המסיק שהתחיל אצלי ביום שישי, נפל במקרה על יום השנה הבינלאומי לעץ הזית, אבל הוא היה פחות חגיגי מבשנים עברו. היו הפעם סיבות שהורידו את מפלס מצב-הרוח של הזייתים; היבולים היו חלשים והגשם בושש לבוא. עצי זית בני אלפי שנים בגליל חווים בשנים האחרונות על בשרם המסוקס את העולם משתנה, איך הקייצים הולכים ומתמשכים וכיצד החורפים מתחממים ויוצרים תגובת שרשרת מדאיגה.
לא רק יבול הזיתים היה מועט השנה אלא שגם המזיקים הרימו ראש. עין הטווס היכה חזק בזנים הרגישים ואליו נוספו זבובי הזית, הדוררת, שהיא מחלה פטרייתית, והזטרת, שגורמת לחלק מהפרי להישאר זעיר ולא להתפתח. ועוד לא דיברנו על כריתה ושריפה של עצי זית ביד אדם (אם אפשר לקרוא להם בשם זה) ההולכת ופושה מעבר לקו הירוק ככל שהכיבוש הופך לברוטאלי, נטול חמלה לאנשים ולפרי הארץ.
בהעדר תרופה הולמת המליצו המומחים למגדלי הזיתים להקדים השנה את המסיק לפני המועד הרגיל על מנת להתמודד עם נשירת פרי והעקיצות הגוברות של הזבובים. השיבוש במחזור החיים התקין של עצי הזית הושפע השנה גם ממחסור בטמפרטורות נמוכות בחורף, דבר שפגע בהתפתחות התקינה של הפרי. רוב זני הזית דורשים הצטברות של לפחות 100 שעות קור בחורף בכדי להתמיין לפריחה והחורף שעבר התקמצן מאוד במנות הקור שסיפק.
בסוף הקיץ פוזרו אזהרות על גשמים עזים שצפויים בסתיו ובינתיים הסתיו עובר חולף לו והשמש צוחקת לנו בפנים. אף אחד לא יודע לתת הסבר מלא למיעוט הפרי בכרמי הזיתים השנה, כפי שאיש לא יכול להגיד בוודאות מה גורם למושבות הדבורים, שנמצאות בקצה כרם הזיתים שלי, להיחלש. החשד המיידי מופנה מטבע הדברים לשינויי האקלים על פני הכדור שלנו, שבני האדם לא מפסיקים לבעוט בו. כשאיינשטיין רצה להזהיר מפני ההתעמרות אל הטבע הוא דיבר אמנם על היעלמות החרקים כמבוא להיעלמות האנושות, אבל אין כמו עצי הזית העתיקים בגליל, שראו משטרים קמים ונופלים ועידנים חולפים, להעיד שאנחנו מתקרבים לנקודת האל חזור. אפשר, אם כך, לעדכן את האזהרה של איינשטיין ולהכריז שאם ייעלמו עצי הזית גם בני האדם לא ישרדו, אבל אם האנושות תעלם הזיתים ואיתם כל החי והצומח על פני הארץ, ככל הנראה, ישגשגו.
במוצ”ש העברתי את הפרי, שהסתכם בפחות מרבע מהכמות שנמסקת בשנה רגילה, לעצירה בבית הבד של דראושה באכסאל, אחד מכמאה בתי הבד הפעילים בארץ. כמו בכל שנה השמיעו מכונות הריסוק האיטלקיות הענקיות מתוצרת אמנדוני רעש מונוטוני אימתני, לא מודע לגודל השעה, והארומה החריפה של השמן הטרי התערבבה בחלל האוויר עם ריחות הקטורת של הנרגילות שמצצו הזייתים הערבים שחיכו לתורם בסבלנות. בתוך אווירת הדכדוך הכללית מצאתי את עצמי טובל פיתה עם מלח בקערת שמן סורי מהספתאח שהשאיר מישהו לאחרים על השולחן בצד והטעם המריר שלו החליק וצרב בגרוני, שהשמיע בתגובה גרגור של אושר מתריס, שנדמה היה לי שהתגבר על הדאגה מקיצו הקרב של העולם ועל שאונה של האמנדוני, שהתחילה לכתוש את הזיתים שלי בגלגלי הפלדה הענקיים שלה ולהמיר אותו לזהב נוזלי.
***
בתמונות: עצי זית בני אלפי שנה בדיר חנא, צילום: סלמאן אבו רוקון. הזהב הנוזלי ניגר למיכל האיסוף. גיזום אחרי המסיק.
#בוסתןבעמק בפייסבוק: https://www.facebook.com/yizhar.beer/posts/10159707162984591?notif_id=1638080732831978¬if_t=feedback_reaction_generic&ref=notif