פרק זה מתפרסם ימים אחדים אחרי מותו של שמעון פרס, שהביוגרפיה העשירה שלו מוכרת כמעט לכל ילד במדינה. לא כך, יצחק שמיר – בן פלוגתא פוליטי ואידיאולוגי של פרס וגם שותפו לניהול ממשלת האחדות באמצע שנות ה-80. שמיר, ראש הממשלה השביעי, נותר בתודעה הציבורית דמות אניגמטית. ידוע כי הוא לא הסתפק בפעילות טרור נגד ערבים ובריטים לפני קום המדינה אלא גם חיסל יהודים, שסיכנו, לדעתו, את פעולות המרי העברי. הביוגרפיה שלו כפוליטיקאי בימין האידיאולוגי, אפור בד"כ, סרבן עיקש לכל התקדמות מדינית, מוכרת וגם אנו יודעים כי שרת בתפקיד בכיר במוסד. אבל חלקים גדולים מעברו של שמיר לוטים בערפל.
מבוקש: יצחק יזרניצקי (שמיר)
מעטים יודעים כי שמיר יזם פיגוע בקטריולוגי בלונדון, שעלול היה להביא למותם של אלפים. נשמע כאן על אחד מפעיל הלח"י שהתאבד כיוון ששמיר ניהל רומן עם אהובתו ועל הרקע הבולשביקי העלום של משפחת שמיר. האם אביו של שמיר היה קשור לביון הסובייטי? האם יתכן כי יצחק שמיר בעצמו היה בשלב מסוים חפרפרת של מוסקבה? הביוגרפיה היחידה על שמיר נכתבה בצרפתית ומעולם לא תורגמה לעברית. כותב הביוגרפיה, העיתונאי והסופר שרל אנדרלן, הוא אורחנו בפרק זה. הוא יספר על עלילותיו הלא ידועות של ראש הממשלה הכי שתקן והכי מסתורי שהיה בישראל ויציג את טביעת היד בהיסטוריה של האיש, שאף אחד לא יודע עליו הכל.
היממה שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 נחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו של הגיבור הלאומי הפלסטיני, עבד אל קאדר אל חוסייני, בקרב על הקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. ספר חדש שעומד לצאת בקרוב מתמקד כולו ביממה האחת הזו ובנרטיבים השונים שהתעצבו בזיכרון של שני העמים. אורחנו הפעם הוא הסופר והעיתונאי, דני רובינשטיין, מחבר הספר, שערך מחקר מקיף, שהתבסס על מקורות ערבים, שלא היו מוכרים, ברובם, לקורא הישראלי. הוא יציג כאן את דמותו של עבד אל קאדר כאסטרטג מחונן ואליל המונים שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המערכה.
מי ירה והרג את עבד אל קאדר אל חוסייני? האם היורה היה חייל יהודי, ששעות אחדות אחר כך נהרג בעצמו בקרב על הקסטל, כפי שמספרת ההיסטוריה העברית של תש"ח?
או שמא היה זה משתף פעולה פלסטיני, שלימים ערפאת שלח מתנקשים לחסלו, כפי שגורס מיתוס פלסטיני נפוץ?
האזינו, שפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
להאזנה דרך האתר:
תמלול הפרק "הקרב על הקסטל מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני" חלק א'. עם אורחנו העיתונאי והסופר דני רובינשטיין.
היממה שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 נחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו של הגיבור הלאומי הפלסטיני עבד אל קאדר אל חוסייני בקרב על הקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. ספר חדש שעומד לצאת בקרוב מתמקד כולו ביממה האחת הזו ובנרטיבים השונים שהתעצבו בזיכרון של שני העמים. אורחנו הפעם הוא הסופר והעיתונאי דני רובינשטיין, מחבר הספר, שערך מחקר מקיף שהתבסס על מקורות ערבים שלא היו מוכרים ברובם לקורא הישראלי. הוא יציג כאן את דמותו של עבד אל קאדר כאסטרטג מחונן שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המערכה כולה. מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני? האם היורה היה משתף פעולה פלסטיני, שלימים ערפת שלח מתנקשים לחסלו, כפי שגורס מיתוס פלסטיני? או שמה היה זה חייל יהודי, ששעות אחדות אחר כך נהרג בעצמו בקרב על הקסטל, כפי שמספר את ההיסטוריה העברית של תש"ח?
דני שלום,
שלום רב.
אתה מעורב בסיקור הנעשה בשטחים כמעט מאז 1967. כתבת כמה ספרים על הקונפליקט, כתבת ספר על ערפת על הפליטות…
דני רובינשטיין: "על הפליטים על התפיסה של הפלסטין מה זה זכות השיבה, מה הם רוצים, האם הם באמת רוצים לחזור? וגם ספר על גוש אמונים".
בספר הנוכחי אתה מתמקד ביום אחד ב-1948. למה אותו יום?
"ביממה הזאת היו שלושה אירועים קטסטרופאליים, מבחינת הערבים, מאוד דרמטיים. הקרב בקסטל שבו נהרג עבד אל קאדר אל חוסייני, שהיה, אני לא יודע איך לקרוא לזה, הטרומפלדור שלהם. כמה שעות אחר כך היה דיר יאסין, שאנחנו יודעים מה הוא גרם. וממש באותו יום היה קרב במשמר העמק שבו חוסל קאוקג'י וחוסלה חזית הצפון. כל המפלות האלה התרחשו ביממה שבין 8 ו-9 באפריל. היממה הזאת, אפשר להגיד חרצה את גורל המלחמה מבחינת הפלסטינים. אחרי זה הייתה מפולת כללית, עם כמה הצלחות ערביות, אבל בסך הכל טבריה, וצפת, וחיפה, ויפו, הכל נפל.
"היתה לי הזדמנות לכתוב על איש אחד, עבד אל קאדר אל חוסייני שבדור שלי הוא היה איש מאוד מוכר".
מיתוס?
"הוא היה מיתוס והוא היה אליל. כמובן שמותו עשה הרבה יותר מזה, בנה סביבו מין מיתוס אלילי, אפשר לומר".
מה עשה אותו אליל בעיני הערבים?
"קודם לכל, הוא היה בן משפחה אצילה, מיוחסת. בדרך כלל יש הרבה ספרים של ערבים, יש אפילו ספר שמונה את כל אלה שנלחמו ב-36', עשרת אלפים איש, רובם בני פלאחים והשכבות העממיות והעניות של הערים. פתאום בא אחד, שהוא בן המשפחה המיוחסת ביותר, בן משפחת חוסייני, אבא שלו נחשב ראשון במעלה. זה כמו, לא יודע מה, ראשה הוא היה מנהיג הראשון במעלה אנחנו יותר מתחילים את המופתית זה קרוב משפחה מי שהיה מוסא כאזם אבא של עבד אל-קאדר, היה הדמות הבולטת ביותר. הוא היה קצין, מושל טורקי עוד בזמן הזה והוא היה בין הבודדים שקיבלו תואר פחה מהשלטון הטורקי. הוא היה מספר אחד.
"פתאום הבן שלו… כשעבד אל-קאדר נפצע בפעם הראשונה בקרב באל-חאדר ב-1936 אז דיברו על הבן של מוסא כאזם. מוסא כאזם היה איש הכי ידוע, כמו אצלנו במעמד של בן גוריון, של ויצמן. מי הלך אחריו? גם זה גם דבר חשוב, אחריו הלכו דלת העם והפלאחים. מאחוריו צעדו כבר משנות ה-30, חבורה של כמה עשרות, רבים לא ידעו קרוא וכתוב, נערים שבאו ונשאו אותו על כפיים.
"אבל, בעיקר שמתי לב לשבועות החודשים האחרונים של חייו, שזה סיפור של הנכבה הפלסטינית. מה זה הנכבה הפלסטינית? איך הם ראו את זה? איך זה קרה להם? איך הם מבינים מה קרה? את מי הם מאשימים?"
מנקודת מבט פלסטינית הוא דמות טרגית, מקבל לידיו את הגורל הפלסטיני ומוצא שוקת שבורה. הוא נוסע לבירות ערב לנסות לגייס עזרה, ומה אתה מגלה?
"הוא כמו כל הפלסטינים – בשלבים שונים, כמו ערפאת, שאלו אותם; למה נכשלתם? השאלה הזאת למה נכשלתם היא שאלה שמבחינתם מציקה מאוד. בכל אופן, הם חושבים שבעורפם או בגיבוי שלהם יש אוכלוסיה של מאות מיליונים, שלוש מאות ומשהו מיליון, ממרוקו עד כווית, זה דבר ענק וזה קצת צריך להסביר למה הפוטנציאל הענקי הזה לא מנוצל לחסל את המדינונת הזאת? יש צבאות ערבים, מדינות עם חיל אוויר ועם טנקים, והם נכשלים מול 600 אלף יהודים, שאין להם שום דבר, רק ציבור מאורגן וזהו. היו כמובן הסברים, אבל את הערבים זה משגע – איך קרה לנו הדבר הזה".
אז הם עוד לא יודעים שהסיפור הפלסטיני הוא כישלון חרוץ?
"הם לא יודעים שזה כישלון חרוץ כי הערבים אומרים להם אל 'תדאגו, אנחנו נסדר את הכל!' הערבים, אגב, כשמדדו את סדר הכוחות ואת הפוטנציאל, המפקדים העיראקים, הבינו מיד שיד היהודים תהיה על העליונה.
"השלטון הבריטי נסוג ב-15 במאי. אני מדבר על התקופה עד אז, כמעט חצי שנה".
מצאת מסמכים שמדברים על כך שחוזים כישלון?
"כן, המפקדים של צבא ההצלה הקימו בהתחלה צבא של מתנדבים, שחלקם היו בכלל ארחי פרחי. הם היו כמעט כולם בפיקוד עיראקי. עד היום, כשאני מסתובב אני שומע על העיראקים; 'מאקו אוואמר'. מאקו זה אין, זה שלילה. 'אמר' זה פקודה. אין פקודות. 'אין לנו פקודות'. בכל מקום, כששאלו אותם, 'למה אתם לא מעלים פלוגה למעלה, להילחם?' מאקו אוואמר, אין לנו פקודות.
"לימים זה הפך למטבע לשון. אחד מהמשולש אמר לי 'סבא שלי תמיד היה אומר מאקו אואמר, אין לנו פקודות'. אל תשכח, מפקדה בדמשק, פלוס מתנדבים שהיו בצבא ההצלה של קאוקג'י וזה היה בפיקוד עיראקי".
בתוך הקונסטלציה הזאת איפה מוצא את עצמו עבד אל קאדר אל חוסייני ומה הוא מנסה לעשות?
"במריבה עצומה נגדם. הוא וחאג' אמין אל חוסייני, הפטרון שלו, אומרים למדינות ערב; 'תעזבו את הכל, אל תבואו ללחום, לא צריכים אתכם, אנחנו נדע להסתדר. עם הכסף והנשק נדע להסתדר'. אבל לא נותנים להם.
"'אבל אין לנו נשק, אין לנו טנקים'. הוא בא כל הזמן, בעיקר לדמשק, שם ישבה הוועדה הצבאית העליונה, והם אומרים לו; 'אין לנו! למה, כי אנחנו נותנים הכל לצבא ההצלה של קאוקג'י'.
" נכתבו 3-4 ביוגרפיות של עבד אל קאדר, שקראתי כדי לראות מה קרה בקרב עצמו. כשהסתכלתי בהם גיליתי דבר מעניין, כולם העתיקו מאדם אחד, מדוקטור קאסם רימאווי, שהיה גם לוחם אבל בעיקר היה מזכיר של עבד אל קאדר. מי הצטרף אליו? הצטרפו נערים שהיו שוליות של עובדי דואר, שוליות של נהגים, סבלים, כל מיני ממש פשוטי עם. ביניהם היה גם קאסם רימאווי, שהיה קצת ברמה יותר גבוהה. היו עוד שלושה בורים, שכתבו גם ספרים. אז קאסם רימאווי כתב יומנים של מה שהוא עשה עם עבד אל קאדר, שלא פורסמו מעולם. הם נמצאים אצל הבן של עבד אל קאדר, מוסא, הרופא, בעמאן, הוא נותן לאנשים להציץ ביומנים האלה. כולם כתבו על פי היומנים האלה ואני לא הייתי צריך כבר לנסוע לעמאן כיוון שכל הביוגרפיות על עבד אל קאדר מבוססות על היומנים האלה.
"ביומנים האלה יש הרבה הרואיקה ומיתוסים סביב הולדתו ואיך שהפעמונים צלצלו, הלידה שלו היא כמו של דמות תנ"כית ואיך פרצו ברחובות ירושלים צהלות של שמחה וכל מיני דברים כאלה. במקום אחד, נאמר שהוא נולד בכלל באיסטנבול. זה לא משנה הלידה שלו, היתה תנ"כית.
"במלחמה חאג' אמין היה אצל היטלר. זאת היתה אחת הסיבות לתבוסה שלהם, כיוון שהם היו בצד המובס של המלחמה והיריבים שלהם היו בצד של האנגלים".
אם אנחנו חוזרים לסיור הגיוס של עבד אל קאדר בבירות ערב ובדמשק מה הממצאים שלו?
"אומרים לו; 'אין לנו נשק, אין לנו כסף, ולא ניתן לך. חכה שהמנדט ייגמר, בעוד שבועיים, בעוד חודש, באמצע אפריל, ונראה'".
מה אנחנו יודעים על המניעים שלהם לסרב לו?
"הם ראו בו יריב פוליטי. היה המלך עבדאללה, שהוא היה יריב העיקרי שלו, שרצה את פלסטין, והיו המצרים שלא רצו לתת את זה לעבדאללה. ולכן במלחמה שפרצה אחרי 15 במאי הם עשו את המהלך שהביא כמעט לחורבן ישראל, כשהם התקדמו לכיוון תל אביב עד אשדוד, ואז חצי מהצבא שלהם פנה לחברון ולירושלים כדי לעצור את עבדאללה. אתה מבין? זה פיצל את הכוחות שלהם זה החליש אותם מאוד. אני חושב שגם במבט של אז הם הבינו שזה אחד הדברים שגרמו להם לכישלון שלהם".
בימים שלפני מותו בקסטל שוהה עבד אל-קאדר בדמשק שם הוא מנסה להשיג ממדינות ערב נשק ותוך כדי דיון נודע לו שהיהודים כבשו את הקסטל. הוא דורש מהליגה הערבית תותחים אך זו מעדיפה לתת תותחים לצבא ההצלה של קאוקג'י. כאן על פי המסופר, זורק עבד אל-קאדר את מפת ארץ ישראל בפניו של ראש הוועדה וקורא לעברו 'בוגד! ההיסטוריה עוד תוקיע אותך. אני חוזר לכבוש את הקסטל. עם נשק כבד או בלעדיו, אכבוש או אפול בקרב'.
יש ממש בגרסה הרומזת לכך שעבד אל-קאדר אל חוסייני עלה על ההר כמעשה ייאוש, כמתאבד?
"יש בזה משהו. הוא נכשל בעצם במסע הזה וחוזר מיואש יומיים לפני מותו. אבל מדצמבר, כשהוא התחיל את הפעילות שלו ועד סוף מרץ – ארבעה חודשים – הוא מצליח. הוא מנצח. אתה יודע ההצלחה שלו הגדולה ביותר שהביאה לו את המוניטין היתה שיירת הל"ה, ואחרי זה כל השיירות. הוא הבין שאין לו מה לתקוף את הישובים עצמם כי הישובים היהודיים זה לא כפר ערבי של בית פה בית שם, הם מרוכזים ויש תעלות מסביב וגדרות תיל. אז הוא אמר, אני אעזוב את הישובים ואני אתקוף רק את דרכי התחבורה. ובמאבק על התחבורה הוא ניצח.
"הוא עשה מצור על ירושלים, השיירות הגדולות של חולדה ושיירת יחיעם ושער הגיא, הוא הצליח לעשות את זה. והוא ידע שאם הוא מנצח במצור על ירושלים אז מי שינצח בירושלים ינצח בכל הארץ. הוא מרכז את המאמצים שלו סביב ירושלים ותראה, הישובים היהודים סביב ירושלים; גוש ציון, בית הערבה, עטרות, נווה יעקב קול, כולם נפלו והוא מתרכז בשאר הגיא".
זאת אומרת, שאפשר להגיד שהיו לו כישורים אסטרטגיים?
"הוא הצליח, זה מה שחשוב. כשהוא בא לדמשק, שבוע לפני שהוא נהרג, ומתחיל להתווכח איתם, בשני באפריל, שבוע לפני שהוא נהרג, מגיע הידיעה שהפלמ"ח כבש את הקסטל שזה היה פעם ראשונה שכבשו מקום ונשארו בו. עד אז כל המלחמה הייתה; הכה ותלך. כי האנגלים היו פה ולא ניתן לכבוש שטחים. אבל כשהאנגלים התחלו בנסיגה מירושלים צפונה אז הם עזבו את הקטע הזה של כביש ירושלים המוכר לנו, שם התנהל, הפלמ"ח שראה שכבר נעלמים כבש את הקסטל, שהיה נקודת מפתח. ואז מגיע הידיעה לדמשק. עבד אל קאדר יושב שם ומספר על ההצלחות שלו ואומרים לו; 'איזה הצלחות, הנה הם כבשו את הקסטל. אתה לא שווה שום דבר, הכוחות שלך לא שווה שום דבר'. מעליבים אותו, לא נותנים לו נשק.
"ואז הוא חוזר לירושלים עצבני, אחרי יומיים או שלושה, והולך ישר לקסטל. אתה מכיר את ירושלים, אי אפשר ללכת ישר מהעיר העתיקה לקסטל. צריך להקיף את העיר היהודית או מצד בית צפאפה, או מכיוון שיח' ג'ראח ושועפאת והמקומות האלה.הוא הלך דרך בית צפאפה ומלחה לעין כרם ומשם לקסטל. זה היה ביום האחרון שלו. הוא כבר הביא לשם מאות אנשים והם התחילו במלחמה. אני חושב שהאירועים של השעות האלה היו מכריעים מבחינתו ומבחינתנו.
"הם היו גם קצת מוזרים, כי הרבה פעמים ההיסטוריה היא לא מה שבאמת קרה אלא מה שאתה חושב שקרה. עבד אל קאדר הגיע ושלח את הכוחות. ביניהם היו שנים – שלושה מתנדבים שכירי חרב, אנגלים, שקיבלו הרבה כסף, ובאו לטווח את המרגמות. כוחות ההגנה שהיו שם נסוגו לחלק העליון של הכפר והוא הצליח להשתלט על חלק התחתון, אבל לא הצליח להתקדם. הכוחות שלו לא הצליחו להגיע. זה היה כבר שעה שתיים, שלוש בבוקר, הוא תופס עצבים הוא רואה שזה לא מתקדם אז הוא שולח שליחים למפקד הבכיר שלו, אבראהים אבו דיה. הוא אומר לו אתה צריך להתקדם, אבל הם לא יכולים. ואז הוא בעצמו לוקח את האקדח שלו ומתחיל לרוץ בין בתי הכפר ולעודד את האנשים; תבואו מפה תבואו משם! באחד הסיבובים שהוא עושה הולכים אחריו שני פלאחים מבית פג'אר. הם באים ורואים מולם עמדה באחד מבתי הכפר. הם לא יודעים שזו עמדה של היהודים, של ההגנה, של חטיבת הציוני, של גדוד מוריה. יעקב סלמן ומרדכי גזית הם המפקדים".
הם לא ידעו שהכפר כבוש בידי היהודים?
"כן, אבל הם הצליחו לכבוש את רוב הכפר והם הגיעו לפאתי הכפר, שם היתה על המפרסת עמדה, והם מתקרבים, ומאיר קרמיול אומר; 'אהלן יא ג'מעה' או משהו כזה – יש אומרים 'מרחבה, יא ג'מעה' – כי הוא חשב שההגיעה התגבורות שהם ביקשו. ואז עבד אל קאדר שומע 'אהלן יא ג'מעה' והוא כנראה מבחין בהם ואומר 'הלו בויס'. הוא חשב שזה המתנדבים האנגלים, כי יכול להיות שהוא שמע את מאיר קרמיול מדבר במבטא לא ערבי וחשב שזה האנגלים האלה. על כל פנים, הוא אמר 'הלו בויס', זה בטוח, כי היו 2-3 עדים. ואז סלמן צועק למאיר קרמיול 'מאיר, זה ערבים!' וקרמיול יורה צרור. עבד אל קאדר נפגע בבטן ונופל. שני החבר'ה שאחריו, חזרו למפקדה שנמצאת על יד המחצבות של הקסטל".
הם בורחים, הם לא מחלצים אותו?
"הם בורחים לאחור. עכשיו, מתפתח איזה מין רשומון כזה; אנחנו לא יודעים שזה עבד אל קאדר, הם לא יודעים שעבד אל קאדר נהרג. החבר'ה, הצעירים האלה מבית פג'אר, אומרים 'הוא נעלם לנו'. כי אם הם היו אומרים שהוא נהרג או נפצע היו שואלים אותם 'למה עזבתם אותו ככה?'
"ואז מתחוללת מה שאצל הערבים קרה גם ב-36' פזעה. זה התנפלות בבהלה, זאת אומרת 'יאללה חבר'ה בואו!'. משעה 7-8 בבוקר מאות, אולי אלפים, מתחילים לעלות לכיוון הקסטל. אצלנו רואים גופה שוכבת, לבושה היטב, מתקרבים אליה ולא יודעים מי זה. מגיעים עוזי נרקיס, שהיה מפקד הפלמ"ח באזור, ומוטקה גזית, ויענקלה סלמן ומאיר קרמיול ואולי עוד אחד, כולם בני עשרים ומשהו, ואף אחד לא אומר את זה בבירור, אבל היה כבר ברור שהם רבים מי ייקח את האקדח המוזהב שלו, עם השן פיל, בסוף מאיר קרמיול שירה בו מקבל את האקדח.
"עוזי נרקיס לוקח ממנו איזה קוראן מוזהב קטן שהיה לו וכמה מסמכים ומשאירים אותו שם".
ואף אחד לא יודע כי הם לא קוראים ערבית?
"מוטקה גזית יודע. הוא לוקח את רישיון הנהיגה, כתוב שם עבד אל קאדר מוסא סלים – זה אבא עבד אל קאדר – הוא קורא את זה 'סוליים'. ממשפחת סוליים. הוא טועה בכתיב שם וגם לא כתוב חוסייני, או שהוא לא קרא חוסייני. בינתיים מגיעים ידיעות מההגנה בירושלים, מיצחק נבון, שבעיר העתיקה יש המולה גדולה, כולם רצים, מתגייסים, יש פזעה גדולה. מה קרה? רואים שמישהו נהרג. מי נהרג, איפה נהרג עד שמתחילים לחבר את זה, שהגופה הזאת היא של עבד אל קאדר ועל זה המהומה, לוקח כמה שעות. ואז שאלתיאל, מהמפקדה בירושלים, שולח טנדר ואומר לסלמן, 'תוריד את הגופה לכביש, זה עבד אל קדר אל חוסייני!'
"סלמן עונה להם, כמו שמצופה במקרים כאלה – אתה יודע שככה זה מיתוסים – 'שבוע אני מבקש מכם להביא לי אוכל ודלק ואתה אומר שאין לכם רכב פתאום יש לכם רכב? אני לא מוריד שום גופה, אני נשאר שם!'. בסוף, הם עושים את זה תוך כדי ירי וסיכונים די גדולים.
"היו אז בקסטל משהו כמו מאה לוחמים, והם רואים מסביב מאות, מאות של ערבים באים שמתקהלים על ההרים מסביב, ובאים גם אנשים מפורסמים, מגיע גם אנואר נוסייבה, שכתב על זה יומן ואח של עבד אל קאדר פריד או סמי, אחד האחים…"
הם רוצים לעלות על הקסטל, זו התפרצות רגשית?
"הם באים לראות מה עם עבד אל קאדר. מדובר בדמות הרואית והם רוצים לראות מה קרה לו. אנואר נוסייבה הוא אולי המתוחכם והמשכיל בכל החבורה הזאת, גם באג'את אבו רביע, שהיה מורה מאוד ידוע, ועבד נג'אר, יש לי את כל השמות. הם מגיעים למעלה להר, והיהודים רואים שהם מוקפים ועולים עליהם מאות או יותר ממאות, ואני לא רוצה להגיד את זה אבל שוחטים כמעט את כולם. נהרגו שם ארבעים מתוך מאה באותה שעה. באותו שעה נהרגו שם ארבעים מתוך מאה וכל השאר נפוצו, הצליחו לברוח.
"כל הסיפורים של יורם קניוק זה על השעה – שעתיים האלה. היו שם יחידות של הפלמ"ח וכל הסיפורים על אלפסי, שאמר, 'המפקדים נשארים והטוראים קדימה' כל המיתוסים האלה נוצרו בשעות האלה, שלא היה ברור מה קורה והערבים עלו בהמוניהם ומצאו את הגופה של עבד אל קאדר. מאיר קרמיול נהרג. היה לו תרמיל שבו היו האקדח ועוד חפצים של עבד אל קאדר, שהוא שמר לעצמו.
"הם כולם צוהלים על ההצלחה, מניפים את הדגל וגם בוכים על עבד אל קאדר, אבל בסך הכל זו הצלחה גדולה – כבשנו את הקסטל. בא אנואר נוסייבה ואומר לשני המפקדים שהיו שם, באג'את אבו רביה ועבד נג'אר, ואמר תשאירו את האנשים שלכם לשמור על הכפר!'.
"אנואר נוסייבה יורד מהקסטל ושולח תגבורת על חמורים, אבל זה לא צבא סדיר ולאט לאט נעלמים האנשים. זה כבר יום חמישי, שמיני לחודש, אחרי הצהרים, הולכים, לכל אחד יש את האישה שלו ואת הבית, אלה לא חיילים…"
יש גם את ההלוויה של עבד אל קאדר
"כן. גם הולכים להלוויה ביום שישי בבוקר. נשארו על ההר שני המפקדים האלה עם 15-20 איש. נוסייבה הורה להם להישאר על ההר ולא לזוז 'עד שיחליפו אתכם'. לקראת ערב הם רואים את השיירה הענקית של מבצע נחשון, שהתחיל, והם חוששים שהם עולים עליהם. ואז הם מחליטים לסגת. הם מגיעים לשולי ההלוויה, כמעט בסיום ההלוויה. ההלוויה התחילה בתשע בבוקר ובאותו בוקר התרחש גם הטבח בדיר יאסין ופליטי דיר יאסין מתערבבים באנשי הלוויה בצרחות נוראיות על מה שעשו להם והכל הופך למהומה אדירה. נוסייבה מספר ביומנו כי פתאום הוא רואה מרחוק את באג'את אבו רביה ואת עבד נג'אר, שהורה להם להישאר על ההר עד שיחליפו אותם. נוסייבה כותב 'שאלתי אם החליפו אותם. הם אמרו, כן! שאלתי מי החליף אותם, אבו רביה ענה: היהודים החליפו אותנו!' ככה הוא מסיים את היומן שלו".
כשאנחנו מדברים על מיתוסים אז יש מיתוס פלסטיני נפוץ שטוען שעבד אל קאדר נהרג דווקא מידי פלסטיני. מה גילית פה?
"אותי זה ריתק לא פחות מאשר הקרב עצמו. הקסטל היה כפר קטן שגבל עם קולוניה, הכפר למטה. עבד שם אחד בשם עבדאללה מטאר, שעבד בקולוניה. היו שמועות שהוא עזר ליהודים ושבמאורעות תרפ"ט ב-29' הוא הציל את משפחת מקלף. זה קשקוש, אבל לא משנה.
"הבן שלו, אחמד, באותו זמן היה בן עשרים ומשהו והוא כבר התחתן. כל תושבי הכפר ברחו בשני לחודש, אבל הוא מגיל צעיר, ממש מגיל צעיר, 10-11, עבד אצל האכרים במוצא; חולב פרות, מעמיס לאוטובוס את המזוודות, בעבודות של ילדים ערבים אז. הוא ידע עברית ואפילו למד שמה אידיש.
"עד היום, כל פליטי 48' מהכפרים, החמולות, מתגוררים ביחד באותה שכונה, באותה סמטה. כל פליטי הקסטל גרים בסמטה אחת באל עזריה. זה לא יאומן, הם מתחתנים ביניהם. גם בני המשפחה של אחמד מטאר. לאחמד מטאר קרוא אחמד זות. זות זה אפס. כאילו כינוי גנאי זה שלקוח כנראה מצרפתית. אחמד זה שעבד אצל היהודים נשאר ב-48' בלי עבודה. אז הוא התחיל לעבור את הקווים וחזר למשפחות שהעסיקו אותו, בעיקר למשפחת מזרחי, שהעסיקו אותו במוצא. ואז גייסו אותו אמרו לו תביא אינפורמציה, מה קורה שם וכל זה, והוא התחיל להביא אינפורמציה…"
לש"י?
"כן, לש"י. הכל עוד ב-48' או בתחילת 49'. ואז הוא גם רב עם אשתו, מתחתן עם אישה שנייה, משפחת חרוף, יושב בבית קפה, משחק קלפים הוא קצת פרחח כזה, בחור קצת יפה תואר, כזה".
גייסו אותו באמת לשב"כ או למוסד?
"למוסד. הוא היה באחת היחידות של המודיעין, שלחו אותו לעדן, לתימן, זה היה בעיצומה של העלייה של יהודי תימן. הוא נכנס לתימן, והיה מביא אותם בשיירות לעדן, ומשם הם היו טסים לארץ".
איך ייחסו לו את הירי בעבד אל-קאדר? מה הוא קשור לזה?
"הוא עשה את כל הדברים האלה עם אשתו החדשה והוא חזר הנה באמצע או בהתחלת שנות החמישים. הוא כבר לא יכול לחזור לשם, כי כולם יודעים שהוא סוכן. אז הוא יושב פה ואומרים שצריך לשקם אותו אחרי שעשה לנו הרבה דברים טובים. אז נותנים לו איזה משאיות, הוא פושט את הרגל ובסוף, הוא מבקש, תנו לי תחנת דלק. ונותנים לו תחנה דלת, שכולם מכירים אותה, תחנת הדלק של אלוויס פרסלי בנווה אילן. הוא כבר מחליט שהוא לא רוצה משחקים יותר והוא מתגייר בגיור אורתודוקסי וקורא לעצמו שלמה אמיר. לילד שנולד לו פה, הוא קורא עצמון".
עם אשתו המוסלמית?
"כן. היה לו עוד ילד שנקרא משה, כולם התגיירו. וכך הם חיים בטוב עד 67'. אתה מבין, הוא לא מקובל שם בכפרים, באבו גוש וכל זה, כי כולם יודעים מה הוא עשה בתקופה הזאת".
הוא גר באבו גוש?
"לא. הוא גר בתחנת הדלק, מתחת לתחנה דלק עשה לו שם בית יפה.
"ב-67' הוא חוזר לבקר את המשפחה ואת בנותיו מהאישה הראשונה באל עזריה ומתחיל להסתובב במזרח ירושלים. השב"כ ישר תופס אותו ואומר לו בוא תעשה לנו את העבודה הזאת והזאת, תשתתף בחקירות וכזה. והוא מסתובב שם בתור שלמה אמיר. הם קוראים לו אחמד זות. הוא משחק קלפים, נכנס למשטרה הוא מזהה, לא מזהה, כן מזהה, כל זה לוקח כמה חודשים.
"בינתיים, נפוצו שמועות עליו שהוא בוגד וסוכן, זה ברור לכולם, אבל הם לא מתייחסים לזה כל כך, כי הוא פתח שם את המסעדה. כל המשפחה שלו באה לעבוד במסעדה בקסטל אתה מבין? שאלתי אחד, מנהל בית ספר, 'מה אתה באת לעבוד שם במסעדה שלו?' הוא אמר; כן, הוא כבר יהודי אז מבחינתי הוא כשר.
"אז נדבק לו העניין הזה שהוא הרוצח של עבד אל קאדר. ניסיתי בכל הכוח, שאלתי את כולם מאיפה זה נדבק לו? יש לי חבר אחד, רזי, שגר על יד הקונסוליה האמריקאית, שאלתי אותו, מאיפה באה השמועה הזאת שהוא הרג את עבד אל קאדר?
"אז הוא אמר לי, שהוא שמע את זה ממנו, אתה מבין? כאילו להשוויץ ולהגיד, אני הרגתי את עבד אל קאדר. הוא חשב את זה כעוד מעשה גבורה מצידו".
יש לך אינדיקציה באיזה מימדים הסיפור הזה נפוץ?
"זה פשוט מאוד, נכתבו על זה שני ספרים. יש לי אותם פה, אני יכול להראות לך. אחד בשם, וויליאם נצאר, אבא שלו מרמאללה והאימא יהודייה מבירות. האבא למד בלבנון, היה מנהל מוזיאון רוקפלר, והבן שלו זה וויליאם נצאר. הוא היה מראשי המתגייסים בכראמה, התאמן שם והיה מראשוני המתגייסים של ערפאת. כשערפאת בא הנה הוא שמע את השמועות האלה והוא חזר ואמר לויליאם נצאר; תארגן חוליה ולכו להרוג את שלמה אמיר! אז וויליאם נצאר בא הנה – הוא לא ידע מה לעשות בדיוק. מה שאני מספר לך עכשיו הוא כותב בספר גדול על תולדות חייו. הוא באה הנה, וערפאת אמר לו להתחבר לאחד כמאל נמרי, שהיה ב'קומיון אל ערב', קבוצה לאומית רדיקלית. הוא בא לכמאל נמרי וביקש ממנו לעזור לו לגייס חוליה להרוג את שלמה אמיר, שהרג את עבד אל קאדר".
ערפאת קנה את הסיפור של שלמה אמיר שהוא הרג את עבד אל קאדר?
"כן. ערפאת היה הראשון שאמר את זה לויליאם נצאר. אז ויליאם נצאר אומר לכמאל נמרי; 'תיקח אותי לעשות סיבוב'. נמרי אומר לו; 'אבל ישאלו אותי מי אתה?' הוא אומר לו; תגיד שאני בן דוד שלך'. 'אבל, ישאלו מי אבא שלך?' 'אז תגיד שאני בן דוד מצד אמא שלך. 'נמרי, אני לא יכול, כי אמא שלי יהודיה'.
"האמא של כמאל נמרי היא יקית, ששמה אתי קליינר. ואח שלה, אדון קליינר, שינה את שמו לקדרון, אברהם קדרון. הוא היה מנהל שיכון עובדים. אז הם הולכים לקדרון, לדוד. הם מבקשים מכונית, שיעשו להם טיולים והבת שלהם, שהיתה באיזה קיבוץ, מתנדבת, עושים טיולים ובאים לתחנת הדלק".
באיזו שנה זה?
"1978. והם אוספים את כל האינפורמציה ומפזרים מוקשים, עושים כל מיני דברים. הם מתחילים לעשות פעולות כבר קודם, עם מוקשי כפתור כאלה. ביום שישי בערב הם באים לתחנת הדלק, הם מחכים שהוא יבוא לקחת את הפדיון והוא לא בא. אז הם יורדים לתוך החורשה, ובא אליהם השומר הדרוזי ואומר להם, מה אתם עושים פה, אז הם הורגים אותו. הוא כותב שהם לא הורגים אותו בדיוק, אלא שהוא קיבל התקף לב, לא משנה, הוא מת. הם לוקחים את הנשק שלו, ובורחים ונתפסים אחר כך.
"עכשיו, בכל הסיפור הזה, עוד אין שום עניין של עבד אל קאדר. אבל כשהוא משוחרר באחד מעסקאות חילופי השבויים הראשונים, החליפו את נמרי ואת וויליאם נצאר עם אחת שהייתה מרגלת שלנו והם גורשו ללבנון. כשהוא חזר ללבנון הוא התראיין בריאיון גדול בעיתון טלגרף באנגלית. שואלים אותו, למה הלכתם לרצוח את שלמה אמיר? מה זה למה? הוא הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני.
"כמו שאתה מבין, בהרבה מיתוסים מהסוג הזה מתחילים במשהו לא ברור, מה פתאום עבד אל קאדר אמר 'הלו בויס?' או שהאנגלים הרגו אותו או שהוא נהרג בשנתו, או שהיה מרגל בשליחות האנגלים את זה שמעתי בלי סוף".
איך אתה מסביר לידתו של מיתוס כזה, היה קשה להתמודד עם העובדה שעבד אל קאדר נהרג בידי יהודים?
"תראה, יש ביהדות מה שנקרא 'אגדות החורבן'. כשאתה לא רוצה להודות במשהו, בר כוכבא, למשל, אתה לא אומר שהוא היה חלש, אלא היה איזה כותי אחד שאכל נחש, ולמה חרב בית המקדש – בגלל קמצא ובר קמצא – שום קמצא ושום בר קמצא, זאת היתה התמודדות של כוחות לא שווים לחלוטין של יישוב יהודי קטן ופנאטי שנלחם נגד המעצמה הגדולה בעולם".
אז אתה אומר שהמיתוס הפלסטיני התקשה לראות בגיבור הלאומי כקורבן של היהודים, שחיסלו אותו, ואימצו כל מיני סיפורים אלטרנטיביים?
"אמרו לי אנשים פלסטינים מכובדים ובעלי רמה; תבדוק את כל העניין הזה של 'הלו בויס'. למה הוא אמר 'הלו בויס', כנראה שהיתה זו איזה סיסמה או משהו".
בשיח האקדמי הערבי, בשיח האינטלקטואלי אצל האליטות, יש היום עדיין תיאוריה כזאת?
"לא. ברחוב אני שומע אותה. אבל אם אחד כותב ספר וליאם נצאר, אבא שלו מנהל מוזיאון רוקפלר, זה לא סתם, האיש הזה הוא גנרל של ערפאת, והוא אומר, אני הלכתי להרוג את אחמד זות, בגלל שהוא הרג את עבד אל קאדר, מה, הוא לא יודע על מה הוא מדבר?
"ויליאם נצאר כתב ספר מדויק על מה שקרה לו יום יום, על בית הסוהר על איך הוא נתפס, מי הלשין עליו, הוא איש רציני".
במבט מעבר לכל השנים שחלפו, איך אתה מתמצת את חשיבותו של אותו יום גורלי על הקסטל?
"זה המפנה. כשעבד אל קאדר בא לדמשיק אז הוא אומר להם, אני מצליח, ירושלים במצור. אם ירושלים היתה נופלת נכנעת, וזה לא היה רחוק מזה, אז ניצחנו במלחמה. תנו לי רק עזרה לאפשר את כניעת ירושלים. הוא לא מדבר שטויות. זה נכון".
"כשאנחנו מדברים על מיתוסים והקסטל הוא מיתוס בשני הצדדים, אפשר להגיד שאנחנו רואים מין תמונת מראה כזאת של מיתוס גבורה והצלחה הישראלי מאוד מועצם מול מיתוס פלסטיני טרגי מאוד?
"אני לא יודע אם לקרוא לזה בדיוק תמונת מראה. מיתוס החורבן, או זיכרון החורבן, הוא דבר נורא. גם אצלנו – חורבן הבית, שלא נדבר על השואה. מיתוס של חורבן הוא עצום. הוא דורש הזדהות יותר גדולה מניצחון. ניצחון אתה חוגג. אז אתה בסדר חגגת, אבל אצל עמים רבים, מה שמחייה אותם זה זכרון החורבן. הקסטל הוא אחד מסמלי החורבן, זאת הנכבה, זה המפולת הגדולה ואחרי זה לא מתאוששים".
לקריאה/האזנה ל"הקרב על הקסטל, חלק ב', אז מי באמת הרג את עבד אל קאדר?":
אורח: יצחק (איני) עבאדי, מזרחן, איש אשכולות, רב מעללים, בן דגניה א'
"בן הכלבה ההאשמי" המלך עבדאללה הראשון
בפרק הזה נדון באירועים הדרמטיים שמתרחשים בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות. האם הנרטיב המספר על שבעה צבאות ערב שלחמו נגד מדינת ישראל במלחמת העצמאות היה מיתוס? מה היה כוחם האמיתי של הערבים במלחמה ונגד מי הם נלחמו? למה חיים וייצמן ומנהיגים ציוניים בכירים אחרים לא חתמו על מגילת העצמאות? נספר על הבריטים ועל הציונים שניסו לעכב את הקמת המדינה היהודית ועל מדינות ערביות שסייעו בעקיפין להקמתה. נגניב מבט יוצא דופן על האינטרסים המנוגדים של שליטי ערב בזמן מלחמת העצמאות ועל העוינות הפנימית ביניהם. אורחנו, המזרחן איני עבאדי, חבר קיבוץ דגניה א', יתעמת גם עם המיתוס הנפוץ של הקרב על הדגניות במלחמת העצמאות. ולבסוף, למה נרצח שליח האו"ם ברנדוט במהלך מלחמת העצמאות ומה עלינו ללמוד מההיסטוריה שלנו על יצירת מיתוסים.
האזינו, שפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
לקריאה נוספת:
יעקב שמעוני: "הערבים לקראת מלחמת ישראל – ערב 1945 – 1948", המזרח החדש, כרך יב, חוברת 3 (47) 1962.
יואב גלבר: "פלישת צבאות ערב במאי 1948", עיונים בתקומת ישראל, כרך 3. המרכז למורשת בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון, 1993.
יהודה לפידות: "הקרב על רמת רחל", מכללת הרצוג.
חרכת אל אסלאם: האחים המוסלמים בפלסטין. עין אל שמס, קהיר (ערבית)
"קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים, שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני."
האמנם?
אורחנו, המזרחן יצחק (איני) עבאדי, בן קיבוץ דגניה א', מתעמת עם המיתוס הנפוץ הקובע שדגניה היתה הקיבוץ הראשון בעולם ומספר את הסיפור הלא ייאמן על ההתיישבות הקיבוצית בערב הסעודית.
וגם על הקשר שבין אסלאם, לאומיות וסוציאליזם ועל החיבור בין להט דתי והתנחלות הרבה לפני שגוש אמונים נולד.
הנה, מה שלא ידענו על סעודיה, שלפני ואחרי אותו יום מכונן בהיסטוריה הציונית, שבו קבוצה של חלוצים וחלוצות חצו את הירדן ליד אום ג'וני, ב-1912, הקימה את דגניה ויצרה את המיתוס על המצאת הקיבוץ.
האזינו, שפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
לקריאה נוספת:
ד"ר דורי גולד: "ממלכת האיבה – ערב הסעודית החממה לטרור הבינלאומי החדש" ידיעות אחרונות, ספרי חמד. עמוד 50.
מפקדות ב"הגנה" מפגינות כנגד הספר הלבן, ירושלים 1939
אורח: יצחק (איני) עבאדי, מזרחן, איש אשכולות, רב מעללים, בן דגניה א'
בפרק הזה נלך אחורה בזמן ונבדוק האם באמת היו שלושה ספרים לבנים בריטיים שכוונו נגד הישוב היהודי, כפי שהמיתוס הנפוץ גורס וכפי שמלמדים אותנו במערכת החינוך. אורחנו, המזרחן יצחק (איני) עבאדי, יציג וינסה להוכיח כי שני הספרים הלבנים הראשונים הם המצאה! אנטי בריטית של התנועה הציונית הרשמית, בעוד שהיא עצמה נהנתה מתמיכה גורפת של הממשל הבריטי, לפחות עד שנת 1935. דווקא כישלונה של התנועה הציונית לגייס עליה המונית לארץ בעת שגבולותיה היו פתוחים יכולה, לדעתו, להסביר את הקנוניה הציונית-בריטית, הבלתי תאמן, להגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל. חיים וייצמן וחבריו להנהגה, חייבים, מבחינה זאת, חוב גדול לשליטי הארץ, אוהדי הציונות מהאימפריה הבריטית, שלקחו על עצמם לחלץ אותם מביקורת נוקבת מבית על אוזלת ידם. הסיפור המלא מאחורי הבלוף.
שקרים אפשר להחליף באמיתות; אולם מיתוסים ניתנים להחלפה רק בנרטיבים.
(ניסים ניקולאס טאלב, "מיטת סדום – תובנות מעשיות")
הפודקאסט/בלוג הזה עוסק במיתוסים – סיפורים ואירועים, שאמיתותם לא נבחנה עד הסוף, אך הם נטועים היטב בתודעה ובזיכרון הקיבוצי שלנו. סיפורים אלה, שאנחנו מספרים על עצמנו – מאין באנו ולאן אנו הולכים – מעצבים את הזיכרון הקיבוצי והפרטי ואת תבניות החשיבה והאמונות שלנו.
המיתוס מנסה לפרש את המציאות החברתית שלנו, למקם אותנו בתוכה, ולהצביע על הכיוון המועדף אליו עלינו לצעוד, עבור מה אנו נלחמים ומתי עלינו להיות מוכנים למות. מה קרה איתם באמת ואיזה לקח השאירו לנו יוסף טרומפלדור מתל-חי, שרה אהרונסון מניל"י, אורי אילן, שלא בגד בשבי הסורי, שושלת שטורמן מעין חרוד ויצחק רבין, שנרצח בקרב על השלום? מי היה באמת עבד אל-קאדר אל-חוסייני, דמות מיתית עבור האומה הפלסטינית, ואויב מר ליהודים, וכיצד נהרג? מי היה באמת יאסר ערפאת, "הטרוריסט מס' 1", שחתם על הסכם אוסלו שבו ויתר על מרבית פלסטין ההיסטורית, וכיצד מת? איך התעצבו המיתוסים של הסכסוך היהודי-ערבי בעיני שני הצדדים? האם תמונת המראה, שבה רואה כל צד בסכסוך את האחר כהתגלמות הרוע ומצדיק את מאבקו ועמדתו באמצעות מיתוסים של גבורה וסבל, מתבססת רק על עובדות המציאות?
לעתים קרובות צועד המיתוס על גבול הדמדומים בין האמת והבדיה, אבל האם בשקר יסודו?
לא בהכרח. המיתוס מושתת, לא אחת, על מאורעות היסטוריים אמיתיים, אבל הגרעין העובדתי המקורי שלהן זוכה בו לעיבוד, להרחבה ולפרשנות, לפעמים מרחיקי לכת.
האם מיתוסים הם שליליים בהכרח? לאו דווקא. בשימושיו הלאומיים-פוליטיים, המיתוס נועד לגייס את בני הקהילה להכיר בלגיטימציה של הסדר המדיני, החברתי והפוליטי הקיים, ואף לנטוע בהם מוטיבציה להגן עליו.
קשה להעלות על הדעת קהילות ומדינות צעירות שיכולות להתגבש, להתפתח ולשרוד, ללא השפה המאחדת של המיתוס. עם זאת, קהילה בריאה ושוחרת חיים יכולה, אף חייבת, לבחון את המיתוסים המכוננים שלה. האם נוכל, למשל, להבין את הסכסוך העמוק שאנו שרויים בו בלי להבין את עובדות היסוד עלינו ועל הצד השני? האם נוכל לרדת לשורשי קיומנו ולהבין את האלימות ושפיכות הדמים שסביבנו מבלי לחקור את סיפורי היסוד שלנו?
מבלי לזלזל, לגנות או להלעיג ננסה כאן לבחון בעין ביקורתית את המיתוסים והסיפורים שאנו נוהגים לספר לעצמנו ולבדוק נרטיבים אלטרנטיביים, גם אם הם עלולים לעורר אי נחת. לפודקאסט/בלוג הזה יש, אם כן, גם אג'נדה חברתית ולפיכך, לא נחשוש לגעת גם בסוגיות תרבותיות, חברתיות, היסטוריות ופוליטיות רגישות.
כל אחד מאורחנו ידבר כאן על אירועים, סיפורים ומיתוסים נפוצים, יותר או פחות, בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של הארץ הזאת. כל אורח יביא עמו סיפור יוצא דופן, מומחיות מיוחדת, או נקודת השקפה, שיכולים להציע גישה אלטרנטיבית לאמיתות מקובלות. תחומי העניין שלנו רחבים – אירועים מהעבר הרחוק והקרוב, דמויות ציבוריות, פוליטיות וצבאיות, נושאי בריאות ותרבות, גידול בעלי חיים וצמחים וכל נושא שבו אוחזות הבריות בדעות או באמונות, שאמיתותן לא נבחנה עד הסוף. לא נטען, כמובן, שהגרסה שלנו היא "האמת" היחידה האפשרית. לכל היותר, נציג באמצעותה חלופה אפשריות לאמיתות אחרות. כמובן, שכל אחד ואחת מן המאזינות והקוראים רשאי לבחור באמת שלו/ה.
אם האזנתם/ן, או קראתם/ן ומצאתם/ן עניין בפודקאסט או בפרקי הבלוג אתם מוזמנים להפיץ אותם הלאה, לחבריכם ולמכריכם. תוכלו גם להגיב כאן, להמליץ ולהירשם לקבלת עדכונים בדוא"ל על העלאת פרקים חדשים. ויש דף פייסבוק שאתם מוזמנים להיכנס אליו, להגיב ולשתף.
האזינו/קראו, שפטו ושתפו!
אם נציע לאדם עובדה המנוגדת בתכלית לאינסטינקטים שלו, הוא יבחן אותה בחינה קפדנית, ואם הראיות אינן מכריעות הוא יסרב להכיר בה.
מצד שני, אם נציע לו משהו שייתן לו סיבה לפעול בהתאם לאינסטינקטים שלו, הוא יקבל זאת, אפילו אם הראיות קלושות ביותר.
פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
