Tag Archives: הכספים של קטאר לחמאס

[הבלוג] 240 שניות על התשוקה לבורות

240 שניות על התשוקה לבורות, שהיא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם, שהיא אף חזקה משתי התשוקות החזקות האחרות, אהבה ושנאה, כמו שאמר לקאן.

ומה זה אומר עלינו, על ההתמסרות לאי-דעת הנובעת מצפייה בלעדית בתקשורת הישראלית המרכזית? וכמה זה מסוכן בימים של משבר ומלחמה, איך דעתנו מוסחת מהדברים החשובים באמת, ואיך זה נבנה נדבך אחר נדבך בתודעתנו עד שמתברר גודלה של הקטסטרופה…
כמה מילים בנושא שהתבקשתי להגיד למצלמה של 240 שניות, תמצית ממה שלמדתי מניסיוני, מילים שאומרות מעט ממה שיש להגיד על עיצוב התודעה באזור של אסון.

במקום שעיתונות תשאל שאלות, היא פועלת כיחצנית ונגררת אחרי הטרנדים של המציאות. לתקשורת הישראלית המרכזית יש אינסטינקט מובנה בשעת חירום, משבר ומלחמה, כל מלחמה. היא מתיישרת לימין, מחבקת את הדגל, נעשית פטריוטית עד כדי אובדן עצמאות וביקורת, נסמכת על הדוברים הצבאיים כעל תורה מסיני, מתעטפת בצנזורה עצמית ומפוחדת מאימת צרכניה- אזרחי המדינה, שגם הם מפוחדים ורק רוצים שצה״ל ינצח כבר ובעיקר לא רוצים לשמוע אמיתות קשות, שהרי התשוקה לבורות, כמו שאמר לאקאן, היא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם. עיתונות עצמאית צריכה להביא את כל מה שמישהו לא רוצה לפרסם. כל השאר זה רק יחסי ציבור. האם היא ממלאת את תפקידה? האינטנסיביות והחיפזון של התקשורת הישראלית ותלותה בשיקוליה המסחריים וההישרדותיים, כמו גם התלהמותה בשעת משבר ואימתה מידו הארוכה של השלטון, מונעים ממנה את היכולת להזהיר, להתריע ולהציג אמירה משמעותית. במקום לחפש את האמת, היא חוששת להרגיז. ומחפשת יחסיות ואיזון בין הראוי לבין הפסול, בין המוצדק להרסני, בין סולידריות להפרדה, בין המרכז הפוליטי לבין הקצה שלו. כולם שווים בעיניה. אלה שהם נגד הרג סיטונאי של חפים מפשע, ואלה שהם בעד. אלה שהם בעד מהפכה משטרית, ואלה שנלחמים להציל את הדמוקרטיה. לכולם יש זכות טיעון. ומי אנחנו שנקבע? היא מוותרת מרצון על דיון ערכי, ובמקום לעסוק במה שראוי, היא עוסקת במה שקיים. במקום להציג אלטרנטיבות, היא מסתפקת בניסיון להציג את המציאות הנוכחת. היא מעדיפה חוויה על ביקורת. במקום עצמאות ובדיקה, היא מציעה רק נקודות מבט. במקום לעורר ביקורתיות, שהיא הלב הפועם של דמוקרטיה ליברלית, בריאה, היא מדשדשת במדמנת הסטטוס קוו. ״זה מה יש״, היא תגיד. בשעת משבר ומלחמה, יש להסחת הדעת מהדברים החשובים באמת, משמעות הרסנית, במקום להגיב למשל, לאלימות המשטרה בהפגנות המחאה, היא ממסגרת את ההפגנות כאלימות של מפגינים, שמסכנת את שלומו של ראש הממשלה, ומסיחה את הדעת מהדברים החשובים באמת. מצבו הבריאותי של ראש הממשלה, הדשדוש של צה״ל בעזה, היעדר דיון על היום שאחרי, הפקרת החטופים לסופם, היד הקלה על ההדק שפוגשת גם בחטופים, שהולכים ומתמעטים ככל שנמשכת הדרך אל ״הניצחון המוחלט״ שלעולם לא יגיע. גם ההתעלמות מהעדויות העקשניות על העברת מיליוני דולרים מקטר לחמאס, דרך נתניהו, ומקטר ישירות לנתניהו, ומן האפשרות הבלתי תיאמן, שראש ממשלת ישראל פעל לכאורה במשך שנים, באחדות אינטרסים עם גדולי אויביה, ויש חשש שהוא ממשיך בכך גם עכשיו. ואם כל זה נכון, מדוע השב״כ עדיין לא עוצר אותו על בגידה בעמו? מי שעיין בתקשורת הישראלית המרכזית, בזמן אמת, בשלושים השנים האחרונות, לא יוכל להתפלא על ההידרדרות הדרמטית, בכושר שרידותו של המפעל הציוני. אפשר היה להבחין בפלצות, כיצד נבנות הקטסטרופות הבאות, באמצעות אימוץ נרטיבים נוחים לזמנם. אפשר היה לראות, כמו בטרגדיה היוונית, הנבנית נדבך על גבי נדבך, כיצד נרטיבים שנולדים במסדרונות הפוליטיים, מאומצים בשיח התקשורתי המרכזי, כמעט ללא ביקורת, ומובילים את דעת הקהל בישראל, לתמיכה מסיבית בשיגעונם של הקיצוניים.

לקריאה נוספת:

מחקרי קשב