Tag Archives: אילנה המרמן

כמה דברים שלמדתי במשפחתי על המורשת הבין-דורית של עלבון ונקמה

כטריגר לטקסט הזה עמדה לפני דמותו של ראש הממשלה, שנדמה שהוא מחזיק בגרונותיהם של המדינה ושל בני עמו, זה כבר שנות דור, בגין עלבון אביו.

ביוגרפים, חוקרים ומשקיפים פוליטיים ולפרקים אף בנימין נתניהו עצמו, הצביעו על תחושת עוול שנגרם לבנציון האב – הטענה שנרדף ומודר על ידי האקדמיה ההגמונית של מפא"י בשל הזדהותו עם הזרם הרוויזיוניסטי עד לעקירת המשפחה עקב כך לארה"ב –  כמפתח להבנת הפסיכולוגיה הפוליטית של נתניהו הבן ומניעי העומק שלו.

​​​​התחושה הזאת שימשה בסיס רעיוני לבניית הברית הפוליטית שלו עם קבוצות אחרות שחשו מודרות על ידי הממסד הוותיק – המזרחים, החרדים והימין הקיצוני.

​​אפשר, אם כן, לפרש את שאיפתו של נתניהו לכוח ולשלטון אינסופי כ"תיקון היסטורי" לעוול שנעשה לאביו. אם האב נדחק לשוליים ונאלץ לגלות מהארץ, הבן כבש את פסגת השלטון והפך למנהיג דומיננטי, שהשיג סוג של נקמה היסטורית וניצחון על "האליטה" הישנה והפוגענית.

למרות זאת, היחסים בין האב ובנו לא היו פשוטים. ​לצד ההערצה הרבה שהפגין נתניהו כלפי אביו בלט יחסו האמביוולנטי של האב לבנו. בכמה ראיונות הביע בנציון ספקות לגבי התאמתו של בנימין לתפקיד ראש ממשלה והוא אף טען שביבי איננו איש המעלה כמו אחיו המת, יוני נתניהו. מכאן נבע הצורך הבלתי פוסק של בנימין נתניהו להוכיח את עצמו בפני אביו ולרצות אותו. בחייו וגם לאחר מותו.

כשאני מהרהר בכך אני נזכר בארגז שהופקד בידי לאחר מותה של דודתי, ובו צרור מכתבים ופרקי יומן, שסיפרו כיצד ח.נ. ביאליק עורך "השילוח" התעלל במשורר היגון יעקב לרנר וכיצד בנו, אריה, שהיה דודי, הגן על כבוד אביו המושפל והתעלל באחרים, כמו חיים באר ויהונתן גפן, כשהפך בעצמו לעורך בעיתון. ואיך אנשים קשים עם עצמם וסביבתם יכולים, בכל זאת, לברוא יצירת מופת אחת שכולה רוך, פיוט ואהבה תמימה. דברים שלמדתי על כוחו של העלבון והמעבר הבין-דורי שלו, שמצאתי גם במשפחתי ובעצמי.

האזינו, קראו, שפטו ושתפו!

קריינות: יזהר באר ואורי דרור

שיר מלווה: הנסיך הקטן (קאבר מאת ענבל פז ועדי חייט)

להאזנה לפרק כאן:

לקבלת עדכונים בווטסאפ על פרסום פרקים חדשים (קבוצה שקטה לעדכונים בלבד)

***

תמלול פרק 99:

רוח הרפאים של האב, מביאליק ועד נתניהו – כמה דברים שלמדתי במשפחתי על המורשת הבין-דורית של עלבון ונקמה

מאת: יזהר באר

כטריגר לטקסט הזה עמדה לפני דמותו של ראש הממשלה, שנדמה שהוא מחזיק בגרונותיהם של המדינה ושל בני עמו, זה כבר שנות דור, בגין עלבון אביו.

ביוגרפים, חוקרים ומשקיפים פוליטיים ולפרקים אף בנימין נתניהו עצמו, הצביעו על תחושת עוול שנגרם לבנציון האב – הטענה שנרדף ומודר על ידי האקדמיה ההגמונית של מפא"י בשל הזדהותו עם הזרם הרוויזיוניסטי עד לעקירת המשפחה עקב כך לארה"ב –  כמפתח להבנת הפסיכולוגיה הפוליטית של נתניהו הבן ומניעי העומק שלו.

​​​​התחושה הזאת שימשה בסיס רעיוני לבניית הברית הפוליטית שלו עם קבוצות אחרות שחשו מודרות על ידי הממסד הוותיק – המזרחים, החרדים והימין הקיצוני.

​​אפשר, אם כן, לפרש את שאיפתו של נתניהו לכוח ולשלטון אינסופי כ"תיקון היסטורי" לעוול שנעשה לאביו. אם האב נדחק לשוליים ונאלץ לגלות מהארץ, הבן כבש את פסגת השלטון והפך למנהיג דומיננטי, שהשיג סוג של נקמה היסטורית וניצחון על "האליטה" הישנה והפוגענית.

למרות זאת, היחסים בין האב ובנו לא היו פשוטים. ​לצד ההערצה הרבה שהפגין נתניהו כלפי אביו בלט יחסו האמביוולנטי של האב לבנו. בכמה ראיונות הביע בנציון ספקות לגבי התאמתו של בנימין לתפקיד ראש ממשלה והוא אף טען שביבי איננו איש המעלה כמו אחיו המת, יוני נתניהו. מכאן נבע הצורך הבלתי פוסק של בנימין נתניהו להוכיח את עצמו בפני אביו ולרצות אותו. בחייו וגם לאחר מותו.

כשאני מהרהר בכך אני נזכר בארגז שהופקד בידי לאחר מותה של דודתי, ובו צרור מכתבים ופרקי יומן, שסיפרו כיצד ח.נ. ביאליק עורך "השילוח" התעלל במשורר היגון יעקב לרנר וכיצד בנו, אריה, שהיה דודי, הגן על כבוד אביו המושפל והתעלל באחרים, כמו חיים באר ויהונתן גפן, כשהפך בעצמו לעורך בעיתון. ואיך אנשים קשים עם עצמם וסביבתם יכולים, בכל זאת, לברוא יצירת מופת אחת שכולה רוך, פיוט ואהבה תמימה. דברים שלמדתי על כוחו של העלבון והמעבר הבין-דורי שלו, שמצאתי גם במשפחתי ובעצמי.

ארגוס

בתוך ארגז הקרטון שמצאתי לצד מיטתה של דודתי, חנה לרנר, לאחר מותה, הצטופפו בערבוביה עשרות מכתבים ודפי יומן, שהלכו והצהיבו במשך עשרות שנים, אוצרים בתוכם עלבון בין-דורי שליווה את חייו של בעלה, אריה, עד שמצא לבסוף את היכולת והאמצעים לנקום את נקמת אביו.

כמו בהמלט, כשרוחו של המלך המנוח מופיעה בפני בנו ותובעת ממנו לנקום את רציחתו על מנת להשיב את הסדר המוסרי לממלכה שהושחתה, וכמו לאחר רציחתו של יוליוס קיסר, כשאוקטביאנוס, בנו המאומץ ויורשו, הקדיש שנים לנקמת דמו ועלבונו של אביו, ובכלל, כמו בהיסטוריה של משפחות המלוכה בימי הביניים, שרצופה במלחמות ירושה שבהן בנים יצאו לקרב כדי להשיב את "הכבוד האבוד" של אבותיהם שהודחו או הושפלו – יש הטוענים שגם שליטים בימינו מנהלים את חשבון עלבון אביהם עד כדי לאחוז בגרונם של בני עמם ומדינתם – גם דודי, אריה לרנר, הקדיש את חייו לתיקון העוול שנגרם לאביו.

בילדותי שמעתי פעם את אבי מספר על עלבון גדול, נושן, שהוא נושא איתו, עלבון אביו; לחתונתה של אחותו חנה עם אריה לרנר, לא הוזמנו הוריו, סבי וסבתי, גם לא אחיה של הכלה, ביניהם הוא עצמו, בגלל שהיו בלתי מיוחסים מספיק לדידה של משפחת החתן. הם היו מגדלי כבשים.

לרנר לא זכה, אם כן, מעולם לאהדת אבי, שטען שהוא מרוחק, מנוכר ומתנשא. פעם נסע אבא לבקר אצלם ברובע היהודי בירושלים. היתה זאת נסיעה מטלטלת ומייגעת באוטובוסים, מביתנו, במושב הקטן בגליל, עד לסמטאות העיר העתיקה, שארכה יותר מחצי יום. כשצלצל בדלתם הופיע בעל הבית, ובלי להישיר מבט אל גיסו הבא מרחוק נפנה לאחוריו וקרא בקול "חנה, יש לך אורח" ונעלם בחשכת חדר העבודה שלו. די היה, אם כן, להעלות את השם של דודי זה בביתנו כדי שאבי יזכהו במטר השמצות ועלבונות. ואת עלבון אביו המשיך אבי לשאת כל ימי חייו.

אריה לרנר היה עיתונאי, מתרגם ועורך בעיתון "דבר", שבשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת היה העיתון הנפוץ בקרב אליטת תנועת העבודה. רבים היו הסיכויים שילד שגדל אז בארץ  יקבל לבר המצווה שלו את אחד הספרים שתרגם לרנר מעשר השפות שבהן שלט שליטה מלאה. בספריות היד השנייה עוד ניתן למצוא כמה מהם; "וינסטון צ´רצ´יל מנהיג במערכה פרקי זיכרונות, מסות, מאמרים ונאומים" (הוצאת דבר, 1941), "עבר עבר הווה – פרקי יומן מקוטע" של אז'ן יונסקו (הוצאת שוקן, 1971), וגם "הקוסם בנגינות מוצרט" (הוצאת מ. ניומן, 1945), שהילך עלי קסם וקראתי בו אינספור פעמים בילדותי.

איש מוזר היה דודי, הוא זכור לי כמין וודי אלן במראהו, מקומט, שתקן וקדורני, סיגריית תמיד טמונה בזווית פיו. להשלמת פרנסתו בעיתון כתב לרנר טור שנקרא "עולם מוזר" ושעליו חתם בפסבדון "ארגוס", על שם המפלצת המיתולוגית בת מאה העיניים. זאת היתה דרכו לטשטש את הקשר בינו לבין המוצר העיתונאי שהפיק, שהיה מין פינה על נסיכים ומפלצות, מומצאת בחלקה הגדול. היו שם סיפורי חדשות אנקדוטליים, למשל, על  לידת עגל עם שני ראשים בקיבוץ בעמק או על איכר במושב שטבע בביב שופכין וניצל על ידי כלבו. גילוי נאות, מאז שעמדתי על דעתי ולמדתי צורתה של אות הייתי מקוראיו הנאמנים והנלהבים ביותר של "עולם מוזר". הורי אף נהגו לספר כי פעם אחת, בהיותי בן שש או שבע, נשאלתי מה ארצה להיות כשאגדל ועניתי: "רוכב אופניים חדשים וארגוס". אמנם אינני זוכר את התשובה הזאת שנתתי, לטענתם, אך ביני לבין עצמי אני משוכנע עד היום שהעולם המוזר של דודי נטע בי מילדות את התשוקה לכתוב בעיתון, משמע להיות ארגוס.

דודי, שלמד בכיתה אחת עם נתן אלתרמן בגימנסיה הרצליה, הגיע בשיא הקריירה וההשפעה שלו למשרת עורך מוסף דבר לספרות ולאמנות, כשמאחוריו נושפת בעורפו ומאיימת מי שתהפוך לאשה החזקה בעיתון, חנה זמר, שהיתה כמפלצת מיתולוגית בעיניו ואף יתכן שבעטיה אימץ את שם העט "ארגוס" כנשק הסודי שלו.

הסופר חיים באר (אין בינינו קירבה משפחתית), סיפר שאת שירו הראשון ניסה לפרסם בעיתונות בעת שהיה בן 16. "קרוב לשנתיים הייתי מתדפק בהתמדה על פתחי המערכות של מדורי הספרות וכל רכושי צרור שירים… מזכירותיהם של העורכים ביקשו שאשאיר את 'החומר' לעיון, לא הניחו לי להיכנס אל המקדש פנימה, והבטיחו שאזכה למענה בדואר. וכך היה זמני יוצא לריק יום יום בהמתנה לדואר… ואולם יום אחד, לאחר שכבר נואשתי מלהיעשות משורר ששיריו נדפסים, קיבלתי פתק מ'דבר' שעזרא זוסמן, העורך הספרותי של העיתון, מבקש לראותני… כל שבוע, ביום שישי השכם בבוקר הייתי קם ומרחיק אל דוכן עיתונים שנמכר בו 'דבר', פותח את הגיליון בידיים רוטטות ונוכח כי השיר לא נדפס… בימים לאחר שפקדוני חלומות הזוועה, הייתי חוזר לדפוס ואורב לאריה לרנר, שהיה המשנה לעזרא זוסמן בעריכת המוסף הספרותי".

באר תיאר אותו, כמו שזכרתי, איש מסוגר, כמי שנושא על גבו עלבון כבד. "לרנר, היה מופיע במערכת בשעות לא סבירות, חומק פנימה בסנדליו התנ"כיים ובתיק העור הכבד שלו, המלא בקבוקי קוניאק 777 וקונטרסי שירה, שכמעט הכריעוהו ארצה, מביט סביבו בעיני חיה רדופה, סיגריה כבויה בזוויות פיו, ומבלה שעות בדפוס, ליד עגלת העימוד".

באר היה מתחנן לפני לרנר בקשר לשירו, אך לשווא. בתום תשעה חודשים בא אליו ודרש שיחזיר לו את השיר. בספרו "חבלים" (הוצאת עם עובד, 1998) סיפר על הפגישה ביניהם:

"'תבוא אלי לדפוס ברביעי בבוקר, כשאני מעמד את העיתון', אמר לרנר והתחמק בפעם המי יודע כמה מלתת תשובה. ביום רביעי, בדפוס, מצאתי אותו, עומד כנוע וממושמע ליד יצחק פורמן, רבן המעמדים של 'דבר'… 'אתה רואה איך אנחנו עובדים?' אמר לרנר, 'קודם כל מעמדים את המאמרים, אחר כך ממלאים את המרתף בסיפור או במסה'. … עכשיו כמו שאתה רואה נותרים לנו בעמוד חלונות…' עדיין לא ידעתי למה הוא חותר. 'ואת החלונות החלולים, אני ממלא בשירים.' והמשנה לעורך הצביע על תיק חום, מוכתם בצבעי דפוס ובזיעה, תיק גדוש יריעות שיר, ואמר, 'ועכשיו אני מודד את אורך החלון ואת רוחבו ומחפש בשבילו שיר מתאים.' עמדתי מוכה אלם. 'כשיהיה לי חלון שיתאים לשיר שלך, הוא יתפרסם. לא שבוע קודם לכן.' דמעות ניקוו בעיני. לא הייתי בעיניו אלא חומר מילוי. ואולם לא אמרתי כלום והוספתי לעמוד שם כשוטה".

מה היתה הסיבה שאריה לרנר בחר להתעלל כך במשורר הצעיר? תכף ננסה להבין.

הנסיך הקטן

יש להקדים ולציין, שעיקר תהילתו של דודי באה לו בשל מעשה תרגום אחד שעשה מצרפתית. "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזיפרי היה פסגת הישגיו בתרגום לעברית. התרגום, שיצא לראשונה ב- 1952 בהוצאת עם עובד, עמד במבחן הזמנים, ואף שקמו לו עם הזמן מתרגמים מתחרים עדיין התרגום הישן של לרנר מרטיט לבבות תמימים שמצטטים מתוכו משפטים ומכתמים לאשר אהבה נפשם, כמו בתי, שבשעת כתיבת דברים אלה כבר מלאו לה 38 שנים. עם השנים כבר העירו מבקרים שהתרגום הקלאסי של לרנר פייטני וחגיגי מדי, ארכאי, ומתרחק משפת הדיבור הרגילה. הראשונה שעמדה על כך ועשתה מעשה היתה הסופרת והמתרגמת אילנה המרמן שהוציאה תרגום עדכני ב-2003, אף הוא בהוצאת עם עובד. המרמן סיפרה לי פעם, שהחליטה לתרגם מחדש את הנסיך אחרי שגילתה בזמן שהקריאה לבנה מהספר, עד כמה רחוק התרגום של לרנר מהמקור הצרפתי. יש להניח שהווריאציה הפרטית שכתב בגרסתו לנסיך הקטן, הושפעה מאותה רוח תמימות ילדותית שאימץ גם בעולם מוזר. אף על פי כן, עד היום דורות של קוראים דבקים עדיין בגרסה המוגזמת שלו ומעדיפים אותה על התרגום העדכני של המרמן, שממשיכה לקבל מכתבי נאצה בגלל ש"קלקלה" את הספר הנהדר של סנט-אכזיפרי/אריה לרנר. מאז, נכנע לטעם הקהל, מוציא "עם עובד" כל שנה את שתי גרסאות התרגום ולדברי המרמן הגרסה הקלאסית של לרנר חביבה על הקהל הרחב יותר מגרסתה המעודכנת והנאמנה למקור, שלה עצמה.

אפשר אולי להסתפק במכתב אחד שפרסמה באחת הרשתות קוראת בשם טלית:

"אחרי שנים של דחייה לא יכולתי להימנע יותר והתחלתי לקרוא את 'הנסיך הקטן'. בחנות הספרים עמדתי וגירדתי בפדחתי לנוכח ההוצאה הישנה והוצאה נוספת שהתהדרה בכיתוב 'תרגום חדש!'. כשאני רואה שתי הוצאות של אותו הספר אני מיד משווה את הפרק הראשון. זה מה שעשיתי בחנות, ואז הועלתה אצלי השאלה הבאה: האם לילדים של היום לא מגיעה שפה גבוהה? למה להוריד אותה בכוח עם תרגומים חדשים? למה לכתוב: 'הוא חבר שלי כבר הרבה זמן' במקום 'הוא חברי משכבר הימים'? התרגום הישן ניצח וחזר איתי הביתה צוהל ומאושר".

אי אפשר להתווכח שהאיש המסוגר, הזועם והלא חברתי בעליל, הוציא תחת ידו תרגום כה מופלא ורך, שהפך ליצירה פיוטית חד פעמית ואהובה. עד היום ממליצים על הנסיך הקטן בתרגומו הארכאי של אריה לרנר במדורי העיתונים ובאינטרנט כעל ספר המתנה האולטימטיבי, אחד מאלה שהם פשוט נצחיים, מבריקים, "ילדותיים למבוגרים ובוגרים לילדים", עם ציטוטים שממשיכים לעד, כיון ש"רק הילדים יודעים אל-נכון מה הם מבקשים", כמו שאמר הנסיך הקטן בתרגום אריה לרנר (ע' 73).

**"

גם אני זכיתי פעם למעין תהילה של רגע בזכות דבר מה שאמרתי לדודי באחד מביקוריו הנדירים אצלנו במושב. היה זה באביב 1963 או 1964, ליוויתי אותו, לבקשתו, אל האחו שבו רעתה סוסתנו השחורה ובנה הסייח, שנולד לא מזמן, לאחר שהצהיר על אהבתו לבעלי חיים. חשתי התרגשות ורוממות רוח לצעוד לצידו של עורך "עולם מוזר" ואביו מולידו העברי של הנסיך, שבא מהעיר הגדולה לבקר אותנו, מגדלי כבשים פשוטים, ואף נכון הייתי לרגע שבו הוא אולי אף יפנה ויצווה עלי: "צייר לי כבשה!" מתוך אותה התרגשות אמרתי לו משהו שהוכיח בקיאות עדכנית בתכני העולם המוזר שלו שהתפרסם באותו שבוע ועל פי נהרת האור שהופיעה לפתע על פניו הבנתי שקניתי את עולמו בזה הרגע. "כך דרכם של בעלי גאווה, שאינם מטים אוזן אלא לדברי שבח" (שם. ע' 42). חשתי לרגע שאני הנסיך הקטן בכבודו ובעצמו ותכף אולי אף יתקע שושנה בידי. הוא התכופף וחיבק אותי בהתלהבות וגם אמר לי כל מיני דברי חיבובין וקילוסין שכבר אינני זוכר במדויק. האירוע הזה נחרט בי גם בזכות תצלום אחד שנותר מאז, שבו ניתן לראות איש ממושקף ששערו לבן, ידיו תחובות בכיסיו ולידו ילד נבוך כבן שמונה או תשע, בחולצת פלאנל משובצת וברקע סוסה שחורה רועה באחו ולצידה סייח קטן.

***

זה היה משכבר הימים. אחרי השירות הצבאי עזבתי את המושב ועליתי ירושלימה על מנת להישאר בה. למדתי באוניברסיטה, הקמתי בית ומשפחה ולימים הפכתי בעצמי למין ארגוס בעולם העיתונות המקומית.

חנה לרנר התמחתה בציורי קיר ופסיפסים, שהוזמנו על ידי מוסדות מכובדים בעולם, לא מעט בזכות קשריו הענפים של בעלה בעולם האמנות. כמה מציוריה תלויים עד היום גם בחדרי ביתי. רק לאחר מותו התברר עד כמה היתה תלויה בו ובמוטת קשריו. לאחר שנפטר קרנה של דודתי בעולם האמנות דעכה אמנם אך היא התגלתה כמארחת פופולארית בחברה הירושלמית של שנות השבעים והשמונים. במסיבות הפורים שהתקיימו אצלה בכל שנה קיפצו על רחבת הריקודים מחופשים זה לצד זה, יועצים משפטיים, שופטים, פרופסורים מהאקדמיה, סופרים ואנשי רוח. רבים מהם נמנו על אלה שהשפילו את עצמם בפני בעלה, בזמנו, בתקווה שיפרסם משהו משלהם במוסף הספרות והאמנות.

אריה לרנר נפטר בשנת 1973 בגיל 64 והותיר את דודתי לבדה בביתם ברובע היהודי בעיר העתיקה, שהיה מין מוזיאון עמוס ברהיטים דמשקאים, שטיחים פרסיים וענתיקות מן המזרח והיתה בו ספריה, שאפשר היה ללכת לאיבוד בה בין סמטאות מדפי העץ הכבדים. חנה לרנר האריכה חיים אחריו עוד רבע מאה. מאחר ובני הזוג היו חשוכי ילדים הפכתי בעל כורחי למעין אפוטרופוס לא רשמי שלה מטעם המשפחה והרביתי לבקרה. אחרי שהלכה לעולמה, ולאחר גירושי אף התגוררתי תקופה מסוימת בביתם ברובע עם שלושת ילדי הקטנים. בערבים, לאחר שנרדמו על הכריות הצבעוניות הענקיות ששימשו תחליף למיטות, נותר לי זמן לחטט בקופסאות הקרטון עם המכתבים, שמצאתי לצד המיטה הגדולה של דודתי, ובמשך לילות רבים הייתי עסוק בקריאתם ובמיונם. מצאתי בהם, למשל, מכתב ששלחה לאריה לרנר אשה צעירה בשם יעל דיין, שדחקה בו לפרסם שיר בוסר של בן דודה, נער מוכשר, לטעמה, בשם יהונתן גפן. ועוד כהנה וכהנה. אבל יותר מהכל משכה את תשומת ליבי התכתבות אינטנסיבית שהתנהלה בין יעקב לרנר, אביו של אריה, לבין ח.נ.ביאליק.

יעקב לרנר, משורר היגון

יעקב לרנר שנולד בגליציה בשנת 1879 היה בן דורם של זלמן שניאור, יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג, סופרים נשכחים שמעט ישראלים היום יודעים עליהם דבר מה. עניין מיוחד עוררו סופרי ומובילי דור התחייה דווקא בקרב פלסטינים שלחמו בישראל, כמו יחיא סינוואר, שלמד את כתביהם בדבקות בעת שישב בכלא הישראלי, בחינת דע את אויבך.

לרנר, שניסה לחקות את הסגנון של ביאליק, כתב בחייו כחמישים שירים, שהתאפיינו כולם בקדרות ובדיכאון יוצאי דופן.

מַשְׁקִיפָה בַחַלּוֹן…מָה אָיֹם

הַתֹּהוּ בְרַחֲבֵי הַבְּרִיאָה!

מַה-דְּלוּחָה הָאָרֶץ מִתָּחַת,

מַה-שְּׁחוֹרָה בַמָּרוֹם הַיְרִיעָה!…

(יעקב לרנר, מנגינות התוהו, קוסטופול תרס"ו)

כשנולד אריה, בנו, כתב לו אביו שיר ערש קדורני, שהיום אולי היה מצדיק את התערבות שירותי הרווחה:

יְשַׁן נָא, עוּלִי, כְּשֵׁרִי, צְחוֹרִי, עֵינְךָ סְגֹר וּשְׁקָט–

שְׁמַע: שִׁיר חָדָשׁ לָךְ אָשִׁירָה, אָשִׁיר לָךְ בַּלָּאט:

וּנְגִינוֹתַי נוּגוֹת כָּכָה, קוֹדְרוֹת הֵן כָּל-כָּךְ!…

 

אֵיךְ בַּשְּׁמָשׁוֹת טִפּוֹת דְּלוּחוֹת דּוֹפְקוֹת כָּל הַיּוֹם.

כְּמִתְלַחֲשִׁים בְּתַרְעֻמּוֹת עַל בִּיאָתְךָ כָּאן:

“כְּלוּם אֵין בִּלְתּוֹ דֵי עֲלוּבִים?..” הַס, בְּנִי, וִישָׁן!

 

אֲיֵשֶׁנְךָ בִּנְגִינָתִי חִדְלַת-עֹז כָּל-כָּך:

אֵבְךְּ – וַאֲבַכֶּה אֶת הַחַיִּים שֶׁנָּפַחְתִּי בָךְ:

מִדֵּי דַבְּרִי בְּחַיֶּיךָ לִבִּי הוֹמֶה לִי:

אִם אֶת חַיַּי אַתָּה יוֹרֵשׁ, אוֹי לָךְ, יוֹרְשִׁי, בְּנִי!

("שיר ערש", תרס"ט)

לרנר האב, שהיה צעיר מביאליק בכמה שנים, ביטא כלפיו הערצה אינסופית, חנופה והתבטלות עצמית מוחלטת. אחרי הכל, הוא היה תלוי לחלוטין ברצונו הטוב. המשורר הלאומי, שערך אז את "השילוח – כתב עת חודשי למדע, לספרות ולענייני החיים", שייסד אחד העם, החזיק במפתח לרווחתו הנפשית והפיזית של לרנר, אשר שלח אליו מעת לעת שירים שלו והתחנן שיפרסמם.

י"ג אדר, תרס"ט (1909)

 לעורך "השלח" מר ח.נ. ביאליק!

 …אדוני, זה כשנתיים שאני מטרידך כפעם בפעם בקריאת שירי ובבקשות לענותני. פעמים אחדות זכיתי, אמנם, לתשובותיך, ומהן למדתי הרבה. אולם פעמים רבות כלו עיני מייחל לדבריך – ולשווא. ובכל זאת אני מוסיף להטרידך שוב. ידעתי, כי תחשבני לטרחן ובודאי חוטא אנוכי נגד חוקי הנימוס בזה שאני מלאך בשירים שאולי אין רוחך נוחה מהם. אולם "לא הביישן למד" נאמר, ודבריך, כמו שאשרתי לעיל, תורה הם לי. ולכן סלח לי כגודל חסדך.

אני מבקש לענותני מיד את החלטותיך על שירי אלו; אם אינם ראויים בשביל "השלח", אשלחם למקום אחר ולכן טוב לי לדעת זאת בעוד מועד.

מעריצך יעקב לרנר

ביאליק לא מיהר להשיב לו. וכשענה הוא היה תקיף וחסר רחמים:

"לרנר, פרוזאי אתה יותר מדי בשיריך. סגנון שיריך ותכנם ראויים לפיליטונים בעיתונים יומיים. יש בתוכם גם חרוזים יפים, אבל הם בטלים בין הרפים".

אחר כך, ממשיך נסיך הספרות העברית להתעלל במשורר היגון, וכותב לו שאחרי הכל דווקא פרק משיר אחר שלו מצא חן בעיניו, ומוסיף, כמו לזרות עוד מלח על פצעיו:

 "ואותו בפני עצמו הייתי יכול לתת ב'השלח', אבל עד החוברת השביעית אין מקום, וממילא בקיץ הבא יעבור זמנו".

לרנר מצידו דבק בתקווה קלושה שמתעוררת בו מתשובה אחרת של ביאליק.

לעורך 'השלח' מר ח.נ. ביאליק אודסא,

מאושר הייתי היום לקרוא את מכתבך הקדוש לי מאד. מאושר אני כפליים: א. שמכתבך זה בא לידי לאחר כמה יאושים והיה לי א"כ בבחינת סורפרייז יקר ערך. ב. שבדבריך המעטים עודדת אדוני הנישא, את רוח שירתי הנכאה והגדלת את התקווה בלבי. 'העמק והגבר את כח שירתך והיית לברכה'. מה גדולה זכותי לשמוע דברים אלו יוצאים מפיך האלוהי!

"ובבואי הפעם להביע לך את תודתי המרובה אני מצרף בזה גם את בקשתי והיא לעשות את החסד ולהדפיס את שירי 'הראיון' (כאן מסביר יעקב לרנר לביאליק שכמובן לא בגלל רדיפת הכבוד והשבח חו"ח הוא מבקש זאת) "אלא מפני שבטוח אני כי ע"י הדפסת שירי ב'השלח' יתרומם בודאי רוח שירתי ויתגבר בו הרצון לעבוד ולהשתלם…" (ההדגשה במקור).

בהערצה ובחיבה יעקב לרנר". 

ככה מצאתי בקופסאות הקרטון אצל דודתי עוד עשרות מכתבי חנופה ותחנונים של לרנר המשורר לביאליק העורך, שלעתים רחוקות, אולי כשנותר לו חלון מיותם בגיליון, היה מפרסם שיר שלו. פרוטקציה היתה מרכיב חיוני במציאות החיים אז, לבטח לא פחות מימינו, והכלי להשיגה היה חנופה. ב"הנסיך הקטן" בתרגומו של הבן, מסביר השועל לנסיך את מושג האילוף. אילוף פירושו לקשור קשרים "אם תאלפני, נהא זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי יחיד ומיוחד בעולם כולו", אמר השועל.

חרדותיה של דמות היגון הטראגית התממשו במותו המוקדם של לרנר בקיץ 1918, בגיל 39, כשהוא סר וזעף  ונשכח. אבי טען שהדיכאון הכריע אותו והוא שלח יד בנפשו. לעומת זאת, בויקיפדיה נטען שבתום מלחמת העולם הראשונה לרנר נדבק בשפעת ספרדית ממנה נפטר. אם היה זה כך או אחרת, העבר, כמסתבר, משתנה כל הזמן.

***

ברבות השנים, ולמרבה האירוניה, אריה, בנו של יעקב לרנר, מרגע שהפך לעורך הספרותי של דבר,  טעם בעצמו מן החנופה שהיפנה אביו לביאליק. אושיות רוח, מדע ואקדמיה פנו אליו באופן דומה, בהתרפסות ובתחנונים, במשאלה שיפרסם משלהם בעיתונו. והוא, בעמדתו של ביאליק, שהתעלל באביו, השאיר אותם "על אש קטנה", מצפים לנדיבות רוחו מתוך עמדת העורך הכל יכול, כמו חיים באר הנער, יהונתן גפן עול הימים והרשימה ארוכה.

"לרנר רעי, תנני ואדבר אליך פשוטות ונכוחות..", פונה אליו באחד המכתבים  י.ד. אברמסקי, סופר, מתרגם, בלשן, ביבליוגרף ופולמוסן של שנות ה-60, ששלח לו משהו משלו. אברמסקי הכיר את הבטן הרכה של העורך – עלבון אביו, והוא מנסה לנעוץ בה את חיציו בתרגילי חנופה לא מוסתרים "תמיד קסמת לי, כל השנים. במה? פניך תפושי יגון, לכודי צער. מאז אכירך הבנתי את הסבל והרעב שידע אביך. אותו סבל הלא הוא כתוב על פניך. ויש בך הרצון להנעים וכוונתך לעשות למען אביך ולשמו. אין רבים כמוך שיש בלבם רגש אשמה מבלי להיות אשמים, ורצון לכפר ולעשות מה שלא הספיק אביך לעשות. חי נפשי, לרנר, כנים דברי. יש טוהר במעשיך ובכוונותיך. ותנני לבקש ממך משהו," הוא מוסיף, אך מיד עוצר להסביר שאין לראות בדבריו הקודמים, חנפנות, חס וחלילה.

"אל תחשדני בחנפנות: זאת לא. אני כל ימי תקיף ועז פנים ולכן אני חבוי בצל והולך בצדי דרכים, כי לא החנפתי לאיש בארץ. גם לא לך". אז מגיע מר אברמסקי לעילת מכתבו "אם כן אבקש ממך, לרנר משהו: יגדל נא חסדך, הכנס כמה רשימות שלי למדור 'בשולי דברים'. עיתון קולט הכל. לא אכיר איש ב'דבר' זולתך. אמרתי: אבקשה נא ממך אתה תגדיל חסדך. אני בירושלים. בתל אביב כבר אין לי אלא מכרים ספורים בלבד. ירושלים כסתני, כולי קבור תחת חומתה. ויש רצון להגביה מעלי את החומה ולצאת לאור…. לרנר, בוא נכרות ברית רעות. אנא. בחיבה, בחיבוק ובכיבוד".

וככה קראתי עוד בעשרות מכתבים שקיבל לרנר העורך מאנשי רוח, אקדמיה, מדע ומשפט. והוא, בקור רוח מקפיא, נתן להם לצפות למוצא פיו, לשבט או לחסד. האם זו הדרך שמצא כדי לנקום את חרפת השפלתו של אביו בידי ביאליק, ואולי זו דרכם של העורכים במדורי הספרות בעיתונים ובכתבי עת מאז ומעולם ואך במקרה נקלעו האב ובנו לשתי סיטואציות הפוכות, האחד בתפקיד המשורר הקורבן והשני בתפקיד העורך המתעלל?

למרות רפיפות הקיום של האב, כפי שעולה משיר הערש שכתב לבנו, יגלה הבן היורש נאמנות בלתי נראית לאביו כל חייו, כמו יגיד; "מותר יהיה לי להצליח רק אם אנקום או אתקן את העוול שנגרם לו". עלבונו של האב הפך לעלבונו האישי של הבן עד שהרגיש כי העוול נעשה לו עצמו. חווית חוסר האונים של אביו נתפסה אצל דודי לא רק כצער על אביו, אלא כחרדה עמוקה מפני התגשמות נבואתו כפי שנרשמה בשיר הערש שכתב בלידתו. תכלית קיומו והכוח המניע של חייו הופנו לרצות את אביו ולגאול את כבודו שנרמס, כפי שציין י.ד. אברמסקי. כך, בעמדת עורך העל, בשיא הקריירה שלו, מצא דודי לבסוף את היכולת והאמצעים לסגור את החשבון הפתוח של אביו ובה בשעה להגדיר את זהותו שלו כגבר שהצליח לחמוק מהגורל הבין דורי של האומללות שהועיד לו האב.

עם השנים הבנתי שקל יותר לסלוח על עלבון מאשר לשכוח אותו. אבי, למשל, לא שכח מעולם את עלבון אביו. העלבון הישן של דודי אריה היה כמו מכתב הממוען גם אלי, והוא עורר בקרבי זיכרונות על עלבונות מוקדמים שחוויתי אני בעצמי ומלווים אותי עד היום. הרגשתי מין צער שאולי מיהרתי לקטרג על קשיות אופיו של דודי ולא הבנתי עד כמה היה רדוף על ידי עברו וכי בעצם אף פעם לא חי את חייו שלו. לא הבחנתי ברוך שהסתתר בתוך תהומות נפשו, שהולידו את "עולם מוזר", את "הנסיך הקטן" ואת אהבתו לבעלי החיים. הבנתי באיחור ש"מַה שֶׁעֵינַי רוֹאוֹת אֵינוֹ אֶלָּא קְלִפָּה; כִּי הָעִקָּר סָמוּי מִן הָעָין".

קארל יונג טען שהפצעים הלא פתורים של הורים הם החומרים הכי חזקים המניעים את חייהם של ילדים. יש שיגידו כי זה הכוח המניע של בנימין נתניהו במסע הנקמה שלו בעמו ובמדינתו למען ריצוי אביו. זה גם היה הכוח שהניע את דודי כל חייו מול רוח הרפאים של אביו.

המעשה האחרון של אריה לרנר לריצוי האב היה לפני מותו, כאשר החליט להדפיס באופן פרטי, בעשרות עותקים, את  ספר שירי היגון השלם של יעקב לרנר. רובם ככולם נותרו מיותמים במשך שנים באין דורש על מדפי העץ בבית ברובע היהודי שהותירה דודתי חנה לאחר מותה, ועלי הוטל להחליט מה לעשות בהם. למעשה, ההחלטה היתה פשוטה כיוון שתוכם כבר אוכל על ידי עש ומשנפתחו התפוררו דפיהם והאותיות השחורות התפזרו לכל עבר, כמו דיברו מפי האב באחד משירי היגון שלו:

הַתְּמִימִים! הֲיֵדְעוּ מַה-קָּשִׁים

הַחַיִּים בְּתוֹךְ הָרִקָּבוֹן?

***

גרסה מקוצרת של הפרק התפרסמה במוסף הארץ – ספרים תרבות וספרות ב- 27.5.2026:

הארץ – לרנר סיפורה של נקמה מאוחרת

להאזנה לפרק כאן:

 

לקבלת עדכונים בווטסאפ על פרסום פרקים חדשים (קבוצה שקטה לעדכונים בלבד)

זה היה פרק 99 של פרות קדושות "רוח הרפאים של האב – מביאליק ועד נתניהו. דברים שלמדתי במשפחתי על המורשת הבין-דורית של עלבון ונקמה".

תמיד, נשמח לקבל עזרה בתמיכה טכנית או בתרומה כספית לפרויקט זה, שנעשה כולו בהתנדבות. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.