Tag Archives: אינתיפאדה

[פרות קדושות] פרק 32. תרשום אני ערבי גאה

“רוע זה כבר להתחיל לחלק את הפרות, ולחלק את המכוניות ואת הנשים – היו פנטזיות כאלה…” (נג’יב אבו-רקיה)

הוא ייחל להשמדתה של מדינת ישראל ב-1967, אבל יצא לחלוב את הפרות בקיבוץ השכן, ולהחליף את הגברים היהודיים, שיצאו למלחמה.

הוא מאמין שישראל לא תתקיים לאורך זמן אם תמשיך להתבסס רק על כוחה, ובינתיים הוא מציע ליהודים לא להיות חלשים.

בעיצומה של סערת חוק הלאום, חאג’ נג’יב אבו-רקיה, “ערבי-ישראלי”, “הומניסט”, “סוציאליסט”, “פאן-ערביסט” ו”דתי”, בשיחה פתוחה, קשה לעיכול, לעתים מטלטלת, על הפחדים הקמאיים העמוקים ביותר בשני הצדדים ועל הסתירות שרק הסכסוך שלנו יכול לייצר, ואולי ליישב. 

האזינו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונה ראשית:

בשטח, נג’יב אבו-רקיה, משמאל (צילום: עירית גל)

מוסיקה:

bensound.comroyalty-free-music – betterdays

הישאם חאלידי: גוטס

לקריאת תמצית הפרק ב”הארץ”:  הארץ, אבו-רקיה, תרשום –  אני ערבי

תמלול פרק 32: תרשום – אני ערבי גאה!

22 באוגוסט 2018

מאת: יזהר באר

הוא אנטי-ציוני בהשקפתו, אך היה מועמד לכנסת מטעם מפלגה ציונית. הוא היה פעיל זכויות אדם, שראה את קרביו של הסכסוך היהודי-ערבי מבפנים, ושילם על-כך מחיר אישי כבד. היום הוא חושש מן האפשרות שמה שקרה בבוסניה, שממנה חזר לא מזמן, יכול להתרחש גם אצלנו. זאת אחת הסיבות שהפסיק לאחרונה לנדנד לשני ילדיו, שעזבו את הארץ, לשוב.

בעיצומה של סערת חוק הלאום, חאג’ נג’יב אבו-רקיה, ערבי-ישראלי, שמגדיר את עצמו גם “הומניסט”, “סוציאליסט”, “פאן-ערביסט” ו”דתי”, בשיחה פתוחה על הפחדים הקמאיים העמוקים ביותר בשני הצדדים ועל הסתירות שרק הסכסוך שלנו יכול לייצר. 

היא התנהלה בעברית צחה – טוב, לפעמים גם עם תיבלון, אביסעלע, של כמה ביטויים באידיש. מצידו.

השיחה הזאת מתנהלת בביתו בכפר מייסר שמשולש, שתי דקות מבקה אל-ע’רביה, דקה ממצר, הקיבוץ של “השומר הצעיר”, שרקם יחסי ידידות מופלאים עם הכפר, שעל חלק מאדמותיו הוא יושב.

יזהר באר:  נג’יב אבו רקיה, אהלן וסהלן פי ביתך…

נג’יב אבו-רקיה:  אהלן וסהלן פי ביתי…

באר:  למה מייסר?

אבו-רקיה:  ‘מייסרה’, היה הצדיק מבאי-ביתה של חדיג’ה, אשתו לימים של הנביא מוחמד, עליו השלום, ומבאי ביתו של הנביא. בכפר שלנו, “קבל איסראיל”, כמו שאני יודע להגיד – לפני ישראל – אפילו בתחילת שנות השישים אני זוכר את הימים שבאו אנשים מהמשולש לחגוג בכפר ליד הקבר של הצדיק מייסרה, שאומרים שנפל באחד הקרבות של הפצת האסלאם במחזותינו…

באר:  ‘פתח פלסטין’…

אבו-רקיה:  כן, ‘פתח פלסטין’ – האסלאם לא מגדיר את הפצת האסלאם ככיבוש, הוא ‘פתח’…

באר:  כמו אצלנו, ‘שחרור חיפה’, ‘שחרור צפת’…

אבו-רקיה:  יכול להיות, אבל זה הרבה יותר עמוק – ‘פתח פלסטין’ ו,פתח מצר” (מצרים) ו’פתח א-שאם’, (סוריה הגדולה), משמעו שהביאו את בשורת האסלאם למקומות האלה. זה לא במובן הקולוניאליסטי של עוד שעל, עוד עז ועוד עץ, ואני לא יודע מה…

באר:  גם אצלנו כשאומרים ‘שחרור’ לא מתכוונים למובן הקולוניאליסטי. הכוונה לשיבה למקורות, שיבה לארץ.

אבו-רקיה:  כן. אולי. שמה אין שיבה למקורות כי לא היו מקורות. האסלאם היה חדש והנביא מוחמד ואנשיו היו מצווים להביא את בשורת האסלאם לכל העולם, והגיעו לאן שהגיעו ובין היתר הגיעו גם לפה. ואומרים שמייסרה נפל באחד הקרבות באזור שלנו. ונקבר פה לא רחוק, 400 מטר מהבית שלי.

כזאטוט אני זוכר את הימים הראשונים של מצר, כשמצר הגיעו לאזור – אמרו לי: שיש פה יהודים, קיבוץ, משהו…

באר:  מתי נוסדה מצר?

אבו-רקיה:  מצר נוסדה בספטמבר 1953.

באר:  ומייסר?

אבו-רקיה:  לנו אין ציונות ושום דבר לא רשום…

באר:  אתם לא מסודרים כמו הציונים?

אבו-רקיה:  נכון. כי אנחנו לא צריכים להוכיח, יזהר. זה כל העניין…

באר:  כמחצית מתושבי הכפר הם המשפחה המורחבת שלך, אבו-רקיה. שמוצאה מאיפה?

אבו-רקיה:  ממצרים. היתה עלייה גדולה של ערבים ממצרים לפלסטין בתקופת השליט מוחמד עלי, סביב 1835 ואין כמעט כפר ערבי בישראל שאין בו משפחות ממצרים. יש מצרווה בכפר קרע, יש מצרווה בטייבה, איפה לא. יש כאלה הנושאים עדיין את השם מצרווים – מצריים, ויש משפחות כמו אבו-רקיה, שהמקור שלהם במצרים אבל אין בשם המשפחה שלהם אזכור לכך.

באר:  אז אפשר לומר שבעצם אתה מצרי?

אבו רקיה:  במקור, כן. ואני אוהב את מצרים – הרבה יהודים לא יאהבו את זה – אבל מצרים של נאצר היתה גולת הכותרת של הערביות והלאומיות הערבית. אני אומר לפעמים, ספק בצחוק, שערבי שלא חווה את נאצר הערביות שלו פגומה. בתקופת נאצר היו משטרים, באלגיריה שלטו הקצינים, שעשו את המהפכה נגד הצרפתים, בתימן – עבדאללה סלאל, שקם על האימאם אחמד, בעיראק היה עבד אל-כרים קאסם, בסוריה היה משטר חילוני ולאומי…

באר:  והיתה גם קצת אוריינטציה סוציאליסטית…

אבו-רקיה:  בודאי. עד אז היו מלכים מושחתים, שלא עניין אותם העם שלהם ולא העם הערבי. אחד כמו נאצר, שאמר שהנפט הערבי הוא לא רק של הסעודים, אלא של כל האומה הערבית, אז מה זה אם לא סוציאליזם?

באר:  סוציאליזם על חשבון הסעודים…

אבו-רקיה:  מה זה על חשבון הסעודים –  הרי גם האסלאם הוא סוציאליסטי, כי ‘בית אל-מאל’ – ‘בית האוצר’ של המוסלמים, מחייב שאיפה שיש הרבה צריך לתת למי שאין להם. הם פשוט היו נבלות ולא רצו לתת, לא לזה ולא לזה.

באר:  אז אתה מרגיש קירבה לפאן-ערביזם של נאצר?

אבו-רקיה:  תראה, אני יודע שאת הפאן-ערביזם היהודים צבעו בצבע מפחיד, של ‘אטבח אל יהוד’. אני לא מוכרח לקבל את זה. כן. אני לא מפחד להגיד לך, שכן. אבל זה מתוך סולידאריות עם בני האומה הערבית כולה ואמונה שצריך שהמשאבים יחולקו בין כולם באופן שווה, והעושר והאושר אם ישנו, יהיה של כולם, כמו שנאצר אז חילק אז את האדמה בין הפלאחים וחיסל את הפיאודלים שהיו להם קרקעות והיו אריסים שעבדו בשבילם. זאת היתה אוריינטציה הוגנת וצודקת… כמה שזו פנטזיה היום… להגיד שאני רוצה בזה היום? נו, אני רוצה בזה, נו, אז מה?

הגמדים שהשתלטו על ישראל

באר:  אני זוכר כילד, כשנאצר מת, הישראלי הרשמי הראשון שהגיב על כך, היה יגאל אלון, שאמר: ‘בנפול אויבך אל תשמח’. זה מאד הרשים אותי. אתה חושב שהיום ניתן לצפות לתגובה כזאת אצלנו?

אבו-רקיה:  הא, בחייך הגמדים בני ימינו השולטים בישראל… פעם בישראל היו ערכים – אין כבר דור כזה.

סיפר לי אחד ממייסדי קיבוץ מצר, זיגי דווידוביץ’; בתקופת הממשל הצבאי היה מטע זיתים של תושב בקעה אל-ע’רביה בתוך האדמות של הקיבוץ. ובא המושל הצבאי ואמר לקיבוצניקים: ‘חבר’ה, מה אתם מתלבטים, קחו טרקטור תעלו על השטח ותחרשו, ותתנו לו (לבעל האדמה) כמה מכות ויסתלק וגמרנו. מה אתם יושבים כמו נעבעכים פה.’

(וזיגי אמר): ‘לא, לא. אנחנו באנו מ’השומר-הצעיר’, ויש לנו חינוך, שאנחנו באנו לחיות בין ערבים, ולא במקומם’. ובזכות זה והאנשים האלה, הקרקע הזאת עדיין מוחזקת בידי בעליה. אלה היו היהודים של פעם. איפה יש עוד אנשים כמו האיש הזה?

באר: אז אתה בעצם גדלת במין פיצול אישיות כזה, שמצד אחד, יש אצל היהודים את ה”זיגים”, פה ושם, ובצד השני יש את נאצר ואת הפאן-ערביות ואת התקוות לאומה ערבית חזקה ומאוחדת, אבל בינתיים החיים מתנהלים ויש מלחמות ויש קונפליקטים, כמעט בלתי אנושיים. אתה סיפרת לי מה קרה כשאנשי הקיבוץ השכן התגייסו למילואים במלחמת ששת הימים. מה לך, כערבי, קורה באותם ימים?

אבו-רקיה:  אלף – אין ערבי שלא התפלל לחיסולה של מדינת ישראל, וש- 48′ היתה תאונה. ובמלחמת 67, בימי ההמתנה, אין ערבי שלא פילל לחיסולה של מדינת ישראל – שמדינות ערב יכנסו ויגמרו את הסיפור הזה, ויחזירו לנו את פלסטין שנשדדה, ויחזירו את הפליטים לבתיהם וכו’, כי מבחינתנו זה היה עשיית צדק.

אז בסדר, יהודים יגידו זו השמדת מדינת ישראל, יגידו זה ‘איטבח אל יהוד’. בסדר, כל אחד עם המושגים שלו וכל אחד עם הצדק שלו והמאוויים הלאומיים שלו. אני לא צריך להתבטל ולכופף את המאוויים הלאומיים שלי כדי למצוא חן בעיני מישהו.

מצד שני, בינינו לבין קיבוץ מצר היו יחסי אמת. זאת אומרת, אילו הערבים היו נכנסים פה, כמו שאנחנו קיווינו, אני בטוח שהיינו נותנים חסות ופורשים את הכנפיים שלנו מעל הקיבוץ ואנשיו והיינו עושים כל אשר לאל ידינו ששערה משערו של איש הקיבוץ לא תיפול.

באר:  זיגי?

אבו-רקיה:  לא רק זיגי. כל הקיבוץ.

באר:  אז מה קרה בפועל?

אבו-רקיה: בוא לא נשכח שהם היו נציגי הרוב השליט ואנחנו היינו המובסים והנשלטים. כמובן שכל הקרקעות במחוז שלנו ניתנו על ידי המדינה לקיבוצים, כולל פה ושם אדמות של תושבי הכפר עצמם.

פשוט, היתה תקופה בוערת של העונה: היה צריך לדלל את התפוחים, היה צריך לעבוד בבננות, היה צריך להאכיל את הפרות, ואת העופות, ולאסוף את הביצים, ולעשב את הכותנה. וכל בני הקיבוץ גויסו למלחמה.

וזיגי דווידוביץ’, שדיברנו עליו, היה אז מרכז המשק ואבא שלי היה ראש הועד בכפר וזיגי אמר לאבא שלי: תשמע, אם יחסר לכם אוכל – תגידו, כי אנחנו יכולים לקבל אספקה. והחיטה שלנו – אם אתם רוצים לקצור ולעשות קמח אל תשאלו אותנו תלכו לשדות שלנו ותעשו מה שאתם רוצים. ואז אבא שלי וזיגי סיכמו ביניהם, מה עושים ואיך אנחנו יכולים לגמול לכם על זה ותגמלו לנו? אז התחלנו לעזור לקיים את המשק החקלאי של הקיבוץ. היה שם איזה סדרן עבודה: 2 לרפת, אחד ללול, 2 לדילול תפוחים ולעישוב הכותנה… והגענו בשיא ל-45 אנשים שעבדו במשק החקלאי של הקיבוץ בכל התקופה.

באר:  בעצם החזקתם את הקיבוץ בזמן שהבנים שלו היו במלחמה?

אבו-רקיה:  כן. ואני אומר לך שהפרדוכס – פיללנו לחיסולה של מדינת ישראל ולשחרור פלסטין…

באר:  והחלפתם את המילואימניקים היהודים במלחמה…

אבו-רקיה:  בדיוק. והחלפנו את בני הקיבוץ שהלכו להגן על מדינת ישראל מול המשחררים שאנחנו חיכינו להם. ועשינו בהשלמה את שני התפקידים האלה, למרות שזה מנוגד לכל הדעות.

באר:  איך מיישבים את זה? איך אתה מסביר את הפנומן הזה, שברמה הלאומית אתה בקצה אחד וברמה האישית בקצה השני?

אבו-רקיה:  אגיד לך, כי יש פה את האלמנט האנושי, שהוא כל כך חזק בבני אדם, שמאיין ומסלק כל דבר אחר שהוא רע. מה זה רע? רוע זה כבר להתחיל לחלק את הפרות, ולחלק את המכוניות ואת הנשים, את הבנות – יש פנטזיות כאלה…

באר: היו פנטזיות כאלו?

אבו-רקיה:  לפחות המלעיזים אומרים שכאילו הערבים חיכו לזה…

כשהיו יחסים אנושיים והם היו בני אדם, אתה לא יכול אלא לגמול להם בלהיות אדם. אדם לאדם – אדם. ואם הם היו נבלות ורעים, יכול להיות שהפנטזיות שדיברנו עליהן קודם – לחלק ולחלק – יכול להיות שזה היה הצבע השולט.

באר:  אתה מכיר היטב את שני הצדדים, אתה חושב שיש הבדל – בהכללות, כמובן – בגישה של היהודים לצד השני, לבין הגישה של הערבים לצד השני?

אבו-רקיה:  אני יכול להגיד לך ככה; הערבים הם קורבן. הם הקורבן של המשחק הזה. הפלסטינים בכלל והערבים הישראליים בפרט. אז הציפייה של הערבים מהיהודים זה לנהוג באבירות כצד המנצח. וגם כמי שבעצם לקח את כל הקופה. אתה לקחת את כל הקופה אליך ואני מצפה ממך להיות בן אדם.

באר:  להיות נדיב מעמדה של כוח?

אבו רקיה:  נכון. וזה לא קורה. אם יש שנאת יהודים אצל הערבים הישראלים זה בגלל החשבון הזה. הערבים, לדעתי, הם טובי לב ופשוטים והם לא כל כך מתוחכמים. הם מוכנים לסלוח. אני מאמין שהגן של הסליחה אצל הערבים הוא יותר חזק.

למה אני אומר את זה – בליל החתימה על אוסלו – אני אז הייתי במר”צ, וארגנתי צפייה משותפת של ההנהגה הפלסטינית דאז, פייסל אל-חוסייני, זיאד אבו-זיאד, חנאן עשראווי ועוד כהנה וכהנה שמות נוצצים, שנצצו דאז, ורן כהן, ויוסי שריד וג’ומס, שהיו חברי כנסת, ומאחר ואני הייתי מנהל הארגון של העניינים הערביים במפלגה, יזמתי את המפגש הזה.

וראיתי איך הערבים במזרח ירושלים הסתובבו אז ונתנו לחיילים פרחים ושמו עלי זית על הג’יפים של משמר הגבול ושל המשטרה והצבא וכל מי שהיה שמה. ויצאו במחולות ובשירה ברחובות ירושלים, באזור האוריינט-האוס – בשביל מה? בשביל סתם חתימת אוסלו, שלא נתן להם מדינה, ולא נתן להם כלום, כלום, כלום. הם כל כך היו שמחים…

באר:  מהג’סטה של ההכרה…

אבו-רקיה:  כן, מזה שיאללה בואו, אנשים אחים אנחנו… זה היה על רקע אינתיפאדה עקובה מדם… אני טוען שיש בציונות מחלקה, שדואגת לשמר את הסכסוך עם הפלסטינים ועם הערבים, ואם אין אויב אז נמציא, כי זה הדבק שמחזיק את היהודים יחד, מול האויב החיצוני המשותף ‘המאיים לכלותנו’.

שיחה שלא נגמרת. נג’יב אבו-רקיה (מימין) ויזהר באר

באר:  תגיד, אבל אם אנחנו חוזרים לעניין הזה, נקרא לו: הסנטימנטליות שטבועה בדמה של האומה הערבית, אז אם אנחנו מדברים על פתרון של הסכסוך העקוב מדם, ההיסטורי והטעון והמסובך כל כך, יש מצב שאם הציונות, כמו שאתה קורה לה בשם תואר, היתה מתנצלת, במין תהליך כזה של רה-קונסיליישן (פיוס), של התנצלות, בקשת סליחה והזדהות עם הסבל הפלסטיני, היה אפשרי להגיע לדיל?

אבו-רקיה:  אם יקום מנהיג ישראלי היום, שיש לו גיבוי – לא ‘קול קורא במדבר’ – והוא יגיד רבותי; ‘אנחנו לוקחים עלינו מבחינה מוסרית את האסון שקרה לעם הפלסטיני ואילולא רצוננו להקים כאן מדינה לכם לא היה קורה מה שקרה. אבל, מה לעשות גם לנו אין מקום אחר, יצאנו מהשואה, וחיפשנו פינה כלשהי כדי ללקק את פצעינו – אז אנחנו מכאן קוראים לאומות העולם לעזור לנו לשקם את העם הפלסטיני ולחלק את פלסטין, באופן הוגן, בין שני הצדדים, וישראל יחד עם העולם, וגיוס כספים יחד עם מדינות ערב, מארה”ב, מאירופה..’.

לקיחת האחריות היא חמישים אחוז מהדרך. ואם תמשיכו להתכחש – ‘כולה שלי והיינו לפני אלפיים שנה, והיינו קודם וכו’ וכו’, והנה מצאנו שריד פה ושריד אחר שם, וזה מוכיח שאנחנו היינו קודם ויש לנו את זה בזכות ולא בחסד’ – אז בסדר, גם לנו יש צדדים וגם לנו יש זכויות, ואנחנו נמשיך להתקוטט ולהתכתש.

באר:  אבל אי אפשר להתעלם גם מההתעקשות הערבית, הפלסטינית לצדק. שהצדק חייב לשוב על מכונו. ז”א פלסטין נלקחה מאיתנו ואנחנו צריכים לקבל אותה בחזרה…

אבו-רקיה:  ככה זה במשא ומתן. מה אתה רוצה, שיתחילו מהסוף ויגידו: ‘בוא תיתן לי רבע?’ אז אומרים, ‘בשביל שאקבל חצי אני צריך לתבוע את הכל.’ זה המסחר של המזה”ת.

באר:  ישנה טענה במרכז-ימין הישראלי – יש ספר מפורסם של ג’והן פיטרס, מאז ומקדם, שהיא מדברת על כך שבעצם הארץ היתה ריקה במאות האחרונות, ושמעולם לא התקיים קשר ממשי של שייכות דתית או לאומית, ערבית-מוסלמית-פלסטינית, לארץ, ושגלי ההגירה הגדולים של המוסלמים התחילו במאה ה-19. ועכשיו יצא עוד ספר, של אחת משלנו, ד”ר רבקה שפק-ליסט, “מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל”. היא גם עוסקת בהגירה המסיבית, מארצות המגרב, ממצרים, מסעודיה, מהחוראן, אפילו מבוסניה ומהודו.

מה היית עונה על הטענה שבעצם התביעה הערבית-פלסטינית לבעלות על הארץ בתור תושבים ילידים, היא מפוקפקת, כי מדובר בעצם בתושבים מהגרים, כמו היהודים, בסופו של דבר?

אבו רקיה:  פעם, אומרים, שהנביא ישו – נבי-עיסא, הסתובב עם מי שהיה יד ימינו, והיו רעבים. הסתכל לידו ורואה שדה חיטה, ואמר לעוזרו: לך תביא כמה שיבולי חיטה ונצלה אותם באש ונאכל. אז ההוא הולך ומתחיל לקטוף ופתאום מופיע מישהו ואומר לו: ‘היי, בואנה, זה שלי, זו האדמה שלי, מה אתה עושה פה?’ ישו מתווכח עם האיש ואומר לו; ‘אנחנו כולה היינו רעבים ורצינו כמה שיבולים לאכול.’

‘לא, זו האדמה שלי, וזו השגת גבול,’ ובלה בלה… שואל אותו: ‘שלך?’ אומר לו: ‘כן!’

ישו אומר טוב, ‘יא רבי, שלח לחיים חזרה כל אדם שבעל את האדמה הזאת מאז בריאת האדמה עד היום.’ ואז קמו מהאדמה מאות אנשים שהיו הבעלים של האדמה הזאת לפניו. וכל אחד אמר: שלי! אז ישו אמר לו:’ יאללה תסתדר עם אלה!’

באר:  טוב, בוא נדבר כמה מילים על הפרק שלך במר”צ, תסביר לי רק מבחינה אידיאולוגית, איך פאן-ערביסט נעשה פעיל במפלגה ציונית?

אבו-רקיה: תראה, הציונות, נכון, זה דבר לא נחמד, בלשון עדינה…

באר:  לא נחמד לערבים…

אבו רקיה:  לא נחמד לערבים ובכלל… זו המצאה קפיטליסטית, שמשתמשים בה לריק היום. גם אם היה צריך ארגון כלשהו שהיה צריך לארגן את העם היהודי שיצא מהשואה, כדי לקבץ את גלויותיו ולהקים מדינה, זה היה צריך להיגמר עם קום המדינה. ולא היה צורך בתנועה הציונית, שתמשיך לחיות ותמשיך לפמפם אותה, והיום היא מיותרת ואין בה שום צורך.

יום אחד כשבניתי את הבית הזה, בשנת 73′, ובינתיים שמתי רדיו, ככה שלא ישעמם לי. ואני שומע איזה יהודי מדבר. וואלה, והיהודי הזה מדבר דברי טעם. ובסוף: תודה רבה לאדוני, אלוף משהו (אל”מ), מאיר פעיל. יש אלוף בצבא שמדבר ככה, על ‘שלום’ ועל ‘תחלוקו’ וכו’ וכו’… ואז אני חושב שעם אנשים כאלה באמת אפשר להגיע למשהו. אז שאלתי חבר שלי קיבוצניק: ‘שו הדא מאיר פעיל? שמעתי אחד כזה ברדיו, אמר ככה וככה וככה..’.

אז הוא סיפר לי מי זה מאיר פעיל. אז אני עם הקשרים שלי עם חברים בסביבה שלי, אמרתי: יאללה, בואו… והתחלתי את הפעילות שלי משם. לכן, הציונות מבחינתי, אחרי שהקימה את מדינת ישראל, כבר לא היתה שחקן על המגרש. היא כבר לקחה את כל האדמות, היא כבר סילקה לכל הרוחות את כל הפליטים, והנזק והפחד מהמילה ציונות – כבר אין… לכן, לא ספרתי את העניין הציוני בתוך המפלגה כי מה הוא עוד יכול לעשות שהוא לא עשה?

הכלבים נגסו בגופה

באר:  לימים הצטרפת לארגון בצלם, וכאן, למען השקיפות, אגיד שזה היה כשאני הייתי המנהל של הארגון. כמה שנים שירתת בבצלם?

אבו-רקיה: כ-14 שנה.

באר:  הרבה שנים אחרי שאני עזבתי… קודם לכל רציתי לשאול אותך איך הרגשת לעבוד בארגון שהוא ארגון זכויות אדם בשטחים, יחד עם זאת הוא מנוהל על ידי יהודים. היתה בעייתיות סביב השאלה הזאת?

אבו-רקיה: כן. בהתחלה, כשהייתי טירון, מתלהב מעצם הרעיון של עיסוק בזכויות אדם, והעמדות של הארגון, הלהיבו אותי ולא הסתכלתי על דקויות. עד שלאט לאט התחלתי לתפוס את הכפילות בעניין, של ארגון ישראלי מול קהל ישראלי ושהוא עובד מול הקורבן של העם הישראלי, שבמרכאות או בלי מרכאות, מישהו מסמן אותו כתומך באויבי ישראל.

היה מבצע “עופרת יצוקה” ב- 2008, ישראל התחילה להפציץ כל מיני, היה סיפור של איזה מסגר…

באר:  כן, אני זוכר היטב את המקרה הזה…

אבו-רקיה:  והמסגר אמר; ‘וואללה היהודים מפציצים עכשיו את כל המסגריות בטענה שהם עושים קאסמים, אז בטח עוד מעט יבוא התור של המסגריה שלי.’ והוא התחיל לפנות את הדברים יקרי הערך שלו, ובין היתר היו לו את הבלונים של החמצן, שהיה מרתך איתם..

באר:  והמשאית הופצצה מהאוויר

אבו-רקיה:  בדיוק. ואז שלחנו את האיש שלנו בעזה שצילם את בלוני הגז. כמובן, שלפי דובר צה”ל זה היה קסאמים …

באר:  כמדומני נהרגו אז שישה… (למעשה, נהרגו 8).

אבו-רקיה:  נדמה לי 13… אבל זה חמור וזה חמור. ואז, כשתיעדנו את האירוע הזה האיש שלנו בעזה הביא תמונות של כל הבלוני חמצן החרוכים וגם גבה עדויות בזירה עצמה, ואז הדוברת של בצלם מתעקשת לכתוב הודעה ש’לטענת הפלסטינים’ מדובר בבלוני חמצן ולא טילי קסאם. אמרתי, רגע אחד, מה זה ‘לטענת הפלסטינים’. או שאנחנו שמים את החותמת שלנו על הסיפור הזה ואנחנו טוענים את זה כי בדקנו והשתכנענו, או שאם יש לנו ספק אז לא צריך להוציא הודעה. אז היה לנו הרבה ויכוח בבצלם: חבר’ה, אנחנו עומדים ואנחנו משדרים לציבור הישראלי, ורוצים לשכנע אותו, וכדי להשפיע אנחנו צריכים את הברית הזאת ואת התמיכה של הציבור הישראלי. ואמרתי להם: חבר’ה, אין ציבור ישראלי לצורך העניין הזה מול הציבור הפלסטיני. אנחנו צריכים את העניין הבינלאומי. אנחנו צריכים לשדר בצורה שתשכנע את מקבלי ההחלטות בעולם ללחוץ על ישראל לשנות את מדיניותה, ועם ישראל לא פרטנר ללחוץ על הממשלה שלו לשנות מדיניות. זה היה ויכוח תהומי ביני לבינם.

באר:  שהוא חזר על עצמו לא רק במקרה הזה.

אבו-רקיה:  בודאי. כי זו היתה מדיניות וכל פעם חרקת שיניים לנסח את המילים ואת הפרסומים ואת הדוחות ואת ההודעות לעיתונות, הכל בצורה מתחנפת כזו, מתחנחנת, כדי למצוא חן בעיני דעת הקהל הישראלים, שגם זה לא היה עוזר, דרך אגב.

באר:  אבל איפה אתה נמצא מול הטענה ומול הביקורת שמשמיעים שנים מול הפעילות של ארגון כמו בצלם, שבסופו של דבר הוא מחזק את הכיבוש? כי הנה לישראל יש כסות דמוקרטית ושקיפות ויש ארגוני זכויות אדם והארגונים פועלים בחופשיות, מדווחים ומפרסמים, והשיירה עוברת. אז יכול להיות שאתה פעלת בארגון שהיה אחד ממנגנוני השימור של הסטטוס-קוו?

אבו רקיה: פעם כשפלסטיני חטף כמה סטירות מחייל זה היה סיפור שומו שמיים. קח את ההפצצות הגדולות על עזה, והרג משפחת סמוני ואחרים, נהרגו עשרות אנשים בפגז אחד. חפים מפשע. ילדים, נשים… ובין הסטירה… ההרג של עשרות קורבנות כבר לא מרגש כמו שהתרגשנו פעם אחת מסטירה. כשהתחלתי לעבוד זה היה עם הסטירה, גמרתי לעבוד כשחיסלו את משפחת סמוני, עם עשרות הקורבנות שנהרגו שמה בבניין שהופצץ בשכונת זייתון בעזה. אילו בצלם היתה משפיעה היא לפחות היתה משמרת את זה, שאפילו סטירה נחשבת לעבירה. היום ישראל לא רואה עבירה בחיסול המשפחה הזו, על טפיה, נשותיה וזקניה. לכן, השפענו? לא השפענו!

באר:  מה שבעצם אתה אומר, שהחריג או מה שנתפס כחריג הפך לנורמה ובסולם האסקלציה חומרת האירועים עלתה, ובעצם המצפון הישראלי התרגל לאירועים יותר ויותר חמורים עד שנאטם?

אבו-רקיה:  המיליטריזם ששולט בישראל והדה-לגיטימציה של האויב והדמוניזציה של האויב, יש פה מערכת של תקשורת ושל צבא, שהופכים אותו לאליל, סוגדים למיליטריזם…

בשטח. נג’יב (משמאל) ואני צילום: עירית גל

באר:  אבל זה לא קרה ביום אחד, זה הלך והתפתח והחריף, לא כך?

אבו-רקיה:  כן, אבל זה לא קשור בהכרח לבצלם. יש תהליך של התבהמות בציבור הישראלי. לכן כבר בשלב די מוקדם התעורר הויכוח ביני לבין הקולגות היהודיים שלי, שצריך לעבוד מול אומות העולם ולא מול הציבור הישראלי, כי ח’יר (טוב) לא ייצא מהציבור הישראלי.

באר:  במשך השנים של עבודתך כתחקירן של בצלם נחשפת לאירועים ולמחזות קשים. עד שלב מסוים שלא יכולת יותר. קרה משהו. אתה יכול לשתף אותנו מה קרה?

אבו-רקיה: כן. בתקופה שעבדתי בבצלם היו אירועים מזעזעים, וריבוי העיסוק שלי בחומרים האנושיים, הבלתי אנושיים האלה, של קורבנות ושל דם והרג ומכאובים וצער, אז באופן אישי הגעתי למצב, שקרסתי מבחינה נפשית. זה קרה לי כמה פעמים תוך כדי עבודה בתוך הארגון.

באר:  מה היה הטריגר?

אבו-רקיה: אני לא יודע מה היה הקש ששבר את גב הגמל, אבל אני זוכר כמה דברים בשכם, שאתה עומד עם החוסר אונים שלך – קח סיפור על אדם זקן יצא להתפלל, ורצה  לעשות את צרכיו, ואז כל דבר שזז ירו בו. אז הרגו את הזקן שיצא להתפלל, כי היה משהו שזז שמה. ירו בו ‘כדי ‘לשמור על החיילים’. זה היה כאילו ההוראות, שאסור שחייל ייפגע.

מישהו מדווח לי מתוך בית; ‘אני מסתכל מהחלון ורואה גופה שכבר כמה ימים מונחת בשדה לא רחוק מהבית שלו והכלבים נוגסים בה’.

ומישהו בתוך המחנה, הבן שלו נפגע ואמבולנס לא יכול היה לבוא לעזור לו והוא מת אצלם בבית. והוא רצה לקבור אותו בבית אצלו, ואני ניסיתי לשכנע אותו: ‘אל תעשה למשפחה שלך ולילדים שלך את הדבר הזה, כי אתה כורה קבר בתוך החצר וזה צער לכל החיים’. והתחלתי להדריך אותו: ‘תעטוף אותו בבד ובניילון ותעשה שוחה קטנה, לא עמוקה מדי, ותכסה אותו בקצת עפר, ככה עד שיעבור זעם, ותוכל להוציא את החבילה כמו שהיא ולהעביר אותה לקבורה’.

וזה, שמקרר המתים בבית החולים בשכם היה מלא והיה צריך לגייס משאית להובלת בשר, שהיה לה מנוע קירור, והיה צריך לשים את המתים בתוך מכונית הובלת הבשר הזאת…

אחר-כך, אירועים אחרים, והעובד שלנו בעזה בזמן מבצע עופרת יצוקה – במסגרת מכבסת המילים הישראלית, קראו לזה הקש בגג  (אזהרה לפני הפצצה של בית). ואז העובד שלנו מתקשר, בדחילו וברחימו, בצרחות ובזעקות שבר, ש’אנחנו פה 75 אנשים, תושבי מגדל דירות, אנחנו מתחבאים מתחת למדרגות ופגעו בגג, אוי ואבוי אם יפגעו בנו עכשיו והבית יתמוטט ו- 75 אנשים יכולים להיהרג כאן ואני בתוכם’.

ואז כשהייתי צריך לשמוע את הדברים האלה ולבוא לדווח לצוות שיש אירוע כזה וכזה ומה עושים איתו, אז פשוט קרסתי בבכי קורע ולא יכולתי יותר… באל-ערבי אומרים: “טפח” (طفح נגדשה הסאה). כמו שלוקחים את הכלי הזה, ואתה שופך אליו מים ומתחיל להישפך החוצה..

באר:  התמלא הכלי עד הסוף…

אבו רקיה:  ואפילו כבר התחיל להישפך… עד שלבסוף הפסקתי לתפקד. ויש לזה גם סימפטומים פיזיים…

באר:  איבדת את כל שערות הגוף ביום אחד…

אבו-רקיה:  אני הגעתי לטיפול וחשבתי שיש לי התקף לב, ואחרי שבדקו בבית החולים, מצאו שזה התקף חרדה. וכל העת ההיא הייתי פגוע חרדה, שעובד בעיסוק הזה וכל אירוע כבד, שנפשי לא יכלה לעמוד בו, הפיל אותי.

לשמוע זה לא כמו לראות

לאחר שקרס במהלך עבודתו כתחקירן בצלם עזב נג’יב אבו-רקיה את עבודתו בארגון ועבר תהליך שיקום. לאחרונה, קיבל הזמנה לבקר בבוסניה. מן הביקור הזה חזר נסער ומודאג. מזמיניו היו פליטים בוסניים, מוסלמים, שמצאו מקלט  בישראל בתקופת המלחמה ביוגוסלביה בראשית שנות ה-90 ושעליהם היה אחראי מטעם ממשלת ישראל.

באר: אתה התמנית לנהל את הקשר איתם, על ידי מי?

אבו-רקיה:  על ידי השר, דאז, יוסי שריד, אללה ירחמו… הם הגיעו לכאן לארץ זרה, מבוהלים, פליטי מלחמה, חסרי כל, חסרי ישע…

באר:  היום אתה רואה מצב שממשלת ישראל תהיה מוכנה לקבל פליטים?

אבו-רקיה:  מוסלמים???

באר:  לאחרונה קיבלת הזמנה לבקר בבוסניה?

אבו-רקיה:  היינו בקשר טוב, וכל הזמן אמרתי להם: ‘אינשאללה יבוא יום ואתם תחזרו למולדת שלכם ואני אבוא לבקר אתכם בבתים שלכם’.

וזה קורה בחודש יולי 2018 – נג’יב נוסע לבוסניה לבקר את הפליטים שלו, ששבו למולדתם.

אבו-רקיה:  שמע, הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם – אני למדתי על השמד בבוסניה. נגעתי בו באופן מוחשי בבוסניה… אנחנו זוכרים את הטבח של סרברניצה, ככה באופן כללי…

באר:  סרברניצה… מי שזוכר..

אבו-רקיה:  שמעתי סיפורים, אבל לא יותר מזה. בערבית אומר הפתגם” ‘אל-חכי מוש מיתל א-שוף’ – לשמוע זה לא כמו לראות.

זה מזעזע כי מדובר בבני אדם ובמאה העשרים, ולראות את המחזות האלה, לראות את החפצים של הניצולים, להיות באותו מקום שזה קרה, לדרוך על האדמה, לראות את היער הזה של קברים, רק של בנים. כי הם הפרידו את הגברים – אמרו: כל מי שמעל גיל 13 לצד אחד, וכל הנשים והילדים עד גיל 12 לצד שני. וכל הקורבנות של הטבח היו ילדים מגיל 13 עד בכלל.

הציניות הגיעה לממדים כאלה, שאתה רואה את מלאדיץ’, איש הצבא הבכיר של הסרבים, שניצח על המלאכה של השמד, מרגיע את הנשים והילדים, אחרי שהפריד את הגברים, מספר להם: ‘חבר’ה, אין לכם מה לדאוג. יהיה בסדר.’ ומוציא שוקולדים וסוכריות ומחלק לילדים. ואחרי שהוא מסיים ונעלם, ועדשות המצלמות של הטלוויזיה מסתלקות משם, הוא מתפנה ללכת לטבוח בהורים של הילדים הללו, שחילק להם סוכריות לפני כמה רגעים…

באר:  כמה הושמדו בסרברניצה?

אבו-רקיה:   8,372 בני אדם. אני כחוקר בבצלם לא יכולתי אלא להפעיל את המקצועיות שלי ולבדוק.

אתה רואה שם משפחות, משפחת איסמאילוביץ’, ספרתי שם לפחות 120 בני משפחה אחת. איסמאילוביץ’. אתה רואה שפתחו את קבר האחים ואתה רואה את השלדים באדמה, אתה רואה את הבגדים שלהם, החפצים שלהם, מי שהיו לו מפתחות של הבית, מי שהיה לו ספר קוראן קטן, מישהו שהיה לו תכשיט זהב כלשהו, ונקבר יחד איתו.

אתה רואה את התמונות – כשהייתי ב’לוחמי הגיטאות’ וראיתי חפצים של יהודים, שנלקחו להשמדה, ולא יכולתי אלא לעשות את ההשוואה וההקבלה של המעשה. נכון, לא דין ה- 8,372 כדין השישה מיליון, אבל המעשה הוא אותו מעשה. אני חזרתי שרוט משם. להיחשף לדבר כזה, שכל העולם ראה וידע… כל אחד יכול היה להגיע ולעצור את זה…

באר:  סוף המאה העשרים…

אבו-רקיה:  בהחלט. ויש צילומים ששלחו הלווינים והיתה שם יחידה של האו”ם שישבה ודיווחה, והיו טלוויזיות של כל העולם וצילמו…

באר:  תגיד, העובדה שמדובר במוסלמים. במיעוט מוסלמי…

אבו-רקיה:  ברוב מוסלמי…

באר:  כן, הבוסנים המוסלמים היו הרוב בבוסניה…

אבו-רקיה: המיעוט טבח ברוב…

באר:  העובדה שמדובר בקורבנות מוסלמים מילא איזשהו תפקיד בתחושות שלך?

אבו-רקיה:  נכון, יכולתי להתערב גם אם הם לא היו מוסלמים, אבל שמע, אלו אנשים שיש ביני לבינם משהו משותף…

באר:  אז בוא תשתף אותנו בסנטימנט העמוק שהופעל במגע שלך מול המחזות הללו.

אבו-רקיה:  כשהבנתי את מרכיבי הסכסוך ולמדתי למה המלחמה פרצה שם, ומי זה רוב ומי זה מיעוט, התחלתי לעשות השוואות עם הסכסוך שלנו. העסיקה אותי מאד, גם עכשיו, השאלה, האם כל סכסוך יכול לגלוש ולהגיע למחוז הזה, של טבח נשים וילדים וקבר אחים ולהשמיד השמדה טוטאלית את האויב, על נשיו וטפיו ועל תינוקותיו וכל מי שרק אפשר? והאם הסכסוך שלנו פה גם הוא יכול להגיע אלינו או לא? לפעמים אני אומר, כן, זה יכול לקרות. לפעמים, אני אומר, אוי ואבוי, לא! אסור לי לחשוב את זה. כי אם אני אומר שזה יכול לקרות אז אני כאילו נותן לזה לגיטימציה לקרות. זו מין הרשאה…

באראתה נותן חלל פנוי לאירוע כזה שיתרחש?

אבו-רקיה:  כן, כאילו אתה מראש שם אותו כאחת האופציות, ואחד התסריטים האפשריים.

באר:  כל מה שיכול לקרות יקרה בסוף?

אבו-רקיה:  כן. יש לי נטייה לחשוב שאם הרשע שולט, למה שלא נגיע לשם…

הסרבים טוענים שהם אדוני הארץ והמוסלמים-הבוסניים הם בעצם לא חלק אינטגרלי ויליד של המקום, אלא משהו שהעות’מאנים זרעו שם, עם האסלאם – מה הם עושים פה?

ו’אלה באו אלינו מאירופה’ ואתם אומרים – ‘אתם באתם ממדינות ערב’… אתה שאלת אותי קודם על ההגירה של הערבים שבאו, אני לא יודע מאיפה, זה דומה. אלה טוענים ‘כולה שלי’ ואלה טוענים ‘כולה שלי’.

באר:  אבל לפי מה שאתה מתאר אירועים כאלה זה לא רק תוצאה של רשע אלא גם תהליך עמוק של דה-לגיטימציה של הצד השני ושל זכות הקיום שלו, ואינטרסים גיאוגרפיים, שליטה, לאומיות חזקה…

אבו-רקיה:  אני טוען שלפחות בחלק שלהם יש מספיק אדמה בשביל כולם. בחלקת האלוהים הקטנה שלנו: פלסטין – ישראל, צפוף לנו ולכם. חבל שהשטח פה הוא לא פי ארבע בכדי …

באר:  בכדי שאפשר יהיה לריב עליו בהרחבת הדעת?

אבו-רקיה:  כן…

באר:  באחת השיחות שלנו אמרת שאם היהודים היו חכמים הם היו צוברים זכויות בקפסולת הזמן, כמו שכינית את זה…

אבו-רקיה:  כן. אני אומר, כשהיהודים למעלה, ועכשיו הם למעלה, והם השלטון והם חזקים, והם יכולים להרשות לעצמם לנהוג כלפי קורבנם כאביר מנצח ולצבור… זה כמו תכנית חסכון; ‘הנה אני נהגתי בכם באדיבות ובהגינות ובאבירות, כשאני הייתי הצד המנצח, שמא מי יודע…’ קודם כל, זה מתבקש בפני עצמו, כי ככה זה צריך להיות בין בני אדם. וזה הדבר הנכון. בסדר, ישראל חזקה היום, ויש לה פצצה גרעינית ויש לה חיל אוויר, ויש לה היכולת הצבאית הגדולה ביותר בעולם ביחס לגודלה, אבל אימפריות יותר חזקות מישראל היו וקמו ונעלמו מההיסטוריה. הערבים לא יכולים להיות חלשים כל החיים, והיהודים לא יכולים להיות חזקים כל החיים. זה יכול לקרות בעוד 50 שנה, 100 שנה, 1,000 שנה, לא יודע. אני חושב שיהודים צריכים לחשוב גם על מחר.

באר:  ואז מה?

אבו-רקיה:  לרשום בספרי ההיסטוריה מספיק מעשים טובים – כדי למנוע מהערבים שנאה טוטאלית ודמוניזציה מוחלטת של כל מה שנקרא ‘יהודי’ ו’ישראלי’ ו’ציוני’, ושהמצווה היחידה שיש זה להשמיד את כל הדבר הזה מיסודו, ואין לרחם עליו כי במעשיו אין לו קרדיט על שום דבר שמישהו יכול לקום ולומר: ‘רבותי, חוסו על מישהו!’

באר:  אז מה העצה הידידותית שיש לך ליהודים חוץ מלא להיות חלשים?

אבו-רקיה:  אני אומר להם לא להיות חלשים, כי מול מצבורי השנאה שהם זרעו במרחב המזרח תיכוני, אז אם הם יהיו חלשים בודאי שהערבים יהיו מאד שמחים מאד לסגור איתם חשבון. הם חייבים, כי לא על החרב לבדו יחיה האדם, כי החרב הזאת לא יכולה להחזיק מעמד כל הזמן. לא יכול להיות. זה אנטי לוגיקה. הם צריכים לנצל את העוצמה שיש להם היום כדי להבטיח את עתידם מחר –  לנטרל את הסיבה של האויב שלהם לחפש אותם ולאגור כוח ועוצמה, וללמוד איך לנצח אותם. ואיך עושים את זה? פשוט, הולכים לדבר הבנאלי – לעשות שלום עם הפלסטינים ולחלוק את מה שיש בין הירדן והים באופן הוגן.

באר:  כשאתה אומר ‘מידת השנאה’ כלפי מה שהיה קוראים פעם ‘הישות הציונית’, היא יותר גדולה מאשר בעבר?

אבו-רקיה: בטח. בוודאי. תראה את הדור של ההורים שלכם, זה היה נתח נכבד מהחברה הישראלית. היום אין את זה. זאת היסטוריה. זה חומר ארכיוני. איפה יש לך היום בני אדם כאלה? כי החינוך הישראלי –  לא רק בית הספר, זה העיתון, זה התקשורת, זו הטלוויזיה, זה הרדיו, זה הספיץ’ של מקבלי ההחלטות, של ראש המדינה, של השרים וחברי כנסת, של מעצבי דעת הקהל והפרשנים, של רוני דניאל… כל זה ביחד זה חינוך. דעת הקהל הישראלית התעצבה בצורה מעוותת. ככה הקרקע התרבותית, החינוכית של ישראל איבדה את היכולת לגדל פה בני אדם הומאניים, הגונים, ישרי דרך, שגם רוצים לחיות.

באר: אז בתור מי שיושב בתוך עמך אתה מרגיש שבקרב הערבים הישראליים יש היום יותר משטמה כלפי היהדות והציונות?

אבו-רקיה:  כן. קח למשל, את חוק הלאום הזה, נאמר אצלנו:  ‘זו ארצנו ואתה שולט בה ולא ארצך ואנו חיים בה.’

למה הערבים לא יוצאים בהמוניהם למחות על חוק הלאום? כי הם אומרים: שמע, החיים שלנו ביום יום זה חוק הלאום. אז מה נשתנה? לקחו את התעודה הזאת שהסתובבה כל הזמן כפיסת נייר ושמו עליה מסגרת? זה כל השינוי.

באר:  בסה”כ יש די אדישות בקרב האוכלוסיה הערבית המוסלמית. אני לא מדבר על הדרוזים והצ’רקסים…

אבו-רקיה: ייאוש. לא אדישות. אומרים: מול החיה הזאת בואו נחכה, שאללה ישורנו ואלוהים ייתן לנו פתרון. כי כבר אמרנו את הכל, דיברנו, יצאנו להפגנות, נהרגנו – גם באוקטובר 2000 אצל ברק, וביום האדמה – פשוט יש לנו עסק עם חבורה אטומה, שלא תתרגש ולא תשנה את דעתה בגלל יום שביתה של המגזר הערבי, או הפגנה בסח’נין, או באום אל-פחם, גם לא בכיכר רבין.

באר:  בתרחיש כזה, כשהערבים ישיגו את הכוח. מה אתה חושב שיקרה? באיזה אופן יכול להתבטא הכעס על העוולות שנעשו על ידי היהודים והציונות, או מה שנתפס כעוולות. אתה יכול לראות סיטואציה כמו בבוסניה? יש פוטנציאל לריווינש, לנקמה היסטורית כזאת?

אבו-רקיה:  כן. הרשע והרוע וחוסר התבונה אצל בני האדם קיימים כל הזמן. היום, מה זה פעולות התגמול של ישראל? זו לא נקמה? כשהייתי בבצלם היה המעשה של הלינץ’ ברמאללה, ובצה”ל החליטו שעושים נקמה. ואז הגיעה יחידה (צה”לית) לאיזה כפר ליד רמאללה, ושמה חנו אנשי הרשות הפלסטינית והם טבחו באיזה 10-13 שוטרים פלסטיניים כנקמה. לא היתה שום סיבה… זה נמצא בשני הצדדים, ולכן לא ארחוץ בניקיון כפיים ואגיד: רק אתם!  גם אתם וגם אנחנו מסוגלים ללכת עם רשע…

באר:  אתה שומע אנשים שמעלים זאת על דל שפתותם? ש’בבוא היום, אם הכוח יהיה בידנו תהיה נקמה, נעשה ככה וככה?’

אבו-רקיה:  לא. הייתי אומר שערביי ישראל לא מספיק מלאים כדי להיות שותפים לנקמה. אצל ערביי ישראל לא הייתי מכניס מבחינת ההשפלה, עוצמת ההשפלה, כמות ההשפלה ועומק ההשפלה, ערביי ישראל לא היו מגיעים לפעולות, חלילה, מהסוג הזה. אבל בעזה ובגדה, יש פוטנציאל יותר גדול.

באר:  תגיד, מול שני התהליכים בקרב ערביי ישראל, תהליך הישראליזציה, והתהליך המנוגד, הפלסטיניזציה – מה הכיוון היותר דומיננטי היום?

אבו-רקיה:  יש שני תהליכים והערבים הישראליים מחזיקים בחיים את שני הערוצים. קח לדוגמא אפילו את הילדים שלי. לפעמים, כשישראל עושה איזו פעולת נקמה בשטחים – היה המבצע של חטיפת שלושת הילדים בחברון שאחריו היה המבצע בעזה – אז אחד הילדים שלי אומר; למה הערבים עושים את מה שעשו? אני אומר להם; ‘למה, למה’ – חבר’ה, יש פה סכסוך, יש פה אנשים שנהרגו הבנים שלהם והאחים שלהם ויש אנשים שנאבקים נגד כיבוש, שהאדמות שלהם נלקחו והכבוד שלהם נרמס, ואז הם מחפשים בכל דרך להכאיב לאויב.   אז מה אומרים הילדים; ‘מגיע להם! למה הפלסטינים עשו ככה וככה…’  כלומר, מתחילים לדבר כמו ישראלים…

אתה רואה את מדינות ערב מסביבך, אם היתה קמה מדינה פלסטינית עכשיו, במה היא היתה שונה מכל מדינות ערב? היא היתה כמו ירדן, וכמו מצרים, וכמו סוריה, וכמו מרוקו… הייתי במרוקו פעם וישבתי לשתות כוס קפה. ובא מישהו עם ארגז וכלים ורוצה לצחצח לי את הנעליים. אני שואל אותו; מה אתה עושה? אומר לי: אדוני… אני אומר לו: אני לא אדון שלך, ואתה לא תצחצח לי את הנעליים. מה, אין לך מה לעשות? אומר לי; שמע, אני סטודנט ולמדתי ולמדתי ואין מה לעשות ואני רוצה להתפרנס. אמרתי לו; קח תתפרנס, אבל אל תצחצח לי את הנעליים.

כמה כאלה יש היום במצרים? שמע, יש רעב במצרים היום…

באר:  לא רק במצרים…

אבו-רקיה:  בדיוק. אז בסעודיה אתה רוצה להיות? זה לא תענוג להיות במדינות ערב האלה. אז אין ספק, שמבחינה כלכלית וגם מבחינת חופש התמרון והדמוקרטיה בישראל זה שונה ממדינות ערב האחרות. לכן יש מישהו שמבין את זה ומעריך את זה ואומר; חבר’ה, בסדר, אז יש לי את החשבון עם היהודים אבל הצד השני של המטבע זה זה.

ויש שיגידו; אני לא רוצה לא מדובשו ולא מעוקצו והם (ישראל) אחראים על כל המצב שקורה במדינות ערב, ואם לא היה הסכסוך איתם מדינות ערב אולי לא היו נראות כפי שהן נראות, ואנחנו לא היינו נראים כמו שאנחנו נראים, והידיים הציוניות בוחשות יחד עם האימפריאליזם האמריקאי והאנגלו-סכסוני במדינות ערב…

ז.א, שלא שהם בילט-אין נבלות ולא-יוצלחים במדינות ערב, אלא שיש מי שדואג שהלא-יוצלחים יהיו שם. וכשהיו שם אנשים שיכלו להצליח דפקו להם את הצורה.

באר:  בתור אחד שהולך בין העולמות, מה הדבר שהיהודים הכי לא מבינים, או הכי טועים, בהבנה שלהם את הערבים, ומה הדבר, הטעות, או חוסר ההבנה הכי גדול אצל הערבים את הצד היהודי?

אבו-רקיה: הערבים לא מבינים, שהיהודים, אחרי שיצאו מהשואה, צריכים איזשהו בית.  שהיהודים זקוקים לאיזושהי פינה משלהם ושגם הם התגבשו לעם שרוצה לשלוט בגורלו ובעצמו. לערבים בכלל לא נופל להם האסימון. מול המחשבה שיש להם ישות אימפריאליסטית–קפיטליסטית, שבאה למחוז הזה שהוא עשיר בנפט וישראל היא פה בסיס לאימפריאליזם העולמי כדי לשלוט באוצרות הנפט ובמשאבים האחרים שיש פה.

לגבי היהודים – השתן עלה להם לראש. הכוח העביר אותם על דעתם. ושכרון הניצחון והכוח יביא את סופם. הדבר הכי מסוכן ליהודים זה לא צבאות ערב החמושים, שיבואו על סוסים לבנים וחרבות חדים וימגרו אתכם כיהודים אלא שכרון הכוח, האופוריה וזילות הזולת. זה הפגע הכי גדול של היהודים.

באר:  אתה דיברת על בוסניה והמשפחות המעורבות. יצא ככה, שגם אתה משפחה מעורבת, כי אחד מבניך התחתן עם יהודיה.

אבו-רקיה:  לא אהבתי את הרעיון מלכתחילה, כשהם דיברו איתי על זה יעצתי להם לא לעשות את זה. אמרו לי: אנחנו אוהבים. אמרתי להם: תמיד אפשר למצוא אהבה נוספת. ואמרתי: ‘האקלים סביבכם הוא כ”כ בלתי אפשרי, להקים משפחה מהסוג הזה, אז לך יגידו: הערבי שלך, ולך יגידו: היהודיה שלך ואני לא יודע מה יגידו לילדים. ואיפה הם ילמדו ומה הם ילמדו ואם ילמדו ככל הערבים או ילמדו כיהודים. שישרתו בצבא וילכו לשאת נשק וכו’. לכן זה כ”כ מסובך, שהייתי מציע לכם: אל תעשו את זה.’

אז לא שמעו בקולי. והתברר שהבדלי התרבויות הם כל כך עמוקים שהם לא יכלו להמשיך ביחד.

באר:  האשה היא מקיבוץ…

אבו-רקיה:  היא בת קיבוץ.

באר:  ונולדו להם שני ילדים?

אבו-רקיה:  כן.

באר: אז יש לך שני נכדים…

אבו-רקיה:  שהם, לכאורה, יהודים לפי ההלכה.

באר:  לפי איזו הלכה?

אבו-רקיה:  שלכם. הם מוסלמים לפי ההלכה שלנו.

באר:  אז זה מסתדר עם שני הצדדים…

אבו-רקיה:  כן. וזה למה שזה מסובך ולמה לא היו צריכים לעשות את זה… אתה רואה כמה מורכב מצבנו, שאפילו ברמה של שניים לא יכלו להסתדר…

באר:  איך אתה מתייחס לעובדה, שבעצם, שני ילדיך עזבו את הארץ, וחיים בחו”ל?

אבו-רקיה:  בהתחלה כעסתי והרגשתי שהילדים שלי נוטשים אותי, את התא המשפחתי, שאנחנו כ”כ מקדשים. הנחת שאבא צריך לראות מהילדים ומהנכדים סביבו – ‘אתם פוגעים בקודש הקודשים הזה.’ אבל, היום, אחרי עבור זעם, היום, אחרי כמה שנים שהם לא פה, אני  אומר לעצמי: נג’יב, אילו היית בגילם, נוכח האווירה הרעילה והדחוסה שיש בישראל היום, לא היית עושה אותו הדבר? אז מה אתה בא בטענות לילדים שלך?

באר:  אם היית היום בן 18 היית עוזב?

אבו-רקיה:  אם היתה לי האינפורמציה של בן 70 הייתי עוזב מיידית.

באר:  אז אולי הם יותר חכמים ממך ורואים את הנולד ומבינים מה עומד מולם?

אבו-רקיה:  יכול להיות שהם ראו מה שאני לא ראיתי, ואני הייתי אופטימי וחשבתי שבכ”ז יש פה מה לעשות ויש פה למען מה לחיות…

באר:  היית ממליץ להם לחזור או להישאר היכן שהם נמצאים?

אבו-רקיה:  בוא נגיד, לא הייתי מתחנן בפניהם לחזור, כמו פעם. התקררתי. התקררתי מצד אחד, והתמלאתי בגועל נפש. למה מגיע להם העונש הזה? מה אני יכול לתת להם בתמורה? מה יש לי לספק להם פה?

להאזנה לפרק דרך האתר:

 

[פרות קדושות] פרק 14. חד גדיא – אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה

ד”ר פייסל עמרו, בחזית התמונה (בצד, אני המראיין)

בסיפור הזה יש כל המרכיבים של דרמת אקשן טלוויזיונית: יש בו מפגשי קצוות בלתי אפשריים, דרמות וקונפליקטים אנושיים, מוות והצלה, שנאה ונקמה. מעורבים בו גורל עיוור וכוחות כבירים שמשפיעים ומכוונים את הגיבורים הראשיים – גיבורים באל כורחם. נשמע כאן את הסיפור הלא ייאמן, על רופא ערבי שלא ישכח איך רופא יהודי הציל את חייו, על אסיר עולם מספר 397 ועל התגלגלותה של אבן קדושה דרך מעגל של זעם ונקמה, דם ומוות וגילוי מפתיע בסופו. הסיפור הזה יכול להיות גם משל על חיינו בארץ הזאת בימים האלה ואולי הוא יכול גם לרמז על מה שצופן לנו העתיד.

הגיבורים הראשיים הם שני רוצחים; יהודי וערבי, 50 הרוגים מוסלמים, 3 נרצחים יהודים, שוטרים ומתפללים, רופאים, רוצחים ומצילים, ואבן קדושה אחת. חד גדיא. סיפור אמיתי לפסח. האזינו, שפטו ושפטו!

לקריאת הרשימה “אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה” באתר העוקץ ר’ למטה בקישורים.

להאזנה לפרק בזרימה, או להורדת קובץ הקול ולהאזנה (מומלץ):

 

מוסיקה:

מקהלת נשים יהודית ערבית, ראנה – חד גדיא,

    (Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love (free music archive

להאזנה דרך האתר:

 

לקריאת הפרק:

אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה

 מאת: יזהר באר 

בחג פורים 1994 טבח ד”ר ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה – טרגדיה שיצרה שרשרת אירועים אשר עיצבו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשרים השנים האחרונות יותר מכל מעשה אחר. אך אפשר להתחיל את הסיפור מוקדם יותר: באבן אחת על הר הבית, ברופא ערבי שלא ישכח איך הרופא היהודי הציל את חייו ובאסיר עולם מספר 397

הטבח במערת המכפלה בחג הפורים, לפני 20 שנה, היה רגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני והוביל לגל של פיגועי התאבדות רצחניים בתוך ישראל, שהכשיר בסופו של דבר את צמיחתו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. עד לטבח, התנהל דיון פנימי בין חכמי ההלכה המוסלמים בנוגע לפיגועי התאבדות נגד אזרחים בתוך גבולות הקו הירוק, והם נמנעו מלשלוח מחבלים מתאבדים אל שטחי ישראל. היחס באסלאם להתאבדות על רקע אינדיבידואלי נתון להחלטתם של פוסקי ההלכה, המסתמכים על הקוראן. מצד אחד הוא שולל את המעשה, “ואל תשליכו עצמכם לאבדון”, לעומת הגישה החיובית כלפי מעשה השאהיד (המרטיר) הנופל במערכה נגד אויבי האסלאם.

ואכן כפי שניתן לראות לאורך ההיסטוריה, תופעת המחבל המתאבד המוסלמי לא נולדה במאה ה-20. מיתוסים רבים, לא כולם מדויקים, נקשרו בחשאשינים, ראשוני המתאבדים המוסלמים של המאה ה-12, ופלגים באסלאם המודרני אימצו את פיגועי ההתאבדות כשיטה אפקטיבית להילחם באויב עוד לפני הטבח במערת המכפלה (די אם נזכיר את פיגועי ההתאבדות הקשים של חיזבאללה בלבנון נגד האמריקאים, הצרפתים ונגד צה”ל, שהביאו למעשה לגירושם מעל אדמת לבנון). אלא ששימוש בפיגועי התאבדות המכוונים כלפי אזרחים היה נתון לוויכוח בין הפלסטינים, וחמאס, משיקולים שונים, לא שיגר פצצות אנושיות לתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל עד לטבח במערת המכפלה, שבו מבחינתם נחצו כל הכללים מעצם מעשה הטבח באזרחים, בשעת תפילתם ובעיקר במקום קדוש לאסלאם.

האינתיפאדה הראשונה התחילה בשביתות, בחרם מיסים, בהפצת כרוזים וביידוי אבנים, עד שעלתה למדרגה של פיגועי סכינאים לאחר הטבח בהר הבית ב-08.10.90, שבו נהרגו 24 פלסטינים. מיום שנחתם הסכם אוסלו ב-13.09.93 ועד הטבח שביצע גולדשטיין ב-25.02.94, נהרגו 22 ישראלים, מהם 10 בתוך הקו הירוק. זהו מספר דומה להרוגים הישראלים ברוב שנות האינתיפאדה הראשונה. אך בתקופה זו עדיין נמנע חמאס מלהשתמש בפרקטיקת המחבלים המתפוצצים בתוך ישראל. הטבח בחברון שינה את הכללים, כאשר האידיאולוג של תנועת חמאס והאחים המוסלמים ומהפוסקים הנחשבים בעולם האסלאמי, יוסוף קרדאווי, פרסם פתווה שהעניקה צידוק הלכתי לפיגועי התאבדות נגד אזרחים ישראלים והיה הראשון לפרסם פסק הלכה המתיר גם לנשים פלסטיניות לבצע פיגועי התאבדות.

סמוך לאחר הטבח פרסם חמאס כרוז בחתימת הזרוע הצבאית של הארגון, שבו איים לבצע חמש פעולות גדולות כנקמה על הטבח במערת המכפלה. יום הזיכרון הראשון לנפטר חל, לפי דת האסלאם, 40 יום לאחר הפטירה. ואכן, הפיגוע הראשון על ידי מחבל מתאבד בתוך הקו הירוק אירע בעפולה ב-06.04.94, בדיוק 40 יום לאחר הטבח שביצע גולדשטיין במערת המכפלה (8 הרוגים). פיגוע הנקמה השני אירע שבוע אחר כך, באוטובוס בחדרה. שני הפיגועים האלה אירעו כאשר צה”ל עדיין נמצא בכל הערים הפלסטיניות וכאשר ערפאת ואנשיו עדיין לא הגיעו לשטחים במסגרת הסכם אוסלו. לאחר מכן הגיעו הפיגועים בקו 5 בת”א, בבית ליד, בר”ג ובירושלים.

קברו של ברוך גולדשטיין. קשר הדוק בין הפרובוקציה הרצחנית של איש הימין הקיצוני מחברון לבין ההסלמה הדרמטית באלימות מצד חמאס. צילום: cc by- Yoni Lerner

יצחק רבין נרצח ב-04.11.95 לאחר ש-78 ישראלים נרצחו בגל פיגועי ההתאבדות שהתחיל לאחר הטבח במערת המכפלה. יגאל עמיר העיד בחקירתו במשטרה כי הושפע רבות מהספר “ברוך הגבר” ומאישיותו של האיש שביצע את הטבח. הוא גם העיד כי לא היה מבצע את המעשה ללא הרוח הגבית שקיבל מדעת הקהל ומרבנים. גולדשטיין, כפי שטענה אלמנתו מרים בראיון שהעניקה ל”ידיעות אחרונות” (03.03.94), פעל במודע כדי להכשיל את הסכם אוסלו: “ברוך לא פסיכופט. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תכנן לעשות את זה כדי להפסיק את שיחות השלום”.

הטענה שתהליך אוסלו הביא את הפיגועים משבשת במכוון את הרצף ההיסטורי של האירועים. במקרה הטוב היא מטעה, ובמקרה הרע היא שקרית. פיגועי ההתאבדות ההמוניים שהתחילו לאחר הטבח במערת המכפלה התגברו אחרי חיסול “המהנדס”, יחיא עייאש, והתעצמו עם עליית שרון לשלטון, אחרי שתהליך השלום נעצר. במהלך שתי שנות כהונתו של ברק כראש ממשלה 1999-2000, בשיאו של המו”מ המדיני, לא נהרג אף אזרח ישראלי בפיגוע התאבדות. בשנה הראשונה לאחר החלפתו בידי שרון נהרגו 86 ישראלים בפיגועי התאבדות ובשנה אחריה נהרגו 225.

מי שבוחן את הנתונים לא יוכל שלא לראות את הקשר ההדוק בין הפרובוקציה הרצחנית של הרופא איש הימין הקיצוני מחברון לבין ההסלמה הדרמטית באלימות מצד חמאס לאחר הטבח במערת המכפלה. יותר נכון יהיה להגיד כי לא הסכמי אוסלו הביאו את האוטובוסים המתפוצצים, כפי שטוען הימין, אלא כוח הוטו של הקנאים, שאותו הפעיל הרוצח גולדשטיין. הוא חי בתוך עמו וניזון מרוחות הרדיקליזם היהודי המשיחי שחיבורם השטני אל הרדיקליזם האסלאמי במחול חרבות הביאו לתחילת הקץ של תהליך השלום.

האבן השחורה

הסיפור של טבח מערת המכפלה החל מוקדם יותר. אמנם, לסיפור הזה אין באמת סוף והתחלה, אבל אפשר לבחור להתחיל לספרו ביום אחד של אוקטובר 1990, יום שהתחיל רגיל בהחלט אבל התדרדר בהמשך למעגל של מוות ונקמה שערבב את המחנות הניצים בסכסוך המיתולוגי על הארץ הזו במין ערבוביה משונה. בשלהי שנה זו נבחר מיכאל גורבצ’וב לנשיא ברה”מ והחל בתהליכי פירוקה של המעצמה הסובייטית. ואצלנו, יצחק שמיר הרכיב ממשלה חדשה, אחרי שהצליח לפרק את “התרגיל המסריח” של פרס. האינתיפאדה הראשונה, שנכנסה אז לשנתה השלישית, היתה עדיין מין התקוממות עממית לא מזוינת, שהתבטאה בעיקר בהשלכת אבנים, פרסום כרוזים, הכרזת שביתות וחרם מיסים. אבל הכל עמד להשתנות לקראת חג הסוכות, כאשר קבוצה קטנה של “שוחרי מקדש”, בהנהגתו של גרשון סלומון, הודיעה על כוונתה לגרור אבן אחת אל הר-הבית שתהיה אבן פינה לבית המקדש השלישי.

הסיפור הטרגי הזה מתחיל, אם כן, באותה אבן מיתולוגית, מין חלקיק אלוהי, שנועד להראות מי באמת שולט בארץ הזאת, אבן שהתגלגלה לפתחו של המקום הנפיץ בעולם ופתחה באותו יום מעגל נקמה שהשפיע על חייהם של אנשים לא מעטים ושינה, במידה רבה, את פניו של הסכסוך.

אבן הפינה לבית המקדש השלישי. מין חלקיק אלוהי, שנועד להראות מי באמת שולט בארץ הזאת

כמו בכל שנה לקראת הטקס הקבוע של הסעת האבן, גם לקראת חול המועד סוכות ב-90′ לא התירה המשטרה לחבר’ה של סלומון להיכנס לעיר העתיקה והפנתה אותם אל מעין השילוח, בסילואן, השכונה הפלסטינית שתהפוך כמה שנים אחר כך ל”עיר דוד”. אבל חששות המוסלמים מהתוכניות של סלומון לא נרגעו ובבוקר ה-8 באוקטובר התאספו מעל 3,000 מוסלמים בהר-הבית. המואזין של אל-אקצא השמיע דברים על הצורך להגן על ערביותה של ירושלים ועל המסגדים. כמה עשרות שוטרים נפרסו על ההר, אך שום דבר יוצא דופן לא התרחש. העניינים היו בשליטה ומפקדי המשטרה רחמים קומפורט ואריה ביבי אפילו לא טרחו להגיע לשטח – דבר שיעלה להם בהמשך במשרותיהם.

אלא שבסביבות השעה 10:30 קרה משהו, מין צירוף מקרים, ששינה את הכל. ברגע של היסח דעת נשמט מידיו של אחד השוטרים רימון גז, שהתגלגל לעבר קבוצת נשים שעמדה בצד המוסלמי והביא להתלקחות. הפלסטינים השליכו אבנים ומכל הבא ליד לעבר השוטרים ולעבר רחבת הר-הבית ואל כביש העופל ממזרח. ניסיונותיו של סגן המופתי, ג’מאל א-ריפאעי, להרגיע את הרוחות לא צלחו והמפגינים המוסלמים תקפו את השוטרים וגירשו אותם מההר דרך שער המוגרבים. אחר כך הסתערו על תחנת המשטרה במתחם המחכמה, שאוישה בשוטר אחד, היומנאי. הם היכו אותו והעלו את התחנה באש. תחת הרושם של הנסיגה המבישה ולנוכח החשש לחייו של היומנאי התארגנו כוחות משטרה גדולים שפרצו להר בזעם רב ותוך שימוש בירי חי. תוצאות ההתנגשויות באותו יום היו 24:0. 24 הרוגים בצד הפלסטיני בנוסף לכ-200 פצועים. בצד הישראלי נפצעו 20 שוטרים.

אבו-סרחאן

תחת השפעת האירועים התעורר עאמר אבו סרחאן, טייח בן 18 וחצי, כמה ימים אחר כך, בחמש וחצי בבוקר, בבית הוריו בשכונת עבדיה הנושקת לבית לחם והחליט לצאת למסע נקמה בירושלים היהודית. לחוקריו במשטרה סיפר: “החלטתי סופית לנקום בגלל מה שקרה בהר-הבית. כבר שבוע אני חושב על זה והבוקר ידעתי שאני בא לשפוך להם את הדם”. אבו סרחאן יצא מביתו בשעה שש כשבבגדיו מוסתרת סכין קומנדו צבאית, להב ארוך וצר, 40 סנטימטר. אוטובוס ערבי הוריד אותו בדרך חברון, לא רחוק מאתר הבנייה בתלפיות שבו עבד. מעסיקיו היהודים ידעו לספר למשטרה כי היה עובד חרוץ ורגיל לגמרי: “שום דבר בהתנהגותו לא הסגיר את המזימה שהתגבשה אצלו”, העיד מעסיקו במשטרה.

אבו סרחאן – רוצח בשם אללה

הוא צעד ברחובות הפנימיים של שכונת בקעה לעבר רחוב יאיר, שם נתקל בחיילת איריס אזולאי שיצאה מביתה בדרכה לבסיס. השכנים זוכרים צעקה מקפיאת דם של נערה, עשר דקות לפני השעה שבע, ואחריה שטף נורא של נביחות כלבים. השכנה ציפי קליינר שחזרה מהמכולת שחזרה את הצעקות של החיילת: “הצילו! הוא דוקר אותי”. לשמע הצעקות יצאו השכנים מבתיהם. מנכ”ל בית החולים משגב לדך ד”ר מיקי שטארק ואשתו, שניהם רופאים, וד”ר יצחק וינוגרד, מנהל המחלקה הכירורגית באסף הרופא, ניסו לשווא להציל את חייה של איריס אזולאי. ז’ולייט, אמה של איריס, החלה להשתולל כשראתה שבתה גוססת ותקפה את השוטרים שהגיעו לפני האמבולנסים. באותה עת אבו-סרחאן שעט במעלה רחוב ברק, שם נתקל בעמיקם קובנר, בן 13, אך הכלבים שהתנפלו עליו הצילו את חיי הנער. אבו סרחאן רץ עוד 200 מטר, לרחוב אפרים, שם פגש את קורבנו הבא, אלי אלטרץ, אומן ובעל משתלה, שהחזיק בידיו עציצים. התוקף דקר את אלטרץ לפחות 10 פעמים. השוטרים, שמצאו אותו מפרפר בתוך שלולית דם גדולה, הבינו שאין מה לעשות, מלבד לכסות אותו בסדין.

איש הימ”מ, השוטר צ’רלי שלוש, ששמע את ההתרחשויות מהרחוב הסמוך, לקח את אקדחו ורץ לעבר הדוקר. השכנים העידו במשטרה כי צעק לעברו שלוש פעמים, “עצור! אני לא רוצה להרוג אותך!”, אבל אבו סרחאן היה אחוז אמוק ולא עצר. שלוש ירה פעמיים בשוקיו של אבו סרחאן. איש הימ”מ המנוסה ניסה לתפוס בכתפיו ולהפילו ארצה, אבל אבו סרחאן שהיה בריון גבה קומה וכבד גוף הצליח לדקור את שלוש פעם אחת. שני הגברים הפצועים המשיכו להיאבק עד ששלוש התמוטט על אבו-סרחאן ומת. אשתו יעל, בחודש התשיעי להריונה, הגיעה למקום וזיהתה את גופת בעלה. “זה הוא, אני נגמרת, אני מתה”, ציטט אותה למחרת “ידיעות אחרונות”. השכנים סיפרו כי ניצלו את הזמן עד לבוא המשטרה ומעכו את פרצופו של אבו סרחאן בבעיטות.

למחרת דיווח ה”ניו יורק טיימס” מירושלים על הפלסטיני שהשתולל בשכונה היהודית השקטה באותו בוקר ודקר למוות באמצעות סכין 15 אינץ’, חיילת לא חמושה, גנן ושוטר שניסה לבלום אותו. העיתון קישר את פיגוע הדקירה להריגתם של הפלסטינים באש המשטרה שבועיים לפני כן, באירועי הר-הבית. עאמר אבו סרחאן נשפט בבית משפט צבאי בשלושה אישומים של רצח, נדון לשלושה מאסרי עולם ובית משפחתו בעבדייה נהרס.

שלוש

ב-27 בדצמבר, חודשיים אחרי פיגוע הדקירה בשכונת בקעה, דיווחו הכרוניקות העיתונאיות בקצרה על עוד אירוע של אלימות בשטחים. אלמוני פתח באש לעבר מכונית פלסטינית בצומת גוש עציון, ליד בית לחם, ופצע קשות את יושביה: רופא מחברון, ד”ר פייסל עמרו, אחותו איבתיסאם ובתה איה.

מתנחלים קיצוניים, שהזדהו בשם “הנוקמים הציוניים”, מיהרו לקחת אחריות על האירוע. הדברים גרמו לסערה ציבורית. דוברי השמאל העלו חשש מהקמתה של מחתרת יהודית חדשה, חמש שנים לאחר חשיפת המחתרת היהודית של שנות ה-80 ולאחר שמרבית נאשמיה כבר נחונו ושוחררו מהכלא. חה”כ חיים רמון טען כי “הסלחנות והגיבוי, שקיבלו חברי המחתרת היהודית שהשתחררו, הם מקור השראה להתגבשות סכנה חדשה של ארגוני טרור, אשר אם לא ידוכאו ביד קשה יגרמו ללבנוניזציה של מדינת ישראל”. חה”כ יוסי שריד האשים את כל השותפים לשחרור רוצחי המחתרת באחריות להתנקשות וקרא לחשבון נפש.

צ’רלי שלוש

אך בהמשך הצביעו הממצאים והעדויות כי לא מדובר במחתרת חדשה אלא דווקא באדם בודד, שחיפש נקמה. בדיקה של המשטרה הצבאית במחנה צבאי בגוש עציון, גילתה כי אחד החיילים ביחידה הוא אריה שלוש, אחיו של צ’רלי שלוש ז”ל, שנדקר למוות ע”י אבו סרחאן בשכונת בקעה. כשהגיעו החוקרים לחדרו מצאו אותו יושב בפינה, ממרר בבכי. שלוש הודה מיד כי הוא זה שירה בערבים, כנקמה על רצח אחיו. השוטרים העידו כי בכל מהלך החקירה והשחזור שלוש שיתף עמם פעולה והתנהג בקור רוח.

אריה שלוש תואר על ידי קצין המבחן כנער שקט, צנוע וטוב לב, שמותו של אחיו הנערץ ערער את יסודות אישיותו. האסון לא נתן לו מנוח והוא פנה אל מפקדיו בבסיס באופן נואש, בכתב ובע”פ, בדרישה להעבירו משירות בשטחים, מחשש שלא יוכל לשלוט בעצמו ויפגע בערבים. בקשותיו נדחו. כחודשיים לאחר מות אחיו נכנע שלוש לדחפי הנקמה.

שלא כמו הדוקר של אחיו, שנשפט בפני בית משפט צבאי, אריה שלוש הועמד לדין בפני בית משפט אזרחי, למרות היותו חייל צה”ל. הוא נדון לשבע שנות מאסר. “הנסיבות של המקרה שלפנינו הן טרגיות בכל המובנים”, תיאר השופט שמגר, נשיא בית המשפט העליון, ביבושת משפטית את הרקע לפסק הדין בערעור על חומרת העונש שהגישו פרקליטיו של שלוש. הוא מתאר בפרוטרוט את השתלשלותה של הפרשה הטראגית: כיצד החייל שלוש פנה למפקדיו בעל-פה ובכתב, בבקשה להעביר אותו ממקום שירותו, וזאת מתוך חשש שלא יוכל לרסן עצמו מול תחושות הזעם והנקמה שפעפעו בו אם ימשיך לשרת בסביבה בה שירת. רק לאחר האירוע, בעקבות קבילה של שלוש לנציב קבילות חיילים, נערכה בדיקה, וקצין בדרגת סגן אלוף הועמד לדין משמעתי, וקצין שני בדרגת סגן ננזף באופן מנהלי בשל כך שלא טיפלו כראוי בפנייתו לשחרר אותו משירות בשטחים.

למרות שנקבע כי אריה שלוש הוא חייל נורמטיבי, אשר עד ליום ביצוע המעשה לא היה כל פגם בהתנהגותו, וגם התנהגותו לאחר ההרשעה, בבית הכלא, היא ללא דופי, ערעורו לקיצור תקופת העונש נדחה. “לא ראינו אפשרות להקל בעונשו. המעשה של המערער, אשר נבע מן הרצון לפגוע באנשים אחרים בשל זהותם הלאומית, פגע קשות בשלושה אנשים חפים מפשע, ואך בנס לא הסתיים באסון חמור יותר”, קבע שמגר.

ד”ר עמרו

את ד”ר פייסל עמרו פגשתי לראשונה באקראי בחברון. כשישב מולי נחשף לרגע אחד שוק רגלו ולעיני נתגלתה שקערורית ענקית ומפחידה. שו יעני? תמהתי. אז סיפר לי הרופא החברוני כיצד נסע באותו לילה גורלי של 27.12.90  לאשפז את אשתו הכורעת ללדת בבית חולים בבית-לחם ועל הנסיעה חזרה לחברון לאחר חצות, כשלצדו יושבת אחותו איבתיסאם, בת ה-30, וילדתה הקטנה, בת 9 חודשים, ועל אש התופת שממטיר עליהם החייל אריה שלוש, הממתין להם בצומת גוש עציון ורק חוט השערה וצירוף המקרים מציל את חייהם. ועוד סיפר על הרופא היהודי שהציל את חייו.

ד”ר פייסל עמרו. מה יעשו בהדסה עם גופה של ערבי מחברון באמצע הלילה? צילום: יזהר באר

בצומת גוש עציון סימן להם חייל חבוש כיפה, חמוש בגלילון, לעצור, סיפר, “כשהאטתי הוא התחיל לירות עלינו”. איבתיסאם נפצעה והחלה לצעוק. “פתחתי את דלת המכונית וניגשתי לעזור לה. ‘אני רופא, אני רופא’, צעקתי לעבר היורה, בעברית, אבל זה לא עזר לי.” החייל רוקן לגופו מחסנית ועוד אחת. בסה”כ נפגע עמרו מ-14 קליעים בכל חלקי גופו. אחותו העידה כי היורה צעק לעברה בערבית, “את תמותי וגם הוא ימות”, כשניסתה לעצור את שטף הדם מחזהו של אחיה והתחננה לפניו שיפסיק לירות.

“כולנו נפגענו, אבל אני נפצעתי קשה מכולם”, סיפר. “כרופא, הבנתי את מצבי. אני גמור. אמרתי לאחותי שתסובב אותי לכיוון מכה.” הרופא היהודי באמבולנס שהגיע מגוש עציון, ד”ר דוד מיכאלי, ראה שמצבו של הפצוע העיקרי בכי רע וכי הוא איבד דם רב. “הייתי בהכרה רוב הזמן”, מספר עמרו. הדבר האחרון, הוא זוכר את עצמו אומר לד”ר מיכאלי: “אני מת!”

ד”ר עמרו אכן מת. כך לפחות קבע הרופא כשגילה סמוך לאל-חאדר, בדרך להדסה, שאין דופק.

אבל מה יעשו בהדסה עם גופה של ערבי מחברון באמצע הלילה? ד”ר מיכאלי הורה לנהג האמבולנס להסתובב ולנסוע לחברון כדי למסור את הגופה בממשל הצבאי.

באמצע הדרך לחברון הם נתקלו באמבולנס נוסף שנשלח לאירוע מקרית ארבע. שני האמבולנסים, שבאו מכיוונים מנוגדים, נעצרו זה מול זה. “איחרתם!” אמר הרופא מגוש עציון לעמיתו מקרית ארבע. העמית ששמע ממנו על הגופה המונחת באמבולנס העלה הצעה שלא יכולה להזיק – להשתמש במנות דם שהביא עימו ולנסות לבצע החייאה. אינפוזיות ומנות דם חוברו במהירות למנוח, מכות ופמפומים הונחתו על חזהו ואלוהי צירוף המקרים; הדופק חזר. נהג האמבולנס קיבל שוב הוראה נגדית מד”ר מיכאלי, לשנות כיוון, בפעם השלישית באותו לילה – להדסה. ד”ר עמרו זוכר מההתעוררות המופלאה שלו בטיפול נמרץ, אחרי 36 שעות, בניגוד לכל הסיכויים, את זמזום המוניטור. “מצמצתי חזק בעיניים, שהאחות תראה שאני חי”. הרגל שלו היתה שחורה והוא ביקש מהרופאים לקטוע אותה. במאמץ רב שכנע אותו המומחה לכלי דם לחכות. הרגל ניצלה. אחרי שלושה חודשי שיקום וזרם מבקרים בלתי פוסק, שכלל כמה מראשי המדינה (עמרו זוכר את עזר וייצמן, יצחק מרדכי, שייקה ארז וחברי כנסת לא מעטים), חזר פייסל עמרו לביתו בחברון, מנוקד בצלקות ובמכתשים, אך חי.

“מי זה אותו רופא שהציל אותך?” אני שואל.

“אחד, ד”ר ברוך גולדשטיין”, הוא עונה במבוכה. “כך אמרו לי”, הוא מנסה לתקן מאוחר יותר.

יותר מכל ילד בחברון ד”ר פייסל עמרו יודע היטב מי זה ד”ר גולדשטיין, הרופא היהודי שרצח בפורים של 1994, שבוע לפני הרמדאן, 29 מוסלמים כורעים לתפילה במערת המכפלה.

אחרי שתיקה ארוכה אני שואל אותו: “ומה אתה חושב היום על האיש שהציל את חייך?”

ד”ר עמרו לא צריך הרבה זמן למחשבה: “כלב, איבן כלב!”

ד”ר גולדשטיין

לפני 23 שנים, בטקס השבעה לרצח בשכונת בקעה קונן אביה של איריס אזולאי: “הבת שלי הלכה, הפרח הזה, הכבשה התמימה הזאת היתה קורבן. ומה שמפחיד אותי הוא שבן העוולה הזה, שדקר את בתי, ואשר יושב עכשיו בבית הסוהר – ישוחרר באיזו עסקת חילופי מחבלים תמורת שבויים”, אמר ולא ידע כי נבואתו תתגשם במדויק 21 שנים אחר כך.

פיגוע הדקירה בשכונת בקעה ומותו של צ’רלי שלוש, שנמנע מלהרוג את הדוקר, זעזע את המדינה. הליכוד ניסה לנצל את הרושם הציבורי של המקרה ויזם הצעת חוק למתן חנינה לכל החיילים שהיו מעורבים במעשים לא-חוקיים בראשית האינתיפאדה הראשונה. חה”כ ריבלין טען: הביקורת על צה”ל בעקבות פסקי הדין של משפט גבעתי (על שבירת עצמות של פלסטינים. י.ב) והאווירה הקשה בדרגות הפיקוד השונות, מחייבות לשים קץ למחול השדים נגד צה”ל. שר החקלאות רפאל איתן דרש כי מי שייתפש עם נשק קר יגורש עם משפחתו ללבנון. “לא ניתן כדור בראש כי זה קיצוני, אך יש לגרשו מיד”. ואילו ראש עירית ירושלים המיתולוגי, טדי קולק, אמר כי הביטחון יחזור לירושלים רק כאשר יתחילו במו”מ לשלום. הפרקליט הצבאי הראשי תא”ל אמנון סטרשנוב אמר בראיון לבמחנה כי אין ספק שבמקרה שהשוטר רס”ר צ’רלי שלוש ז”ל היה יורה על מנת להרוג את הרוצח בירושלים, הוא היה פועל מתוך הגנה עצמית קלאסית, ולא היה עומד לדין בשום מקרה.

ברוך קולדשטיין השהיד היהודי הראשון בתקופה המודרנית

באוקטובר 2011 הוזמנתי להשתתף בפאנל במרכז רבין בתל אביב שעסק בטרור וזכויות אדם. שיתפתי את מאזיני, קציני צה”ל בכירים, בסיפור הטרגי הזה, על שרשרת הנקמה, שהתחילה בשם אלוהים, בניסיון להניח את אבן הפינה לבית המקדש, שהוביל למרחץ דמים בהר-הבית, ועל פיגועי הנקמה ההדדיים בשכונת בקעה בירושלים ובצומת גוש עציון ועל ההצלה המופלאה של ד”ר עמרו הפלסטיני בידי הרופא היהודי, שיהפוך ארבע שנים אח”כ לרוצח בשם האל במערת המכפלה, ולשהיד היהודי הראשון של האינתיפאדה. אחד מעמיתי לפאנל, דוד צור, מפקד מג”ב לשעבר, קפץ ממקומו. צ’רלי שלוש היה פקוד שלו. איש טוב, לוחם מעולה, שעשה את דרכו לקורס קצינים. הדקירה פגעה בו בצד, מתחת לבית השחי, הוא מספר. היא היתה קלה, כמעט שריטה, אבל פגעה בכלי דם מרכזי וזה הרג אותו.

בתום המפגש ניגש אלי קצין בדרגת סא”ל וסיפר כי אריה, אחיו של צ’רלי שלוש, היה חבר קרוב שלו בשירות הצבאי. “זמן מה לאחר מותו של צ’רלי, נפצע אצלנו בפלוגה חייל, חבר, באופן קשה”. הוא מספר. “צירוף הדברים היה יותר מדי קשה עבורו. הוא נעמד בלילה בצומת גוש עציון ופתח באש לעבר המכונית הפלסטינית הראשונה שנקרתה בדרכו”.

כמה ימים אחרי אותו מפגש במרכז רבין שוחרר החייל הישראלי השבוי, גלעד שליט, תמורת 1,027 אסירים פלסטיניים. בין המשוחררים היה גם אסיר עולם מספר 397, עאמר אבו סרחאן, הרוצח של החיילת איריס אזולאי, הגנן אלי אלטרץ והשוטר צ’רלי שלוש. לא הותר לו לחזור לעבדייה והוא גורש לעזה.

תחת ההשפעה הקשה של פיגוע הדקירה בשכונת בקעה בירושלים וכישלונו של השוטר צ’רלי שלוש לעצור את הדוקר בירי לרגליו עברו כוחות הביטחון להשתמש בתחמושת ובנשק בולמי הסתערות, כמו למשל כדורי 9 מ”מ. בהשפעת אותו אירוע ואירועים אחרים כתבו חיילים בעמדה שבה נרצחו חייל וחיילת בחברון, את הסיסמה שהפכה שגורה בחוגים רחבים: “מוטב עו”ד גרוע מחזן טוב”.

שנתיים לאחר מאסרו קיבל החייל אריה שלוש, שירה בד”ר עמרו חנינה מידי נשיא המדינה חיים הרצוג, ימים אחדים לפני תום כהונתו. כיום הוא מפעיל נגריה ומייצר מטבחים במושב חוסן בגליל המערבי. הוא מסרב לדבר על הפרשה ההיא.

ד”ר ברוך גולדשטיין, הרופא היהודי הכהניסט שטיפל ביהודים וערבים, הוכרע בסופו של דבר על ידי מראות הדם היהודי (במיוחד רצח בני משפחת לפיד, ידידיו הקרובים, ע”י חמאס במסגרת מאבקו באוסלו) והמתח הרוחני הבלתי נסבל שהיה שרוי בו, ויצא למסע ההרג שממנו לא שב, במערת המכפלה, בחג הפורים בדיוק לפני עשרים שנה. גולדשטיין, השהיד היהודי הראשון בתקופה המודרנית, הצליח להטות את הכיוון ההיסטורי שאליו הוביל תהליך אוסלו בראשיתו ותרם להכשלתו אולי יותר מכל אדם יחיד אחר. בעקבות הטבח במערת המכפלה החלו פיגועי ההתאבדות ההמוניים של חמאס בתוך ישראל, לאחר שהוכשרו בפסקי הלכה מתאימים, והם אשר הולידו, בסופו של דבר את הרוצח יגאל עמיר. קברו של גולדשטיין בקרית ארבע הפך לאתר עלייה לרגל והוא קדוש בעיניו של סקטור הולך וגדל בישראל. למרבה האירוניה, אחד מבניו של גולדשטיין הפך לימים לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי.

אפילוג

ד”ר פייסל עמרו, הרופא הפלסטיני, ממשיך לקבל את חוליו במרפאה הפרטית שלו בחברון. יש לו שישה בנים ושישה אחים, כולם רופאים, המתגוררים ב”שכונת הדוקטורים” בדרום העיר. כשביקרתי אותו לאחרונה במרפאתו הוא סיפר לי על הסבל שלו אחרי כל השנים ההם. ברגע מסוים הוא נעל את דלת החדר, התפשט והעביר את אצבעי על הקליעים שטמונים עדיין מתחת לעורו. “כל יום אני מוציא רסיסים בפינצטה”, סיפר. “בכל מגנומטר עוצרים אותי בגלל כל המתכת בגופי. אני לא מאחל את מה שעבר עלי, לא לידיד ולא לאויב. אני לא מדבר על האירוע שהיה. לא רוצה להעציב. מדובר בטרגדיה גדולה. כששואלים אותי אני אומר: עשו לי טובה, אני לא מעוניין לדבר על זה.”

חזרתו לחיים לאחר שכבר נקבע מותו היא לא פחות מאשר צירוף מקרים ניסי. “בפרפור בין החיים והמוות ראיתי את החולים שטיפלתי בהם מתפללים עבורי. ד”ר מיכאלי שאל אותי ‘מה עשיתי בחיי שאלהים החזיר לי את החיים במתנה? תלמד אותי כדי שאני אעשה את זה למען הבנות שלי!’ השבתי: ‘אלהים יודע!'”

גם על ברוך גולדשטיין הוא לא רוצה לדבר היום. “תעזוב, ניסו לדבר איתי על זה, אבל אני אומר שזה נושא רגיש ואני לא רוצה שינצלו את זה מבחינה פוליטית”.

עם אריה שלוש, שירה בך, תסכים להיפגש?

“לא!” הוא עונה בהחלטיות. “מה יש לי לעשות איתו? הוא התוקפן ואני הקורבן. הוא רצח שלושה אנשים בדם קר. זה שאלהים החליט להחזיר אותם לחיים זה עניין אחר”.

בית פלסטיני בחברון. צילום: activestills.org

לאחר אירועי הר הבית באוקטובר 1990 הוקמה ועדת חקירה בראשות צבי זמיר, שהאשימה את המוסלמים בהסתה ובתקיפת המתפללים היהודים והשוטרים. הוועדה הצדיקה את עצם הפריצה להר ואת השימוש בכדורים חיים לאחר שנשקפה, לדבריה, סכנת חיים. בצלם האשים את ועדת זמיר בטיוח, אבל סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו, הורה לנציגי ישראל בעולם להתחמש בדוח זמיר ולהציגו בכל מקום כהוכחה לצדקת הדרך של ישראל.

שבוע לאחר התקרית בהר-הבית התמנה שופט בית משפט השלום בירושלים, עזרא קמא, לעמוד כשופט חוקר על סיבת מותם של ההרוגים הפלסטיניים במהומות. בניגוד לדוח זמיר, קמא שמע כמאה עדים משני הצדדים וקיים עשרים ישיבות. הוא מתח ביקורת על המשטרה וקבע כי “בשלב הפריצה להר הייתה היסחפות של כוחות לירי”. הוא סתר את דברי ועדת זמיר לגבי השתלשלות האירועים בתחילת המהומות וקבע, כפי שגם הוואקף טען, כי האירוע החל לאחר שרימון גז מדמיע נשמט בטעות מידי איש מג”ב. הוא ציין כי המוסלמים בחרו להתעלם מהודעת המשטרה כי לא יינתן לנאמני הר-הבית לעלות להר-הבית, אך לא מצא ראיות כי הייתה הסתה ברמקולים או בכרוזים, כפי שטענה ועדת זמיר, וקבע כי לא הוכנו סכינים וגרזנים שנשלפו במהומות.

אירועי הר-הבית באוקטובר 1990 היו רגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כתוצאה מהם קרא הפתח להסלמת האינתיפאדה. לראשונה נקראו הפלסטינים לעבור מיידוי אבנים לשימוש בסכינים. גם חמאס קרא להסלים את ההתנגדות וקבע שכל יהודי הוא מטרה ראויה לנקמה. ואכן, בחודשיים שחלפו מסוף אוקטובר 1990 ועד לסוף השנה נרצחו שמונה ישראלים בדקירות סכין על ידי פלסטינים. בחקירותיהם במשטרה ובשב”כ טענו התוקפים, שביצעו את הדקירות כנקמה על הרוגי הר-הבית.

ראש השב”כ לשעבר, עמי איילון, טען שמדובר באירוע החשוב ביותר שהתרחש עד אז בשטחים מאז 1967, בהיותו זרז משמעותי להסלמת האינתיפאדה, למעבר מאבנים לסכינים ואח”כ לשימוש בנשק חם. האירוע הזריק אלמנטים דתיים רבי עוצמה לתוך הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, הלאומי מעיקרו, והשפיע באופן רגשי עמוק על שני הצדדים, טען איילון.

בעקבות התקרית הקשה בהר-הבית הנהיגה המשטרה הגבלות חמורות על ביקור של יהודים דתיים במקום. בתחילה ההר נסגר לגמרי לביקור של אנשי תנועות למען המקדש ולאחר מכן הביקורים הוגבלו לזוגות בלבד, בליווי צמוד של איש משטרה. ההגבלות הללו נשחקו עם הזמן וכיום (כפי שמלמד הדוח “קשר מסוכן של הארגונים קשב ועיר עמים אודות הר הבית, שיצא לאחרונה), לחבורת התמהונים של גרשון סלומון נוספו עשרות ארגוני מקדש, שחלקם זוכים למימון המדינה ומקבלים גיבוי פוליטי נרחב גם במפלגת השלטון בישראל. הקנאים המודרניים הללו אומרים שדבר לא יזיז אותם מדבקותם בתוכנית הגאולה הגדולה. אבן הפינה לבית המקדש, שפתחה את מעגל האלימות והנקמה באוקטובר שנת 1990, ממתינה עדיין לשעת הכושר האלוהית שלה כדי להראות מי באמת שולט בארץ הזאת.

***

לקריאה נוספת:

אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה

קשר מסוכן: דינמיקת ההתעצמות של ארגוני המקדש

קשב: הר הבית

קריאה למוסלמים: פנו את הר הבית

נעצרו פעילי מקדש שתכננו להקריב גדי בהר הבית