איך יוצא הטיל, רחפן מצלם את המסלול, אתה ממש רואה אותו זז לפה ולשם. כשמגיע הטיל אנחנו רואים את הסיב האופטי שמתגלגל, והמרחק פה לא גדול מאוד."

מה המרחק?

אליעזר: פחות משני קילומטר."

ואיך אתם מקבלים את הסרטונים?

אליעזר: "זה מתפרסם בסרטוני הוידאו."

אז אתם מנויים על שלהם והם מנויים על שלכם?

אליעזר: "לא, זה סרטים חופשיים."

"תראה פה", מצביע אליעזר על פינה של בית. "הצבא אוהב לשים מצלמות וכל מיני אנטנות על פינות של בתים, אז לוקח להם 24 שעות להוריד אותם. הם מזהים את כל הדברים האלה ומפילים אותם."

מוטי: "נדמה לי שהבניין היחידי, אולי שניים, שלא קיבלו  פגיעה ישירה הם זה וזה. כל השאר בשורה הזאת נפגעו"

איך אתה מסביר את זה?

מוטי: "לא בא להם עליו. מצד שני, יש בהם פגיעות הקפיות, פגיעות הדף. כמו  שאתה רואה, כל המדרון התחתון שאנחנו לא נגיע אליו, נשרף."

כמה בתים נפגעו בסך הכל?

מוטי: "סדר גודל של כ- 80% מהדירות במנרה."

***

אליעזר: "תזהר, אם אתה רואה את לבנון רואים אותך."

מוטי: "לא לעבור אותו, לא לעבור אותו, לא לעבור את 'החזיר' (בובה המדמה אדם) שעל החלון…"

ניצן: "יזהר, הוא לא רוצה שניחשף מול החלון הזה."

אליעזר: "אתם יכולים לראות את הכניסה והיציאה בקיר השני."

של מי הבית הזה?

מוטי: "זה הבית של איילה ושלומי…"

תגידו, מה לגבי הכפר שממול, הוא שלם, הוא נטוש?

מוטי: "ירו עליו, הורידו, אבל אני לא יכול להגיד שפרקו אותו לגמרי."

יש איזו משוואה, אתם הרסתם לנו 70 בתים, נהרוס לכם 70 בתים או משהו כזה?

מוטי: "לא."

מה כן יש?

אליעזר: "אין לנו עניין ליצור יחסי שנאה עם היישוב עצמו. אין לנו. זאת אומרת, בסוף אנחנו עובדים בסינרגיה כל הזמן. השטחים שלנו ושלהם צמודים."

יש יחסים בימים כתיקונם?

אליעזר: "היו שנים רבות. אבל יש כבוד הדדי. אנחנו מודעים לזה שהם בעיקר סובלים שם."

איך הכבוד ההדדי בא לידי ביטוי?

"החיזבאללה, משתמשים אפילו בנשים שלהם. אוכלים להם את האוכל שלהם…"

איך אתם יודעים את זה?

אליעזר: "יש מודיעין. ואנחנו יודעים את זה גם מהסיפורים שלהם. כשהיו הסכמים, או שקט לאורך טווח ארוך, היישוב, שהיה קטן נורא, התרחב דווקא לכיוון ישראל, כי היה להם ברור, שקרבה אלינו, עושה להם טוב.

‫לאחר ביקורנו במנרה נודע שתושבי מיס אל ג'בל שנותרו עזבו בבהילות את הכפר אחרי שצה"ל החל לפגוע בבתים בצורה מסיבית.

***

אליעזר: "השאירו פה משחות שיניים… מבחינתי הדברים הנוראים זה, אתה רואה את מגרשי המשחקים וכל העשבים לגובה, ואין לזה שום סוף…

"ניצן, כל הזמן רואים אותך מהחלון…"

ניצן: "אותי?"

אליעזר: " כן. ובסוף, אתה יודע, אנחנו צריכים לספר למשפחה מה קרה… מה נגיד, שלא היית ממושמע ברגעים האחרונים?"

ניצן: "שלא ראיתי את החלון האחורי."

אליעזר: לא ראית את החלון האחורי, איך לא ראית? אתם כתבים, אתם רואים יותר מאיתנו. זה אתה עם המצלמה ביד ולא אנחנו.

"הנורא הוא שהיו פה דלתות שהיו נעולות. ואנחנו מגלים ששברו אותם ונכנסו פנימה."

מי?

אליעזר: "לא אומר יותר ממה שאמרתי כי אני לא יודע."

נבזזו דברים?

אליעזר: "כן, יש גם תופעות לא יפות."

ואין אינדיקציה במי מדובר?

אליעזר: "יש, אבל אינדיקציה זה לא בית משפט."

מה האינדיקציה אומרת?

אליעזר: "אנחנו יודעים מי נמצא כאן בישוב כל הזמן."

מתוך היישוב אתה חושב?

אליעזר: "לא אנשי מנרה."

זאת אומרת שכנים?

מוטי: "לא. אבל עזוב, לא נגיד דברים, זה לא… באמת. היו פה חיילי מילואים, לאורך הזמן נכנסו למקומות שלא היו צריכים להיכנס אליהם, לא פעם ולא פעמיים, פרקו…"

נעלמו דברי ערך?

מוטי: "אני לא יודע אפילו מה נעלם…"

אליעזר: "היו פה תופעות של אנשי מילואים, שקיבלו ציוד כדי לחלק ומכרו אותו."

מה אתה אומר…

אליעזר: "אנשי מילואים שקיבלו ציוד כדי לחלק, ואת חלקו מכרו. לחיילים, לקצינים."

ציוד צבאי אתה מתכוון?

אליעזר: "לא. ציוד שנתרם על ידי ארצות הברית, על ידי פילנתרופים…"

***

אליעזר מצביע על התלתליות שמוצבות בחדר המדרגות של הבניין: "הפכו את הישוב הזה לבסיס. איכפת לנו לא רק מהבטונים, בסוף זה שייך לקהילה שקיבלנו…"

מה הרעיון הצבאי פה?

אליעזר: "אם הם (החיזבאללה) משתלטים, אפשר פשוט להסתתר פה מבחוץ ולהגן על הבניין. זאת אומרת, לשמור על החיילים…"

אבל מה הרעיון של תלתליות באמצע חדר המדרגות?

אליעזר: "שלא יוכלו לעבור בצורה חופשית, כשמשתלטים על המקום."

אם יבוא האויב?

אליעזר: "כן. זה הפחד הגדול פה, זאת אומרת. השתלטות. אם במהלך של כמה שבועות, כל יום יבוא רק אדם אחד או שניים לתוך הבניין ויישאר, באחד הלילות ייצאו 500 איש בריצה לכאן ולא נוכל לעשות כלום. זה ברור לגמרי. שום כיתת כוננות לא תעמוד בזה."

אליעזר: "אתמול עד אחת וחצי בלילה היינו פה בשריפה גדולה שנוצרה כי הפילו כאן מאחור כתב"ם. ממש פה."

זה ממשיך על בסיס יומיומי?

אליעזר: "אנחנו מתחננים לשירותי כבאות שיעלו, והם לא מוכנים לעלות לכאן…"

הם מפחדים?

אליעזר: "מפחדים…

"הם (החיזבאללה) מצפים לנו שאנחנו נלך לבדוק מה קורה, ומחכים לנו ויורים טיל ואחר כך טיל שני. אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו יודעים שהם מחכים לנו. הם יורים פגז ואחרי זה מחכים, ואז טיל ואחרי זה מחכים וטיל שני. כמו שעושים בפיגועים."

***

אליעזר: "פה גרה מישהי שהייתה מורה שלנו. היום היא מבוגרת, היא בת 80. היא אהבה לצייר וציורים מאוד מיוחדים. ברגע שהכל נשרף חברי קיבוץ מכיתת הכוננות, רצו לכאן, ועניין אותם להוציא את הדברים הכי חשובים לה בחיים. כי זה מה שיישאר לה בסוף מהכל. הציורים. כן, הצילו. הצילו את הדברים הנורא אישיים. רק חברים ממנרה יודעים מה אישי לכל אחד. כי הקהילה כ"כ קטנה.

ניצן… אתה הילד הסורר…"

ניצן: אני צריך עוד דקה או שתיים לצלם…"

אליעזר: "זה הרבה…"

אתה על תקן של מילואימניק שמוצב באופן קבוע פה?

אליעזר: "ביקשו דרך הצבא, שאני אבוא לפה, כי גם כיתת הכוננות פה די בבעיות. זאת אומרת, אחרי הרבה פגישות עם קב"נים, החבר'ה פה חיים בסיר לחץ. זאת אומרת, אנחנו קמים בבוקר עם התקפה קטנה, אחרי צהריים התקפה קטנה, ארוחת הערב עם התקפה קטנה, קבוע שישי, בשבע וחצי בערב, יורים אלינו. אנחנו רצים למקלט. כמובן הם יודעים שזאת קבלת שבת, והם יודעים שאנחנו מחכים עשר דקות וחוזרים לאוכל, ואז הם עוד פעם יורים אלינו. זאת אומרת, מין שגרה כזאת."

הם לא מתחלפים ביניהם?

אליעזר: "בהתחלה כיתת כוננות הייתה רק מבני מנרה. עכשיו פחות מחצי ממנה בני מנרה, כי נפצעו חברים, והיו שפשוט יותר לא יכלו נפשית להמשיך בסיטואציה הזאת."

תגיד, במנרה היו קורבנות בנפש?

אליעזר: "כן… מעניין שדווקא מאלה שאמרו שאנחנו ב-100% חוזרים למנרה כבר הספיקו למות שלושה או ארבעה חברים ותיקים, בעשרה חודשים אחרונים. לפי קצב תמותה של מאה ומשהו מבוגרים אמור למות אחד בשנה. אלה הפרופורציות…"

‫יש להניח שהמציאות ‫זרזה את התהליכים.

‫אליעזר: "כן, כל כך קשה…"

‫מוטי לעידו: "אתה זוכר את מה שאמר ליאור? נגמר לו המנוע. כמות האנשים שנגמר להם המנוע… עכשיו, יאללה, מנרה מחר בבוקר תשתקם. גם קרית שמונה וגם מטולה. זה כלום…"

עידו: אני מסכים איתך. אבל אנחנו לא סתם אמרנו שמנרה זה המגדלור של הצפון (מנרה – מגדלור בערבית. י.ב). יש משהו סמלי לתושבי הצפון, ואני שומע את זה מאנשי העמק. יש לי חברים בשניר, בכפר סולד וזה, הם אומרים שכשהם רואים את האור במנרה דולק, הם יודעים שיש עוד איזה סוג של תקווה."

מוטי: "אין ספק שמנרה זה סמל. מטולה זה גם סמל. קריית שמונה היא העיר הבירה שלנו, לצורך העניין. אני מסכים לכל מילה שאמרת.

"אבל בסוף צריך לראות, זה יכול לקחת עשרות שנים. אנשים לא מסוגלים. אתמול דיברתי עם הבחור של 'דג על הדן', הוא אומר, 'תקשיב מוטי, אני ממוטט. לא מסוגל. המדינה לא עוזרת לי, לא נותנת לי כלום. אין לי כלום כבר. אין לי כלום.' אם אין מנוע, אז אין מנוע…"

עידו:" יש עשרות אלפי אנשים שאין להם את הקהילה של מנרה ובני מנרה וזה. החוסן של מנרה נובע, הרבה מאוד, מהמשפחה המורחבת ומהקשר למקום. קשר למקום בלבד, בלי משפחה מורחבת, לא עוזר."

מוטי: "הסיפור של מנרה זה סיפור לטעמי, זה באמת סיפור הצלחה, סיפור מדהים…"

עידו: "הבעיה היא שהצפון הפך להיות שקוף."

תגידו, למה מנרה היא דוגמה, או מגדלור, כמו שאתם אומרים? במה היא שונה ממרגליות?

מוטי: "מנרה זה היישוב הראשון שעלה על רכס רמים. מנרה קיבלו את נס הקוממיות בזמנו מבן גוריון. ואת מנרה רואים מכל מקום. יצא לי להיות הרבה בלבנון, את מנרה רואים מכל מקום, גם מלבנון וגם מישראל. זה איזשהו מקום, שולט, שרואים אותו באמת, והוא מסמל משהו…

‫עידו: "‫מנרה נכנסה ‫ל-9 לחודש, בפינוי, כשהיא במצב של עלייה ושל פריחה. בייחוד צמיחה דמוגרפית, אחרי הרבה שנים שקראו לה קיבוץ 70-70. 70 חברים, רובם מעל גיל 70.

"לפני שש-שבע שנים היו פה ארבעה-חמישה ילדים. בתשיעי לחודש פונו מפה 83 ילדים."

***

אליעזר: "זו 'בריכת המיליונרים' המפורסמת, שכל המדינה רעשה ממנה."

מתי מילאתם את הבריכה?

מוטי: "ממש בימים האחרונים. רק לצרכי תחזוקה. אבל עוד מעט נחזור למנרה וגם הבריכה תעבוד." (צוחק).

יחזרו בקרוב אתה חושב?

מוטי: "ברגע שיהיה אפשר הרבה מאוד חברים יעלו למנרה. כל מי שיוכל. כרגע רוב האנשים לא יכולים לחזור כי הבתים שלהם הרוסים. וממדינת ישראל עוד אף אחד לא הגיע לאמוד את רמת הנזקים, לא שמאים של מס רכוש ואף אחד."

אליעזר: "במערכת הבחירות של '81 הגיע צוות טלוויזיה לשער הקיבוץ. שאלו איפה אפשר למצוא חברים לראיין, נכנסו ולא מצאו אף אחד. בצהריים חזרו לשער ואומרו; תשמעו, אין אף אחד. אמרו להם; אנשים עובדים, לכו לבריכה. קיץ, אולי תמצאו מישהו. הם הגיעו צילמו את הבריכה וראו זקן אחד, מהמייסדים, עושה פה בריכות לבד. כמובן שהם צילמו את זה עם הנוף המטורף הזה, וראיינו אותו. הם יכלו לראות טוב מאוד שיש לו מספר מהגטו.  בניומין.

"והעלו את הכתבה בחדשות שמונה. מנחם בגין עלה למהדורה אונליין ואמר, 'אתם ראיתם את בריכת המיליונרים של מנרה?'

"עד שבעים ושמונה לא הייתה פה בריכת שחיה. כילדים גדלנו עם הבריכה של הגן, משהו מרובע כזה של שלושה על שלושה מטר שזה היה משהו. ואז עשו את הבריכה, לזכר נחמיה רבין…"

נחמיה זה אבא של רבין?

אליעזר: "אבא של רבין.

עידו: "פה הוא אבא של רחל."

עידו: "אתה מבין שבקיבוץ של בריכת המיליונרים, בארבע שנים הראשונות היו מורידים את הכביסה עם פרדות למטה בשביל לעשות כביסה, כי לא היו פה מים… "

אליעזר: "לפעמים היינו עוצרים בקרית שמונה בדרך חזרה מהעבודה, ועושים שיעורי עזר לילדים במקלט. למחרת אנחנו יורדים בשתיים בצהריים, מוותרים על ארוחה הצהריים שמחכה לנו בקיבוץ, באים למקלט, הם עומדים עם אבנים וזורקים עלינו אבנים. אנחנו שואלים: מה קרה?"

מי זורק עליכם אבנים?

אליעזר: "הילדים שאנחנו מלמדים אותם כל יום בקרית שמונה. עוזרים להם בשיעורי בית. זורקים עלינו אבנים. 'תלכו מפה קיבוצניקים, אוכלי טריפות ונבלות…'

כמה זה היה אחרי הנאום של בגין?

אליעזר: "למחרת בצהריים. עם כל הכבוד לדמוקרט הזה, שנתן כבוד לאשה וכו'. הוא זה שהדליק את הכל."

הוא נתן את הסטארט?

אליעזר: "ברור, בענק…"

תגיד, מה זאת השריפה שם?

אליעזר: "זה מהכתב"ם, אתמול."

עד עכשיו זה בוער?

אליעזר: כן

***

אנחנו עוזבים את הבריכה וממשיכים לכיוון הרכבל המושבת שבקצה הצוק המשקיף על העמק.

אליעזר: "תראה איזה שקט, זה החלום. עבורנו, שקשורים למקום, זה אסון.  אנחנו בשיא הקיץ, כל הדברים פה היו אמורים לעבוד. זה היה אתר תיירות מדהים, 'בריכת המיליונרים', ותסתכל על העשבים האלה… זה מה שיש פה. זה הפרצוף שלנו היום.

"וזאת התמודדות. בסוף את הבטונים נתקן, אבל זה שהמקום הפך להיות שממה, ולא מרצון. פשוט ברחו. המדינה אמרה לאנשים; עופו מפה, וזהו, כי אנחנו לא מסוגלים לשמור עליכם יותר!"

אנחנו חולפים לצד הרכבל הדומם ואני שואל את אליעזר על מחזה ההרס הנגלה לעינינו ועל הקונטרסט מול פנורמת נוף העמק:

אליעזר: זאת שריפה מוקדמת וגם מאוחרת…"

מוטי שולח מבט חולמני אל העמק הפרוש לפנינו ואומר כמדבר אל עצמו: "אני גאה בהם…"

במי אתה גאה?

מוטי: "במרגליות."

למה?

מוטי: "הם מכשירים קרקע עכשיו."

עידו: "מרגליות מדהימים."

הם לא נטשו?

מוטי: "היה מי שטבע את המונח; 'עד התלם האחרון'. לא משנה מה, חקלאות בסוף היא זו שקובעת את הגבולות ואיפה נהיה.

וזו אחת התוכניות של מנרה. אנחנו רוצים להקים רפת במנרה. אנשים לא תמיד אוהבים את השטויות שלי, אבל אם תהיה כאן רפת אי אפשר יהיה לנטוש אותה. אין דבר כזה לנטוש אותה בשום מקום. גם בעוטף עזה, במלחמה, בימים הכי קשים, הלכו לטפל בבעלי החיים."

אז אתה אומר שהרפת תהיה 'התלם האחרון'?

מוטי: "הרפת זה 'תלם אחרון', יותר ממטע. כי מטע נשרף ועוד שנה ישקמו אותו מחדש, אבל רפת – אין דבר כזה. לא משחררים את הפרות, חייבים להשקות אותן, חייבים לחלוב אותן, אחרת הן ימותו בעינויים."

דיברתם קודם על הבריכה ועל בגין ועל התגובות מקריית-שמונה, מה הסנטימנט שלכם היום כלפי השכנים מקריית-שמונה?

מוטי: "ברמה האישית, אנחנו חברים. הם אנשים נהדרים, אנחנו הרבה פעמים חלוקים בדעותינו, בטח בדעותינו הפוליטיות…"

אבל יש הבדל בין דעות פוליטיות לבין זריקת אבנים וקללות?

מוטי: "יש לפעמים תגובות שהן פחות נעימות. הרבה פעמים זה לא אנשי קרית-שמונה אלא כל מיני כוחות אחרים שמלבים…"

אליעזר מושך את השיחה לעבר ההירואי, לביקור של ליאון יוריס מחבר אקסודוס: "מי שכתב את אקסודוס בא לבקר כאן בסוף שנות החמישים, ישב פה בצוק מנרה וסיפרו לו את הסיפור המדהים על הורדת הילדים ממנרה. מנרה הייתה נצורה בידי הצבא של קאוקג'י ארבעה חודשים בימי מלחמת השחרור, והיו חייבים להוציא מפה את הילדים. ידעו שאפשר להוציא אותם רק בלילה. ואז הגיעו לפה פלמחניקים שהתחברו, כל פלמחניק לילד. אחרי זה נכתבו על זה, ויצאו המון סרטים, גם על יישובים אחרים, שקוראים להם דפנה, למשל, וכל מיני סיפורים אבל זה הכל היה הסיפור פה במנרה."

היתה על זה סצנה ארוכה באקסודוס.

אליעזר: "נכון, על הפינוי של הילדים עם שקים…"

מוטי: "זה לא מה שקורה היום, זה היה פינוי של ילדים ולא של ישובים. מעולם, לא פינוי יישובים במדינת ישראל. מעולם. צריך לזכור את זה ולזכור את זה טוב."

לא מדויק, פינו את מסדה ואת שער-הגולן.

מוטי: "מתי פינו אותם?"

ב-1948.

אליעזר: "נכון, גם את משמר ירדן."

מוטי: "אבל לא פינוי של ממשלה. לא פינוי בהכרזת מדינה; חבר'ה, תקומו ותלכו מהבתים שלכם! וזה בסדר, גם עכשיו היה צריך, לטעמי, באמת, לפנות את הילדים. וכל מי שחושש, זה בסדר, זה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל לפנות יישוב, יש בזה אמירה אחרת לגמרי…"

אתה חושב שלא היו צריכים לפנות את מנרה?

מוטי: "אני חושב שלא היו צריכים לפנות."

גם אם היו קורבנות?

מוטי: "מי שפוחד זה הדבר הכי הגיוני בעולם. אבל נגיד, טמבל כמוני, שאומר: חבר'ה תנו לי נשק אני מוכן לקחת את הסיכון… אני מוכן להגן על ביתי. אז תנו לנו להישאר. מי שרוצה להישאר שיישאר זה בסדר גמור. וצריך לתת לו גם אפשרות להתגונן."

כמה יש כמוך בקיבוץ?

מוטי: "אני חושב שאם היו מאפשרים היו נשארים כאן לא מעט גברים."

עידו: "אבא של גלי לא היה מתפנה. הוא היה נשאר שם בגיל 90.

מוטי: "כאשר הכריחו את שרה ורזי לצאת – היו ארבעת טנקים מסביב לבית שלהם. היא אמרה: תגידו, השתגעתם לגמרי? בחיים לא שמרו עליי ככה. תשאירו אותי. זה בגדול הסיפור. היא אחת המבוגרות במנרה. אלה חבר'ה שכבר עברו את ה-80 והיו 'מתים' להישאר." (צוחק).

עידו: "מה בכלל לא ראית פה?"

ילדים?

עידו: "לא, ממ"דים. במנרה, במשגב-עם, אין ממ"דים. למעט בבנייה החדשה."

איך אתה מסביר את זה?

מוטי: "כשבנו את מנרה בתי הילדים היו במרכז היישוב ובין בתי הילדים היו תעלות קשר מבוטנות שהובילו לתוך המקלטים. כלומר, המקלטים היוו חלק מהבנייה של מנרה. ילדי מנרה היו תקופות לא מבוטלות במקלטים. זה עזר לשמור על הקהילה גם בתקופות קשות, כאשר עם כל סיר הלחץ, שנמצאים בתוך מקלט, עדיין יש כאן איזושהי מעטפת חברתית שעוזרת לעבור את זה.

עידו: "אנשים עלו למנרה ולמשגב-עם ולמרגליות מתוך ידיעה שהם הולכים לסכן את חייהם. זה היה חלק מהעסקה הלא כתובה עם הצבא, שנשברה. שאתם מגינים עלינו, ואנחנו מוכנים לקחת את הסיכון ולחיות בגבול. זה נשבר, ביג טיים, בעוטף וזה נשבר גם פה. ברגע שהמדינה אמרה והצבא אמר; ‫אני לא מסוגל להגן על כלל ‫תושבי קו העימות!' ‫זו אמירה דרמטית.

‫"יש ‫אפשרויות לפתרונות, ‫שלא מנרה תבצע אותן. במדינה שלנו ובצבא לא תמיד חושבים מחוץ לקופסה ואנחנו נוסעים כרגע עם צוות של אנשים לא ממנרה…"

צוות חשיבה, סינקטנק כזה?

עידו: "סינקטנק של אנשים מרפא"ל, מגופים אחרים. לבוא ולראות איך אפשר לייצר מעטפת ביטחון ליישוב. 'מעיל רוח' ליישוב."

‫מעיל רוח רוחני או פיזי?

‫עידו: "מעיל רוח ‫טכנולוגי-מבצעי ליישוב. ‫הטכנולוגיות קיימות, ‫לא צריך לפתח…"

‫ מהסוג של חומות? ‫

עידו: "לא. ‫אני לא סתם אמרתי 'מעיל רוח'…" ‫

אבל מעיל הרוח לא הוכיח ‫את עצמו עד הסוף גם בטנקים?

‫עידו: "הוא מוכיח את עצמו מצוין. ‫הבעיה היא שמעיל רוח מופעל ממרחק מסוים. וכשמישהו יוצא ממנהרה ‫ממרחק קרוב, ‫אז הוא פשוט לא נטען. הוא לא נדרך. אבל מעיל רוח עובד מצוין."

***

אנחנו מגיעים למרכולית הנטושה של מנרה, שדלתותיה פרוצות.

אליעזר:  "תשים לב שהחנות פתוחה, אבל אין פה אף מוכר.

"זה עובד ככה חודשים. זה בבעלות של חברי קיבוץ מנרה, אבל הם לא פה, וזה פתוח. בימים הראשונים של המילואים כל פעם באתי וסידרתי את הדלתות, וסגרתי אותן, וניסיתי להתקשר לבעלים, ואף אחד לא ענה לי. באתי עוד פעם ועוד פעם זה היה פתוח ועוד פעם אמרתי; פרצו!

"עד שבסוף תפסתי את הבעלים; 'מה זה צריך להיות?' והוא הסביר לי; 'יש פה 120 חיילים. יש פה טנקיסטים, ויש פה סיירת גולני, ויש פה מסייעת, ויש פה אגוז, ויש פה כל היחידות. הם באים לבד, 24/7 ומה שהם רוצים הם לוקחים. הם יודעים לשלם דרך הדברים האלה, קורא הכרטיסים, אתם מכירים אותם, נכון? הם קוראים פשוט את השעונים שלהם וזה עובד.'

"אני בא לפה באמצע הלילה ואני מוצא חייל שמקליד במסוף של הקופה. ואני אומר לו; 'מה אתה מקליד?'

"הוא אומר; פעם עבדתי שלושה חודשים בסופר, ואני יודע איך אפשר לשלם דרך המקלדת. האחרים משלמים דרך הטלפון. וכולם משלמים. ואני שואל אותו; גונבים לך לפעמים? הוא אומר לי; לא! בעיקרון לא, כי סופרים פחות או יותר אחת לחודש את המלאי, זה לא יותר מדי מצאי גדול. הוא אומר לי, וגם אם כבר מישהו גונב, אז כנראה אין ברירה, זה מגיע, בסדר. זה מתכסה…"

ואיך זה מתיישב עם מה שאמרתם קודם, שדברים נעלמו מבתי החברים?

אליעזר: "נכון, כי פה לא היו תכשיטים, ולא כסף מזומן. אז מה, בן אדם יעלה לפה כדי לגנוב שתייה? לגנוב מסטיקים? גנב לא יבוא לפה לגנוב מרק חם. אלה שהלכו לבתי החברים חיפשו יותר תכשיטים וכסף."

הם היו יותר 'מקצוענים'?

אליעזר: "זה אנשים שמבינים שאין מה לבוא לגנוב דברים פשוטים כאלה…זו החנות היחידה מהסוג הזה בישראל. פה ובנורבגיה יש חנויות כאלה. כי זה קוד שברור לחלוטין שאם סומכים עלי אז הם לא עושים את זה."

מבחן של כבוד, כמו בכדורי?

אליעזר: "נכון, וככה מתייחסים אל זה. הם יכולים לעשות פה ברדק מטורף אבל הם לא ייגעו בכלום, כי סומכים עליהם.

"אותו הדבר כאן במחסן של הצבא, שפתוח לכל. אתה יכול לראות את הברדקיסטים שאני מדבר עליהם. אבל בשורה התחתונה כשצריכים נייר טואלט, חולצה או גופייה או תחתון, אתה בא ולוקח."

***

אנחנו מגיעים לחדר האוכל הפגוע, שתקרתו קרסה ואליעזר מסביר:

"החיים פה נעצרו. עד לפני חודש השולחנות היו פה מסודרים כמו לארוחה רגילה, עם המלחיות, עם המפיות, עם הכל… כאן מדיח הכלים, הצלחות עדיין במערומים..

"זה המטבח… עשו פה בלגאן… כל ההרס… המקררים מלאים אוכל ואין מי שיבוא ויפנה אותם. המצלמה לא תופסת סירחון, נכון? גם פה היו נפילות.

"תסתכל מערבה ותוכל לראות את מבואות צור היפהפיה. 36 ק"מ של כביש. החלום שלנו כילדים היה להגיע לחופי צור. כ"כ קרוב. נראה שבינתיים החלום נדחה."

***

שאלתי את מלווי מהקיבוץ שאלה זהה – מהו הבית שלך?

מוטי שי: "הבית שלי הוא מנרה, מה זאת אומרת? איזו שאלה. בית זה המקום שאתה מחובר אליו, זה המקום שאתה מרגיש בו בטוח, זה המקום שאתה בנית את חייך בו."

‫אליעזר גוטמן: "בגיל 37' עזבתי יחד עם אשתי, ‫שהיא בת רמת יוחנן, את מנרה, ‫אחרי שאשתי גרה כאן 16 שנה. ‫ומתחילת המלחמה ביקשתי להצטרף למנרה, לא משנה באיזה תפקיד. כל המכלול הזה הוא הבית ואנחנו צריכים לדאוג שהוא יישאר בית."

אז איפה הבית הנפשי שלך, במנרה או ברמת יוחנן?

אליעזר: "הם שניהם בתים שלי, חד משמעית. לרוב החבר'ה ברמת יוחנן אין מה לכעוס עלי, כשאני מדבר על מנרה כבית. הוכחתי ב-20 ומשהו שנה ברמת יוחנן, שאני מתייחס אל זה כאל בית, הייתי מזכיר הקיבוץ, והייתי בעמדות ניהול…"

כלומר, יכול להיות יותר מבית אחד?

אליעזר: "בהחלט. זאת עובדה, רמת יוחנן זה בית לגמרי, וגם פה. אני מרגיש שניתנה לי זכות אדירה להיות חלק מהדבר הזה. וזה עושה אותי מאושר.

"מאוד לא נעים להגיד שכשאני שומע פגזים פה ביום, בלילה, בערב, וזה עושה אותי מאושר שאני חלק מהמציאות הזו. זה נורא קשה להיות מחוץ לבית כשזה מה שקורה."

***

אני שואל גם את נאור שמיע: מה מבחינתך המקום הזה עושה לך להרגיש שזה הבית?

נאור: "זה לקום בבוקר ולשמוע את השקט (ברקע נשמעים קולות המטוסים). לחוש את האוויר שאתה ר שאתה שכחת שקיים… זה לא ישראל. בסדר גם בשוויץ יש מקומות כאלה, אבל זה לא ישראל.

"כל חיי, גרתי במרכז, ביום עצמאות, זיקוקים, מגניב, מופע, יאללה, זיקוקים. החוויה לחוש, זיקוקים על הגבול, מול החיזבאללה, היא שונה לגמרי. בלי יותר מדי להגזים, אתה פשוט מבין שאתה על הגבול ושאתה שומר על המדינה. אין פה בכלל עוררין.

(נשמע פיצוץ…) וולקאם…

נאור: "וולקאם טו דקלאב. אצבע הגליל!"

***

ב-8 אוקטובר 2023 פונו 280 תושבי מנרה לקיבוצים בסביבה ולבתי מלון, ומאז לא שבו אליה. חלק עזב לחו"ל.

רק שניים מהתושבים המשיכו לגור בה כל תקופת המלחמה.

במהלך המלחמה נפגעו או נהרסו קרוב ל-80 אחוז מבתי הקיבוץ.

מאז ביקורנו בקיבוץ חוסלו נסראללה וצמרת החיזבאללה והתחילה הפעולה הקרקעית של צה"ל בדרום לבנון, אך הירי לעבר מנרה המשיך ואף גבר.

***

זה היה פרק 85 של פרות קדושות, מהו בית? (חלק א) מנרה – "ככה נראים הבתים בעזה"

כתמיד, נשמח לקבל עזרה לפרויקט זה, שנעשה כולו בהתנדבות; באמצעות שיתוף והמלצות ברשתות החברתיות, ביוטיוב ובאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

 להתראות בפרקים הבאים.

*** 

תמצית הפרק באתר הארץ

להאזנה לפרק כאן: