Tag Archives: נתניהו

[פרות קדושות] פרק 88. "אמהות שכולות מתות לפעמים מהר. אני החלטתי לחיות" – מנואלה דבירי מסכמת 27 שנים של געגוע

לפני 5 ימים 7 באוקטובר, הפודקאסט 1

מנואלה דבירי (76), עיתונאית, סופרת ומחזאית ממוצא איטלקי, אקטיביסטית פוליטית, פעילה הומניטארית שסייעה לאלפי ילדים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל ואופטימיסטית בלתי נלאית, איבדה את בנה יוני במוצב כרכום בלבנון בפברואר 1998. לאחר מותו נאבקה דבירי במסגרת תנועת "ארבע אמהות" להוצאת צה"ל מלבנון, דבר שהתממש שנתיים לאחר נפילתו. מלכתחילה סירבה דבירי להיכנס למשבצת האם השכולה ובחרה להמשיך לחיות את החיים במלואם. מאז נוספו לסטטיסטיקה עוד מאות אמהות שכולות, שרואות בבחירות שלה מודל.

לאחר מות בנה התעמתה האזרחית דבירי עם הצמרת הצבאית והמדינית והאשימה אותה בהפקרות. נדמה היה שכמה מתובנותיה אף חלחלו ויושמו מאז. אבל בימים אלה, כאילו לא נלמד דבר, מקים צה"ל מחדש את מוצב כרכום בתוך שטח לבנון, מעשה של "טרלול", היא אומרת.

שוחחנו על שכול, רגשי אשמה והחיים שנמשכים, על האירועים המוזרים שהתרחשו במשפחתה לאחר מותו של יוני, ועל השוני בין המחאה שהוציאה את צה"ל מלבנון למחאה שמנסה עתה להציל את מדינת ישראל מאובדנה.

דבר אחד לא השתנה ב-27 השנים שחלפו מאז שכלה את בנה, היא מציינת – זהותו של ראש ממשלת ישראל.

שוחחנו על החיים המשותפים של אשה חילונית וליברלית עם בעל דתי במשך קרוב לשישים שנה, ומדוע לא תפסיק להציל ילדים פלסטיניים גם אחרי 7 באוקטובר.

צפו/ האזינו/ קראו שפטו ושתפו!

***

לצפייה בפרק:

להאזנה לפרק כאן:

Traduzione Manuela Izhar Beer

לקריאת תמליל הפרק:

"אמהות שכולות מתות לפעמים מהר. אני החלטתי לחיות" – מנואלה דבירי מסכמת 27 שנים של געגוע

מאת: יזהר באר

מנואלה דבירי (76), עיתונאית, סופרת ומחזאית ממוצא איטלקי, אקטיביסטית פוליטית, פעילה הומניטארית שסייעה לאלפי ילדים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל ואופטימיסטית בלתי נלאית, איבדה את בנה יוני במוצב כרכום בלבנון בפברואר 1998. לאחר מותו נאבקה דבירי במסגרת תנועת "ארבע אמהות" להוצאת צה"ל מלבנון, דבר שהתממש שנתיים לאחר נפילתו. מלכתחילה סירבה דבירי להיכנס למשבצת האם השכולה ובחרה להמשיך לחיות את החיים במלואם. מאז נוספו לסטטיסטיקה עוד מאות אמהות שכולות, שרואות בבחירות שלה מודל.

לאחר מות בנה התעמתה האזרחית דבירי עם הצמרת הצבאית והמדינית והאשימה אותה בהפקרות. נדמה היה שכמה מתובנותיה אף חלחלו ויושמו מאז. אבל בימים אלה, כאילו לא נלמד דבר, מקים צה"ל מחדש את מוצב כרכום בתוך שטח לבנון, מעשה של "טרלול", היא אומרת.

שוחחנו על שכול, רגשי אשמה והחיים שנמשכים, על האירועים המוזרים שהתרחשו במשפחתה לאחר מותו של יוני, ועל השוני בין המחאה שהוציאה את צה"ל מלבנון למחאה שמנסה עתה להציל את מדינת ישראל מאובדנה.

דבר אחד לא השתנה ב-27 השנים שחלפו מאז שכלה את בנה, היא מציינת – זהותו של ראש ממשלת ישראל.

שוחחנו על החיים המשותפים של אשה חילונית וליברלית עם בעל דתי במשך קרוב לשישים שנה, ומדוע לא תפסיק להציל ילדים פלסטיניים גם אחרי 7 באוקטובר.

צפו/ האזינו/ קראו שפטו ושתפו!

 ***

‫מנואלה דבירי שלום, האם יהיה נכון להגיד שהמעורבות הפוליטית, חברתית שלך התחילה לאחר מותו של יוני?

דבירי: ‫"לחלוטין, כן. ‫למרות שלעשות ידעתי גם קודם, ‫ודעות היו לי גם קודם, ‫אבל ברגע שבאו להודיע לי ‫שהבן נהרג, ‫ידעתי שיש גם חובה ‫שקודם לא הייתה לי, או לא הרגשתי בה; ‫לשנות את המצב שגרם לבן שלי לההרג, ‫ולדאוג שזה לא יקרה לעוד חיילים."

‫איך עשית את זה?

דבירי: "‫החלטתי לכתוב את זה. ‫ראש הממשלה היה אז, כמו היום, ‫בנימין נתניהו. ‫אז כתבתי לו, וביקשתי שיסתכל לי בעיניים ‫ויגיד לי אם הוא חושב ‫שזה היה הכרחי שהבן שלי ייהרג. ‫שזה עזר למשהו, או עשה משהו.

‫הוא כמובן לא ענה. ‫אז כתבתי לו עוד פעם ועוד פעם. אז, כמו היום, הוא לא עונה. ‫הוא גם לא רצה לפגוש אותי." ‫

עד היום ‫לא היה לכם שיח ושיג?

‫ דבירי: "פגשתי אותו באיזה אירוע ‫כשכבר לא היה ראש ממשלה, ‫ואמרתי לו שאני כתבתי לו ‫הרבה מכתבים והוא אף פעם לא ענה ו‫לא רצה לפגוש אותי. ‫הוא הסתכל על אשתו, ‫ואמר, 'המזכירות אצלנו ‫ממש לא עובדת'.

‫"אז הבנתי שאין טעם להתעסק בו, ‫צריך לעבוד על מה שחשוב לי."

באותה תקופה היית בקשר ‫גם עם אנשי צבא בכירים. ‫מה את, בלי ידע צבאי ‫מה יכולת לומר להם?

‫ דבירי: "שאלתי אותם, ‫מה אנחנו עושים שם בדיוק (בלבנון)? ‫וקצין בכיר נתן לי בעיטה ‫מתחת לשולחן ואמר לי בשקט, ‫תמשיכי."‫

‫אל מי דיברת?

דבירי: "אני לא זוכרת, אולי לשר הביטחון (יצחק מרדכי. י.ב). ‫הרמטכ"ל ליפקין שחק לא הגיע. מאוחר יותר נקשרה בינינו ידידות ‫אבל באותו זמן כל כך שנאתי אותו. ‫(משתעלת) תראה, ‫כשאני מדברת על זה, ‫פתאום הקול שלי הולך…

"אז הבנתי שבעצם יש משהו גם בקול של אישה אחת, ‫שיום קודם לא הייתה אף אחת, ‫אבל ברגע שהבן נהרג, ‫משהו משתנה והקול הזה, של אישה שלא מבינה ‫כלום בצבא, דווקא יכול לעזור. ראיתי דברים שהם לא חשבו על עליהם כי זה היה להם מובן מאליו."

מנואלה דבירי במחאת "ארבע אמהות" 1998

‫ באילו טיעונים השתמשת?

‫ דבירי: "אמרתי, למשל, ש‫ברגע שאתה בצד השני של הגבול, ‫אז אתה גורם לצד השני לרצות לירות עליך, ‫כי אתה כוח כובש.

‫"וגם, כשאתה בצד שני, ‫וחיילים נפגעים, ‫הרבה יותר קשה להיכנס פנימה ‫ולחלץ אותם. ‫גם ההוראות שהם קיבלו, ‫שברגע שיש הפגזה, ‫צריך לעלות לראות מאיפה זה מגיע. למה אי אפשר לשים מצלמה? ‫למה צריך לשלוח חייל ללכת לראות? ‫ככה הבן שלי נהרג. באותה תקרית נהרגו שלושה שעלו לפי הפקודות האלה.

"עשרים שנה אחרי נודע לי ‫‫שיוני לא נתן לחיילים החדשים שהגיעו לעלות לעמדה. ‫ואז הוא נהרג. ‫למעשה, הוא לא היה צריך לההרג, ‫מישהו אחר היה אמור לההרג. ככה זה מקריות. ‫אבל ‫גם הבנתי שהוא היה בסדר, ‫הבן שלי. ‫זאת אומרת, בן אדם שלוקח אחריות, ‫שזה לא משהו שידעתי עליו במיוחד.

‫"‫הייתי בקשר מיוחד עם ההורים ‫של החייל השני, ‫שנהרג. האמא נפטרה בינתיים. ‫אמהות שכולות מתות לפעמים מהר."

‫‫מה התשובות שקיבלת?

‫ דבירי: "לא קיבלתי תשובות. ‫ליד אמא שכולה שותקים. ו‫אם היו תשובות הן לא ספקו אותי. מאוד קשה לספק תשובות ‫לאם שכולה. הם צודקים, קשה לעמוד מול אם שכולה."

***

מנואלה דבירי, חברים מספרים על אם שכולה (פורסם בידיעות אחרונות 12.7.1998):

מומחים צבאיים:

"זה גורלי המחורבן שאני צריך לעמוד כאן בשלווה עם חיוך אוהד ולשמוע את כל השטויות האסטרטגיות של הפוסטמה הזאת על הצורך ביציאה מלבנון ועל עיונים שעשתה במשנת הביטחון הלאומי. אפשר לחשוב שהבטטה הלכה לתיכון עם קלאוזוביץ ושיחקה תופסת עם לידל הארט. היא לא יכולה להבחין בין פצצת מצרר לבין בקבוק אקונומיקה, אבל עומדת גבוה על המצבה של בנה וכולנו צריכים לשמוע אותה בהכנעה.

"אין דבר עוד מעט תקבל את 15 דקות התהילה שלה ותעוף לכולנו מהעיניים."

***

‫

עכשיו מקימים ‫את אותו מוצב כרכום בתוך שטח לבנון מחדש. מה את חושבת ‫על זה?

דבירי: "טרלול."

אולי הם לא זוכרים?

דבירי: "יכול להיות שהם לא זוכרים, ‫אבל קשה להאמין שהם לא זוכרים. ‫ביבי היה שם אז.  הוא זוכר. ‫אני חושבת שהזיכרון הקולקטיבי ‫של מדינת ישראל ‫זוכר מה קרה עם המוצבים האלה."

‫אז למה לדעתך חוזרים על אותו דבר?

דבירי: "מטמטום. ‫כי זה אותו נתניהו מלפני 27 שנים. ‫‫זה אותו בן אדם, שאומר ‫שאתה תמיד צריך להיות מוכן ‫כי הולכים להרוג אותך, ‫וצריך לכבוש ולקחת… ‫ופה הבנו שלכבוש ולקחת, ‫זה לא מוביל למקומות נורא טובים…"

קראתי באחד ‫המאמרים שלך, ‫שאמרת שאת מקווה ‫שלפחות הלקח נלמד.

‫ דבירי: "לא נלמד. נהיה יותר גרוע. ‫הלקח שנלמד אז על ידי נתניהו הוא ‫שאני חייב להישאר  בשלטון, ‫כיוון שאם אני יוצא מהשלטון, ‫יכולים עוד לפתור דברים. ‫והוא לא מעוניין שדברים יפתרו, ‫שדברים יסתדרו."

‫‫‫‫"ארבע אמהות" היתה קבוצה לא גדולה של נשים, שבעצם הצליחה להוציא את צה"ל מלבנון?

דבירי: "לא הכנסנו את צה"ל ללבנון ‫ולא הוצאנו. דיברנו. ‫מחינו. כנראה שזה היה מוצלח ‫מבחינה ציבורית."

‫היה כיסוי עצום לפעילות שלכם…

דבירי: "לא היה אז משהו אחר. ‫והשם היה מאוד מוצלח. צריך לקחת בחשבון שהיו איתנו גם פוליטיקאים, כמו יוסי ביילין, למשל. ‫ובסך הכול אמרנו דברים ‫נורא פשוטים. ‫לא נכנסנו לעומק הבעיות ‫של מדינת ישראל, ‫נכנסנו לעניין אחד, ‫ספציפי, קונקרטי, ‫ועובדה שזה היה בסדר." ‫

את יכולה להגיד שיש משהו שונה ‫בדרך הפעולה של תנועת המחאה היום, ‫למשל, למען שחרור החטופים, ‫מול פעולות המחאה שלכן אז? ‫

דבירי: "אני לא יודעת להגיד. ‫אז זו הייתה תנועה יותר קטנה, ‫והבעיה, יחסית, היתה יותר קטנה. שנה לפני שיוני נהרג ‫היה אסון המסוקים שבו נהרגו המון חיילים. כלומר, שם המיקוד היה בחיילים. ‫פה אנחנו מדברים על משהו ‫הרבה יותר קשה. בעוטף עזה, ‫נהרגו ונחטפו ונרצחו ‫אזרחים במיטות שלהם. ‫‫זה סיפור לגמרי שונה. אני לא רוצה ‫לעשות אולימפיאדה של קושי, ‫אבל היום זה הרבה יותר חמור.

"גם המחאה אחרת. היא נמשכת כבר יותר משנתיים, זה התחיל עם הניסיון ‫של ההפיכה המשפטית, ‫ומשם אחרי שפרצה מלחמה, ‫מהר מאוד זה הפך למחאה אחרת. ‫בעצם חלק ממדינת ישראל נכבש. זה הרבה יותר קשה, הרבה יותר חמור, ‫זה עתיד של מדינת ישראל. ‫שם לא היה מדובר בעתיד ‫מדינת ישראל, ‫זה הרבה יותר מפחיד עכשיו. ‫

במשך השנים ‫נפגשנו כשהיית בכובע אחר שלך, כמגייסת כספים לפרויקט Saving the Children במסגרת מרכז פרס לשלום, שעסק בהבאת ילדים פלסטינים ‫לטיפול בבתי חולים ישראלים, ואף קיבלת פרס על זה…

‫ דבירי: "הרבה פרסים…"

‫‫אני שואל אותך כפרקליט השטן, לקחנו איש ‫לטיפול בבית חולים ישראלי, ‫קראו לו יחיא סינואר, ‫והצלנו את חייו, ‫והוא השיב לנו כגמולנו. ‫מה את משיבה לטיעון כזה? ‫

דבירי: "אני משיבה שאני ממשיכה לעבוד ‫על הפרויקט הזה ושהוא עדיין קיים. ‫מאוד קשה היום להגיד את זה, ‫אבל אנחנו עזרנו להרבה ילדים. ‫אני חושבת ‫שלעשות דמוניזציה לפלסטינאים ‫לא מוביל לשום מקום. ‫אם אנחנו רוצים ‫להפוך למשהו הכי דומה ‫לפלסטינאים, אז יש אפשרות. יש מי שדואג לזה.

‫"חמאס זה ארגון טרוריסטי נוראי, ‫ימני מאוד ודתי, ‫‫אז מה, אנחנו רוצים להיות כמותם? ‫אם הם עושים, למשל, את הטקסים הדביליים האלה ‫לפני שמשחררים חטופים, ‫אז גם אנחנו נלביש חולצות דביליות ‫לא פחות על האסירים ‫ונשים אותם על הברכיים? ‫זה מוביל ‫להתבהמות שלנו. אם אנחנו רוצים לשמור ‫על איזו נשמה נקייה ‫אז לא צריך להפוך דומים לארגון טרור, ‫ולא צריך לעשות דברים ‫שמביישים אותנו.

‫"להציל חיים של ילדים, אני תמיד אעבוד בשביל זה. אם זה ילדים פלסטינים ‫או יהודים או ישראלים. ‫מה ההבדל? זה ילדים, ‫הם לא אשמים בכלום. ‫הם צריכים לחיות."

‫בכל זאת, חלק גדול ‫מהישראלים יגיד לך ‫אחרי ה-7 באוקטובר, ‫שאין אמונה ‫בצד השני, כולם רוצים להרוג אותנו, ‫והילד הזה שניצל על ידינו יגדל ‫וירצה להרוג אותנו.

‫ דבירי: "אז מה? חח… ואולי לא? ‫מאיפה אתם יודעים? אולי לא. ‫‫אני מעדיפה להאמין… ‫להיות אופטימית.

‫"פרס היה אומר, ‫שהאופטימי והפסימי מתים באותו יום, ‫אבל האופטימי לפחות חי יותר טוב. ‫מה אתה מרוויח משנאה שגורמת לעוד שנאה ‫ועוד שנאה, ‫עוד סיבוב מלחמה שגורם למתים, ‫ואז גורם לעוד מלחמה, ‫כי צריך להחזיר. ‫בוא ניזכר מה קרה עם ההתקפות על איראן. ‫אנחנו יורים על איראן, ‫איראן יורה בחזרה… עכשיו צריך לענות, ‫אז יורים עוד פעם, ועוד פעם. ‫הלוך וחזור. עין תחת עין. ‫‫עד שנשארים בלי שתי העיניים".

‫בכל זאת, שבעה באוקטובר ‫עשה לך משהו, שינה משהו?

‫ דבירי: "כן, עשה לי משהו. ‫אני לא האמנתי שבבני אדם נורמאליים ‫יכולה להיות כל כך הרבה שנאה. ‫‫אני לא יודעת להסביר. ‫אני לא יכולה לשנוא ברמה כזאת, ‫או בכלל…"

‫ו‫זה לא ריפה את ידייך, ‫את ממשיכה בפרויקט שלך?

דבירי: "‫אני ממשיכה בדיוק כמו שהיה קודם. אני חושבת שהדרך היחידה שלנו ‫לשרוד כמדינה וכעם ‫זה לשמור על פרינציפים ‫של דמוקרטיה וליברליות. ‫לראות גם את השני. ‫אם אתה מפסיק לחוש איזושהי אמפתיה לאחר, ‫אז אתה אבוד."

רציתי לחזור קצת אחורה, ‫הצהרת בעבר ‫שאת לא מוכנה להכניס את עצמך לתבנית המקובלת של האם השכולה. האם הצלחת?

דבירי: "אני חושבת שכן. ‫האמהות השכולות היום מדברות ‫ומקשיבים להן. כן, ‫זה מאוד השתנה. ‫אין יותר אם שכולה ‫כפי שאני הכרתי כשבאתי לארץ."

איך זה היה קודם, להיות עצוב ולשתוק?

דבירי: "להיות מאוד עצוב ולשתוק, ‫כי הוא מגש הכסף וכל זה… הרגשתי את זה. ‫היום זה באמת כבר לא קורה.

***

מנואלה דבירי, חברים מספרים על אם שכולה (פורסם בידיעות אחרונות 12.7.1998):

פוליטיקאים:

"ניחומי האבלים האלה דופקים לי את יומן הפגישות. יש לי שש וחצי דקות נטו לניחום הבא, השלישי שלי בשבוע הזה. רק שלא יגישו בורקס ומיץ אשכוליות, אצל האבלים אי אפשר להתחמק מכיבוד בנימוקי דיאטה וצרבת. מה אגיד להם? במעמדו של צה"ל חל פיחות ואיש לא קונה עוד את 'ידינו הארוכה תשיג את המחבלים', גם 'באנו לחזק ויצאנו מחוזקים', שהלך חזק בשנה שעברה נשמע כיום מזוייף. גם, 'הוא היה גיבור אהוב על חבריו', לוחם מצטיין, מצלצל כמו שורה של חנוך לוין. צריך לבקש מהקופירייטר להמציא מונולוגים חדשים של שכול. המאגר הקיים התיישן לחלוטין."

***

‫"אני חושבת שגם ‫במקרה של המחאה היום, ‫הכוח הכי חזק זה האמהות. ‫גם האבות של החטופים מדהימים בעיניי, אבל לאמהות יש יותר כוח פנימי והן עושות את זה יותר חזק.

"פה השכול כל כך בוער, ‫וגם הפחד של האמהות, ‫שהילדים שלהם חטופים, ‫הוא כנראה סיוט כזה שאני אומרת ש‫המוות של יוני היה דה-לוקס, מין לוקסוס. קודם כול, זה היה נקודתי, הרגשנו את החברים ‫סביבנו, ולידינו, ‫לא היו עוד מאות כאלה. יכולנו די בקלות להתאושש. ‫פה קשה להתאושש, ‫כי אתה לא מבין ‫איך המדינה הפקירה את הבנים ו‫את הבנות שלה.

‫"זה שהצבא ביקש סליחה, ‫זה שעכשיו מתחילים לראות את התחקירים מהצבא, ‫וכנראה הם קשים מאוד, זה ‫איכשהו מנקה את הצבא, בעיניי. ‫כי, בוא נהיה כנים, הצבא זה אנחנו. ‫זה היה כך גם אז עבורי. ‫זאת אומרת, אני לא הייתי נגד הצבא. ‫אבל מה שביבי עשה עכשיו, ‫זה הדבר הכי נוראי שאפשר לעשות, ‫זה להילחם פוליטית נגד הצבא. ‫להגיד, זה הכול אשמת הצבא, ‫אותי לא העירו באותו בוקר. ‫שזה טיעון כל כך דבילי, ‫שאין אפילו מה לומר על זה."

‫מאיפה באה המוטיבציה ‫לומר; ‫אני לא נכנסת לתבנית הזאת של האם השכולה?

דבירי: "קודם כול, הייתי ‫מאוד מופתעת מעצמי. ‫היינו פה, בבית ‫כשבאו להודיע. ‫והבן שלי גם היה.

‫"ברגע שקיבלתי את ההודעה, ‫משהו אצלי בפנים אמר, ‫טוב, צריך לעשות משהו. ‫לא התעלפתי. ‫צרחתי, כן, אבל לא התעלפתי.

‫"לא קרה לי שום דבר ממה ‫שחשבתי שאמור לקרות. ‫ובמקום זה קם אצלי מין רצון לחיות, ‫ולא הבנתי מאיפה זה בא, ‫ורצון לעשות שלא ידעתי מאיפה זה בא. ‫מאוד התביישתי מעצמי… ‫איך זה יכול להיות שאני לא כמו…"

‫שאת בוגדת בתפקיד האמהי?

דבירי: "‫כן, שכנראה לא הייתי אימא ‫מספיק טובה. ‫כי אם הייתי אימא מספיק טובה, ‫הייתי מתעלפת, הייתי צורחת, ‫הייתי בוכה, הייתי נכנסת למיטה, ‫ושום דבר מזה לא קרה לי."

לקחת בחשבון לפני זה שאת עלולה לקבל בשורה כזאת?

‫ דבירי: "לא חשבתי. ‫אמרתי, אני בן אדם אופטימי, ‫בן אדם אופטימי לא חושב ‫שזה יקרה לו דווקא. ‫תמיד חשבתי, אה, יהיה בסדר, ‫ובאותו רגע הבנתי ‫שה'יהיה בסדר' הזה נגמר. ‫‫יש לי חרדות על העתיד, וגם לבעלי יש, ‫כי שנינו יודעים ‫שלפעמים לא יכול להיות בסדר. ‫מה שאתה אומר לעצמך; ‫הילד מאחר לחזור, ‫אבל יהיה בסדר, הוא יחזור. ‫שלנו לא חזר.

‫"הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית יונגיאנית ‫מאוד מבוגרת, ‫וכשיוני נהרג, אמרתי שלא אלך אליה יותר. ‫אני אהרוג אותה, ‫אם אני אביא אליה את מה שאני מרגישה. ‫אבל היא ביקשה שאבוא בכל זאת.

"‫היא הייתה נהדרת. סיפרתי לה שיש לי רגשות אשמה. אז היא אמרה, ‫קודם כול, מה את יודעת ‫מה באמת האמהות האחרות מרגישות? ‫מאיפה את יודעת איך צריך להרגיש? ‫אמרתי, אבל כולן ככה, ‫ולמה אני לא? אז היא אמרה, ‫את, את, וכל אחד אחר הוא אחר. והיא שאלה, איך היו היחסים ‫עם הבן שלך? ‫אמרתי, היחסים היו נפלאים. ‫מאוד אהבנו אחד את השני, אין ספק.

‫"אז היא אמרה, ‫הוא אוהב אותך ולא רוצה שיהיה לך רע. ‫אני בטוחה שהוא לא רוצה ‫שיהיה לך רע. הוא רוצה ‫שיהיה לך הכי טוב שאפשר.

‫זה ‫מאוד עזר לי."

"חודשים לפני שהוא נהרג. חלמתי שאני לא מוצאת אותו…"

‫זאת אומרת התת מודע עבד?

דבירי: "התת מודע גם עכשיו עובד. הוא מעיר אותי בלילה.

"המטפלת הזאת עזרה לי להשתחרר. יותר לא היו לי רגשי אשמה ‫ועשיתי מה שנראה לי שנכון לעשות.

"החיים שלי וגם של אברהם ‫ושל הילדים השתנו מהשכול, ‫מהאין של יוני; קיבלנו ממנו מתנה. ‫אני עשיתי דברים ‫שקודם לא עשיתי. ‫לא כתבתי כלום לפני שיוני נהרג, ‫ואז פתאום התחלתי לכתוב, בעברית ובאיטלקית. אני כבר שנים כותבת ספרים, ‫כתבתי מחזה.

"היום אני כותבת באיטלקית כי יותר נוח לי ואני גם עושה שירות למדינה איכשהו, כי אני מסבירה להם מה שהם לא קוראים בעיתונות האיטלקית. אני מראה להם שמדינת ישראל זה לא רק המדיניות המוצהרת. יש גווני גוונים ויש מחאה גדולה."

איך הוצאת את עצמך מתבנית 'האם השכולה'?

דבירי: "ניסיתי לעשות מה שאני יכולה כדי שלא יקרה לעוד ישראלים מה שקרה לי. ואחר כך, כדי שלא יקרו לעוד ילדים או לעוד אנשים חפים מפשע דברים לא טובים."

 

יוני דבירי (באדיבות המשפחה)

ובמובן האישי, מבחינת היכולת ליהנות ממה שהעולם מציע?

דבירי: "לא ידעתי מה נכון, לא נכון. אבל אחרי שההורים שלי נפטרו, קנינו בית בכפר באיטליה. וזה היה גם ריפוי. כי לשם אנחנו נוסעים לחופש עם הילדים, וזה מקום שאין לו סיפור. יש לו סיפור, כי זה בית מהמאה הביניים, אבל לא הסיפור שלנו פה.

"ושם כאילו אנחנו הצלחנו ללמוד לחיות מחדש.

"בגדול, אני חושבת שגנטית הייתה בי אפשרות לצמוח מחדש, ולבנות לעצמי חיים לא פחות טובים ממה שהיו לי קודם. הייתי, כמובן, מעדיפה שזה לא יקרה. הייתי מוכנה לחזור לעבודה הקודמת שלי ולעשות כל מה שעשיתי קודם כדי שנחזור להיות מה שהיינו. אבל אם כבר קרה, אני חושבת שכל אחד מאתנו נהיה אדם יותר טוב ממה שהיה קודם. וזאת מתנה, כי כשאתה נוגע במוות, אז 'קאט דבולשיט', אתה חי באמת, ולא סביב שטויות.

"הדבר הכי מופלא שקרה לנו הוא שאתמול, 26 לפברואר, חל יום מותו של יוני. אבל אתמול גם היה יום ההולדת של ארבע נכדים שלנו שנולדו באותו יום…"

ארבעתם נולדו באותו יום שיוני נהרג, בנפרד?

דבירי: "הם נולדו בדיוק באותו יום. 26 לפברואר."

את רצינית? אני לא מאמין… אני מספר לכולם שהבת שלי נולדה ב-8.8.88 בשעה 8 ושבמקרה קוראים לה תמנע, כלומר מתומנת. זה היה נראה לי אחד למיליון. מה שאת מספרת זה אחד למיליארד…

דבירי: "לא יודעת, אחד ל- 64 מיליון, משהו כזה.

"יוני נהרג ב-26 לפברואר. לפני 19 שנה, נולד יובי. ואברהם אומר לי, מנואלה, שמת לב לתאריך? 26 לפברואר. אמרתי, לא. הוא אמר, תסתכלי…

"אמרתי, וואו… יוני, תודה.

"ואז עברו שנתיים. וכלתי ילדה לבני תאומות. מה היה התאריך? 26 לפברואר.

"ואז אמרנו, טוב, בסדר, הבנו. ואז הבת שלי הייתה שוב בהריון. והייתי בלידת של החמוד, שהייתה צריכה להיות ב-25.

"אז ב-25 הגעתי ללידה. והלידה לא הולכת. מתעכבת, ומשהו קורה.

"ואמרתי, יוני, הכל בסדר, רק שתלד. אמנם זה רק ה- 25, אבל זה אותו דבר.

"הילדה, מאיה, נולדה ב-26 בפברואר, בחצות ו-18 דקות. 18 בנומרולוגיה יהודית, זה חיים.

"זאת אומרת, יש כל מיני דברים סביב הסיפור הזה, שלא מוסברים…"

אברהם אישך הוא איש דתי, הוא מפרש את הדברים אחרת ממך?

דבירי: "אני יותר רוחנית. אני מאמינה שהנשמות כנראה לא נעלמות. אני לא דתית, אבל אני יותר מאמינה. הוא יותר דתי ופחות מאמין."

יהודי לא צריך להיות מאמין, רק לקיים מצוות.

דבירי: "הוא מקיים את המצוות אז הוא מסודר. אני קצת בעייתית במצוות, אבל אני יותר מאמינה."

אמרת לי בפגישה קודמת, שאברהם קיבל את ההתפתחות הטראגית בחיי המשפחה שלכם, בדרך אחרת משלך. במה זה התבטא?

דבירי: "מוות של בן זה כמו פצצה שמתפוצצת בתוך הבית. והאטומים שלנו מתפזרים לכל עבר.

"אני חושבת שאנחנו הזנחנו באותו זמן את הילדים. הם כבר היו גדולים, לא תינוקות, אבל הזנחנו את שניהם, בלי שום ספק.

"אחרי האסון כל אחד היה עסוק בעצמו. אבל אני חושבת שלנשים יש גנטית יותר כוח. הרי נשים גם ילדו וגם איבדו ילדים. ילדו עשרה ילדים ונשארו שלושה. אז כמו כל חיה אחרת ביקום לנקבה שיולדת יש כוחות שלגבר אין.

"דבר שני, אני חושבת שגבר רואה את עצמו כמגן על המשפחה שלו…"

אז כשקורה אסון כאילו נפגמה היכולת שלו להגן על המשפחה?

דבירי: "זה לא משהו שגבר מתאר לעצמו באיזשהו שלב של חייו. הוא חושב שתמיד הוא יעזור ויגן, ולא הפוך."

ואז לכאורה הוא פישל, כי הוא לא הצליח להגן עליו?

דבירי: "זה לא רציונאלי. אבל אני חושבת שחלק מכל הסיפור הזה של שכול קשור מאוד לגנטיקה…"

***

איך חיה אישה חילונית כמוך עם בעל שומר מצוות?

דבירי: "קודם כל, הבעל ששומר מצוות צריך להיות בן אדם נחמד בשביל לעשות את זה איתו, או למענו…

"כשהוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן איתו, הוא אמר, אבל אני רוצה ממך שני דברים, שבת וכשרות. כל היתר לא מעניין אותי במיוחד. זאת אומרת, עניין אותו, אבל הוא לא ביקש.

"אבל אתה לא מבין את זה עד הסוף, עד שזה לא קורה, כי הוא היה הבן אדם עם כיפה הראשון שהכרתי בחיים שלי.

"ואז פתאום אתה מבין שאי אפשר לעשות שבת לי ושבת לו, ששבת צריך להיות שבת, וכשרות צריכה להיות כשרות. זה קשה, זה מעצבן, אבל צריך לוותר.

"החילוני חייב לוותר לדתי, כי הדתי לא יכול לוותר לחילוני. הוא לא יכול להגיד שבת אחת ניסע. ואז ברגע שאתה מבין את זה, אתה לא כועס עליו, כי זה חלק ממנו.

"אנחנו נשואים עוד מעט 60 שנה. יכול להיות שיכולנו לעשות הסכם יותר לטובתי."

את חושבת שזה היה אפשרי?

דבירי: "כן, זה היה אפשרי, אני חושבת. כי יכולתי להגיד, טוב, אבל לפעמים בשבת, אם כבר אז אני יכולה…"

מה את עושה כשבא לך לנסוע בשבת?

דבירי: "לא נוסעת."

ולא מסיבות אמוניות?

דבירי: "לא. לא נוסעת."

מנואלה ואברהם דבירי

כתבת מחזה…

דבירי: "המחזה שכתבתי הוא בעצם עליי. על כמה שאני מתרחקת בנרטיב של הישראלי הרגיל והולכת לקראת הצד השני. ההצגה היא סביב אם, שמדי פעם מופיע הבן שלה, שהוא כבר מת, והוא בא לשאול אימא; מה קרה לך, מה, נהיית פסיכית פתאום? ועל הבעל והילדים הנותרים ועל הפחד מפיגועים. ועל הניסיון של האישה הזאת להבין כמה שיותר."

מה ההבדל בין ההצגה לבין החיים שלך?

דבירי: "לא מאוד רחוק…"

איך היא מסתיימת?

דבירי: "היא מסתיימת כשהיא מנסה לראות מה הולך בצד השני, וזה נגמר ברעש של פצצה. זאת אומרת, אין תשובה."

כאופטימיסטית בלתי נלאית נשאר לך היום משהו מזה?

דבירי: "כן. אני נלחמת מול כל שמאלני טוב, כמוני, שאומר: 'הכל אבוד, המחאה לא עוזרת, צריך ללכת מפה.' אני אומרת, זה עוד מוקדם ללכת מפה. ביום שיהיה צריך ללכת מפה, אני מקווה שאני ארגיש את זה קודם. אבל אני גם לא יכולה להגיד לילדים שלי מה לעשות. הם ילדים מבוגרים, הבן שלי כבר בן חמישים… "

הם משמיעים קולות של לעזוב?

דבירי: "לא. ממש לא…

"אני משתתפת כל מוצאי שבת במחאה. והיא לא קטנה. יש כוח למחאה הזאת והכוח הזה לא הולך לשום מקום. הכוח הזה רוצה תשובות מנתניהו. ודאי שהוא לא כל כך דואג מזה שילדים פלסטינאים מתים מקור עכשיו, זה גם לא כל כך מעניין את הקהל. אבל גם צריך לסלוח לעם הזה, שהוא לא כל כך טוב כלפי האחר. אפשר לסלוח לעם הזה כי באמת עברנו משהו קשה ביותר. אני יכולה להבין את זה."

בעצם אפשר לומר שמאז המחאה שלכן לצאת מלבנון לפני יותר מרבע מאה הדבר העיקרי שנשאר בעינו זה זהותו של ראש הממשלה?

דבירי: "כן. מדהים. הוא נפל ואחר כך חזר, והיתה באמצע שנה שהוא למד מה הוא צריך לעשות והתחכום שלו גדל. אוהבים מאוד לכעוס על יאיר ושרה, אני חושבת שיאיר ושרה באיזשהו מקום הם גם קורבנות שלו.

"הוא זה שגורם למדינה שלמה להתעסק עם שרה ויאיר במקום להתעסק בו. אני חושבת שהוא הפך לפסיכופט. אולי תמיד הוא היה, אבל עכשיו רואים את זה. עכשיו ממש רואים מיהו. אני חושבת שגם בממשלה יודעים ומרגישים את זה, וגם הם כועסים, אבל אין להם ברירה כרגע."

אז איך יוצאים מזה?

דבירי: "צריך להחזיק מעמד ולהמשיך…"

צומוד?

דבירי: "אני לא מכירה עוד מדינה שיש לה מחאה ברמה הזאת. אלפי אנשים ואף אחד לא גונב, אף אחד לא מרביץ לשוטרים, אף אחד לא שובר חלון של חנות…"

אולי זה חלק מהבעיה?

דבירי: "אולי זה חלק מהבעיה…

"אחרי הכל, ועם כל האופטימיות, אני מתעוררת בדרך כלל בחמש, חמש וחצי, ואני רצה לטלפון לראות אם קרה עוד משהו. איבדתי את היכולת להיות רגועה."

***

זה היה פרק 88 של פרות קדושות, "אמהות שכולות מתות לפעמים מהר. אני החלטתי לחיות – מנואלה דבירי מסכמת 27 שנים של געגוע".

כתמיד, נשמח לקבל עזרה לפרויקט הזה, שמושקעים בו המון משאבים ונעשה כולו בהתנדבות. תוכלו לסייע באמצעות שיתוף והמלצות ברשתות החברתיות, ביוטיוב ובאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, וככל שניתן, בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

***

לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ:

הארץ: מנואלה דבירי, "אמהות שכולות מתות לפעמים מהר"

Traduzione Manuela Izhar Beer

להאזנה לפרק כאן:

 

 

[פרות קדושות] פרק 83. ‫"הנרקיסיזם של ביבי הפך לממאיר. מנהיגים גדולים חייבים יכולת אמפתית" – שיעור על מנהיגות ועל המנהיג עם היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה.

19 במאי 2024 7 באוקטובר, הפודקאסט 0

פרופ' עוזי ארד היה היועץ לביטחון לאומי לראש הממשלה נתניהו וראש המל"ל (2009-2011). קודם לכן שימש כיועץ המדיני של ראש הממשלה וראש אגף המחקר במוסד.

 נפגשנו בסלון ביתו בת"א שעמוס בספרים על מנהיגות ושוחחנו על מנהיגים בהיסטוריה, על הפרופיל האישיותי שמוביל מנהיגים לגדולה, על הפרעות ודחפים שמכשילים אותם ועל עורמת ההיסטוריה שמשבשת הכל. וגם על המנהיג שמוביל את ישראל שנים רבות ובעקביות לדרך ללא מוצא.

 שיחה מרחיבת דעת על מנהיגים גדולים וכושלים עם מי שניצב בצמתי הכרעות וחושש כיום מהעדרם של ‫מנהיגים מקומיים ששיעור קומתם וניסיונם ‫יכול להציל את ישראל מהבור העמוק שבו היא שוקעת.

 צפו/האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

***

לצפייה בפרק:

להאזנה לפרק:

לקריאת הפרק באנגלית –Epizode 83 English

לקריאת פרק 83. ‫"הנרקיסיזם של ביבי הפך עם השנים לממאיר. מנהיגים גדולים חייבים יכולת אמפתית" – שיעור על מנהיגות ועל המנהיג עם היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה:

עוזי ארד, שלום.

ארד: שלום לך.

סיכמנו שנדבר על מנהיגות. אריסטו דיבר על המנהיג שמשתמש בשלושה כלים; באתוס, בלוגוס ובפאתוס. משהו השתנה מאז?

ארד: השאלה הגדולה היא, בזכות מה מנהיגים הופכים לגדולים? מהן הסגולות שמביאים איתן הצלחה וגדולה? וגם ההפך, מדוע מנהיגים נכשלים?

יש דברים שהם תקפים ורלוונטיים מהעת העתיקה?

ארד: כן. מנהיג גדול זה מי שמצליח במעשיו. זה מבחן התוצאה בדרך כלל, המורשת ההיסטורית.

לא יכול להיות מנהיג כושל שפשוט היה לו מזל?

ארד: מה זאת אומרת מזל? מנהיג כושל שהיה לו מזל רע?

או מנהיג בינוני, שהיה לו מזל?

ארד: ההיסטוריה שופטת לפי התוצאות, והשאלה היא לפי איזה תוצאות? למשל, נפוליאון המיט שואה על הצרפתים, הצבאות הגדולים שהוא גייס מתו במיליונים. במובן הזה הוא רושש את צרפת ופגע בה אנושות. אז במובן הזה הוא מנהיג כושל. אבל בניצחונותיו הצבאיים הרבים, ורוב הקרבות שלו היו ניצחונות, הוא היה מצביא גדול.

הסיבה שהוא נחשב לנפוליאון הגדול, זה לא מכיוון שהוא הכתיר את עצמו, אלא בגלל מה שהוא עשה בצרפת בתחום המנהיגותי, הוא חוקק את החוקים, חילק את הפרובינציות, הקים בתי אולפנה, היה לו הספק פנומנאלי. חלק מהדברים האלה עדיין שרירים וקיימים באירופה.

פרופ' עוזי ארד. צילום: יזהר באר

חלק גדול מהספרים שלך פה עוסקים במנהיגות, מה מביא אותך להתעניין דווקא בנושא הזה?

ארד: טרומן אמר פעם שבכדי להתכונן להיות מנהיג ואתה צריך לדעת היסטוריה, תקרא גיאוגרפיה וביוגרפיות. בדרכו הפשוטה, הישירה והאמיתית, הוא רצה להגיד, קרא את קורות חייהם של מנהיגים; ביוגרפיות. דע את שני הדברים האלה ותדע את כל ההיסטוריה על רגל אחת.

אני מתעניין בהיסטוריה, ומה שחשוב הוא שבויכוח, הסתמי לכאורה, מי יותר חשוב האדם או לא האדם. אין ספק שמנהיגים הם שחורצים את גורלם של מדינותיהם.

אתה חושב שמנהיגים יותר חשובים מתהליכים?

ארד: היתה מחשבה נאיבית שככל שהטכנולוגיה תשטיח את כדור הארץ והגלובליזציה תתפשט

‫וכל העולם יהפך ‫לכפר גלובלי, ‫אז היתה גם אמונה שכל השליטים ‫ידמו זה לזה יותר ויותר, ש‫כולם יהפכו למעין טכנוקרטים כאלה, ‫בחלופות אפורות, שינהלו את העסק. ‫זו טעות גדולה. ‫עם כל הגלובליזציה, ‫עם כל ההשפעות ההדדיות, ‫שים לב עד כמה הטיפוסים ‫של המנהיגים היום

‫שונים זה מזה.

ברוסיה שולט איש ק.ג.ב לשעבר בשם פוטין, באמריקה הולך להיבחר נשיא מוזר שכמוהו לא היה, טראמפ, בצרפת נשיא שונה, באנגליה התחלפו כבר שלושה ראשי ממשלה. השני, לא ידעו מיהו ו‫עד שלמדו מי הוא, הוא כבר נעלם. ‫וכולם טיפוסים שונים באופיים, ‫ברקעם, בסגנונם, באישיותם, ‫בסיפוריהם. ‫אף אחד לא דומה לרעהו, ‫מזה אתה למד שחשיבותם לא פחתה. ‫ עדיין רוסיה מושפעת יותר מ‫מה שעושה פוטין ‫וישראל ממה שעושה נתניהו.

‫כשאתה הולך אחורה בזמן אתה מוצא תכונות משותפות, או חולשות, שמכשילות מנהיגים?

ארד: צריך לומר שמנהיג בסוף דרכו ההיסטורית לא דומה לעצמו בתחילת דרכו. נתניהו של 2024 זה לא נתניהו של 1996. לא באישיותו, לא בקצבו, לא באנרגיה, לא בעדיפויות, לא בחבריו, לא במדיניותו. אז אפילו במרוצת החיים המנהיגים משתנים.

אם אתה שואל אותי האם יש תכונות משותפות, כבר ההיסטוריונים הקדומים ידעו לזהות את זה וכתבו על כך ספרים.

גם בעת המודרנית ניסו לעשות את זה. הנשיאים של ארה״ב היו מעבדה נורא מעניינת לעניין הזה.

היו 40 פלוס נשיאים, כמעט כולם כיהנו תקופות קצובות, חוץ מרוזוולט, אף אחד לא שרת יותר מאשר שתי כהונות פלוס. כולם שלטו באותה מדינה, באותה בירה ועל כולם ידוע הרבה. כמעט על כל אחד מהם נכתבו ביוגרפיות של היסטוריונים מימין ומשמאל.

אז יש כבר השוואה. אם תלך לגוגל ותלחץ  American Presidents Ranking, תקבל טבלאות שלמות של איך הם מדורגים השוואתית בתחומים שונים.

‫למשל, בדירוג של האגודה היסטורית ‫האמריקאית שהתכנסה לפני שנתיים – ‫אלף היסטוריונים, שהתבקשו לדרג את הנשיאים, ‫האם הם גדולים, גדולים מאוד, בינוניים – תראה שם מטריצה בצבעים, ‫ואפשר לראות איך אותו מנהיג מופיע על פי 15 דירוגים שונים. אתה יכול מיד לראות ‫ולהתחיל לעשות אגרגציה (צירוף פרטים) מי הם למשל הנשיאים שנחשבים לגרועים ביותר בתולדות ארה״ב על פי כולי עלמא…

מי החמישה הטובים?

ארד: מיד נגיע אליהם.

את הגרועים בוודאי לא זוכרים.…

ארד: לא זוכרים, אבל יש סיבה למה לא זוכרים. תמיד מי שבגללו או אחריו קרה אסון נחשב לגרוע.

שווה בנפשך, שגם אצלנו עד לאחרונה, גולדה מאיר, המסכנה, דורגה כגרועה בראשי הממשלה שלנו. תשאל למה? התשובה היא כי לא קרה שום דבר בקדנציה שלה, שעמד לטובתה. לא היה לה שום הישג גדול. מצד שני היה לה פנצ'ר מאוד גדול ולכן היא שילמה על זה.

מי היום הכי גרוע – התשובה ברורה…

‫היא לא כל כך ברורה לכולם, ‫אבל עוד נגיע לזה…

‫ ארד: שכשמסתכלים על הדירוגים, ‫אז כמובן עולה השאלה, בזכות מה? ‫מה היו הסגולות שלהם?

‫היסטוריון אמריקני בשם פרד גרינשטיין, עשה השוואה שיטתית ‫בין כל הנשיאים של ארה״ב ‫מאז מלחמת העולם השנייה. ‫כשאתה שואל מי נחשבים ‫לגדולים ביותר, התשובה היא אוטומטית; זה תמיד כמעט וושינגטון, המכונן, לינקולן, הגדול, ממלחמת האזרחים, אחר-כך רוזוולט, בין הנשיאים הגדולים גם מדיסון וג'פרסון.

אף אחד מהחמישייה הפותחת הוא לא בן זמננו?

ארד: נכון. יש פנצ'ר גדול מאוד – מ-1933 עד 1960, כלומר, במשך 27 שנה יש לארה״ב רק שלושה נשיאים, רוזוולט, טרומן ואייזנהאואר. רוזוולט נשיא גדול, טרומן, ההיסטוריה רושמת לו שהוא רציני, וגם אייזנהאואר נחשב לאחד מהטובים בחבורה.

התוצאה, יש 27 שנים רצופות שיש רק שלושה נשיאים, וכולם, ראה מזל, למרות שהם עובדים בתקופות קשות, הם טובים.

‫מ-1961 עד היום ‫יש הרבה יותר נשיאים, ‫כי חלק נרצחים בדרך, ‫חלק משרתים רק קדנציה אחת,

‫‫ואין אפילו אחד שנחשב לגדול. מי שמקבל יחסית לאחרים ‫יותר נקודות, זה דווקא ריגן…

בגלל הגוש הקומוניסטי?

‫ ארד: כן, כי בזמנו הוא מנצח ‫את המלחמה הקרה. ‫אף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו.

‫אחרי אייזנהאואר, היה קנדי, ש‫נרצח ולא הגשים שום דבר, ‫כי למעשה הוא שקע בווייטנאם.

‫ ‫ג'ונסון העדיף לפרוש. ניקסון הצליח מאוד בקדנציה הראשונה שלו כנשיא, הפריצה לסין, סיום מלחמת וייטנאם, אבל הוא הסתבך בקדנציה השנייה עם ווטרגייט ונבעט החוצה.

מה שאתה מתאר זה איזשהו פנומן של משבר המנהיגות המודרנית?

ארד: לא. אותו היסטוריון, פרד גרינשטיין, בחן את כל הנשיאים ‫במונחים של שישה קריטריונים:  אינטליגנציה, אינטליגנציה רגשית, ‫יכולת אמפתית, כושר קבלת החלטות ‫ועבודת מטה, מעוף וחזון, יכולת תקשורתית ולבסוף, תבונה פוליטית.

בתור היסטוריון חכם, הוא לא נתן מספרים. הוא הסתמך על ההיסטוריה שיש על כל אלה, ועל-כך יש אין ספור חומר. ‫מה שיצא זה ככה; ‫אי אפשר לקבל ציון גבוה ‫בכל השישה. ‫כמו שספורטאי אולימפי לא יכול להיות ‫גם קופץ לגובה וגם מרים משקולות.

‫לכל אחד מהנשיאים היה פרופיל אחר, ‫אבל הוא חיפש האם יש תכונה אחת, ‫שאם יש לך אותה, אתה יכול, ‫ואם אין לך, אתה תכשל. והוא גילה אותה, מיד נגיע אליה.

‫אבל קודם אתן לך דוגמה על איי-קיו ואינטליגנציה. מסתבר, שזה לא קריטריון חזק. ‫למה?

‫כי אתה לא מגיע להיות נשיא ארה״ב ‫עם אינטיליגנציה בינונית. ‫רובם היו עם אינטילגנציה טובה, ‫וחלקם טובה מאוד. ג'ימי קרטר היה מבריק, ‫גם ניקסון היה די מבריק, אז לכן זה לא דבר ‫שאתה יכול להגיד יש לו או אין לו. ‫אידיוטים או מורונים (מפגרים) לא היו שם.

‫ ‫‫הייתה רק תכונה אחת, ‫שאם לא היה לך אותה, נכשלת – אינטליגנציה רגשית ואמפתיה.

‫שזה מתכון גם לחיי זוגיות טובים….

ארד: זה מתכון חשוב בכל קונסטרוציה חברתית. גם בזוגיות. היכולת להבין את הזולת. כלומר, זה ההפך מנרקיסיזם. נרקיסיזם זה מי שמלא בעצמו, שחושב שכל העולם מסתובב סביבו, כהה חושים לגבי הזולת ובכלל לא מסוגל להבין את כאבו וסבלו.

היו נשיאים כאלה, וזה הרג אותם.

אבל אם אנחנו לוקחים אנשים עם פרופיל קיסרי, שהגיעו לגדולה, בוודאי היה להם מוטיב נרקיסיסטי, ובכל זאת…

ארד: תראה, כל דבר במידה הוא טוב. למשל, זה טוב שתזיע, כי זה מנגנון תרמוסטטי של הגוף לקרר אותו. אבל אם תתחיל להזיע קיתונות, ותשפוך מים, אתה תתייבש.

כלומר, יש דברים שיותר מדי מהם זה כבר רע.

בכדי לשמור על איזשהי אופטימיות, כל אדם צריך להעריך את עצמו. איינשטיין היה במובן הזה כאילו נרקיסיסט, הוא ידע שהוא מדען גדול, תאמין לי. אבל זה לא נרקיסיזם, זה הכרה אותנטית בשוויו. כל אדם שרוצה להצליח רצוי שיכיר את שוויו. אבל כשאתה חושב שאתה נביא, כשאתה חושב שאתה משיח, כשאתה חושב שאתה מעל לכולם, כשהדעה שלך על עצמך היא לאין ערוך יותר גבוהה ממה שאתה באמת, זה כבר מביא אותך לאשליות של גדולה.

אז הבעיה עם נרקיסיזם, שכל עוד הוא מתקיים במידה המתאימה, הוא נחשב לדבר שפיר, אפילו לדבר טוב ונחוץ. אם הוא מוגזם, זה הופך להיות דבר ממאיר…

טוב, אז עוד מעט נדבר אם זה אקטואלי לימינו האלה...

ארד: אבל אני רוצה לחזור לשאלה שאתה שאלת, האם יש תכונות משותפות למנהיגים?

הספר מצביאים גדולים בהיסטוריה העתיקה (מאת ריצ'רד גבריאל) עוסק בהכי גדולים. למשל, סרגון השני באימפריה האשורית, אמנחותפ השלישי במצרים, יוליוס קיסר וסקיפיו אפריקאנוס ברומי, אלכסנדר מוקדון במקדוניה וחניבעל אצל הקרטגנים, הוא עצר פחות או יותר פה.

אבל יש שיגידו, בואו ניקח את זה לימינו. ניקח מנהיגים גדולים, צ'רצ'יל, נפוליאון ואחרים…

‫‫המחבר תיאר בספר כל אחד מהם ‫והראה מה המכנים המשותפים ‫שלהם.

‫למשל, דבר אחד מאוד מעניין, ‫כל אחד מהתריסר ‫היה בקרבות כבר מגיל צעיר. קרבות אז ‫היו דבר נורא. היום כשעושים חפירות ארכיאולוגיות ומגלים שלדים של לוחמים מגלים שזה לא כמו בסרטים שראינו; בא תקע חרב וההוא נפל. שם היו מוודאים הריגה שמונה פעמים. היו תוקעים את החרב בתקיעות פטאליות ואחר כך היו… זה היה אלים מאוד. אז להימצא בקרב בעת העתיקה זה היה מעמד מחשל שהיה מעמיד במבחן אומץ וכוח ותחבלנות ותושייה. מעניין שכל המנהיגים היו בקרבות כבר בגיל 16, 17, 15 וזה חישל אותם.

הדבר השני, לרובם היתה נוכחות פיזית. הם נראו טוב, לא כדוגמנים בהכרח. או גבוהים או חסונים…

‫אבל הדבר הכי מעניין ‫זה שכל אחד מהם ‫קיבל את החינוך הכי טוב ‫שניתן היה לקבל באותה תקופה.

‫‫בוא נתחיל עם המצרי (אמנחותפ השלישי). ‫המצרי למד מהחרטומים, ‫החרטומים היו החכמים שם. אז הוא למד במקדשים ‫והחרטומים הרביצו בו תורה. ‫כל מה שידעו, ‫לכתוב, היסטוריה, אסטרונומיה, ‫הנדסה…. ‫ו‫הוא זה שעשה את קרב מגידו הגדול.

‫אלה היו אנשים שקיבלו את הידע, ‫שהיה כל מה שיש לדעת.

‫סרגון השני, לא רק שהוא קיבל ‫בתור נסיך את ההשכלה הכי טובה, ‫אלא הוא גם היה אינטלקטואל.

‫הוא דיבר את השפות של כל העממים ‫שסבבו את אשור. הוא קיבל כל מה שאפשר היה אז לדעת, ‫אסטרונומיה, הנדסה, שפות וכולי.

‫חניבעל למד מטיוטורים (חונכים) יוונים, ‫הוא למד בקרטגו, ‫אבל המסורת היתה שהמורים באים אליו, ואז הוא קיבל השכלה אריסטוקרטית טיפוסית. והוא גם היה בחצר של אביו הגנרל. כמעט כל הרומים קיבלו את ההשכלה היוונית הקלאסית כי הטיוטורים היו יוונים.

אבל תראה מה קרה עם אלכסנדר מוקדון – אלכסנדר היה הבן של פיליפ השני, מלך מקדוניה.

פיליפ השני היה לוחם עז נפש והיה לו הבן התכשיט, אלכסנדר המוכשר, והוא רצה שהבן יקבל השכלה טובה. ‫אז הוא התעניין, ‫איפה יש ביוון בתי אולפנה. אמרו לו, באתונה כמובן,‫ יש שם אקדמיה. ‫מי שם המנהל? ‫אמרו לו, אחד בשם אריסטו.

‫טוב, הוא דהר על סוסו לאתונה ‫ובא לראש האקדמיה ואמר לו, ‫שמע, במקדוניה יש לי בן, הוא והחברים שלו, כולם בגיל הגימנסיה וצריכים השכלה, בוא תהיה טיוטור שלהם.

אומר לו אריסטו, תשמע, אני לא יכול, יש לי פה אקדמיה לנהל.

אומר לו פיליפ, תשמע, אני מוכן לשלם לך הרבה, זה ייממן לך שלוש שנות עבודה באקדמיה, בוא אליי. עשו עסק. בא אריסטו לבירת מקדוניה והיה המורה של אלכסנדר.

עכשיו אני שואל אותך, לו אתה לומד פיזיקה אצל איינשטיין, זה נראה טוב, נכון?

זה מה שהוא קיבל. הוא קיבל את ההשכלה מגדול הדור. זה חינוך!

גם כל האחרים קיבלו, וזה נתן להם את ההשכלה הטובה ביותר.

אתה מגלה גם שרוב המנהיגים הגדולים יש להם מידה של תעוזה. עם פחדנות אתה לא עושה דברים גדולים. אתה אולי שורד, אבל בכדי לעשות דברים, להעז, אתה צריך תעוזה.

מניין הביטחון העצמי?

לעיתים זה הגיע בזכות החינוך. כיוון שזה לא היה רק חינוך, זה היה הכל, ‫הם גם למדו הלכות צבא, ‫הם למדו משפטים. ‫הם ידעו שהם יודעים ‫הכי הרבה ממה שיש לדעת. ‫כלומר, כשהם דיברו ‫עם היועצים שלהם, ‫הם ידעו כמעט כמוהם. ‫זה נתן להם הרגשה ‫שהם יודעים מה שהם עושים.

וביטחון?

ארד: זה גם נתן להם ביטחון עצמי. אם תחבר ביחד את הניסיון הקרבי, את המנהיגות בקרב, עם הידע הנרכש בצורה מסודרת, הנה לך נוסחה לגדל אנשים, שאם גם הנסיבות יאפשרו להם את זה, עשויים להיות מנהיגים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרופ' עוזי ארד. צילם: יזהר באר

אז אם אתה הולך אחורה בזמן מי הדמות או המנהיג שהרשימו אותך בכושר המנהיגות שלו?

‫ ארד: תראה, קודם כול, לפעמים, ‫תראה, כשמדברים על מנהיגים גדולים, ‫לפעמים עושים טעות ומונים ‫במאה ה-20, שני מנהיגים גדולים, ה‫אחד היטלר והשני סטלין. ‫ואז תשאל, הכיצד?

‫הרי זה שהן היו נבלות, זה ברור, ‫אבל הם גם המיטו אסונות על עמם.

‫זה לא שהם הביאו הצלחות והורישו הצלחה. הם סיימו את הקדנציה, באסונות.

‫ ‫אז למה הם נחשבים גדולים? ‫כי הם השפיעו על ההיסטוריה. ‫ואז אתה יכול להגיד, מנהיג גדול ‫זה מי שהשפעתו גדולה על ההיסטוריה.

‫אז אם זה המבחן, ‫אז זה דבר אחר. ‫אני מדבר על מנהיגים גדולים במובן של מי שהיטיבו עם עמם, ‫והיטיבו עם הגוף שבראשם הם עמדו.

אז מי הם המנהיגים הגדולים?

במאה העשרים כולם מסירים את הכובע בפני צ'רצ'יל. אתה יכול לראות עוד מנהיגים שהוכיחו שיעור גבוה של מנהיגות, במובן שתחת הנהגתם המדינה התקדמה או שהיא התעצמה או שהיא גברה על אויבים, או ששיפרה את הרווחה…

אבל אם אתה לוקח את המודל של צ'רצ'יל, הוא ללא ספק היה דומיננטי ומרשים בניהול המלחמה, אבל עובדה היא שבסוף המלחמה עמו לא נתן לו את הקרדיט להמשיך. אז יכול להיות שיש סוג של מנהיגות שמתאים לימי חירום וסוג אחר שדרוש לימי שלום?

ארד: שאלה טובה. זה רק מביא אותך למסקנה שמי שצריך לשפוט מנהיגים ורמתם זה לא האלקטורט. משום שגם המנהיגים שהמיטו שואה על ארצם נבחרו על ידי העם.

לו היו בחירות נערכות בגרמניה ב-1944, היטלר היה נבחר מחדש. לא היתה שום התנגדות עממית להיטלר. הוא הורג אתכם בהמוניכם, הוא כבר שולח ילדים לקרב. במובן הזה, אם אתה מאציל את הסמכות לקבוע מי טוב לעם, אז הגרמנים פסולים לעדות. וגם הבריטים.

מה זה אומר לנו על השיטה הדמוקרטית?

‫ ארד: שהשיטה הדמוקרטית זו השיטה ‫הגרועה ביותר, חוץ מהאחרות. ‫מעלתה של השיטה הדמוקרטית ‫בלגיטימיות שבה. בכך שרוב ‫הבריות יחליטו מי יעמד בראש, ו‫לא הבחירה המלכותית. ‫כלומר, הלגיטימיות של התורשה.

אתה יודע, איזשהו גנרל צרפתי פעם התבדח איתי, ושאל אותי, תגיד לי, אתה יודע במה המלוכה עולה על הדמוקרטיה?

שאלתי אותו, במה?

'ההבדל האחד זה לפי מה באה הירושה. אצל מלכים זה בא לפי התורשה הגנטית. בדמוקרטיה הבחירות יקבעו מי ישלוט.'

'עכשיו תראה', הוא אמר, 'לפי חוקי הגנטיקה, כל דור שלישי נולד אימבציל. דפוק. לפי הדמוקרטיה אתה לא יודע אף פעם. יכולים לבוא שניים ביחד. לכן מלוכה זה יותר מסודר'.

אתה לא מגלה אמפטיה לגישה היסטוריוסופית מהסוג שמיכאל הר-סגור, למשל, אהב, רגעים בהם הפילגש לוקחת את תשומת ליבו של המנהיג, או איזושהי קוניונקטורה מסוימת כמו, טחורים בישבן של נפוליאון שחורצים את גורל המלחמה?

ארד: אתה צודק שהר-סגור אהב את ההיסטוריה האפיזודית, הוא עשה את זה בשידורים שלו עם שטייפ…

עם אלכס אנסקי…

ארד: עם אלכס אנסקי. וזה היה נורא חינני. הוא היה מספר הרבה סיפורים, חלק היו קצת לא מדויקים, אבל הם היו נהדרים והוא חיבב את ההיסטוריה על הרבה אנשים. אבל ההיסטוריה לעיתים מתרחשת מעבר לדברים הקטנים.

יש תשובה מפורסמת, שנדמה לי שרנקה (לאופולד פון רנקה, היסטוריון גרמני במאה ה-19) אמר, היסטוריה זה  one thing after another- זה דבר שקורה בעקבות דבר שקורה.

ויש גם דו-שיח אחר, נדמה לי שזה היה אחד מראשי הממשלה הבריטיים, אולי מקמילן, שעמד להיכנס למכונית שלו, ואיזשהו עיתונאי שאל אותו; תגיד, מה הם גלגלי המנוע של ההיסטוריה?

אז מקמילן עונה לו:  events, my young man, events  – אירועים קורים.

‫בוא נחזור לביבי, ‫שפעם רצה לומר שהוא מצליח להרחיק ראות. ואכן להיות מסוגל לראות רחוק, או כמו שחקן שח, לראות כמה מסעים קדימה, זו תכונה חשובה. אבל הביטוי שהוא השתמש, היה 'לראות את הנולד'. עכשיו אתה אומר, רגע, מה זה כאן 'לראות את הנולד'?

האנלוגיה היא, שיש עובר, יש ברחם וולד, ‫זה נמשך אצל בני אנוש ‫תשעה חודשים, אתה לא יודע בדיוק מה ייצא, ‫אבל אתה יודע שיש שם וולד ושהוא יוולד.

‫אבל ההיסטוריה לא בנויה ‫מעוברים, ‫הרבה פעמים זה דבר היולי שאתה לא יודע מה ייצא ממנו.

אתן לך דוגמה. ‫אם – והלוואי וזה היה קורה, ‫מהרבה סיבות – ויוני נתניהו לא היה נופל בקרב, ביבי מעולם לא היה נעשה ראש ממשלה. כנראה שלא. וזה היה טוב.

כיוון שיוני היה מאפיל עלי?

ארד: זה לא היה קורה, כי יוני היה מיועד למלכות. יוני היה קודם. ביבי בכלל לא חשב שיש לו סיכוי, הוא הלך להיות אדריכל או איש עסקים, וחשב לרדת לאמריקה. ‫הוא לא ראה לעצמו עתיד בישראל. ‫הסיבה שהוא חזר לישראל היא, במידה רבה, ‫תוצאה של נפילתו של יוני בקרב.

‫זה דבר אירועי, ‫מכיוון שזקיף אוגנדי ירה ביוני ‫ופגע, ויוני היה שם ברגע הזה, ‫והוא נפל, ‫והדבר הזה היה זעזוע גדול, ‫גם למדינה, ‫אבל גם גזר את האפשרויות ‫של הבחור המוכשר הזה.

‫ואז השתנו חייו של ביבי. ואם תשאל מה הביא לעלייתו של ביבי, ‫אתה יכול להגיד, ‫נפילתו של יוני.

‫עד די כך, שפסיכולוג אמריקני גדול, ‫מי שהיה ראש האגף לפסיכולוגיה ‫בסי.איי.אי, כתב ספר על נרקיסיזם. הוא חילק את הנרקיסיסטים לסוגיהם ואת ביבי הוא שם ‫בקטגוריה של מנהיגים בעל כורחם. ‫מה זאת אומרת? ‫

שעלו בניגוד לסיכויים?

‫ארד: הם לא נועדו לכך בכלל, ‫והם הפכו למנהיגים ‫מכיוון שמי שכן נועד ‫לכך במשפחתם נפל.

וזה ככה; קנדי, אחיו ג'וזף היה הבכור, שנועד לגדולות, אבל הוא התנדב לטיסה מאוד מסוכנת ונפל בקרב במלחמת העולם השנייה.

השני היה (באסל) אסד, האח המוצלח יותר של בשאר, שנהרג בתאונת דרכים.

‫השלישי זה יוני, שנפל בקרב. ‫הוא היה מיועד למלכות ‫וביבי נכנס לנעליו.

‫והרביעי זה (רג'יב) גנדי.

‫‫‫בארבעת המקרים המוות הוא קצת מוזר, מוות ‫מאוד לא שגרתי. ‫ואז נכנס מספר שתיים ‫שבחיים לא התכונן לזה, ואז הוא פתאום מתמנה ליורש.

ואל תחשוב שלא מתחוללים אצלו כל מיני דברים – פעם אחת הוא צריך ללמוד את המקצוע, פעם שנייה הוא לא יכול שלא לחשוב 'אילו אחי היה בחיים, אני לא הייתי פה'.

אני חושב שביבי עד עצם היום הזה, שואל את עצמו, אילו יוני היה ראש ממשלה, האם הוא היה ראש ממשלה יותר טוב ממני? ואני חושב שבמרוצת השנים, ביבי ניסה להוכיח לעצמו, שלמרות שהוא ירש, הוא לא נופל מאחיו, וזה אחד הדחפים שלו. זה גם הדחף שלו והרצון שלו להיות גדול.

אז חזרנו בעל כורחנו לביבי. אמרת שביבי של 2024 הוא לא מי שהיה 20 שנה קודם לכן. במה?

ארד: תסתכל על עקומת הלמידה. בכל תחום. תחשוב אפילו על הדבר הכי פשוט. אדם נכנס, מתמנה להיות יושב ראש של בנק. אתה לומד on the job . ואצל ביבי למשל, מביבי של 96' וביבי של 97', כמעט כל שנה ראית שיפור בתפקיד שלו. הוא ידע יותר את המכניקה, את הפעולות, אלה דברים שניכרים. אבל אצל ביבי זה נמשך יותר מדי. הוא פשוט שלט המון זמן…

אתה חושב שיש איזה קו פרשת מים בקריירה של ביבי כראש ממשלה, שבה הוא הפך, אולי נקרא לזה מסיכוי לסיכון?

ארד: האמת היא שלא, ומיד אני אסביר את עצמי. תראה, כשאדם בשלטון זה נותן לו יתרון עצום נגד כל יריב. להיות ה- incumbency   (בעל השליטה) מה שקוראים, זה לא יחסי כוחות. אתה שליט, אתה שולט על תקציבים, על מינויים, על הכל.

היריב שלך הוא בחוץ, הוא במדבר, אין לו שום דבר. היתרון שמור לך. והנה, ביבי, אחרי שלוש שנים, מתרסק. ומי מנצח אותו? ברק, ובהפרש גדול.

זו חוויה מאוד מטלטלת, ששינתה את ביבי. ולכן הוא רצה לחזור. הדחף לחזור פעם שנייה אופייני לאנשים עם הפרופיל של ביבי. הוא יכול היה לומר – 'ניסיתי ולא הצלחתי, עכשיו אני הולך לעשות מה שרציתי'. לא, הוא חייב להוכיח את עצמו. הוא חייב. שנית, הוא אומר, 'אני אלמד לקחים. אני עכשיו יודע מה אני צריך לעשות'. וכל מיני דברים שהוא עשה בקדנציה השנייה שלו זה תולדה של הלקחים שלמד -Never again  – 'לעולם אני לא אפסיד יותר'. גם זאת עקומת למידה. אחר כך אתה רואה למה הביאה הלמידה הזאת.

הוא גילה שהוא צריך שלא יהיה מצב, שהמתנחלים או השמאל יראו אותו כבוגד. הוא נפל בעצם אחרי שיחות וואי. יותר הוא לא יחזור על הטעות הזאת.

הוא גם מבין שהוא צריך לוודא, שהיריבים שלו חלשים. אז הוא דואג שלא יהיו לו יריבים, לא מתוך המפלגה ולא מחוץ המפלגה. תמיד הוא רוצה יריב קל. הוא רוצה שיהיה יריב כי בלי יריב אי אפשר אבל הוא רוצה יריב שיהיה מפסיד נצחי.

הוא גם גילה שהוא שולט בלוח הזמנים של הבחירות אז הוא לא ייתן לבחירות לקרות. הוא יקבע את המועד הכי משתלם לו.

הוא גם למד את הלקח, שיש אנשים שרוצים לרשת אותו וכי המאבק הפוליטי הוא אכזרי. אז הוא נלחם. חשוב לו שאנשים יהיו נאמנים לו. אז בגלל האופי שלו, שהוא גם פרנואידי, הוא מפתח הלכי חשיבה שכולם רודפים אותי, אז אני צריך לשחק הפרד ומשול, אני צריך לדעת להילחם, הוא עושה הרבה דברים שזה ביבי המודרני.

אתה מתאר בעצם פרופיל של מנהיג קלאסי מסוג הנסיך של מקיוואלי?

ארד: מקיאוולי נתן הצעות נכונות, אלה לא היו הצעות פסולות. זה מה שמתחייב עפ"י הצרכים של הסיטואציות הפוליטיות. התהליך הפוליטי הוא תהליך של מאבקים, לעתים אפילו אלימים. אז ברור שעצותיו של מקיאוולי הן הצעות ריאליסטיות, מפולפלות, איך לנהל מאבק פוליטי. טעות להגיד שמקיאווליזם הוא לא מוסרי. מקיאווליזם זה המוסר של השלטון.

אבל אתה צריך לעשות עוד דברים, לא רק לעסוק בחיסול האופוזיציה. למשל, רצוי שתמלא את חובתך למשול, ולמשול היטב. אם משיקולים אינטרסנטיים, אתה ממנה לתפקידים אחראיים אפסים, שנאמנים לך אתה לא ממלא את תפקידך. מקיאווילי לא יציע לך למנות את בן גביר לשר לביטחון לאומי.

אתה עבדת לצידו של נתניהו לא מעט והיית מקורב אליו. איך היית מגדיר את סוג המנהיגות הזה, את הפרופיל שלו?

ארד: דיברנו קודם על מנהיגות, אז הספרות וגם ההיסטוריה יודעת איך מתארים מנהיגים, או כותבים ביוגרפיה. אפילו פלוטארך (מחבר ביוגרפיות של אישים ומנהיגים ביוון וברומי), מדבר גם על הדברים האישיים, על הסגנון וגם על האופי.

הסופר התנ"כי, למשל, מספר על שאול שהיה אכול קנאה כלפי דויד. קנאה היא גם תכונת אופי.

גם תכונות אופי, גם מתנהגות, גם התנהלות, גם השקפה, גם חוג האנשים, גם ההשפעות מסביב, כך אתה מתאר מנהיגים בדרך כלל.

‫זה מביא אותנו לצד האישיותי. ‫אם יועץ ארגוני היה צריך להכין תיק לטובת הנהלה של ארגון כלשהו ‫ששוקל לקחת את ביבי להיות יושב ראש ‫של חברת השקעות, ‫והיא רוצה לבדוק שהאיש הזה קרוץ מהחומרים הנכונים.

אז הוא היה גם מבקש חוות דעת על האיש, על חייו, קורותיו, בחירותיו, התנהגותו, חולשותיו, קשריו החברתיים, בריאותו הפיזית וגם בריאותו הנפשית. כל הדברים האלה משליכים על האופן שהמועמד ימלא את תפקידו.

אם היו עושים דבר כזה על ביבי, ועשו… תהיה בטוח, שהסי.איי.אי הכין עליו דיוקן, אמרתי לך כבר,

וכשכותבים חוות דעת על אדם, הם כותבים את זה לתכלית, לא להיסטוריה. הם רוצים לדעת איך הוא היה עד עכשיו ואיך הוא יהיה אם הוא יהיה בתפקיד. איך הוא יתנהג, האם הוא יעשה מהפכות, האם הוא יהיה קשוח במשא ומתן, ‫האם הוא יהיה נועז, ‫האם הוא יהיה כריזמטי, ‫האם הוא יהיה יצירתי, ‫האם הוא יהיה שמרן, ‫האם הוא פגיע, איך הוא יתפקד?

‫אתה רואה שיש תמימות דעים לגבי אישיותו בין כל מי שכתב עליו דיוקן. כשמגיעים לקווי אופי אישיותיים שמוגדרים כהפרעות או דחפים, אתה רואה שמזהים אצלו תכונות שמופיעות מילדות. שזה, קודם כל, נרקיסיזם, שמשנים לשנים הוא הופך להיות יותר ויותר ממאיר, עד כדי תלישות, ואי קריאת מצב צלולה מספיק, אלא מעוותת.

הדבר השני, דחפים פרנואידיים.

והדבר השלישי זה שתלטנות. קווי אופי שתלטניים.

כל הדברים האלה גם מנוסחים בשפה הקלינית של פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שיודעים גם איך אפשר לטפל בזה.

תראה, דיברנו על צ'רצ'יל, ידוע שצ'רצ'יל סבל מדיכאון. היה לו התקפי דיכאון, שהוא קרא להם  black dog days My

הכלב השחור שלו…

ארד: הוא התעורר בבוקר ופשוט לא היה לו חשק לעשות כלום. הוא היה מדוכא, בלי חשק. הוא לא היה מסוגל לקום. פשוט, כאילו ירדה עליו משקולת אפורה…

אבל הוא ידע שזה ייגמר. היה לו רופא צמוד, שידע שזה קורה לו מעת לעת. אז מה עשו במקרה הזה? אמרו שהוא לא מתאים להיות ראש ממשלה? מה פתאום…

ידעו שכשתוקף אותו יום כזה נותנים לו לנוח יום יומיים, נותנים לו איזושהי תרופה ‫מרגיעה, ‫פשוט שזה יחלוף. ‫ובמשך אותם יומיים ‫מתפקד הסגן שלו. ‫יש לו סגן שהוא בתמונה ‫והוא יודע מה לעשות,

‫והוא מתורגל וככה המכונה מתנהלת. ‫על התקפים כאלה אתה לא מעיף.

גם אצלנו היו דברים כאלה. לבגין היתה הבעיה הזאת, הוא היה מועד לרגעי מלנכוליה.

שמעון פרס היה לפעמים, דו קוטבי, היו לו פרצי התלהבות ומעוף, אם תרצה, מאניה, והיו לו רגעים של דכדוך עמוק בגלל איזו כותרת מרגיזה בעיתון.

אבל בעצם מה שאתה אומר כל ראשי הממשלה שהיו לנו סבלו מאיזה שהם…

ארד: בכלל לא, לכולנו יש בעיות של בריאות, ואם אתה אומר בריאות גוף ונפש, אז יש מי שיגידו שגם הנפש זה כימיקלים, ‫ובעצם בריאות ונפש ‫זה לא בדיוק דיכוטומיה. ‫אבל תקרא לזה בריאות, שהיא ‫מצב מנטאלי ופיזי. כולנו מושפעים מזה.

‫קנדי, למשל, היה מאוד חולני כילד.

‫היו לו בעיות גב קשות…

ארד: לא, יותר מזה, פעמיים – שלוש כבר אמרו עליו ‫תפילת השכבה, ‫מה שהקתולים עושים ‫לחולה שעלול למות. ‫היו לו המון מחלות, שיש להן שמות, אדיסון וכולי. האיש, למעשה סבל מכאבים ‫כל יום בחייו. מכיוון שהיו לו כל כך הרבה ‫מחלות והוא קיבל כל כך הרבה תרופות, כשהוא  כבר היה נשיא הוא קיבל כל כך הרבה קוקטיילים של תרופות, שיש שיגידו שהוא העמיס על הגוף שלו טונות של כימיקלים. הוא כבר לא היה אותו בן אדם.

היה מסומם?

ארד: לחלק מהתרופות היו תופעות לוואי שהשפיעו על ההתנהגות שלו. ‫למשל, חלק מהתרופות שנתנו לו ‫שיבשו את הרגלי השינה שלו. ‫תחשוב, הוא נשיא ארה״ב, ‫אתה רוצה אותו עירני, ‫דרוך, רגיש והנה נותנים לו תרופות ‫שלא מאפשרות לו שינה סדירה. ‫אז אם עכשיו תיתן לו תרופות שינה, ‫אתה לא תצא מזה.

באמצע הכהונה התחלף הרופא שלו, שהחליף לו את הקוקטייל והוסיף תרופה שאחד מהאפקטים שלה היה הגברת היצר המיני. היה לו יצר מוגבר עוד קודם לכן, ועכשיו הוא קיבל עוד כזה תדלוק, לכן זה ברור למה הוא היה צריך עוד… (צוחק).

מאחר ותפקודו של מנהיג זה דבר שחשוב כדאי שהתיק הרפואי שלו יהיה ידוע, שלא יקרה…

כציבור, מה אנחנו צריכים לדרוש ממנהיג או מראש הממשלה, במקרה שלנו, כדי שנוכל לתת בו אמון?

ארד: תראה, הוא מבקש את אמון הבוחר בכמה דרכים. פעם אחת, ישלח אותו לכהונתו, ופעם שנייה, יקבל את שלטונו ואת מרותו, אבל בתנאי שהאיש ממלא את אחריותו ומתפקד היטב ונותן את מה שמנהיג צריך לתת בתחום שאליו הוא נבחר.

אם הוא שר ביטחון, הוא צריך לתת ביטחון באמצעות גופי הביטחון. זאת חובתו, הוא לא עושה לי טובה. אז אתה רוצה שהוא יעשה את זה היטב. עכשיו, בטרם אתה משגר אותו לשם, או בטרם אתה בוחר אותו על פני מישהו אחר, אתה רוצה לדעת, ככל הניתן, עד כמה הוא מצויד ועד כמה הוא ערוך

לעשות את חובתו. את כל מה שאפשר לדעת.

צריכה להיות מתכונת קבועה, איזה מטריצה?

ארד: אתה רוצה שמנהיגים כושלים כאלה לא יחזרו. אחת הדרכים לכך היא להיות יותר בררן וקפדן.

באנגליה למשל, כל חבר פרלמנט עובר תהליך מקדים של בדיקה. גורם מאוד דיסקרטי מהמזכירות של הפרלמנט מבקש לדעת המון דברים על המועמד. המועמד חייב לדווח למשל על כל רכושו; ההון שלו, הכספים שלו ושל בני משפחתו. הוא חייב לספר את כל קורותיו, תפקידיו והישגיו. הוא צריך להגיד אם יש לו סכסוכים משפטיים. הוא גם צריך לדווח על מצב בריאותו. והחשיפה מרחיקת לכת ביותר זו מחייבת מאוד. ואם אתה צריך לקבל סיווג ביטחוני אתה צריך לדווח על כל התיק הרפואי שלך, כולל ההעדפות המיניות שלך, ההתנהגויות שלך, ההיסטוריה שלך, וזה גם נתון למעקב.

חברי הממשלה שלנו היו עוברים רף כזה, אם היה נעשה אצלנו?

ארד: אצלנו אין שום הגבלה. זה מאוד מעניין, נניח שהמועמד היא הלן קלר, אתה זוכר אותה?

עיוורת, אילמת, חרשת, אישה משכמה ומעלה ביכולות שלה, אבל נכה מאוד. ‫האם היא יכולה להיות שר בישראל? ‫לא כתוב שום סעיף שמונע את זה ממנה. ‫

‫כלומר, אין שום הגבלה פיזית כמעט. ‫כל עוד יש צלילות מחשבתית, ‫ואין הגבלה השכלתית, ‫אפילו לא כתוב שאתה צריך לדעת ‫לקרוא ולכתוב.

בואו נתייחס רגע לאקטואליה. זה לא סוד שאנחנו במצב הירוד ביותר שאפשר היה לדמיין בהיסטוריה של המפעל הציוני. באיזה מידה אתה רואה במתרחש את האחריות של המנהיג?  

‫ארד: בוודאי שזה נכון בהרבה דברים. ‫אבל היום זה כאילו אי‫זה טרואיזם (אמת מובנת מאליה), כולם אומרים את זה. ‫אבל אומרים את זה בשפה נקייה, ‫אומרים 'שרידותו'. ‫כאילו 'שרידות' זו זכות, שמותרת לכל אחד.

‫לא, הוא לא נלחם פה על שרידותו, ‫הוא נלחם על הישארותו בתפקיד, ‫שלא שייך לו בהכרח.

‫זה לא רק שלו, אבל הוא רוצה, ‫והוא אוחז בקרנות המזבח ‫של המשרה שלו. הוא רוצה את זה ‫מסיבות שמיטיבות עמו ורק עמו ‫והוא משעבד את החלטותיו ‫בנושאים לאומיים לאינטרס הזה שלו.

כך צריך לנסח את זה.

הוא נקלע למצב שבו הוא הסתבך בתהליך משפטי, נאשם במספר עבירות, פליליות, חלקן חמורות בפוטנציה. המצב יוצא הדופן הזה הביא אותו להערכה שעלול לקרות מצב שבו הוא יורשע. ואם הוא יורשע זה עלול להביא איתו עונש חמור.

זה מבחינת חרב שמתהפכת מעל ראשו. כנראה שהוא לא משוכנע בחפותו.

הוא התחיל להתנהג פוליטית בצורה מאוד פראית, עד כדי כך שהוא אמר, אני אשנה את החוק, אני אבחר את השופטים, אני אשבש את החקירות, אני אתחיל לפגוע בגורמי אכיפת החוק.

זה כבר התנהגות נגד המשטר, זה כבר הופך להיות עבירה.

יש שיגידו, 'אבל תראה, בסך הכל הוא רוצה לנהל את המדינה בדברים החשובים, ‫ונטפלים איתו עכשיו זה השמפניות, הסיגרים, ה‫תקשורת… נו באמת'.

‫זה לאחר שהוא כבר ‫הצליח, למעשה, ‫שלא יחקרו בכלל את התחומים שבהם ‫החשדות כלפיו היו הרבה יותר חמורים. ‫בראש ובראשונה בעבירות ביטחוניות, ‫שקשורות לתיק 3000 ולצוללות. זה סיפור שהוזז ממנו, אבל לא סולק. קיים חשד עמוק שבעשותו את מה שעשה ביבי פגע בביטחון.

מאילו סיבות, כלכליות?

‫ ארד: כן. ‫הוא היה במצב של ניגוד עניינים ‫שאסור להימצא בו. ‫היו לו אנשים שטיפלו בניגוד העניינים ‫ומשכו ובחשו ו‫עשו את הדייסות ואת הערבוב. ‫יצא שמקורבים שלו גרפו הון ‫במצבים שאסורים לפי חוק, והוא הסתבך בהרבה פעולות שבעצמן הן לא חוקיות.

אתה מאמין שבתיק הצוללות יש חשרת חשדות אמיתית?

ארד: כרגע מתנהל משפט נגד שישה או שבעה אנשים שהואשמו בעבירות בתחום הצוללות, עבירות של שוחד, הלבנת כספים, מרמה, הפרת אמונים, כל הדברים האלה. שורה של אנשים. זאת אומרת שהפשעים האלה בוצעו. אבל ראש הממשלה הוחרג משם. מההתחלה נאמר שהוא פטור, אותו לא חוקרים. זה לא שהוא נחקר ונמצא שאין עמו בעיות, אלא פטרו אותו מראש. באקט חריג. אבל הפשעים בוצעו על ידי אחרים. עכשיו, מתוך האחרים, שני שליש זה מקורבים שלו. זה עורך הדין האישי שלו, זה האיש שהוא מינה לראש מל"ל, זה שר לשעבר שהוא חבר שלו, זה ראש הלשכה שלו. זה הסביבה המיידית שלו.

אבל הבולטים בהם ‫זה בני המשפחה שלו, בעיקר אנשים ‫שהם בניגודי עניינים קיצוניים וברורים.

‫שנית, האנשים האלה קיבלו שלמונים. ‫חלק מהשלמונים הגיעו ‫לעורך הדין שלו, למשפחה.

‫שלישית, ההתנהגויות השלטוניות שלו ‫בכמה תחומים הן מאוד חריגות.

מערכת הביטחון, למשל, התקוממה, מה פתאום הוא מתערב בצורה אישית בענייני מכרזים…

של הצוללות?

ארד: של ספינות השטח. מה פתאום הוא מתערב? אתה מתערב ומקבל החלטות בתחומים שיש בהן אי-סבירות. וזה מעורר ריח, צחנה, כאילו יש פה שיקולים זרים שהתערבבו.

דבר נוסף, יש בני משפחה נוספים בסביבתו, שגם כן מקבלים. הדוד שלו, מיליקובסקי, שמסתבר שהוא קשור עם אותן חברות. והוא נתן הצהרות שקר למבקר המדינה.

‫כלומר, יש צבר מאוד גדול ‫בנושאים האלה.

‫אתה חושב שיגיעו אליו?

ארד: התופעות האי-סדירות קרו תחתיו אצלו על ידי אנשי אמונו. אבל שים לב שיש שם גם תצהירים לא מבוטלים; כשבאים אנשים כמו אהוד ברק או כמו בוגי יעלון שניהם רמטכ"לים לשעבר; שניהם שרי ביטחון לשעבר, ‫שניהם כיהנו יחד עם ראש הממשלה באותן ממשלות. ‫אחד מהם גם היה ראש ממשלה לשעבר. הם אנשים יותר יודעי דבר ‫במשמעותם של דברים, ‫והם מכלי ראשון. ושניהם אומרים ‫שבנושא של הצוללות למצרים, ‫ההתנהגות מגיעה ‫עד כדי כמעט בגידה.

‫אלה אנשים שיודעים ‫את המשמעות של דברים, ‫אלה לא זורקי מילים. ‫למה הם מכוונים? על מה הם מעידים?

‫וכאשר יש ‫20-30 מבכירי מערכת המודיעין, ‫ראשי מוסד, רמטכ"לים, אלופים, ‫מנכ"לים של משרד הביטחון, ‫וכולם אומרים את אותו משפט; 'נתניהו מסוכן לביטחון המדינה!'

מה זה אומר, שכולם לא יודעים מה זה ביטחון המדינה?

זה אנשים שבמו ידיהם תרמו ועשו לביטחון המדינה, חלק מהם לאין ערוך יותר מאשר נתניהו.

מהיכן תמימות את הדעים הזאת? הרי כולם מנמקים את מה שאומרים. זה צל כבד שמרחף על נתניהו.

אבל הדברים מחריפים מאוד בתחילת 23', כאשר בזכות הניצחון שלו בבחירות עם 64 מנדטים, מחוזק מהמנדט הזה, הוא יצא לאופנסיבה שקוראים לה ההפיכה המשפטית. כלומר, דהירה מהירה עם כל מיני חקיקות, שכולן משרתות את האינטרסים של חבריו לקואליציה, ומשליכים על המשפט שלו. המעשה הזה כל כך מואץ, מזורז ומשנה סדרי עולם במדינה שזה הפך להיות כמעט הפיכה משפטית.

שתי מהלומות כאלה למדינה…

‫עכשיו על כפות ‫המאזניים זה לא תיק אלף-אלפיים, ‫זה כל שני האירועים האלה שקרו; ‫הבולמוס לשנות את המדינה ואת אופיה ‫בניגוד לערכיה, בצורה מטלטלת ‫וברוטלית. ‫ואחר-כך, הקלות הבלתי נסבלת ‫של שגיאות מדיניות, ‫שגרמו ל-7 באוקטובר…

‫ועל כל זה, החטא של ניהול המערכה, ‫כאשר השיקול הוא לא איך להביא ‫לניצחון בדרך החסכונית ‫והאפקטיבית ביותר ‫ומתוך שיקולים של טובת העם, ‫אלא גם לווסת את זה – ‫איך זה יקרין עליו ‫ואיך זה ייטיב עמו.

אלה, ‫אם תרצה, עבירות ביטחוניות ‫כבדות, ‫שמצטרפות לכל מה שהיה קודם.

‫אני לא חושב שיש מישהו ‫בהיסטוריה של ישראל ‫שכנגדו יש עכשיו כובד קשה כזה ‫של אחריות.

איך אתה מתייחס למה שאנחנו יודעים כעובדות על העברת כספים מתמשכת לידי אויבינו, לידי החמאס, במזומן ובמשך תקופה ארוכה, דרך משרד הראש הממשלה, ובנוסף לזה, המסמכים שמתפרסמים, על הוראות שנתנו בקטאר להעביר לידיו אישית, או לטובת הליכוד, 65 מיליון דולר. מתוך נוהלי העבודה שאתה מכיר זה דבר שנראה לך חלק מכללי המשחק?

ארד: תראה, קודם כל, בצע כסף ומשקלו של הכסף וצבירתו אצל אנשים שונים, ועד כמה הוא מביא אותם לעשות מה שהם עושים, זה סיפור ידוע. אנחנו יודעים שיש אנשים שהשיקול הזה משחק אצלם מאוד. אנחנו יודעים אפילו שיש אנשים שמוכנים לעבור על החוק בשביל כסף. אז זה כבר יותר חמור…

אתה לוקח בחשבון שמן הסתם אלה כללי המשחק?

ארד: לא, זה לא כללי משחק. יש גם מנהיגים שלא מקבלים שוחד. אבל אתה רואה שבחיים המודרניים, במיוחד בדמוקרטיות, גורמות לכך שפוליטיקאים צריכים כסף בכדי להיבחר, וחלקם גם רוצים בשביל החיים הטובים. ואז אתה רואה, ברלוסקוני קיבל, סרקוזי קיבל, אתה רואה את זה בכל העולם.

בתקופה שאתה עבדת עם ביבי עמדת בפני סיטואציות שבה אתה מייעץ לו להיזהר?

ארד: אני אמרתי לביבי, כהצעה גורפת, מאה פעמים; 'שמור על החוק! תהיה בצד של החוק! בכל נושא תפוס את הרכס המוסרי הגבוה. כדאי לשמור על החוק, לא כי זה דבר אתי, אלא כי זה כדאי. למה? כי אם תעבור על החוק יתפסו אותך. ואז כשיתפסו אותך אתה תתחרט על זה. אז למה לא תראה את החוק בתור הסמן הימני ותעשה כל דבר שהוא מותר על פי חוק ושום דבר שהוא אסור?'

‫למה נזקקת להגיד לו את זה? ‫מה היו הסיטואציות שבהן…

‫ ארד: בגלל האופן שבו הוא מנהל את המדינה, ‫הרבה דברים כאלה…

‫אבל באיזה סיטואציות ‫דיברת איתו על שמירת החוק, ‫מבחינת ניקיון כפיים?

‫ ארד: הדבר התעורר בעיקר ‫עקב פעילותם של מולכו ושמרון, ‫שהם בניגוד העניינים, בהיותם אנשים ‫שהם בעת ובעונה אחת, ‫מנהלים עסקים פרטיים אטרקטיביים ויש להם קליינטים, ‫והם עושים מה שהם רוצים, ‫בכפוף לאיזה הסכם ניגוד עניינים, ‫שעליו הם מצפצפים לעתים קרובות. ‫ומצד שני, הם משמשים במשימות ‫שלטוניות, ששם הם אמורים ‫לעבוד כפופים, לתקשי"ר, לחוק, ‫אבל גם על זה הם מצפצפים.

‫והמצב הדו-מיני הזה היה פסול בעיניי…

‫התראת בפניו שייזהר ‫בתחום הזה של יחסים עם עורכי הדין?

‫ ארד: תראה, אלייקים רובינשטיין, ‫כשהיה מזכיר הממשלה דרש מגלעד שר, אני חושב, ‫ואחר כך גם דרשו את זה מדובי וייסגלס, אתם עורכי דין, אתם רוצים להיות שליחים או משהו, תתפטרו ממשרד עורכי הדין, תמכרו את חלקכם! לא תצאו לחופש, אלא או כאן או שם. אין רגל פה רגל שם, אין. זה מועד למצב של ספסרות השפעה, זה מועד לדברים בעייתיים, לכן צריך לחתוך, או-או.

אמרתי לראש הממשלה;  'תעבוד לפי כל החוקים, מכל הסוגים!'

ומה היתה תגובתו?

ארד: הוא קרא לי "Boy Scout" (נאיבי). אני חושב שהוא פשוט לא הבין את תמימותי או את טיפשותי, כי הוא לא רואה את הדברים כך. החוק בשבילו זה 'so what?'

החוק הרי לא בא מהר סיני, את החוק חוקקו אנשים כמוהו.

ולגבי החוק, שימרון אמר לביבי, 'חוק המל"ל הוא חוק רע'.

אז אמרתי לו, 'מה זאת אומרת חוק רע? לדעתי, חוק מס הכנסה הוא חוק רע. אז מה, עכשיו אני יכול להפסיק לשלם מס, כי אני חושב שהוא חוק רע? כל עוד יש חוק, תעבוד כחוק. הוא לא נראה לך, נסה לשנות אותו, אם יש לך דרך. אבל אל תעבור על החוק'.

בתלמוד, גישה מהפכנית, שאומרת, שאין ממנים פרנס על הציבור אם אין קופת שרצים על גבו.

כלומר, בהפוכה, כשיש על המנהיג משהו שיודעים עליו, או שעלול להיחשף, אז הוא ייזהר, הוא יהיה יותר עניו, הוא אולי ישמור על החוק. אני מבין שזה לא הוכיח את עצמו במקרה הזה?

‫ ארד: לא. תראה, זה שנון, ‫אולי יש בזה גרעין של פלפול או משהו, ‫למעשה, זה לא מה שאתה רוצה. ‫כי אם זה באמת היה נכון, ‫אז בוא נחפש איש ‫שיש לו קופת שרצים יפהפייה, ‫ונבחר בו.

‫‫אנחנו רוצים שלא תהיה קופת שרצים, ‫ודאי שלא תהיה קופת שרצים, ‫שמסתבר שהייתה, ‫והיה ידוע עליה כל הזמן, ‫והיא חזרה על עצמה, ‫כי רצידיביזם (מועדות. התנהגות חוזרת של עבריינים) זה דבר שקורה. ‫אחר כך אתה מתחרט, ‫כי מסתבר שהכתובת הייתה על הקיר. ‫כשאנשים חוזרים על הדברים האלה, ‫אז המהלומה היא קשה.

‫לכן צריך היום בישראל לעשות שני דברים ברורים; ‫אלף, להגביל כהונה. למרות שזה לא פתרון קסם,  צריך למנוע תופעה של נוכחות אינסופית כזאת. והשני, לקבוע בצורה ברורה את כללי הכניסה.

על ידי המסננות שדיברת עליהן?

ארד: כן. תראה, בניסיוני במוסד נוכחתי, לפחות פעמיים שלוש, שיש אנשים שנהגו בחוסר יושר מסוים. אתן לך דוגמה סתמית, עובד מגיש דו"ח על חופשה, אבל מצהיר עליה כעל מחלה כדי שזה לא יירד מימי החופשה שלו. עושים את זה לפעמים.

‫כשאני הייתי אחראי ‫על מישהו ככה, ‫אמרתי לו, אתה לא יכול לעשות את זה, ‫אתה הופך אותי שותף לעבירה. ‫וזה, לפיכך, חוסר יושר.

‫האיש התמרמר, ‫אבל דיווח על זה לבסוף כעל ימי חופשה. ואני לא עשיתי שום צעד משמעתי נגדו.

חמש שנים אחר כך הוא רימה בדבר יותר חמור. זאת אומרת, אדם שהוא לא ישר, אז זה חוזר על עצמו.

אז כדאי כבר בהתחלה, כשאתה רואה את התופעות האלה, להתמודד איתן.

התחלנו לדבר על מנהיגות ‫והגענו עד לכאן. ‫אתה יכול להגיד במילים פשוטות, האם אנחנו נמצאים בסכנה חמורה ‫שנובעת מאיכות המנהיגות הנוכחית?

ארד: כמו שהמצב היום הוא סך כל המחדלים, החסרים והכשלים שצברנו פה. זה לא בגלל איש אחד או תופעה אחת. זה סך הדברים.

היום דיברתי ‫עם אחד מנפילי המדע של ישראל, ‫דמות שעמדה בראש מערכות מדעיות, ‫נפיל. ‫ודיברנו על מצב ‫האוניברסיטאות בישראל. ‫אז אתה רואה שלאמריקאי הממוצע ‫יש אפשרות ללכת ללמוד ‫באחת מעשר האוניברסיטאות ‫הכי טובות בעולם, ‫והם שם אצלו.‫ אין לנו בישראל יותר מאשר ‫אוניברסיטה אחת ‫שאולי היא בין המאה ‫הטובות בעולם.

דיברנו קודם על אלכסנדר מוקדון, שבא אריסטו מהאקדמיה האתונאית ללמד אותו. אצלנו אין את זה.

לצרפתי יש אופציה לאוניברסיטה שהיא בין ה-20 הכי טובות בעולם. לבריטי יש באנגליה חמש אוניברסיטאות שהן בין ה-20 הטובות בעולם.

אם זה המצב איך אנחנו מתכוונים לשרוד?

‫ ארד: מצבנו לא היה טוב עד עכשיו, ‫ביטחוננו לא היה מונח בכיס, ‫אבל עקב הזנחה מתמשכת, ‫ועקב פיגור מצטבר, ‫וכאשר היומרה שלנו זה שעוצמתנו ‫טמונה בעליונות האיכותית שלנו, ‫זו שנרכשת באוניברסיטאות, במדע, וש‫בזה אנחנו מכפרים על העובדה ‫שאין לנו טריטוריה או אוכלוסייה…

‫אבל זה רק בדיבור…

ארד: אבל פה אנחנו מפגרים. ‫אז אנחנו הולכים לשלם מחיר כבד, ‫וזה יחמיר את עצמו, ‫כי עכשיו מטילים עלינו חרמות. ‫זה כבר קיומי. ‫אלה מחדלים קשים, שנגרמו על התנהגותנו בעצמנו, יכולנו לחסוך את זה. זה לא משנה שחלק מזה מונע על ידי שונאים, שהם לא אנשים הוגנים. העולם הוא לא הוגן, אתה צריך לתפקד בתנאי מציאות.

ואנחנו עדיין מאבדים גובה כל הזמן ואפילו חלקים של האווירון מתפרקים מאיתנו לאט לאט. זה לא אומר שנגיע לקרקע להתרסק. מה שאנחנו צריכים לעשות, זה שיהיה לנו שינוי בהרכב של הממשלה,

כי חלק מהאסון זה איכות הניהוג. ואחר כך נצטרך רפורמות רבתי במערכות שכשלו בכדי לשפץ ולתקן ולשקם.

ואתה חושב שזה ייעשה?

ארד: אני לא יודע. אם זה לא יעשה, אז תחכה לאסונות יותר גדולים. אם זה יעשה, אז אפשר יהיה לבלום.

ואז צריך גם להתמודד עם חלק מהצרות שבאות לנו מחוץ. האויבים שלנו לא מחכים. הם מציבים בפנינו אתגרים קשים שבשביל לעמוד בהם אנחנו צריכים להיות כמה שיותר חזקים.

בכדי שנהיה כמה שיותר חזקים, אנחנו צריכים לאסוף כוחות, אנחנו צריכים להיות יעילים יותר, ולא להקיז את כוחותינו.

אם נעשה את כל מה שצריך לעשות, וניתן לעשות, זה לא דרישות שלא עמדנו בה -. בהיסטוריה שלנו ידענו רגעים של התעלות רוח, והתגברות על קשיים. אם נעשה את זה, אז אני אופטימי.

אבל אם הקליינט שלך, כמו שהכרת אותו, לא ייתן לזה לקרות, אתה חושב שנשרוד עוד שלוש שנים?

‫ ארד: עד הבחירות הבאות, ‫יכול להיות שכן. ‫זה כמו ש‫אתה יכול לפעמים לשרוד ‫כמה התקפי לב, ‫אבל לא יותר מדי (צוחק). ‫אני רוצה להאמין, ‫שיקדים הרגע שבה נוכל ‫לעבור לשלב של בלימה ונסיקה, ‫ושינוי ותיקון ‫מערכות יסודי ונכון. ‫אין לנו כרגע, ‫על הבמה הפוליטית, ‫מנהיגים ששיעור קומתם וניסיונם ‫מעיד על כוחם לחולל שינויים ארגוניים ומדיניותיים כאלה.

גם באופוזיציה?

ארד: במיוחד באופוזיציה…

תראה, אתונה מגיעה לשיא גדולתה תחת פריקלס בערך ב-40-45 לפני הספירה. 30 שנה אחר כך היא נחרבת. הזמן שחלף מהשיא לשפל – 30 שנה. למה אתה חושב שישראל צריכה לשרוד יותר?

מה שהפיל אותה זה שספרטה יצאה למלחמה נגדה והם שרפו את אתונה בסוף. אבל באמצע הייתה מגיפה. המגיפה שתקפה את אתונה הייתה כזאת ששליש מהאכלוסייה הלכה, ‫כולל הילדים של פריקלס והוא עצמו. ‫‫אבל היא לא הייתה כל כך מדבקת ‫כי בחוץ, מעבר לחומות, ‫חנו הספרטנים ולהם לא קרה כלום ‫תוקידידס מתאר את התנהגות התושבים באתונה בחודשים שהמחלה תקפה. איך אתה חושב שהם התנהגו?

הם אמרו; אכול ושתה כי מחר נמות.

כמו הגרמנים כשהצבא האדום היה בשערי ברלין…

‫ ארד: העיר התמלאה בילויים, ‫אורגיות, היתה אווירה כייפית, ‫הלכו למסעדות, אכלו בלי חשבון, ‫נאפו בלי חשבון. ‫משתי סיבות. אכול ושתה, כי העתיד לא ברור. ‫שנית, אין כבר מעצורים של מוסר. ‫אין כבר מוניטין, אז מה אכפת לי? אז אני כבר עושה מה שבא לי. והיתה אווירה של פריקת כל עול.

‫זה גם מה שעובר על הארץ, זה שהולכים למסעדות ‫כמו משוגעים, ‫זה חלק מההתנהגות של כייף; ‫בואו נעשה חיים כי כבר חוזרים לשגרה.

‫אבל היה עוד דבר אחד מדהים. בתקופה ההיא היו רופאים, והם ניסו לסעוד את החולים. עכשיו כל רופא שטיפל בחולה ידע שהוא ימות, כלומר הם ידעו שהדבקו, ובכל זאת הם טיפלו, למה הם טיפלו?

‫האלה נדונו למות, ‫אז מה אתה מטפל בו? ‫שנית, אתה תמות, ‫אז מה אתה מטפל בו?

‫המסירות של הרופאים…

תקרא את הקטע הזה – The Plague (המגפה) באתונה.

כן, בשמחה

אל תשכח מיהם שלושת פרשי האפוקליפסה; שלושת גורמי התמותה הגדולים ביותר בהיסטוריה הם החרב – המלחמה, הרעב והמגיפה.

מגיפות יש אצלנו עכשיו, הן גוברות ותגברנה עוד. יש רעב בוונצואלה, במצרים, באפריקה, המון רעב. מלחמות ברוך השם יש יותר ויותר…

אפשר להגיד, עולם כמנהגו נוהג?

לא, זה מחמיר הרבה יותר.

במעגלים, לא?

ארד: לא, זה מחמיר, לא במעגלים…

יהיו יותר מלחמות מבעבר?

ארד: לא, אבל אלה יהיו מלחמות שמד. העולם ייגמר במהירויות עצומות. כיום, השעון המיתולוגי, שאומד את הסכנה של מלחמה גרעינית הכי קרוב לחצות אי פעם. פשוט בגלל ריבוי המוקדים. לכן זה חשוב שיהיו לנו מנהיגים שהם קצת שפויים.

הסעודים רוצים שבתמורה להסכם האזורי יינתן להם אישור להחזיק תשתית גרעינית כמו של איראן. וישראל עתידה להסכים. אם איראן תפרוץ לגרעין, אז גם הסעודים ילכו לגרעין, כי הם מצמידים את עצמם לאיראן. אז גם אנחנו נלך לגרעין. אז עכשיו כבר יש שלוש מדינות גרעיניות, טורקיה גם תעשה את זה, וגם מצרים. חמש מדינות גרעיניות, תוך 5-7 שנים. אנחנו פה אותם עמים עם אותה רגישות ידועה, עם קור הרוח המוכר לנו מהשכונה, כולן מדינות גרעיניות.

מה שנקרא בשורה טובה...

ארד: זה כאן, מעבר לסיבוב, מחכה לאלה שיבואו אחרי ביבי.

השאלה האם זה תהליך שניתן למניעה?

ארד: כן, אפשר יהיה לעצור את זה, אם למשל, נגיע להסכם פירוז של כל האזור שיהיה בפיקוח מעצמתי, וגם ישראל תתפרז. פרס אמר פעם שהוא מוכן.

מי יגול עפר מעיניך, שמעון?

ארד:  פרס מסוגל, יש לו הרי היי ודאונס, ובשביל פתגם טוב… הוא הרי  אמר שהוא היה מוכן להצטרף לליגה הערבית…

***

זה היה פרק 83 של פרות קדושות: ‫"'הנרקיסיזם של ביבי הפך לממאיר. מנהיגים גדולים חייבים יכולת אמפתית' – שיחה על מנהיגות עם היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה".

כמו תמיד, נשמח לקבל עזרה לפרויקט זה, שנעשה כולו בהתנדבות; בתרגום לאנגלית, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

***

 להאזנה לפרק כאן:

 

לתמצית הפרק באתר הארץ:

עוזי ארד: "נתניהו פגע בביטחון ‫עד כדי כמעט בגידה"

לקריאת הפרק באנגלית – Epizode 83 English

 

 

בתמונת הפתיחה: פסיפס של אלכסנדר מוקדון, המוזיאון לארכאולוגיה נאפולי. צילום: ברטולד וורנר

 

[הבלוג] 240 שניות על התשוקה לבורות

27 באפריל 2024 הבלוג 0

240 שניות על התשוקה לבורות, שהיא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם, שהיא אף חזקה משתי התשוקות החזקות האחרות, אהבה ושנאה, כמו שאמר לקאן.

ומה זה אומר עלינו, על ההתמסרות לאי-דעת הנובעת מצפייה בלעדית בתקשורת הישראלית המרכזית? וכמה זה מסוכן בימים של משבר ומלחמה, איך דעתנו מוסחת מהדברים החשובים באמת, ואיך זה נבנה נדבך אחר נדבך בתודעתנו עד שמתברר גודלה של הקטסטרופה…
כמה מילים בנושא שהתבקשתי להגיד למצלמה של 240 שניות, תמצית ממה שלמדתי מניסיוני, מילים שאומרות מעט ממה שיש להגיד על עיצוב התודעה באזור של אסון.

במקום שעיתונות תשאל שאלות, היא פועלת כיחצנית ונגררת אחרי הטרנדים של המציאות. לתקשורת הישראלית המרכזית יש אינסטינקט מובנה בשעת חירום, משבר ומלחמה, כל מלחמה. היא מתיישרת לימין, מחבקת את הדגל, נעשית פטריוטית עד כדי אובדן עצמאות וביקורת, נסמכת על הדוברים הצבאיים כעל תורה מסיני, מתעטפת בצנזורה עצמית ומפוחדת מאימת צרכניה- אזרחי המדינה, שגם הם מפוחדים ורק רוצים שצה״ל ינצח כבר ובעיקר לא רוצים לשמוע אמיתות קשות, שהרי התשוקה לבורות, כמו שאמר לאקאן, היא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם. עיתונות עצמאית צריכה להביא את כל מה שמישהו לא רוצה לפרסם. כל השאר זה רק יחסי ציבור. האם היא ממלאת את תפקידה? האינטנסיביות והחיפזון של התקשורת הישראלית ותלותה בשיקוליה המסחריים וההישרדותיים, כמו גם התלהמותה בשעת משבר ואימתה מידו הארוכה של השלטון, מונעים ממנה את היכולת להזהיר, להתריע ולהציג אמירה משמעותית. במקום לחפש את האמת, היא חוששת להרגיז. ומחפשת יחסיות ואיזון בין הראוי לבין הפסול, בין המוצדק להרסני, בין סולידריות להפרדה, בין המרכז הפוליטי לבין הקצה שלו. כולם שווים בעיניה. אלה שהם נגד הרג סיטונאי של חפים מפשע, ואלה שהם בעד. אלה שהם בעד מהפכה משטרית, ואלה שנלחמים להציל את הדמוקרטיה. לכולם יש זכות טיעון. ומי אנחנו שנקבע? היא מוותרת מרצון על דיון ערכי, ובמקום לעסוק במה שראוי, היא עוסקת במה שקיים. במקום להציג אלטרנטיבות, היא מסתפקת בניסיון להציג את המציאות הנוכחת. היא מעדיפה חוויה על ביקורת. במקום עצמאות ובדיקה, היא מציעה רק נקודות מבט. במקום לעורר ביקורתיות, שהיא הלב הפועם של דמוקרטיה ליברלית, בריאה, היא מדשדשת במדמנת הסטטוס קוו. ״זה מה יש״, היא תגיד. בשעת משבר ומלחמה, יש להסחת הדעת מהדברים החשובים באמת, משמעות הרסנית, במקום להגיב למשל, לאלימות המשטרה בהפגנות המחאה, היא ממסגרת את ההפגנות כאלימות של מפגינים, שמסכנת את שלומו של ראש הממשלה, ומסיחה את הדעת מהדברים החשובים באמת. מצבו הבריאותי של ראש הממשלה, הדשדוש של צה״ל בעזה, היעדר דיון על היום שאחרי, הפקרת החטופים לסופם, היד הקלה על ההדק שפוגשת גם בחטופים, שהולכים ומתמעטים ככל שנמשכת הדרך אל ״הניצחון המוחלט״ שלעולם לא יגיע. גם ההתעלמות מהעדויות העקשניות על העברת מיליוני דולרים מקטר לחמאס, דרך נתניהו, ומקטר ישירות לנתניהו, ומן האפשרות הבלתי תיאמן, שראש ממשלת ישראל פעל לכאורה במשך שנים, באחדות אינטרסים עם גדולי אויביה, ויש חשש שהוא ממשיך בכך גם עכשיו. ואם כל זה נכון, מדוע השב״כ עדיין לא עוצר אותו על בגידה בעמו? מי שעיין בתקשורת הישראלית המרכזית, בזמן אמת, בשלושים השנים האחרונות, לא יוכל להתפלא על ההידרדרות הדרמטית, בכושר שרידותו של המפעל הציוני. אפשר היה להבחין בפלצות, כיצד נבנות הקטסטרופות הבאות, באמצעות אימוץ נרטיבים נוחים לזמנם. אפשר היה לראות, כמו בטרגדיה היוונית, הנבנית נדבך על גבי נדבך, כיצד נרטיבים שנולדים במסדרונות הפוליטיים, מאומצים בשיח התקשורתי המרכזי, כמעט ללא ביקורת, ומובילים את דעת הקהל בישראל, לתמיכה מסיבית בשיגעונם של הקיצוניים.

לקריאה נוספת:

מחקרי קשב

[פרות קדושות] פרק 82. בין עזה לברלין מסרבים להיות אויבים – דברים שלמד פרופסור דניאל בר-טל מבתו על השפעת 'מסעות המוות' לאושוויץ על הנפש הישראלית

11 במרץ 2024 7 באוקטובר, הפודקאסט 4

דניאל בר-טל הוא פרופסור אמריטוס, באוניברסיטת תל-אביב, שהתמחה בחקר אספקטים פסיכולוגיים של סכסוכים אתניים בלתי פתירים והקשר שלהם לתהליכי פיוס ושלום. הוא כתב וערך יותר מ-25 ספרים ופרסם יותר מ-250 מאמרים בנושאים אלה. הוא שימש כנשיא של החברה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית וזכה בפרסים בינלאומיים על עבודתו המדעית.

למרות כל זאת, הקשב שיש בישראל למחקריו פורצי הדרך מוגבל ואם לא שמעתם עליו זה לא במקרה. את עיקר ההערכה המקצועית וההתעניינות הוא מוצא בחו”ל, שם מתורגמים ספריו לשפות רבות והוא מוזמן לדבר עליהן לעתים קרובות.

ספרו האחרון שיצא לאור ב בעברית 2022 (בשיתוף עם פרופסור עמירם רביב), ניתח את האספקטים הפסיכו-חברתיים של החברה היהודית בישראל ונקרא “איזור הנוחות של חברה בסכסוך” בהוצאת סטימצקי ומוסד ביאליק

אחד החסמים העיקריים לשלום ולפיוס באזורנו, כפי שעולה ממחקריו, קשור להנחלת מורשת השואה בישראל. במאמר אקדמי שפרסם לאחרונה בשיתוף עם בתו גליה, שיצאה בעידודו כעדה ל”מסע המוות” במחנות ההשמדה בפולין עם בית ספרה, ניתחו השניים את השפעת הוראת השואה על תפיסות הציבור הישראלי את הסכסוך.  

לשאלתי, אם הופתע מהתפוצה העצומה בשימוש בדימויי השואה מאז 7 באוקטובר במרחב הציבורי, אין להתפלא שהוא ענה, שממש לא.

שוחחתי גם עם בתו גליה, חיילת משוחררת, שהיטיבה לתאר בעין בוחנת וברגישות רבה, את השפעת נסיעות הנוער למחנות ההשמדה על הנפש הצעירה.

שיחה עם אב ובתו, דור שני ושלישי לניצולי שואה, על הטראומה הלאומית המרכזית שלנו, שמכוונת את הנפש הישראלית להתרכז בפחדיה ובלקחיה ואולי אף לעצב את עתידה.

הפרק הזה מתכתב ומשלים את הפרק הקודם “מרגיש שאני הולך להיכנס לאושוויץ להרוג נאצים – אמרו הצנחנים בדרך לעזה”.

צפו/האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

***

לצפייה בפרק:

להאזנה לפרק (מומלץ להאזין באחת מאפליקציות ההאזנה או להוריד את קובץ הקול למכשיר):

Chapter 82 English

לקריאת הפרק:

פרק 82. בין עזה לברלין מסרבים להיות אויבים – דברים שלמד פרופסור דניאל בר-טל מבתו על השפעת 'מסעות המוות' לאושוויץ על הנפש הישראלית

 מאת: יזהר באר

פרופסור דניאל בר-טל, שלום.

בר-טל: שלום לך, יזהר.

לפני כחמישים שנה עמוס אילון איבחן את השפעת השואה על החברה הישראלית באופן הבא: "השואה נותרה טראומה בסיסית של החברה הישראלית. אי אפשר להפריז בהשפעתה על תהליך בניית האומה…" האם התיאור הזה תקף גם היום?

בר-טל:לגמרי. כשאתה לוקח מחזור שלם של תיכונים, בסביבות 30 אלף בני נוער, ומסיע אותם למה שנקרא "מסע המוות", דרך טרבלינקה, מיידנק, אושוויץ וכולי, והוא מתנהל ברובו, ב-60% או 70% מבתי הספר, באותה צורה של צעדות עם דגלים וטקסים שחוזרים על עצמם, כלומר, שהצבא הישראלי ימנע את השואה הבאה, שהשואה היא אירוע מיוחד במינו שאינו דומה לשום ג"נוסייד אחר וקושרים את זה עם הסכסוך…אפשר להביןשמשתדלים להמשיך את הטראומה הזאת, גם בדורות הבאים. עובדה היא שהשואה נלמדת אפילו בגנים…”

 במחקרים שלך אתה מסביר איך החברה הישראלית והממסד פיתחו מנגנונים לשמר את מורשת השואה לצרכים לאומיים. באיזה אופן משמשת השואה נדבך בהבניית היחס שלנו לסכסוך הישראלי-פלסטיני?

בר-טל: “אתה בעצם שואל מה הן הפונקציות של להיות קורבן בשואה, איזה תפקיד זה ממלא?

“להיות קורבן זה תוכן שמחזק, למשל, את מה שנקרא "הפרדה מוסרית". זאת אומרת, שאם אני מרגיש קורבן, אני יכול להרשות לעצמי להיות לא מוסרי בפעולות שלי…”

כלומר, בגלל שאני קורבן אני יכול להרשות לעצמי להיות פחות מוסרי?

בר-טל: “נכון, זה נקרא "זיכיון מוסרי". בגלל שהיית קורבן אתה יכול לעשות מעשים לא מוסריים לקבוצה אחרת. זה גם מתקשר למה שנקרא "השתקה מוסרית", שאומרת לעמים השונים שבאים ומבקרים את מעשיה של ישראל; "אתם צריכים לשתוק, כי בתקופת השואה לא התערבתם ואפשרתם את הג'נוסייד הנורא של שישה מיליון, אז היום אין לכם זכות לדבר.”

זה, בין השאר, יכול להסביר את התמיכה הציבורית הרחבה בפעולות הקשות של צה”ל בעזה היום?

בר-טל: “כמעט כל הפעולות הצבאיות בעזה לאורך השנים מקבלות תמיכה של בערך 90%-88% מהציבור.”

על פי איזה מדד אתה אומר את זה?

בר-טל: “כיוון ששאלו את השאלות האלה ישירות בסקרים שעשו; מי אשם והאם צריך להמשיך, וכל מיני שאלות כאלה. אני עוקב אחרי כל הסקרים בנושא שהם בשבילי מה שנקרא "לחם לחוקר"…”

אבל איפה אתה עושה את ההפרדה, או אם בכלל אפשר לעשות הפרדה ולהבין מה הגורם המניע פה – האם זה בגלל מה שעשו לנו ב-7 באוקטובר, הטבח הנורא והאכזרי, או שזה גם קשור לתפיסת הקורבנות ממורשת השואה?

בר-טל: “עשיתי מחקר כזה ב-2014 – שאלנו מדגם בציבור על סוגי השואה שמשפיעים על ההערכה של פעולה צבאית מסוימת. מצאנו שיש שלוש שכבות; האחת, הגדולה, המכלילה ביותר, שזה השואה עצמה והמעשים שקרו לנו בגולה. השכבה השנייה היא הקורבניות שקשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

“ניתחתי, למשל, את כל הנאומים של נתניהו ואצלו הדבר הזה בולט מאוד. ביטחון זו התמה החשובה ביותר בכל הנאומים. הוא מציג את המצב כחוסר ביטחון שנובע מאנטישמיות, משואה ומאירועים כאלה. אחר כך הוא מציג את עצמו כמר ביטחון, שהוא יכול להביא את הביטחון לעם ישראל…”

אתה יכול לשער מצב דומה באומות אחרות שלא עברו חוויה של שואה מול התקפה ברוטאלית של אויב שטובח באזרחים?

בר-טל: “אני לוקח כדוגמה עמים שמרגישים כל הזמן קורבנות בגלל ההיסטוריה שלהם. ניקח את הפולנים, מכיוון שהם חיו בין שתי ישויות, אחת רוסית ואחת פרוסית, או גרמנית, בעצם ההיסטוריה של פולין משנות מימי הביניים ממאה ה-13 עד המאה הנוכחית היא היסטוריה של היותה קורבן לשתי המדינות האלה. ולכן התחושה הזאת של קורבניות באתוס שלהם מאוד מבוססת.

“גם בסרביה יש תחושה של קורבניות, כמדינה נוצרית שעמדה בפריפריה של אירופה ובאופן תמידי הייתה צריכה לעמוד נגד התקפות של מוסלמים, בעיקר של טורקים. לכן מילושביץ' עשה בזה שימוש ב-1989, במפגש המפורסם שלו עם הציבור הסרבי(כמיליון איש שחיכו לו בשדה של קוסובו), ובנאום שלו הוא קשר את המציאות של 1989 עם הקרב שהיה 700 שנה קודם נגד הטורקים.”

אמרת שהשואה מנוצלת לרעה על ידי מוסדות המדינה לבניית תודעה שמשרתת את המטרות הפוליטיות של ההנהגה הישראלית. באיזה אופן?

בר-טל: “קודם כל, בהאדרה של צה”ל, ששומר עלינו וצריך להתגייס אליו, והמטס הידוע של ארבעת המטוסים מעל אושוויץ שהיה הסמל הברור לכך. זאת אומרת, שאילו היינו במצב של היום שבו ישנו צה”ל, לא היה קורה כזה דבר. בשבעה באוקטובר האמונה הזאת נטרפה כמעט לגמרי, כשאנשים חיכו לצה”ל כמעט יום שלם. אז באמת, בשואה לא היה לנו צבא, ופה היה לנו צבא אבל הוא לא הופעל ולא הגיע אל הקיבוצים…”

זו התשובה של המציאות…

בר-טל: נכון…

אבל אתה רואה הבדל בין השימוש הפוליטי במושגי השואה והקורבן על ידי הממשלה הנוכחית או ממשלות נתניהו לסוגיהן לבין מה שהיה קודם לכן?

בר-טל: "כמעט כל ראשי הממשלה השתמשו ביום השואה באותם דימויים. אפילו רבין דיבר על שואה שיכולה לחזור, כי היא לא מוגבלת לזמן ולמקום. כך, שהתמה עצמה לא נוצרה ע”י נתניהו. גם גולדה השתמשה בזה, למשל, בשיחה המפורסמת, כשאמרה"אנחנו הדור של טרבלינקה".

“גם מנהיגי מפלגת עבודה וגם בן גוריון השתמשו בזה לא פעם. אז נתניהו לא מחדש כשהוא בונה את השואה כמרכיב מרכזי בזהות ובאתוס שלנו.”

פרופסור דניאל בר-טל

אתה טענת במחקרים שלך, שהשואה משמשת גם מרכיב בהצדקת האלימות שנוקטת המדינה מול כוחות אחרים, כמו מול איראן ודרומה…

בר-טל: “זה מה שנקרא "הזכאות המוסרית". היא לוקחת בחשבון את היותנו קורבן ואומרת, אנחנו באופן אקטיבי נמנע שואה נוספת. זה הרציונל. ביטחון הוא מושג פסיכולוגי – יוצרים מצב של תחושת חוסר ביטחון ונתניהו הוא אלוף בהצגה הזאת. ואז במצב של איום החברה מתפקדת יותר כאובידיאנט (ממושמעת), כחברה שיש בה השפעות סמכותניות יותר…”

 כתבת מאמר, לדעתי, יוצא מן הכלל, בשיתוף עם בתך גליה, על מסעות הנוער לפולין. איך היית מתמצת את השפעת המסעות האלה למחנות ההשמדה על בני הנוער?

בר-טל: “המסעות האלה מחזקים את תמת הסכסוך שפיתחתי, שכוללת שמונה נושאים, ביניהן; "צדקת הדרך", רעיון שיתרחב בהמשך לכל ארץ ישראל השלמה. "מצב הביטחון", ה"קורבניות", ה"פטריוטיזם" – כמו שאתה שומע היום, נשמעים נאומים, בעיקר של הורים מהציונות הדתית, שגאים בהקרבת החיים… הרעיונותהאלה בוודאי משרתים את המשך סכסוך המתמיד עם הפלסטינאים והערבים.”

 מה זה עושה לנפש הצעירה שעומדת להתגייס לצבא?

בר-טל: “הנפש הצעירה הופכת למחויבת להקרבה. החיילים של היום הם החיילים שעברו את המסעות האלה, ואתה רואה את ההבדל בין המילואימניקים, שעברו מן הבשלה כזאת וקצת שואליםשאלות, לבין חיילי הצבא הסדיר.

 כוונתך, שהחיילים הצעירים יותר מיליטנטיים כיוון שהם יותר קרובים לאירוע של המסע למחנות?

בר-טל: “ממש כך. גם מערכת החינוך השתנתה מאוד משנות התשעים, כשאמנון רובינשטיין ניסה להכניס חינוך לשלום, שנפסק עם רצח רבין. תחשוב מי עמד מאז בראש מערכת החינוך; סער, בנט, שאשא ביטון, רפי פרץ… כולם היו שרים ימניים, לאומניים, שדאגו לטפח את התודעה הזאת של ארץ ישראל השלמה.

[צלצול בדלת. גליה, בתו של דניאל בר-טל נכנסת]

 זו הבת שלך שהייתה במסע למחנות בפולין?

 דניאל בר-טל: “כן. זאת הבת.

 גליה בר-טל" "אהלן, שלום

קראתי בעניין רב את המאמר המשותף שלכם…

דניאל בר-טל: "היא לא רצתה לנסוע לשם, אבל אני שכנעתי אותה שהיא צריכה להיות עדה למסע כזה. היא נסעה כדי להתרשם מה עושה עם זה בית ספר חילוני ברמת השרון.

 כמה ימים אחר כך שוחחתי עם בתו בזום. גליה בר-טל, 20, חיילת משוחררת, סיפרה שכחלק מדרך התמודדותה עם טראומת השואה המשפחתית היא עומדת לנסוע בקרוב דווקא לברלין.

את מתארת את מסלול המסע, או בלשון אחר, את "מוטיב המוות" שיש במסע הזה…

 גליה בר-טל: “לפי תוואי המסע מחויבים על פי משרד החינוך ללכת לראות לפחות מחנה אחד או שניים. אבל שאר המסע יכול להיות מורכב לפי שיקולי בית הספר. זה לא שלפי שיקול בית ספר חייבים לבקר במיידנק, ובאושוויץ ובטרבלינקה אבל ככה רוב המסעות נבנים. לא שאני חושבת שצריך לעשות יום כיף בווארשה, בהכרח,  אבל השאלה – איך ממסגרים את זה. אני חושבת לעצמי, שאם מטרתהמסע היאלהראות את הזוועה, ויש שם גם אלמנטים של פורנוגרפיה של השואה.באמת, אני לא חושבת שלהראות שיער זאת ההמחשה הכי טובה להבנת את גודל הזוועה, במיוחד במיידנק, ששם זה נשמר בצורה מצמררת.

אני חושבת שהפוקוס הוא בעיקר להראות כמה סבל ומוות. אני גם שואלת איפה פה השיח על המסר הגדול של השואה. כלומר, מה הלקח? בסופו של דבר אני חושבת שצריך להציב את המוות מול החיים, כלומר, כדי להבין את גודל ההרס זה להבין גם אילו חיים היו, והרי הקהילות היהודיות היו כל כך נושמות ופועמות…

“אני חושבת על סבתא שלי שהייתה פולניה, שלמדה ספרות פולנית וישבה בבתי קפה בווארשה. ואני תוהה לעצמי, מה ההיגיון רק ללכת ממחנה השמדה, כשכולם בשכול הזה ובאבל, ואז זה מיד מעורר כעס ועצב והמון רגשות,שמתוכן נוצרות המסקנות של התלמידים– טוב ונתגייס לצבא ונלחם כדי שזה לא יקרה לנו שוב. זה נאמר המון. והטקסים, יושבים באנדרטה שם ליד המוזיאון היהודי עם הפסל של רפופורט ועושים שם איזה טקס מלא בפתוס. אני מתחברת לרגש הזה אבל הרגשתי שזה מעט מנותק לפעמים."

מה הבעיה, אם מסע כזה מחבר צעירים לתחושת השייכות הלאומית, נותן להם מוטיבציה לשירות לאומי ולשירות בצבא? מה הפסול שאת מוצאת או שראית?

 בר-טל: “אני חושבת שזה קשור בעובדה שהמנטליות הקורבנית היא גם כלי שמכשיר אותנו, כביכול, לבצע דברים לא מוסריים. היוםהשואה היא גם כלי פוליטי. אני לא חושבת שזה מקרה שכל מנהיג שבא לכאן מיד מביאים אותו ל"יד-ושם". אני אומרת את זה כדור שלישי, ואני אומרת את זה מתוך כאב, כיוון שאני מאמינה שהשואה זה נושא עליון בחשיבותו, וחייבים ללמד אותה באופן מאוד מעמיק, אבל כשמשתמשים בזה ככלי כדי להעמיק באנשים פחד ושנאה… זה לאומנות, זה לקשר מיד את השואה לרעיון: עכשיו יש לנו צבא חזק ואנחנו צריכים להילחם בכל האויבים שלנו עד מוות.

“סבתא שלי, שהייתה ניצולה הייתה מתחלחלת מהקישור הזה. אני לא חושבת שיש שום דבר פסול בליצור שייכות, אבל השאלה היא איזה שייכות יוצרים ולמה היא חייבת להתבוסס בכאב ובקורבניות הזאת? איפה פה התקומה, אם אנחנו רק ממשיכים לא לתת לזה להחלים ואנחנו מתבוססים בזה כל פעם מחדש וסוחטים את הדמעות? באמת שאין מילים כדי לתאר את הרוע, אבל השאלה גם מה עושים עם הכאב הזה ואם משייכים אותו לאלימות, כדי להצמיח עוד אלימות. אם ככה, אז מהו הלקח?

אם הייתה לך השפעה על הדרך שבה נעשים הדברים מה היית מתקנת או משנה?

בר-טל: “אני חושבת שצריך לתת הקשר גדול יותר למלחמת העולם השנייה. גם זה נחוץ למסע כדי להבין. בעיני רוחי, אני לא בטוחה שצריך את המסע לפולין. אני חושבת שגם בארץ אפשר לעשות תהליך חינוכי מעמיק שקשור בזה ואני חושבת שיש גם בתי ספר שבוחרים בזה. אבל אם נניח שכן יוצאים לפולין אני חושבת שצריך לא לבנות את זה על מסע סביב מחנה השמדה ועוד מחנה השמדה, אני חושבת שצריך להראות חיים. ואני חושבת שהוא גם צריך להיות מפגש להבין את הפולנים ואת הגרמנים, ליצור שיח. אני חושבת שצריך לזקק את המסע, אולי אפילו לקצר את אורכו, ובעיקר ליצוק יותר תוכן שהוא סביב מפגש ועומק ולא רק ללכת ממקום למקום, מהר מהר, אוטובוס, הנה ראינו מיידנק, אושוויץ, בכינו שמענו שיר…

צריך לחשוב על זה באופן חינוכי והיסטורי מאוד רחב; מה אנחנו רוצים שהתלמידים ייקחו מזה?

הייתי מפגישה נוער ישראלי עם גרמנים עם פולנים. אלה שיחות מאוד קשות, אבל אלהשיחות שחייבות להתקיים,במיוחד גם כדי לתת לישראלים פרספקטיבה. גם לגרמנים ולפולנים. לא שזה לא חשוב להיות במחנות השמדה, אבל אני חושבת שזה לא דבר שיכול לגרום לאנשים לחזור לארץ ולחשוב על השואה במובן היסטורי עמוק, ועל מוסר ועל רוח האדם. חלק מהתלמידים לקחו את זה ככה אבל זה לא מכוון לשם.

מהיכן קיבלת את התפיסה הביקורתית יוצאת הדופן הזאת, היו איתך עוד תלמידים שחשבו כך?

 בר-טל: "אולי אני באמת חריגה בביקורתיות שלי אבל תמיד הייתי. היו איתי עוד שניים שחלקו איתי תחושות דומות. אבל אני הרגשתי את זה הכי חזק שכאילו אני קצת מתבוננת מבחוץ.”

 

איפה קיבלת את היכולת הזאת?

בר-טל: “אני חושבת שבגלל שאבא שלי הנחיל לי חשיבה ביקורתית. הרי כאשראנחנו חיים את האתוס ואת הנרטיב אז אנחנו לא יכולים להתבונן עליו מבחוץ. אבל שאבא שלי עסק בזה ופירק את זה לגורמים ותמיד הסביר לי אז אני הרגשתי שאני יכולה לפרק את האתוס הזה

 את בוחרת דווקא לטוס עכשיו לברלין?

בר-טל: "האירוניה הכי גדולה, לא? אנחנו חיים במדינה שהיא תמיד במלחמה וברלין על אף האנטישמיות ועל אף הדברים שקורים עכשיו באירופה היא מדינה שאני רואה בה איזו דוגמה לפוסט מלחמה. איזושהי צמיחה מתוך כאב. הם עשו דרך. זה מעניין אותי להתחבר לזה, וכיהודיה, לראות את הקהילה היהודית שם.

 בעצם זה סוג של תהליך פיוס, נקרא לזה?

בר-טל: "כן, אני חושבת שהם על אף שבאמת ה) AFD-מפלגת ימין, אלטרנטיבה לגרמניה שמרנית) מאוד מתחזקים לאחרונה בגרמניה. זאת מגמה כוללת באירופה ובארצות הברית. מגמות פשיסטיות, ימניות רדיקליות. אבל כן, יש בגרמניה תהליך של צמיחה מתוך כאב, שאני מעוניינת לראות מקרוב ולהבין אותו ולהרגיש אותו.

"לדבר עם גרמנים, לדבר עם אנשים מכל העולם, מרגישה שאני צריכה את האוויר הזה קצת כדי להבין איך צומחים מתוך הכאב הזה. כי זה נראה כל כך בלתי אפשרי אז… ואולי זה נותן לי קצת תקווה. מצד שני, מאוד מבלבל. זה מעסיק אותי הרבה – השואה, ואיך שאנחנו מתבוננים עליה מתוך החברה שלנו. כי אני מאוד משפחתית, והאחות של סבתא שלי, חלינה, נלחמה במרד גטו ורשה והיא נרצחה כשהיא יצאה להילחם נגד הנאצים.

"היא הייתה פעילה בשומר הצעיר. אני מייחלת לנו להתבונן על השואה באופן שמצמיח אותנו יותר. זה משהו שאני חושבת עליו כמעט ברמה שבועית. אני לא צוחקת. כן, באמת בגלל שהכאב הזה מעסיק אותי, בגלל שאני יודעת הרבה על הסיפור המשפחתי שלנו, יש עמוד שלם של יד-ושם על משפחת בר-טל.

"אז הייתי רוצה שנדע לא להשתמש בזה ככלי פוליטי או כלגיטימציה להשתמש באלימות. הייתי רוצה שניקח את זה למובן ההומניסטי הרחב. כשעבדתי כמורה חיילת עם פליטים אוקראינים וכשראיתי את הבירוקרטיה הקשה שהם נתקלו בה, ואת חוסר הפתיחות, הדבר הראשון שעלה לי זה שכמדינה שחתומה על האמנה הזאת מתקופת העקורים, אנחנו לא יכולים לפתוח את הזרועות שלנו לאנשים שברחו ממלחמה ותופת? זה העציב אותי נורא.”

 טוב, נקווה לימים טובים יותר

בר-טל: “כן, בהחלט.”

דניאל וגליה בר-טל

***

הסברת את החינוך ואת טיפוח מורשת השואה כאחד החסמים לתודעה של שלום ופיוס מול הצד השני, הפלסטיני, הערבי. אילו עוד חסמים נוגדי פיוס אתה מוצא אצלנו?

בר-טל: "'האיום', שהוא מושג פסיכולוגי, תופס חלק חשוב מהרפרטואר הפסיכולוגי של הציבור הישראלי יהודי. אנשים רגילים אומרים, "אני באופן אישי הייתי מוכן לוותר על הגדה ועל ירושלים. אבל אני לא מאמין לפלסטינאים. אני חושב שהם יכולים, כמו שאומרים אצלנו, לתקוע סכין בגב".

הבעיה של האיום התמידי, שהוא מחוזק על ידי אירועי טרור אמיתיים, שמתקיימיםברעננה, במרכז, בצומת ראם, בתל אביב ובשטחים, ובשטחים הכל מתערבב, כלומר, דין השטחים זה כמו ניצנים. זה מה שתופס. אנשים לא מבדילים במפה שלהם בין כאן לשם כי המפה מחקה את הקו הירוק. והחינוך מחזק את הדבר הזה. יש לנו "מסע ישראלי", מסע לחברון, ובו מציגים את השטחים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בכניסה לגן של הנכדה שלי ישנה מפה של ארץ ישראל השלמה, בלי קו הירוק. זאת אומרת, כבר הילד הקטן הזה מקבל את התמונה הזאת.

“יש עוד מרכיבים של "צדקת הדרך" של קורבניות ושל דה-לגיטימציה קבועה של האויב. בנוסף לזה, כל ההשקעה שנעשית בסכסוך, כלומר, האנשים שמתים, או נהרגים, הם לא צריכים להיהרג לשווא, נכון?  מה זה לשווא? זאת אומרת, אם אנחנו נשמור על ארץ ישראל שלנו אז כמובן זה לא יהיה לשווא.

“הדה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של האויב, ההאדרה העצמית; "הצבא המוסרי ביותר בעולם", "אנחנו הקורבנות של הסכסוך", "מנטליות המצור". האנטישמיות קיימת אבל אתה רואה עכשיו בחוזקה בלתי רגילה, כשכל ביקורת נתפסת קודם כל כביטוי של אנטישמיות. זאת אומרת האנגלים, הגרמנים, האיטלקים כל אלה שמפגינים להפסקת המלחמה הדבר הזה מפורש רק במונחים של אנטישמיות.

אבל הגרף הזה לא אחיד, היו תקופות שהיה אור בקצה מנהרה עם אווירה של פיוס ושל תקווה?

בר-טל: "אני מחלק את ההיסטוריה של ישראל לכמה חלקים, בחלק הראשון היתה האינדוקטרינציה בשיאה. בן גוריון היה אוטוקרט מלא והיו יותר סימנים לסמכותנות מאשר דמוקרטיה, למרות שטענו שזאת הדמוקרטיה הכי גדולה במזרח התיכון. בתקופה שלו טיפחו את תרבות הסכסוך עד למקסימום.  ב-1959 פוטר מהאוניברסיטה העברית חוקר שרמז או כתב על גירוש הפלסטינאים ב-1948. תסתכל מה כתב עמוס עוז בספריו הראשונים, בשנות השישים, על "ארץ התן". בספרות, בקולנוע, במחקר, לא הייתה חברה אזרחית.

"אחר כך מגיע השלב הבא, עם הסכם השלום עם מצרים. צריך להבין את ההקשר, עשינו שלום עם האויבת הראשית שלנו באותה תקופה, כי פלסטינאים לא היו על המפה, ולכן הקונפליקט היה בין מדינות. וסאדאת – רק כדי להזכיר לך – בפורים, במרץ 1977, בעדלידע ראיתי אותו בלבוש של קצין גסטאפו. בנובמבר 77 הוא מגיע לישראל ומתקבל בשטיח אדום ע”י כל המנהיגות הישראלית. זאת אומרת, חצי שנה אחר כך.

אז מתחילה הפשרה גדולה: בתרבות, בספרות, בתיאטרון, בקולנוע, במחקר, הופיעו ההיסטוריונים החדשים, שהתחילו לתקן את הנרטיב וקם "שלום עכשיו" – משהו שיכול היה לגייס אפילו מאה אלף איש בשבת. תקופת ההפשרה הזאת נמשכה עד רצח רבין.

"עבדתי אז כיועץ לשר החינוך, אמנון רובינשטיין, שנתן לי שני מנדטים; להכין מטרות חדשות לנסיעות לפולין, וכמובן רציתי להוסיף את הממד האוניברסאלי, ולהכין את המערכת כולה לחינוך לשלום. והתחלנו לעבוד על הדברים האלה. בעקבות הרצח וכהונתו השלישית של זבולון המר במשרד החינוך  – כל זה נפסק.

“ממשלת המעבר של נתניהו שהגיעה לשלטון ב-1996 פעלה במין תקופת מעבר כזאת, שבה היתה עוד ועידת וואי אבל כבר הייתה הלחישה המפורסמת של ביבי לכדורי של הסתה נגד השמאל. אהוד ברק נבחר ב-1999 ואז עוד היתה תקופה של אור שנגמרה ב-2000.

“משנת 2000 אנחנו מזהים תנועה של השמאל והמרכז ימינה. משנת 2002 ועד היום זאת אומרת עד לשביעי באוקטובר 2023, 65% מהציבור היהודי הישראלי הצביע למפלגות יותר ימניות וסיווג את עצמו כימני. רק 15% סיווגו את עצמם כשמאלנים. השאר כמרכז.

“המפה הפוליטית השתנתה בצורה ממש ברורה כתוצאה משני האירועים הגדולים, כישלון קמפ-דויד והאינתיפאדה השנייה, עם האלימות והאוטובוסים המתפוצצים.”

אתה חושב שדבר כזה הוא רוורסבילי או שזה דבר שקשה מאוד לשנות, במיוחד אחרי טבח אוקטובר האחרון?

בר-טל: "קשה מאוד לשנות. זה דורש שינוי חברתי מאוד רציני. זה כמובן דורש תנאים מסוימים של מנהיג, מהסוג של רבין, למשל, שיש לו דימוי של אדם עם אינטגריטי, שהוא איש צבא, שיכול לשכנע. וחברה אזרחית שיכולה לתמוך. אני לא רואה עכשיו תנאים למצב כזה.

 איך אתה רואה את תפקידו של נתניהו בגיבוש הלוך רוח כזה או שהוא זרם עם "רוח הזמן"?

בר-טל: "זאת שאלה טובה, כי במדיה מנסים להציג אותו כאדם פשרני, זהיר, לא קיצוני וכולי. אגיד לך על בסיס של נאומים שלו, שבמחקר ניתחנו את כולם, משנות ה-80, כשהוא נכנס למשרד החוץ, לא ראינו שינוי אצלו.”

 מה זאת אומרת?

בר-טל: "לא ראינו הבדל בין הנאומים. זאת אומרת, הוא היה בקו ניצי, ימני, והוא נשאר עם הקו הזה עד היום, ואפילו הקצין. השווינו אותו מול אולמרט, כי אולמרט בשנות ה-80 וה-90, אם אתה זוכר, היה גם מאוד ימני ולשניהם היתה קריירה דומה. הם נכנסו לפוליטיקה בערך באותו זמן, ולאולמרט היה קו קצת אחר של התפתחות פוליטית. בנקודה מסוימת בשנות ה-2000 הוא השתנה. הוא השתנה בצורה  מאוד משמעותית והיום אנחנו יודעים שהוא ממש יונה צחורה. ואילו נתניהו בהשוואה אליו, לא שינה את סגנון נאומיו עם הדגש על קורבניות וצדקת הדרך. רק נאום בר-אילן של 2009, שניתן כתוצאה מלחץ של אובמה, היה פשרני. אבל חוץ מזה אין. בדברים שאמר בצורה לא רשמית למתנחלים והקליטו אותו, תמיד שמעו אותו אומר, שמה שאני עושה זה רק מבחינה פוליטית, כיוון שאני חייב לעשות את זה. הייתי אומר שהוא מציג בעקביות מחויבות אידיאולוגית מלאה לכיוון האחד.

"הוא דומה במידה מסוימת לשמיר, אבל שמיר בסופו של דבר הלך למדריד תחת לחץ של בוש."

שני פסיכולוגים פוליטיים ידועים בארצות הברית, צ'רלס טאבר ומילטון לודג', קבעו על בסיס מחקרם שלהומו-פוליטיקוס, האזרח המצביע, אין יכולות שכליות ומוטיבציוניות להתנהגות רציונלית שנדרשת במשטר דמוקרטי. צ'רצ'יל אמר פעם שהמגרעת הכי גדולה של הדמוקרטיה מתגלה כשאתה מנהל שיחה של שתי דקות עם מצביע ממוצע. אז האם בכלל יש לנו יכולת להשפיע על דפוסי אמונה פוליטית?

בר-טל: "אנחנו צופים היום בעולם בארצות הברית, מנהיגת העולם המערבי, ובטראמפ שזוכה לתמיכה מאוד גדולה. ואתה שואל את עצמך איך אדם כזה שהוא…"

 שקרן, נוכל, אנס?

בר-טל: "כן… איך הוא זוכה לתמיכה כל כך גדולה, שאפילו ביידן יכול להיות שלא ייבחר. ואתה שואל איך זה באמת יכול להיות שיש לו תמיכה כזאת, ואיך בהונגריה, באיטליה, בגרמניה עולות מפלגות כאלה…אז אני מסכים עם הקביעה הזאת של שני הפסיכולוגים הפוליטיים, שבאדם יש מן שילוב של רציונליות וצרכים אישיים ואמונות אידיאולוגיות שהוא נתפס אליהם, וכי זה פונקציה של השכלה. האוניברסיטאות מפתחות, במידה מסוימת לפחות, חשיבה ביקורתית ופתיחות למידע. בארצות הברית זה בולט מאוד, אבל גם בארץ אנחנו רואים שככל שאתה משכיל יותר ככל שאתה לומד יותר שנים ככה אתה יותר פתוח לרעיונות דמוקרטיים. המושג דמוקרטיה מורכב מכמה שכבות, יש לו שכבה ערכית ויש לו שכבה מבנית, שדורשת תנאים לקיומה. המשטר הסמכותני מדבר אל המעיים והכליות של  אנשים. שהאחר הוא שונה ממך והצייתנות היא טובה ועוד כאלה דברים. ואתה רואה שזה תופס.“אתה גם שואל את עצמך, איך בארץ קורה שעדיין פלג מהחברה נשאר ביביסטי, זאת אומרת הולך אחרי נתניהו, שאשם בכל מה שקרה מסביב ל- 7 באוקטובר, ומדבר ומשקר באופן קבוע כמעט, ו- 30% 35% עדיין דבקים בתמיכה בו.

אז באמת הרעיון הזה נכון, שהדמוקרטיה, הביקורתיות, הפתיחות והרציונליות הןתופעותשלא מאפיינת את כל האנשים. וכי אנשים אחרים נדבקים לרעיונות שממלאים את הצרכים שלהם; את הצורך למנהיגות פופוליסטית, למשל. וזה מה שאנחנו רואים באוכלוסייה נרחבת.

 זה קשור גם לתפוצת המדיה החדשה?

בר-טל: "אין שום ספק. זאת אומרת, המדיה השתנתה בצורה מאוד קיצונית בשנים האחרונות. המדיה הממוסדת, שגם היא בחלקה ימנית ובחלקה צהובה ופחות רציונאלית כמו פוקס ניוז או העיתונות הצהובה או ערוץ 14 אצלנו. תמיד היה כזה דבר, ימין, "וולסטריט ז'ורנל".

 שאלה סוג של מובלעות חברתיות וכל אדם בוחר את השבט שלו?

בר-טל: “כל אדם כל אדם יכול ליצור את המסר שלו ולתרום את המסר שלו…

 ועם יכולת להפיץ פייק ניוז…

בר-טל: "ולהפיץ את זה בין אנשים. בחמש-עשרה השנים האחרונות זה משחק חדש לגמרי. טראמפ אומר על פייק ניוז שזה רק "אינפורמציה אלטרנטיבית", אז הוא מבלבל את האנשים.

"שנות ה-20-30 התאפיינו במשטרים אוטוריטטיביים, סמכותניים. כמעט כל אירופה הייתה כזאת. אחרי המלחמה התחילה פריחה של דמוקרטיות, שהייתה קשורה להתפתחות הכלכלית. עד שנות האלפיים הייתה צמיחה בלתי פוסקת כמעט, עם משברים פה ושם. הייתה מין חלוקה כזאת, שהמעמד המשכיל, הליברלי, יכול היה להפיץ את רעיון הדמוקרטיה בהנחה שהיא מספקת את הצרכים הקיומיים. הפועל במכרה הפחם בווסט וירג"יניה אמר; זה בסדר, אני מסתדר עם הדבר הזה, עם המשכורת וכל זה."

“קרו כמה דברים, שבלבלו את האנשים. קודם כל, המשבר של 2008 התברר כמאוד קשה, וגם גלי ההגירה תרמו ובלבלו ונתפשו כאיום מאוד גדול. בנוסף לזה יש טרור שהתפשט לאירופה. במדריד, בברצלונה, בבלגיה, באנגליה, נהרגו הרבה אנשים. והופיעה הקורונה, וכמובן משבר האקלים שנותר איום גדול מאוד. חוסר הביטחון גדל, אנשים מחפשים את הביטחון הקיומי מכל מיני זוויות והאיסלאמופובים והפופוליסטים למיניהם זוכים לעדנה.”

אז אני רוצה להמשיך את הקו שאתה מדבר עליו ולשאול אם המשימה, שנראית כרגע סיזיפית, לעודד תודעה תומכת פשרה, תומכת פיוס, מול הפלסטינים, האם היא בכלל אפשרית? האם יש סיכוי לזה? בעיניי זה נראה כמו החוק השני של התרמודינאמיקה, על פיו צריך הרבה יותר אנרגיה לבנייה מאשר להרס. אתה בונה בניין במשך שנים אבל יכול להרוס אותו בחצי דקה. אתה יכול להרוס יחסים עם כותרת אחת בעיתון. לבנות אמון צריך שנות דור…

 בר-טל: "נכון. הפסיכולוגיה מוצאת שמידע שלילי משפיע יותר ממידע חיובי. אמון בין-אישי ובין קולקטיבים אנחנו בונים בתהליך ארוך מאוד. מקרה אחד של 7 באוקטובר הורס את האמון לגמרי, ואז אתה צריך לבנות את הכל מחדש. לגבי השאלה הספציפית שאתה שואל, זה אפשרי, אבל זה דורש, כמו שאמרת, הרבה אנרגיה. בהנהגה הנוכחית ובאווירה ובאקלים הישראלי הפנימי, אני לא רואה שזה יכול לקרות.

 איך אתה רואה את ההשפעה של טבח 7 באוקטובר, על תודעת הסכסוך אצלנו, בטווח הקצר, הבינוני והארוך?

בר-טל: "בטווח הקצר ההשפעה באמת איומה. זאת אומרת, הופיע פתאום מושג חדש 'התפכחות', שזה מדבר, כמובן, על אנשים מהצד השמאלי יותר, "אנשי שלום", שהתפכחו.

מה זאת אומרת 'התפכחו'? הבינו היום שאי אפשר להאמין לפלסטינאים."

השאלה הקבועה, "נו, שינית את דעתך?"

בר-טל: "כן. אז אנחנו היום רואים שציבור תומכי הימין התרחב. זאת אומרת, צריך לנצל את הזמן לבנייה של אקלים חדש."

 יכול להיות מצב, שנראה עכשיו פרדוקסלי, שהציבור ודעת הקהל הולכים ימינה, אבל שבמקביל, בעקבות האירוע הטראומטי שחווינו, גם תפעפע איזושהי הבנה שאין פתרון כוחני לסכסוך, ושהפתרון הוא פוליטי?

בר-טל: "נכון, אני חשבתי ככה, בכלים הפסיכולוגיים, שכתוצאה מהטראומה, יכולים באמת לצמוח שני כיוונים הפוכים: האחד הוא כמו שאתה אומר, והאחר, שבעתיד נצטרך להמשיך לחיות על חרב.

איזו תפיסה תנצח? קשה לדעת…אני לא יודע מה יהיה, מכיוון שאני לא רואה מנהיג כמו שהיה בגין, שהכין את הציבור לאלטרנטיבה.
"אין לנו היום אלטרנטיבה. אני לא רואה את לפיד במעמד שהיה לבגין בקרב האופוזיציה. אז יכול להיות שיצוץ איזה מנהיג, שיהיה משמעותי, ויכין את הציבור. כדי שיתפתח אתוס חדש, תרבות חדשה צריך להכין את הציבור."

פרסמת מחקרים רבים, ניתחת את ההיבטים הפסיכו-פוליטיים של הסכסוך, ואת החסמים בפני פיוס, והוצאת ספרים בנושא. איפה קולך יותר נשמע, בארצך או בחוץ?

בר-טל: "אינני עושה צנזורה עצמית, כמו שעושים חלק מהאנשים. באקדמיה, במדעי החברה, אנשים צריכים לכתוב מה שהם רוצים. שאלות המחקר פתוחות מאוד. הבאתי חומר, שהוא באמת אופוזיציוני, למה שקורה במדינת ישראל, אני שייך לאנשיםשמנסים לחשוב באופן כמה שיותר אובייקטיבי, ואת זה לא אוהבת המדיה.

"כשיצא הספר באזור הנוחות, ניתוח פסיכולוגי-חברתי, של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התברר שיש מחסומים בלתי רגילים בהגעה למדיה. אפילו מכרים שלי, חברים, סירבו לדבר איתי על הספר. העיתונאים לא אהבו את הגישה  שלי, או פחדו. גם כאלה שהם בדעות שלי, פחדו, או לא רצו, והקהל שלהם הוא הקהל שצריך לשמוע את הדברים האלה.לעומת זה, הספר שלימתורגם כרגעלגרמנית, לפולנית, לאיטלקית, לאנגלית, לקוריאנית, ליפנית…"

למרות שהוא עוסק בנושאים מקומיים?

בר-טל: "נכון, למרות שזה ניתוח של החברה שלנו, כמקרה מבחן של סכסוך בלתי נשלט, אני טוען, שהתהליכים אצלנו, קורים גם בטורקיה, ברוסיה, ברואנדה, בסרילנקה, ובהודו.

החברות האלה, גם זזות לכיוון סמכותנות וטוטליטריזם. סכסוך בלתי נשלט דורש את התנועה הזאת, לכיוון הסמכותנות, כי הוא מגביל, למשל, חופש מידע.

אין אצלנו היום אין חופש מידע. אפילו לפורום המשפחות השכולות לא נותנים להיכנס לבתי ספר. אבל לציונות דתית נותנים להיכנס. כל אלה הם אינדיקטורים לעד כמה החברה נסגרת מפני מידע אלטרנטיבי".

***

מה קורה בצד השני אצל הפלסטינים, גם אצלם יש תודעת קורבנות?

בר-טל: "מאוד. הפלסטינאים היו המומים מתוצאות הנכבה של 1948 ושנים הם חיו תחת רושם האסון הזה שקרה להם. עם הזמן הם מיסדו את התפיסה הזאת של צדקת הדרך, של איומים על הפלסטינאים ושל פחד הכיבוש, ואיך אומרים, ברוך השם – יש להם מספיק מזה."

 אפשר להגיד שאנחנו והם בסוג של תמונת מראה?

בר-טל: "ממש אפשר להגיד…"

 זאת טרגדיה?

בר-טל: "טרגדיה. הם רואים את מה שקורה בעזה כהמשך הנכבה. ויש להם בוודאי עדויות טובות לכך כשכבר נהרגו עד היום 30,000 ו-68,000 נפצעו וכמעט 2 מיליון הוזזו וכל ההרס הנוראי שיש, שדומה ל-450 הכפרים שאיבדו ב-1948."

 שמצטרף, מבחינתם, לנכבה של 1948 ולנכסה של 1967?

בר-טל: "נכון. מבחינתם, העובדה שאצלנו נרצחו בצורה הכי נוראית שיכולה להיות 850 אזרחים ועוד 350 חיילים שנלחמו ונפלו, זה רחוק מאוד משואה. אבל אצלם מתרחשת נכבה לנגד עיניהם."

קשה ליצור סולידריות של קורבנות, כי כל אחד מבקש בלעדיות?

 בר-טל: "בודאי. זאת תחרות על קורבניות – מי יותר קורבן. אנחנו באים ומספרים את מה שקרה ב-7 באוקטובר וממשיכים לספר על חיילים שנופלים והם מדברים על המציאות שקורית כרגע בעזה."

 אצל אומות אחרות אתה מוצא דוגמאות, שדווקא הדמיון בנרטיב הלאומי יכול ליצור קירבה בין שני צדדים אויבים?

בר-טל: "שאלה טובה, אני מוכרח להגיד לך שבמשך השנים עסקתי בעיקר בתיאור של ההתפתחות הסכסוך, אבל איך אפשר להפוך מסכסוך לדה-אסקלציה של הסכסוך פחות עסקתי. אבל דווקא בתקופת האמריטוס שלי התחלתי לפתח את השיטה הזאת שמנסה לעשות נורמליזציה של האתוס. "להראות שעוד עמים שחולקים את האתוס; כמו האלג'יראים, הקנייתים, הכורדים, הבאסקים, האירים, עמים בסכסוך בלתי נשלט. חלקם פתרו את הסכסוך, למרות שבהתחלה הם ראו אחד את השני כמונו, בדפוסים של דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה וכקורבנות. השתמשנו בדיוק בשיטה הזאת והיא הראתה שהקירבה, שהנורמליזציה יכולה לעבוד. שהיא אפשרית".

 דניאל בר-טל, תודה רבה!

 בר-טל: "תודה רבה לך יזהר!"

***

זה היה פרק 82 של פרות קדושות: "בין עזה לברלין מסרבים להיות אויבים – דברים שלמד פרופסור דניאל בר-טל מבתו על השפעת 'מסעות המוות' לאושוויץ על הנפש הישראלית".

כמו תמיד, נשמח לקבל עזרה לפרויקט זה, שנעשה כולו בהתנדבות; בתרגום לאנגלית, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

***

Chapter 82 English

תמצית הפרק באתר הארץ:

כך הופכת ההנהגה הישראלית את מורשת השואה לכלי פוליטי שמכשיר אלימות – פרות קדושות – מיתוסים ישראליים (haaretz.co.il)

לקריאה נוספת:

פרופסור יהודה אלקנה – מדוע צריכה ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה: 

בזכות השכחה – דעות – הארץ (haaretz.co.il) 

 

להאזנה לפרק כאן:

[פרות קדושות] פרק 80. "ראש ממשלת ישראל שבוי, חטוף ומוחזק בידי גורם עוין" בעקבות מזוודות הכסף של קטאר

10 בינואר 2024 7 באוקטובר, הפודקאסט 6

מסמכים סודיים שנחשפו בחו"ל הציגו ראיות, לכאורה, על הקצאות ענק של כספי שוחד קטאריים לאישים ולגופים במערב.

תחילתה של הפרשה בפרויקט RAVEN, שבו חדרו האקרים, שגויסו ע"י איחוד האמירויות, לארמון האמיר של קטאר, וחשפו אוצר בלום של תככים המעידים על דפוסי הפעולה הקטאריים בעולם.

בין הגורמים שלהם הוקצו כספים נשיא צרפת סרקוזי, נשיא דרום אפריקה ת'בו מבקי, "משמר זכויות האדם" (HRW), איש הרוח הצרפתי ברנארד הנרי לוי, שחקן הכדורגל מישל פלטיני, המנהיג הדרוזי לבנוני וליד ג'ונבלט, אנשי פיפ"א וגם בנימין נתניהו.

חמישה מסמכים מציגים תכתובות סודיות בין ראשי השלטון הקטארי מ-2012, ומהם עולה הנחייה להקצות 15 מיליון דולר לבנימין נתניהו ועוד 5 מיליון דולר לאביגדור ליברמן, עבור מערכת הבחירות של גוש הליכוד-ביתנו. שני מסמכים מ-2018 חושפים מענק, לכאורה, של 50 מיליון דולר נוספים, שהוקצה באופן אישי לנתניהו לצרכי הבחירות. הכל במזומן.

מה אנחנו יודעים על האותנטיות של המסמכים?

הסימנים מראים שמדובר במסמכים אמיתיים. בבלגיה הם כבר גרמו לפתיחת חקירה נגד חברי הפרלמנט האירופי שנחשדו בקבלת שוחד, שנועד למנוע מהם לגנות את קטאר על יחסה למהגרי עבודה ולעיתונאים. סגנית נשיא הפרלמנט האירופי פוטרה לאחר שנאשמה בקבלת שוחד קטארי. בחיפוש בביתה נמצאו סכומים גדולים של דולרים.

 בכירים בפיפ"א הואשמו בקבלת שוחד בקשר לאירוח המונדיאל בקטאר. עשרות מהם הודו באשמה והורשעו. למעלה מ-200 מיליון דולר כבר הוחזרו לפיפ"א.

אף אחד מהגורמים המופיעים במסמכים שנחשפו לא תבע דיבה עד היום, להוציא את ברנארד הנרי לוי, שתבע אתר שפרסם את הדברים בגין הכפשה. תביעתו של הנרי לוי נדחתה והוא חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 3000 יורו.

למרות חומרת הדברים העולה מהזווית הישראלית של הפרשה נתניהו לא תבע עד היום איש בגין הפרסומים הנוגעים אליו. גם עו"ד יוסי כהן, השש אלי קרב, מטעמו, לא השמיע קול. גם לא ליברמן.

 קטאר, למרבה הפלצות, היא התומכת והמממנת העיקרית של החמאס בעשור האחרון ומי שאפשרה את בניית כוחו הצבאי האדיר שהתפוצץ עלינו ב-7 באוקטובר. זאת בעזרת מזוודות הכסף במזומן שעברו כל חודש באמצעות לשכת ראש הממשלה נתניהו.

האם תוך כדי מלחמה בחמאס ראש ממשלת ישראל מסובך עד צוואר מול קטאר, הפטרון של חמאס, באופן שקשה להעלותו על הדעת?

הפרשה הזו כמו נלקחה מעלילות אלף לילה ולילה של ארמונות ערב. צללנו לתוכה ובשרנו נעשה חידודין חידודין, ככל שהמשכנו לבדוק את משמעויותיה.

מרכז ממר"י, שתרגם ופרסם את המסמכים הנוגעים לישראל, פנה לאחרונה ליועצת המשפטית לממשלה ולפרקליט המדינה בדרישה לפתוח בחקירה.

ביקשנו את תגובת הרשויות בישראל, את תגובתם של נתניהו וליברמן, וגם של שחקנים נוספים, ביניהם ראש ממשלה קודם. נציג אותן כאן.

צפו/ האזינו/ קראו/ שפטו ושתפו!

לצפיה בפרק:

להאזנה לפרק:

(מומלץ להוריד את קובץ הקול למכשיר או להאזין באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים)

 

תרגום לאנגלית של הפרק Translation to English:

Chapter 80 The Prime Minister of Israel was kidnapped and is held captive by a Hostile Entity

לקריאת הפרק בעברית:

"ראש ממשלת ישראל שבוי, חטוף ומוחזק בידי גורם עוין" בעקבות  מזוודות הכסף של קטאר

מאת: יזהר באר

יגאל כרמון, בן 78, יליד רומניה, הוא אל"מ (מיל.), בוגר המערכת המודיעינית, ששירת בתפקידים בכירים במנהל האזרחי בגדה המערבית. הוא היה היועץ למלחמה בטרור של ראשי הממשלה שמיר ורבין והיה מעורב, כסגנו של ראש המנהל האזרחי, מנחם מילסון, בניסיון הצמחתן של אגודות הכפרים בשנות ה-70 כמשקל נגד לאש"פ.

הוא המייסד והנשיא של מכון ממר"י, שהקים ב-1988 בארה"ב ולו סניף מרכזי בישראל. המכון עוסק במעקב אחר התקשורת בערבית, בפרסית, ברוסית, בסינית, ואפילו בשפת אורדו ופשטו, והוא מספק חומרים גם לממשלות ולגורמי מודיעין זרים.

במרכז שלו מועסקים 74 אנשי צוות, שתרים אחרי אלמנטים טרוריסטיים, אנטי ישראליים ואנטישמיים, בעיקר במרחב האסלאמי. המימון מגיע אליו מתרומות אך גם ממשרד החוץ האמריקאי ומגורמי ממשל אחרים בארה"ב. לא מממשלת ישראל.

כרמון מזוהה כבעל נטיות שמרניות ובגישה חשדנית כלפי העולם הערבי וכלפי הפלסטינים. הוא התנגד מלכתחילה להסכמי אוסלו והביע אי אמון בכוונותיה של הרשות הפלסטינית. ערוץ "אל- מנאר" הלבנוני כינה אותו "טרוריסט מסוכן".

הכרתי אותו מהצד השני של המתרס, בעת שניהלתי את קשב ארגון למעקב תקשורת שניסה לבחון בעין ביקורתית את דפוסי הסיקור של התקשורת הישראלית בנוגע לסכסוך. גישתנו היתה שונה, גם אם לא הפוכה.

דווקא על רקע ניגודים אלה מצאתי עניין לשמוע את תפיסותיו על המצב החדש המתעצב במזה"ת אחרי 30 שנים רצופות של מעקב אחר הנעשה בעולם הערבי ועל סוגיית הכספים הקטאריים והמשמעויות הקשות הנובעות ממנה. 

התחלנו לדבר על הססנותה של התקשורת הישראלית המרכזית בטיפולה בסוגיית מזוודות הכסף הקטארי. "כאן לא יהיה ווטרגייט", הוא מנבא. "לעיתונות הישראלית רועדות הרגליים".

***

יגאל כרמון שלום.

כרמון: "שלום."

בשבוע – שבועיים האחרונים התקשרת אליי כמה פעמים בהצעה/ בקשה שניפגש ונשוחח על מה שאנחנו הולכים עכשיו לשוחח. למה אתה פונה דווקא אליי, הקטן, הרי אתה די נגיש לערוצי התקשורת המרכזיים? 

כרמון: "אל תמעיט בערך עצמך, פניתי אליך קודם לכל כי אתה ידוע כמי שנלחם על האמת. נתקלתי בקושי עצום להופיע ואני מנסה כל הזמן להבקיע את דרכי. מכיוון שאני אומר דברים שהם קשים לשמיעה ועוד יותר קשים לבעלי הערוצים."

אנחנו הולכים עכשיו להיכנס לעובי הקורה בפרשת RAVEN, שעיקרה העברת כספים  קטאריים לגורמים שונים בעולם אבל לעניינינו לגורמים ישראלים…

כרמון: "לא הייתי אומר העברה, כי זה לא ידוע לנו, אלא על הקצאה…"

אוקיי. אתה אומר שניסית להביא את הדברים לתקשורת המרכזית ונתקלת בקושי לספר את הסיפור הזה?

כרמון: "בערוץ 12 המציאו איזה תירוץ למה לא יראיינו אותי על זה למרות שניהלו איתי מו"מ ברמה הנמוכה יותר. אחר כך בערוץ 11 לפני כמה ימים הסכימו שנדבר, אבל אמרו לי שעל המסמכים לא נדבר."

הסבירו למה?

כרמון: "אמרו שכאילו מפחדים מתביעה. אמרתי להם, תשמעו, אותי לא תבעו. פרסמנו מכתבים דומים על אישים אחרים בעולם, כמו על HUMAN RIGHTS WATCH, שקיבלו כסף גם מסעודיה, והיו שם סקנדלים, ולא תבעו אותי.  וגם המאיים הידוע, עו"ד יוסי כהן (שמייצג בד"כ את משפחת נתניהו בתביעות דיבה) לא הגיע אלי. יכול להיות שהם מבינים שלא כדאי, כיוון שבסופו של דבר זה ייגמר באסון מבחינתם."

 אתה רוצה לקבל תביעת דיבה?

כרמון: "אני לא רוצה שום דבר, אני רוצה להמשיך לחקור. אבל, רק שיגיעו. זה ייגמר ברע. לא לי. אני חושב שבגלל זה הם לא מגיעים אלי."

אני אומר את זה בכל הזהירות המתבקשת, אבל אם כל הפרטים הידועים עכשיו הם נכונים ובהתחשב בכך שיכולות להיות משמעויות נוספות שאנחנו לא יודעים אותם כרגע, זה יכול להיות אחד הדברים מעוררי הצמרמורת הגדולים ביותר שהיו אי-פעם בציבוריות הישראלית. אתה מסכים איתי?

כרמון: "כמובן. אתייחס לזה…"

רגע, בוא רק נמסגר את הדברים; הכל התחיל בסדרת כתבות של סוכנות רויטרס, נכון?

כרמון: "אגיד לך איך הגענו לזה. אנחנו חוקרים את העולם הערבי והמוסלמי, בערבית, פרסית, טורקית, שפת אורדו, ברוסית ובסינית… זאת עבודת המכון, בחקר התקשורת וספרי הלימוד וטקסטים דתיים במקומות שהדת ממלאת תפקיד מרכזי, ואנחנו מפרסמים תרגומים וניירות מחקר.

"אנחנו גם מוכרים מידע ג'יהאדיסטי לגורמי מודיעין בעולם."

וזה חלק מההכנסה שלכם?

כרמון: "כן. ויש לנו גם לא מעט הצלחות בסיכול פיגועי טרור, גם בסיכולי ג'יהאד וגם בפיגועים אנטישמיים…"

תוכל לתת דוגמאות, או שזה חסוי?

כרמון: "הצלנו בחורה אסלאמית ברכבת בפריס. היא יושבת בשירותים עם הסכין ומשדרת בפייסבוק שלה, שהיא הולכת לדקור. הספקנו להעביר את זה ועצרו אותה בזמן.

"לא הצלחנו להציל איזה כומר בנורמנדי, שהרוצח שלו אמר שהוא הולך לבצע את זה. אז לא היה לנו אמצעי קשר מספק והגיעו אליו יותר מדי מאוחר, והצליחו לרצוח אותו.

כמה זמן לפני ראיתם את זה?

"עשר דקות. אני לא יכול לפרט, אבל סיכלנו לפחות 10 פיגועים ג'יהאדיסטיים."

"ממר"י זה THE MIDDLE EAST MEDIA RESERCH אבל אפשר לומר שאנחנו גם ה-MRI של המידל איסט. כלומר, אנחנו מציגים גם את הממצאים וגם את הניתוח של הרופא."

טוב, עוד נדבר על זה…

כרמון: "אחד המחקרים שלנו היה על פעילות קטאר בעולם. קטאר היא מדינה תומכת טרור בינלאומי אסלאמיסטי והיא גוררת את העולם המוסלמי כולו אל האסלאם של המאה השביעית."

המוטיבציה הקטארית היא אידיאולוגית – דתית?

כרמון: "היא סמל של הכפולים. כלפי המערב הם מציגים את עצמם באור מודרני, מתקדם. הם מציגים את עצמם כמגשרים. למי?  לארגוני טרור. לטליבן, לאחים המוסלמים, לחמאס. והם מבקיעים את דרכם אל העולם הערבי והמוסלמי בכסף…"

"לפני 2019 האמירתים (איחוד האמירויות) פרצו אל אתרים של כמה מדינות; של הקטארים של הטורקים של ישראל ובכלל…"

וחשוב להזכיר שבין האמריתים וקטאר שוררת תחרות עזה…

כרמון: "זה קודם לכל היה תגמול. קודם פרצו הקטארים לאמריתים ואח"כ אלה פרצו אליהם בחזרה. האמריתים אספו אלפי מסמכים. את הפעולה הזאת, פרויקט RAVEN (עורב באנגלית), עשו בעבורם סוכני NSA (הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב) בפנסיה וגם אנשי הסי.איי.אי לשעבר, שנשכרו ע"י האמריתים. בהמשך האמריתים לקחו את הבעלות על הפרויקט וגם שינו את השם שלו.

"האוסף האדיר הזה של המסמכים התחיל לדלוף פה ושם, בכל מיני מקומות. כמו בצרפת, שם נקשרו להעברת הכספים אנשים כמו סרקוזי ואשתו, שר לענייני קשר עם הפרלמנט, מישל פלטיני, אנשי פיפ"א, מיליציות אסלאמיסטיות במאלי, ואליד ג'ונבלאט, Human Right Watch, נשיא דרום אפריקה לשעבר… ונחשפו דברים מדהימים…"

***

מכתב מספר 1

משרד הכלכלה והאוצר, לשכת השר

ברקוד מספר: ואמ/2177/12/1/51

תאריך: 21.11.2012

סודי ודחוף

כבוד השיח' מחמד בן ג'אסם בן ג'בר אאל ת'אני, ראש הממשלה ושר החוץ

לשכת האמיר

ברצוני להתייחס למכתבו של הוד מעלתך מספר:  2165/01/55/2012 מתאריך 18/11/2012.

בהתבסס על הוראותיו הנכבדות של הוד מעלתו שיח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני היקר, אמיר המדינה [קטר], במכתב מספר דא-1127-2012, בנוגע למתן סיוע כספי לגוש 'הליכוד- ביתנו', שמתוכו יוענק סכום של 15 מיליון דולר למר בנימין נתניהו, יו"ר מפלגת הליכוד, וסכום של 5 מיליון דולר למר אביגדור ליברמן, יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, כהשתתפות בתמיכה בקמפיין הבחירות הקרוב של השניים ובהתאם להנחיית הוד מעלתך למשוך את שני סכומי הסיוע הכספי הללו ולמסור אותם במזומן למנגנון ביטחון המדינה [הקטרי].

הריני לעדכן את הוד מעלתך כי בהתאם להנחייתך נמסר סכום של 20 מיליון דולר אמריקאי במזומן למנגנון ביטחון המדינה באמצעות נציגו השיח' ג'אסם בן פהד בן ג'אסם אאל ת'אני, בהתאם למכתב ייפוי הכוח מטעם המנגנון לביטחון המדינה.

בכבוד רב,

יוסף חוסין כמאל, שר הכלכלה והאוצר

***

שאלת הבהרה, כשאנחנו מדברים על העברת כספים מקטאר לגורמים שונים, כמו שנטען, איפה עובר הגבול בין 'שוחד' לבין 'תרומה', הרי גם הארגון שלך מקבל תרומות?

כרמון: "הקטארים מבקיעים את דרכם את דרכם לכל מיני מטרות. יש מה שנקרא 'קטארגייט' – הם קנו חברי פרלמנט אירופי. בביתה של אווה קאילי, סגנית ראש הפרלמנט האירופי נתפסו מיליוני דולרים והיא יושבת עכשיו בכלא."

ויודעים את מקור הכסף?

כרמון:  "וודאי, זה שייך לקטאר. בפרשת פיפ"א למשל מתנהלים עכשיו משפטים…"

***

מכתב מספר 2

הבנק המרכזי של קטר

לשכת הנגיד

21/11/2012                                                                       

מספר סימוכין:  א.ח' 4619/2012         

אל כבוד האדון יוסף חוסין כמאל, שר הכלכלה והאוצר

אנו שמחים לעדכן את כבודו כי על פי דרישתך, נמסר סכום מזומן בסך 20,000,000 דולר אמריקאי למנגנון ביטחון המדינה [הקטרי], שנציגו השיח' ג'אסם בן פהד בן ג'אסם אאל ת'אני, בהתאם למכתב ייפוי הכוח שהונפק על ידי המנגנון לביטחון המדינה.

כמו כן, ברצוננו לציין כי רמת יתרות מטבע החוץ עדיין יציבה וכי על אוצר המדינה לשמור על פיקדונות מטבע החוץ, כדי להבטיח את המשך היציבות.

עבדאללה בן סעוד אאל ת'אני, הנגיד 

***

תגיד הכסף עבר במזוודות, במזומן. לא בהעברות בנקאיות?

כרמון: "כן. לכולם במזומן. לכמעט כולם."

Human Right Watch למשל – למה תרומה עבורם אינה לגיטימית?

"יומן רייטס ווטש צריך להיות ארגון עצמאי לחלוטין, ללא תורמים מדיניים."

הם הסתירו את המידע הזה?

כרמון: "בוודאי שהם הסתירו את זה. היה להם פעם סקנדל על קבלת תרומה מסעודיה. בעוד שהם אמורים לחקור את הסעודים. הרי זה מגוחך. זה לא רציני."

כמי שניהל ארגון זכויות אדם בעצמו, אני מכיר מקרוב ומעריך את HUMAN RIGHTS WATCH מארגוני זכויות האדם הגדולים והמשפיעים בעולם. הארגון קיבל ב-2012 תרומה גדולה מאיל הנדל"ן הסעודי מוחמד בן עיסא אל-ג'אבר. בעבר פרסם HRW דו"חות על פגיעה בזכויות עובדים בחברה של אל-ג'אבר. אחד התנאים שהציב התורם למתן התרומה ושהארגון הסכים להם היה, למשל, לא להשתמש בכסף לתמיכה בפעילות למען להט"ב במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בעקבות הפרסום והשערוריה שהתעוררה הארגון החזיר את התרומה לאל-ג'אבר.

בעקבות הסקנדל פרסם HRW הודעה לפיה קבלת המימון היא "החלטה מצערת מאוד… שעומדת בניגוד מוחלט לערכי הליבה שלנו ולמחויבות ארוכת השנים שלנו לזכויות להט"ב כחלק בלתי נפרד מזכויות אדם".

כרמון: "במסמך שאני פרסמתי כתוב "סכום נוסף" (מקטאר) של שלושה מיליון אירו… ברור שהם לא יכולים לקבל כסף מגורם מדיני, שהם צריכים לחקור אותו. אלפי פועלים מהמפרץ נהרגו בבניית האצטדיונים. הם אמורים לחקור את הזוועה הזו. אז מקבלים כסף מקטאר, מה זה הדבר הזה?

"אני רוצה להקפיד על הניסוח, במסמך שלנו לא מופיע הפועל 'לקבל', מופיע רק מה שיש בו. האמיר כותב לשר האוצר, שכותב לנגיד הבנק של קטאר, שכותב לראש המודיעין. זה מה שיש, הם מתכתבים ביניהם להקצות את הסכומים הללו. הקבלה איננה שם. אין ראייה. לא לנו.

"זו הסיבה שהעברתי את המסמך ליועצת המשפטית לממשלה ולפרקליט המדינה."

קיבלת תשובה?

כרמון: קיבלתי תגובה אוטומטית שזה נמסר…".

במהלך הכנת פרק זה פניתי ל-HRW בבקשת תגובה. הארגון השיב שהוא לא קיבל ולא מקבל כסף מכל גורם מדינתי. פנייתי והתגובה המלאה שהתקבלה מופיעים בסוף הפרק.

***

יגאל כרמון במשרד ממר"י. צילום: יזהר באר

כרמון: "יש שני היבטים, שאולי קשורים זה בזה. ההיבט הראשון, שאני עליו זועק מזה חודשים ושנים, במאמרים חוזרים ונשנים וזה הרשאת הכנסת הכסף מקטאר לחמאס. פעם זה היה כאילו לעזה, אבל עזה נשלטת בידי החמאס. ובמשך הזמן זה היה כבר ישירות לחמאס. כל זה בניהול המוסד. מטוסים שהגיעו מקטאר עם כסף, בניהול המוסד. היום אני רואה שיוסי כהן מתחיל להגיד: 'התנגדתי!' מה זה התנגדתי, הרי המוסד עשה את זה.

"הרמטכ"ל שלנו, כאשר הוא היה אלוף פיקוד הדרום, כנראה לפי בקשת ביבי, נלקח על ידי יוסי כהן לקטאר לבקש עוד כסף עבור רוצחי חייליו. הוא לא ידע, הוא לא הבין, הוא לא אני לא יודע מה…

"אמרו לי לא לדבר ככה אבל אני באמת לא מבין איך האיש הזה מסתובב בלי לירות לעצמו כדור בראש."

אתה מדבר עכשיו על יוסי כהן?

כרמון: "אני מדבר עכשיו על הרמטכ"ל."

הרמטכ"ל הנוכחי?

כרמון: "כן, הוא הלך לבקש עוד כסף עבור רוצחי חייליו. אז הוא לא הבין כלום. כמה צריך לא להבין פה? מדינה תומכת טרור בינלאומי, אין ארגון טרור שהיא לא נותנת לו כסף. את זה לא יודעים? במדינה כזאת? מילא, שוויץ גרמניה צרפת, אבל קטאר, שהחביאה את המאסטרמן של 11 בספטמבר בקטאר וכשבא האף.בי איי לעצור אותו הם הבריחו אותו? אני מדבר על חאלד שיח' מוחמד .

זו מדינת טרור. אי אפשר לקיים שום יחסים עם מדינת טרור. זה מעשה הפשע של ראש הממשלה נתניהו, שנמשך כבר עשור שלם. הדם על ידיו."

***

מכתב מספר 3

משרד ראש הממשלה                                           תאריך: 05/01/1434 להג'רה  

18/11/2012 לסה"נ    

"סודי"

לכבוד שר הכלכלה והאוצר – דוחה

בהתאם להנחיות הנכבדות של הוד מעלתו שיח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, אמיר קטר היקר במכתב מספר ד.א -2012-1127 אודות מתן שתי תמיכות כספיות לגוש הליכוד – ביתנו: בסך של 15 מיליון דולר למר בנימין נתניהו, ראש מפלגת הליכוד ו-5 מיליון דולר למר אביגדור ליברמן ראש מפלגת ישראל ביתנו כהשתתפות בקמפיין הבחירות הקרובות של השניים. 

לפיכך, נא למשוך את סכום שני מענקי התמיכה הכספיים ולהעבירו במזומן למנגנון ביטחון המדינה [הקטרי].

זאת, לידיעה ולביצוע במהירות.

 חמד בן ג'אסם בן ג'בר אאל-ת'אני, ראש ממשלה

 העתק לראש מנגנון ביטחון המדינה

***

אבל יגידו לך שבזכות הקשרים עם קטאר הצלחנו להחזיר חטופים?

כרמון: "עשינו סבב אחד של עסקת מינימום שהיתה נוחה וטובה לחמאס, והשארנו את רוב האנשים שם. אני חוזר ואומר, אם אנחנו נפעיל לחץ מסיבי על קטאר החטופים יחזרו באוטובוסים."

מי יפעיל לחץ עליהם?

כרמון: "ישראל!"

יש לנו כלים?

כרמון: "בוודאי. קטאר היא שעשתה את החמאס מארגון קטן לבעל עוצמה צבאית אדירה, יש שם צבא שלם שנלחם בנו, כל טיל, כל רוצח, 30-40 אלף חמושים, כל עזה תחתית, הכל זה קטאר. עבור חמאס קטאר היא התקווה והעתיד, היא הקיום והיא המשך המאבק בישראל. אם אין קטאר אין חמאס. לכן, הם יעשו מה שקטאר תגיד להם. ולכן אם נפעיל אנחנו לחץ על קטאר היא תאלץ להגיד להם לשחרר את כולם והם כולם יחזרו."

מה מנופי הלחץ שלנו על קטאר?

כרמון: "מה שאנחנו עושים נגד איראן – התקפות סייבר וגם…"

להכריז מלחמה לא רשמית על עוד מדינה?

כרמון: "היא הכריזה עלינו מלחמה, יזהר. אנחנו לא מכריזים על כלום. אנחנו מתנהגים כאילו הכל טוב, איזה יופי. מה זה? צריך לפגוע בה בתגובה למה שהם עוללו לנו. וחוץ מזה, כדי לשחרר את החטופים. אין לנו ניצחון במלחמה הזאת, כי לא יהיה ניצחון, גם אם נדרוך על גופות סינוואר. מה שאיבדנו איבדנו. דמם של 1,200 הרוגים במיתות משונות הם על ידיו של בנימין נתניהו. והם זועקים מהאדמה. ועל זה צריך לנקום בקטאר. אני לא מתבייש לומר את זה.

"קטאר היא מדינה על כרעי תרנגולת; 300 אלף בדואים ושני מיליון זרים, שבאו לעשות שם בוננזה כלכלית. ברגע שהם יתחילו להרגיש שהקרקע מתערערת כולם יעופו משם, יש להם מקומות אחרים ללכת. והמדינה הזאת תתמוטט. צריך להראות להם שקיומם על הכף, וברגע שהם יבינו את זה החטופים יחזרו."

לקטאר יש עתודות גז הגדולות בעולם, ובין השאר הם גם בני ברית של ארצות הברית?

כרמון: "אז מה, זה עניין קיומי עבורנו."

 אז אנחנו מכריזים מלחמה גם על אמריקה?

כרמון: "לא. ראשית, אמריקה היא מדינה שאפשר להיאבק בה. אני מכיר את הזירה הוושינגטונית, יש קונגרס, יש סנאט, יש עיתונות, אפשר להשפיע, אפשר להיאבק על דעת הקהל אפשר להסביר. בוועד המנהל של ממר"י יש גנרלים. יושבים אצלנו בוועד ראשי המודיעין האמריקאי, לשעבר, והם מדברים נגד קטאר…"

האמריקאים מבינים את קטאר?

כרמון: "חלק מבינים, חלק לא."

אני מבין שלטראמפ, למשל, יש השקעות פרטיות גדולות בקטאר?

כרמון: "אני לא יודע את זה, אבל אני יודע שלקטאר יש השקעות עצומות בארה"ב, למשל, בחינוך הגבוה. מיליארדים. ובעוד כל מיני מקומות. גם אצל הדמוקרטים וגם אצל הרפובליקאים.

***

מכתב מספר 4

***

משרד האוצר, לשכת השר

סודי ודחוף מאוד

עבור כבוד השיח' ח'אלד בן ח'ליפה אאל ת'אני

ראש לשכת האמיר דוחה

אני שמח להתייחס להנחיותיו הנכבדות של הוד מעלתו השיח' תמים בן חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, אמיר המדינה [הקטרית] היקר במכתב מספר ד.א. – 1091- 2018 מה- 29/10/2018 בדבר מתן סיוע כספי דחוף למר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל וראש מפלגת הליכוד בסך 50 מיליון דולר (חמישים מיליון דולר) כהשתתפות בתמיכה בקמפיין הבחירות הקרוב של הליכוד בכנסת. יש להעביר סכום זה במזומן למנגנון ביטחון המדינה [הקטרי] תחת סעיף סיוע חירום.

אני שמח לעדכן את כבודו כי על פי הנחיותיו הנכבדות של הוד מעלתו אמיר המדינה היקר הנזכרות לעיל, סכום של 50 מיליון דולר אמריקאי נמסר במזומן למנגנון ביטחון המדינה [של קטר] שנציגו כבוד האדון ג'אסם בן רסתם, בהתאם לייפוי הכוח מטעם מנגנון ביטחון המדינה. הדבר נעשה מקרן החירום והמענקים הדחופים ונלקח מהבנק המרכזי של קטר.

אבקש מכבודו להציג את האמור לעיל לתשומת לבו וידיעתו של הוד מעלתו הנכבד [האמיר].

בכבוד רב,

עלי שריף אל-עמאדי, שר האוצר

***

בוא נחזור לעניין המסמכים והמשמעויות שלהם – האם המסמכים שנחשפו עוסקים גם בכספים שהועברו לחמאס?

כרמון: "במימד האישי מדובר על כסף עבור מערכת הבחירות. לך תדע מה זה אומר – זה לא שהגיע הגזבר של הליכוד וקיבל את הכסף. זה לראש הממשלה. כך כתוב, ראית את המסמך. המימד האישי מראה את צד א'. צד א' טוען שהוא הקצה את הכסף. והוא אומר שזה במזומן.

"ראיתי התייחסות של רונן ברגמן, שמוטב היה שלא יתייחס למסמכים האלה, משום שהוא אומר שמחפשים הוכחות בנקאיות. אבל כתוב שזה במזומן. כדאי לו לא להתעסק בזה בכלל בגלל שהוא פרסם הרבה דברים על עלילות המוסד, שהיה מעורב בכספים האלה לפני ולפנים. אז זה לא עניינו להגיד אם זה נכון או לא נכון."

שאלת תם, למה לא העבירו את הכספים החודשיים לחמאס בהעברות בנקאיות. למה במזומן?

כרמון: "שאלה נפלאה. שאלתי את השאלה הזאת כל הזמן – לא מוצא חן בעיני, לא מוצא חן בעיני יזהר באר, נו אז מה…"

אלה שיטות מאפיוזיות, מה הסיבה לכך, מישהו גוזר קופון? או שזאת רק משמעות שיכולה לעלות, אבל אין לנו הוכחות לכך?

כרמון: "זאת שאלה שגם אני שאלתי ואתה צודק בה. יש ראש ממשלה והוא החליט, אבל אם זאת המדיניות, למה לא בנק ישראל? אז אומרים – זה בלתי חוקי! אז מה, אנחנו עושים דברים בלתי חוקיים בעליל כי זה בלתי חוקי?" (צוחק).

"אני מציע לך, יזהר, שתשוחח עם ראש הממשלה לשעבר, בנט, ותשאל אותו על התהליך המוזר הזה."

פניתי לרוה"מ, לשעבר, נפתלי בנט, שהשיב כי הוא אינו מתראיין בתקופה זו, אך הוא נענה לבקשתי למסור בנושא תגובה קצרה בכתב, שזו היתה לשונה:

"מלשכת רוה"מ לשעבר נפתלי בנט נמסר, ראש הממשלה נפתלי בנט הפסיק את העברת מזוודות הכסף לחמאס".

***

אני רוצה להיות ספקולטור, לרגע, ואומר את זה בזהירות; אם אכן הכל נכון ועברו כספים לאנשי ציבור בהקצאות שהמסמכים מדברים עליהם, זאת אומרת, לליכוד, לאביגדור ליברמן ולנתניהו באופן אישי, זה דבר שהמשמעויות שלו מצמררות…

כרמון: "זאת אכן עילה מחשידה שצריך לחקור אותה. זה עניין לרשויות החוק בישראל לבדוק אותו. יש מספיק לידים ואנשים שאפשר לדבר איתם. אנחנו לא יודעים אם זה הלך דרך ישראל, או דרך חו"ל, לא ידוע שום דבר בעניין הזה. אין ראיה לשום דבר, זאת רק עילה מחשידה שצריך וראוי לחקור אותה כי אם זה נכון זה כ"כ מזעזע… למה, כי זה מתאים למדיניות הנפשעת ולכאורה זה נותן הצדקה אישית למעשה נפשע."

כי אם זה נכון זה כל כך נורא שאי אפשר לא לחקור את זה."

"תשמע יזהר, אני ממש לא חושב שהמימד האישי קשור. אם היית פוגש אותו (את נתניהו י.ב) היית גומר בלי המעיל, כי זה הוא. אבל האם זה קשור למדיניות? לדעתי, ממש לא."

זה יכול להיות גם שילוב של הדברים…

"יכול להיות…"

***

מכתב מספר 5

הבנק המרכזי של קטאר, לשכת הנגיד 

דחוף ביותר

תאריך: 4/11/2018

מספר סימוכין א/ח'/מ 2187/ 2018

עבור כבוד האדון עלי שריף אל עמאדי, שר האוצר

ברצוננו לעדכן את כבודו כי בהתאם לבקשתך, סכום של 50,000,000 דולר אמריקאי הועבר במזומן למנגנון הביטחון הלאומי [של קטר] שנציגו מר ג'אסם בן מחמד רסתם, בהתאם ליפוי הכוח מטעם מנגנון הביטחון הלאומי. כמו כן, נבקש לציין כי רמת יתרות מטבע החוץ עדיין יציבה וכי על אוצר המדינה לשמור על פיקדונות מטבע החוץ, כדי להבטיח את המשך היציבות.

הערה: כאשר הבקשה עולה על 5 מיליון ריאל קטרי או [שוות ערך] במטבעות זרים, אנו זקוקים ל-48 שעות לפחות כדי לתאם [את הפעולה] עם שירותי הביטחון הרלוונטיים לצורך מתן התמיכה הלוגיסטית.  

בכבוד רב,

עבדאללה בן סעוד אאל ת'אני, הנגיד

***

אני לא פונה אליך כמשפטן, אבל האם זו תהיה מחשבה מופרכת להגיד שאם כל החשדות נכונים המסקנה היא שהמנהיגות הבכירה שלנו היא היום בת ערובה לכוח זר, עוין?

כרמון: "אני כל הזמן זועק, שראש הממשלה הוא שבוי, הוא חטוף בעצמו והוא משת"פ של קטאר. לא בגלל המימד האישי…"

גם אם הוא לא קיבל שוחד אישי?

כרמון: "זה לא קשור. אני אומר יותר מזה, יזהר, הוא היה נוקט את אותה המדיניות עם ובלי המימד האישי. זאת הייתה מדיניותו הרשמית…

"הוא שבוי בידי מדיניותו, כי אם הוא פתאום יתנגש עם קטאר כמדינת טרור כולנו נשאל אותו; סליחה, זאת מדינת טרור, כמו שאתה אומר, אז איך הרשית להכניס מיליארדים? זה כשלעצמו דבר מזעזע. בזה הוא שבוי, בזה הוא חטוף, בזה הוא משת"פ."

אתה חושב שלכן הוא התנגד לסגירת אל-ג'זירה?

כרמון: "אני לא רק חושב, זה דווח. כל הגורמים ישבו אצלי במשרד ונתתי להם חומרים על אל-ג'זירה, אין במדינת ישראל מישהו אחר שיעשה את זה. גורמי המודיעין לא עוסקים בזה. נתתי להם את כל החומר…"

שהם משקפים את עמדת החמאס?

כרמון: "הם לא משקפים, הם השופר של החמאס. הם מסייעים לו מבצעית בשטח, מדווחים, מנתחים, נותנים מידע. אנשיהם הם לא עיתונאים…"

מה היתה התגובה?

כרמון: "נתניהו בלם את זה, אחרי שהיועצת המשפטית לממשלה, שהוגדרה בחוגי הימין כשמאלנית, אישרה את הסגירה…"

אז למה לא סוגרים?

כרמון: "הסיפור הידוע – החטופים. אסור בגללם להתנגש עם קטאר. אבל עם קטאר חובה להתנגש, לטובת החטופים. אני מנסה להגיע אל המשפחות האומללות, שפוחדות מהכל ולא מבינות שראש הממשלה משקר להן שאסור לגעת בקטאר. קיבלנו עסקת מינימום עלובה; הם היו חייבים לשחרר את כולם.

"אתה יודע, יזהר, רק תינוקות לפני בר מצווה מנהלים משא ומתן בהתחנפויות וליקוקים. אנשי מדינה בוגרים מנהלים מו"מ בחיוך בפנים ובמכה של אלה מתחת לחגורה. לא להתנגש איתם? להתנגש איתם ולגרום להם זעזועים איומים, שיידעו שקיומם על הכף. אבל המשפחות פוחדות כי הממשלה משקרת להם שאוי ואבוי, רק לא לנגוע בקטאר. בדיוק להפך."

אם אני מתמצת את הדברים שלך, אתה טוען שהמנהיגות הישראלית שבויה בידי גורם עוין, שמשתף פעולה עם האויב החמאסי?

כרמון: "נכון. זה המצב."

אז אנחנו בצרה צרורה.

כרמון: "בוודאי. בגלל שהוא שבוי ומשת"פ שלהם. במשך עשר שנים ויותר, ומיליארדים. גם אם תעזוב את המימד האישי."

המדיניות היא האסון ועליה הוא חייב לשלם. על דמי ה-1,200 הרוגים שזועקים מאדמה."

אמרת לי בשיחת טלפון שאתה לא ישן בלילה, למה?

כרמון: "אני רואה מה החטופים עוברים מדי יום, מה חיילי צה"ל עוברים… המלחמה הייתה נגמרת מזמן, אילו הקטארים היו אומרים לחמאס; די, גמרנו, אין לכם עתיד יותר, לא איתנו, תחפשו מישהו אחר. החמאס חיים על התקווה, נאבקים על הידיעה שהם ינצחו והכל יחזור. אם הם יידעו שלא יחזור כלום, כי צינור החיים שלהם אבד לנצח, זה ישפיע עליהם."

 בקשר לפתרון בשש אחרי המלחמה, מדברים עכשיו על הצמחת מנהיגות מקומית בעזה, ויש אצלנו שזוכרים את הניסיון שעשית בשנות ה-70 בגדה המערבית עם 'אגודות הכפרים', שנכשל כישלון חרוץ. אתה מוצא איזה דמיון בתשוקה החוזרת לנסות פתרון מהסוג הזה?

כרמון: "היום שאחרי לא קיים. המלחמה הזאת תימשך עשר שנים לפחות. אומרים לי, אתה פסימי, ואני אומר, אני אופטימי; רק עשר שנים! יכול להיות הרבה יותר. צפון עזה יהיה אזור מלחמה, עד שהוא יהפוך לנורמנדי. גם אם יישארו 500 לוחמים, רוצחים של החמאס הם ישלטו באוכלוסייה, ימשיכו לירות עלינו ואנחנו עליהם. דרום עזה יהיה מחנה פליטים ענק, אולי מיליונים. כמו שיש בסוריה, בטורקיה, בעיראק, בירדן, מחנות אדירים. זה גורלם. זהו העתיד.

"האינטלקטואל המרוקני טאהר בן ג'לון, אליל השמאל במערב, כתב מאמר שבו טען שהבעיה הפלסטינית נרצחה ב-7 באוקטובר והיא לא קיימת יותר. רק שהאנשים עוד לא מודעים לכך.

"בכל מקרה, אין מה להשוות ל'אגודות הכפרים'. אני הייתי מעורב בזה עמוק, כיועץ לענייני ערבים ואח"כ כמ"מ ראש המנהל האזרחי, מנחם מילסון. האגודות היו גוף פוליטי, שרצה פתרון פוליטי ולא פתרונות לישראל. היתה לנו תמיכה, בין השאר מקיבוצי השומר הצעיר. לצערי, השמאל, מסיבות של אי הבנה מה אש"פ רוצה, הכשיל אותנו. היתה ברית של השמאל והימין נגדנו. בסוף שרון סגר אותן לפי בקשת המתנחלים."

מה ההבדל בין הרעיונות?

כרמון: "כי זה לא פוליטי. אני לא יודע בדיוק מה הם רוצים לעשות, אבל לדבר עם חמולות זה שטויות…"

"אנשי 'אגודות הכפרים' רצו לנהל את פלסטין, לא את עזה. מדינה פלסטינית, שמבוססת על שלום, על השלמה ועל חלוקה."

הדמיון הוא בניסיון להשתמש במנהיגות מקומית או מעין מנהיגות מקומית…

כרמון: "האגודות יזמו את הדבר בעצמם, אנחנו רק סייענו. עכשיו זה לא יצליח, כי זה מגוחך. אף אחד לא יבוא. מחמוד עבאס הוא פגר פוליטי מהלך, ירצחו אותו שם. המצרים בונים חומה. מי יבוא, האו"ם, מה, הם יתאבדו? החמאס יהיה שם.

"הסיפור זה שאי אפשר לנצח אידיאולוגיה הוא מגוחך. מנצחים אידיאולוגיה. הנאציזם הובס, הפאשיזם, הקומוניזם. הם הובסו ונשארו רק גרעינים עלובים. איך עושים את זה?

"אם קטאר לא תתקיים יותר, או תימנע יכולתה להזין במיליארדים את גורמי הטרור והרוע בעולם אז אפשר יהיה להגיע לפתרונות…"

אתה טוען שקטאר היא הבלם בפני ניצחון?

כרמון: "קטאר היא מקור רוע עולמי. במסמכים שחשפנו, שאינם נוגעים לביבי, רואים את התחמנות שלהם, את השיחוד, את הסיוע שלהם למיליציות אסלאמיות במאלי…"

אתה אדם רציונאלי, אנחנו לא מצליחים לגבור על ארגון טרור עם כמה אלפי לוחמים, כמו חמאס, או חיזבאללה, אנחנו נפיל מדינה רחוקה במפרץ הפרסי? אנחנו כאלה 'שמשון הגיבר'?

"אין שום בעיה, כי המדינה הזאת היא על כרעי תרנגולת…"

אבל ארוגה בשלל אינטרסים בינלאומיים, שמגינים עליה?

כרמון: "מה זה מגינים, אני קראתי בגלוי לכל ענקי הסייבר בהרצליה לפגוע בכלכלת קטאר. לצערי הם לא נענו. קטאר היא 300 אלף בדואים ושני מיליון זרים…"

אבל קודם כל ממשלת ישראל צריכה לאמץ מדיניות כזאת?

כרמון: "לא בהכרח. ענקי סייבר שמבינים את המצב יכולים לעשות את זה. לזעזע אותה. ומיד היא תבין את המסר. כי אין לה זכות קיום למדינה הזו של משפחת פשע וטרור. צריך לגמור איתה. אתה יודע שבאיראן הרגנו מדעני גרעין שהיו איום קיומי עבורנו. אף אחד לא מודה, גם אני לא מודה שיש לנו קשר לדבר הזה, אבל בוא נעבור את השלב של אי-ההודעה. מדעני גרעין לא מתים בשיבה טובה באיראן.

"קטאר היא האויב, קטאר היא חמאס וחמאס זה קטאר. בלי להתגבר על קטאר לא יהיה ניצחון במלחמה. גם אם נדרוך על גופות סינואר ואנשיו יקומו סינוארים אחרים, אם קטאר תתמוך בהם. אם ננצח את קטאר ננצח את המלחמה. עבורנו, עבור החטופים ועבור כל העולם."

 בוא נדבר קצת על על הארגון שהקמת ואתה הנשיא שלו. ממר"י קם כמדומני ב-98', מה היתה המוטיבציה שלך להקים את המרכז?

"כשעזבתי את שירות המדינה כיועץ למלחמה בטרור של שמיר ושל רבין, ראיתי אנשים שלא מבינים שום דבר. לא מפני שאין להם גישה לסודות, אלא מפני שהם לא יודעים את מה שכתוב בגלוי. ולמה לא מבינים, כי זה בערבית וזה בפרסית או באורדו, וצריך להנגיש להם את החומר הזה באנגלית ובעברית… באמריקה הבנתי שיש יותר עיתונות, יש יותר גישה, יותר פתיחות ויש יותר אפשרויות להתפרסם…

"בארץ קשה לפרסם, רועדות להם (העיתונאים) הרגליים. פוחדים מתביעות. עובדה, שאף אחד לא תבע אותי. גם HRW לא תבע אותי. גם עו"ד יוסי כהן לא הגיע אלי. יש חשד שצריך לבדוק אותו. אני למדתי שבישראל לא יהיה ווטרגייט. כי לכל העיתונאים רועדות הברכיים."

העיתונות בארץ פחדנית?

כרמון: "כן. על כלום. על סתם…"

יצא לממר"י דימוי של גוף עם אוריינטציה ימנית. אתם עושים עבודה של מדיה מוניטורינג. אבל מעקב התקשורת שלכם לא לוקח את כל גוף המחקר. למשל, כשאתם חוקרים את השיח בטלוויזיה הפלסטינית או הקטארית, אתם לא לוקחים שבוע ובודקים את כל הקולות, אתם מחפשים יותר את הצד האנטישמי, האנטי ישראלי. אני קורא גם את ה raison d'etre (הצדקת הקיום) שלכם, כפי שמופיעה אצלכם באתר. למשל, אתם מרבים להביא קטעי שידור של הסתה…

כרמון: "אני אענה לך…"

רגע, אני כאן על תקן 'פרקליט השטן', אני לא תוקף אותך באופן אישי – האם פרסמתם, למשל, מחקרים בנושאים חברתיים – תרבותיים; אמנות, תיאטרון, קולנוע, פילוסופיה, בחברה הערבית – מוסלמית, שמלמדים על מכלול ההיפעלויות ולא רק על השיח האנטי ישראלי או האנטישמי?

כרמון: "כמובן. אנחנו קופצים על כל קול ליברלי מתקדם, תומך שלום. הכל נמצא באתר. ההאשמה שאתה מייצג אותה היא האשמת שווא ושקר. אנחנו מפרסמים כל דבר חיובי שרק אפשר. אנחנו קופצים עליו. אתה יכול להכחיש שהקולות האלה הם חלשים בעולם הערבי והמוסלמי? אני לא חושב שאתה יכול. אנחנו מפרסמים כל דבר ליברלי, מתקדם וחיובי שרק אפשר למצוא."

אבל האם הצופה או העוקב אחר הפרסומים שלכם, בסופו של יום, לא מקבל את הרושם שאין עם מי לדבר, שאין עם מי לעשות שלום, או ששלום הוא בלתי אפשרי? האם לא זאת תהיה המסקנה שלו?

כרמון: "אתה מדבר עם האיש שניסה לקדם את השלום, באופן אישי…"

או שאולי זאת המציאות ובאמת אין עם מי לדבר?

כרמון: "תראה, ספרי לימוד הם ספרי לימוד. אני הוצאתי סרטון על החינוך לג'יהאד מתוך קליפים. מה לעשות שזה מה שאנחנו מוצאים. בסוף אפשר לשמוע גם את הקולות האחרים. למרבה הצער, הקולות האחרים, שמנסים לכפות קידמה הם קולות אוטוריטאריים; מלך מרוקו, מלך סעודיה, יורש העצר… מה לעשות ש'האחים המוסלמים' וארגונים חברתיים שם הם אנטי ישראליים בעליל.

"ב-31 באוגוסט הוצאתי התראה על מלחמה בספטמבר – אוקטובר. אמרו לי אנשים 'תפסיק עם הגזענות הזאת! די, מה זה השטויות האלה.' אבל השטויות האלה לא שלי. תקרא את ההתראה.

"אני רואה את עצמי כשמאל עם עיניים פקוחות. ככה הייתה כל ישראל בשנות ה-50. הייתה אמפתיה בלי קבלה. ככה אני רואה את עצמי, עם אמפתיה ללא קבלה."

ללא קבלה של מה?

כרמון: "של עמדתם. זה לא אומר שצריך להיות עוינים כלפיהם. אירופה לפני אלף שנה היתה גרועה מהם, מאות שנים של מלחמות דת. שלושים אחוז מאוכלוסית הגברים בגרמניה הושמדה במלחמות דת,  עד שבא הרנסנס והתקדמו. עכשיו העולם הערבי במצב די מפגר… אתאטורק, איך הוא קידם את טורקיה, עד שבא הנבל הזה (ארדואן) והחזיר אותה אחורה? בורגיבה (שליט תוניסיה) הכריח אותם להתקדם, באופן אוטוריטארי.

"השמאל העיוור, עם האמפטיה שלו, שגוררת מיד קבלה של העמדה שלהם. העמדה שלי היא אמפתיה ללא קבלת עמדתם…"

אמפתיה חשדנית?

כרמון: "היא לא חשדנית, היא מבוססת, אבל לא מקבלת את עמדתם. נוצרה כאן אווירה ש'החיים שלנו תותים, שהכל טוב'. וכשאני אמרתי, שיש איום וסכנה, אמרו, 'תפסיק להיות גזעני'."

אחרי 30 שנה של מעקב אחר הנעשה בעולם הערבי והמוסלמי אתה יכול להציג את קווי המתאר שאתה רואה שם?

כרמון:  "אני רואה תקווה גדולה. כמו אצל אתאטורק ובורגיבה אני רואה משטרים אוטוריטאריים, שמנסים לקדם את העם לאסלאם מודרני מתקדם. מה עשה מוחמד בן סלמאן (יורש העצר הסעודי)? הוא הכניס את משטרת הדת לכלא. על זה שהם מסיתים לאסלאם של המאה השביעית. כולם בכלא.

"אתה, יזהר באר, מקבל את מה שהוא עושה או לא? תענה לי!"

יגאל, ברשותך…

כרמון: "המראיין סירב לענות על השאלה…" (צוחק)

זה משונה, כי באופן אינסטינקטיבי נראה שאדם כמוך, שמפרסם כל כך הרבה מחקרים המעידים על התחזקות הדת ועל פונדמנטליזם, על הקצנה ועל אנטי ישראליות ואנטי יהודיות, יהיה מאוד פסימי. אתה אופטימי?

כרמון: "בודאי. כי אני רואה משטרים נאורים שנאלצים להיות אוטוריטאריים. במרוקו, למשל…"

יש משטר נאור במרוקו?

כרמון: "במטרותיו. אבל בדרך שהוא משפיע על האוכלוסיה הוא אוטוריטארי. הוא לא נותן ביטוי לאנטי ישראליות, הוא מכניס את אל-ג'זירה לכלא. גם במצרים כתבי אל-ג'זירה בכלא."

מה שאתה אומר זה בעצם שכישראלים ליברליים אנחנו צריכים להיות מעוניינים בהתחזקות המשטרים האוטוריטאריים, כי הם בלם בפני רגרסיה חשוכה?

כרמון: "לא אצל האיראנים, אבל באמירויות, אצל הסעודים אפילו אצל האומלל הזה בירדן (המלך עבדאללה), שמנסה איכשהו לקיים את השלום איתנו. מצרים – ברגע שהאחים המוסלמים יחזרו לשלטון אנחנו במלחמה איתה. צריך להיות ריאליים, להבין את המציאות של העולם הערבי ושל המשטרים האלה… אגב, כולם בעימות מוחלט עם קטאר."

 מה עמדתך באשר לדחיפה לעבר דמוקרטיזציה בעולם הערבי, של ארה"ב, למשל?

כרמון: "אסון. דמוקרטיה היא לא ערך. היא ביטוי פוליטי לערכים אחרים, כמו שוויון, ליברליות, קדמה. אלה ערכים. הדמוקרטיה היא מכניזם שמאפשר אותם. אם אין להם קיום אז הדמוקרטיה משרתת את הקיצוניים. צריך להפנים את הערכים האלה ואז הדמוקרטיה תיתן להם ביטוי פוליטי.

"אבל מה שאמריקאים עשו, הם נתנו במה ואפשרות לקיצונים להשתלט, בלי שיהיה שינוי ערכים בסיסיים. אצל ארדואן – איזו מין דמוקרטיה זו? דמוקרטיה מטורפת של קיצונים. בתוניסיה, זו דמוקרטיה? זאת בדיחה. זאת דמוקרטיה היטלראית. גם היטלר הצליח להגיע לשלטון באמצעים דמוקרטיים."

תיתכן דמוקרטיה בעולם הערבי – מוסלמי?

כרמון: "בודאי. אבל לא כרגע. מה קרה, אירופה היתה תמיד דמוקרטית?"

אבל הדומיננטיות של הדת בעולם המוסלמי קצת שונה…

כרמון: "בדיוק. יש דומיננטיות של הדת החשוכה, שקטאר מובילה אותה. הדת של המאה השביעית. הדת של המדינה האסלאמית. ולכן גם צריך להציל את העולם המוסלמי."

הקטארים הוואהבים?

כרמון: "כן, הוואהבים."

אבל גם הסעודים וואהבים, אז אולי זה לא קשור לזהות הלאומית אלא למי שעומד בראש?

כרמון: "כן, לאוטוריטה. אתה יודע שבורגיבה, שהייתה לו ההילה של מנהיג לאומי, הלך ברמדאן למסעדה עם חלונות פתוחים, שתה מיץ ואכל בהפגנתיות. אתאטורק הרג מורים דתיים, גמר עם הדתיים לגמרי. הוא הרשה לעצמו ועשה אותם אירופים."

אז בכל זאת אתה נעשה אופטימי כי אתה רואה תהליכים?

כרמון: "כי אני רואה משטרים ואנשים נאורים…"

שצומחים מתוך האוטוריטה?

כרמון: "מנהיגים נאורים. מה עשה נשיא איחוד האמירויות? הוא בנה מרכז בין-דתי. הישראלים אומרים שהוא עשה שלום עם ישראל, אבל השלום זה רק נדבך אחד. הוא הביא לשם את האפיפיור, הוא מכניס לראש של המוסלמים שכל הדתות שוות. שוויון. אינדיבידואליזם. ליברליזם. רק עליהם אפשר לבנות את הדמוקרטיה. רק אחרי הנחלת הערכים אפשר לתת למכניזם הזה שנקרא דמוקרטיה לפעול. אני רואה תקווה גדולה עם המנהיגים האלה. מה היה בימי הרנסנס באיטליה, לא היו מנהיגים אוטוריטאריים, שפיתחו את הרנסנס?

***

לסיכום:

מארק אייכיניגר, איש מודיעין צרפתי, לשעבר, פרסם ב-2022 ספר שבו הציג מקור למידע על מענקי המיליונים שהוקצו לפי "המסמכים הקטאריים" לנתניהו ולליברמן. הוא טען כי בפברואר 2021 העביר את המסמכים הנוגעים לדבר לשגרירת ישראל בשוויץ, יפעת רשף. הוא גם אמר שהוא מוכן להעיד על כך בבית משפט.

ב-19 בדצמבר 2023 פנה יגאל כרמון, ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה ולפרקליט המדינה, עמית איסמן עם כל החומר שאסף ממר"י בנושא הכספים הקטאריים ודרש לפתוח בחקירה.

פניתי בשבוע שעבר לשניהם באמצעות דוברות משרד המשפטים. עד לרגע זה לא הגיעה תגובתם.

פניתי גם למשרד ראש הממשלה בבקשת תגובה, שלא הגיעה עד כה.

ב-30.12.2023 נשאל ראש הממשלה במסיבת עיתונאים על הכסף הקטארי.

תגובת נתניהו היתה:

"שקר מוחלט. לא היה ולא נברא. אני מתפלא על אנשים שמתייחסים לזה ברצינות. זאת בדיחה".

פניתי גם לראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט בבקשה לשוחח איתו בנושא העברת הכספים לחמאס. בנט מסר כי אינו מתראיין בתקופה זו אך הוא הסכים לבקשתי לתת תגובה קצרה בכתב. זו היתה לשונה:

"מלשכת רוה"מ לשעבר נפתלי בנט נמסר: ראש הממשלה נפתלי בנט הפסיק את העברת מזוודות הכסף לחמאס".

פניתי גם לשר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, שמוזכר ב"מסמכים הקטאריים", יחד עם נתניהו בעניין תרומות המיליונים, אך הוא בחר לא להגיב.

מבין גורמי החוץ המעורבים בפרשה פניתי בבקשת תגובה לארגון זכויות האדם HRW, ושאלתי:

"האם תוכלו להגיב על המסמך הקטארי שאומר, בין היתר, ש"ראש ממשלת קטאר הסכים לספק תמיכה כספית של 3 מיליון אירו לארגון Human Rights Watch"?

האם HRW קיבל מימון ישיר או עקיף מקטאר או ניהל משא ומתן לקבלת מימון כזה?"

זאת היתה תשובתה של סטייסי סאליבן, מנהלת התקשורת ב-HRW:

"מר באר היקר, אין לי כל תובנה לגבי כוונותיה של ממשלת קטאר, אך אני יכולה לומר לך באופן חד-משמעי שארגון HRW מעולם לא ביקש או קיבל כספים מאף ממשלה, כולל מקטאר. אנחנו לא לוקחים שום מימון ממשלתי, אף פעם."

אפשר לסכם את הפרשה הזאת ולומר כי היא מהחמורות ביותר שידעה הציבוריות הישראלית. לכאורה כמובן. על רשויות החוק לפתוח בחקירה מיידית.

טוב נעשה אנו על מנת ללחוץ על הרשויות לפתוח בחקירה כזאת. מוזמנים לצרף את קריאתכם בפנייה ישירה ללשכת היועצת המשפטית לממשלה:     0733925511 או בפקס 02-6467001 או דרך אתר היועצת המשפטית לממשלה. אנחנו נעדכן בהמשך.

***

זה היה פרק 80 של פרות קדושות: "ראש ממשלת ישראל שבוי, חטוף ומוחזק בידי גורם עוין" בעקבות מזוודות הכסף של קטאר.

כמו תמיד, נשמח לעזרה לפרויקט זה, שנעשה כולו בהתנדבות; בתרגום לאנגלית, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

 ***

להאזנה לפרק כאן:

(בתמונה הראשית: האמיר של קטאר, תמים בן חמד אל ת'אני, וראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה).

קרדיטים:

ממר"י –  פרויקט RAVEN – מקור המכתבים המודלפים של השלטון הקטרי

קטעי וידאו:

"הגיאופוליטיקה של קטאר" – רמי ערוץ לאומנות

תיעוד לחימה בעזה – דובר צה"ל

Gaza: 60-Minute Warning Al Jazeera World Documentary

 תגובות:

בקשת תגובה משרד המשפטים 1.1.2024

פניה למשר רוהמ בעניין המסמכים הקטאריים 4.1.2024

מיזהר באר לאביגדור ליברמן 7.1.2024

HRW letter for comment

תגובה HRW

לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ:

"ביבי משקר למשפחות החטופים. הוא משת"פ של קטאר, שבוי שלהם" – פרות קדושות – מיתוסים ישראליים – הארץ (haaretz.co.il)

תרגום לאנגלית של הפרק Translation to English:

Chapter 80 The Prime Minister of Israel was kidnapped and is held captive by a Hostile Entity

[פרות קדושות] פרק 78. 'הסוכן הזר שחדר לאמ"ן' והזהיר מכוונות החמאס.  שיחה עם מתי שטיינברג, היועץ לעניינים פלסטיניים של השב"כ, שסולק בגלל שניבא את הקטסטרופות שיבואו

13 בדצמבר 2023 7 באוקטובר, הפודקאסט, עזה - הסיפור הלא מוכר 3

ד"ר מתי שטיינברג הוא אולי המומחה הישראלי היחיד שקורא כל מילה בשיח המוקוואמה (ההתנגדות) הפלסטיני וגם יודע לנתח אותה בהקשריה הרחבים. הפרדוקס הוא שהמערכת הישראלית פלטה אותו משורותיה בגלל אזהרותיו, שלימים התממשו כמעט בדייקנות, שוב ושוב.

 בשיחה המובאת כאן מספר שטיינברג כיצד סימן אותו נתניהו כ'סוכן זר', שמכתיב את הערכותיו בנושא הפלסטיני. הוא מסביר את הכשל הפנימי של המודיעין שלא מאפשר לו להבין באמת את הצד השני וטוען כי, למרבה הפלצות, התכנית למלחמה כוללת "שתשנה את האזור" הופיעה בכתובים כמה שבועות לפני המתקפה על עוטף עזה אך ספק אם מישהו בישראל התייחס אליה, מלבדו.

 החמאס, מוסיף שטיינברג, מנצל בשכל את האסימטריה ביחסי הכוחות מול צה"ל והופך אותה ליתרון. הוא דווקא מעוניין בתגובת יתר של ישראל. לכן, הוא מזהיר מהישארות כוחות צה"ל בעזה שעלולה להפוך להתבוססות, שתהפוך את עזה ל'וואחל' (ביצה טובענית עמוקה), שתשאב אליה גם את הטרור האסלאמי העולמי.

 האויב הגדול ביותר של חמאס ‫הוא לא צה"ל, ‫האויב הגדול ביותר של חמאס הוא הסדר מדיני.  אם ממשלת ישראל, שעד כה מנסה לחמוק מההכרעה הזאת, תפנה למסלול הזה, החמאס ייובש, מנבא שטיינברג.

 צפו/האזינו, קראו, שפטו ושתפו!

***

 לצפייה בפרק:

(התמונה הראשית והצילומים המופיעים בתחילת הפרק נעשו על ידי בהלווית ערפאת)

להאזנה לפרק:

 

לקריאת תרגום הפרק לאנגלית:  Chapter 78 English

לתמלול הפרק:

פרק 78. 'הסוכן הזר שחדר לאמ"ן' והזהיר מכוונות החמאס.  שיחה עם מתי שטיינברג, היועץ לעניינים פלסטיניים של השב"כ, שסולק בגלל שניבא את הקטסטרופות שיבואו.

מאת: יזהר באר

[תמלול הריאיון: דינה זוהר ואור דובקובסקי]

ד"ר מתי שטיינברג שלום.

שטיינברג: שלום רב.

הופתעת ממתקפת 7 באוקטובר?

שטיינברג: אני חושב שאני יכול להוכיח שלא, כיוון שכתבתי על כך במשך שנים, עוד לפני שפותחה המיס-קונספציה הנואלת הזאת, שמזוהה עם נתניהו. כבר לפני כן, הבנתי שבכך שאיננו מקדמים  הסדר מדיני של הבעיה הפלסטינית אנחנו, למעשה, עושים את מלאכתו של חמאס. היה לי ברור על אחת כמה וכמה, שאנחנו תרמנו באופן אקטיבי להתחזקותו וליציבותו היחסית של חמאס, תחילה בנסיגה החד צדדית, נסיגת החינם ללא תמורה מעזה.

אתה מדבר על ההתנתקות של אריק שרון ב-2005, שזה היה בעצם לסגור את שערי עזה ולזרוק את המפתחות לקוצים? אז אתה רוצה להגיד שמה שהציבור הפלסטיני אמר שהחמאס הוכיח שישראל מבינה רק כוח?

שטיינברג: נכון, ואני העליתי את הכל. אמנם פרשתי ב-2003…

פרשת מייעוץ לשב"כ אתה מתכוון?

‫ שטיינברג: כן. פרשתי מהייעוץ לשב"כ על רקע ‫של חילוקי דעות עקרוניים ‫בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ‫כי התנגדתי לאוטומטיות של הסיכולים הממוקדים, שהתנהלו ‫ללא חשיבה על הרובד האסטרטגי שלהם, אלא התמקדו אך ורק בהיבט המבצעי, האופרטיבי שלהם.

משעה שהבנתי ששרון החליט על הנסיגה, לא שהתנגדתי, חס וחלילה, לנסיגה בהקשר של הסדר, אבל התנגדתי לנסיגה חד-צדדית, שמשמעה היתה הוכחה לציבור הפלסטיני שהכוח משתלם, שהפרגמטיות לא משתלמת, וכן השלכה לפח הזבל של יוזמת השלום הערבית ‫שהתקבלה ב-2002, ‫ושהפכה למקור הסמכות ‫לצד החלטה 242. והבנתי שמאחר שעומדות להיות ‫בחירות (למועצה המחוקקת הפלסטינית. י.ב) בתחילת 2006, ‫סלולה דרכו של חמאס לניצחון.

עוד נחזור לזה, אבל בוא נתייחס רגע לעניין הסיכולים הממוקדים שהזכרת. ‫בפרק הקודם של 'פרות קדושות' עם אורי שגיא, דיברנו רבות על הסוגיה הזאת ועל ההשפעה שלה, האסטרטגית והטקטית. כמי ששירת שנים כיועץ לראשי השב"כ, רציתי שתתייחס ותסביר מנקודת המבט שלך את המשמעות של השימוש בפרקטיקה הזאת.

שטיינברג: אני רוצה להבחין בין סיכולים ממוקדים שאני יכול למצוא להם הצדקה תועלתנית – אני כרגע לא עוסק בהצדקות מוסריות אלא מבחינת אופרטיבית, מבחינת הבא להורגך השכם להורגו – אפשר להבין את זה, כשמדובר על פצצות מתקתקות ואז הסיכול הוא ממוקד. ‫אבל כאשר דרך הפעולה הזאת ‫הופכת להיות מענה אוטומטי, ‫בהיעדר כל מענה אחר, יש בעיה. ‫

הרבה פעמים ‫‫היו לזה השלכות אסטרטגיות על כל המכלול, מעבר לביצוע האופרטיבי, הטקטי. כלומר, השאלה חרגה מאחמד ומוחמד, ועברה לשאלת הסוגיה הפלסטינית.

זה מלמד על משקלם האסטרטגי של סיכולים ממוקדים; בתי הקברות בעזה מלאים בIndispensables

(שאין להם תחליף). אתה מבין, חיסלת את שייח' אחמד יאסין אז מה? צמח סינוואר בהמשך. יש בזה יותר מין מתן סיפוק למבצע, אבל הוא מרמה את עצמו. זה אולי נותן גם סיפוק לציבור, יוצר אצלו איזושהי תוחלת, אבל זה חסר כל תוחלת.

אולי הדוגמה הבולטת ביותר, שעליה הייתה נטושה המחלוקת המהותית שבעקבותיה למעשה נפרדו דרכנו, שלי ושל השירות, הייתה חיסולו באינתיפאדה השנייה של בכיר הפת"ח בשומרון…

ראאד כרמי?

שטיינברג: ראאד כרמי. אין חולק על כך שהוא היה מוציא לפועל של רציחות רבות וכי היתה לו קופת שרצים מכאן ועד הודעה חדשה. אבל בדצמבר 2001 הצליח ערפאת להשליט הפסקת אש, ואם תתבונן בכרוניקה של אותו זמן תראה שבאמת לא היו אז פיגועים. הוא הצליח להתמודד עם מצב כאוטי. אין כל ספק, על פי כל הגדרה, שהוא קיים את הפסקת האש.

אני יכול לומר, לא על פי הנחה אלא בוודאות, על פי ידיעה, שכרמי פעל אז כדי למנוע אחרים מלפעול.

אז יעצת להימנע מהפעולה הזאת?

שטיינברג:  מלכתחילה להימנע מחיסולו, ובדיעבד תבעתי דין וחשבון (על החיסול).

מי קיבל את ההחלטה הסופית, ראש הממשלה, שר הביטחון?

שטיינברג:  אני מניח שזה היה בהתייעצות עם נתונים ועובדות שהציג ראש השירות לראש הממשלה וההחלטה כנראה היתה של ראש הממשלה (שרון).

ההשלכות היו בעיני ברורות מאוד, אחרי חודשים עקובים מדם יש הפסקת אש, אין שפיכות דמים במשך כמה שבועות, ויש לזה פוטנציאל של המשכיות, בייחוד משום שהפסגה הערבית עמדה בעוד זמן קצר להתכנס בביירות, וידעתי שהיא כנראה תאשר תוכנית שלום ערבית, דבר שיאפשר אולי  מין אסטרטגיה של יציאה…

אותה תוכנית שלום ערבית מפורסמת?

שטיינברג: המפורסמת.

ומה קרה בעקבות החיסול של ראאד כרמי?

שטיינברג: לפני כן, אני גם הבנתי שחיסול כזה עלול לגרום לכך שהפת"ח יעבור לפיגועי התאבדות, כי היו מחשבות כאלה בדרגים של 'שוהדא אל אקצה'.  בעיני זה היה דבר בעל משמעות חמורה מעין כמותה, מכיוון שמדובר באנשים שאינם פונדמנטליסטים ואינם מצפים ל-72 בתולות בגן עדן. אבל כאשר אנשים שאינם פונדמנטליסטים, וחלקם אפילו לא דתיים, מגיעים לכלל דבר כזה אז כלו כל הקיצין. לצערי, זה מה שהיה.

מה הייתה התגובה לקריאה שלך להימנע מהמעשה? 

שטיינברג: האוזניים לא היו קשובות. אמנם הייתה הפסקת אש, אבל בחודשים שלפני כן היתה שפיכות דמים נוראה וכנראה שראש הממשלה ‫היה חשוף ללחץ הציבורי ‫והיה צריך ‫להפיס את דעת הציבור באיזושהי צורה.

‫מה קרה בפועל אחרי החיסול של ראאד כרמי?

שטיינברג: נפתחו שערי הגהינום. הפת"ח, 'שוהדא אל-אקצה', התחילו בפיגועי התאבדות בפיקודו של מרואן ברגותי. אותו ברגותי שבשנות ה-90' ממש עמל כדי לשכנע את הציבור שהדרך המדינית היא הדרך. הוא כמי שהופקד על הסטודנטים והצעירים בשנות התשעים עשה את הכל והיה אחד הגורמים המשפיעים בניצחון הרשות הפלסטינית בבחירות 1996. הוא היה פעיל מאוד, כשסובב בכיכרות הערים ונימק מדוע הדרך המדינית היא הדרך.  מאחר שהוא ראה את עצמו אחראי למה שקרה לראאד כרמי, כי הוא זה שדרש ממנו להפסיק כל פעילות צבאית ולשמור על השקט, ‫אז החיסול שלו, אפשר לומר, ‫שינה את עורו והוא ‫הפעיל את חוליות ההתאבדות של הפת"ח. ‫וכך בין השאר, התגלגלנו למה שקרה בליל הסדר ‫באותה השנה (הפיגוע במלון פארק בנתניה בו נהרגו 30 ישראלים).

כמה זמן זה קרה אחרי ‫החיסול של כרמי?

שטיינברג: החיסול של כרמי היה ב-14 בינואר 2002. פסח היה כחודש – חודש וחצי לאחר מכן.  ואם תזכור, הפיגועים הנוראים האלה, בנתניה, הם אלה שהביאו אותנו ל'חומת מגן'. כלומר, היו לזה השלכות שרק יכולתי לנחש אותם. ואינני צריך לומר מה היו השלכות האסטרטגיות של 'חומת מגן'.

מתי שטיינברג. צילום: יזהר באר

אז אם אנחנו חוזרים עכשיו להפתעה, או אי-הפתעה של 7 באוקטובר השנה, באיזה אופן אתה ביטאת את החשש או את הניבוי שאנחנו הולכים לכיוון כזה?

שטיינברג: אני כתבתי על כך הרבה. במאמר ב'הארץ' שפורסם ב-2015, תראו מי כורת ברית עם חמאס ניסיתי להסביר את החבירה המשונה. קראתי לזה  antagonistic collaboration- שיתוף פעולה אנטגוניסטי בין ממשלת ישראל, בראשות נתניהו, לבין החמאס. החבירה הזאת היא לא על בסיס של מניעים משותפים, או כוונות משותפות, ‫אלא בשל מכנה משותף בין חמאס ‫לבין ממשלת ישראל בהכשלת כל אפשרות של הסדר מדיני.

‫בהמשך ביבי עוד העמיק את הנתיב החד-צדדי ‫שאפשר לחמאס להשתלט על עזה, ובמידה רבה עיצב את שלטון החמאס בעזה ‫באמצעות מיליארדי הדולרים ‫שאפשר לקטאר להעביר, חלקם הגדול דרך ישראל.

‫‫אתה בעצם אומר שהסרבנות הישראלית לתת אופק פוליטי לסוגיה הפלסטינית הביאה בהכרח לחיזוק חמאס עד שהוא הגיע למעמד שבו הוא שולט באג'נדה הפלסטינית ומעצב אותה?

שטיינברג: נכון, אבל אני אומר שכאן צריך לזהות שני שלבים. שלב אחד, שהוא פסיבי. בעצם, באי-ההתקדמות בתהליך המדיני, אתה ממילא, כברירת מחדל, מקדם את החמאס, כי החמאס נבנה, או יוצא נשכר, מן ההפקר הזה. ‫אבל מ-2005 ואילך, ‫ההיגיון משתנה קצת. ‫כאן אתה תורם אקטיבית ‫לחיזוקו של חמאס.

במדיניות של נתניהו?

שטיינברג: ‫במדיניות של שרון ובגישה של נתניהו.

ממעוף הציפור, היית יכול לצייר בצורה גסה איזו מפת דרכים, שתסביר מה השתבש או איך היה יכול להיות אחרת בסוגיה הפלסטינית, שבה הגענו לחוסר מוצא ולחוסר אופק, וכרגע גם העדר אמון מוחלט? איפה מתחילים: ב-48', ב-67', ב-73', או אולי בראשית הציונות?

שטיינברג: אני חושב שצריך להתחיל – וזאת הייתה גם נקודה אישית שלי – בשעה שחל שינוי בגישה הפלסטינית.

ב-1988?

שטיינברג: זה הבשיל במהלך השנים, אבל פחות או יותר זה התחיל ב-1984, בעקבות גירוש אש"פ וערפאת מביירות. ב-84' כנס המועצה הלאומית הפלסטינית נתן לראשונה אינדיקציות, או סיפק סימנים ראשונים לשינוי אפשרי בעמדה הפלסטינית. ‫אחר כך ב-85' בהסכם עמאן ‫בין ערפאת לבין חוסיין, ‫למעשה יצר את האופציה הירדנית, ‫היחידה שיכולה הייתה להיות. ‫אחר כך ב-88', כנס ‫המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה, ‫קיבל למעשה את עקרון החלוקה. חודש לאחר מכן קיבל ערפאת בפה מלא את החלטה 242.

החלטה 242 בעיני הפלסטינים, מבחינה היסטורית, הייתה החלטה שאין מגונה ממנה, מפני שהיא התעלמה כליל מן הנושא הפלסטיני. היא לא הזכירה אותם לחלוטין. היא עסקה רק במדינות ערב. והיא שם דבר, היא המנטרה של הסכם מדיני עם ישראל. כלומר, ערפאת קיבל החלטה שמבוססת על ההסכם בין מצרים לבין ישראל. כלומר זה שם הקוד של הסדר עם ישראל, שמכיר בישראל ומוכן לחיות איתה בדו קיום מלא כפי שבא לידי ביטוי בשלום המצרי-ישראלי.

הנכונות הזאת הייתה בעיניי הוכחה לשינוי שעבר הזרם המרכזי באש"פ בראשותו של ערפאת והפת"ח. דרך ארוכה הוא עשה בהשוואה לאקסיומות היסודיות שלו, מבלי שאני אחשוב שבזה הם הופכים להיות חברים בקרן הקיימת לישראל או בקונגרס הציוני, בשום פנים ואופן לא. היה לי ברור שמה שאילץ אותם לעשות את זה, זאת המציאות. ובעיניי אין כוח גדול יותר מאשר כורח המציאות.

נוכחתי לדעת באותה תקופה, עד כמה אנשים אינם חשים בכורח לנהוג ביושרה, ב‫יושרה אינטלקטואלית לפחות. ‫‫ואתן דוגמה.

‫לפני שערפאת הכיר, בשם אש"פ, ‫בהחלטה 242 אמרו אנשי מקצוע, שכל עוד ‫אש"פ איננו מכיר בהחלטה 242 ‫זה מוכיח שהוא לא מוכן ‫לעשות את השינוי. ‫כלומר, הם הגדירו ‫את קבלת 242, ‫או את אי-קבלתה ‫כשינוי או המשכיות אסטרטגיים. ‫והנה, הוא קיבל את החלטה 242, ‫ואז כולם, כמעט פה אחד, אמרו; ‫זה תכסיסי, זה טקטי. ‫ואני שאלתי אותם, ‫איך מה שראיתם, ‫לפני שהוא קיבל, היה מהותי ואסטרטגי, ‫ואיך לאחר שהוא קיבל, ‫הופך להיות בתודעתכם, כטקטי, תכסיסי וכו'. תשובה לא קיבלתי על כך.

אבל איך אתה משכנע את הציבור הישראלי, שעכשיו פצוע קשות מהמתקפה האכזרית של החמאס, שהנרטיב הבסיסי הוא לא משחק סכום אפס, שבו הם רוצים להשמיד אותנו, לרצוח אותנו, לערוף את ראשנו, ללא הבדלים ביניהם, ושבעצם זה סכסוך יסודי, נרטיבי, מוחלט?

שטיינברג: מאז שהתחילו לבצבץ סימני השינוי בצד השני – לבטח ב-20 השנים האחרונות –  באופן עקבי ‫כל ממשלות ישראל הן סרבניות הסדר. כמובן בהבדלים מסוימים, אולי למעט האפיזודה של אולמרט עם אבו מאזן.

 אתה לא כולל את 'האפיזודה' של ברק?

שטיינברג: לא. אולי דווקא משום שאני בקיא למדי באפיזודה הזאת. ברק הראה לי את התוכנית שלו כמה חודשים לפני קמפ-דיוויד, ואני סברתי שיש בה התקדמות חשובה אבל גם טענתי שאם יישאר על מכונו ‫אותו סעיף בתוכנית ‫שממנו ניתן להבין ‫שאנחנו נדרוש ריבונות ‫על הר הבית… זה יפוצץ את כל הוועידה. הצעתי, שאם מותירים את הסעיף הזה, מוטב לא ללכת לקמפ דיוויד, ואם בכל זאת מחליטים ללכת, אז בואו נחשוב איך ניפול על הרגליים בעקבות הפיצוץ האטומי שיתרחש שם.

הסיבה פשוטה. אינני חושב שצריך לקבל את כל העמדות הפלסטיניות ככזה ראה וקדש. לא.

אבל השאלה היא – אם אתה חושב שהסכם הוא חיוני או גורלי, אז יש גם צד שני. והצד השני – ערפאת – כל העיקרון המנחה שלו, מה שאפשר לקרוא ה-trade-off האסטרטגי שלו לקראת ועידת קמפ דיוויד, נשען על עקרון  'השיבה' מול 'הר-הבית'. זאת אומרת, הנכונות שלו לוותר על השיבה לתחומי ישראל היתה בתמורה להר-הבית. לאו דווקא בהכרח לריבונות על הר הבית, אבל בוודאי לשליטה בהר-הבית. שליטה באופן שתאפשר גם אולי חלוקה מסוימת של זמנים ליהודים לעלות וכולי.

זאת אומרת, הכישלון של קמפ-דיוויד היה בסוגיית הר-הבית?

שטיינברג: הר-הבית, ושום דבר אחר. ממילא כשזה נכשל על הר-הבית זה נכשל גם בעניין השיבה.

הצעת חלופות לברק בסוגיית הר-הבית?

שטיינברג:  ‫כן, הצעתי חלופות. עניין החלופות נדון ‫לאחר המשבר, ‫לאחר ההתמוטטות השיחות, ‫ כיצד משקמים את זה, ‫אבל הדברים כבר עלו ‫על נתיב  בלתי אפשרי.

‫אתה שאלת אותי שאלת יסוד; ‫איך אני משכנע את הציבור הישראלי? אני הייתי פונה לציבור ‫הצופים, המאזינים, ואומר להם כך; אתם מסכימים על כך שצריך שניים לטנגו? כולכם מסכימים על כך שצריך שניים, לפחות, לתהליך מדיני, ליישוב סכסוך? מוסכם עליכם? אבל מה הייתם עושים אם במשך עשרות שנים, יריבכם, או בעל דברכם מן הצד השני, איננו מוכן להענות או לקבל הסדר סופי ומלא איתכם? עם כל הבעיות והמחירים שכרוכים בכך, שאינני מקל בהם ראש.

‫אז יגידו לך; אבל ברק הציע, ‫ואולמרט הציע, ולא קרה דבר?

שטיינברג: ‫לכן אמרתי, ברק הציע, ‫אבל הציע את הדברים כפי שאמרתי אותם. ‫‫בעניין אולמרט אבו מאזן, ‫אני בקיא גם כן, גם אם לא מכלי ראשון. ואני חושב שמידת הבקיאות מספקת משום שאני בעווונותיי עיינתי בכל המסמכים, 'מסמכי אל-ג'זירה', מדובר בכמעט אלפיים מסמכים שהודלפו מתיק המשא ומתן הפלסטיני. אני חושב שאני אחד המשוגעים היחידים שעשו את זה. אולמרט אומר, וגם אבו מאזן, בעניין הזה דעתם אחת, שבאמת היינו על סף נגיעה בהסכם.

אבל אז כבר התרחשה ההתפרקות הפוליטית של הממשלה?

שטיינברג: אולמרט היה כבר בערוב ימיו הפוליטיים, ו‫הוא כבר הודיע שבוועידה הקרובה ‫של קדימה, הוא למעשה ‫נותן את המפתחות, ‫לנוכח הבעיות האישיות ‫המשפטיות שלו. על כן זה דחק באולמרט להציג בפגישה האחרונה עם אבו מאזן, למעשה לנסות לכפות עליו, מפה של ההסדר הסופי. המפה הזו הייתה חד-צדדית של ישראל, והיא כללה גם שינויים, שבעיני אבו מאזן היו קשים מן נשוא. המפה שהציג תבעה למעשה מסדרון ארוך בשומרון לכיוון שכם של 22 קילומטר. זה דבר שהיה מפצל לחלוטין כל אפשרות למדינה פלסטינית. אולמרט, ניסה לכפות על אבו מאזן, חתום עכשיו וזהו. אבו מאזן לא שלל את זה, הוא רק אמר, אינני מומחה לקרטוגרפיה, אני צריך להתייעץ עם אנשי המקצוע בעניין הזה ואתן לך את תשובתי. התשובה לא הגיעה.

זאת לא היתה, בעיניי, דרך לניהול משא ומתן. אבל הייתה סיבה שכדאי לשים לב אליה ואומרת אותה למשל, קונדוליסה רייס, שרת החוץ האמריקאית, באוטוביוגרפיה שלה. אני גם זוכר היטב את העמוד, 450. היא מספרת על כך ששרת החוץ של ישראל, ציפי לבני, ופקידים בכירים אחרים –  אני מצטט אותה – הלכו אליה ולבכירים אמריקאים אחרים ולאבו מאזן ואמרו להם; 'אל תעשו הסדר עם הברווז הצולע הזה. חכו לנו!'

מעדות של מי שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי שם וגם אליוט אברמס, שהיה גם כן מקורב, הם הוסיפו את השם של ברק לשמה של ציפי לבני.

ובכן, בוא נניח שאתה אבו מאזן, תכנס לרגע לנעליו. באים אליך, השניים האלה, מבכירי השלטון הישראלי, אומרים לך את הדבר הזה, מה היית עושה?

אתה חושב שערפאת היה אולי המנהיג הפלסטיני האחרון שהיה יכול להעביר הסדר מול הציבור הפלסטיני?

שטיינברג: אני חושב שגם אבו מאזן יכול היה. השאלה היא לא שאלה של מי יעשה את זה, השאלה מהו תוכן הדברים. אני אפילו די מופתע מן הדבקות היחסית של הציבור הפלסטיני, למרות כמעט שנות יובל ‫של אי הענות לפתרון מדיני. נכון, ‫זה במגמה של ירידה, ‫אבל ככלל, מהנכונות העקרונית שלו ‫לקבל הסדר של שתי מדינות…

מה דעתך על 'חיסול ‫ערפאת', ‫ההיגיון הפנימי אומר ‫שאנחנו נפטרנו ממנו ‫או שרצינו להיפטר ממנו?

שטיינברג:  ‫אינני יודע לגבי אפשרות החיסול, אבל אני יכול לומר בוודאות שאנחנו רצינו לגרום לו למות פוליטית. אנחנו הצלחנו לעשות את זה לו וגם במידה רבה לאבו-מאזן. לצערי, מפני שתוחלת החיים הפוליטית שלהם תלויה בתוחלת החיים של האסטרטגיה שלהם. ומכיוון שהיא כמעט שבקה חיים אז הדברים הם גם כן תקפים לגבי האנשים האלה. הורגלנו לעשות דמוניזציה לערפאת.

אתה חושב שהוא היה מסוגל להגיע לדיל פוליטי איתנו, בסופו של דבר?

שטיינברג: כן. בהחלט. איתרע גורלי, ‫ובמודיעין אני חושב שאני היחיד ‫שכתבתי עליו חמש או שש ביוגרפיות. ‫כאשר אני, במידה רבה, ‫מעדכן את הדברים מדי פעם וכולי. ‫כלומר, מדובר ממש בספרים.

‫למה אתה לא מוציא את זה כספר?

שטיינברג: אני לא יכול, ‫כי זה חומר מאוד מסווג. ‫את מה שיכולתי לומר עליו בגלוי, אמרתי בספרי, ‫גם בעברית וגם באנגלית, ‫באותם פרקים שדנים בערפאת ("עומדים לגורלם", ספרי חמד הוצאת ידיעות אחרונות). ‫

מה הביא להפסקת שירותך כיועץ לראשי שב"כ?

שטיינברג: העובדה שיצאתי חוצץ נגד העדר החשיבה האסטרטגית וההתמקדות אך ורק בתוצאות האופרטיביות של הסיכולים.

אחרי ראאד כרמי?

שטיינברג: כן, אבל גם לפני כן. אני יכול לתת לך דוגמה, ב-2001 החיסול של שייח' ג'מאל מנסור בשכם. אני התנגדתי לזה מכיוון שאני ידעתי על פי כתביו בערבית, עד כמה הוא מנסה לשכנע את הציבור ולהסיט אותו מדרך פיגועי ההתאבדות. עד כדי כך, שהתחילו למתוח עליו ביקורת ולהתקיף אותו.

מה אמרו לך, אנחנו לא זקוקים לשירותיך יותר, או שנתנו לך להבין את זה?

שטיינברג: נתנו לי להבין את זה.

ואז ממתי אתה מחוץ לתמונה?

שטיינברג: מאמצע 2003. אבל פה ושם נקראתי עדיין לייעץ…

אמרת לי שנתניהו, עוד מתחילת הקריירה שלו, לא אהב את מיקומך במערכת?

שטיינברג: אני לא בטוח שזה סופר, כאשר הבחנתי בניצני השינויים בגישת ערפאת והפת"ח ואש"פ ב-1988 ובנכונותו לקבל את 242, הצבעתי על כך בתפקידי כיועץ לחטיבת המחקר באמ"ן. הייתה לי גם במידה רבה הסמכות להשפיע וגם לכתוב את הערכות המצב, בעיקר בנושא הפלסטיני. הצגתי את הדברים האלה, עם כל הזהירות המתבקשת, ופתאום ניצבתי נוכח הדלפות בשלושה-ארבעה עיתונים בעברית, של מישהו אנונימי, בכיר, שאומר שלאמ"ן חדר 'גורם זר', במקום אחר – 'סוכן זר', שמכתיב את הערכותיו בנושא הפלסטיני.

ייתכן מאוד שזה היה דרך אחד מאילי ההון המקורבים לנתניה. נתניהו היה אז סגן שר החוץ. הוא רק הגיע מניו יורק כנציגנו באו"ם, וארנס מינה אותו לסגנו. אני עוד לא ידעתי שזה נתניהו.

 איך נודע לך שזה הוא?

שטיינברג: פה אאלץ כמובן להסתיר דברים, אחד העיתונאים ששמע ממי ששמע, עוד לא ידעתי מי, התקשר אליי כדרכם של עיתונאים והציף אותי בשאלות על העניין הפלסטיני. תשובתי הייתה שלא אענה על שום שאלה, אני רק אשאל אותו שאלה אחת, אני יודע שאתה חתום על הידיעה הזאת, ואני שואל אותך איך אתה נותן את ידך לזה. הרי זה מסכן אותי…

אם לאותו אדם שהדליף לך יש השגות, בבקשה שיזמין אותי, אפילו יזמן אותי, יכריח אותי לבוא לפגישה איתו, אתה יודע מה? אפילו לעימות איתו. היו דברים כאלה מעולם, הוא יציג את דעותיו ואני אציג, אבוא ונתווכח ונתעמת, אני מוכן להתעמת בגלוי’ זאת דרך בני אדם. אז הוא חשב והרגשתי ככה שהוא מתלבט, ונראה שהיו לו נקיפות מצפון והוא אמר לי את השם המפורש.

הלכתי עם זה לראשי המודיעין, הראיתי להם את פיסות העיתונות, ואמרתי למי שאמרתי – חשפתי את שמו של העיתונאי שיוכלו לברר איתו את הדברים – התשובה הייתה של אמנון שחק (אז ראש אמ"ן). תשובתו הייתה 'אני רואה באמת את הדברים בחומרה גדולה אני אטפל בזה'. חמש דקות של שיחה.

והיה לזה המשך?

שטיינברג: המבול נפסק. אבל אני הבנתי שמי שנוהג כך בצורה כזאת זה מעיד משהו על האישיות שלו (של נתניהו. י.ב).

 בואו נחזור לאירועים האחרונים ולמשמעות שלהם, אתה רואה בהתקפת 7 באוקטובר ונגזרותיה הישג אסטרטגי לחמאס או לסוגיה הפלסטינית?

שטיינברג: הדברים מאוד מורכבים ופרדוקסליים. אתה יודע שבמציאות היסטורית יש מושג שנקרא 'השלכות' או 'תוצאות בלתי מכוונות'. בהיסטוריה יש עורמה רבה, היא מהתלת בנו. על כך כבר עמד הגל בשעתו, כאשר דיבר על עורמת ההיסטוריה. היא מהתלת בכולם, גם בחמאס וגם בישראל.

לצורך כך צריך להגיד מהן יעדי חמאס ומי זה החמאס. חמאס זאת השלוחה הפלסטינית של 'האחים המוסלמים'. היא מתאימה או מסגלת את התפיסה הגלובלית של 'האחים המוסלמים' לצורכי הזירה הפלסטינית, והיא רואה את עצמה כמופקדת על השינוי התרבותי, הזהותי של הזירה הפלסטינית.  יש בה שילוב של זהות אסלאמית כוללת וזהות פלסטינית פרטיקולרית והיא מנסה ליישב את זה. לא השתנה בכך דבר מאז הקמתה ועד היום.

מקס ובר הבחין אצל תנועות אידיאולוגיות, דתיות, בין הרובד של הרציונל של האמצעים, כלומר, הרציונל של היעדים האופרטיביים, לבין הרציונל של הערכים. אצל חמאס יש ערכים שהם הנדבכים היסודיים, האקסיומות, ויש גם כן יעדים אופרטיביים, שהם היעדים הזמניים יותר. חמאס דואג לכך שלא תהיה סתירה, עד כמה שאפשר, בין היעדים האופרטיביים לבין הערכים לכל אורך ימיו.

מזה בדיוק התעלמה המיס-קונספציה של נתניהו בחמש עשרה השנים האחרונות. היא עסקה אך ורק באמצעים של החמאס והיא התעלמה מן הערכים, שהם היעדים האבסולוטיים העליונים של תנועה כל כך פונדמנטליסטית כמו חמאס.

 כלומר, לשאלה; האם זה ארגון רציונלי, יש לך תשובה?

שטיינברג: יש. הוא נוהג רציונליות באמצעים. באנגלית מבחינים בין rationale, שזה עםe  בסוף, לבין rational, שזה רציונלי. יכול ארגון להיות רציונל – בלי אי, אבל הרציונל שלו, ההיגיון העליון המוביל אותו, הוא לא רציונלי. הוא שאוב מאקסיומות דתיות. מה זה לא רציונלי?

לדוגמה, שכל פלסטין היא וואקף, היא הקדש אסלאמי.

 שזה אומר שאין מקום להסדר מדיני?

שטיינברג: אין מקום להסדר מדיני שהוא טרנסקציה (פעולה מסחרית). כשם שוואקף במובן הכלכלי צריך להיות חף מכל עסקה – הוא קודש, הוא מוקדש לענייני הייעוד שלו, ככה גם הנושא הפלסטיני.

יותר מזה, פלסטין מוגדרת שם כ'אכנאף בית אל מקדס', או כ'אכנאף אל קודס', או 'אכנאף אל אקצא', במשמעות כנפות הארץ (أكناف الأرض). כלומר, עזה נכללת בכנפות אל-אקצא. עזה היא רק שלב בדרך, היא קרש קפיצה, היא לא יכולה להיות אצל תנועה כזאת מטרה כשלעצמה. חמאס לא יסתפק אך ורק בעזה, הוא ישתמש בה, ברבות הזמן כשיוכל, כקרש קפיצה. עכשיו הזמן לא דוחק לו כי הזמן הוא זמן תיאולוגי על פי תורת ה'סבר', תורת אורך הרוח.

הוא לא זמן ביולוגי אלא זמן תיאולוגי?

שטיינברג: הוא לא זמן ביולוגי, הוא גם לא זמן היסטורי, במובן הצר של המילה. ה'סבר' הוא מושג מטא-היסטורי.

 אז מה הרציונל של מתקפת 7 באוקטובר לשיטתם, ולמה עכשיו?

 שטיינברג: אני עושה כאן הבחנה מתורת האנאל, שהיא אסכולה צרפתית, שמבדילה בין המישור המהותי לבין המישור המצבי בהיסטוריה. לגבי המישור המבני, המהותי, ראינו מה הן האקסיומות של החמאס. לגבי המישור המצבי, כאן אנחנו צריכים ללכת לחודשים, או לשנים שקדמו לשבעה באוקטובר. וכדי לא להרבות בסברות כרס או בניחושים, אני פשוט מפנה לראיון מפתח, שדומני, ככל שיכולתי לברר, אף אחד לא עיין בו. ראיון עם סאלח אל-עארורי, מ-25 באוגוסט השנה.

סגנו של אסמאעיל הנייה?

שטיינברג: סגן ראש הלשכה המדינית, איש מפתח, שאחראי בחמאס לגדה המערבית. הוא היה ממייסדי הזרוע של 'אל-קסאם' בגדה המערבית, איש שגם חושב צבאית.

הריאיון הזה ניתן במקור לאתר 'אל מיאדין' הלבנוני, שיש לו זיקה הדוקה לחיזבאללה ולאיראן, ופורסם גם בכל האתרים הקשורים בחמאס בעזה. ראיון ארוך של כמעט חמישה עשר עמודים. הוא מדבר, קצת יותר מחודש לפני ההתקפה, על מלחמה קרובה לבוא. הוא קורא לזה 'חרב שאמילה' (حرب شاملة), מלחמה כוללת, שתפתיע את ישראל ותשנה את האזור.

הוא לא מתנדב לספק את המתאר של התוכנית. הוא אפילו מטעה קצת. אבל, הוא מזכיר ארבע או חמש סיבות מפתח שמלמדות על העיתוי, כשהוא מדבר על כך שהמלחמה היא אימננטית, היא קרובה לבוא. הוא מדבר על 'ג'אהזה', שזה ממש לביצוע. אם הופתעתי, הופתעתי מהתאריך, למשל. הופתעתי גם מהתפקוד הכושל של המודיעין ושל הצבא, ביום הקובע. אבל לא הופתעתי מהכוונות, כי הייתי מודע לכך, כפי שאמרתי, גם מבחינה מבנית וגם מבחינה מצבית.

סיבה ראשונה שהוא מציג להתקפה המתוכננת, שמעניינת מאוד, היא תוכנית ההכרעה של סמוטריץ'.

הוא מציין אותה בשמה?

שטיינברג: כן. הוא מציין את התוכנית ומאפיין אותה כתוכנית שנועדה להכריע את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. הוא מזכיר שני דברים עיקריים, קודם כל התוכנית הזאת, בעיניו, מבוססת על "תהג'יר", על גירוש של הפלסטינים, או חלק גדול מהם מהגדה המערבית.

טרנספר, בעצם?

שטיינברג: טרנספר כפוי. דבר נוסף, היא מבקשת או חותרת להגדיל את הנוכחות הישראלית בשטחים ללמעלה ממיליון מתנחלים. על זה הוא מצביע, והוא אומר שכנגד תוכנית ההכרעה הזאת, עלינו לאמץ תוכנית הכרעה משלנו. אם כי הוא לא אומר את זה במפורש, ניתן להבין ממנו שתוכנית ההכרעה של החמאס תהיה בבחינת מלחמה מקדימה, או מלחמת מנע, לתוכנית ההכרעה של סמוטריץ'. הוא מצביע על כך, שסמוטריץ' הפך להיות שר בכיר בממשלה, יש לו מעמד בכיר, בלעדיו אין קואליציה, יש לו גם כן מעמד בכיר במשרד הביטחון והוא חולש על הנוכחות האזרחית של הישראלים בגדה המערבית.

נקודה שנייה, הנורמליזציה עם סעודיה. כאן הוא אומר דבר מעניין, בוודאי שהם חוששים מעצם הנורמליזציה עם ישראל, שזה סיום הסכסוך וכל מה שכרוך בכך. אבל הוא דווקא מדבר על נקודה אחרת, הוא אומר שהנורמליזציה עם סעודיה מפקירה את אל-אקצא. כלומר, הגענו למצב שבו נוטרת שני המקומות הקדושים מפקירה את המקום השלישי בחשיבותו, שהוא המקום הראשון מבחינת כיוון התפילה. הוא מדבר על הנורמליזציה בעיקר בהקשר של הוויתור על אל-אקצא, שמשמעותו היא מתן יד חופשית לישראל, להשתלט על אל-אקצא.

ויש עוד נקודה אופרטיבית; הוא מציין, שרוב הכוח הסדיר הישראלי ממוקם בגדה המערבית. הוא אפילו מזכיר מספר של למעלה מ-30 גדודים שנמצאים בגדה המערבית, ורק מיעוטם בעזה. זה בוודאי שיקול אופרטיבי, בעיניו.

הדבר הרביעי הוא הפיצול הפוליטי בישראל פנימה שמגיע עד כדי קרע, שיש לו השלכות על תפקוד הצבא. הריאיון הזה מופיע ב-25 באוגוסט, קצת למעלה מחודש לפני המתקפה.

כשאתה קורא את זה ומצרף אותו להגיון הפנימי של הדברים, אתה מבין שהולך לקרות משהו?

שטיינברג: זה עולה בקנה אחד אצלי עם כל מה שכתבתי לפני כן…

 אתה לא יודע את התאריכים, אבל אתה מבין את התהליך?

 שטיינברג: אני מבין את הכוונות. על הכוונות האלה אני כבר מדבר כמה שנים.

 אז אתה לא מופתע?

שטיינברג: אינני מופתע כלל וכלל מהכוונות ומהמימוש שלהן בידי החמאס.

 יש לך כלים להזהיר, לצלצל בפעמונים, להפנות תשומת לב?

שטיינברג: כתבתי על זה. אני גם אומר לעצמי, מניסיוני במסגרות האלה, זה זמין לי כמו שזה זמין לכל האחרים. בספטמבר אני רואה את הסרטים המוקרנים באתר 'עז א-דין אל-קסאם', שבו מקרינים אימונים על מודל של יישוב יהודי. ואני אומר לעצמי, זה מיותר שאני… הרי כל טירון במודיעין חייב לראות את זה. למה שאני אבלבל להם את המוח?

כבר מאזור 2015 – 2016 הייתה כבר תוכנית לכיבוש עוטף עזה, שכוללת כעניין מרכזי, גם חטיפות, שזה חשוב מאוד אצלם. אלא שבתוך חמאס עוד לא נפלה החלטה סופית בעניין הזה. תזכור שבמחצית השנייה של 2020, חמאס מקיים שיחות עם פת"ח על אפשרות של השתלבות בבחירות קרבות לבוא, גם למועצה המחוקקת, גם לנשיאות וגם לאש"פ, ועל אפשרות של השתלבות חמאס בבחירות האלה. אתה זוכר?

בעניין הזה של מה לעשות במשמעות של לנין – What is to be done – היו אצלם שתי אסכולות; דווקא עארורי, שהוא איש צבאי במקור, היה בעד לנסות ולנצל את עובדת הדיס-קרדיטציה (אובדן האשראי) והשפל בדימוי הרשות בעיני הציבור הפלסטיני ולהשתלב בבחירות כדי להעמיד את כל מתנגדי הפלסטינים בפני העובדה שבבחירות דמוקרטיות נבחר החמאס. תוך כדי ניצול הכישלון המוחלט של האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית.

הגישה השנייה הייתה של מוחמד דף, שבעיניו הדרך הבלעדית, האחת והיחידה היא צבאית. אני חושב שהפשרה של סינוואר הייתה, בואו ננסה קודם כל את הדרך היותר פוליטית. ואז התקיימו השיחות האלה, שכולן עסקו בצד הטכני פרוצדוראלי של הבחירות…

מול מי השיחות האלה התנהלו?

שטיינברג: בין ג'בריל רג'וב מהפת"ח לסאלח עארורי. שניהם במקור מאזור חברון רבתי, ומכירים זה את זה היטב. אלא שבסופו של דבר הבחירות לא התקיימו משום שישראל התנגדה לשיתוף ערביי מזרח ירושלים בבחירות ולא חמאס ולא פת"ח יכלו להסכים לכך.

מתי השיחות האלה בין ‫עארורי ורג'וב מתקיימות? ‫

שטיינברג: ‫לפני 'שומר חומות', במאי 2021. ‫מאחר שאופציית הבחירות ‫קרסה, ‫מה שנותר כברירת מחדל, ‫היה האופציה הצבאית. מכאן דייף פשוט שלף מן המגרה את התוכנית הזאת, הכין את הכוחות והתאמן, והפך אותה לאופרטיבית.

ועכשיו ג'בריל רג'וב בהתבטאויות האחרונות שלו מצטרף בעצם לנרטיב של חמאס, פחות או יותר, ‫באומרו שגם הגדה צריכה ללכת לכיוון המיליטנטי?

שטיינברג: כן. ‫כשאין שום אופציה אחרת, ‫‫אז גם ממילא ההרתעה נפגעת, ‫מבחינה פסיכולוגית. ‫‫כאשר אין קשת של אפשרויות ‫‫אלא רק אפשרות אחת, אז נקלעים למצב שאין כבר מה להפסיד.

אבל כאן אני רוצה להסביר, מה הייתה המטרה האופרטיבית של חמאס. מטרתו הייתה לקעקע את הסטטוס-קוו. המטרה לא הייתה לנצח את צה"ל ‫או את מדינת ישראל, ‫המטרה היא לשרוד – 'צומוד' (החזקת מעמד. הצמדות לקיים). ‫כלומר, לקעקע ולשרוד. ‫

לשרוד מול תוכנית ההכרעה ‫של סמוטריץ' ומול היוזמה לנורמליזציה עם סעודיה?

שטיינברג: וגם מול התגובה הצבאית הישראלית. וכאשר עוסקים בשרידות נכנס עניין החטופים כעניין אסטרטגי מהרגע הראשונה.

הם מבינים שתהיה תגובה מאוד קשה של צה"ל על המתקפה הפלסטינית והם מתכוננים אליה באסטרטגיה של הישרדות באמצעות מגן חי של החטופים?

באסטרטגיה של 'צומוד'. זה כולל גם מגן חי של התושבים, וגם קביעת המהלכים והקצב של המערכה ובסופו של דבר השרידות באמצעות שימוש בקלף האסטרטגי של החטופים. מפני שאם אתה יכול לשחרר את החטופים מבחינה צבאית בלבד, אתה כמובן מטרפד בכך את האסטרטגיה הזאת. אבל אם אתה לא מצליח לעשות את זה, והם עושים את הכל כדי שלא תצליח, ‫אז אתה זקוק לכתובת. ‫אם אתה זקוק לכתובת, הם שורדים.

בגלל שהם קיימים ככתובת יחידה?

שטיינברג: נכון, ככתובת. ‫כאן צריך להבין דבר נוסף. ‫התפיסה של חמאס מקבלת ללא עוררין ‫את העליונות האבסולוטית של ישראל ‫מבחינה צבאית וטכנולוגית. מה שהם מבקשים לעשות זה להשתמש בא-סימטריה כיתרון. זה מסביר לך את עניין העיר התחתית והמנהרות בעזה, 500 קילומטר. זה מסביר לך את העובדה שהם מעוניינים בתגובת יתר של ישראל…

תגובת יתר מראה על חולשה?

 שטיינברג: היא לא רק מראה על חולשה, היא מחלישה כי היא יוצרת אנטגוניזם בדעת הקהל בעולם. היא גורמת לדה-לגיטימציה של הגורם החזק וללגיטימציה של הגורם החלש, לנוכח התמונות המשודרות. דיברנו על החטופים; הם משחקים בשום שכל, בתבונה, בשימוש בקלף הזה.

מה העמדה החמאסית לגבי הנזקים שנגרמים לאוכלוסייה בעזה ולחורבנן של שכונות וערים?

שטיינברג: ההבנה שלי את הבנתם היא שרוב הציבור הפלסטיני בעזה נקלע למצב רוח של 'אין מה להפסיד'. למה אין? מסיבה פשוטה מאוד. לא נפתחת בפניהם שום אופציה אחרת. מה זה 'אין מה להפסיד'? ‫וכאן אני משתמש בהסברם ‫של כהנמן וטברסקי. אחד המחקרים המוקדמים שלהם, עסק בשאלה ‫מהי המשמעות של 'אין מה להפסיד'? ‫

‫ כאשר ההבחנה היא בין הנזק ‫במובן האובייקטיבי ‫לבין הכאב שהוא במובן הפסיכולוגי, ככל שאתה משית על היריב ‫נזק חומרי גדול יותר וגם אבדות, ‫אז הכאב הולך וגדל ‫ככל שהנזק הולך וגדל. ‫

אבל ככל שזה נמשך ‫אנשים נעשים כהים למחיר הנזק החומרי ואפילו לחיי האדם. עם זאת, הכאב לא גדל באותה מידה שהנזק גדל.

אתה מבין ממה זה נובע? זה לא נובע בגלל שיש להם מנטליות כזאת. זה נובע מדבר שהוא רציונלי לחלוטין. זה היעדר האופציות. נותרה רק האופציה הזאת. לכן, מה שאני רואה, שאתה לא תמצא בעזה כמעט בכלל ביקורת ישירה על חמאס, גם היום, אחרי החורבן הגדול הזה, גם בשעות הקשות ביותר.

אתה רואה בזה הזדהות אותנטית או אולי מתוך חשש?

שטיינברג: שכשמפוצצים את משפחתך וכולה יורדת שאולה, ‫ואתה נותר לבד, ‫אז אין שיקולים של 'אני חושש ממשהו'. ‫ההתבטאות היא ‫פסיכולוגית, אקספרסיבית. ‫‫יש שידורים ישירים ‫של אלג'זירה בערבית, ‫שבעוונותי, אני נאלץ לראות אותם ו‫הם קשים מנשוא לפעמים. אינני מוחק את האבלות ואת האסון הגדול של ה-7 באוקטובר, אבל אנחנו כבר חודשיים אחרי, וזה הולך ונשכח. אנחנו זוכרים את זה רק בגלל דבר אחד, שחמאס רוצה להזכיר לנו את זה באמצעות החטופים. ככה הם שומרים את זכר הניצחון ביום הזה. אתה מבין אותי?

אנחנו נמצאים בנקודת הזמן של חודשיים אחרי, ואני רואה מעט ביקורת על החמאס. ההסבר הוא רציונלי לחלוטין. אין להם שום אפשרות אחרת.

מהתיאור שלך אפשר ללמוד על חשיבה אסטרטגית סדורה מצד החמאס. אז אני רוצה לשאול שאלה יותר רחבה – האם אתה יכול לעשות השוואה או הערכה לגבי איכות החשיבה, ‫אולי עומק החשיבה, בשני הצדדים? ‫האם מתקיימת אצלנו חשיבה מסודרת ‫כלפי הסוגיה הפלסטינית?  ‫

שטיינברג: לצערי, זה עשרות שנים, ‫אפשר לומר, מאז 67', אין אצלנו החלטה אסטרטגית מה לעשות עם המקרר הזה, תסלח לי שאני קורא לזה כך. האם למכור אותו, האם לקנות אותו, מה לעשות? יתר על כן. כל הערכת מצב במישור האסטרטגי – וזאת הסיבה העקרונית שאני נאלצתי לפרוש מן המערכת – כל חשיבה אסטרטגית על הנושא הזה משיקה לאידיאולוגיות שמנחות את הממשלות השונות.

אתה מתכוון, שהאידיאולוגיה משתלטת על בהירות החשיבה או הדיון?

שטיינברג: ברגע שאתה עוסק בשיקולים אסטרטגיים אתה מתחיל להשיק או אפילו להתנגש בתפיסות יסוד, באידיאולוגיות בסיסיות מאוד. אתן לך דוגמה. אין לי שום סימן שלממשלת ישראל יש איזושהי תמונה ברורה של ה- End Game במלחמה הזאת. ‫להפך, אולי ‫היא מתחמקת מכך, ‫מכיוון שזה מעלה שאלות יסוד ‫לגבי המדיניות. ‫למשל, ‫לגבי ‫הזיקה שבין עזה לבין הגדה. ‫זה מעלה שאלות יסוד לגבי ‫אפשרות של הסדר מדיני, כן או לא. ממשלת ישראל נמנעת מזה במפגיע, ויש לזה השלכות עצומות.

אם אנחנו עוזבים לרגע את הממשלה, האם הגורמים המקצועיים מבינים את הצד השני? אם אנחנו מופתעים שוב ושוב, מה אנחנו לא מבינים על הצד השני ומה הגורמים המקצועיים לא מבינים?

שטיינברג: ברור מאוד, שהגורמים המקצועיים נכשלו כאן כישלון חרוץ. כישלון שמזכיר לנו מבחינה עקרונית, וזה צירוף מקרים מפליא, שזה בדיוק חמישים שנה ואפילו כמעט בהפרש של יום באותו מועד ב-73', מלחמת יום כיפור. ‫מבחינה עקרונית, ‫למרות הבדלי הנסיבות וכולי, מבחינת הכישלון, ‫זה אותו כישלון. ‫השפעת הקונספציה ‫או המיס-קונספציה ‫על הבנת המציאות, על ‫הבנת המצב, ‫על הפרשנות לאינדיקציות השונות. כתוצאה מכך, זה נתן את אותותיו גם בתפקוד המקצועי ובהתכוננות.

כאן מצטרף דבר נוסף, שהחמיר לדעתי עוד יותר את האי-ההבנה במשבר האחרון. זאת התלות היתרה באמצעים טכנולוגיים. באנגלית אומרים lopsided, תלות מוטה לחלוטין באמצעים טכנולוגיים. אנסח את זה בצורה קצת מרחיקת לכת – זאת מחשבה שאינך זקוק לתבונה אנושית במקום שיש בו תבונה מלאכותית. או בצורה אחרת; המחשבה ש'ככל שיש לך יותר מידע, במובן של דאטה, ככה יש לך גם יותר הבנה וידיעה'. זו טעות גורלית. אינפורמציה וגודש של אינפורמציה לא מביאים ליותרknowledge  או understanding.

כתוצאה מכך, הגורמים המקצועיים אצלנו הזניחו את הבנת המבנה המהותי של חמאס. ‫הם לא היו מודעים לכך, ‫שהחמאס, בצורה הפשוטה ביותר, הוא ארגון פונדמנטליסטי ‫עם ערכים אבסולוטיים, ‫ושיש אצלו שונות בחשיבה האופרטיבית. החשיבה האופרטיבית צריכה לעלות בקנה אחד בסופו של דבר עם הערכים.

הדברים האלה פשוט נשכחו. אחרת אינני יכול להסביר איך הגיעו למסקנה ולכמעט קביעה, שלא היו עליה סימני שאלות, שהחמאס מסתפק בשלטונו בעזה וכי זה האינטרס העליון שלו וכי הוא שכח לחלוטין את ההקדש הפלסטיני ואת תורתו שבטבורה של פלסטין נמצא אל-אקצא, דבר שמקרין את הקדושה לכל פאתי פלסטין?

הרי במאי 1921, ב'שומר חומות', העימות פרץ לא בעזה אלא בירושלים. הוא פרץ באל-אקצא. זאת הייתה הסיבה, ומשם הוא הקרין גם על עזה. וכדי להדגיש את זה, הם קראו עכשיו למבצע 'טופאן אל אקצא' – המבול של אל-אקצא.

אני חושש שהבינה המלאכותית דחקה את רגלי הבינה האנושית.

אין אנשים במערכת המקצועית, שעושים את העבודה שלך, כלומר, קוראים את הכתבים, את השיח הכל כך רחב שאתה מתאר, ויכולים להסיק ממנו לקחים דומים ללקחים שאתה מסיק?

שטיינברג: התשובה היא לא. ‫הם כולם שבויים של המחשב, ‫של הקופסה הזאת, ‫ואינם יוצאים מהקופסה הזאת. ‫מאחר שהמחשב ‫מביא לך את כל הגודש של ‫תוצרי הטכנולוגיה, הוא ‫גורם לך לחשוב שזאת המציאות. אבל זאת לא המציאות. אני לא פוסל את הטכנולוגיה ואת הישגי המהפכה הטכנולוגית, אבל צריך להבין את מגבלותיה. יש לה יתרונות, וניתן להפיק ממנה יתרונות גדולים, כמו למשל במישור האופרטיבי והטקטי. אבל אל נטשטש את ההבדלים בין המישור הטקטי לאסטרטגי. אין דין אחמד ומוחמד, אנשי חמאס בשטח, כדין הסוגיה הפלסטינית או השקפות החמאס האסטרטגיות, במישור הגבוה היותר. האם אני ברור?

כן, בהחלט!

שטיינברג: אני חייב לומר בכ"ז מהם התוצאות או ההשלכות הלא מכוונות השליליות של המלחמה שיכולות להיות מבחינת חמאס. החמאס ביקש לקעקע את הסטטוס-קוו הקיים וליצור סטטוס-קוו קבוע חדש, חיובי, לטובתו. אבל מה קורה? פרט לאיראן ולשלוחיה, אולי גם לרוסיה, ככלל יש מכנה משותף בכל מדינות ערב והאסלאם ובמדינות המערב, וכמובן בארה״ב, שצריך להחליש את החמאס באופן כזה שהוא לא יהווה גורם שראוי להתחשב בו ביום שאחרי. ‫זה עשוי לקעקע את הסטטוס-קוו ‫ולהניע דינמיקה שאולי תאפשר ‫לעקוף את החמאס, או להחליש אותו עוד יותר. לדוגמה, אם יתפתח כתוצאה מהמשבר הנורא הזה, הקשר מדיני, ובהחלט זה יכול להתפתח, ראה את העמדה החד משמעית של ארה״ב בעניין הזה.

מה שאתה אומר, תהליך מדיני ייבש במידה רבה את החמאס? ‫

שטיינברג: האויב הגדול ביותר של חמאס ‫הוא לא צה"ל. ‫האויב הגדול ביותר של חמאס, ‫בכל שנותיו, הוא הסדר מדיני.

החמאס עשה תמיד ‫מאמצים עילאיים, ‫כולל פיגועי התאבדות, כזכור לך, ‫כדי לטרפד ‫כל אפשרות של תהליך מדיני.

אבל, כמו שראינו בעבר, לאופוזיציה להסדר מדיני היה כוח וטו בשני הצדדים?

שטיינברג: נכון. המכה שתחליש אותו, גם אם אולי לא תעלים אותו לחלוטין, היא האפשרות שיתקיים תהליך מדיני. אני מדבר על הסדר מדיני – לא באופק שאין רואים אותו – אלא קונקרטי מאוד. למעשה, החלל שנוצר כתוצאה מהפגיעה בחמאס בעזה, יכול להתמלא באמצעות הסדר מדיני, שרק על כנפיו תבואנה מדינות ערב ומדינות האסלאם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ‫בהחלטה המשותפת של יוזמת השלום הערבית, ‫שבודדה את איראן.

‫תראה את הפרדוקס, ההתקפה של החמאס יכולה להביא בדיוק לתוצאה ההפוכה, ולתת לו מכה אנושה. זה בהחלט יכול להיות, אבל זה תלוי גם בממשלת ישראל. ממשלת ישראל עד כה מנסה לחמוק מההכרעה הזאת.

האם בחשיבה האסטרטגית של הגופים הפונדמנטליסטיים, חמאס, חיזבאללה, אירועי אוקטובר הם שלב מקדים לאיזו פעולה סופית שתביא להכרעת ישראל, מבחינתם?

שטיינברג: ‫אם תתממש יוזמת השלום הערבית, ‫‫וזה יביא בכנפיו אפשרויות סיוע כלכלי של מדינות, ‫של סעודיה ואיחוד האמירויות ‫ושל כל העולם כולו, ‫זה ייתן תוחלת, ‫לא רק מדינית, ‫אלא גם תוחלת בכלל לעזה.

‫אבל בהחלט יכול להיות שהחלל הזה יתמלא על ידי אחד משלושת הגורמים;

חמאס, כבר אמרנו, ייחלש כגורם פעיל.

אפשרות שנייה היא שהחלל הזה יתמלא על ידי הקשר מדיני מובהק, שיביא איתו גם את הרשות הפלסטינית, עם כל השינויים שהיא צריכה לעבור.

האפשרות השלישית היא שהחלל הזה יתמלא על ידי שליטה והישארות כוחות צה"ל בעזה.

אני חוזה חזות קשה מאוד, אם אכן זה יקרה. האפשרות השלישית עלולה להניע את התרחיש החמור שאתה הצגת קודם בשאלתך. הישארות כוחות צה"ל שם עלולה להפוך למין שקיעה או התבוססות בביצה עמוקה כאשר צה"ל הוא בבחינת חיל מצב ששוקע בביצה עמוקה מאוד. החמאס מתחיל לדבר על האפשרות הזאת, על הצורך להפוך את עזה ל"מוסטנקה' (ביצה). או מילה אחרת שהוא משתמש בה בכתביו 'וואחל' (ביצה טובענית עמוקה). כלומר, שיהיה מין תהליך של וייטנאמיזציה, לבנוניזציה ואולי גם עיראקיזציה. תזכור, הניצחון הצבאי של האמריקאים בעירק היה מיידי, תוך ימים. אבל מה אירע אחר כך?

עושה רושם שאין, כרגע, שום אסטרטגיה ליציאה מהמצב של ישראל…

שטיינברג: נכון. בכלל, אני אומר, כשלוחמים בטרור כלל ברזל זה מלכתחילה, שתדע לאן אתה הולך. לאן פניך. זה חייב להיות לא תוצאה של מה שעשית, ‫אלא לכוון את צעדיך ‫במה שאתה עושה. ‫זה כלל יסוד.

‫כתבה על זה ‫ספר יפה מאוד, ‫אודרי קרונין, שפורסם ב-2009 ‫בהוצאת פרינסטון יוניברסיטי, והכותרת של הספר, היא How Terrorism ends. היא מסבירה את החשיבות העליונה של לדעת לאן אתה הולך. אחרת כל ההתמודדות הזאת הופכת להיות senseless (חסרת תועלת).

זה מזכיר לי את המשל הזה מהמאה החמישית לפני הספירה של איזופוס, על שני האויבים שנקלעו לסירה אחת בים סוער, והאחד יושב על חרטום הספינה והשני בגבה של הספינה. וזה שיושב בגבה של הספינה מתנחם בכך שההוא ימות לפניו. האם את זה אנחנו רוצים? כאשר אין לך אסטרטגיה של יציאה זה הופך להיות למשל איזופוס מהמאה החמישית לפני הספירה.

עכשיו, אני רואה עוד התפתחות חמורה. הג'יהאד הגלובלי, זאת אומנם רק ההתחלה, קודם כל אל-קאעידה, אחר כך גם המדינה האסלאמית (דאעש – ISIS), מתבוננים במה שקורה כאן, ומתחיל אצלם שידוד מערכות תפיסתי. אם עד כה העניין הפלסטיני היה נושא רחוק יחסית, חזוני, שצריך להגיע אליו רק אחרי שמבצעים את המהפכות בעולם הערבי, וזה שיר מזמור לעתיד רחוק, לעתיד לא נראה בעין, הרי עכשיו, הם מגדירים את זה כעניין אקטואלי, בעיקר בכתבי אל-קאעידה, כשעזה הופכת להיות מרחב של אנרכיה, כאוס ואנדרלמוסיה, בלשונם, 'פאודה ותווחוש' (כאוס וברבריות).

יש להם, עוד מלפני 20-30 שנה תורה מובנית של 'אדראת אל-פאודה ואל-תווחוש', של ניהול הכאוס, כדי להשתמש בו, להשתלב בו, כדי להשתלט. אני רואה עכשיו, שהם מתחילים להיערך לכך. קודם כל, הם קוראים לנאמניהם ליטול חלק שכם אחד עם חמאס. הם אומרים, ש-7 באוקטובר הוכיח שהוא גורם ג'יהאדיסטי.

עד אז יחסם ל'אחים המוסלמים' היה ביקורתי אם לא כפירתי. הרי הם בסופו של דבר נוצרו כתוצאה מפרישה מ'האחים המוסלמים'.

אייזיס וכוחות הג'יהאד העולמי לא מתו, אתה אומר?

שטיינברג: לא. הטענה שהם שבקו חיים פשוט לא נכונה עובדתית. נכון, שהם הרחיקו ללכת לפריפריה, הם פעילים מאוד באפריקה, אבל עניין עזה נותן להם הזדמנות לחזור למרכז הכובד.

הרעיון הזה של 'פאודה ותווחוש' ‫מסביר גם את האכזריות הרבה ‫שראינו ב-7 באוקטובר, הרצון לגרום להלם ולתבהלה ‫אצל הישראלים? עריפת ראשים, אונס ‫ורצח נשים וילדים…

שטיינברג: אני לא ראיתי אומנם את הנוסח המלא של פקודת המבצע שלהם, אבל פה ושם הופיעו בעיתונות נוסחים של התוכנית האופרטיבית. ‫היו שם מטרות שמוגדרות ‫במונחים צבאיים – ‫כיבוש, חטופים, ‫ולגבי חטופים להרבות בעניין, ‫מכל הבא ליד. אני לא מתכחש שזה מה שקרה, אין כל ספק. ‫אני חושב אבל שזה כבר החלק האקספרסיבי. זה כבר חורג מהחלק הקוגנטיבי ועובר אל החלק הפראי של הדברים.

‫לעוותנו, דברים כאלה קרו בהיסטוריה שלנו, אם ניקח את דוגמת השואה – התנהגות כזאת של בני אדם כחיות אדם. לי אישית זה לא היווה איזושהי הפתעה. ראיתי שיש הבדלים, כשם שיש הבדלים בין בני אדם, בין סינוואר לבין אחרים, כשם שיש הבדלים ביני לבינך, ביני לבין מישהו אחר מבחינות שונות, אבל ראיתי גם שיש מכנה משותף. מעולם לא הגדרתי את סינוואר כפרגמטי. לא. הוא דבק במכנה המשותף, שזה שלילת כל הסדר עם ישראל והתמקדות בדרך האלימה, שתקרא לה ג'יהאד או מוקאוומה, או שתיהן יחד, כדרך היחידה. אין לי כל ספק, שמה שהחמיר עוד יותר היא העובדה שהם היו שרויים במצב של אין מה להפסיד ואז אתה לא…

ואז אתה לא צריך להיות דבק גם באיזה שהם ערכים אנושיים או הומניים?

שטיינברג: כן. אז אין שום סייגים ומגבלות.

לנוכח המציאות שתיארת אתה רואה כרגע בהרכב השחקנים הפוליטיים איזה מוצא, אור בקצה המנהרה?

שטיינברג: אם אתה מדבר על הרכב הצד הישראלי, אז לא. אינני רואה.

כלומר, שהממשלה הזאת בגלל הרכבה האידיאולוגי, לא תעשה צעד שיקדם אותנו, והאלטרנטיבה לסרבנות היא אסונית?

שטיינברג: האלטרנטיבה היא אסונית מכיוון שאני מציג זה רק ברירה אחת. ולברירה אחת יש שתי אפשרויות; או תהליך שקיעתנו בבוץ העזתי, על כל ההשלכות שיש זה, תוך שזה עושה את רצונו של חמאס. זה יאפשר לחמאס להשתקם וזה יכניס את כל גורמי הג'יהאד הגלובלי פנימה. המצב יהיה כאוטי. מוזר בעיניי, שיש בישראל כאלה שקוראים כמטרה להשאיר את עזה במצב כאוטי. הם סוכני כאוס. זה בעיניי לא סביר. זאת אי-הבנה מוחלטת.

הייתי מזכיר להם את דברי ירמיהו, כאשר הוא מקלל את מואב ואומר; אני מאחל לכם שאתם תהיו 'כיונה בעברי פי פחת' (עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע יֹשְׁבֵי מוֹאָב וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת. ירמיהו מ"ג).

זאת קללה, אתה לא יכול להיות מקום שליו על פני פי פחת. אתה לא יכול להיות יונה וליהנות מאיזושהי שלווה, כשעזה במצבה הכאותי. זה ישליך עליך, זה יקרין עליך, ועוד איך יקרין עליך. מה עשית? ביקשת להחליש קשות את החמאס ובסופו של דבר אתה מקנה לחמאס את תנאי ההשתקמות הטובים ביותר.

זאת אפשרות אחת. האפשרות השנייה, היא לשנות לחלוטין את הדיסקט. לא הייתה תקופה, מאז ניסוח היוזמה הערבית, שבה היא היתה רלוונטית יותר מאשר בימינו אלה. ועלינו להפוך אותה לרלוונטית. כאשר סעודיה תשלוט על הפרשנות בצד הערבי והאסלאמי של היוזמה הזאת, אנחנו נוכל לפרש אותה באופן שנותן לנו מרחב תמרון חשוב ביותר. כי היוזמה הזו, מי שמסתכל עליה, היא עקרונות כלליים, והיא לא מדברת במפורש. אין בה למשל סעיף שקורא לפינוי כל ההתנחלויות. אני לא אומר שהם מוכנים להישארות כל ההתנחלויות אבל הם משאירים מרחב עצום לתמרון.

יש סיכוי שהממשלה הנוכחית בישראל תקבל את זה? יש  סיכוי שלחץ בינלאומי יביא אותה לקבל כיוון כזה?

שטיינברג: אני מקווה שלחץ בינלאומי, רק לחץ בינלאומי רק עמדה אמריקאית נחושה, מעבר ממילים. והמילים נאמרות על ידי ביידן, האריס, סגנית הנשיא, ובלינקן וכל האחרים, הם אומרים את הדברים ובעיני זה השכל הישר. זאת החלופה היחידה לאופציה שהזכרתי אותה שתשאב אותנו לכאוס.

טוב, תודה רבה.

שטיינברג: אני מקווה שהסברתי את עצמי.

הסברת את עצמך מצוין… המצב פחות מצוין…

 ***

 זה היה פרק 78 של פרות קדושות, "'הסוכן הזר שחדר לאמ"ן' והזהיר מכוונות החמאס. שיחה עם מתי שטיינברג, היועץ לעניינים פלסטיניים של השב"כ, שסולק בגלל שניבא את הקטסטרופות שיבואו".

 כמו תמיד, נשמח לעזרה לפרויקט זה, שנעשה כולו בהתנדבות; בתרגום לאנגלית, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

***

לקריאת תרגום הפרק לאנגלית:  Chapter 78 English

לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ:

 היועץ לעניינים פלסטיניים של השב"כ לשעבר: "כחודש לפני המתקפה, הסגן של איסמעאיל הנייה הבטיח 'מלחמה כוללת שתפתיע את ישראל ותשנה את האזור'" – פרות קדושות – מיתוסים ישראליים – הארץ (haaretz.co.il)

לצפייה בריאיון עם סאלח אל-עארורי (memritv):

להאזנה לפרק כאן:

[פרות קדושות] פרק 77. "יבלית אתה לא הורג, היא תמיד צומחת שוב" – שיחה עם אורי שגיא על מדיניות החיסולים שמתעוררת עכשיו מחדש ועל כשלי המודיעין תחת פיקודו ובמשבר הנוכחי

26 בנובמבר 2023 7 באוקטובר, הפודקאסט 8

כראש אמ"ן עבד אורי שגיא תחת חמישה ראשי ממשלה, תקופה שבה תוכננו פעולות החיסול המשמעויות ביותר של "ראשי הנחש" שבצד השני, ביניהם סדאם חוסיין, עבאס מוסאווי ועמאד מורנייה. בעקבות מבצע חיסולו 'המוצלח' של מוסאווי ב-1992, בפיקודו של שגיא, נתמנה במקומו מנהיג מחוכם ממנו, חסן נסראללה, והתרחשו שני פיגועי נקמה בארגנטינה שהסתיימו ביותר ממאה הרוגים.

בעקבות ההבטחות האחרונות של טריומוויראט המלחמה; נתניהו, גלנט וגנץ, לחסל את ראשי החמאס אומר ראש אמ"ן לשעבר, שמדיניות החיסולים היא רפואה כירורגית ‫שרק מטפלת בסימפטומים, ולכן יעילותה מוטלת בספק. לדבריו, אם היה מודע לתוצאות המעשה יתכן והיה נמנע מחיסולו של מוסאווי. ‫

לתכנית לחסל את סדאם חוסיין התנגד בתוקף. ‫לדבריו, אסור למדינה בקהילת העמים להרוג ראש מדינה אחרת. "מחר, אדוני ראש הממשלה, יפילו אותך עם מטוס בדרך לחו"ל, וזה יהיה לגיטימי באותה מידה", אמר.

זאת היתה שיחה עם אחד הקצינים החושבים וחדי הלשון שהיו במטכ"ל הצה"לי; על מדיניות החיסולים, על קריסת המודיעין ב-7 באוקטובר, על מכשלות התודעה, על ההבדלים בין ידיעה, מודעות ודעה בעולם המודיעין, על גבולות האחריות בצבא ובפוליטיקה, על משמעות ההסכם שלא הושג עם סוריה בניהולו, וגם על העצה המיוחדת שנתן לו ראש אמ"ן לשעבר, יהושפט הרכבי, לפני מותו.

כן מספר שגיא מה אמר לנתניהו כשזה הזעיק אותו בבהילות ללשכתו כשהתבררו ממדי הצרה בעקבות כישלון פעולת החיסול של משעל בירדן.

אלוף (מיל.) אורי שגיא, בן 80, הוא איכר שמגדל היום זיתים לשמן ולמאכל בנחלתו במושב כפר ביאליק. נפגשנו שם כשגשם שוטף, שטוב לחקלאות, ירד ללא הפסקה ורעם מטחיו חדר היטב לתוך שיחתנו, כפי שניתן לשמוע.

צפו/ האזינו/ קראו, שפטו ושתפו!

***

לצפייה בפרק:

להאזנה לפרק (מומלץ להוריד את קובץ הקול למכשיר):

 

***

לקריאת פרק 77. "יבלית אתה לא הורג, היא תמיד צומחת שוב" – שיחה עם אורי שגיא על מדיניות החיסולים שמתעוררת עכשיו מחדש ועל כשלי המודיעין תחת פיקודו ובמשבר הנוכחי

מאת: יזהר באר

(תמלול הריאיון: נורית גרובר)

 

אורי שגיא, שלום!

שגיא: שלום

כאיש מודיעין ותיק ובכיר, שליווה כמה תהליכים אסטרטגיים במדינת ישראל, רציתי לשאול אותך אם אתה רואה ייחוד אסטרטגי ‫באירועים ‫שמתרחשים עלינו מ-7 באוקטובר 2023?

שגיא: ‫כן. בראייה הסובייקטיבית שלנו ‫זה אסון גדול. ‫אני עוד לא החלטתי אם הכאב ‫עולה על הזעם או הפוך. מאז מרד בר כוכבא, למעט בשואה, לא נהרגו כל כך הרבה יהודים.

ביום אחד…

שגיא: ביום אחד. בקישנייב נמנו 59  נרצחים, בתרפ"ט 133. אני בכוונה מדבר קצת על דברים שהפכו להיות פה מיתוסים, והשפיעו על האתוס הציוני. ‫‫זה אירוע כואב, זו בושה, זו השפלה, ‫ובנוסף, ‫פגעו בַּליבּה של האתוס הציוני, ‫כפי שאני מכיר אותו. ‫

שים לב במה הם במה פגעו: ‫בהתיישבות בקיבוצים, שבחלקם עלו על הקרקע בשנת 1946, בעיירות הפיתוח שהפיחו תקווה שבהם אולי התגשם ‫החלום הציוני של בן גוריון, ‫שהוא קרא לו כור היתוך. ‫אני לא אוהב את הביטוי הזה, ‫אבל שדרות, נתיבות, ‫אופקים, אשקלון… ‫זו ישראל, שהמלעיזים ניסו להפריד בין הראשונה לשנייה ולשלישית, ‫והסתבר שכולנו מקשה אחת, ‫עם כל השבטיות והפלגנות והוויכוחים. ‫זה אסון בקנה מידה היסטורי.

ובהתאמה, הצד השני, החמאס, ‫רושם לעצמו הישגים ניכרים. ‫גם אם יובס בהיבט הצבאי, ‫הוא הצליח להרוג כל כך הרבה יהודים, שבאף מעשה טרור לא הצליחו ארגוני הטרור להגיע להישגים כאלה. אם נחבר גם את "שומר החומות" שזה היה המבצע הקודם, חמאס הצליח להיות הגוש המחבר, המדבק בין העולם המוסלמי הסוני ‫לבין העולם השיעי. ‫הוא גם הצטייר כשומר ירושלים ‫בעיני הערבים.

וגם כגורם הדומיננטי והאפקטיבי בפוליטיקה הפנים פלסטינית…

‫שגיא: הוא העלה ‫עוד פעם על המדוכה, ‫את הבעיה הפלסטינית, ‫אבל עם אלמנט מדאיג שלא היה כמוהו, ‫האלמנט הדתי.

כל זה עוד מחכה לנו, כי את החמאס כרעיון – לא נגמור, ‫וכתנועה – לא נחסל אותו. ‫ואני מקווה שלא מצפה לנו מהדורה שנייה ביהודה ושומרון.

כל זאת מפאת שדחקנו את הטיפול בבעיה, ‫כי אמרנו לעצמנו ולאחרים, ‫בואו רק 'ננהל' את הסכסוך. ‫מה המשמעות של לנהל את הסכסוך? ‫

שווה בנפשך קונסוליום רפואי ‫על מיטת חולה סופני, שהרופאים ‫רק עוסקים בשיפור איכות חיי החולה, ‫אבל לא מנסים לטפל בסיבות ‫למחלה, אלא רק בסימפטומים. ‫אני קראתי לזה בעבר '"מדיניות הסיכול הממוקד' – 'בוא נדחה, ורק נטפל בסימפטומים'.

ודחקנו את זה, מחמת  יהירות, אולי שאננות, אולי אי-רצון, או כל הדברים האלה גם יחד.

בעצם ממה שאתה אומר, יכול להיות שנגיע לשש אחרי המלחמה, ונמצא שאנחנו עומדים מול הישג אסטרטגי יוצא מן הכלל של החמאס, ולא משנה כמה מכות טקטיות הוא יקבל, וליבת ההישג שלו תהיה בזה שהוא הוציא את הסטטוס קוו מהתקיעות שלו?‫

שגיא: גם, אבל לא רק. זה ארגון שהוא אולי איננו ‫הרוב המספרי בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, אבל הוא רוב מבחינה פוליטית. ‫לדעתי לחמאס יש היום תמיכה ‫גלויה ומוסווית גם ביהודה ושומרון, ‫שעולה על זו של הרשות הפלסטינית ‫ושל אש"פ. אבל אני לא יכול למדוד את זה.

לפני האירועים האחרונים, ‫טענו סקרים שונים, ‫שאם יהיו בחירות חופשיות, חמאס יזכה בגדה המערבית ‫והרשות הפלסטינית בעזה.

שגיא: אני לא עוסק בהיפותזות. גם בעזה היתה תמיכה מוחלטת, הרי היו שם בחירות, ואתה זוכר מה המצב היום בעקבות מה שקרה. אני לא יודע, קטונתי מלשפוט. אבל החמאס הצליח בעוד עניין, שעוד מחכה לפתחנו, שחרור כל האסירים הביטחוניים הפלסטינים מכל הארגונים. והוא יצליח. אם נרצה את החטופים שלנו, בכל הסכם שהוא – זה יהיה המחיר. ‫אולי אפילו מחיר התחלתי.

דומה, אם כך, שהחמאס יחטוף, ‫יספוג מכה קשה מאוד בצד הצבאי, ‫בצד של התשתית של האוכלוסייה, ‫בצד של השליטה היומיומית ‫על הנעשה ברצועת עזה, ‫אבל הוא לא יעלם. ‫זה מביא אותנו לשאלה ‫האם המטרות שהוכתבו ‫על ידי ממשלת ישראל לצה״ל ‫הם בנות השגה? ה‫שאלה פתוחה. ‫

אתה חושב שיש תסריט ‫שבו ישראל יוצאת מהסיבוב הזה ‫עם הישגים אסטרטגיים? ‫

שגיא: חלקיים. ‫תפיסת העולם של בנימין נתניהו‫ אומרת שעדיף בעיניו החמאס, ‫בבחינת הפרד ומשול, על פני הרשות הפלסטינית – ‫כי הרי האידיאולוגיה שלו מאז ומתמיד היתה למנוע הקמת מדינה פלסטינית, ‫אני אומר את הדברים האלה על סמך מה שאני יודע – ‫ולכן הוא לא רוצה שהרשות תגבר, ‫למרות שהיא משתפת פעולה איתנו, ‫לפחות בהיבט הביטחוני. ‫ממשלת ישראל נהנתה, ‫מבלי להודות בכך, ‫מההישגים החלקיים של הסכמי אוסלו. באוסלו נשבר איזה אתוס ‫של שני הצדדים; ‫בואו נדבר! לא רק נזרוק פצצות ‫אחד על השני. ‫עוד ידובר על אוסלו. ‫בשבילי אוסלו זה לא רק שם של מקום, ‫זה שם של מושג ‫שאנחנו צריכים להיזכר ‫מה היה בו ומה לא היה בו. ‫אז אני חושב שחמאס לא ייעלם.

מה תוכנית היציאה ‫מהמשבר, ש‫אם היית יכול, היית מגיש לממשלה?

 ‫שגיא: ‫אני מבקש להסביר שתי נקודות: אחריות הקבינט, הממשלה, הצבא והרמטכ"ל, ‫היא בארבעה תחומים:
הראשון, להגדיר את מטרות הלחימה בבהירות. ‫לא בסיסמאות. כי לומר 'לחסל את החמאס', ‫כולנו יודעים. ‫אבל מה המשמעות? ‫למה אתה מתכוון בחיסול? ‫החיסול הפיזי? החיסול הצבאי? ‫החיסול כשלטון? ‫למדינת ישראל אין ניסיון טוב מדי ‫בהחלפת משטרים ושלטונות במזרח התיכון. ‫אתה זוכר מה קרה לנו בלבנון, או במקומות אחרים. בזה שחמאס יוכה פה מכה קשה, אני משוכנע.

השני, לא די להגדיר מטרות. מי שמגדיר מטרות חייב לוודא, ככל האפשר, שהן ניתנות להשגה. כי לא מספיק לומר 'אני רוצה למוטט את השלטון שם'. בוא נבדוק, האם כוח צבאי יכול לעשות את זה.

שלוש, וזה חשוב, ‫צריך לוודא שיש אופטימיזציה ‫של המשאבים. אין לנו הכל. ‫אי אפשר לעשות את הכל, ולכן חשוב להחליט ‫במה מתמקדים, כולל המשך החיים ‫של אזרחי מדינת ישראל פה. ‫למה הכוונה?

למשל, אי אפשר להמשיך ‫לשלם 14 מיליארד שקל להסכמים קואליציוניים, ו‫בד בבד לשקם את עוטף עזה. ‫זה לא מתחבר. ‫אין לנו סכומים בלתי נדלים. ‫ופה, הפוליטיקה מתנגשת ‫במדינאות, מתנגשת באתוס. להיות פוליטיקאי יודעים רבים, להיות מדינאים שמסתכלים על תהליכים ארוכי טווח, יש פה מעטים.

אתן דוגמה, מנחם בגין במובנים מסוימים היה מדינאי. השלום עם מצרים הביא אותו להתמודד עם האידיאולוגיה של עצמו, והוא פעל בצורה ממלכתית כדי להביא הישג אסטרטגי מהמעלה הראשונה למדינת ישראל. אין ספק שרבין היה מדינאי ‫בהסתכלות שלו על פתרון הסכסוך. ‫הוא לא הספיק, אבל שלום עם ירדן הוא הביא. ‫אין ספק שבן גוריון היה מדינאי. ‫היו לנו ראשי ממשלה מדינאים ‫בעלי שיעור קומה. ‫והיו כאלה שהם רק פוליטיקאים. ‫

רביעי ואחרון, והוא חשוב מאוד, ‫בחירת האנשים המתאימים.

לניהול המשבר?

שגיא:  ‫לא רק למשבר, בכלל, ‫אבל קל וחומר למשבר. ‫עם מי אתה עושה מה. ‫‫אז העומד בראש הצבא, איש ראוי לכל דבר, ‫למרות הכישלון הגדול, ועוד ידובר בו, כי אין לי ספק שהצבא, ‫גם בהיבט המודיעיני ‫וגם בהיבט המבצעי, ‫קרס בחודש אוקטובר, ‫ואנשים יצטרכו ללכת הביתה. ‫אי אפשר לעבור על זה לסדר, ‫כי הייתה פה תקרית וטעות. ‫קרה פה דבר חמור מאוד. ‫

אלא, שנבחרו אנשים לא מתאימים. ‫למשל, בסוגית ביטחון הפנים. עבריין, נער גבעות מטורלל, שמנהל עכשיו את ביטחון הפנים שלנו. הוא כמובן לא מנהל, הוא חושב שהוא מנהל. ואיש משיח בן צדקנו, שהוא היום שר האוצר שעדיין לא מצליח להשתחרר מהמחויבות הפוליטית שלו כדי לפתור בעיות גדולות.

אני אנסה להגיד דבר ערכי: אם מדינת ישראל בסוף המשבר, לא תצליח לשקם את עוטף עזה על כל הנגזרות שלו, כולל האנשים, המדינה הזאת נכשלה לחלוטין. זאת לא תהיה מדינה שאני רוצה לחיות בה.

 אז מה היו ההמלצות או התוכנית הכללית שהיית מגיש לממשלה, אם הדבר היה ניתן בידך?

 שגיא: צריך להשלים, ככל שרק ניתן, את החלק הצבאי. אבל אני לא רוצה להשלות, ‫הוא יהיה ארוך מאוד, ‫או יופסק בשלב כזה או אחר.

 ישראל יכולה לנהל מערכה ארוכה ‫כזו, ש‫חוץ ממלחמת העצמאות, ‫לא היתה כמותה? ‫גם מבחינה פוליטית בינלאומית, ‫וגם מבחינת המשאבים הכלכליים?

שגיא: ‫‫מבחינה טכנית' לכאורה' אפשר להשלים את המהלך הצבאי, אלא שיש גורמים שעשויים לכבול את ידינו;

א. הבחירות בארה״ב – ‫מינואר תשומת הלב ‫של ביידן תהיה על עוד דברים. ‫הוא צריך להיבחר פעם נוספת. ‫

ב. תמיכת העולם – חלק מהעולם תומך בנו, ‫לפחות העולם המערבי,  ‫אבל מתקרב מאוד היום שהלגיטימיות ‫הבינלאומית החלקית הזאת, ‫שממילא אינה מוחלטת, תגיע לחוסר סבלנות, ‫כי הרי מה שמתרחש ברצועה ‫מבחינה אנושית, הומניטרית, הוא בלתי אפשרי. ועכשיו גם מזג האוויר, גשם, בוץ… אני מכיר, הייתי גם אלוף פיקוד הדרום, וגם אני אחד מאלה שהתיימרו לחסל את הטרור בשנות ה-70, בזמן אריק שרון.

מה היה תפקידך אז?

 שגיא: הייתי מפקד סיירת גולני, ולאחר מכן מג"ד. אריק שרון אפילו ברך אותי על חיסולם של שלושת המחבלים האחרונים בשכונת רימאל.

היית בתקופה של איני עבדי כמושל עזה?

שגיא: בדיוק, איני עבדי, מדגניה א' היה אז המושל הצבאי.

בפרות קדושות יש שמונה פרקים על עזה, בהם ראיינתי את המושלים שבין ששת הימים ויום כיפור, ביניהם איני עבדי…

שגיא: הוא היה איש ספרא וסייפא, הכיר את התרבות, ידע ערבית ולימד אותי המון דברים שם. למרות שבאתי מהצד המבצעי והוא מהאזרחי, התיידדתי איתו מאוד וגם הקשבתי, לא תכונה שכיחה אצל אנשי צבא… באמת הוא היה בור סוד של הכרת הזרמים התת-קרקעיים בעזה. תרתי משמע, כי אגלה לך סוד, עוד לפני שהיה שם חמאס, כבר הייתה שם עיר תת-קרקעית אזרחית, מתחת לכיכר מדינה. ‫בנו את זה כנראה הטורקים… ‫

‫‫ממש עיר תחתית, עם ביצורים? נגד מי?

שגיא: ‫לא ביצורים. ‫עיר אזרחית. לא נגד מי אלא בעד. תדמיין ‫בזאר, כמו השוק באיסטנבול, שהכניסו אותו מתחת לקרקע. היה שם עולם ומלואו. אולי התורכים בנו את זה נגד הבריטים, אני לא יודע.

[איני עבאדי, המושל לשעבר בעזה, אומר לפרות קדושות כי מדובר היה במקור במערה טבעית גדולה ששימשה בעיקר את הקדרים המקומיים, על מנת לייצר ולייבש כלי חרס בחסות האפלולית ששררה מתחת לקרקע].

זו הייתה חוויה מעצבת לא קלה, מצד אחד – בצד המבצעי אנחנו הורגים מחבלים. מצד שני, להיכנס בלילה למחנה הפליטים שאטי או ג'באלייה, למשפחה שחיה ‫בפחונים, שהביוב בחוץ, ‫וילדים צועקים ובוכים, תינוקות… ‫אני מקווה שאנחנו גם בני אדם. ‫זה עורר אצל רובנו ‫את התחושה שזו בעיה, ‫וגם אם היא בלתי פתירה, ‫יש לנו חובה לנסות ‫להתמודד איתה. זה לא קרה. ‫

בחירת האנשים המתאימים, ‫שעליה דיברתי קודם, ‫מהווה בעיה. ‫גם אם תסכים פוליטית ‫ונורמטיבית עם ביבי נתניהו – ואני לא מסכים  -‫עם החבורה המטורללת ‫כמו שיש לו בממשלה, ‫אין סיכוי שהוא יטפל בבעיות האלה. ‫זה כבר אפילו לא קשור להשקפת עולמו. זאת ממשלה כל כך רקובה והיא צריכה ללכת כי היא גם לא ‫מסוגלת לטפל בריפוי.

גם תוך כדי מלחמה?

 ‫שגיא: אני מכיר את הניואנסים, ו‫אני חושב שיפה שעה אחת קודם. ‫צריך להקים פה ממשלה חלופית אחרת, ‫ובתום המלחמה לעשות בחירות. ‫שיחליט העם. ‫

***

אתה יכול ממקומך, בהתבוננות ממבט הציפור, ‫ומהניסיון שלך ‫כאיש מודיעין בכיר, להעריך ‫מה הביא לכשל, ‫לא רק המודיעיני, ‫אלא גם הקונספטואלי, התודעתי, ‫שהיה כל כך עמוק, שהוא מזכיר ‫בדמיון רב את אוקטובר 73'. האם אתה יכול לפענח ‫את ה-DNA של הכשל הזה? ‫

שגיא: ‫זה דומה, אבל לא זהה. ‫הרי אנשי מודיעין ברמה הלאומית, ‫בוא נקרא לילד בשמו – ראש אמ"ן  ‫הוא נושא באחריות להערכת המודיעין הלאומית, נשען על איסוף מידע ‫מכל הסוכנויות, ‫לא רק 8200, גם מהשב"כ מהמוסד, ‫מכל מי שיכול לתרום. ‫הוא איננו מפקד של הגופים האלה, ‫אבל בצד המודיעיני, ‫שמסייע להערכת המודיעין, ‫הוא בראש ההיררכיה.

‫נדמה לי שהסינדרום פה ‫הוא שימוש בשורש י.ד.ע; מה יודע המודיעין? מה אנחנו יודעים? מבלי זה אתה לא יכול להתקדם. מכאן, כמו בטור חשבוני, ‫חובה לנסות להבין ‫את המשמעות של מה שאתה יודע. ‫אני קורא לזה המודעות. ‫ ‫

אני רוצה לומר, אם אתה מבין ‫את המשמעות של מה שאתה יודע; ‫החמאס מתעצם, החמאס מתרגל, ‫תצפיות צועקות, ‫‫זה צריך להדליק לך את האפשרות, ‫גם אם יש לך תפיסת עולם מסוימת, שיכול שמשהו אחר יקרה, בניגוד לציפיותיך. אם ראש אמ"ן או הנושא באחריות להערכת המודיעין, שזה ראש הממשלה, לא מבינים שלמודיעין אין שום מושג אמיתי מה יהיה, הם לא יודעים.

אתן לך דוגמה הומוריסטית קצת, כשהייתי ראש אמ"ן עבדתי עם שישה ראשי ממשלה – היציבות הפוליטית פה היא לא משהו – הם הקפידו שאני אהיה שם חמש שנים, ‫כי אמרו, 'הוא מגולני, ‫הוא תופס לאט אז שיישאר פה הרבה'.

ראש הממשלה שאיתו הממשק ‫היה ארוך ביותר, היה יצחק רבין, ‫והיו שם תהליכים, בעלי משמעות, כשעבדתי תחתיו. ‫הוא היה נוהג להתכנס ‫בימי שישי אחרי הצהרים, ‫כשכבר כולם הלכו הביתה, ‫שותה כוסית, מעשן… ו‫היינו מדברים.

‫הוא היה אומר: 'תגיד לי מה יהיה'. ‫עניתי, 'אבל עכשיו היינו בדיון, ואמרתי לך את הערכתי, ‫והיית גם בהערכת המודיעין השנתית'…

'לא, בכל זאת תגיד לי מה יהיה. ‫אנחנו עכשיו בלי דרגות'. ‫אגב, גם הרמטכ"ל היה נוכח. זו דרך נהדרת לומר את האמת. ‫בדיונים אתה לא תמיד אומר ‫הכול, יש רגישות וכן הלאה. ‫

הייתי אומר לו, 'יצחק, אני לא יודע מה יהיה ‫וזה גם לא התפקיד שלי. ‫אני יודע להגיד לך ‫מה אפשר שיהיה'. ‫

והוא היה עונה לי: 'רגע, אם אתה לא יודע ‫להגיד לי מה יהיה, ‫בשביל מה אני צריך אותך בכלל?'

‫ואני השבתי, 'גם את זה אני לא יודע. ‫תחליט על מה אתה רוצה להישען. ‫אפשר שיהיה כך ואפשר שיהיה אחרת. זכותך גם לא לשאול אותי.'

היה המקרה שגירשו מעזה את פעילי הג'יהאד האסלאמי והחמאס ללבנון בשנת 1994, והוא לא שאל את השב"כ, ולא שאל את אמ"ן ואכלנו אותה! היה נורא. אז הוא הודה שהוא טעה. הוא ניסה לעשות הסכם אוסלו עם פלסטינים, בלי לשתף אותנו. ‫אבל אנחנו ידענו, ‫אי אפשר היה להסתיר מאיתנו. ‫יש לנו סוכנויות איסוף נהדרות. ‫‫אמנם הוא לא סיפר, אבל 8200 סיפרו לי. ‫למרות שמבחינה רשמית ‫אנחנו לא אוספים מידע על ישראלים, ‫אבל הפלסטינים ‫שדיווחו על המפגשים עם הישראלים, ‫עשו אותנו מעודכנים.

השאלה ‫המרכזית, למה כל זה קרס?

יש כאן עניין קריטי, שלא נדון בפורנוגרפיה ‫התקשורתית, המתנהלת באולפנים ובפאנלים… ‫מרגע שהקברניט, הממשלה ‫או הרמטכ"ל או כל אחד אחר, קיבל את ‫הערכת המודיעין, האחריות הופכת להיות שלו. ‫לא פחות מאשר של המודיעין. ‫ב-73', הממשלה היתה אחראית. ‫היא קיבלה את הערכתו השגויה ‫של אלי זעירא, ‫ולכן היא אחראית. גם הוא, ‫אבל לא רק הוא.

‫אם עמדת במבחן הידיעה, ‫ואחר כך עמדת במבחן המודעות ‫והמשמעות, עכשיו הגיע שלב הדעה. ‫מה שקרה בשביעי באוקטובר, היה ‫בדיוק הפוך – הייתה להם דעה. ‫מה שאתם קוראים 'קונספציה'. ‫הייתה להם דעה שהחמאס מורתע. ‫אבל סליחה, הרתעה זו לא הערכה מודיעינית, ‫זו הבעת דעה. ‫מה זה הרתעה? איך מודדים הרתעה? ‫אתה חושב שהוא מורתע והוא לא! ‫חשבנו שמצרים מורתעת, ו‫היא פתחה במלחמה באוקטובר. ‫אז חשבנו שחמאס מורתע, ‫מעבר לזה שהוא הערים עלינו ושיטה בנו… ‫ההרתעה היא בלתי מדידה.

‫עוד דבר בלתי מדיד הוא כוונותיו של האויב. ‫איך מודדים כוונה, יזהר? הרי ‫כוונה זה תהליך ביוכימי במוחו של בן אדם. ‫אני לא יודע מה כוונתך עכשיו, ‫אפילו בשיחה איתי, ‫אבל אני יודע מה אתה אומר ‫ומה אתה עושה. ‫המודיעין בודק מה אתה אומר ‫ומה אתה עושה ‫ולא מה עובר כתהליך במוח שלך. ‫זה בלתי אנושי לשער את זה. ‫אז לכן, כשאתה חוקר כוונות, ‫היה זהיר.

‫עכשיו, בוא נראה את הצד השני ‫של המטבע, איש המודיעין, ‫לענייננו, ראש אמ"ן, ‫אבל זה יכול להיות כל אחד אחר, ‫צריך לומר – ‫ממה עליך להיזהר, אדוני ראש הממשלה, בבואך לעסוק במודיעין?

‫היזהר מאנשים שיודעים הכול. ‫היזהר, כי הם מסוכנים. ‫היזהר מאנשים ‫שתמיד צודקים. בד"כ בדיעבד, אגב, כמו חלק מהפרשנים. ‫ראשי אמ"ן לשעבר, בלי שמות, ‫אני זוכר שהם דיברו אחרת ‫בדיונים אצלי. ‫זאת אומרת, אי-עקביות אינה תכונה ‫מודיעינית טובה.

דיברו אחרת ממה שאמרו בדיונים ‫עם ראש הממשלה, אתה מתכוון?

 ‫שגיא: כן. עכשיו נורא פופולארי ‫לכל אנשי המודיעין לשעבר, ‫או שכמותם, פרשנים, ‫לעת מצוא…
‫אני רואה שפע של מוחות אנליטיים ‫באולפנים שמפרשנים לנו את המצב. ‫זה מוחות אנליטיים שמדברים על מה שהיה. ‫‫‫אז היזהר לך מכאלה שיודעים הכל. היזהר מכאלה שכל הזמן צודקים.

זה מולך מודיעיני, שאנחנו כולנו משתחווים לפניו אפיים ארצה, ‫עד שהוא נופל ומפיל אותנו. ‫

ושלוש, תיזהר מאנשי מודיעין שהופכים לצדקנים משיחיים. ‫אנשים שאומרים לך למשל, ‫'אין עם מי לדבר במזרח תיכון'. ‫מה זה אין? ‫יש! הוא אויב שלך, אבל אין דבר כזה אין. ‫מי שאומר לי, 'אין לי עם מי לדבר', ‫מתכוון להגיד לי כנראה, ‫'אין לי על מה לדבר, ‫כי אני לא רוצה לדבר'. ‫

זה חל גם על הצד השני, ‫אני לא מאשים רק אותנו בהקשר הזה. ‫

הצדקנים המשיחיים האלה, ‫שיש להם כבר דעה מופלגת, ‫הם לא אנשי מודיעין. ‫הם המון דברים אחרים, ‫אבל לא אנשי מודיעין בעיני. ‫עכשיו, חברו פה שני הדברים, ‫מה שאני אמרתי בעניין של הידיעה ‫והמודעות והדעה עם התכונות של מי שמקבל את המודיעין. הוא ‫חייב להזהיר את עצמו.

לביבי אין מנגנוני זהירות ‫פרט לפחדים האישיים שלו. ‫תראה מי יושב מולו, ‫העוזרים והעמיתים שלו, ‫החל מהמטה לביטחון לאומי. תמיד הם יסמנים, אומרי הן אחרי דבריו.

דבר נוסף, ‫שמאוד חשוב במודיעין במשבר הזה ‫- בד"כ מחפשים, בעיקר הפוליטיקאים, ‫הרמוניה. ‫אני, כראש אמ"ן, לשעבר, אומר לך שאני לאורך השנים חיפשתי במיוחד דיס-הרמוניה. ‫ככל שיש דעות מנוגדות יש מי שמאתגר את ההערכה שלי. ‫מתי מגיע כישלונו של ראש אמ"ן מצליח? ‫ככל שהוא מצליח, הוא מקרב את כישלונו. ‫כי אתה מתחיל לפתח ביטחון עצמי, ‫שלא תמיד יש לו על מה לסמוך. ‫גם אם צדקתי בעבר. אמרתי לך, ‫תיזהר מאלה שצודקים, ‫זה לא מבטיח לי שום דבר בפעם הבאה.

‫אפילו אני אתן לך דוגמה ‫מעולם הספורט, אתה חובב ספורט?

בוא נגיד, במידה זהירה…

‫שגיא: בוא ניקח את ‫מכבי תל אביב בכדור-סל, ‫‫במשחק הבא שיהיה להם בגביע אירופה, ‫כל תהילת העבר לא תעמוד לה. ‫הכול יתחיל מההתחלה. כך גם בצבא, ניצחנו קרב מסוים – מחר מבחן חדש. ‫

אז אתה רוצה לומר שהערכת מודיעין כזאת, ‫שחמאס – האויב, הצד השני – ‫מורתע, לא שווה יותר ‫מאשר מאמר דעה בהארץ?

 שגיא: לפעמים פחות, ‫תלוי מי כותב בהארץ. ‫

כי יש כותבים טובים יותר, אתה אומר…

שגיא:  ‫למדתי היסטוריה, כשעוד ‫לא ידעתי שאהיה במודיעין. אחד השיעורים המרתקים, ‫שעליו עשיתי גם עבודה בתואר השני, היה על הגורמים ‫האובייקטיביים והסובייקטיביים ‫במחקר ההיסטורי. ‫עכשיו, תמחק את המילה היסטורי – ‫גם במודיעין. ‫כשאתה רואה עולם של ‫וקטורים מנוגדים…

מהו האובייקטיבי ו‫מהו הסובייקטיבי בעולם המודיעין?

שגיא: חומר הגלם ‫שאנחנו עוסקים בו נתון לשרירות, ‫ואנחנו בוחרים על מה לעבוד.‫ ‫ראש אמ"ן לא יכול לקרוא את הכול. ‫מישהו בורר לו, סלקטיבית, ‫מה יגיע לשולחנו ומה לא. ‫יש כל כך הרבה דברים ‫שאתה בכלל לא יודע על קיומם. ‫רק ב-8200 יש בממוצע 6,000 ידיעות ביממה. ‫אין סיכוי שמישהו יקרא ‫את כל ה-6,000. ‫אז היום מחשב כבר בורר לנו את הדברים. ‫כל אחד מביא את עצמו בהערכתו. ‫‫'האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו', אמר שאול טשרניחובסקי. ‫כלומר, זה ברור שאתה מביא איתך, ‫במודע או שלא, ‫את עולם המושגים שגדלת איתו. את ה- DNA שלך.

את הספרים על מלחמת אוקטובר 73', צריך להפוך ולראות מי כתב אותם ובאיזה הקשר. ‫ולהבין שזה לא היה תחקיר מקצועי אבסולוטי. בהיותו ‫על ערש דווי פגשתי את הפרופ' למזרח תיכון ‫יהושפט הרכבי. הוא גם היה ראש אמ"ן…

כן, הייתי תלמיד שלו.

שגיא: הוא היה אז כבר חולה מאוד והוא עשה לי המון שיחות נפש. אני מצטט מתוכן: 'תראה, כראש אמ"ן אתה לא צריך להיות צודק. תהיה רלוונטי. אתה רוצה להיות צודק – אתה כבר לא מודיעין. אתה כבר משהו אחר. לא מגונה, אבל אתה כבר לא מודיעין. תהיה רלוונטי להחלטות. תביא דברים רלוונטיים'.

הוא הזהיר, בלשון יותר עדינה ממני, כי לי יש גנים פלסטינים ואני לא תמיד מנומס, אני פלסטיני, דור שביעי בארץ, דור רביעי לחקלאים. ‫הוא אמר לי, ‫'היזהר לך, ראש אמ"ן, ‫שלא תיטרף עליך ‫חוכמתך מפני ידענותך'. ‫הוא בעצם אמר לי: 'היזהר מהידענים.'

כל זה שייך לשאלה שלך מה קרה לנו. השבעה באוקטובר הוא אירוע ‫שאני עוד ממעיט בהשפעתו, ‫שעדיין אנחנו לא יכולים להבין אותו. אבל אני חי אותו אמוציונאלית וערכית. ‫

***

בכל זאת, אני מתעקש ‫על העניין הזה של הכשל התודעתי, ‫הקונספטואלי, המודיעיני, ‫במובנים העמוקים יותר שלו. ‫אתה חושב שהוא מבוסס יותר ‫על גורמים אובייקטיביים או סובייקטיביים? ‫

שגיא: סובייקטיביים. אין לאובייקטיביות ‫מה לעשות פה בכלל. ‫ועוד לא דיברנו על הכשל ‫המבצעי של צה״ל. הערכת המודיעין היתה מוטעית, ‫אבל גם הצבא התגלה כמגדל דומינו שקורס ‫בשנייה. לא היה כלום, כלום לא עבד. ‫אל תקל ראש בזה, ‫כי אתה יודע, יכול להיות שהמודיעין ‫העריך את מה שהעריך, ‫אבל יכולת מבצעית טובה ‫היתה מכפרת על זה, גם אם במאוחר. אבל ‫לא היה פה כלום. ‫אני שומע את הצעקות, ‫'איפה הייתם?' ‫והלב נחמץ.

ישבתי עם עמוס אפשטיין, ‫אולי שמעת עליו, מכפר עזה. ‫הוא היה מנכ"ל מקורות, חבר שלי. ‫יהודי בן 80, בגיל שלי, ‫לחם בכיבוש ירושלים,  אחיו נהרג ‫שם… אנחנו ממשפחות שזה קורה לנו… עכשיו הוא איבד את אשתו ואת חתנו, ראש המועצה, והוא איבד בן ועוד שני נכדים. אני מתיישב מולו והוא אומר לי בהתרסה; 'איפה הצבא שלך?' כאילו שאני אחראי על הצבא, השתחררתי ב-97'. והוא אומר 'איפה הצבא שלך?'

הם לא מסוגלים אפילו להבין, גם אם הם מנסים. עוד נדבר בנתניהו, אבל מאיפה שאריה דרעי יבין את זה? מאיפה שסמוטריץ' יבין את זה? מאיפה שבן גביר… הם לא היו שם אף פעם, הם לא מבינים.

בזמן המחאה סיפרתי על השושלת המשפחתית שלנו בשלושה היבטים; סבא רבא שלי, מיסוד המעלה, אמר 'אני נאבקתי בממשלה עוינת טורקית. יכולתי להם, הם הלכו ואני פה!'

והסבא שלי אמר: 'אני יכולתי לממשלה עוינת בריטית. הם הלכו, אני פה!'

ואני שאלתי, האם אני צריך לדווח להוריי שאני נאבק בממשלה עוינת? ‫'אני פה, אתם תלכו!' ו‫הם ילכו, החבורה המזיקה הזאת.

השאלה, האם נשכיל לבנות וליצור חוזה חדש ‫פה בחברה הישראלית? ‫אני לא אופטימי באשר לפלגנות ‫שתהיה פה אחרי מלחמה. ‫זה יכול לחזור. ‫אבל עכשיו, ‫קרס לי פה עולם מושגים. אני מבין את האתוס של ההתיישבות, ‫ואני מבין את הצבא וגם לא ברחתי אף פעם. עשיתי כמיטב יכולתי, והכל קורס לנגד עיניך. אני אף פעם לא מעל תקווה כמובן. אני צריך, אתה יודע, לעודד. מה אני אגיד להם? כמו לרבין, לא יודע מה יהיה? 'אנחנו נעבור', אני אומר להם.

אני חוזר לאנשי בראשית של אליעזר שמאלי, אתה זוכר? ‫שרפו פעם שנייה את שייח' א-ברייק. ‫ופייגה, לפי המיתוס – המיתוס תמיד משרת משהו – אמרה 'די! אני לא יכולה יותר. נלך מפה'. אמר לה אלכסנדר זייד, שהיה איש קשה: 'פייגה, תביאי את הפרדה, נרתום אותה למחרשה, מתחילים עוד פעם.'

אז אני צריך עכשיו להגיד לעצמי נחמה קשה, כי לא כולם אולי יורדים לסוף דעתי, אבל אני רואה את ישראל במיטבה. שכרגיל, היא תמיד סחבה את העניין הזה. שוב, מי שנלחם שם…

ישראל דלמטה…

שגיא:  הפירמידה פה הפוכה, יזהר, האיכות היא למטה, לא למעלה. ‫גם ביום כיפור וגם במלחמות, ‫הממ"מים, הממ"פים, המג"דים עשו את המלחמה, ‫לא הגנרלים. סליחה על המילה, ‫גנרלים, אני לא אוהב אותה, ‫יש לה קונוטנציה לא סימפטית. ‫אני גם לא אוהב את תנועת ‫'מפקדים לביטחון ישראל', שאלה חברים שלי. ‫אל תדרדרו לזה. ‫תביאו גם פרופסורים, ‫תביאו אנשי חינוך, ‫תביאו כלכלנים, זאת תנועה. ‫

בעניין הכשל הקונספטואלי, ‫לא דיברת ‫על משהו שכנראה חוזר ב-DNA הישראלי, התודעתי, ‫של הזלזול באויב הערבי. ‫האם בתפקידך התמודדת עם עננה כזאת ‫שיכולה להעיב על הערכות של אנשי מודיעין?

שגיא: אני לא יודע אם זה זלזול, זו יוהרה. לא בהכרח בעומדים מולך אלא בכוחך המוגזם. לא כל מה שבריק אמר נכון, אבל גם לא כל מה שאמר בריק לא נכון. הצבא איבד מכשירותו, בוא נקרא לכך בשמו, בין השאר, בגלל שהשמיכה קצרה. הוא מאבטח את קבר יוסף, הוא לא מתאמן, הוא לא בכשירות, הוא לא מספיק טוב. חיל האוויר הוא החיל היחידי שמודד כשירות. אם לא טסת איקס שעות בחודש, אתה לא כשיר. בגולני, בצנחנים, זה לא ככה…

מי מראשי הממשלה שאתה עבדת מולם, היה קשוב יותר או התנהל בצורה יותר מסודרת יותר מול הערכות של אנשי המודיעין?

שגיא: עבדתי עם שישה, עם יצחק שמיר, עם שמעון פרס, עם יצחק רבין, עם אהוד ברק ועם אהוד אולמרט… באתי כמילואימניק לעזור שם. בעניין הכור הסורי. חשבו שאני יכול לעזור…

עם נתניהו עבדת?

שגיא: כשהיתה מתרחשת פאשלה גדולה הוא היה קורה לי, כי אני כאילו מחוץ למערכת ולא מאיים עליו. אחרי חאלד משעל, למשל, הייתי כבר בחופשת שחרור, בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה אשתי אומרת 'רוצים אותך מלשכת ראש הממשלה'. ואני אומר; 'לא, תגידי להם שאני כבר לא בתפקיד'. לא הבנתי. נתניהו התעקש: 'תשמע, אני מאוד מעריך אותך, אני מבקש להתייעץ איתך, תבוא דחוף בבוקר לירושלים!' ראש ממשלה קורא לי אז אני בא.

פגשתי איש מבוהל, ממה שקרה עם משעל. הוא שואל אותי; 'מה אתה אומר?' אמרתי לו, שאין לי תשובה על החלק המבצעי. 'הם לא הצליחו לפגוע, הם פישלו, אבל אם הם יתאמנו, יהיה בסדר. אבל אני רוצה להגיד לך עוד שני דברים שמעוררים תמיהה:

א. אתם בחרתם ב'ראש הנחש', אבל הוא לא ראש הנחש, הוא ראש המחלקה המדינית. הוא לא חובב ציון, אבל עליו לא הייתי משקיע כזה דבר.

ב. בירדן? אם אני הייתי מביע דעה, אדוני ראש הממשלה, אתה לא היית עובר לא אותי ולא את ראש המוסד שבתאי שביט, ולא את ראש השב"כ. היינו אומרים לך, לא בירדן! תראה איזה נזק אסטרטגי עשית לשלום.

'ואחרון, ולא חביב, אתה אפשרת במבצע להשתמש בכלי הקודש של המודיעין, ועכשיו הם מושבתים'.

אז מה כן הצעת לו לעשות?

שגיא: אמרתי לו, 'זו שגיאה איומה! ועכשיו תשחרר את האנשים. וכל מחיר שמבקש מלך ירדן – תיתן'. שיחררו את אחמד יאסין, אתה זוכר. 'תעשה הכל! תציל את השלום עם ירדן'.

***

 

אורי שגיא. מימין תמונת אימו. משמאל, אביו על העגלה

פתחת לי את הדלת לשאלה על מדיניות החיסולים, הקונספציה הזאת, שאומרת שאם אנחנו נתנקש בבכירים של הצד השני נקדם משהו גדול. אתה היית מעורב בחיסול עבאס מוסאווי, ואנחנו יודעים מה קרה אחרי זה. ‫האם היום אתה חושב שזו הייתה טעות?

ובכלל, ‫מה אתה חושב על הרעיון הזה ‫של לחסל את 'ראשי הנחש' כמודוס-אופרנדי?

 שגיא: ‫זוהי שאלה מעשית ‫וגם פילוסופית. ‫בצד המעשי, אתה מתמודד ‫עם כאלה שלעיתים הולכים להרוג אותך מחר, ‫אז צריך להרוג אותם. וזה לא כי אני חובב חיסולים.

‫‫בגילי אני משתמש קבוע ‫של הרפואה אבל אני גם מסתכל על זה גם כמשל.

‫יש שלוש דיסציפלינות ברפואה; ‫הרופאים הפנימיים, שהם הידענים הגדולים ביותר ‫של הרפואה הקונבנציונלית, ‫אבל הם עושים מעט מאוד – ‫כולם מתים במחלקות הפנימיות. ‫‫אני כמובן מגזים, ‫הם גם עושים דברים נפלאים. ‫אבל ידם בריפוי דברים ‫שהם אל-טבעיים קצרה מלהושיע.

‫הדיסציפלינה הכירורגית ‫היא בדיוק שאלתך. מה עושים הכירורגים?

אני בוגר שש פעמים של כירורגיה מצילת חיים. הם הצילו את חיי.

הכירורגים לשיטתם לא מבינים ברפואה שום דבר, אבל הם עושים הכל. ‫הסיכולים הממוקדים זה כירורגיה, ‫כי זה מטפל רק בסימפטומים.

ויש דיסציפלינה שלישית והיא הפתולוגיה. ‫הם יודעים הכול כמו הפנימיים, ‫הם עושים הכול כמו כירורגיים, אבל ‫הכול מאוחר מדי. ‫אז עכשיו אני מדבר מאוחר מדי. ‫

‫עכשיו בואו נחזור לכירורגיה. ‫מה הכירורגיה? הכירורגיה מטפלת בסימפטומים. הם מצילי חיים הם  הצילו את החיים שלי ולכן אני מדבר בהכנעה.

נפצעת בצבא?

שגיא: ברור, איפה שברו לי את העצמות, בצבא. קצת סורים, קצת ירדנים, תבחר. אבל תיקנו. אתה רואה, אני נראה בסדר יחסית. נפצעתי מאוד קשה בעורף אני מקובע עם ברזלים וקונסטרוקציות ואין לי צידוד. ‫אם הייתי טנק הייתי היום מושבת.

‫לפחות אתה יכול להישיר מבט ‫מול המצלמה והמיקרופון…

שגיא: ‫כן, אבל לעומת זה, מי פוגע בנו? ‫אלה שאנחנו לא רואים. אלה שבאים מאחור.

‫ובתור איש מודיעין אתה מאוד זקוק לפוזיציה הזאת…

שגיא: הנוירוכירורג שניתח אותי חמש פעמים אמר לי; 'את כל מה שהערבים עשו לך אני מבטיח לתקן אבל מול מה שהיהודים עשו לך ולשכמותך אני לא יכול לעשות כלום'.

הסיכול הממוקד הוא פעולה כירורגית. כשחיל האוויר בא לזרוק פצצה על שחאדה והורג בינתיים עוד שישה, או עשרה אנשים בבית ליד זה…תראה, אני לא יפה נפש, שלא תבין, עכשיו בכלל אנחנו כל כך כועסים שאנחנו בכלל לא בודקים מה עוד קרה שם.

אני לא בלתי מזדהה עם התגובה שלנו האלימה, אבל נודה על האמת, יש שם 2.2 מיליון אנשים, נהרגו שם כבר, לפי הדיווחים הפלסטיניים כ-14 אלף איש מהם 60-70 אחוז ילדים. גם אם הם מגזימים, זה קשה. אבל עכשיו זה לא הזמן, כי אתה יודע, כשיורים המוזות שותקות…
אני לא יכול להגיד כמו אברהם שפירא, אתה זוכר מה הזקן אמר?

'מעולם לא הרגתי ומעולם לא נהרגתי…'

שגיא: 'לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם'. זה אמר אברהם שפירא של מלאבס, של פתח תקווה, מהדור של אלכסנדר זייד וכל החבר'ה האלה. אני אמנם לא נהרגתי אבל הרגתי…

באשר לסיכולים הממוקדים: כשמחליטה גולדה מאיר לחסל את כל מי שעשה לנו את מינכן – זו נקמה. אחרי ליל הגילשונים אמרו לי, כראש אמ"ן, תביא רשימה של כל מי שצריך להרוג, את עימאד מורנייה, חליל חיר, עבאס מוסאווי, היו לי 11 שמות, שדינם מוות לכל דבר ועניין. אבל כמובן, אחריהם תמיד יבוא מישהו אחר. אחרי עבאס מוסאווי בא חסן נסראללה.

שהתברר כ'מוצלח' ממנו…

שגיא: מוצלח ממנו. אז לעתים אתה מטפל בעניין כי המיועד לסיכול מפעיל אופרציות. לקח להם שנתיים – שלוש למצוא לעימאד מורנייה מחליף ראוי. הוא היה רוצח, אולי הגדול ברשימה הזו. הוא זה שעשה לנו שני פיגועים בארגנטינה. בעקבות חיסול עבאס מוסאווי נהרגו בקהילה שם 80 איש, אתה בטח זוכר (סה"כ נהרגו בשני הפיגועים בארגנטינה למעלה ממאה איש י.ב).

זו שאלה שאין לה תשובה מוחלטת. נדמה לי שתמהיל נכון הוא הכרחי. אתה הורג כי אתה נאבק נגד דבר שהוא, להבדיל, כמו יבלית. יבלית אתה לא הורג, היא תמיד צומחת עוד פעם. למה? כי יש מקור מים שמגדל אותה. איפה היא גדלה? אם יש מים, אם קצת נוזל הצינור ואתה לא מרגיש… ואז לא תוכל להרוג אותה. תכסח אותה, תרסס, ‫היא תגדל עוד פעם. ‫כי את בעיות היסוד ‫לא תמיד אפשר לפתור, צריך להודות. כי ‫יש גם מחלות חשוכות מרפא. צריך טיפול גם של רפואה פנימית ‫וגם רפואה כירורגית. ‫

הבעיה הפלסטינית, ‫תראה איך היא הידרדרה משנת 2000. ‫שנת 2000 היא בעיני שנה קריטית ‫בלימוד ההיסטוריה שלנו. מה קרה? מ-1991 עד 2000 רוב הקליינטים המזרח-תיכוניים המעורבים בסכסוך הערבי-ישראלי בחרו בנשק מדיני.

לא הכל הצליח. היה משא ומתן עם סוריה ולבנון, היה משא ומתן עם ירדן והגענו איתה לשלום, וכן הלאה. אבל נטשנו את העניין הזה. עכשיו, זה מביא למחשבה אחרת. תשאל את עצמך; אנחנו היינו נוהגים במידה רבה של יוהרה להגיד: 'ערבים מבינים רק כוח'. בוא נהפוך את זה, אולי היהודים מבינים רק כוח?

ברור שהם מבינים כוח…

שגיא: נודה על האמת ‫שאלמלא מלחמת יום הכיפורים, ‫לא היה שלום עם מצרים. שנה לפני היציאה למלחמה, ישראל ‫דחתה הצעה יותר טובה. ‫דחינו ביוהרה, בבוז, בשחצנות ‫ובבורות. גולדה מאיר – עכשיו יש סרט עליה – היו לה דברים טובים, ולא טובים… אבל היא הייתה בורה בהבנת העולם המזרח-תיכוני. לא היה לה מושג. היא אמרה 'אין עם פלסטיני'. אז היא אמרה. אני עוזב, אני לא בא חשבון עכשיו. משה דיין הבין שיש, יגאל אלון הבין שיש. הם גדלו פה. ..

‫אבל אם היו מציגים לך שאלה במבחן אמריקאי של כן/לא – ‫היום, אתה חושב שזה היה נכון ‫לחסל את מוסאווי? ‫או שאין תשובה כזאת שהיא כן או לא? ‫

 שגיא: אני לא אברח, אבל אני רוצה לשכך קצת את השאלה…

אפשר לשכך את התשובה... ‫

שגיא: התשובה תהיה משוככת, ‫אבל אני מכין אותך, ‫שלא יהיו לך ציפיות מוגזמות ‫ביחס לתשובה שתקבל ממני. ‫תכניס לעולם המושגים ‫שלך – כשואל, ‫אתה לא חייב, אבל המדינאים ‫והפוליטיקאים חייבים – ‫נתקלת במושג 'צייטגייסט'?

'רוח הזמן'? ‫

שגיא: רוח הזמן, כן. ‫‫אני אשיב לך בשאלה, ‫כי אומרים לי אותו דבר; ‫'אתה רצית, עם אהוד ברק, ‫להחזיר את רמת הגולן!' ‫אני אומר להם, אני לא רציתי, ‫אבל אני עסקתי בדבר הרבה יותר גדול ‫בשם ממשלה, ששלחה אותי ‫להסתער ולהילחם שם, ‫ואח"כ שלחה אותי לדבר אחר. ‫הוויכוח הוא לא על רמת הגולן, ‫הוויכוח הוא על העתיד של מדינת ישראל. ‫כי המשא ומתן עסק ‫בנושאים באמת חשובים, איראן, חיזבאללה, לבנון. ‫

ואז הוא אומר, ‫'תראה, אתה רצית לתת למשוגעים האלה…' ואני אומר; 'חברים, ‫אתם שופטים בדיעבד. ‫זו שפיטה בלתי אפשרית. ‫תנסו להיכנס לעולם המושגים של אז'. ‫וכדי להיפטר מהשאלה הזו, ‫אני אומר; 'בואו, דמו שמוחמד מורסי, מהאחים המוסלמים, ממשיך להיות נשיא מצרים. אז מה תגיד, שבגין לא ידע מה שהוא עושה לפני 40 שנה או 50?

הוא עשה שלום, בצייטגייסט. ברוח הזמן של אז, זו היתה החלטה בלתי רגילה.

אבל אתה שואל אותי, ואני אגיד לך מה היו הפגמים והשגיאות שלי בפרשת עבאס מוסאווי.

קודם כל, מבחינת הלגיטימיות, הוא היה ברשימה. ‫הוא היה בן מוות. ‫האם הוא הראשון? לא. עימאד מורנייה היה קודם, ‫אבל לא היה מודיעין עליו, לא היה. חליל חאב היה לפניו, ‫אבל לא היה מספיק מודיעין עליו. ‫עשינו מודל על עבאס מוסאווי כדי ללמוד איך לטפל בזה. אם יש שגיאה מקצועית ‫שעשיתי, זה אבסורד, שבתרגיל הרגנו אותו כבר.

ולא עשיתם חלופות למה שיקרה ביום שאחרי?

שגיא: לא היינו צריכים לירות עליו, עשינו מודל ללמוד, לעקוב אחריו, הוא היה אחד מהרשימה, וחשבנו שכשיהיה עוד מודיעין בעתיד נהרוג אותו. אבל בא הדפוק הזה מגולני, שזה אני, שאמר, 'אבל אני יכול להרוג אותו עכשיו'. שומו שמיים. התוצאה הייתה בדיוק מה שהתכוונו לעשות, אבל בדרך לא מספיק טובה ולא מספיק שקולה. אישר לי את זה הרמטכ"ל, אישר לי את זה שר הביטחון, אישר לי את זה ראש הממשלה.

ואת עצמי שפטתי בחומרה לעניין המודעות. ידעתי שיכול להיות שיגיבו כלפינו בפיגוע בחו"ל, חיזבאללה חו"ל או המשמרות האיראניים. לא הייתי מודע שיהיו עשרות הרוגים יהודים בקהילה בארגנטינה. לא. אני שופט את עצמי בדיעבד. אם הייתי מודע ‫- אתה זוכר, ההבדל בין יודע למודע ‫הוא הבדל גדול ‫- אם הייתי מודע למחיר, ‫יכול להיות שהייתי אומר; עצור! לא בגלל האיך, ‫אלא בגלל המשמעות של מה שאתה עושה…

‫‫אבל, גם בלי לדעת, אנחנו יכולים לצפות, שיהיה מחליף, ושאולי הוא יהיה מוצלח, במרכאות, יותר מקודמו. אז מה עשינו בעצם?

שגיא: זו שאלה טובה, ולכן חילקתי את זה לשניים. קודם כל, אתה בודק אם הוא מוציא כל יום פיגוע… זה היה אחרי ליל הגילשונים, שמורניה עשה אותו. אבל לא היה לנו מודיעין. אתה זוכר שרצחו חיילים בליל הגילשונים, נח"לאים? הארץ רעשה ורגשה. זה היה נורא, זה היה מזעזע.

החיסול היה גם במסגרת ההרתעה, מה שנקרא?

שגיא: אז על הרתעה אמרתי לכם שזה לא חלק מהמודיעין. זאת הבעת דעה. אין הרתעה.

אין שורה תחתונה שאתה יכול להגיד בדיעבד לגבי האירוע הספציפי הזה?

שגיא: באירוע הספציפי הזה ביצענו את מה שרצינו לבצע. הדרך שלי הייתה לקצר תהליכים, שזה  לא בסדר. אבל השגתי את המטרה. במלחמת לבנון השנייה, צבא היבשה היה נורא. אבל תראה איזה אפקט השגנו. שקט של 15 שנה מול חיזבאללה. אז האם מלחמת לבנון השנייה הייתה מוצלחת או לא? תלוי מה אתה שואל.

מבחינת התוצאה האסטרטגית – כן. מבחינת איכות צה"ל באותו זמן, פרט לחיל האוויר, המצב היה נורא ואיום. אני לא מכה על חטא, אבל כן רושם לעצמי שלא הייתי עם מספיק מודעות, וייתכן שאם הייתי מודע יותר יכול להיות שלא הייתי עושה את זה.

אם היית יודע את המחיר שנשלם?

שגיא: כן, כן.

***

אחד מקרובי נשלח עם הקמת המודיעין הצבאי ב-48', עם שותף, לחסל את 'ראש הנחש' דאז, את המופתי הגדול, חאג' אמין אל חוסייני. הם קיבלו תדריך, אקדחים, והיו צריכים לזרום עם הפליטים ממג'דל על חמורים ולהגיע למסגד המרכזי בעזה, בו התפלל, ולתקוע לו כדור בראש. הם שאלו מה תוכנית החילוץ, היא הסתכמה במילה אחת: 'תסתדרו!' זאת היתה פעולת התאבדות בעצם.

 אך מה שקרה זה שהמצרים עצרו את המופתי והעבירו אותו לקהיר. זאת אומרת, הציפור פרחה מהכלוב. ואני חושב שזו הזדמנות יוצאת דופן שההיסטוריה נתנה לנו לראות תוצאות של מעשה שלא קרה. מנהיג הפלסטינים מת, בסופו של דבר, מוות טבעי, חולה, בזוי, נידח בעיני בני עמו והוא נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. זה מאפשר הסתכלות על מדיניות החיסולים, דווקא דרך פעולה שלא הצליחה מבצעית.

 שגיא: אתה נוגע בעקיפין בלי משים גם במושג האחריות. מה אני רוצה לומר? הרי ישראל ניסתה לתכנן מבצע לחיסול סדאם חוסיין. עבדך הנאמן התנגד, אבל הייתי קול קורא במדבר. רבין, לפי הערכתי, הבין אותי מצוין, אבל הוא נתן להמשיך. כמעט אין לי ספק שהוא לא היה מאשר את זה בסוף. לא הייתי אחראי לפעולה כי הייתי אחראי על מבצע אחר באותו זמן. שמענו על מה שקרה שם בצאלים בתאונה, אבל תאונות היו בצה"ל. אני רוצה לגעת לא בזה, אלא בהתלבטות.

בכל הדיונים המקדמיים אמרתי את הדברים הבאים. אסור למדינה בקהילת העמים להרוג ראש מדינה אחרת. למה? הוא אויב, זה נכון, אבל הוא נשיא עיראק. 'מחר, אדוני ראש הממשלה, יפילו אותך עם מטוס בדרך, וזה יהיה לגיטימי באותה מידה'. זאת אומרת, בצד הקונספטואלי פה, לפי דעתי, את זה לא עושים. It's not done.

שתיים, אין לנו מודיעין כדי לשגר חיילים לחודשים מעבר לגבול. ואני ידעתי את דלות הכושר האיסופי שלנו בעיראק, של המוסד בעיקר. אפס כושר איסופי. גם אמ"ן דומה לזה. ואספנו מודיעין מן הגורן ומן היקב, אבל לא עד כדי כך כדי להגיד אני שולח חיילים על בטוח.

אתה זוכר מה אמרתי על משימה? שתהיה בהירה, אבל שאפשר לבצע אותה.

שלוש, כמו שנתת בדוגמה על המופתי במסגד, ראיתי שאין לנו יכולת חילוץ סבירה. גם אם הם יעשו את זה וגם אם הם יצליחו, הם כל כך רחוק שצבא נורמאלי, כמו בעיראק, ירדוף, יסגור. לא בסבירות גבוהה שאפשר יהיה להחזיר אותם, וחיילים בעיניי, הם לא שגר ושכח. לא 'תסתדרו'. אין תסתדרו.

הדוגמה שנתת מצוינת, אבל לא נגעת במשמעות של מופתי שרוצחים אותו במסגד, באשר למלחמת הדת שתהיה פה אחרי. גוג ומגוג…

גדודי השאהיד שייח' אמין אל חוסייני וכיוצ"ב?

שגיא: ברור, הנה עוד אתוס חדש, שצומח לנגד עינינו.

אפרופו הסיכולים הממוקדים – אתה נגעת לי בעצב רגיש. בגלל עבאס מוסאווי, כמובן. עם רון ארד זה היה כישלון… עד היום אנחנו לא יודעים איפה רון ארד. בושה, כל קהילת המודיעין המפוארת לא יודעת… על גלעד שליט לא ידענו איפה הוא. לא מוסד, לא שב"כ, לא ראש אמ"ן…

כשאתה אומר שלא ידענו על גלעד שליט, אז מן הסתם גם אנחנו לא יודעים איפה מוחזקים החטופים שלנו בעזה?

שגיא: אני לא מצוי, אבל לפי דעתי, לא יודעים. אבל אני לא יודע ולא אדבר על דבר שאני לא מצוי בו. על גלעד שליט, שהיה קילומטר מעבר לגבול, לא ידעו. ורון ארד, הבושה והכלימה.

עלה רעיון. בוא נביא את מוסטפא דיראני… מה עושים? האם מדינת ישראל באמת עושה הכול כדי להשיב את השבויים? שאלה ערכית. אז תגבש מבצע להביא את מוסטפא דיראני, שהוא זה שקלט ראשון את רון ארד בנחיתה, שבה אותו, ולימים מכר אותו למשמרות המהפכה האיראנית בלבנון, והייתה לנו ידיעה לא רעה שעד שנה מסוימת, עד מקום מסוים, הוא יודע להגיד לנו אינפורמציה על מקום הימצאו של רון ארד. היה ברור שהמבצע הזה לא מביא את רון ארד, הוא מביא אינפורמציה. זה היה דיון ערכי רב חשיבות.

הייתי במיעוט שם, אבל למזלי גם הרמטכ״ל תמך בי וגם רבין. כל השאר, והיו לא מעטים שם, אמרו, שלא ראוי לסכן חיילים על דבר שהוא לא חילוץ. אבל רבין הכריע.

שעה לפני המראת המסוקים קוראים לי בבהילות לביתו של רבין להתייעצות אחרונה. ואז הוא שואל אותי 'תגיד לי, אתה בטוח שהוא בבית?' אמרתי, 'אנחנו עכשיו יודעים שהוא בבית'. כי הוא ניסה לגרור אותי, מה יהיה? אתה זוכר, השאלה של המה יהיה. הוא אומר 'ומה יהיה אם בשעה הזאת הוא ילך מהבית?' 'אני אומר לו 'יצחק אבל אתה יודע, אני אומר לך את זה שנה. יש לנו פער, אי אפשר לגשר עליו'. ואז הוא אומר את השאלה המאוד מפתיעה. 'תשמע, אני מרגיש לא נוח עם זה, אולי נדחה?'

ואז אתה רואה את כל הקרנפים בחדר אומרים, 'אם ראש הממשלה מרגיש לא נוח, נדחה'.

אז הוא שואל אותי 'מה אתה אומר?' אמרתי לו 'או שתבטל או מבצעים. מה זה נדחה? הרי גם מחר אותה השאלה תהיה קיימת. אותו דבר'.

ואני רואה אותו מתלבט, והקרנפים; ראש מוסד, ראש השב"כ, בלי שמות, תחשוב לבד מי הוא מי, זה לא חשוב, ואפילו הרמטכ"ל, שמאוד תמך במבצע, אמרו לו, 'תראה, אם אתה לא מרגיש שלם עם זה, אז נדחה'.

ואז עבדך הנאמן שכבר הוגדר 'פלסטינאי'…

קוזק?

שגיא: לא אלים, אבל מביע דעה. אני אומר לו, 'ראש הממשלה, אנחנו שנה מכינים את המבצע. אני חושב שמול ההכרעה שלך שעושים, הכול היתה לנגד עינינו. מחר ומחרתיים לא יהיה יותר טוב. אז אם אתה מרגיש לא טוב עם זה – תבטל הכל'.

ואז הוא שואל אותי שאלה שהפתיעה אותי. 'אתה אחראי?' הוא עושה לי ככה, 'אתה אחראי?' פה הבנתי, פעם ראשונה, מה הוא עושה. הוא מותח לי את גבולות האחריות כדי לבדוק את הביטחון שלי. אני אומר לו 'אני אחראי!'. ואז הוא אומר לי, 'לא, אני אחראי!'

זה היה עבורי שיעור מאלף באחריות. למדתי את זה פעם אחת באנטבה, ופעם אחת במקרה של וקסמן. זה בנוגע לשאלתך על אחריות. ועכשיו תכפיל את זה ב-236 חטופים. אני מניח שאין לנו יכולת מבצעית לפי שעה בעניין זה, אבל זו דילמה. אני מעז לקבוע את הנורמה שלי – אם היית שואל אותי אם אני מוכן עכשיו, ברגע הזה, להחזיר את כל האסירים הביטחוניים, כולם כאחד, כדי להביא את החטופים הביתה – אז כן…

כשדיברנו על ראשי הממשלה שעבדת איתם, שאלתי אותך אם אתה יכול להצביע על ההבדלים ביניהם או האם מישהו מהם היה יותר קשוב ויותר מבין את עבודת המודיעין ויותר קואופרטיבי בממשק בין האיסוף המודיעיני ומקבלי ההחלטות?

שגיא: רבין היה פריק של מודיעין, אפילו שהוא היה מתקלס בנו, כפי שסיפרתי לך. שמיר גם. לא הסכמתי איתו אידיאולוגית בהשקפת עולמי, למרות שלראש אמ"ן אין השקפת עולם פוליטית, אבל אני ממש גדלתי במקום אחר. הוא היה ממלכתי בצורה בלתי רגילה, ואני מתגעגע אליו במובן הזה. הוא הכפיף את האידיאולוגיה שלו כי הוא חשב מה טוב למדינת ישראל. הוא לא רצה ללכת לוועידת מדריד, אבל הוא הלך. ולא דיברתי איתך על האמון והדוגמה האישית.

של שניהם?

שגיא: זה בהקשר שדיברנו על התכונות של הקברניט; שיגדיר מטרות, שיוודא שיכולות להתבצע, שיעשה אופטימיזציה, שיבחר אנשים טובים. אני רוצה להאמין בו, אני לעצמי אומר, יש לי מבחן עוד מהסיירת – האם אני מוכן ללכת אחריו או איתו בלילה למקום חשוך, כן או לא? עם ביבי אני לא מוכן. במובן המטאפורי…

מאיפה תחושת האי אמון?

שגיא: אני לא מאמין לו ואני לא מאמין בו, לא צריך להוכיח פה שום דבר. בהפגנות הייתי כבר מתקלס בו. בשביל לעצבן אותו הייתי פונה אליו כמדיום, וכמובן הוא לא הקשיב. אף פעם הוא לא שמע אותי, וגם לא שמעתי ממכונת הרעל תגובות, כנראה שלא היה אכפת להם. 'אבא שלך התנגד להקמת המדינה והסתלק מפה ב-48' ואתה תהרוס אותה עד הסוף'.

אני תוהה, מה מביא אנשים ללכת אחרינו? הרי אפשר לא לחזור בכלל. בבולדרים בחרמון, או בהר דוב וג'בל רוס, במבצע בירדן, או בגבעת התחמושת, או בחווה הסינית, מקומות של מיתוסים בביטחון הישראלי, מה מביא את האנשים ללכת אחרינו? הם מאמינים בנו כנראה.

בששת הימים, אחרי תל פאחר, פינינו עשרים וארבעה הרוגים. היו שם שלושים וארבעה אבל אנחנו עזרנו להוציא את ההרוגים, הכל עשרים וארבעה. סלח לי, הם על האלונקות ומכוסים בשמיכות. אני מ"פ צעיר, בן 23, עוד לא מורגל בדברים כאלה. ראינו דבר נוראי כזה, אתה מזהה את זה ואת זה מתחת לשמיכות… קשה. עולם המושגים שלנו כגיבורים קיבל פרופורציה אחרת לגמרי.

החיילים שלי היו פלוגה ותיקה שהשתחררה קצת אחרי זה, והם עשו לי, לא אני להם, שיחת סיכום. הם ביקשו לדבר. ישבנו על איזה גבעה בשקט, הם היו בסדר גמור, עמך ישראל – אבישי בן חיים תתעורר כבר. קיבוצניקים, ועיירות פיתוח, ומושבניקים ועירונים מתל אביב, די כבר עם הדבר המגעיל הזה שאתם משסים ומשסים.

הם אמרו לי שלושה דברים. קודם כל, הם שאלו אם אני מרוצה מאיך שהם נלחמו, כי כנראה לא אמרתי להם מילה טובה בסוף. אמרתי; 'הייתם מאה אחוז, אני אוהב אתכם'. ואז הם אמרו, עכשיו אנחנו רוצים לדבר. 'אנחנו, אתה יודע, באנו, ולא שאלנו שאלות כי אמרנו שאתה והמ"מים, הקצינים, תעשו הכל שנחזור הביתה בשלום. הלכנו לשם כי אנחנו יודעים שעשיתם הכל'.

ושתדע – לא כולם היו מתנדבים אז אבל הם עשו לי שיעור באזרחות – 'לא כולנו רצינו לבוא לגולני אבל היום אנחנו מורעלים, אנחנו שייכים לגולני. ושתדע, שבגללכם אנחנו יוצאים מפה אזרחים יותר טובים'.

שם למדת שיעור במנהיגות?

שגיא: נכון. איך הם מסתכלים עליי, לא איך אני מסתכל עליהם. האמת תמיד למטה, יזהר.

או בצד השלילי, כמה שהקוף בג'ונגל עולה יותר ויותר למעלה, יותר אנשים רואים לו את הטוסיק האדום. אתה רואה, (מצביע על תמונה) אני הייתי אז בלונדיני. מה הם כתבו לי? 'השולף הכי מהיר ברמה'. כי בקרב פנים לפנים הייתי יותר זריז משלושה סורים שהתנפלו עליי והרגתי אותם קודם. איך אמרנו? כן הרגתי, אבל לא נהרגתי. הם לימדו אותי שיעור באזרחות.

***

נגענו בזה קודם בקצרה, אתה מר המגעים המדיניים עם הסורים ותיארת גם את הכישלון של המגעים האלה כהחמצה של ישראל. אז רציתי לשאול אותך, האם לנוכח כל מה שאנחנו יודעים – הצייגייסט, רוח הזמן, והכול – בכל זאת, סוריה, אחרי מלחמת האזרחים, היא מדינה שהתפרקה. האם אתה עדיין סבור היום שזו אכן החמצה גדולה?

שגיא: אני פועל בניגוד למה שאמרתי לך קודם, אתה רוצה שאני אדבר בדיעבד ואז אני עשוי להצדיק את מה שאמרנו; אל תהיה צודק. אבל בכל זאת תנסה לחזור איתי על רוח הזמן.

מה עמד לנגדנו. סוריה אז, אליבא דראשי הממשלה, היתה המפתח להסדר, לפני הפלסטינאים. אני מזכיר לך, עוד לפני שאני ניהלתי את המגעים, בזמן רבין גם היה משא ומתן, אז הייתי ראש אמ"ן, וכמעט היה הסדר. ופתאום מתגלה לסורים שאנחנו עושים אוסלו והם חשבו שאנחנו מרמים אותם. שאנחנו רוצים להעלות את המחיר אצל הפלסטינאים. ואז האמריקאים יצאו לחופשה בת שבועיים, וכריסטופר, שר החוץ, עם דפוזיט, אם אתה זוכר את המושג הזה, 'פיקדון', שאומר שרבין מתחייב לרדת מרמת הגולן, וכו'…

האמריקאים יצאו לחופשה של שבועיים והפסידו מומנטום אצל חפז-אל-אסד.

עכשיו, על מה היה על הדיון? לא רק על הסדרי ביטחון ונטרול האויב מספר 1, אז הם היו האויב הצבאי מספר 1 שלנו, אז כבר היה שלום עם ירדן 94' ועם מצרים ומתגלה לך שהסורים אומרים; לא נחכה לפלסטינאים. כמו המלך חוסיין וכמו המצרים שלא חיכו. פעם אמרו 'עד שלא תיפתר הבעיה הפלסטינית…' ואסד הולך לאיראן לקבל אור ירוק מרפסנג'אני. וזה אומר לו 'לך על ההליך המדיני, אנחנו תומכים'. פרדוקס, נכון? ובמשא ומתן יש עוד התחייבויות. המשא ומתן הגיע לשלבים של החלפת טיוטות. אם אתה רוצה למכור לי דירה, ואני רוצה לקנות ממך, ואתה ואני לוקחים כבר עורכי דין, סימן שאנחנו רוצים שתהיה עסקה. כבר הסכמנו על העקרונות.

במאמר מוסגר, מה לדעתך היה האינטרס של האיראנים לתת אור ירוק אז?

שגיא: אני חושב שהם היו בתחילת הפיתוח של הגרעין. רצו זמן. שקט תעשייתי. והם רצו שליטה בפרוקסי שלהם, הסורים. הסורים גם היו מוכנים להתחייב בהסכם, הטיוטה עוד אצלנו, ששני הצדדים, ישראל וסוריה כאחד, מתחייבים לא לעשות ברית הגנה אסטרטגית עם צד שלישי שהוא נגד אחת מהמדינות. אז עוד לא הייתה ברית חתומה בין סוריה לבין איראן. איראן לא היו חברים שלנו, לא להתבלבל, אבל הם הבינו את העניין. והם היו מוכנים לפירוק החיזבאללה.

לא אמרתי לך, הסורים אמרו; אנחנו מפרקים את החיזבאללה מנשקו והוא יישאר בלבנון רק כתנועה פוליטית. אלה נכסים בעלי משקל.

עכשיו המחיר, קשה מאוד לוותר על רמת הגולן, אין ספק, את המחלוקת על קו גבול אני עוזב כרגע. זה אמנם זניח בשטח, אבל זה לא זניח באתוס. זה אומר קו רביעי ביוני, זה אומר ככה, ומתווכחים על זה. אגב, החלק הכי קל היה הסדרי הביטחון. הם הסכימו לפירוז צבא, להרחקתו ולהשארת התראה של חמש שנים בחרמון. הסכימו שישראלים ישארו שם, אומנם בבגדים אזרחיים כאילו אנחנו אמריקאים.

זה היה חלק מההסכם החשאי. זאת אומרת, בשביל הביטחון עושים שלום. כל רמת הגולן מפורזת, אין צבא סורי, הם מקטינים את סדר הכוחות שלהם, הם מפרקים לנו את חיזבאללה. אנחנו יורדים מכל רמת הגולן, זה נכון, יורדים עד הסנטימטר האחרון.

אז אתה שואל אותי, בעלות-תועלת, האם ההסכם הזה היה טוב לישראל?

לפי דעתי, כן. היום אין על מה לדבר בכלל. לגבי המחיר אני אגיד עוד דבר, שאולי יקל עליי לגבש דעה. המפונים, שזה היה בערך 12 אלף איש אז, הם לא האוכלוסייה של היום. הם רובם ככולם היו מההתיישבות הוותיקה. כשאתה הולך למעלה גמלא ואתה הולך למרום גולן והולך לעין זיוון וכולי, ראית ויכוחים גדולים שם, אבל היה רוב, גם בקרב מתיישבי רמת הגולן, שהיה מוכן לסגת, כי אין ברירה.

ואגלה לך עוד דבר, שאולי אתה לא יודע. בלשכת ראש הממשלה מישהו עבד על הפן האזרחי, לאן הם הולכים משם. כבר היה חיבור, יישוב א' לשם, אם הם רוצים. זאת אומרת, לקחנו את זה מאוד ברצינות. אז בזמן רבין זה התנפץ, אבל זה התנפץ במלוא החריפות בשנת 2000, בזמן ברק. אני לא מצטער, אם שאלת. אני לא מצטער.

אני אקשה אליך, למרות שאתה כאילו לא אוהב להתעסק בנבואות ובעתידות, אבל זה לא יוצא מכלל אפשרות, ואפילו סביר שהסכם עם הסורים לא היה מונע את מה שקרה אחר כך, זאת אומרת, את התמוטטות המדינה הסורית. אז לאן אנחנו היינו מגיעים אם היינו יורדים מהגולן ומוצאים את עצמנו במצב שאין לנו פרטנר?

שגיא: אין לי תשובה, כי בזמן ההוא לא ידעתי לחזות שיקרה מה שיקרה בסוריה. אבל אני אעמיד לך שאלה נגדית. תאר לך שההסכם הזה דווקא היה מונע את המשבר בתוך סוריה.

שזה סביר בעיניך?

 שגיא: כן!

 כי זה היה מחזק את השלטון של אסד ומאפשר אולי מערביזציה של סוריה?

שגיא: בהסכם היה תוכנית סיוע כלכלי אמריקאי מדהימה לסוריה. ושיקום כל הצבא. האמריקאים שיתפו אותנו במה הם הולכים להציע להם ואמרו אם יש לכם הסתייגויות בסוג מטוסים או טנקים תגידו עכשיו. הכל היה מתואם איתם. מי שעסק בזה היה עמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון. אני עסקתי במשא ומתן עצמו, הייתי ראש הצוות לשיחות. במפגשים החשאים – יש לי כמה חוויות לא רעות לנכדים – הייתי שוב בלונדיני, עם משקפיים, כבר אי אפשר היה להכיר אותי. המוסד דאג לי לכיסוי יפה בכל מיני מקומות בעולם. אך זה פרפראות, זה לא הדבר שחשוב. במפגשים החשאים, היה לי איש אחד מולי וגם דניס רוס האמריקאי, היינו שלושה…

איש של הממשלה הסורית?

שגיא: כן. והוא פחד ממני. אני הכרתי את סוריה, מבחוץ, לא רע ואת רמת הגולן הכרתי יותר טוב מכולם כי אני גולני וראיתי שהוא פוחד ממני…

בגלל שאתה ישראלי?

שגיא: לא בגלל מה שאני. הוא לא היה איש צבא, אחר כך הוא התחלף בראש אמ"ן הסורי…

ניסית לבדוק את התחושה שלו?

שגיא: שברנו את זה. התחלנו לדבר, ואין כמו זיתים ושמן זית בשביל לדבר בשפה שלהם. אני אגלה לך משהו, שזו אנקדוטה משעשעת אבל מאוד מרתקת. כבר סיימנו את המפגשים החשאיים, לפני שפרסטאון, כמעט בפיינל, אחרי שסיימנו אותם, בהצלחה – כמובן, הסכמנו, עד שלא חותמים על הכל זה לא תקף – אז בא לפה שליח מטעם אסד…

משרת אמון של אסד?

שגיא: (צוחק) אני יכול להגיד לך, שזה היה פטריק סיל, כותב הביוגרפיה של אסד, שהוא יהודי מומר. הוא גדל בלבנון בכלל, פטריק סיל. אפרים סלע, זה היה השם שלו במקור. לא אוהב ישראל, אבל…

הוא היה אזרח סוריה?

שגיא: לא, הוא היה אזרח לבנון ובריטי. הוא לא אהב אותנו, אבל כשהוא בא לפה ולקחתי אותו לכמה מפגשים הוא מאוד התרכך. הוא ראה שמתכוונים ביזנס, והוא נורא רצה לעזור לאסד לקדם את העניין, אז הוא בא לכאן כשליח הלא רשמי שלו.

לקראת הכרעה כמעט גורלית, אפשר להגיד, הוא היה אצלי בבית פה בארוחת ערב. הוא אומר, תשמע, אם אני חוזר, תפגיש אותי עם אהוד ברק, ראש הממשלה. עשיתי את זה.

אני הולך לברק 'מה אתה אומר, מה אתה רוצה שאני אגיד לו' פתאום עלה לי ג'וק. שמע, הואיל ואני ידעתי לא מעט מודיעין על תכונותיו האישיות של חאפז-אל-אסד, שלא נפרט אותם. הוא בא מעיירה ליד הגבול הטורקי, שהיה בה חקלאות והברחות. מזה הם התפרנסו שם. וכל בוקר הוא היה מקבל דיווח גם על מצב הגשמים. חקלאי, כמוני, כמוך, לצורך העניין הזה.

אמרתי לו: 'תראה, בוא ניתן לך שי לראיס, לבוס. קח בקבוק שמן זית ותן לו ממני. ואני אומר לך, זה שמן סורי. זאת אומרת, תוריד את הפתקים, אי אפשר בעברית, את הלוגו ואת הכול'. הורדנו, קילפנו בקבוק, נתתי לו, נסע.

חזר אלי אחרי שבועיים, לדווח לי. מביא לי מתנה חזרה, רחת לקום ומשמש מיובש ונחמד. אבל אני סקרן, מה הוא אומר, ואני לא שואל. הוא לא אומר לי גם כלום, מה הוא אמר על השמן, על המתנה. בסוף הוא הגיב. 'תשמע מה אומר הראיס על השמן זית שלך – תגיד לגנרל שגיא שהשמן זית שלו מצוין. כמעט כמו שלנו'. אמרתי לעצמי, כנראה שיש לאסד הומור, אז יש סיכוי.

אני לא מתגעגע, אני רק חושב, אתה יודע, אם יש אסונות במלחמות – יש פה תחקירים וועדות חקירה – על החמצות אסטרטגיות אין. תראה מה קרה ב-2000. קרס המשא ומתן פלסטינאים, קמפ דיוויד, אהוד ברק וערפאת. קרס המשא ומתן עם חפז-אל-אסד, סוריה… על זה לא חקרנו כלום. לא חקרו את שני הדברים האלה, אני לא רוצה להגיד כשלים. ממי "ההצלחה" הזאת, אין לנו מה ללמוד מזה? אתמהה.

הייתי כל כך מעוצבן, אז כתבתי ספר על המשא ומתן. 'היד שקפאה', בעיניי הוא ספר טוב. איך אני יודע? קנו אותו פחות מאשר ספר אחר שכתבתי, שהוא פחות טוב, אבל יותר קריא…

תגיד, אבל באינסטינקט או בתחושה הגולמית שלך, אתה חושב שפני המזרח התיכון היו יכולים להיות אחרת?

שגיא: אני לא יודע על סוריה עצמה, אני חושב שזה יכול להיות אמצעי טוב מאוד לשכך התקוממויות ומהומות. סוריה הייתה יוצאת כלכלית לעולם אחר. אין שם גרוש על התחת, המצב שלהם נהיה בכי רע. ברית המועצות קרסה עליהם, אין כבר עזרה, אין להם תמיכה.

גם עושה רושם שאסד הבן הוא לא כאביו…

שגיא: אני מכיר אותו כבן הנחות. הוא לא כמו האבא. אחרי שהאחר נהרג בתאונה…

באסל?

שגיא: נכון. הוא היה מוכשר, ממזר גדול. תראה, השפיטה בדיעבד מאפשרת לי להשתעשע במשאת נפש. אני לא יכול להוכיח, אבל אפשר להניח שהמזרח התיכון היה נראה אחרת עם ההסכם. בוא ניקח את לבנון, זה מספיק, לא? חיזבאללה מפורק מנשק, בהתחייבות סורית.

***

שגיא: אגיד משהו לא פופולארי היום על הפלסטינאים. ערפאת היה רוצח, היה הכל, אבל שים לב מה  בכל זאת. הוא נכנס איתנו למשא ומתן. זה שהוא היה מעדיף שלא נהיה פה אין מחלוקות…. שודד דרכים, הכל נכון, ובכל זאת, הוא הסכים לשנות את האמנה הפלסטינאית. זאת לא אמנת החמאס.

ב-1988

שגיא: ב-88'. והיה מוכן, עד שזה התפוצץ, לעסקה שאומרת כך; ערפאת הסכים, שהם לא ידרשו את זכות השיבה, למעט במקרים הומניטריים, לעצור את ההתנחלויות, אבל להכיר בגושים, ארבעת הגושים המפורסמים. ירושלים, היא הבירה הפלסטינית, אבל שים לב, באבו דיס.

תראה למה הוא הסכים, בדיבור, עוד לא במבחן המעשה. אתה שואל אם אני מאמין לו? לא. אבל, אתה יודע, אמרתי לך, לא יודעים מה הכוונות של אף אחד, אבל יודעים מה אומרים ומה עושים. היינו במצב טוב בהרבה אל מול הפלסטינאים מאשר היום.

אתה חושב שהוא היחיד או האחרון שיכול היה להעביר הסכם כזה מבחינת העם שלו?

שגיא: כן, נכון, הגדרת טוב. הוא היה מסוגל לספק את הסחורה. הוא בסוף היה הראיס. הוא הצליח לתמרן בין כולנו יפה מאוד, וגם להוריד את החמאס לגובה דשא.

זה יהיה נכון אם אני אסכם את הדיון שלנו בכך, שההיסטוריה של לפחות 30 השנים האחרונות של ישראל מסתכמת כריכוז של החמצות, פוליטיות בעיקר?

שגיא: בחוסר מיקוד בליבת הסכסוך. זה מה שאני יכול להגיד.

בליבת הדברים החשובים באמת?

שגיא: נכון. הסוגיה קרויה בעיה פלסטינאית. אתה לא יכול… מה, תגרש שלושה מיליון בגדה ושניים בעזה, לאן? אז אתה לא אוהב אותם, גם אני לא. המסקנה היא להיפרד, לעשות… לא חשוב, היום זה נראה לנו אשליה, נכון. שוב, אפשר לבכות את העבר. היינו במצב טוב בהרבה ב-1995. הרי יגאל עמיר ידע בדיוק מה הוא מחסל פה, לא רק את רבין, הוא חיסל דרך. הייתה פה דרך. בלי אשליות, לרבין לא היו אשליות בכלל.

אתה הופתעת ממידת האכזריות שהתגלתה בהתקפה בשבעה באוקטובר?

 שגיא: כן, כן. והיו כבר מעשים בעבר. אבל תראה, אמרתי לך, ואם לא, אז אני רק רוצה לוודא שאמרתי, מאז מרד בר כוכבא לא רצחו כל כך הרבה יהודים בצורה מבועתת כזאת. זה מחזות שאני לא העליתי בדמיוני. רצחו את משפחת פוגל, והיו מאורעות בחברון תרפ"ט, והיה קישינב עם ביאליק…

זה מלמד אותנו משהו חדש, איזה נתון חדש על הצד השני, או שאולי זה ריכוז של תסכול שהביא להתפרצות מטורפת כזאת? או שניהם יחד, אולי?

שגיא: זה מביא אותנו להתפכחות מהאשליה שיאהבו אותנו. אני אומר את זה באנדר סטייטמנט.

יש כאלה שעוד חושבים כך?

שגיא: לא, עכשיו לא. אבל מאידך, כשקצת ירד ההלם שאנחנו נמצאים בו כולנו – גם אני הופתעתי, גם מהמעשה עצמו וגם מהעוצמה – נצטרך לדעת שאלה השכנים שלנו, ולקדם, גם ביחס לחיזבאללה… אני לא מאמין בחזית שנייה 'הנה הזדמנות'. לאט לכם, צה"ל גיבור עד כדי כך? הוא יכול להילחם, אבל רצוי שלא. בואו נמצה תהליך מדיני קודם, שילכו צפונה מליטני כמו בהחלטה 1701, יש פה אמריקאים, אנחנו עושים פה סידור מחדש של המזרח התיכון. זאת אומרת, הפעם יש לנו יכולת להשפיע קצת, לא לגמרי, ולא לבד, על איך ייראה פה המזרח התיכון…

מלבד החזרת החטופים, צרייך לחפש קצוות חוט, כי חיים פה אנשים. ביידן הוא היחיד שראה את יום המחרת פה, אני מודה. הוא יודע שלא תקום מדינה פלסטינית עכשיו, אבל האמירה והתהליך חשובים. זה תהליך, תתחיל לדבר, תקפיא קצת את התנחלויות, תרגיע, את זה ביידן עושה…

מה שרוב האזרחים פה לא מבינים זה את התוהו ובוהו והמערב הפרוע שיש ביהודה ושומרון. נערי הגבעות הקיצוניים, ובעיקר שני השרים שמלווים אותם, נורא ואיום מה שקורה שם. זה יתפוצץ לנו בפרצוף.

***

 זה היה פרק 77 של פרות קדושות; "יבלית אתה לא הורג, היא תמיד צומחת עוד פעם" – שיחה עם אורי שגיא על מדיניות החיסולים שמתעוררת עכשיו מחדש ועל כשלי המודיעין תחת פיקודו ובמשבר הנוכחי".

אתם מוזמנים ומוזמנות להירשם לרשימת התפוצה שלנו על מנת לקבל עדכונים על פרסום פרקים חדשים. כמו תמיד, נשמח לעזרה לפרויקט זה שנעשה כולו בהתנדבות; בתרגום לאנגלית, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

 להתראות בפרקים הבאים.

***

לתמצית הפרק בהארץ:

אורי שגיא: "פופולרי עכשיו ‫בקרב אנשי המודיעין לשעבר להיות פרשנים. צריך להיזהר מאנשי מודיעין שהופכים לצדקנים משיחיים" – פרות קדושות – מיתוסים ישראליים – הארץ (haaretz.co.il)

אורי שגיא – יש מה לעשות, אבני דרך ליציאה מהמשבר:

אורי שגיא מדיניות ישראל ליום המחר

להאזנה לפרק דרך האתר:

[פרות קדושות] פרק 76. "לא רק נתניהו נכשל, גם בנט וגם המחאה החברתית. פתרון שתי המדינות שהם ניסו להדחיק יחזור עכשיו בגדול" – שאול אריאלי על התנפצות הקונספציות ועוד כמה מיתוסים עלינו ועל עזה

20 בנובמבר 2023 7 באוקטובר, הפודקאסט 4

ד"ר שאול אריאלי, שירת 25 שנה בצבא בחטיבת הצנחנים, הוא היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, ‫והמח"ט האחרון של צה"ל בתוך העיר עזה. אחר-כך שימש ראש מנהלת המו"מ עם הפלסטינים ‫במשרד ראש הממשלה, בימיו של רבין, ‫פרס, נתניהו וברק. ‫

אריאלי הוא כיום בר הסמכא העיקרי בישראל לתולדות הסכסוך בין הציונות והפלסטינים מאז הצהרת בלפור, לעניין ההסכמים שעמדו על הפרק, הגבולות, חומת הביטחון וסבבי המו"מ המדיני, ופרסם בנושאים אלה שמונה ספרים ושני אטלסים.

כבר יותר מעשרים שנה מתעקש אריאלי שפתרון שתי המדינות הוא המוצא היחיד לסכסוך, וטוען כי הפסקת העיסוק בנושא היא אחת הסיבות להתקפה החמאסית ב-7 באוקטובר. כמו קאטו הזקן, חזר על כך אריאלי שוב ושוב, גם שנדמה היה שרעיון שתי המדינות נקבר קבורת חמור וגם כשטענו שהוא אנכרוניסט בלתי נלאה. עכשיו, בעקבות המלחמה, הוא מנבא שזה יהיה הפתרון שהמציאות תכפה עלינו.

אריאלי מנתח כאן את התנפצות הקונספציות, מספר מדוע הוקם "עוטף עזה" עוד לפני שהיתה "רצועת עזה". הוא מדבר על מלחמת הדת שמתפתחת ועל הדמיון הנורא בין הצדדים, על האכזריות במלחמה, שבאה לידי ביטוי גם אצלנו לפני 75 שנה במעשי רצח ואונס של ערבים בידי ישראלים, עד שבן גוריון שקל להכניס את עונש המוות לספר החוקים. והוא גם מציע אפשרויות לתיקון ביום שאחרי. כל זה בליווי נתונים, שמציגים את עומק המשבר בו אנו מצויים ומסייעים להבנתו.

נפגשנו בשבוע שעבר פעמים, בהרצאה שנתן אריאלי בפני פליטי קיבוץ גבים מעוטף עזה, שמתארחים בקיבוץ מזרע, שאותה תיעדתי, ובראיון המשך בביתי.

[על מנת לצפות בנתונים ובמפות מומלץ לצפות בריאיון המצולם או לקרוא את התמליל הכתוב].

צפו/ האזינו/ קראו, שפטו ושתפו!

 

לצפייה בפרק:

 

להאזנה לפרק:

***

תרגום לאנגלית של הפרק Translation to English:

Chapter 76 English

***

תמלול פרק 76. "לא רק נתניהו נכשל, גם בנט וגם המחאה החברתית. פתרון שתי המדינות שהם ניסו להדחיק יחזור עכשיו בגדול" – שאול אריאלי על התנפצות הקונספציות ועוד כמה מיתוסים עלינו ועל עזה

מאת יזהר באר

ד"ר שאול אריאלי, שלום!

אריאלי: שלום.

האם אנחנו חוזים באירוע שונה במהותו מכל אירוע אחר שהיה בתולדות הקונפליקט מאז הצהרת בלפור?

אריאלי: כן. אני חושב שהאירועים של השבעה באוקטובר שווים במשקלם לשני אירועים דרמטיים, שחווינו במאה שנות הסכסוך. האירוע הראשון הוא כמובן מלחמת יום הכיפורים ב-1973, שגרמה לטלטלה משמעותית בתודעה הישראלית, ושבסופו של דבר הביאה לתוצאה מיוחלת לאחר המלחמה. תוצאה שיכולנו בעצם להשיג אותה טרם המלחמה, ללא המחיר הכבד ששילמנו. האירוע השני היה ההכרה של אש"פ בישראל ב-1988. זה היה שינוי דרמטי שהוליד את אוסלו ואת התהליך המדיני.

מה הפעם דרמטי בעיניך?

אריאלי: הדבר הדרמטי הוא, ובכך הוא שקול למלחמת יום הכיפורים, שהאירוע הזה יכול להוביל בסופו של דבר להשגת המטרה האמיתית של מדינת ישראל והיא יישוב הסכסוך עם הפלסטינים. האירוע הזה יכול להחזיר לקדמת הבמה את פתרון שתי המדינות, על פי אותם פרמטרים שניהלנו לפיהם את המו"מ עם אש"פ, ועל פי ההחלטות הבינלאומיות שהתקבלו עד 2008.

האם אתה מתכוון לכך שהמהלך האסטרטגי הגדול של סינוואר יכול להוציא את הסכסוך מהסטטוס קוו של התקיעות שבו הוא היה שרוי?

אריאלי: כן, אבל בכל זאת יש הבדל מהותי, כי האסטרטגיה של חמאס אינה זהה לאסטרטגיה ולאג'נדה של סאדאת בזמנו. סאדאת לא ביקש להשמיד את מדינת ישראל, הוא ביקש לקבל את סיני בחזרה. הוא היה מוכן להכיר בישראל, והוא הציע הסכם שלום כבר ב- 1972-1971, דבר שגולדה דחתה.

במקרה הזה האסטרטגיה והאג'נדה של החמאס הן השמדתה של מדינת ישראל, ולא חיים לצידהּ. אבל מה שיכול לקרות הוא שמעז ייצא מתוק. שהמהלך הזה, ששילמנו עליו מחיר יקר, ולגמרי מיותר, יוביל בסופו של דבר לפתרון שתי המדינות. אבל לא מול החמאס, אלא מול פת"ח – אש"פ או כל נציג לגיטימי אחר, שיתייצב אחרי הבחירות בחברה הפלסטינית.

המושג הזה, 'פתרון שתי המדינות', כבר נקבר קבורת חמור אין ספור פעמים ב-20 השנים האחרונות, ונדמה לי שאתה המוהיקני האחרון, שנשאר על הגבעה וצעק: 'זה הפתרון היחידי והוא אפשרי'. בעקבות אירועי השבעה באוקטובר אתה סבור שזהו הרעיון היחיד האפשרי להסדר היחסים עם הפלסטינים?  

אריאלי: מה שאני טענתי כל השנים הוא שההיתכנות הפיזית-מרחבית, לצורך ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים– קיימת, בניגוד למה שהציבור חשב. אבל הסכמתי עם אחרים שאין היתכנות פוליטית בגלל העמדות של ממשלת ישראל בראשות נתניהו.

השאלה האמיתית היא מהו החזון. החזון שלי הוא החזון הציוני הקאנוני, המקובל. אני ראיתי את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי שצריכה לשמור על המאפיינים הלאומיים היהודיים שלה. ולכן האפשרות היחידה לקיים את החזון הזה הוא פתרון שתי המדינות. לכן אנחנו צריכים לחתור אליו. אנחנו צריכים לחתור אליו, ולממש באמצעותו את החזון הציוני.

מי שהיווה מכשול בעניין הזה הייתה המערכת הפוליטית, אם של נתניהו או של בנט ושל כל מי שהקיף אותם. זאת הייתה המלחמה שלי. ולדעתי ההבנה הזו חוזרת היום. החלומות שהיו, על קונפדרציה, על פדרציה, על מדינה אחת, כולם מבינים היום שהדברים האלה בלתי אפשריים, לנוכח המטענים והמשקעים שיש לשני העמים מכל העימותים.

ולכן הפתרון מחייב היפרדות לשתי מדינות. היפרדות מדינית ופיזית חיונית, אם כי חשוב לשמור על יחסים אנושיים נורמליים משום שאנחנו חיים על אותה כברת ארץ, ויש לנו אינטרס משותף לנהל חלק מהדברים גם ביחד.

ניסיתי לתת לציבור הישראלי את ההבנה, שבניגוד למה שרווח בדעת הקהל הישראלי במשך שנים, כאילו עזה היא אפיזודה נפרדת שאינה שייכת יותר לתמונה, נוכחנו לדעת שעזה היא חלק ניכר מהבעיה, ולכן היא גם חייבת להיות חלק מהפתרון.

***

שאול אריאלי. צילום: יזהר באר

החלק הבא מבוסס על שיחה שתיעדתי, שקיים אריאלי עם פליטי קיבוץ גבים מעוטף עזה שמתארחים בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל.

 כך נולד "עוטף עזה":

אני מעדיף לבחור בשם 'נגב מערבי' ולא 'עוטף עזה'. זה התחיל בתגובה למפת ועדת פיל מ-1937, שקבעה שכל האזור הזה, הנגב המערבי, ובכלל כל הנגב, יהיו חלק מהמדינה הערבית שתסופח לעבר הירדן בראשותו של עבדאללה.

הדבר הזה מזעזע את היישוב העברי ואת התנועה הציונית ועל בסיס התובנה הזאת מבינים שתכנית החלוקה תתבסס על פריסת ההתיישבות. ולכן הנגב, שחשבנו שהוא לא יברח, ברח לנו בהחלטה הזאת ורצינו להבטיח שהוא לא יברח להבא, ולכן כך מתחילה ההתיישבות בנגב המערבי.

תכנית ועדת פיל

ההתיישבות הראשונה היא ב-1943, שלושת המצפים בנגב שאנחנו רואים אותם כאן, ‫'גבולות', 'בית אשל' ו'רביבים', ‫והם משמשים כתחנות מחקר ‫לבדיקת ההיתכנות ‫של התיישבות חקלאית ‫בנגב המערבי. במוצאי היום הכיפורים, 1946, ‫עולות 11 נקודות המפורסמות, ‫ביניהן בארי ונירים, ‫והן מעניקות לנו במידה רבה ‫את הנגב המערבי בהחלטת החלוקה.

וכך נולדה רצועת עזה:

  רצועת עזה היא ישות מדינית וגיאוגרפית מלאכותית לחלוטין שנוצרה בעקבות מלחמת העצמאות ב-1949. ישראל חותמת עם מצרים בפברואר 1949 על הסכם שביתת הנשק הראשון אז נקבעו גבולותיה של עזה. ‫גבולותיה של רצועת עזה ‫היו שונים ממה שאנחנו מכירים היום. ‫החלק הסגול, ‫זה בעצם נחל שיקמה, ‫בהסכם כתוב נחל חסי, בערבית. אחר כך נקבע שהרצועה ‫תלך שלושה קילומטרים מזרחית ‫ובמקביל לכביש מג'דל – עזה – רפיח, שזה הקו הירוק שאתם רואים, ‫וכל השטח הזה ש‫בצבע האפור. ‫

אבל כתוצאה מהאינטרסים ‫של שני הצדדים, ‫שנה מאוחר יותר, ‫כשיורדים לסמן את הגבול, ‫ישראל ומצרים מקיימות חילופי שטחים. ‫ישראל לוקחת את השטח הסגול, ‫המקום שהיום נמצא נתיב העשרה, ‫ונותנת בתמורה ‫את השטח הכתום, ‫שזה עבסאן וחירבת ח'זאעה. ‫לכן הקו הירוק, בסופו של דבר, ‫זה הקו הירוק שאנחנו מכירים אותו עד היום. ‫

ההסכם הזה נקרא 'פשרת השעה', ‫והוא התרחש בפברואר 1950. ‫בין 1949 ל-1967, אתם יכולים לראות כאן ‫את הסכמי שביתת הנשק, ‫ואתם יכולים לראות כאן את הרצועה. ‫הרצועה נמצאת בשליטה מצרית, ‫אבל מצרים לא מספחת אותה, בניגוד לסיפוח הגדה על ידי עבר הירדן, על ידי עבדאללה הראשון. מכיוון שמצרים חברה באו"ם והיא לא רוצה להפר את סעיף שניים וכן הלאה. היא ממנה מושל צבאי ומחזיקה את עזה, כמו שאומרים, רחוק מהעין וגם מהלב.

למה מעבים את ההתיישבות בגבול עזה:

כל השטחים הירוקים במפה הזאת היו מתוכננים להיות חלק מהמדינה הערבית על פי החלטת החלוקה, ונכבשו על ידי ישראל במלחמת העצמאות, אבל ישראל מחילה עליהם מהר את החוק הישראלי. חששנו מאוד שהשטחים הללו יעברו באיזשהו הסכם או בלחץ בינלאומי, חזרה לערבים בצורה כזו או אחרת, או שהפליטים יחזרו לשם. לכן ישראל מבצעת בשנות ה-50, גם על רקע העלייה המסיבית מצפון אפריקה ומחלק ממדינות אירופה, את מערך הישובים שפה אתם יכולים לראות. הקו הראשון הוא של הקיבוצים, כמו, נחל עוז וכפר עזה, נחל עוז מי שזוכר זאת היאחזות הנחל הראשונה שהוקמה. הקו השני הוא של מושבי עולים שהגיעו מצפון אפריקה, כורדיסטאן, ואיראן. הקו השלישי הוא קו של עיירות הפיתוח שאנחנו מכירים אותם יותר היום, אופקים, שדרות ונתיבות. וכך זה קורה, כמו שאנחנו רואים, בכל הארץ.

וכך נולדה תופעת הפידאיון:

 בין 1949 ל-1956 האזור הזה, כמו אזורים אחרים בנגב המערבי, סבל מאוד מתופעת הפדאיון.

מה המקור של תופעת הפדאיון? בניגוד למה שרובנו למדנו בבתי הספר, לא לקחנו בחשבון את  אדמות הכפרים שנשארו בשטחנו ושאת רובם המכריע החרבנו. גם הכפרים שנשארו ברצועת עזה או בגדה המערבית, איבדו חלק מהאדמות שלהם בתוך ישראל, כמו למשל בבית לאהיא, בבית חאנון בעבסאנים וכן הלאה.

בשנות ה-50' צה"ל מצטמצם ‫ב-90 אחוז כמעט, ‫אין גדר ו‫אין כמעט יישובים ישראלים לאורך הגבול.  מה ‫שאנחנו קוראים 'פדאיון', אלה פליטים, ‫שניסו לחזור למקומות הללו. מאוחר יותר זה התרחב והפך להיות גם תופעה של ריגול וחבלה, לטובת המודיעין הירדני או המצרי.

אפשר לראות התבטאויות שמספרות את הסיפור האמיתי, למשל, התגובה של משה דיין, בהיותו אלוף פיקוד דרום, לביקורת ששמע ממשה שרת על זה שאנחנו הורגים יותר מדי פליטים לא חמושים דבר, שעשה רעש בעולם. הוא אומר ב-1954:

'… ומהצד השני יושבים 200 אלף ערבים רעבים והם יעברו את השדות ואנחנו נירה בהם, האם זה יעמוד בפני הביקורת? הערבים העוברים כדי להוציא את התבואה שהשאירו בכפרים העזובים ואנו מעלים אותם על מוקשים והם חוזרים קטועי יד ורגל… האם זה יעמוד בפני הביקורת?'

אבל הוא גם אומר, חבר'ה, אין לי שום דרך אחרת להגן על גבולות ישראל. אם אנחנו לא נעשה את זה, הוא אומר, מחר לא יהיו גבולות לישראל.

מי שמתאר את הדברים בהרחבה, זה פרופסור יואב גלבר, במאסטרפיס שלו, הספר "קוממיות ונכבה", שם הוא אומר בדיוק את אותם דברים לגבי הפליטים שניסו לחזור לבתיהם.

למה אני מאיר את הנקודה הזאת? משום שאנחנו חייבים ללמוד ולנסות להבין את התמונה בכללותה, איך הפלסטיני רואה את הדברים כשהוא יושב בעזה. אם מישהו עקב אחרי חלק מהסרטונים או למשל בטלפונים שירטנו, אז הם אומרים שם; 'שחררנו את האדמות הכבושות', או 'חזרנו לאדמות שלנו'. ‫או כמו ההוא שהתקשר לסבא שלו ואומר לו את הדברים הללו. ‫

‫התגובה הישראלית כללה את ‫פעולות התגמול הידועות, בעזה, ו‫בכל גבולות ישראל. ‫מה שהפסיק את התופעה הזאת היה מלחמת קדש. מבצע קדש ב-56', ‫שבעקבותיו ישראל כובשת את הרצועה, ‫מחזיקה בה בסך הכול חמישה חודשים, ‫ובלחץ המעצמות, ‫‫יוצאת משם במרץ 57'. ‫

הדבר היחיד ‫שאנחנו מקבלים בתמורה ‫‫זה פריסה של כוח משקיפי האו"ם ‫לאורך הגבול. אבל גם הכוח הזה ‫נשלף החוצה ‫ערב מלחמת ששת הימים ‫בהוראה של נאצר.

כך נשארנו לבדנו עם עזה הרוחשת:

 במלחמת ששת הימים אנחנו חוזרים וכובשים את הרצועה ואת סיני כולה אבל ב- 78' אנחנו חותמים על הסכם המסגרת הראשון לשלום עם המצרים. ההסכם מחולק לשניים; החלק הראשון מדבר על האוטונומיה הפלסטינית וזאת הסיבה שעזה נשארת בידי ישראל. המצרים לא היו מעוניינים בעזה מעולם. סאדאת לא היה מעוניין בה והתעקש על חזרה לגבול הבינלאומי. לעומת זאת, ישראל, בראשות בגין דרשה את עזה ואת הגדה כדי להחיל שם אוטונומיה. הרעיון של בגין היה שאחרי חמש שנים אנחנו נספח את השטחים ואפילו ניתן אזרחות לערבים. מהר מאוד הוא הבין שזה לא עובד ועד 82' הרגנו את ההסכם הזה.

פה בצד שמאל של המפה רואים את כל הנסיגות. בסיני הקמנו את מה שאנחנו קוראים 'פתחת רפיח', את החלק שם למעלה על גבול עזה ועוד כמה יישובים כמו נביעות ודי זהב לאורך הים האדום. בעקבות ההסכם והיישום שלו חלק מהיישובים שהיו בפתחת רפיח עברו לרצועת עזה, כמו אלי סיני בחלק הצפוני. חלק מהישובים הלכו לעוטף, כמו חולית, סופה, תלמי יוסף, ועין הבשור.

ישראל לא סיפחה את הרצועה, למרות שכל ממשלות ישראל מ-1967 ועד 1992 קיבלו החלטת ממשלה רשמית ‫לספח את הרצועה, ובתנאי אחד, ‫שנסדיר את סוגיית הפליטים קודם לכן. ‫למזלנו, לא הסדרנו, ‫ולכן לא סיפחנו את הרצועה. ‫מה כן עשינו? ‫היא נשארה תחת ממשל צבאי, ‫על פי דיני התפישה הלוחמתית. ‫שטח כבוש. ‫אבל הקמנו בה את היישובים. ‫

עד 1982 הקמנו 12 יישובים, ‫שהיו חלק ממה שנקרא 'גוש קטיף', ‫ובסופו של דבר ‫הגענו ל-17 התנחלויות, ‫שאתם יכולים לראות אותן כאן; ‫אלי סיני, דוגית וניסנית בצפון, ‫זאת נקראת 'האצבע הצפונית'. ‫תוכנית ההתיישבות ‫הישראלית ברצועת עזה ‫נקראת תוכנית חמש האצבעות ‫של אריאל שרון. הרעיון באצבעות הללו היה ‫לבתר את הרצועה לאזורים נפרדים שניתן לשלוט ברצף שלה באמצעות יחסית מספר קטן של אנשים. לכן הרעיון היה הפרדה בין ישראל לבין עזה באמצעות האצבע הצפונית. אצבע שנייה, שהייתה צריכה להיות הכי משמעותית אבל לא צמחה לכדי כך, הייתה אצבע נצרים באזור נחל הבשור, נחל עזה. ‫האצבע השלישית של כפר דרום, ‫גם לא צלחה יותר מדי. ‫האצבע הרביעית בין חאן יונס לרפיח, ‫שם יש את הלב של גוש קטיף, ‫והאצבע החמישית זאת בעצם ‫פתחת רפיח שהייתה אמורה להפריד ‫בין רצועת עזה לחצי האי סיני. ‫

התנתקות ומצור:

אבן דרך נוספת היו הסכמי אוסלו 93', מה שנקרא הסכם מסגרת. אבן הדרך הראשונה הייתה בהסכם קהיר, במאי 94'. מה ההסכם הזה אמר? הוא העביר לפלסטינים את רצועת עזה ואת יריחו. ברצועת עזה, ישראל העבירה לשליטה של הרשות הפלסטינית 83 אחוז מהרצועה על כלל התושבים שלה. ‫את ההתנחלויות שמרנו בשליטתנו. ‫

למטה בלבן מופיע החלק ‫המרכזי של ההתנחלויות ברצועה, גוש קטיף. ואחר כך רואים את כפר דרום, ‫את נצרים, ‫ובסוף גם את הגוש הצפוני.

אבן דרך הנוספת ‫היא ההתנתקות ב- 2005. הרעיון היה לפנות את כל 17 ההתנחלויות, ולפרוס את צה"ל מסביב לרצועה באופן מלא. אלא שההתנתקות בוצעה כמהלך חד צדדי על מנת לא ליצור שום מומנטום לתהליך מדיני עם הפלסטינים.

פרופסור ארנון סופר אמר בראיון ל'ג'רוזלם פוסט' וגם בשיחה שהייתה לו עם שרון;

'כאשר שניים וחצי מיליון בני אדם יהיו כלואים בעזה הסגורה' – זה בדיוק המספר של העזתים היום – 'זאת הולכת להיות קטסטרופה אנושית. ‫בסיוע האסלאם הפונדמנטליסטי, ‫האנשים האלה יהפכו לחיות ‫עוד יותר גרועות ממה שהם היום. ‫הלחץ על הגבול יהיה נורא, ‫זו הולכת להיות מלחמה נוראה'.

‫זאת אומרת, הרעיון שאתה הולך עכשיו ‫לבודד את עזה מתוך הסיפור ‫ולא לתת לה להתפתח, ‫הובילה לדברים שאנחנו מכירים.

‫תמונת ההווה ‫ברצועת עזה ובנגב המערבי:

  ‫רצועת עזה, כמו שאתם יכולים לראות, ‫היא שטח שבשליטת החמאס, ‫אבל כל המעטפת ‫היא בשליטת ישראל; ‫יבשתית, אווירית וימית. ‫השטח שלה מאוד קטן, ‫פחות מ-400 קילומטרים רבועים, ‫שזה 1.2 אחוז ‫מארץ ישראל המנדטורית, ‫אבל הוא מרכז 40 אחוז ‫מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. ‫חיים היום ברצועה ‫שניים ורבע מיליון איש. ‫הריבוי הטבעי שם אומנם גבוה, ‫אבל הוא נמצא בירידה, ‫וגם יש שם הגירה שלילית, ‫הם יוצאים לכל מיני מקומות. ‫למשל היום כבר יש ‫קרוב ל-200 אלף פלסטינים בטורקיה, ‫דוגמה לאחד ממקומות היעד שלהם. ‫

יש ברצועה שמונה ערים גדולות, ‫שהגדולה והמרכזית ביניהן היא עזה. זאת העיר הפלסטינית ‫הכי גדולה בארץ ישראל המנדטורית. ‫יותר ממזרח ירושלים, יותר משכם, ‫יותר מחברון. בעצם, ‫שלושתן ביחד מגיעים לגודל של עזה. היא הלב של כל העניין. ‫

ברצועת עזה יש שמונה מחנות פליטים. ‫70 אחוז מתושבי הרצועה הם פליטים. ב-48' היו 100,000 תושבי קבע ברצועה והם ספגו לתוכם 200,000 פליטים מה שמוטט את הרצועה מאז ועד היום באופן כלכלי ובאופן מוחלט. לכן התפקיד של אונרו"א הוא משמעותי, הוא שחקן מפתח שמארגן את הסיוע והסעד לפליטים הפלסטינים ותומך בהם מבחינת שירותי רפואה, החינוך וכמובן המזון, בהקצבה חודשית של קמח, שמן, סוכר, חלב תינוקות ודברים מהסוג הזה.

כאן רואים את מחנות הפליטים. יש ארבעה מחנות פליטים מרכזיים בלב הרצועה; נוסיראת, אל-בורייג', אל-מעאזי ודיר אל-בלח. מי ששירת ברצועה יודע שהמחנות הללו מסודרים לפי הכפרים, זה בלוק כפר מסמייה, זה בלוק כפר ברייר. ככה הם נשארים ולכן הקשרים המשפחתיים בהם מאוד אדוקים. בצפון יש שניים מפורסמים יותר, ג'באליה ושאטי, ויש כמובן את חאן-יונס ורפיח.

בצד הישראלי ארבע מועצות אזוריות שנושקות לגבול רצועת עזה. המועצה הצפונית היא חוף אשקלון, שרואים כאן בצבע הסגול, ובמרכזה העיר אשקלון מה שפעם עד 48' היה מג'דל, והיום היא עיר גדולה של כמעט 190 אלף תושבים. ‫המועצה השנייה היא שער הנגב ‫בצבע ורוד, ‫שבמרכזה יש מה שהיתה פעם ‫עיירת פיתוח והיום עיר, שדרות, עם 35 אלף תושבים. ‫

בצבע הכחול המועצה ‫הדתית-לאומית שדות נגב, ‫שהיא קטנה יותר, ובמרכזה  נתיבות שהיא גדולה יחסית, ‫קרוב ל-50 אלף תושבים. ומועצה האזורית הכי גדולה, אשכול. שהיא ממש, לאורך כל הרצועה, משתרעת על אלף קילומטרים רבועים, ‫מיליון דונם. זאת אומרת, ‫היא לבדה גדולה מרצועת עזה ‫פי שלוש כמעט. ‫ואין בה עיר מרכזית. המועצה האזורית החמישית, שאין לה גבול עם רצועת עזה, אבל היא נכוותה כמו כולן באירועים האחרונים, היא מרחבים שבמרכזה אופקים עם 36 אלף איש.

רעיון החמאס:

הגרעין של החמאס ‫מקורו בפעילות של ‫הדעווה, מנגנוני הצדקה וההטפה ‫שישראל עודדה במלוא המרץ ‫בסוף שנות ה-70' ושנות ה-80', ‫על מנת שיהוו אלטרנטיבה ‫להזדהות של הנוער ‫ושל הציבור עם הפתח. התנועה המאורגנת קמה בדצמבר 1987 בראשותו של שייך אחמד יאסין ששוחרר בעסקת ג'יבריל.

לתנועה הזאת שתי זרועות עיקריות, הזרוע המדינית והזרוע הצבאית. צריך לזכור שחלק ניכר מהחמאס מתבסס על מנגנוני סעד וצדקה, וככה היא נתפסת אצל חלק מהציבור הפלסטיני. בעולם, בעיקר בעולם המערבי, החמאס היא תנועת טרור לכל דבר, אם כי יש מדינות שרואים בה תנועה לגיטימית לכל עניין. הכל מסיבות פוליטיות, כמו איראן, רוסיה, טורקיה, סין, ורוב מדינות ערב.

יש הבדלים מאוד משמעותיים בין חמאס לדאעש ולאל-קאעידה, אני לא נכנס לזה משום שחמאס היא יותר פרטיקולרית בגלל הפלסטיניות שלה והיא גם יותר פרגמטית ויכולה לשנות את עמדותיה ולהתאימן למערכת הפנימית הפלסטינית. היא מנהלת מאבק על הבכורה בהנהגה מול פת"ח שמבוסס על אי הכרה בישראל.

אומר את זה מוסה אבו מרזוק ב-2007, כשהיה סגן ראש הלשכה המדינית של החמאס;

'מדוע צריך מישהו להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, כאשר היא מעולם לא הכירה בפשעים הבסיסיים של רצח ותיאור אתני, שבאמצעותם השתלטה על העיירות והכפרים שלנו, המשקים והפרדסים שלנו והפכה אותנו לאומה של פליטים? מדוע צריכים הפלסטינים להכיר בפשע המפלצתי שבוצע על ידי מייסדי ישראל, ואשר ממשיך להתקיים באמצעות מדינת האפרטהייד המודרנית המעוותת… אלה אינן שאלות ריקות, והסירוב שלנו לזנוח את קורבנות 48' ואת צאצאיהם אינה סרבנות לשמה.'

צריך להבין מהו הנרטיב הפלסטיני ואיך הם רואים ומפרשים את המציאות ואת האירועים שקרו פה.

מי ינצח בבחירות אצל הפלסטינים:

  לגבי הויכוח מי ייקח בבחירות, פת"ח או חמאס, אז הדברים משתנים. לפי סקרים שביצע דוקטור חליל שקאקי אפשר לראות שב-2021, לפני שנתיים, דווקא הפת"ח היה זה שהיה זוכה בבחירות גם ברצועת עזה וגם בגדה, כפול מאשר החמאס. אבל שנה אחרי זה אנחנו רואים שיש שוויון ביניהם. השאר תומכים במה שנקרא העצמאים.

כלומר, אסמאעיל הנייה, שהוא ראש הלשכה המדינית, ראש החמאס,היה לוקח את הבחירות מול עבאס. תופעה נוספת שמאפיינת לא רק את עזה, אלא גם הגדה, בסקר שנערך לפני האירועים בדרום, רואים את הגידול בתמיכה בהתנגדות המזוינת נגד ישראל, מה שנקרא אצלנו 'טרור'. אבל עדיין 31 אחוז תומכים בהסכם שלום, בפתרון שתי המדינות. השאר עדיין לא החליטו מה הם יהיו כשיהיו גדולים.

מבנה החמאס:

הזרוע המדינית מעצבת את העמדות, מכתיבה את הפעילות, מאשרת, מגייסת כסף וכן הלאה. ‫הזרוע המדינית מבוססת על לשכה מדינית. שבראשה עומד אסמאעיל הנייה, ‫והיא מורכבת משמונה עשר חברים, ‫שישה חברים מכל אזור, ‫עזה, גדה וחוץ. כלומר, ‫לתת ביטוי לכולם, ‫לרבות כמובן לפליטים. ופה אתם יכולים לראות את רוב ‫האנשים שחברים היום בלשכה המדינית, ‫שהבולטים ביניהם זה מוסא אבו מרזוק, ‫שהיה ראש הלשכה הראשון, ‫אחר כך סגן, ואת ח'אלד משעל, ‫שהיה במשך שנים ראש הלשכה, ‫ניסינו לחסל אותו בירדן, ‫לא כל כך הצליח לנו.

‫יחיא סינוואר, הוא ראש החמאס ‫בעזה, ‫וסאלח אל-עארורי, הוא נציג הגדה. ‫הלשכה המדינית נבחרת ‫על ידי מועצת השורה הכללית, ‫שגם היא מורכבת ‫מ-45 חברים, ‫15 חברים לכל אחד ‫משלושת האזורים שציינתי, ‫ומי שעומד בראשם ‫זה אחמד באחר מעזה. ‫לפני שבועיים וחצי ישראל חיסלה ‫את ראש השורה בעזה, ‫אבל לא את אחמד בחר. ‫חמאס, למרות שהיא קבוצה ‫די הומוגנית, די ברורה, די נשלטת על ידי הלשכה המדינית, אבל ‫בתוכה יש מאבקי כוח ‫על ראשות הלשכה. המאבקים האלה מושפעים גם ממדינות האזור, ‫על פי האינטרסים שלהם. ‫

יחיא סינוואר, ‫ראש החמאס בעזה, נתמך על ידי הציר המצרי. ‫לעומתו, ח'אלד משעל, ‫נתמך על ידי הציר ‫הקטארי-טורקי. ‫הוא גם יושב שם רוב הזמן. ‫אגב, רוב ההנהגה של החמאס ‫יושבת בדוחא-קטאר, ‫ומדי פעם מדלגת, ‫כמו שהיא דילגה ערב האירועים ‫לאיסטנבול. וסאלח אל-ערורי, ‫שיושב על הציר האיראני-שיעי, ומנהל את הקשר עם חיזבאללה, ‫הוא היחידי שלא יושב בדוחא. ‫

איסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית, ‫יושב בקטאר, אבל משקלו נמוך. ‫הוא היה מין מינוי פשרה בזמנו, ‫ולמרות שאמרתי לגבי המשקל ‫של הזרוע המדינית, ‫מוחמד דף הוא מפקד ‫הזרוע הצבאית בעזה, ‫ויש לו את האמירה שלו, ‫כי הוא מפקד גדודי עז א-דין אל קסם, ‫יש לו את המשקל שלו, ‫ולפעמים הוא יכול לבלום מהלכים ‫של אחד מהמחנות הללו.

האנשים הללו נהנים מהמון כסף שהוזרם או דרך הסיוע לעזה, או באמצעות המסים שגבו עבור  ההברחות של הסחורות שבוצעו במשך שנים, ואתם יכולים לראות כאן את המספרים. חאלד משעל יושב על הון אישי של בין שניים לחמישה מיליארד דולר, לאסמאעיל הנייה ולכל השאר יש הון אישי בין שלושה לחמישה או עשרה מיליון דולר. ‫הילדים שלהם לומדים במקומות טובים, ‫והם עצמם מבלים במלונות של דוחא ‫או של אסטנבול או ביירות.

‫אבן דרך משמעותית נוספת של החמאס ‫הייתה ב-2006,  בהחלטה של החמאס להצטרף ‫למערכת הבחירות, ‫לרשות הפלסטינית, לפרלמנט, והחמאס זכה בבחירות. המטרה שלו היא ברורה לגמרי ונאמרה אז על ידי ראש הלשכה המדינית חאלד משעל;

'חמאס שואפת לפרוס חסותה על ענייני העם הפלסטיני בכל מקומות הימצאה ולשאת באחריות הלאומית במסגרת ההנהגה הפלסטינית'.

בעברית פשוטה; אנחנו מחליפים את פת"ח, אש"פ.

זה היה הרעיון ב-2006 ולכן הם נכנסו לבחירות עם המומנטום שאומר, שהנסיגה הישראלית, ‫תוכנית ההתנתקות, נזקפה לזכותה, ‫ודבר שני, השחיתות שהייתה באותה ‫עת, כמו תמיד, ברשות הפלסטינית, ‫וסיבות נוספות. ‫הדבר הזה, הזכייה בבחירות, ‫הביאה להתנגשות עם פתח ‫ובסופו של דבר, ב-2007, ‫חמאס משתלטת על רצועת עזה ‫ויוצרת את הפיצול ‫בין רצועת עזה לגדה, ‫בין שני חלקי הרשות.

מה שלא כולם מכירים, ‫התקציב של כל הממסד העזתי ‫משולם על ידי הרשות הפלסטינית. ‫למה? כי הרשות הפלסטינית ‫מקבלת את רוב הכסף שלה, ‫תכף תראו כמה גרפים בעניין הזה, ‫מהמיסים שישראל גובה עבורה. ‫מיסים שלה, כן, שמשולמים ‫על ידי העזתים שמביאים סחורות. ‫ולכן כל הממסד, למשל, ‫משהו בסדר גודל בין 15 ל-20 אלף איש, ‫‫פעם זה היה 70 אלף – ‫מורים, רופאים, אחיות – ‫כולם מקבלים משכורת מהרשות ברמאללה. ‫

הנושא של הפרגמטיות החמאסית ‫בא לידי ביטוי, בין היתר, ‫במסמך המדיני מב-2017, שחלק ראו בו תחליף לאמנה הקשה מאוד של החמאס שיצאה ב-87'.  בלי לרדת לפרטים, ההבדל המהותי שניתן לציין ביחס למסמך, זה שחמאס לכאורה ניתק את עצמו מתנועת האם, האחים המוסלמים במצרים, ‫ושינה את סדר העדיפות. הוא ‫הפך להיות קודם כול פלסטיני ‫ורק אחר כך אסלאמי, ‫מה שבאמנה המקורית זה היה הפוך. ‫

אף דיון אסטרטגי לא התקיים:

‫אי אפשר להבין את מדיניות ישראל, ‫את מדיניות נתניהו ‫בחמש עשרה שנים האחרונות ‫ביחס לרצועת עזה, ‫מבלי להבין את העמדה הבסיסית שלו ‫ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ‫והאפשרויות ליישב אותו. בעניין הזה, המדיניות של נתניהו הייתה מאוד ברורה מהרגע הראשון. לא תקום מדינה פלסטינית. הוא רואה בה איום וסכנת מוות מיידית למדינה היהודית. במשך כל הקדנציות הוא חזר והכריז על כך, וכמובן שעם הביטחון בא גם התיאבון, ומהר מאוד הוא עבר למוד של לספח את הגדה המערבית.

לכן, כדי להבטיח שהמציאות הזאת מתקיימת דרך מדיניות כפולה, מדיניות שקוראים לה אסטרטגיית הבידול בין עזה לבין הגדה, ואסטרטגיית הסיפוח הזוחל הישראלי של בנייה. אסטרטגיית הבידול אומרת את הדבר הבא, אם אני רוצה להימנע ממדינה פלסטינית, אני צריך להבטיח שאין כתובת פלסטינית אחת. ואם אני יוצר פיצול ומשמר אותו בין עזה לגדה, אין כתובת פלסטינית אחת. אם אני מחזק את החמאס, אני מחליש את הרשות, אני מחליש את אש"פ, אין לי פרטנר לתהליך מדיני.

וביחס לחמאס הוא אומר, המדיניות הייתה לחזק את החמאס לרמה שהוא יכול להחליש את הרשות גם בגדה, הוא יכול להחיל את שלטונו על הארגונים האחרים ברצועת עזה, הוא יכול לנהל את חיי היום יום של הפלסטינים ברצועה אבל אינו חזק דיו כדי לאיים על ישראל. ולכן, באחת הוא משנה את כל המהלכים והמדיניות של ישראל, כמו שאמר את זה  גדיי שמני, 'כשאני הייתי אלוף פיקוד מרכז ב-2009, כשנתניהו הגיע לראשות הממשלה בפעם השנייה, באותה תקופה אנחנו ניהלנו מערכת חורמה נגד החמאס, אבל בנימין נתניהו עצר את הכל'.

גם נתניהו עצמו אמר את זה בדברים ברורים וכולם אוהבים להזכיר את האמירה שלו במרכז הליכוד; 'מי שמתנגד למדינה פלסטינית צריך לתמוך בעברת הכספים לחמאס. תחזוק ההפרדה בין הרשות בגדה וחמאס בעזה שעוזר לנו למנוע הקמת מדינה פלסטינית'. חמאס חזק עוזר לנו למנוע מדינה פלסטינית.

הפלסטינים הרי לא טמבלים, ממש לא, והם מבינים את העניין הזה, ומי שאמר את זה בצורה חריפה  לאחרונה בראיון לאל-ערבייה היה משעל. אומרת לו המראיינת; 'נתניהו אמר את הדבר הזה מתוך מחשבה שזה יעמיק את הפיצול הפנימי הפלסטיני. ‫הם אלו שאפשרו לכם מלכתחילה ‫להתבסס ולהגיע לרמה כזאת'. ‫

אז עונה לה משעל; 'ישראל ביקשה ‫לייצב את עזה מעל סף המוות, כדי שעזה ‫לא תתפוצץ לה בפרצוף, ‫אבל מתחת לסף החיים בכבוד. והיא השלתה את עצמה שקצת כסף ו‫הקלות יעשו את העבודה'.

המדיניות הזאת בוקרה על ידי הרבה אנשים, ויצא גם לי ליטול בזה חלק. לפני חמש שנים כתבתי בעקבות המבצע האחרון שהתקיים אז, שהפסקת האש האחרונה ביצרה את מעמדו של חמאס ככתובת השלטונית של רצועת עזה. אבל, ומפה הזהרתי, ככל שישראל תפעל לשמירת הקיפאון המדיני, ולכרסום במה שנותר מסמכותו של אש"פ, לא ירחק היום ושאיפתו של ראש החמאס הקודם, חאלד משעל, שתיארתי קודם, תהפוך להיות המציאות הקשה והבלתי מתפשרת מול מה תידרש ישראל להתמודד. בהנחה שהחמאס יצליח לעשות את העניין הזה.

וגם האשליה הזאת במדיניות 'שכן שבע אינו מאיים'. בשנים האחרונות, האמנו בסיסמאות מכובסות של 'שלום כלכלי', 'צמצום הסכסוך', חשבנו שנוכל לבודד את רצועת עזה.

פה אתם יכולים לראות, מ-2019, שבנט שותף לחלוטין למדיניות הזאת, שלא נתבלבל, הוא לחלוטין שותף למדיניות הזאת של נתניהו, גם בשנה ברבע שהוא היה ראש ממשלה. רואים את הפתיחה לכניסת העובדים הפלסטינים, לא על מנת להתחיל איזשהו תהליך, אלא על מנת, מה שנקרא, לתת אוכל וזה ירגיע, זה יכיל וזה יצור מנוף לחץ של האוכלוסייה על החמאס לא לבצע מהלכים אלימים. פה אתם יכולים לראות את מספר היתרים ואת המימוש שלהם. ערב השבעה באוקטובר, קרוב ל-20 אלף עובדים פלסטינים מרצועת עזה נכנסו לישראל.

גם התלות הפלסטינית, העזתית בישראל הלכה וגדלה. חשבנו שככה נוכל להחזיק אותה, מה שנקרא, קצר, בשימוש בשקל, בהיקף היבוא לרצועה דרך כרם שלום, ובדברים נוספים.

אבל, אף אחד ‫לא קיים הערכות מצב אמיתיות ‫או תכנונים עם הגופים המתאימים ‫לגבי מה יכולה להיות החלופה ‫לשלטון של החמאס, ‫או איך אנחנו מתמודדים עם זה. ‫האם אנחנו משאירים ‫רק את הסטטוס קוו? ‫כי לזה בעצם חתר ‫נתניהו כל הזמן. ‫ושימו לב כאן, ‫במחקר שעשה דוקטור מעוז רוזנטל, מאוניברסיטת רייכמן, הוא אסף את כל הציוצים בטוויטר של כל מנהיגי המפלגות בישראל בעשור האחרון לגבי עזה. קרוב ל-67 אלף ציוצים, שימו לב. אף אחד מהם לא התייחס לפתרון ארוך טווח בעזה. היחידים שדיברו על עזה היו שרי הביטחון, שהתייחסו רק לנושא הטרור.

זאת אומרת, בחינה של איזשהו פתרון לא עלתה בשיח הישראלי הציבורי, או באמצעות מנהיגי המפלגות, כי חשבו שעזה תהיה פעם חלק ממצרים, ושאנחנו לא צריכים לטפל בזה, כי זה כבר לא ענייננו. חמור מכך, מתוך 54 ישיבות של ועדת חוץ וביטחון בממשלה הנוכחית ‫שום ישיבה לא הוקדשה, ‫לא לדיון בנושא החמאס בעזה, ‫לא לחיזבאללה ‫ולא למוכנות של העורף. ‫

למה? אולי כי אדלשטיין, ‫שהוא ראש הוועדה, ‫סירב לעשות את זה ‫בטענה שזה יפגע ברפורמה המשפטית, ‫אני קורא לה ההפיכה משטרית. ‫גם שום ישיבה של ועדת המשנה ‫של ועדת חוץ וביטחון ‫שהייתה אמורה לטפל במוכנות העורף ‫בראשותו של דני דנון, ‫שהחליף את דודי אמסלם, לא טיפלה בזה. ‫

לכן אני שואל, אם הם לא עסקו ‫בחלופה לשלטון החמאס, ‫אז בעצם איזו תוכנית יש לממשלה ‫אחרי מיטוט החמאס? ‫‫הם לא התעסקו בזה ‫בשום רמה בעשר השנים האחרונות. ‫אבל זה לא הפריע לנתניהו ‫להגיד לפני חצי שנה, בניגוד לכל העובדות, בראיון שהוא נתן באפריל 2023, 'אנחנו כמובן נערכים לכל אפשרות', כששום דבר לא נעשה בעניין הזה.

תכנית ההכרעה של הקיצונים משני הצדדים:

קיים דמיון נוראי בין התנועות והארגונים המשיחיים, דתיים, פונדמנטליסטיים בשני הצדדים לפי תכנית ההכרעה של סמוטריץ, שבן גביר מאמץ, מציעה להם שלוש אפשרויות, תרגום של דברי הרמב״ם ויהושע בן נון בהיכנסו לארץ; מי שרוצה לברוח, יברח. מי שרוצה להשלים ישלים, אבל יהיה אזרח סוג ב', ומי שרוצה לעשות מלחמה איתנו יעשה וישלם את המחיר של נכבה שנייה.

מהעבר השני, אותם מילים, אבל של החמאס. תוכנית אחרית הימים לגבי היהודים; שוחרי השלום מתוכם שיחליטו להיכנע יוכלו להיקלט בפלסטין כאזרחים סוג ב'. או שיקבלו ארכה כדי להגר. ‫מי שינסה לברוח, אפשר לתת לו לברוח, ‫אלא אם כן צריך להעמיד אותו לדין, ‫ומי שיחליט להילחם, ‫צריך להרוג אותו. ‫אותו דבר, אחד על אחד.

אתם רואים גם את ההתבטאויות ‫של בכירים ‫כמו של ע'אזי חאמד, הדובר של החמאס. ‫הוא אומר, החמאס יבצע ‫עוד הרבה מתקפות דומות לשביעי ‫באוקטובר כדי להשיג את מטרותיו, ‫כי המטרה היא ברורה. פלסטין אסלאמית בין הים לבין הירדן.

מן העבר השני אתם רואים אצלנו את ההברקות שקשורות לתפיסה המשיחית. בצלאל סמוטריץ אומר; 'אולי היינו צריכים לקבל את המכה הנורא והכואבת הזאת כדי להיזכר שנייה אחת מי אנחנו ומה אנחנו'. שלא לדבר על ההברקה של השר אליהו על פצצת אטום על עזה כדרך פעולה אפשרית.

נתניהו מגלה שהדברים שלהם מנותקים מהמציאות אבל הוא לא יכול לנתק אותם מהממשלה כי הוא צריך אותם, אתם יודעים בדיוק למה. או פרופסור יואל אליצור, שמסביר שהטבח שביצע החמאס הוא חלק מתוכנית אלוהית לישראלים, 'שמביאים אסונות על עם ישראל ומסכלים את התוכנית האלוהית של תחילת הגאולה'. כאילו שום דבר לא קרה פה בחודש האחרון. זאת הממשלה והיא ממשיכה להתבטא ככה והבאתי באמת על קצה המזלג את הדברים.

כשלי המכשול הפיזי:

 מה בכל זאת עשינו עם עזה? בנינו ‫שלושה מכשולים מסביב לרצועת עזה. ‫המכשול הראשון שנבנה ב-94', ‫היה ממש על הקו הירוק, ‫בניגוד למה שבנינו אחר כך באיו"ש. ‫המכשול השני נבנה ‫כמה שנים מאוחר יותר, ‫והוא היה בתוך שטח ישראל, ‫מסיבות מבצעיות כאלו ואחרות. ‫הוא היה טוב יותר. ולבסוף בנינו ‫גם את מה שנקרא קיר הברזל ‫של 80 מטר, בחלקים מסוימים, ‫כדי לחסל את איום המנהרות. חשבנו שנתנו תשובה ‫לכל המהלכים ההתקפיים ‫האפשריים מרצועת עזה. והתבססה מהם ההנחה שהנה, ‫הם לא יכולים לחפור מנהרות תקיפה ‫ואין שום בעיה.

לא מעטים יצאו נגד העניין הזה, וגם אני כתבתי מאמר לפני שש שנים, כשזה נבנה, והיה מבוסס על מחקר גדול שעשיתי יחד עם פרופסור גדעון ביגר על נושא המכשולים בעולם. כתבתי ש'ההיסטוריה של בניית מכשולים בארץ ובעולם מלמדת כי אין מכשול שיכול לתת מענה מלא כל עוד המוטיבציה של המבקשים לחצותו מתקיימת'. וזה לא משנה אם היה מדובר ‫במהגרי עבודה או בטרוריסטים. היינו צריכים ללמוד מהלקח ‫של הגדר הראשונה שבנינו ב-94'. ‫שדרגנו אותה כל הזמן, למה? ‫משום שהחודרים תמיד מצאו דרך ‫להתמודד עם החידוש ‫שהוצג בפניהם. וגם דיברתי על המכשול הזה, ‫שעיקרו חומה תת קרקעית ‫כנגד המנהרות, ואמרתי ששיטת חדירה אחת ‫יכולה להתחלף באחרת במהירות. ‫הם לא הכניסו את הראש בקיר, ‫וראינו בדיוק מה קרה. ‫הם עברו מלמעלה, בקלות.

המדיניות הזאת של נתניהו, ‫אסטרטגיית הבידול וחיזוק החמאס, הייתה הליכה על חבל דק ‫שנפלנו ממנו כמה וכמה פעמים. הנפילה הזאת באה לידי ביטוי, כל פעם מחדש, ‫באותם מבצעים ‫שישראל קיימה ברצועת עזה. ‫כולכם מכירים את 'גשמי קיץ', ‫החטיפה של גלעד שליט ב-2006 עד ל'חרבות ברזל'. ‫ואלו רק המבצעים המרכזיים.

‫הרצועה שאתם מסתכלים עליה ‫די מכתיבה את אופן הפעולה הצבאית ‫וגם את אופן ההגנה של החמאס. ‫הרצועה מאוד צרה. פה היא ברוחב ‫של שישה קילומטר, בסך הכול, ‫ופה היא ברוחב של 12 קילומטר. ‫היא בנויה משני רכסי כורכר, ‫מזרחי ומערבי, ‫בגובה של 80 עד 100 מטר, ‫ובאמצע יש לנו את ‫המרזבה הנמוכה. ‫לכן יש שני צירי אורך עיקריים. ‫יש ציר החוף, שנשלט ‫על ידי חיל הים, ולכן הם לא יניעו עליו שום כוח. ויש את הציר המרכזי מעזה ועד לרפיח. ציר טנצר מי שזוכר, כביש מספר ארבע, שחוצה את הרצועה.

לכן מה שישראל עושה כדבר ראשון במבצעים שמלווים בחדירה קרקעית, כמו עכשיו, היא מנתקת את צפון הרצועה מדרומה לאורך נחל הבשור, ‫נחל עזה. ‫למה? כי היא מתרכזת בעזה. ‫כי עזה זה הלב של הרצועה. ‫כל המוסדות נמצאים שם, ‫כל המפקדות נמצאים שם, ‫אמצעי הייצור נמצאים שם, ‫לא הכול, כמובן גם בדרום, ‫אבל הלב זה באמת עזה עצמה. ‫

ולכן חמאס יצר מערכת מנהור ‫אדירה בהשקעה של מיליארדים. ה‫הערכה היא שיש 500 קילומטרים ‫של מנהרות ברצועת עזה. ‫זאת אומרת, אם אורך הרצועה ‫זה 60 או 56 קילומטר, תחשבו שעשר מנהרות ‫חוצות את הרצועה מצפון לדרום, ‫בממוצע. ‫כל מטר מחוסה שם עם מנהרות, ‫לכן אתם שומעים בחדשות עכשיו ‫את מאות הפירים ‫שנכנסים לתוך אותן מנהרות, ‫כי זאת היתה הדרך היחידה שלהם ‫להתמודד עם העליונות האווירית הישראלית ‫והפגזות וההפצצות. ‫אתה נכנס לאדמה, ‫ושם יש אפשרות להניע כוחות, ‫כלי רכב, ‫תקשורת מסווגת וחוטית, ‫ועוד דברים. ‫

המבצעים האלו יקרים מאוד ‫לתקציב הישראלי. ‫כמה שמדמה שמה שאנחנו מכנים, ‫מלחמות א-סימטריות, ‫כאילו גולית כנגד דוד, וזה עולה המון. ‫תסתכלו פה את המספרים ‫של המרכיבים של אמצעי הלחימה. ואתם יכולים לראות כאן את עלות הכוללת של המבצעים השונים ועד ה-31 באוקטובר המלחמה הזאת עלתה לנו כבר 30 מיליארד שקלים.

קריסת הקונספציה של הסטטוס-קוו:

כל המדיניות הזאת של נפילה מאותו חבל בהליכה למבצע חוזר ונשנה, שירתה את המדיניות של נתניהו. למה? לחזור, לחיק החמים של הסטטוס קוו. כי הסטטוס קוו משרת אותו אלקטורלית, ומשרת את המדיניות שלו לא לקיים שום מהלך מדיני עם הפלסטינים.

לפני כמעט עשר שנים, פרסמתי את המאמר הזה בוויינט, ואני אקריא אותו כי זה רלוונטי מאוד להבין גם לאן נתניהו עוד עשוי לחתור עם המלחמה הזאת. 'הסטטוס-קוו שעליו הושתתה מדיניותו של נתניהו בשנים האחרונות אינו משקף מצב אמיתי של איזון ויציבות ביטחונית ומדינית אלא ההפך, זה ביטוי לחששו העמוק של ראש הממשלה מתזוזה מדינית שהיה ביכולתה למנוע את ההסלמה שאנחנו חווים בימים אלה.הסטטוס-קוו היה למעשה ביטוי לקיפאון מחשבתי בצד הישראלי שקיים את התנאים שאפשרו לחמאס להניע בכל פעם את ההתלקחות הבאה.

'בעיוורונו הוא לא שיער כי מהלכי הענישה נגד החמאס בגדה המערבית, בשלילת הממשלה הפלסטינית שחמאס הכיר בה, בהמשך המצור על עזה, הובילו את חמאס לחידוש דרך ההתנגדות והטרור. הנכס היחידי שנשאר ברשותו. ולכן היום שאחרי מעלה ביתר שאת את השאלות הבאות, האם הוא מבין את פוטנציאל ההסלמה הטמון בסטטוס-קוו המדומה, והוא ימשיך לממש את כל התוכניות הפרועות של שרי מפלגתו, אורי אריאל, אז בבית היהודי וכן הלאה, ששוללות כל פשרה ובכך מחזקות את החמאס'.

וזה נכתב לפני תשע שנים, ולא הייתי יחיד בזירה. אבל גם הציבור הישראלי ישן בעמידה וזה חזר על עצמו עוד כמה וכמה פעמים.

 מלחמת דת?

אנחנו יכולים לראות את המשקל הדתי הגדול שיש באירוע הזה, שמסביר טוב יותר את החמאס ואת המניעים שלו ואת התופעות של שחיטת תינוקות ופגיעה בקשישים וכן הלאה. אנחנו רואים כאן את הפרשנות הקיצונית שהחמאס נותן לפסוקים בקוראן "וכשיעלה בידי נגלגל את ראשכם, אתם הגברים, כחצץ בצדי הדרכים ונבעל את הנשים". (אמרה שנאצר השתמש בה ב-1967).

או למשל בפסוק החרב שאומר שיש להרוג את כל האויבים ואפילו את אותה הצדקה שניתנה למעשי אונס בידי חיילים, שהיינו עדים להם באירועים הללו. אתם יכולים לראות את הפסוקים הרלוונטיים 'ואם חוששים אתם פן לא תוכלו לעשות צדק עם נשותיכם החוקיות הסתפקו בשפחות שהם בבעלותכם…' וכן הלאה.

הכל עם בסיס דתי-אסלאמי בפרשנות הכי קיצונית שלו, שלא מקובלת על רוב הפרשנים האסלאמיים.

(כל הציטוטים האחרונים נאספו בידי איני עבאדי שהציג אותם בפרק 72 של פרות קדושות).

גם אצלנו היו מעשי אונס ורצח במלחמה:

התופעות האלו של רצח, שחיטה ואונס הן תופעות של מלחמה, שגם אנחנו ביצענו, אם כי לא במלחמה הזאת. כמו בקוראן, גם בתורה שלנו יש היתרים ואף תשבחות למעשים כאלה: פרשיית אשת יפת תואר בספר דברים, המתירה לאנוס שבויות מלחמה; וכך הפרשנות של הרב שמואל אליהו לדברים אלה (ר' פרות קדושות פרק 72).

אני מדבר על התופעות הללו בעיקר במלחמת העצמאות ומיד אחריה. משה שרת אומר את זה בישיבת ממשלה ב-1948:

'מתאר אני לעצמי שהיו מהפכות בעולם שעשו בהן דברים נוראים יותר. אני מתאר לי שחיילים שלנו לא ריטשו נשים הרות ולא אנסו ילדות ולא דרך שיטה שרפו בתים על יושביהם, אם כי בכל השטחים האלה היו מעשים'. (משה שרת, 1948).

דוד בן גוריון בישיבה של מה שנקרא היום המטכ"ל, ואז נקרא חבורת הפיקוד דיבר על התופעות החריפות שהיו ב-49' ו-50'. הוא אמר 'צריך לחנך את הצעיר הבא מארצות אלו (האסלאם)… לא לתפוס נערה ערבייה, לאנוס אותה ולרצוח אותה' (ד.ב.ג 1951).

ובישיבת ממשלה ב-1951 דנה הממשלה בהחזרת עונש התלייה, כי דוד בן-גוריון אמר: '‫המצב מחריד בשני שטחים, ‫מעשי רצח ומעשי אונס… (‫של ערבים וערביות).‫

זאת אומרת, התופעות החמורות הללו, ‫למרות כל ההבדלים, התקיימו גם בצד שלנו. ‫כמובן, אנחנו מדברים ‫לפני 75 שנה, ‫אבל צריך להבין שבמלחמה ‫יש את הדברים הללו, ‫וככה חמאס תופס את זה, ‫לצערנו הרב.

תובנות מרכזיות מ-7 באוקטובר?

האסטרטגיה של בידול וחיזוק החומה של נתניהו וגם של בנט נכשלה כישלון חרוץ. גם מדיניות ההתעלמות מהשלכות הסכסוך הישראלי-פלסטיני כשלה פה.

צריך להגיד ביושר, זה אחד הכישלונות החריפים ביותר של מובילי המחאה בישראל נגד ההפיכה המשטרית. דחקו את הסכסוך, דחקו את העימות לאיזשהו פינה: 'נטפל בזה אחר כך. קודם כל הנושא הדמוקרטי'. לא משנה כמה פעמים נאמר להם אחרת. עד שזה תפח לנו על הפנים בצורה הזו.

אבל כמובן האשמה המרכזית מוטלת על ממשלות נתניהו.

גם התפיסה הזאת שהוביל אותה בזמנו אביב כוכבי, הרמטכ״ל הקודם, צבא קטן וקטלני, גם זה קצת קרס. למה? לא בגלל הטכנולוגיה. הטכנולוגיה היא עשר. בגלל שנוצר מצב שיש לנו היום, לאורך הגבולות, יכולות התקפיות של ארגוני טרור ברמה על חטיבתית, והם יכולים לבצע מהלכים כאלו. ולכן המחשבה שעם גדרות ומכשולים אנחנו נעצור את העניין הזה בלי לפרוס כוחות, מה שפעם היינו קוראים סיורי בט"ש רגילים, לכל זה צריך להתעורר מחדש.

אנחנו יודעים שלצה"ל אין יכולת לפרוס מספיק כוחות ועובדה שהמכשול בגדה המערבית שבנינו כמו משוגעים, מכשול של 500 קילומטרים, אבל אין לנו כוחות לשמור על זה. אז במשך חמש – שבע שנים האחרונות הפלסטינים פרצו אלף פרצות בגדר הזאת וכדי לחזור ולהפוך את המכשול הזה לאפקטיבי השביתו את כל מערך ההכשרה בהדרכה של צה״ל ופרשו את החיילים לאורכו. שנים נלחמנו בשטות הזאת אז זאת גם מסקנה לקצר את אורך המכשול בגדה ולסגור את הפרצות שנשארו שם, המרכזיות, שנשארו שם, שבלחץ המתנחלים הן לא נסגרות.

 

דבר חשוב וגדול, ישראל נפגעה בהרתעה שלה. אם ארגון כמו חמאס, מרשה לעצמו עם 30 אלף לוחמים, ללא אמצעי לחימה משוכללים, לחדור לעומק של 30-40 קילומטר בתוך ישראל, יש לנו בעיה עם ההרתעה, וצריכים להודות בזה.

דבר שני, נפגעה עצמאות ההחלטה בפעולה שלנו דווקא בגלל המעורבות האמריקאית והאירופאית. החיבוק האמריקאי הענק הזה יעלה לנו. הם מאשרים לנו תוכניות ועוד ועוד.

אם ישראל רוצה לבצע מהלכים, והיא צריכה לבצע מהלכים ארוכים, לא של זבנג וגמרנו, היא חייבת קואליציה בינלאומית. וקואליציה בינלאומית יכולה להתגבש רק אם יש תכלית מדינית ברורה שמבוססת על ההחלטות הבינלאומיות, שעיקרן קידום פתרון שתי המדינות. בלי זה לא נשיג את הקואליציה הזאת לאורך זמן.

גם את האמריקאים אפשר למתוח אותם. עוד מעט יהיו גם בחירות, ואנחנו רואים מה קורה במפלגה הדמוקרטית. אבל חייבים את העניין הזה, כי שום דבר אחר לא יעבוד כדי ליצור את אותה קואליציה.

ישראל מנהלת מלחמה על התודעה של דעת הקהל העולמית ולהערכתי היא עושה טעות גדולה משום שהיא מניחה שהיא יכולה לשווק את האירועים ופשעי המלחמה של השבעה באוקטובר כנקודת הפתיחה. זה לא עובד ואנחנו רואים את זה. הציבור בעולם מודע למדיניות הסירוב במשך 15 שנה והוא לא מודע כמובן לכל העובדות ולכל המורכבויות. אם לא נשנה את האסטרטגיה הזאת פשוט נאבד את התמיכה של הציבור עם הלחץ שהוא מפעיל בעולם המערבי על הממשלות שלו.

ישראל לא נערכה לשינוי הזה. לא נעשתה עבודת מטה. אני אומר את זה באחריות גמורה, בשום גוף אמיתי רשמי של מדינת ישראל לא נעשו עבודות מטה שקשורות לסכסוך הישראלי פלסטיני ולמדינת ישראל אין יכולת לעשות עכשיו שינוי כי אין לה באמת תוכנית אמיתית שנעשתה על ידי המוסדות הללו בצורה מקצועית. לאורך זמן לישראל אין ראש ממשלה ואין ממשלה כשירים להוביל את המלחמה הזאת ולהוביל את השינוי הזה, להוביל את הקואליציה הבינלאומית.

החמאס מזוהה יותר עם מאפיינים של דאעש, למרות ההבדלים שביניהם. אבל כמו שאמרתי, לא נוכל למכור את זה לאורך זמן, וההידרדרות למלחמה האזורית עדיין קיימת בסבירות, שאני מעריך אותה, בינונית, בהנחה שלא נעשה טעויות ביחס לחיזבאללה כתוצאה מכל מיני הברקות של שרים כאלו ואחרים.

מה צריך לעשות?

אז קודם כל, כל המחשבות שאומרים שרשות תיקח אחריות, הרשות לא תיקח אחריות בצורה הזאת. אמר את זה עכשיו ראש הממשלה, מוחמד א-שתיה. הוא אמר, 'הרשות פלסטינית לא תחזור לעזה ותנהל אותה בלי פתרון מדיני בגדה המערבית, כיוון שזה יהיה כאילו היא רוכבת על מטוס F-16 או על טנק ישראלי.

'אינני מסכים לכך. הנשיא שלנו, כן, אבו מאזן, איננו מסכים לכך. שום אדם לא יקבל דבר כזה. הרשות הפלסטינית לא תשוב לשלוט בעזה בלי הסדר מקיף שבו תהיה הגדה מערבית חלק ממדינה פלסטינית'.

לכן ברור לחלוטין שמי שפנטז על העניין שישכח מזה. ואני גם חוסך באמת מכם את כל ההברקות האחרות של לדחוף את הפלסטינים לסיני או לייצא אותם לאירופה וכל הדברים האלה.

צריך ללכת על תוכנית מקיפה שיש בה שלושה פתחי זמן. את כולם צריך להתחיל עכשיו. בטווח הקצר זה כמובן ההתמודדות הדיפלומטית והצבאית עם החזרת החטופים והשבויים. בעסקה כוללת צריך להביא לשחרור כל האסירים הביטחוניים הפלסטיניים, ישראל פשוט חייבת את זה לחטופים אחרי ההפקרה שהייתה. אבל ישראל חייבת למוטט את היכולות השלטוניות והצבאיות של החמאס. החמאס זו תנועה, אי אפשר להעלים אותה. יש לה מאחזים גם מחוץ לרצועת עזה, יש לה בגדה ויש לה גם בלבנון ויש לה בסוריה וגם בירדן וכן הלאה.

אם ישראל חפצת חיים במזרח התיכון היא לא יכולה להרשות לעצמה שארגון כזה שתקף אותה וביצע את זוועות המלחמה ימשיך להתקיים לצידה.

הדבר השני, בטווח הבינוני שצריך להתחיל אותו מחר, זה לבנות מחדש את הפרטנר הפלסטיני. לבנות מחדש מישהו שנוכל באיזשהו שלב לחזור ולדבר איתו על פתרון. זה מה שיש, לא הסחורה הכי טובה בשוק, אבל זה מה שיש. וזאת אש"פ, הרשות הפלסטינית. וצריך לבנות אותה.

איך בונים אותה? נותנים לה לגיטימציה. קודם כל על ידי מתן חבילה משמעותית שמצביעה על הישגים מדיניים ובעיקר הם חייבים להיות טריטוריאליים, כי כל השאר זה שטויות שמכרנו להם והם אף פעם לא קנו. למשל, ליצור להם רציפות טריטוריאלית, להעביר שטחי C ל-A וB  ודברים נוספים על מנת לבנות אותם על מנת שהם יוכלו לבוא לציבור הפלסטיני ולהגיד לו יש הישגים למדיניות שהיא תהליך מדיני.

ואחרי זה, עוד שנה, שנה וחצי, ללכת לבחירות. הבחירות האלה הן אלה שיתנו לגיטימציה לרשות הפלסטינית לחזור מחדש לרצועת עזה. בלי בחירות שבהם הפתח נבחר והחמאס לא משתתף, הם לא יוכלו לחזור ולנהל את הרצועה. הבחירות גם ייתנו להם לגיטימציה להזמין כוח בינלאומי ערבי או אחר לעזור להם לשלוט ברצועה בתקופת ביניים עד שהם לוקחים את האחריות מחדש. אבל זה חייב להיות עם בחירות וישראל חייבת לאפשר ולעודד את הבחירות הללו בכפוף להסכמים, לרבות מזרח ירושלים.

לטווח הארוך, שגם צריך להתחיל בו עכשיו, ישראל צריכה להציג מהי התכלית המדינית של כל מה שהיא עושה עכשיו וישראל, מי שלא יודע, מסרבת לעשות את זה. זה הויכוח הגדול עם האמריקאים. היום לפני עשרה ימים ממשלת ישראל התכנסה, הקבינט, לא הממשלה, והם החליטו לא להחליט. ממש ככה, ההחלטה היא שלא מחליטים. קודם כל ממוטטים את החמאס ואחר כך מה?

איך תמונת הסיום של המלחמה אמורה לשרת את התכלית המדינית אם אתה לא יודע מה התכלית המדינית ומה יהיה יום אחרי מיטוט החמאס. יבוא סמוטריץ ויבואו כל החבר'ה האחרים, סטרוק ורוטמן ומה הם יבקשו, להקים מחדש את גוש קטיף?

כן, אבל זה יעבור למהלכי ביצוע, אז על מה המלחמה? בלי תכלית מדינית אין משמעות לפעילות צבאית, זה רק השתוללות של כוח. ולכן ישראל צריכה להכריז על כך שהתכלית המדינית היא בסופו של דבר ללכת ליישוב הסכסוך. בהדרגה, באופן מותנה, באופן מבוקר, לאורך שנים, אבל זוהי התכלית. הבסיס לכך הכי טוב לדעתי היום זה לקבל באופן עקרוני ובסיסי את יוזמת הליגה הערבית שמבוססת על החלטות הבינלאומיות והרעיון שבסוף תקום מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל.

זה תהליך ארוך אחרי שיהיו בחירות פלסטינאיות בעוד שנה וחצי ואפשר יהיה להתחיל את המסע ומתן להגיע להסכם, לא רק ברמה בילטראלית אלא גם ברמה אזורית, להפוך את הסכמי אברהם  למשהו רחב יותר ומשמעותי יותר ואז ללכת לשלב של מימוש הדרגתי מותנה בביצועים, מותנה בביטחון, מותנה בכל הדברים האלו. אם אין לנו את החבילה הזאת אני כבר לא אכתוב את המאמר הבא.

זה יהיה רע מאוד כי זה יילך לאותו מקום. הדבר שהציבור הישראלי צריך לתבוע זה את החלפתה של הממשלה הזאת ואת ראש הממשלה הזאת, כי לא ראש הממשלה הזה ולא הממשלה הזאת מסוגלים להוביל את השינוי הנדרש.

איך מחליפים ממשלה באמצע מלחמה

יש כל מיני דרכים ובין היתר, 200 אלף איש או 100 אלף איש שלא מאפשרים לאנשי הממשלה הזאת לזוז ולצאת מביתם, ועוד הרבה דברים.

אני אומר תמיד, אנחנו, או נכון יותר, הצעירים בינינו, אם הם לא יבינו שהיום כדי להציל את ישראל, נדרשת הקרבה בסדר גודל חלוצי של פעם, זה לא יקרה. כמה שזה נשמע עצוב, זה לא יקרה.

***

זה היה פרק 76 של פרות קדושות, עם שאול אריאלי על התנפצות הקונספציות ועוד כמה מיתוסים עלינו ועל עזה.

כמו תמיד, נשמח לעזרה לפרויקט זה שנעשה כולו בהתנדבות, בתרגום לאנגלית, בעריכת וידאו או בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.

להתראות בפרקים הבאים.

***

לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ:

"לא רק נתניהו נכשל, גם בנט וגם המחאה החברתית. פתרון שתי המדינות שהם ניסו להדחיק יחזור עכשיו בגדול" – פרות קדושות – מיתוסים ישראליים – הארץ (haaretz.co.il)

תרגום לאנגלית של הפרק Translation to English:

Chapter 76 English –

– Shaul Arieli

:Additional articles relating to the "Conceptions" and the conflict

depressive realism

Thirty Years since the Oslo Accord You Can’t Cross a Ravine in Two Jumps

Area C will never be part of Israel

לקריאה נוספת באתר הבית של שאול אריאלי:

www.shaularieli.com

להאזנה כאן:

 

 

Powered by WordPress | Designed by Tielabs
כל הזכויות שמורות ליזהר באר.