פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
מונולוג הפרידה המחוכם של חמינאי בסצנת הסיום של "ארץ נהדרת", שבו הוא מתוודה ומבכה את הידרדרותה של איראן המפוארת בעקבות מהפכת הקנאות הדתית של האייתולות, איננה רק סאטירה מוצלחת אלא תיאור די אמין למה שקרה לאימפריה הפרסית במהלך 2,500 שנות היסטוריה. בהזדמנות זו הוא גם הכניס בהירות שנונה ואקטואלית לתוך הנשמה הישראלית.
זאת לזכור ולהזכיר, שבעוצמה האדירה של הממלכה הפרסית, שנבעה, בין השאר, מסובלנות ומפתיחות דתית ותרבותית, שהגיעה לשיא במאות החמישית והשישית לפנה"ס, יכולים האייתולות של היום רק לקנא.
מהממלכה הפרסית העתיקה אנחנו זוכרים, מלבד אחשוורוש, את כורש השני, שעלה לשלטון בשנת 560 לפנה"ס ואפשר את שיבת ציון, שיקום בית המקדש והחזרת כלי המקדש. במסעות כיבושיו הוא השתלט על שטחים עצומים, מטורקיה של היום ועד להודו. לעמים שכבש, לא רק ליהודים, הוא אפשר אוטונומיה דתית ותרבותית. שלטונו התאפיין בסובלנות רבה כלפי כל הלאומים ובגישה רציונליסטית, דבר שתרם ליציבותה ולשגשוגה של האימפריה. במונחים של היום אפשר להגיד שכורש היה מחלוצי זכויות האדם והסובלנות הדתית.
יורשיו לא היו סובלניים ונאורים כמוהו, הם הרסו מקדשים ונהגו באכזריות כלפי העמים שכבשו. לאחר מותו ערכו הפרסים שני מסעות התפשטות לכיוון אירופה, שבהם ניסו לכבוש את יוון. מבחינה היסטורית היה זה מאבק גורלי בשאלה מי יגבר – הקנאות המזרחית או הדמוקרטיה האתונאית.
לפי הרודוטוס ואחרים, במסעו הראשון ליוון, המלך דריווש, שהיה נכדו של כורש, כבש והרס את ארטריה, שבאי אוויה, סמוך לאתונה, המוכרת כיום לישראלים רבים שמתגוררים בה, אך נעצר על ידי האתונאים בקרב מרתון ב-490 לפנה"ס.
בנו, חשיארש הראשון (קסרקסס, בפי היוונים), שיש המזהים אותו כמלך אחשוורוש מהמגילה, יצא למסע מלחמה נוסף עם צבא אדיר, גם במונחי ימינו – מיליון וחצי לוחמים וסייענים, לפי הרודוטוס, וצי של אלף אוניות. כמעט איש לא העלה בדעתו שניתן יהיה לעצור את הצבא העצום הזה ולמנוע את חורבנן של אתונה וספרטה ואת כיבושה של כל יוון. היוונים קיוו שרצועת הים של 1.5 קילומטר של הדרדנלים, תעצור את התקדמות הצבא הפרסי, אבל המהנדסים של חשיארש העמידו מאות אוניות צמודות זו לזו ויצרו גשר צף מקורות עץ שעליו חצה הצבא האדיר את הדרך מאסיה לאירופה במשך שבעה ימים ושבעה לילות. על פי המתואר מלך המלכים ישב על כסא אבן שהתקינו לו עבדיו בראש ההר וצפה בחייליו חוצים את המיצר. רק דמיינו את המון האדם הזה.
זה היה מפגש של העוצמה מול הזמן. היה בו רגע אנושי. מספרים, שלפתע פרץ הכל יכול בבכי. "צער גדול הכה בי כשהבנתי עד כמה קצרים חייהם של בני האדם, וכי מכל ההמון הזה, אף לא אחד יישאר בעוד מאה שנים", הסביר המלך ליועציו.
רבים מחיילים אלה מתו כבר בדרך לאתונה. היוונים נלחמו בחירוף נפש על הגנת המולדת, הובסו בקרב ההרואי על תרמופילאיי, אבל ניצחו בסדרת קרבות ימיים את הפרסים שעלו עליהם במספרם בהרבה, עם קצת עזרה של אלת המזל. יש גורסים שהניצחון הזה הציל את אירופה ואת התרבות המערבית מהמזרח ואפשר לדמוקרטיה האתונאית להתפתח ולשגשג.
ועכשיו נדמה שאנחנו בעוד סיבוב של מזרח מול מערב, עימות היסטורי, שמי שירצה יוכל לסמן בו את הכוחות הדמוקרטים, החירות והשגשוג מול הרוח העבשה של ימי הביניים, בהיפוך תפקידים. אם הוא לא ציניקן (או "רציונליסט"), כמובן.
אם נחזור לטקסט של חמינאי ב"ארץ נהדרת" – החל מהמאה השמינית לספירה, בעת שאירופה היתה שרויה בחשכת ימי הביניים, נהנתה האימפריה של בית עבאס מעוצמה כלכלית ומפריחה תרבותית, שנקראה בצדק "תור הזהב של האסלאם". מרכז הממלכה היה בבגדאד אך רבים מהחוקרים, המדענים, המתמטיקאים, הפילוסופים, המשוררים ואנשי הרפואה היו פרסים. הסיבה העיקרית לשגשוג ולפריחה היתה הסובלנות הדתית והתרבותית והגישה הרציונליסטית, ששלטה בכיפה ואפשרה את כל זה.
היו הרבה סיבות שהביאו להתנוונות ולדעיכת "תור הזהב", אחת מהן היתה עלייתם של זרמים שמרניים ודתיים, שחנקו את הרוח החופשית ואת התפיסות הרציונליסטיות. אייתולות של המחשבה ושגשוג לא הולכים ביחד.
זה מה שקרה לאסלאם מבחינה היסטורית, וזה מה שעלול להתרחש גם אצלנו. ולשם כיוונו היוצרים המוכשרים של "ארץ נהדרת" ששמו בפיו של יניב ביטון את מונולוג הסיום של חמינאי והוכיחו שוב כי אצלנו הסאטירה היא לפעמים החדשות האמיתיות, שלא תמצאו באולפנים.
יניב ביטון, עלי חמינאי, ארץ נהדרת
