פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
הצילומים החוזרים במהדורות החדשות של הסכינאי הבדואי בבאר שבע מתקדם לעבר האזרח המנופף מולו באקדח, שניהם צועדים קדימה ואחורה במין ריקוד מסוכן שקשה להוריד ממנו את העיניים, בוחנים זה את זה, אומדים את הסכנה מקרוב, עד שנשמעת ירייה והסכינאי נופל – הקפיצו אותי 32 שנים לאחור, לשכונת בקעה בירושלים, לסכינאי אחר, שרץ כמותו ברחוב ודקר אנשים שנקלעו בדרכו עד שהתייצב מולו איש יחף חמוש באקדח שקרא לו לעצור ולהניח את סכין הרצח.
סיומו של המפגש ההוא הביא לשרשרת של התרחשויות טראגיות, לא יאומנו, שיכולות היו להכיל את השסע היהודי-ערבי בתוך טיפת דם אחת. אבל כידוע, אין להיסטוריה התחלה, יחל הסיפור באשר יחל, תמיד יש גיבורים קודמים וטרגדיות קודמות.
זה קרה בשנת 1990, השנה שבישרה על הולדתו של עולם חדש; בברה”מ נבחר מיכאל גורבצ’וב לנשיא והעולם הקומוניסטי החל להתנער מכבליו. אחרי שנפלו חומות ההפרדה בין מזרח ומערב וברה”מ התרסקה, הסתערו בתחילת אותה שנה על משרדי השטאזי בברלין אלפי מזרח גרמנים, כאחוזי אמוק מן החופש הפתאומי שגילו, בניסיון לחשוף את התיקים שלהם. אוקראינה תזכה תיכף בעצמאות ובמוסקבה ייפתח סניף המקדונלד הראשון, שאחריו ניבאו כי לא תצא עוד למלחמה. בדרום אפריקה יצא נלסון מנדלה לחופשי, נמיביה קיבלה עצמאות, ובחירות חופשיות התקיימו לראשונה ברומניה. בפולין נבחר פועל המספנות לך ולאנסה לנשיא, עיראק פלשה לכווית וחופרי מנהרת הלה-מאנש מצרפת ומבריטניה נפגשו באמצע הדרך.
ואצלנו: ליל המיקרופונים הבלתי נשכח בליכוד (“מי בעד חיסול הטרור?”), ממשלת שמיר נפלה אבל שמעון פרס לא הצליח להקים ממשלה אלטרנטיבית, אסון צאלים א’, האינתיפאדה הראשונה ציינה את שנתה השלישית ועמי פופר רוצח שבעה פועלים פלסטיניים, לדבריו, כנקמה על התעללות שחווה מידי ערבים.
המניע:
ואולי אפשר היה להתחיל את הסיפור הזה באבן אחת, מין חלקיק אלוהי, שהתגלגל לפתחו של המקום הקדוש והנפיץ בעולם ופתח מעגל נקמה ששינה את חייהם של אנשים רבים.
זה קרה סמוך לסוכות. כמו בכל שנה לפני מועדי העלייה לרגל, התארגנה קבוצה קטנה של “שוחרי מקדש”, בהנהגתו של גרשון סלומון, לקיים טקס פרובוקטיבי של הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי בשערי הר-הבית; אבן אחת שנועדה להעיד מי באמת שולט בארץ הזאת.
כמו בכל שנה, גם בפעם לא התירה המשטרה לחבר’ה התימהוניים של סלומון להיכנס לעיר העתיקה והפנתה אותם לקיים את הטקס במעין השילוח, בסילואן, השכונה הפלסטינית שתהפוך כמה שנים אחר כך ל”עיר דויד”.
למרות ניסיונות המשטרה להרגיע את חששות המוסלמים מהתכניות של סלומון בבוקר ה-8 באוקטובר התאספו מעל 3,000 מוסלמים בהר הבית. המואזין של אל אקצא השמיע דברים על הצורך להגן על ערביותה של ירושלים ועל המסגדים. כמה עשרות שוטרים נפרסו על ההר, אך שום דבר יוצא דופן לא התרחש והעניינים היו בשליטה.
אלא שבסביבות השעה 10:30 קרה משהו, מין צירוף מקרים שלא היה לטובת אף אחד מהצדדים.
“מזל שהיה שם יער. מזל שלא היו עצים. מזל שמסילה, וו, קורה, בלם. מסגרת, סיבוב, מילימטר, שנייה”, אומרת שימבורסקה, המשוררת הפולניה, על צירוף המקרים.
אלא שבפעם ההיא לא היו שם וו, מסילה, או בלם, שיוכלו למנוע את הקטסטרופה.
ברגע של היסח דעת נשמט מידיו של אחד השוטרים רימון גז, התגלגל לעבר הצד המוסלמי והביא להתלקחות. הפלסטינים השליכו אבנים ומכל הבא ליד לעבר השוטרים ולעבר רחבת הר הבית ואל כביש העופל ממזרח. ניסיונותיו של סגן המופתי, אלג’מאל א-ריפאעי, להרגיע את הרוחות לא הצליחו והמפגינים המוסלמים תקפו את השוטרים וגירשו אותם מההר דרך שער המוגרבים. אחר כך הסתערו המוסלמים על תחנת המשטרה במתחם המחכמה, שאויישה בשוטר אחד, היומנאי. הם היכו אותו והעלו את התחנה באש. תחת הרושם של הנסיגה המבישה ולנוכח החשש לחייו של היומנאי הפצוע התארגנו כוחות משטרה גדולים שפרצו להר בזעם רב ותוך שימוש בירי חי. תוצאות ההתנגשויות באותו יום היו 24:0. 24 הרוגים בצד הפלסטיני בנוסף לכ-200 פצועים. בצד הישראלי נפצעו 20 שוטרים.
אבו-סרחאן:
בחמש וחצי בבוקר התעורר עאמר אבו סרחאן, טייח בן 18.5, בבית הוריו בשכונת עבדיה הנושקת לבית לחם והחליט לצאת למסע נקמה בירושלים היהודית. לחוקריו במשטרה סיפר “החלטתי סופית לנקום בגלל מה שקרה בהר הבית. כבר שבוע אני חושב על זה והבוקר ידעתי שאני בא לשפוך להם את הדם”. אבו סרחאן יצא מביתו בשעה שש כשבבגדיו מוסתרת סכין קומנדו צבאית, להב ארוך וצר, 40 סנטימטר. אוטובוס ערבי הוריד אותו בדרך חברון, לא רחוק מאתר הבניה בתלפיות שבו עבד. מעסיקיו היהודים ידעו לספר למשטרה כי היה עובד חרוץ ורגיל לגמרי. “שום דבר בהתנהגותו לא הסגיר את המזימה שהתגבשה אצלו”, העיד מעסיקו במשטרה. הוא צעד ברחובות הפנימיים של שכונת בקעה לעבר רחוב יאיר, שם נתקל בחיילת איריס אזולאי, שיצאה מביתה בדרכה לבסיס. השכנים זוכרים צעקה מקפיאת דם של נערה, עשר דקות לפני השעה שבע, ואחריה שטף נורא של נביחות כלבים. השכנה ציפי קליינר שחזרה מהמכולת שחזרה את הצעקות של החיילת “הצילו! הוא דוקר אותי”. לשמע הצעקות יצאו השכנים מבתיהם. מנכ”ל בית החולים משגב לדך ד”ר מיקי שטארק ואשתו, שניהם רופאים, וד”ר יצחק וינוגרד, מנהל המחלקה הכירורגית ב”אסף הרופא”, ניסו לשווא להציל את חייה של איריס אזולאי. ז’ולייט, אמה של איריס, החלה להשתולל כשראתה שבתה גוססת ותקפה את השוטרים, שהגיעו לפני האמבולנסים. באותה עת אבו-סרחאן שעט במעלה רחוב ברק, שם נתקל בעמיקם קובנר, בן 13, אך הכלבים שהתנפלו עליו הצילו את חיי הצעיר. אבו סרחאן רץ עוד 200 מטר, לרחוב אפרים, שם פגש את קורבנו הבא, אלי אלטרץ, אומן ובעל משתלה, שהחזיק בידיו עציצים. התוקף דקר את אלטרץ לפחות 10 פעמים. השוטרים, שמצאו אותו מפרפר בתוך שלולית דם גדולה, הבינו שאין מה לעשות, מלבד לכסות אותו בסדין.
איש ימ”מ בחופשה, השוטר צ’רלי שלוש ששמע את ההתרחשויות מביתו ברחוב הסמוך לקח את אקדחו ורץ לעבר הדוקר. השכנים העידו במשטרה כי הוא צעק לעברו 3 פעמים, “עצור! אני לא רוצה להרוג אותך!” אבל עאמר אבו סרחאן, כמו מוחמד אבו אלקיען, הסכינאי מחורה, היה אחוז אמוק ולא עצר. שלוש ירה פעמים בשוקיו של אבו סרחאן, אבל למרות שנפצע הוא הצליח להגיע עד אליו. איש הימ”מ המנוסה ניסה לתפוס בכתפיו ולהפילו ארצה, אבל אבו סרחאן הפצוע, שהיה בריון גבה קומה וכבד גוף הצליח לדקור את שלוש פעם אחת ופגע בכלי דם מרכזי מתחת לבית השחי.
שני הגברים הפצועים המשיכו להיאבק עד ששלוש התמוטט על אבו סרחאן ומת. אשתו יעל, בחודש התשיעי להריונה, הגיעה למקום וזיהתה את גופת בעלה. “זה הוא, אני נגמרת, אני מתה”, ציטט אותה למחרת “ידיעות אחרונות”. השכנים סיפרו כי ניצלו את הזמן עד לבוא המשטרה ומעכו את פרצופו של אבו סרחאן בבעיטות.
למחרת דיווח הניו יורק טיימס מירושלים על הפלסטיני שהשתולל בשכונה היהודית השקטה באותו בוקר ודקר למוות באמצעות סכין 15 אינטש, חיילת לא חמושה, גנן ושוטר שניסה לבלום אותו. העיתון קישר את פיגוע הדקירה להריגת 21 פלסטינים באש המשטרה שבועיים לפני כן, באירועי הר הבית. עאמר אבו סרחאן נשפט בבית משפט צבאי בשלושה אישומים של רצח ונדון לשלושה מאסרי עולם.
שלוש:
ב-27 בדצמבר, חודשיים אחרי פיגוע הדקירה בשכונת בקעה, דיווחו הכרוניקות העיתונאיות בקצרה על עוד אירוע של אלימות בשטחים. אלמוני פתח באש לעבר מכונית פלסטינית בצומת גוש עציון, ליד בית לחם, ופצע קשות את יושביה: רופא מחברון, ד”ר פייסל עמרו, אחותו איבתיסאם ובתה איה.
מתנחלים קיצוניים, שהזדהו בשם “הנוקמים הציוניים”, מיהרו לקחת אחריות על האירוע. הדברים גרמו לסערה ציבורית. דוברי השמאל העלו חשש מהקמתה של מחתרת יהודית חדשה, חמש שנים לאחר חשיפת המחתרת היהודית של שנות ה-80 ולאחר שמרבית נאשמיה כבר נחונו ושוחררו מהכלא. חה”כ חיים רמון טען כי “הסלחנות והגיבוי, שקיבלו חברי המחתרת היהודית שהשתחררו, הם מקור השראה להתגבשות סכנה חדשה של ארגוני טרור, אשר אם לא ידוכאו ביד קשה יגרמו ללבנוניזציה של מדינת ישראל”. חה”כ יוסי שריד האשים את כל השותפים לשחרור רוצחי המחתרת באחריות להתנקשות וקרא לחשבון נפש.
אלא שהממצאים והעדויות הראו בהמשך שלא מדובר במחתרת חדשה אלא דווקא בחייל בודד, שחיפש נקמה. בדיקה של המשטרה במחנה צבאי בגוש עציון, גילתה כי אחד החיילים ביחידה הוא אריה שלוש, אחיו של צ’רלי שלוש, שנדקר למוות בשכונת בקעה. כשהגיעו השוטרים לחדרו מצאו אותו יושב בפינה, ממרר בבכי. שלוש הודה מיד כי הוא זה שירה בערבים, כנקמה על רצח אחיו. השוטרים העידו כי בכל מהלך החקירה והשחזור שלוש שיתף עמם פעולה והתנהג בקור רוח.
אריה שלוש תואר על ידי קצין המבחן כנער שקט, צנוע וטוב לב, שמותו של אחיו הנערץ ערער את יסודות אישיותו. האסון לא נתן לו מנוח והוא פנה אל מפקדיו בבסיס באופן נואש, בכתב ובע”פ, בדרישה להעבירו משירות בשטחים, מחשש שלא יוכל לשלוט בעצמו ויפגע בערבים. בקשותיו נדחו. כחודשיים לאחר מות אחיו יצא שלוש להגשים את תכנית הנקמה.
שלא כמו הדוקר של אחיו, שנשפט בפני בית משפט צבאי, אריה שלוש, הועמד לדין בפני בית משפט אזרחי למרות היותו חייל צה”ל. הוא ונדון לשבע שנות מאסר. “הנסיבות של המקרה שלפנינו הן טרגיות בכל המובנים”, תיאר השופט שמגר, נשיא בית המשפט העליון, ביבושת משפטית את הרקע לפסק הדין בערעור על חומרת העונש שהגישו פרקליטיו של שלוש. הוא מתאר בפרוטרוט את השתלשלותה של הפרשה הטרגית: כיצד החייל שלוש פנה למפקדיו בעל-פה ובכתב, בבקשה להעביר אותו ממקום שירותו, וזאת מתוך חשש שלא יוכל לרסן עצמו, מול תחושות הזעם והנקמה שפעפעו בו, אם ימשיך לשרת בסביבה בה שירת. רק לאחר האירוע, בעקבות קבילה של שלוש לנציב קבילות חיילים, נערכה בדיקה, וקצין בדרגת סגן אלוף הועמד לדין משמעתי, וקצין שני בדרגת סגן ננזף באופן מנהלי בשל כך שלא טיפלו כראוי בפנייתו לשחרר אותו משירות בשטחים.
למרות שנקבע כי אריה שלוש הוא חייל נורמטיבי, אשר עד ליום ביצוע המעשה לא היה כל פגם בהתנהגותו, וגם התנהגותו לאחר ההרשעה, בבית הכלא, היא ללא דופי, ערעורו לקיצור תקופת העונש נדחה. “לא ראינו אפשרות להקל בעונשו. המעשה של המערער, אשר נבע מן הרצון לפגוע באנשים אחרים בשל זהותם הלאומית, פגע קשות בשלושה אנשים חפים מפשע, ואך בנס לא הסתיים באסון חמור יותר”, קבע שמגר.
ד”ר עמרו:
את ד”ר פייסל עמרו פגשתי לראשונה באקראי בחברון. כשישב מולי נחשף לרגע אחד שוק רגלו ולעיני נתגלתה שקערורית ענקית ומפחידה. שו יעני? תמהתי. אז סיפר לי ד”ר עמרו כיצד נסע באותו לילה גורלי של ה-27 בדצמבר שנת 90′ לאשפז את אשתו הכורעת ללדת בבית חולים בבית לחם ועל הנסיעה חזרה לחברון לאחר חצות, כשלצידו יושבת אחותו איבתיסאם, בת ה-30, וילדתה הקטנה, בת 9 חודשים, ועל אש התופת שממטיר עליהם החייל אריה שלוש, הממתין להם בצומת גוש עציון ורק חוט השערה וצירוף המקרים מציל את חייהם. ועוד סיפר על הרופא היהודי שהציל את חייו.
בצומת גוש עציון סימן להם חייל חבוש כיפה, חמוש בגלילון לעצור, סיפר. “כשהאטתי הוא התחיל לירות עלינו”. איבתיסאם נפצעה והחלה לצעוק. ד”ר עמרו פתח את דלת המכונית וניגש לעזור לה. “אני רופא, אני רופא”, צעק ד”ר עמרו לעבר היורה, בעברית, אבל זה לא עזר לו. החייל רוקן לגופו מחסנית ועוד אחת. בסה”כ נפגע עמרו מ-14 קליעים בכל חלקי גופו. אחותו העידה כי היורה צעק לעברה בערבית, “את תמותי וגם הוא ימות”, כשניסתה לעצור את שטף הדם מחזהו של אחיה והתחננה לפניו שיפסיק לירות.
“כולנו נפגענו, אבל אני נפצעתי קשה מכולם”, סיפר. “כרופא, הבנתי את מצבי. אני גמור. אמרתי לאחותי שתסובב אותי לכיוון מכה.” הרופא היהודי באמבולנס שהגיע מגוש עציון, ד”ר דוד מיכאלי, ראה שמצבו של הפצוע העיקרי בכי רע וכי הוא איבד דם רב. “הייתי בהכרה רוב הזמן”, מספר עמרו. הדבר האחרון הוא זוכר את עצמו אומר לד”ר מיכאלי: “אני מת!”
ד”ר עמרו אכן מת. כך לפחות קבע הרופא כשגילה בדרך להדסה, סמוך לאל-חאדר, שאין לו דופק.
אבל מה יעשו בהדסה עם גופה של ערבי מחברון באמצע הלילה? ד”ר מיכאלי הורה לנהג האמבולנס להסתובב ולנסוע לחברון כדי למסור את הגופה בממשל הצבאי.
באמצע הדרך לחברון הם פוגשים אמבולנס נוסף שנשלח לאירוע מקרית ארבע. שני האמבולנסים, שבאו מכיוונים מנוגדים, נעצרו זה מול זה. “איחרתם!” אומר הרופא מגוש עציון לעמיתו מקרית ארבע. העמית שומע ממנו על הגופה המונחת באמבולנס ומעלה הצעה שלא יכולה להזיק – להשתמש במנות דם שהביא עימו ולנסות לבצע החייאה. אינפוזיות ומנות דם מתחברות במהירות למנוח, מכות ופמפומים מונחתים על חזהו ואלוהי צירוף המקרים; הדופק חזר. נהג האמבולנס מקבל שוב הוראה נגדית לשנות כיוון, בפעם השלישית באותו לילה – להדסה. ד”ר עמרו זוכר מההתעוררות המופלאה שלו בטיפול נמרץ בהדסה, בניגוד לכל הסיכויים, את זמזום המוניטור. “מצמצתי חזק בעיניים, שהאחות תראה שאני חי”. הרגל שלו היתה שחורה והוא ביקש מהרופאים לקטוע אותה. במאמץ רב שכנע אותו המומחה לכלי דם לחכות. הרגל ניצלה. אחרי שלושה חודשי שיקום וזרם מבקרים בלתי פוסק, שכלל כמה מראשי המדינה, חזר פייסל עמרו לביתו בחברון, מנוקד בצלקות ובמכתשים, אך חי.
“מי זה אותו רופא שהציל אותך?” שאלתי.
“אחד, ד”ר ברוך גולדשטיין”, הוא ענה במבוכה.
ד”ר פייסל עמרו ידע היטב מי זה ד”ר גולדשטיין, הרופא היהודי שרצח ב-1994במערת המכפלה 32 מתפללים מוסלמים והצית בכך את גל פיגועי הנקם הנורא של החמאס, שהביא למות מאות ישראלים, ויש הטוענים שאף תרם להחלטה של יגאל עמיר לרצוח את רבין.
אחרי שתיקה ארוכה שאלתי אותו: “ד”ר גולדשטיין הציל את חייך, מה אתה חושב עליו היום?”
ד”ר עמרו לא היה צריך הרבה זמן למחשבה לענות: “כלב, איבן כלב!”
אפילוג:
לפני 32 שנים, בטקס השבעה לרצח בשכונת בקעה קונן אביה של איריס אזולאי: “הבת של הלכה, הפרח הזה, הכבשה התמימה הזאת היתה קורבן. ומה שמפחיד אותי הוא שבן העוולה הזה, שדקר את בתי, ואשר יושב עכשיו בבית הסוהר – ישוחרר באיזו עסקת חילופי מחבלים תמורת שבויים”, אמר ולא ידע כי נבואתו תתגשם במדויק 21 שנים אחר כך.
פיגוע הדקירה בשכונת בקעה ומותו של צ’רלי שלוש, שנמנע מלהרוג את הדוקר, זעזע את המדינה. לשמו של שלוש ז”ל התווספה באופן כמעט אוטומטי הקביעה בפי רבים “הלוחם שנרצח כי לא וידא הריגה”. מותו נהיה למעין הצדקה לעתיד לבוא למעשהו הנפשע של אליאור אזריה ולמעשים אחרים.
הליכוד ניסה לנצל את הרושם הציבורי של המקרה ויזם הצעת חוק למתן חנינה לכל החיילים שהיו מעורבים במעשים לא חוקיים בראשית האינתיפאדה הראשונה. חה”כ ראובן ריבלין טען: הביקורת על צה”ל בעקבות פסקי הדין של משפט גבעתי (על שבירת עצמות של פלסטינים) והאווירה הקשה בדרגות הפיקוד השונות, מחייבות לשים קץ למחול השדים נגד צה”ל. חה”כ יהושע מצא טען כי כתוצאה מהמשפטים נגד חיילי צה”ל, הם חוששים להשתמש בנשק שניתן להם להגנה עצמית, מפחד העמדה לדין. שר החקלאות רפאל איתן דרש כי מי שייתפש עם נשק קר יגורש עם משפחתו ללבנון. “לא ניתן כדור בראש כי זה קיצוני, אך יש לגרשו מיד”. ואילו ראש עירית ירושלים המיתולוגי, טדי קולק, אמר כי הביטחון יחזור לירושלים רק כאשר יתחילו במו”מ לשלום. הפרקליט הצבאי הראשי תא”ל אמנון סטרשנוב אמר בראיון ל”במחנה” כי אין ספק שבמקרה שהשוטר רס”ר צ’רלי שלוש ז”ל היה יורה על מנת להרוג את הרוצח בירושלים, הוא היה פועל מתוך הגנה עצמית קלאסית, ולא היה מועמד לדין בשום מקרה.
באוקטובר 2011 שוחרר החייל הישראלי השבוי, גלעד שליט, תמורת 1,027 אסירים פלסטיניים. ברשימת המשוחררים, הופיע גם שמו של אסיר עולם מספר 397, עאמר אבו סרחאן, הרוצח של החיילת איריס אזולאי, הגנן אלי אלטרץ והשוטר צ’רלי שלוש. לא הותר לו לחזור לביתו בעבדייה והוא גורש לעזה. ניסיתי להשיג אותו שם בטלפון, ללא הצלחה.
תחת ההשפעה הקשה של פיגוע הדקירה בשכונת בקעה בירושלים וכישלונו של השוטר צ’רלי שלוש לעצור את הדוקר בירי לרגליו עברו כוחות הביטחון להשתמש בתחמושת ובנשק בולמי הסתערות כמו כדורי 9 מ”מ. בהשפעת אותו אירוע ואירועים אחרים כתבו חיילים בעמדה שבה נרצחו חייל וחיילת בחברון, את הסיסמה שהפכה שגורה בחוגים רחבים: “מוטב עו”ד גרוע מחזן טוב”.
שנתיים לאחר מאסרו קיבל החייל אריה שלוש, שירה בד”ר עמרו חנינה מידי נשיא המדינה דאז חיים הרצוג, ימים אחדים לפני תום כהונתו. כיום הוא מפעיל נגריה ומייצר מטבחים במושב חוסן בגליל המערבי.
ד”ר פייסל עמרו ממשיך לקבל את חוליו במרפאה הפרטית שלו בחברון. יש לו שישה בנים ושישה אחים. כולם רופאים. כשביקרתי אותו בפעם האחרונה בביתו בחברון הוא סיפר לי על הסבל שלו אחרי כל השנים ההם. ברגע מסוים הוא נעל את דלת החדר, התפשט ונתן לי לגעת ברסיסי הקליעים שטמונים עדיין בגופו. “כל יום אני מוציא רסיסים בפינצטה”, סיפר. “בכל מגנומטר עוצרים אותי בגלל כל המתכת בגופי. אני לא מאחל את מה שעבר עלי, לא לידיד ולא לאויב. אני לא מדבר על האירוע שהיה. לא רוצה להעציב. מדובר בטרגדיה גדולה. כששואלים אותי אני אומר: עשו לי טובה, אני לא רוצה לדבר על זה.”
חזרתו לחיים לאחר שכבר נקבע מותו היא לא פחות מאשר צירוף מקרים ניסי. “בפרפור בין החיים והמוות ראיתי את החולים שטיפלתי בהם מתפללים עבורי. ד”ר מיכאלי שאל אותי, מה עשיתי בחיי שאלוהים החזיר לי את החיים במתנה? תלמד אותי כדי שאני אעשה את זה למען הבנות שלי. השבתי: אלוהים יודע.”
על ברוך גולדשטיין הוא לא רצה לדבר. “תעזוב, ניסו לדבר איתי על זה, אבל אני אומר שזה נושא רגיש ואני לא רוצה שינצלו את זה”.
עם אריה שלוש, שירה בך, תסכים להיפגש?
“לא!” ענה בהחלטיות. “מה יש לי לעשות איתו? הוא התוקפן ואני הקורבן. הוא רצח שלושה אנשים בדם קר. זה שאלהים החליט להחזיר אותם לחיים זה עניין אחר”.
***
אירועי הר הבית באוקטובר 90′ היו רגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כתוצאה מהם קרא הפתח להסלמת האינתיפאדה. לראשונה נקראו הפלסטינים לעבור מיידוי אבנים לשימוש בסכינים. גם החמאס קרא להסלים את ההתנגדות וקבע שכל יהודי הוא מטרה ראויה לנקמה. ואכן, בחודשיים שחלפו מסוף אוקטובר 1990 ועד לסוף השנה נרצחו שמונה ישראלים בדקירות סכין על ידי פלסטינים. בחקירותיהם במשטרה ובשב”כ טענו התוקפים, שביצעו את הדקירות כנקמה על הרוגי הר הבית.
ראש השב”כ לשעבר, עמי איילון, טען שמדובר באירוע החשוב ביותר שהתרחש עד אז בשטחים מאז 1967, בהיותו זרז משמעותי להסלמת האינתיפאדה, למעבר מאבנים לסכינים ואח”כ לשימוש בנשק חם. האירוע הזריק אלמנטים דתיים רבי עוצמה לתוך הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, הלאומי מעיקרו, והשפיע באופן רגשי עמוק על שני הצדדים, טען אילון.
***
תחילתה של שנת 2022 יכולה לאשש את הקביעה הידועה – מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש – ברה”מ שנקרעה מנכסיה וחזרה להיות רוסיה ניסתה לשחק אותה דמוקרטיה ועתה היא מבקשת לשחזר את ימיה האימפריאליים ויוצאת למלחמה, אוקראינה נלחמת על עצמאותה ו-850 הסניפים המשגשגים של מקדונלד, שכאילו בישרו על קץ ההיסטוריה סגרו את שעריהם ועפו מרוסיה ביום אחד.
ואצלנו, חוזרים להקריב קורבנות אדם ברחובות, ככה כמו בפולחן דתי אפל שאי אפשר לבער אותו משורש. מה אפשר לומר על מעשהו של מוחמד אבו אלקיען, הסכינאי מהישוב חורה, שחיקה כמעט במדויק את מעשהו של אבו סרחאן הסכינאי משכונת עבדייה, שרצח יהודים, אזרחים תמימים שנקלעו לדרכו 32 שנים קודם לכן, אבל הפעם ללא מניע נראה לעין?
האם הושפע אף הוא מדחף של קנאות דתית-לאומנית, שבטית, שלא היה יכול לעמוד בפניה בעקבות חוויה טראומטית שעבר? האם היתה זאת נקמה בידואית מאוחרת בהשפעת פרשת אום אל-חיראן שבה נהרג בן החמולה יעקב מוסא אבו אלקיעאן מירי של שוטרים ב-2017? האם נקלע למצב של אי-שפיות זמנית? האם הוסת מוחו הקנאי בשנאה עיוורת לאחר בהתבסס על אישיות חלושה?
ואולי נישאר עם החשש המנקר שמא נידונו יושבי הארץ הזאת להמשיך ולחיות בתודעה מייאשת על גורל מקולל, שלא יוכל לתקון ועל חסרון שלא יוכל להימנות?
