פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
העליצות ותחושות ההקלה והרווחה שהתפשטו מקיר לקיר בעקבות חיסולו של הרשע חמינאי (איתאללה סיד עלי חסיני ח'אמנהאי), כמו גם התקוות לשחרורו של העם האיראני מכובד ידו של משטר האייתולות, אולי מובנות אבל כדאי להסתכל על המתרחש בעיניים קצת יותר מפוכחות ולשאול; האם יתכן שהמבצע "המוצלח" הוא הרגע בו הכרזנו על פתיחתה של מלחמת דת היסטורית, בה מתייצב העם היהודי מול העולם השיעי כולו, על כל המשמעויות הנובעות מכך?
כי יש לזכור, חמינאי לא היה רק שליט המדינה האיראנית, הוא היה הממלא מקום בפועל של האימאם ה-12, האימאם הנעלם, המהדי, מה שהפך אותו גם לסמל הדתי והרוחני העליון וחיסולו, בעצם ימי הרמדאן, מבחינת קהילת המאמינים השיעית, שגודלה נאמד ב-250-300 מיליון, היא כערעור על הסדר האלוהי. עבור תומכיו השיעים (כן, לא כל השיעים) חמינאי היה נציג האלוהים ששומר על החומות מאויביו החיצוניים, בדומה לאימאם עלי בן אבי טאלב, הדמות המרכזית ביותר בשיעה אחרי הנביא מוחמד, שנרצח בשנת 661 לספירה במסגד בכופה, אף הוא בחודש הרמדאן. רצח עלי הוא אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה השיעית והוא לא נתפס רק כחיסול פוליטי, אלא כטרגדיה דתית ורוחנית ששינתה את מסלול האסלאם ומשפיעה ומניעה אותו עד היום.
ובכלל, נדמה שהבחירה שלנו לערוף את "ראש הנחש" התורן כפתרון של ברירת המחדל לניהול הסכסוך מול העולם הערבי והמוסלמי הפכה כבר ממש לאובססיה לאומית, בחירה כמעט מיסטית, שלא ניתן לערער עליה. אין להוציא מכלל חשבון שבמקרים ובנסיבות מיוחדות יש הצדקה לנקוט בפעולה קיצונית כזאת, אך בין זה לבין מדיניות גורפת שמאומצת כמדיניות שאין לערער עליה, המרחק רב.
יש לציין, שכמה מראשי המוסד, שב"כ ואמ"ן בעבר, כמו מאיר עמית (כך אמר לי בריאיון שעשיתי איתו בשנות ה-90), התנגדו נחרצות לאמץ את גרזן החיסולים הפוליטיים כשגרת חיים בסכסוך. גם ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא, אמר לי בריאיון שהופיע בפרות קדושות לפני כשנתיים וחצי, שהתנגד למדיניות החיסולים הגורפת, כולל לחיסולו של סדאם חוסיין; אסור למדינה בקהילת העמים להרוג ראש מדינה אחרת. "מחר, אדוני ראש הממשלה, יפילו אותך עם מטוס בדרך לחו"ל, וזה יהיה לגיטימי באותה מידה", אמר.
אז מי שבכל זאת רוצה להקשיב לדעה קצת אחרת מהבון טון של הימים האלה, הנה מקרה שחקרתי בזמנו, אשר יכול להאיר מכיוון שונה את יעילותה ואת משמעויותיה הרחבות של דוקטרינת החיסולים.
***
ב-1948, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה וצה"ל יזמה ישראל תכנית להתנקש במי שהצטייר אז "ראש הנחש" החשוב מכולם, המופתי הגדול, חאג' אמין אל חוסייני. אגף המודיעין של המטכ"ל, שזה עתה קם, ומפקדו השאפתן, איסר בארי, ראו בהתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית את ה"אופוס מגנום" של המודיעין הצבאי באותה עת, מעשה שיכול לשנות מעיקרו את סיכויי ההצלחה במאבק מול הערבים הפלסטינים.
תוכנית ההתנקשות היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויים למבצעיה. המחסלים שעליהם הוטלה המשימה היו שני לוחמי אצ"ל לשעבר, דוד יעקובי ונסים בן דוד. הספקתי לראיין את שניהם לפני מותם.
יעקובי, שהיה בעברו חבר בחולית האצ"ל שפוצצה את מלון המלך דוד, סיפר: "ביקשו מאיתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. קיבלנו ציוד: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל חמורים ותלבושות ערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. הבנו שמדובר, בעצם, במשימת התאבדות".
על השאלה מדוע בכל זאת הסכימו לצאת לפעולה, ענה: "היינו אידיאליסטים".
נפגשתי גם עם נסים בן דוד, חברו למשימה. בן דוד אישר את גרסתו של יעקובי:
"הוזמנו לפגישה במשרדו של רס"ן דוד קרון במודיעין הצבאי ביפו, שסיפר לנו על התוכנית. קרון אמר לנו שהממשלה שהמופתי מקים בעזה תפריע למדינת ישראל. הוא אמר שעל פי התוכנית יכינו לנו חמורים, בגדי פליטים ונשק. היה עלינו להסתנן עם הפליטים הרבים מהדרום לעזה ולהגיע באחד מימי שישי אל המסגד המרכזי בעזה שם התפלל המופתי ולחסל אותו בירי מקרוב, בזמן התפילה. הוא ביקש שנתנדב למשימה, למרות שלא היה סיכוי שנחזור ממנה חיים. שאלנו אותו אם ניתן יהיה להיעזר באחד הסוכנים של המודיעין שלנו בעזה לחילוץ. הוא ענה: 'תסתדרו בעצמכם. תתערבבו בין המתפללים'".
האם חיסול המופתי יכול היה לשנות, לדעתך, את ההיסטוריה?
"בספק", ענה בן דוד.
מה הוא יודע, הוא לא היסטוריון ולא פילוסוף.
* * *
אקדח השטייר שהופיע במערכה הראשונה לא ירה גם במערכה האחרונה. ב-16 באוקטובר 1948 יצא צה"ל, במסגרת מבצע יואב, למתקפה מכרעת בנגב, שסיימה את הנוכחות קצרת הימים של "ממשלת כל פלסטין", ממשלת המופתי בעזה. המופתי הועבר לקהיר, שם הושם במעצר בית על ידי השלטונות המצריים שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי. הטרף כבר לא היה זמין.
תוצאות מלחמת העצמאות והנכבה הפלסטינית עמעמו את קרנו של חאג' אמין אל חוסייני והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית.
המופתי מת בלבנון ב-1974 בגיל 77, מוות טבעי בהחלט, כשהוא מבוגר בעשר שנים מהשייח' אחמד יאסין בעת שחוסל ב-2004, מבוגר אף מערפאת במותו. צעיר מעלי חמינאי שחוסל עכשיו. הוא מת עזוב, בזוי ודחוי על ידי בני עמו שלו, נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג ללא ההתנקשות, שהיתה מנציחה אותו כשהיד שיצמיח דורות של ממשיכי דרך שיישבעו בשמו ובשם אל הנקמות.
אותו רגע היסטורי ב-1948, שבו ישראל לא הצליחה להתנקש בחייו של "ראש הנחש", מנהיג הפלסטינים, נותן לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית והעיתונאית של היום היינו אומרים: "כישלון".
אבל ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל וחידלון של קרוב ל-20 שנה, עד שאת מרכז הזירה תפסו מנהיגים חדשים; ערפאת, יאסין, שקאקי, אבו ג'יהאד, אבו איאד, עיאש, רנטיסי, שחאדה, משעל וכל האחרים, וחמינאי גם כן, שהעמידו איומים חדשים-ישנים מול ישראל, ותוכניות חיסול חדשות צצו ועלו. דיוקנם, כדמונים בני דמותו של המופתי המת, נצבעו, מדי יום, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים מהאקדמיה ומהתקשורת. "ממנטו מורי" – אמרו להם; זכרו את יום המוות הקרב.
נ.ב. מומלץ לקרוא בתגובות כאן את אבנר בן זקן, "אופוריה ועורמת ההסטוריה".
