Tag Archives: כל העיר

 

מאת: יזהר באר

מהפכן מוחצן, מפגין נצחי, מעורר מחלוקות, מנסח מכתבי נאצה לשופטים ואנשי שררה שמיישרים לדעתו קו עם עוולות הכיבוש, שוחט פרות קדושות, פעיל שלום בלתי נלאה. וגם בעל עתיד מבטיח כעיתונאי, עורך, מנהיג מחאה, איש מדינה בכיר, כלכלן, פוליטיקאי ואיש אקדמיה, תחומים שבהם גילה כישורים יוצאי דופן אך באף לא אחד מהם הוא מימש את עצמו עד הסוף.

אפשר היה לפגוש אותו בכל התארגנות של שמאל רדיקלי, ב"מוקד", ב"יש גבול", ב"ועד לסולידאריות עם ביר זית", ב"ועד הישראלי למזרח תיכון חופשי מנשק אטומי" (הוא אחד הישראלים היחידים שפעל לשחרורו של מרדכי ואנונו) ובעוד רבים, אבל בסופו של דבר הוא נשאר תמיד לבד, בשוליים, בלתי מפוענח עד הסוף גם על ידי עמיתיו.

שבח וויס, שהיה יו"ר הכנסת, טען שספירו הוא מן האמנים והפסלים בעלי יצר ההרס העצמי, שעושים יצירה מפוארת, ואחרי שגומרים שוברים או הורסים אותה. "הוא מבעלי חדוות הבדלנות, השוני, שאולי נהנים מן החריגות של עצמם. שבוחנים את הנורמאליות או האי נורמאליות לא במונחים סטטיסטיים אלא במונחים אליטיסטיים."

הוא הספיק להסתכסך עם מעסיקיו ועמיתיו, בעיתונות, בלשכת העיתונות הממשלתית, במפלגת העבודה, בוועד הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, וגם בגופי השמאל היהודים-פלסטיניים. זאת היתה בשבילו עוד הוכחה שהוא לא גרופי של אף אחד וכי נשאר נאמן לעקרונותיו.

שנים נהג ספירו להפציץ את שופטי בתי המשפט במכתבים שנוסחו ללא קורט של פוליטקלי קורקט, אבל תמיד עם איזשהו גימיק שעשוי לעזור לתת לעניין תהודה. לזעזע. הנה דוגמא אחת שהופיעה בכתבת פרופיל שעשיתי עליו בשבועון "כל העיר", סמוך ליום הולדתו ה-50 ("ילד חוץ" 16.8.1985):

"בית משפט השלום, יום חמישי. דיון בתיק פלילי מס' 2117/85. השופט עזרא קמא. הנאשם גדעון ספירו. האישום: התקהלות בלתי חוקית ליד מחנה הפליטים דהיישה והעלבת עובד ציבור – מושל בית לחם. הנאשם, בן 50, סנדלים מרופטים, מכנסי ג'ינס, ווסט צבעוני, שיער שחור ארוך עוטר קרחת מתפשטת, מגן על עצמו ללא עזרת סניגור. בשלב מסוים השופט מאבד משלוותו. ספירו לא מוותר ומתעקש: 'רגע תן לי להסביר לך'. כבוד השופט צורח, סמוק מזעם: "אל תגיד לי רגע!". הנאשם נבוך לשנייה, אך מייד מתעשת: 'למה אתה צועק עלי?' השופט: 'אני צועק עליך, כי מותר לי לצעוק'. הנאשם: 'טוב, בסדר'. השופט: 'קודם תקרא את החוק, כדי שלא תדבר שטויות'.

כמה ימים אחר כך, במכתב לכבוד השופט קמא כותב הנאשם ספירו: "אני מבקש כי תפסול את עצמך מלדון בתיק מהנימוקים הבאים: יש לי הרגשה, כי העובדה שהופעתי לבד נוצלה בצורה בלתי הוגנת. תוך כדי השמעת טענותי התפרצת לדברי והרמת עלי את קולך ללא הצדקה. אותה הרמת קול היתה, להערכתי, ביטוי לעוינות שלך כלפי מאבקי נגד הכיבוש והדיכוי… אי לכך אבקשך להעביר את המשפט לשופט פלסטיני, אשר כלפיו יש לי יסוד יותר סביר להניח (כמובן אין ודאות, לעולם אינך יודע מיהו שטינקר ומי לא), כי לא יהיה עוין. אני רוצה לעשות כל מאמץ לא ליפול לידי שופט בעל סימני היכר פשיסטיים ברורים. בכבוד רב, גדעון ספירו (ירושלים, בתחומי הקו הירוק)."

את המניעים להתגייסות הרדיקלית, יש אומרים מוגזמת, לטובת הצדק, אפשר למצוא בילדותו. ספירו נולד ב-1935 בברלין הנאצית והגיע עם הוריו לארץ רגע לפני שנטרקה הדלת. אי אפשר שלא לראות בהימלטות הזו ממעוז הפאשיזם את המנוע שלקח אותו לפעמים עד הקצה במלחמותיו נגד העוול שמצא במדינת היהודים ובעד החלשים והנדכאים.

כילד חוץ בקיבוץ מרחביה, מעוז הסוציאליזם הישראלי, הוא התאהב ברעיונות של צדק, שוויון ואחוות עמים, נשם אותם והמשיך להתייחס אליהם ברצינות גם כאשר בגר וכל חבריו כבר נטשו אותם. הם אמרו לו: חלאס, תתבגר, "אבל אני שלקחתי, כנראה, יותר מדי ברצינות את העקרונות שהופרחו אז באוויר, פשוט נשארתי איתם. אני עדיין תופס בתמימות וברצינות את העקרונות האלה", אמר.

ב-1954 התגייס ספירו לצנחנים בפיקודו של אריק שרון, אותו תיעב. אבל את רפול הוא אהב אהבת נפש סיפר. באמצע שנות ה-50 הוא השתתף ברוב פעולות התגמול מעבר לגבול ובמלחמת סיני צנח במיתלה. ביחידה כינו אותו "הפציפיסט הלוחם". באחת הפעולות, כשהכוח פתח באש ישירה לתוך מאהל בדואי, התרוצץ סמל ספירו בין החיילים ואיים שירה ברגליהם אם לא יפסיקו את האש. החיילים סיפרו, כי כשצעק היה בעיניו מבט מטורף.

יום אחד הכניס אותי גדעון לקודש הקודשים בביתו, לארון הבגדים שבו שמר את מדיו. הם היו מכובסים, מגוהצים ומקופלים בהקפדה רבה, נעלי הצבא המצוחצחות חיכו בצייתנות בצד. הוא הראה לי את הכומתה האדומה ואת כנפי הצניחה עם הרקע האדום. נראה היה שהכל מוכן לקריאה. למרות שהוא כבר הספיק עד אז לנאץ את כל הגנרלים שהכיר, וקרא להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה, ראיתי בעיניו זיק של גאווה.

אימו, גרטה ספירו, העידה בפני שגדעון רדיקלי מדי גם בעיניה אבל הוסיפה שהוא מעולם לא שיקר. היא סיפרה שלמרות שעשה צרות הוא היה ישר כמו סרגל מאז ומתמיד. היא גם אמרה שבילתה בבית הספר היסודי של בנה יותר ממנו. כל הזמן הזמינו אותה לשיחות.

כתבתי עליו כשהיה בן חמישים, אחרי שתי פרשיות נישואים שהסתיימו, שני ילדים ושלושה משפטים, שהתנהלו נגדו במקביל, חיה לא מבוייתת, נודד בין דירות שכורות וממשיך לתכנן איך לשנות את העולם. מאז התייצבו מעט חייו, הוא בנה בית עם מירי זוגתו והמשיך לכתוב מכתבי פולמוס ונאצה לשופטים ולאנשי מדינה, והוסיף לעשות כך גם כשחלה מאוד לפני כעשר שנים.

כשבאתי לבקרו באחד הקייצים הוא היה מוטל פשוט אברים על הכורסה בביתו, גפיו וראשו מפרכסים ללא שליטה, אבל מוחו הצלול מבין היטב את מצבו. הבית שלו ושל מירי בת"א היה נקי, המזגן רחש קרירות נעימה, מבעד לחלון הפתוח בצבצו מהגינה ענפי שסק ובננה. למרות מצבו הלא מלבב הוא היה לבוש בחולצה הירוקה שעליה התנוססה קריאתו האחרונה לצדק: "ואנונו מרדכי – ישוחרר!"

על הקיר ממול תלויים היו מאזני צדק כבדים מברזל.

"אני לא מתפלא שתלית את הדבר הזה", אמרתי לו בניסיון לעודדו לפתוח שיחת חולין, שתרחיק אותו קצת מעצבונות חייו, אבל מבטו נשאר תלוי בנקודה דמיונית.

"אלה שמדברים על יפי הזקנה – אל תאמין להם", אמר פתאום. נראה שהיה שקוע קודם באיזו התבוננות כמו פילוסופית והוא לא התייחס לדברים שאמרתי.

אחרי שתיקה קצרה הוא התחיל לתאר באזני את מצבו בגילוי לב מפוכח "פרקינסון היא מחלה נאורולוגית, שעד עכשיו אין לה תרופה. אבל להבדיל מאלצהיימר, החולה מבין היטב את מצבו."

נזכרתי במה שאמא שלו אמרה לי. הוא לא משקר לעולם. גם לא לעצמו.

רציתי להסב את תשומת לבו מההווה הלא מלבב, "אתה זוכר את הכותרת בעיתון לכתבה שעשיתי עליך? 'ילד בן 50'. זה היה לפני 33 שנה. אני הייתי בן 30 ואתה נראית לי אז ישיש."

מבטו חזר להתמקד באותה נקודה דמיונית באוויר. ודאי שהוא זוכר, אבל מה יש להגיד על כל השנים שעברו.

אני מצטט באזניו מהזיכרון את מילותיו של אבן אל רומי, משורר האסלאם,

"ולוואי שישובו הנעורים ליום אחד, שנספר להם מה עשתה לנו הזקנה".

נדמה היה לי שזיק של עצבות חכמה נדלק בו.

"מה יהיה, גדעון"? שאלתי אותו לבסוף.

"יהיה הרבה יותר גרוע. זה לא יוכל להמשך, הכיבוש הזה", אמר, ולא ידע מה הוא מנבא.

***

כמי שביכר את החיים ודגל ברווחתו של האדם החי על פני כל מטאפיסיקה אפשרית הוא החליט לתרום את גופתו למדע. בשבוע שעבר מיצה המדע את חלקו וגדעון ספירו הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים בנוכחות המשפחה וקומץ חברים.

צילום ראשי: ליאור מזרחי באובו, הארץ

לקריאת הפוסט בהארץ

לקבלת עדכונים בווטסאפ על פרסום פרקים חדשים (קבוצה שקטה לעדכונים בלבד)

 

ההלוויה צילם: ערן טורבינר

בעקבות הסדרה "אינתיפאדה" בערוץ 1

מאת: יזהר באר

קשה אולי להאמין אבל במרבית ימי האינתיפאדה הראשונה, לטלוויזיה הישראלית, שתקרא לימים ערוץ 1, מדורת השבט של הישראלים אז, לא היה כתב מיוחד בשטחים. יושבי הראש של הועד המנהל של רשות השידור היו בד"כ כפופים לאג'נדת השלטון והשלטון, כל שלטון, בעיקר מאז 1977, ראה בשטחים פרונקל זניח וסיקור המתרחש בהם היה עבורו כמו נזלת בחורף. ואם היה סיקור הוא היה בדרך כלל אגבי ומרוחק, יד שנייה אפשר לומר, של הכתב לענייני ההתנחלויות ("ההתיישבות"), למשל, או הפרשן לענייני הערבים והמזה"ת (אהוד יערי, אמרנו?). לא היה עיתונאי שזה היה תפקידו, להתמקד במתרחש בצד השני, אצל הפלסטינים, לנסות להבין, להסביר ולספר את סיפור המתרחש בשטחים, הסיפור הכי חשוב אז, שממשיך להיות חשוב לא פחות גם היום. ולהפתיע.

עורמת ההיסטוריה, שעכשיו, באמצעות הסדרה "אינתיפאדה" (שי להב, יואב לשם, בן שני), דווקא בימים שהנרטיבים של הסכסוך מתערבבים מחדש, מנסה הערוץ הראשון לעשות מעין תיקון מאוחר ולהביא לצופיו רטרוספקטיבה מושקעת ומקצועית – בעייתית  ומוטה במידה יש לומר – על הסיפור שהיה.

באמצע שנות השמונים ביקר בארץ המזרחן המפורסם פרופ' ברנרד לואיס ואני זוכר אותו עומד מול קהל שומעיו ומסביר שתי תמיהות שהוא תמה ואין להן פתרון. האחת, איך זה שאחרי 20 שנות כיבוש האוכלוסיה הכבושה בשטחים רגועה כל כך. והשנייה, כיצד מדינת ישראל מרובת השסעים מצליחה עדיין לשמור על עצמה כדמוקרטיה.

התשובה לתמיהה הראשונה התקבלה כמה חודשים אחר כך כשפרצה האינתיפאדה הראשונה. על השנייה נקבל כנראה תשובה בקרוב.

הייתי כתב בשטחים וסיקרתי את האינתיפאדה הראשונה (עבור השבועון הירושלמי "כל העיר" ואח"כ עבור "הארץ") מרבית התקופה. התחושה החזקה ביותר שליוותה אותי אז היתה בדידות – איך אפשר להעביר לעם שבתוכו אני יושב את המראות והקולות והסיבות בלי להיסחף לרגשנות יתר, להגזמה או לנקיטת עמדה שמאמצת נרטיב אחד. כי מה שראיתי שם היה לפעמים מעבר לכוח העיכול גם של המדווח המקצועי ביותר, עד כדי כך שלעתים הייתי מטיל ספק במה שראיתי גם בפני עצמי.

הצפייה בסדרה החזירה אותי באבחה אחת לימים ההם. בתחילת פרק 4 מספר חייל מילואים ששירת בשטחים אז על הופעה של סי היימן ששרה:

יוֹרִים וּבוֹכִים

שׂוֹרְפִים וְצוֹחֲקִים

מָתַי בִּכְלָל לָמַדְנוּ אֵיךְ

קוֹבְרִים אֲנָשִׁים חַיִּים…

מה באמת, קוברים אנשים חיים? מהיכן היא הביאה את הדבר הזה?

זה זרק אותי חזרה אל הפרשה ההיא, שהתחילה להתרוצץ במרחב הציבורי כמקרה ההתעללות הברוטאלי ביותר שאירע במהלך האינתיפאדה הראשונה, סיפור קבורתם בחיים של ארבעה פלסטינים צעירים על ידי בולדוזר צבאי. הרדיו הפלסטיני שפעל אז בשירות סוריה שידר ידיעה שגם בסאם אבו שריף, יועצו של ערפאת, חזר עליה בפגישה עם עיתונאים. כטבעם של סיפורים לא אפשריים זה נראה כמו עוד גימיק תעמולתי של הפלסטינים.

כפר סאלם ליד שכם, פברואר 1988, ראשית האינתיפאדה. אין לי מה להפסיד, יום חורף אחד אני מגייס את מוניר מנאע מהעיתון ואנחנו נוסעים לכפר לברר האם כצעקתה. בכפר הנידח מכל הדרכים הראשיות, כ-3,500 תושבים, שמתפרנסים בעיקר מחקלאות ומרעה. כשאנחנו מגיעים יושב שם  כתב של "דר שפיגל" הגרמני. אסד חמדאן, תושב הכפר, לשעבר בעל מסעדה במינכן, מתרגם לו את הסיפור בגרמנית שוטפת. הגרמני מקשיב, רושם ומסתלק. מכאן מתגלגל והולך סיפור שאני לא רוצה להאמין לו.

ארבעת הצעירים שחולצו חיים מן הבור שבו נקברו ואשר עכשיו הם העדים שלי, ובעדותם תלויה אמינותי, מאושפזים חבושים ומגובסים, מי בביתו ומי בבית החולים ביריחו. אני מבקש להיפגש עם כל אחד מהם בנפרד על מנת למנוע תיאום עדויות. לאחר שמיעת סיפוריהם אני מרגיש שאני הולך להסתבך, כיוון שהסיפור שבפיהם תואם לחלוטין ואני הרי לא רוצה להאמין להם.

"חיילים מלווים במתנחלים נכנסו לתוך הכפר, הוציאו אותנו, הכריחו אותנו לכבות צמיגים בוערים, שהונחו בכניסה לכפר, בידיים. שם נכוויתי קשות", מספר מוחסיין חמדאן, פועל בן 19 במפעל פלסטיק בתל אביב. לאט, לאט, כמו בסרט איטלקי ישן, מתרכזים סביבנו עשרות מתושבי הכפר, מקשיבים בסקרנות.

"גם ציוו עלינו לשיר 'אחת, שתיים שלוש, גולני…'", הוא ממשיך. "מי שהנמיך את הקול קיבל מכות. אחד הקצינים, אני חושב שקראו לו צ'ארלי, חטף אבן וזה הרגיז אותו. הוא אמר לנו לשכב על האדמה ואחד החיילים עמד על הרגליים ועל הראש שלי. שמעתי את הקצין אומר לנהג של הבולדוזר לעלות עלי אבל הוא לא הסכים. בסוף הוא אסף עפר עם הכף של הטרקטור וכיסה אותנו. איבדתי את ההכרה ומאז אני לא זוכר כלום".

דברים דומים אמרו בנפרד כל השלושה האחרים. זוהיידה סלאח עמר, אשה בת 35 שמתגוררת בבית הראשון בכניסה לכפר חיזקה את עדותם, כשטענה שראתה הכל במו עיניה "עמדתי מאחורי החלון וראיתי אותם מקבלים מכות מהחיילים. נסים (ניסים חבה מאלון מורה, אביו של רמי חבה, שנהרג מפגיעת בקבוק תבערה) עמד לידם, מחא כפיים ואמר (אומרת בעברית): "יופי. כל הכבוד לכם. כל הכבוד!" ואז בא הבולדוזר וכיסה אותם בעפר עד שלא ראו אותם. אולי שלושים עד ארבעים ס"מ. החיילים הסתלקו ואני התחלתי לצעוק. יצאנו כמה נשים והתחלנו לחפור בידיים ולהוציא אותם. הם היו בלי הכרה…"

גם אחרי שמיעת כל העדויות אני מתקשה עדיין להאמין. מוניר מאמין. אני זקוק למשהו נוסף. ואז אני נזכר באמירה האגבית של הפצוע שתיה, שסיפר בין השאר, שאחת מנעליו, נעל זאמש חדשה, נשארה קבורה תחת האדמה. אני קופץ על הפרט הזה כמוצא מציאה ומציע לכמה תושבים לבוא איתי לחפור בשדה לחפש את הנעל שנותרה בבור. אם היתה נעל. אם היה בור. אחרי היסוסים ועיכובים, שמחזקים את הספק שלי ביכולתי להוכיח את אמינות הסיפור מצליחים התושבים לגייס טוריה ואנחנו ניגשים לאזור האירוע, תלולית עפר מהודקת שנותרה מגשמי סוף השבוע שהציפו את פאת השדה בכניסה אל הכפר.

לולא הנסיבות הטראגיות אפשר היה למצוא אלמנטים מבדחים במעמד הזה. חצי כפר, כמו חוג של ארכיאולוגים חובבים, עומד סביב לתלולית העפר, מחפש את הכונדרה (נעל) של עבד לטיף שתיה. זה אומר תחפור כאן וההוא אומר תחפור שם. בקשר למיקום המדויק האפשרי של קבורת הנעל מתגלעים חילוקי דעות קשים. אחרי ויכוח ממושך שבו לוקחים חלק כל הטוענים לעדות ראייה, מתחילים לחפור, אך החפירה לא מעלה דבר ואצלי עולה שוב מפלס הספק.

ואז מישהו מנסה לחפור מכיוון אחר, ופתאום בעומק של חצי מטר מבצבצת נעל זאמש חדשה, נטולת שרוכים, עם כתמי בוץ אמנם, אך חדשה, נעלו של עבד אל לטיף שתיה.

אני תולה את העדות המכרעת על מקל הטוריה ומרגיש שעשיתי את שלי גם מעבר לספק הסביר, גם לפי דיני הראיות המחמירים. ומצלם.

אבל כאשר אני שולח את הכתבה לעורכי בעיתון משהו עדיין נחמץ בקרבי; אולי זה לא קרה באמת? אולי לא בדיוק ככה? אולי הטעו אותי, אפילו קצת?

אני פונה לנציגת דובר צה"ל בירושלים שעונה לי בשאט נפש "אין לי חשק לטפל בזה – ממילא אתה כותב את מה שאתה רוצה".

באין ברירה, השאילתה שלי מגיעה ללשכתו של אלוף פיקוד המרכז. "גם בחלומותי הקשים ביותר לא דמיינתי, שדבר כזה יכול לקרות", הודה לבסוף ביושר, האלוף עמרם מצנע, שאישר סופית את פרטי המקרה כפי שפרסמתי. נציגת דובר צה"ל בירושלים נכנעה הפעם והבטיחה שהצבא מנהל חקירה "יסודית ורצינית". ואכן, חוקרי מצ"ח גבו ממני עדות וביקשו לקבל את הצילומים.

כבר בהתחלת החקירה נעצרו שני חיילים שנכחו במקום האירוע. אחד מהם היה צ'ארלי דנינו, בן 27, ממגדל העמק, רס"ר בקבע בממשל שכם, שהוזכר על ידי תושבי הכפר כמי שפיקד על החיילים. מכריו מהצבא תיארו אותו דווקא כאדם שקט וסימפאטי. הסתבר כי בתקרית בכפר סאלם נכחה יחידה קטנה של אנשי ממשל שכם. איש מבין הנחקרים לא יכול היה להסביר את מניעיו למעשה. נסים חבה, שהואשם על ידי התושבים כי לקח חלק בהתעללות הכחיש את מעורבותו בקבורת הארבעה.

פרסום המעשה גרם לזעזוע בארץ ובעולם. עיתונים במערב וכלי תקשורת אחרים כיסו בהרחבה את הפרסום בכל העיר. אובזרבר הלונדוני נתן כותרת "חיילים ישראלים קוברים ערבים בעודם בחיים". עיתון הבוקר הגדול בשבדיה "דוגנס ניהיטר" (כחצי מיליו עותקים) ציטט את הכתבה בהרחבה בעמודו הראשון. בתגובה הוצפה מערכת העיתון בעשרות פניות של יהודים מקומיים, שטענו שמדובר בהשמצות ובתעמולה של אש"ף. באותו יום פנתה שגרירות ישראל בשטוקהולם למערכת העיתון ודרשה לפרסם מכתב מטעמה, שלפיו מבוססת הכתבה בכל העיר על תערובת של שמועות שנבדקו כבר ונמצאו בלתי נכונות. המכתב לא פורסם, למזלה של תדמית המדינה, מכיוון שזמן קצר אחר כך הודה צה"ל, כאמור, שפרטי הכתבה מבוססים על עובדות אמת.

נתן שחר, כתבו של העיתון השבדי בישראל אמר: "עד לאחרונה סבלתי מקונפליקטים פנימיים כשעמדתי לפרסם דברי ביקורת על ישראל, אבל הקונפליקטים האלה הולכים ופוחתים בחודשים האחרונים. הקרב על תדמיתה של ישראל כבר הסתיים. עכשיו הקרב הוא על עצם קיומה".

כמה חודשים אחר כך הזדמן לי לחקור מקרה התעללות אחר, בארבעה מתושבי הכפר ערורה בנפת שכם. שוב מדובר היה בצעירים שהעידו כי נקברו באבנים על ידי חיילים עד מחצית גופם. כשהגעתי למקום אפשר היה לראות ארבעה בורות, אבנים מכוסות בדם ושיירי ציוד צבאי. התגובה הראשונית של הצבא היתה גם הפעם הכחשה. עד ששוב התבררו פרטי המקרה כמדויקים.

שוב ושוב חזרו מקרים כאלה ודומים להם, ונדמה שהתרגלנו אליהם כבר מזמן. חוץ מאלה שממילא מבקשים לא לדעת דבר. התשוקה לבורות היא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם והיא חזקה משתי התשוקות החזקות האחרות, אהבה ושנאה, אמר לקאן.

ובכל זאת, עם כל חומרת הדברים אפשר גם להודות שהיתה אז עדיין לעיתונות השפעה מסוימת. עובדה. היו גם קצינים, דוגמת עמרם מצנע, שידעו לפעמים להודות בנבזויות שביצעו פקודיהם, להתנצל ולנקוט צעדים. המקטרגים יגידו שבסופו של דבר כולם שירתו את הכיבוש, אבל איפה אלה מול רוח הזמן החדש ודור הגנרלים החדשים; עופר וינטר, המח"ט שיצא לכתוש את האויב "המנאץ את שם אלוהים", אבי בלוט, שגדע יותר מ 3,000 עצי זית אחרי פיגוע ואישר הוראות פתיחה באש במסגרתן ניתן לירות על מנת להרוג ללא אזהרה, דבר שתרם להפיכתה של הגדה המערבית לזירה של פשעי מלחמה יומיומיים ואותנו לפושעי מלחמה. והאחרים, ברק חירם (הטנק בבארי. משמיד אוניברסיטת אל אזהר בעזה), יהודה ואך (שהרס את בית החולים היחיד ברצועה לחולי סרטן), ועוד כמותם, נושאי המיליטריזם המשיחי בישראל, שליחי אלוהים והאדמה. והדם זורם בעזה ובגדה המערבית כאילו אין אלוהים.

עם כל ההערכה לאומץ ולמקצועיות של ערוץ 1 על הרטרוספקטיבה לאינתיפאדה – מוטב מאוחר – טוב היה לסקר את האירועים ואת משמעותם בעת התרחשותם. גם את השואה המתרחשת בעזה – כבר קרוב ל 100,000 הרוגים, מרביתם אזרחים – שלא ערוץ 1 ולא הערוצים האחרים מביאים אלינו אפילו תמונה אחת ממנה. העיתונות הרי צריכה להיות כל מה שמישהו, בעיקר השלטון, לא רוצה שתפרסם.

המציאות בשטחים מפגישה אותך עם תופעות לא צפויות, שלא עונות תמיד על הדימוי הקבוע של כובש – נכבש, קורבן – מקרבן. הנה, לסיום, אנקדוטה אישית שקשורה לפרשת הקבורה בכפר סאלם.

את באסם עיד, תושב מחנה הפליטים שועפאט הכרתי בראשית תקופת האינתיפאדה. במהלך עבודתי בכל העיר הבחנתי בכישוריו הטבעיים. הוא היה תחקירן פיקח וממולח, ולמרות שמועות וטענות שהתרוצצו לגביו בהקשרים של ניקיון כפיים נעזרתי בו פה ושם בעבודתי ומאוחר יותר אף סייעתי לו להתקבל כחוקר שטח בארגון בצלם, שלימים הפכתי למנהלו. כשסיים את עבודתו בבצלם הוא שינה את עורו, התקרב לחוגי הימין היהודי המשיחי בישראל ובחו"ל והתחבב עליהם. הוא הוזמן להרצאות מחוף אל חוף על תקן פלסטיני שלוחם בחירוף נפש ב BDS, מצדיק את עמדותיה של ישראל וסופג פופולאריות שמוכיחה את עצמה בצבר הזמנות הולך וגדל להופעות בפני קהילות יהודיות מסביב לגלובוס.

יום אחד נתקלתי במקרה בספר באנגלית  שהכותרת שלו "קולות של דמוקרטיה במזרח התיכון", פרי עטו של מחבר לא מוכר בשם Joshua Muravchik . פרק שלם בו מפאר את הישגיו של באסם עיד כחוקר ועיתונאי, שבנה לעצמו מוניטין ואמינות מוכחת. לדוגמא, מובא שם סיפור קבורתם של ארבעת הצעירים בכפר סאלם ב-1988. הפרשה מתוארת אחת לאחת, כפי שבאסם שמע מפי יותר מפעם אחת, כולל איך נמצאה נעל הזאמש החדשה בבור שבפאתי השדה בכניסה לכפר, "שהתאימה, כמו בסיפור סינדרלה, לנעל השנייה", כך התפייט בריאיון למחבר, וכיצד פורסם המעשה בעיתון כל העיר וגרם לסקנדל גדול. כל הפרטים היו מדויקים חוץ מאחד; שמו של העיתונאי בעל המוניטין והאמינות המוכחת שפרסם את כתבת התחקיר היה באסם עיד. והוא כלל לא היה שם.

***

צילומי אינתיפאדה, ניצן שורר

בקרוב, האינתיפאדה שלי, חלק ב' – תסמונת שטוקהולם בלשכתו של ערפאת בעזה

 

 

לקבלת עדכונים בווטסאפ על פרסום פרקים חדשים (קבוצה שקטה לעדכונים בלבד)