Tag Archives: יעקב סלמן

לא היינו נצרכים לחזור שוב אל הקסטל ולפרק המשך העוסק בשאלה מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני ותרם להכרעת המלחמה ב-1948, לולא מידע חדש, אשר יוצג כאן (חלק א' עלה ב-2 בדצמבר 2016).

לשאלה מי לחץ על ההדק והרג את מפקד הכוחות הערביים אין, כנראה, חשיבות היסטורית יוצאת דופן, אבל המידע שיובא כאן יכול להצביע על הדרך שבה מעוצבים הנרטיבים הלאומיים שלנו. מי קובע אמת ועובדות מהן וגרסתו של מי אינה נשמעת. דמות חדשה עם סיפור שונה לחלוטין מפציעה, כאילו משום מקום, ומבלבלת את סיפור המעשה. ואם לא די בכך, מובאת כאן טענה כי עבד אל קאדר לא נהרג בקרב אלא רק נפצע וכי אח"כ הוצא להורג בירייה בראשו. הקרב על הקסטל מתברר כאנדרלמוסיה רבתי בקרב הכוחות היהודים, כאסון צבאי, שהביא לבריחה מן ההר ולטבח כל הפצועים היהודים שנותרו מאחור. נשמע כאן על החיכוכים הקשים בין יחידות החי"ש והפלמ"ח עד כמעט מלחמת אחים ועל המאבק על הנרטיב ועל האתוס, שממשיך עד היום הזה, בשצף קצף, כאילו לא חלפו כבר שבעים שנה. הנה סיפור הקרב על הקסטל כפי שלא מופיע בהיסטוריוגראפיה הרשמית. וגם, איך כל הסיפור הזה מתקשר לפרשת החייל היורה מחברון, אליאור אזריה…

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

 

 

להאזנה בזרימה או להורדת קובץ הקול להאזנה (מומלץ):

קריינות נוספת: עדן לזנס

מוסיקה:

שיר הפלמח Leon Lishner and Friends

 

תמלול פרק 10- הקרב על הקסטל חלק ב', אז מי באמת הרג את עבד אל-קאדר?

לא היינו נצרכים לחזור שוב אל הקסטל ולפרק נוסף העוסק בשאלה מי הרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני, לולא המידע החדש אשר ברצוננו להציגו כאן. ולפני כן, צריך לעצור ולשאול האם זה בכלל חשוב מי לחץ על הדק הרובה שהרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני? התשובה שלי היא לא. אבל חשוב להתבונן כיצד מתקבעות אמיתות בתודעה הציבורית, כיצד נכתבת ההיסטוריה, האם ניתן בכלל להגיע לחקר האמת שנראית לרגע ברורה כל כך ורגע אחר כך חמקמקה עד בלתי מובנת? מי בעצם כותב את ההיסטוריה ומעצב את הידע שלנו עליה? מי קובע איך ייראו הנרטיבים הלאומיים שלנו? מי קובע אמת ועובדה מה הן? וגרסתו של מי אינה נשמעת.

שימו לב לתסבוכת שמתהווה לנגד אוזנינו ככל שאנו מעמיקים בבדיקת מיתוס הקרב על הקסטל, וללידתן של דמויות חדשות ונרטיבים חדשים בסיפור המעשה. האזינו/קראו שפטו ושתפו.

***

בפרק 5 שעלה לאוויר לפני כמה חודשים, עסקנו ביממה הגורלית שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 שנחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו האקראית של הגיבור הלאומי הפלסטיני עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. סיפרנו על דמותו של עבד אל-קאדר כאסטרטג מחונן ואליל המונים שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המשך המערכה. בפרק ההוא בדקנו גם מי ירה והרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני עם אורחנו דני רובינשטיין.

כל המקורות בצד היהודי מסכימים כי מותו של עבד אל-קאדר באותו יום גורלי היה אקראי לחלוטין והוא התרחש בתוך ערפל קרב שבו התערבבו הכוחות הלוחמים זה בזה. המפקד העליון של הכוחות הפלסטינים שניהל את הקרב עלה עם שניים מעוזריו על עמדה בקסטל שבה ישבו חיילים יהודיים, בחושבו שמדובר בחיילים בריטים שהצטרפו לכוחותיו. המגינים היהודיים מצידם סברו כי מדובר בתגבורת של הפלמ״ח, לה ציפו. מכאן התמונה הולכת ומסתבכת.

יעקב סלמן, סגן מפקד הקסטל מטעם גדוד מוריה של לכיש סיפר כי כשהבין שמדובר בערבים הורה ללוחם שלצידו רב סמל מאיר כרמיול לפתוח באש. כרמיול ירה והרג את עבד אל-קאדר מבלי שמי מהם ידע מלכתחילה דבר על זהותו. כרמיול שנהרג כמה שעות אחר כך על הקסטל לא נשאר לספר את סיפורו. הערבים שחרדו לגורל מפקדם הנעדר עלו על הקסטל באלפיהם. כבשו את ההר מידי היהודים והרגו ארבעים לוחמים. כל הפצועים שנותרו על ההר משנסוגו הכוחות היהודיים נטבחו על ידי הערבים. למחרת כבשו היהודים את ההר שוב לאחר שלוחמים הערבים נטשו אותו על מנת להשתתף בהלוויה של עבד אל-קאדר בירושלים. הגרסה הזאת שבה ושוחזרה בהזדמנויות שונות ועל ידי אנשים שונים. חיים ליברמן, שהיה חייל בן 16 בקרב על הקסטל, הוציא ב-2008 ספר בשם עשר שניות באפריל, על אותן שניות גורליות. בתוכנית שאלות אישיות סיפר ליעקב אגמון את גרסתו על הרגע החשוב ביותר בקרב על ירושלים.

הקלטה:

"שאלות אישיות, יעקב אגמון משוחח עם מחבר הספר עשר שניות באפריל, חיים ליברמן".

ליברמן: "הם הגיעו בשביל מאוד מאוד צר, ממש מתחת לעמדה שהייתה מעל המפקדה. שם היה דו-שיח עם מאיר כרמיול. הוא חשב שבאה תגבורות מהפלמ״ח, כי אנחנו היינו אמורים לקבל תגבורות מהפלמ״ח. היה ממש תחילתו של אור היום, הוא ראה שלושה אנשים, ומאחר שהמקום היה די חשוף, אז הוא פנה אליהם בסלנג של אותה תקופה ואמר, 'יא ג'מאע, תיק איט איזי, כאן יורים', כי ככה דיברו, אנחנו ככה דיברנו באותה תקופה. עבד אל קאדר אל-חוסייני, שהיה שם בין שלושת האנשים, לא כל כך ידע מה זה כאן יורים, אבל הוא ידע מה זה take it easy. והוא ענה לו באנגלית, Don't worry boys, it's OK. ואני שומע אותו צועק, ערבים, ערבים. אבל מאיר כרמיול, שהיה מעליו, דרך את הטומיגן שלו וירה באמצעי שהיה ביניהם. הוא היה יותר גדול, גם לבוש יותר יפה. זה היה עבד אל קאדר אל-חוסייני. הוא נהרג על המקום, נשכב לרוחב השביל. כל העסק הזה לקח עשר שניות".

***

יעקב סלמן, שהאריך חיים לאחר אותו קרב היסטורי, היה דמות ירושלמית מוכרת, ותקופה מסוימת אף כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים. הוא היה מקורב לעיתונאים ולהיסטוריונים, והרבה לשחזר בהרצאותיו את קורות הלילה ההוא. אתוס קרב הקסטל מתבסס בצורה כמעט בלעדית על עדותו של סלמן, ושל מפקדו מרדכי גזית, ושל חיים ליברמן, החייל שהעלה על הכתב את סיפור השניות הדרמטיות על הקאסטל באותה יממה גורלית בקרב על ירושלים. גרסה זו לסיפור המעשה נותרה עד היום הגרסה הדומיננטית, שעליה מחנכים דורות של ישראלים. גם השלט, הניצב באתר ההנצחה של הקאסטל, מציג את נקודת המבט היחידה הזו. האמנם זה מה שקרה בקסטל בלילה שבין 8 ל-9 באפריל 1948?

לא. כפי שתכף יתברר, דמות חדשה עם סיפור שונה לחלוטין הפציעה, כאילו משום מקום ובלבלה את היוצרות. לאחר שפרק א' על קרב הקסטל כבר עלה כאן לאוויר, נתקלתי בעדות של איש אחד, לוחם פלמ״ח בשם משה כצנלסון, שהשאיר מכתב לילדיו שנפתח במילים האלה:

"ילדים, אינני מבקש הרבה, רק לספר על עלילותיי במלחמת השחרור…"

במכתב טוען הפלמחניק כי בניגוד לסיפר המוכר על סלמן וכרמיול מהחי"ש הוא, הפלמחניק הלא מוכר, היה החייל שהרג את עבד אל-קאדר. כך לפחות קראתי באתר הנצחה נידח אחד בקריית טבעון, שהביא את סיפור המכתב של אותו משה כצנלסון.

האם מדובר בגחמה של אלמוני שביקש להשאיר לילדיו מסר של גבורה, סיפור שקשה לבדוק אותו באמת אחרי כל כך הרבה שנים מול הסיפר האחר והדומיננטי? ואולי אפשר להעלות על הדעת כי ממרחק השנים עדות כזו היא תוצאה של מה שקרוי תסמונת הזיכרון השגוי או של סינדרום זיכרונות מושתלים, המוכר בקרב פסיכולוגים, תובעי משטרה וגובי עדויות של ניצולי שואה למשל? ובכלל, האם יש לשאלה מי הרג את עבד אל-קאדר איזושהי חשיבות?

אבל העניינים כבר הסתבכו מבחינתי, והאמת העובדתית החלה להסתחרר מול עיניי הנדהמות. התברר כי מקורות נוספים תומכים דווקא בגרסתו של אותו כצנלסון להריגתו של עבד אל-קאדר. מי באמת לחץ על ההדק לא עניין אותי יותר. יותר מעניין היה לעקוב אחר דרך עיצובו של הסיפר, האמת ההיסטורית והעובדות, אם בכלל יש אפשרות לדבר על העבר בלשון עובדות. ם ביקשתי לנסות לדלות מידע משארי בשרו, ילדיו או אשתו, אם היא עדיין בחיים. צלצלתי לבית כצנלסון בקריאת טבעון. מן העבר השני ענה לי קול חזק וצרוד כשל חייל ותיק. הלו, מי זה?

משה כצנלסון? שאלתי בהפתעה.

אני בעצמי, איך אוכל לעזור לך? הקסטל? מה אתה נזכר עכשיו? הוא כמעט צעק עליי.

משה כצנלסון חי, אם כן, בריאותו איתנה ומוחו צלול. נפגשנו.

***

משה כצנלסון, שלום.

כצנלסון: שלום וברכה.

איך ומתי אתה מגיע לזירת ירושלים?

כצנלסון: "ישבתי בקיסריה, בפלי"ם, ויום אחד קראו לנו  ללוות את השיירות לירושלים. יצאנו כל לילה…".

כל לילה לפעולה אחרת?

כצנלסון: "לפעולה אחרת. קולוניה, סריס, נבי סמואל, איפה שאתה רוצה".

אתה ויורם קניוק במחלקה אחת בשלב הזה?

כצנלסון: "נכון. אנחנו כבשנו את הקסטל קודם.  כמעט בלי קרב. לא הייתה מלחמה בכלל. הערבים נסוגו, אנחנו נכנסנו לכפר ולפי השיטה המקובלת מסרנו את הכפר לחי"ש ירושלים, שיהיו חיל מצב.  שיתפסו את המקום".

מה היה ההבדל בין הפלמ״ח לחי"ש?

כצנלסון: "נו טוב, איך אגדיר לך את זה, זה עניין של לימודים, של איכות, ניסיון, ותק בקרבות.  בחי"ש היו אלטע זאכן, כל מיני גרוטאות של ירושלים, סליחה על הביטוי".

צילייגריים?

כצנלסון: "מן הג"א כזה. בשלב מסוים הגיעה אזעקה מחי"ש ירושלים, שישבה שם, איך קראו לו, נדמה לי, יעקב סלמן".

יעקב סלמן היה המפקד שם.

כצנלסון: "מפקד המקום של חי"ש ירושלים. הם צועקים לעזרה, רוצים סיוע. אנחנו הולכים לתפוס את העמדה שיעדו אותנו אליה. זה היה הבית הקיצוני ביותר בכפר לכיוון הכפר הערבי צובה.

"אני בא לשם ואני מוצא שם כיתה של חי"ש ירושלים, שבעה או עשרה איש. שלושה ברנים, אף אחד מהם לא עובד. כולם דפוקים. עבדך לוקח את הקת של הרובה האישי שלו, מוציא מהקת את המשמנת,  את המברשת,  את המשחולת, הכל, מנקה את ווסת הגזים של הברנים, כולם התחילו לעבוד. אז עזבתי את הרובה בצד והתחלתי לעבוד רק עם הברן".

אתה בעצם אומר שהמיומנות המקצועית של החי"ש הייתה ירודה מאוד?

כצנלסון: "אלה לא היו חיילים, אמרתי לך. אני מתבטא אולי לא יפה, אלטע זאכן, אבל זאת הייתה עובדה. זה היה החומר האנושי שהחזיק בקסטל. ארבע בבוקר, ביום השלישי שלנו שם בבניין הזה, אני יושב במשמרת ארבע בבוקר עם הברן, כמקובל בכפרים הערביים בסביבת ירושלים. אני יושב ליד גדר אבן כזאת, שהתמקמתי עליה עם הברן, ומסתכל. פתאום אני רואה שלוש דמויות.  יפות מאוד, כאפיות נהדרות, מרחפות ברוח, שמחה וששון".

ארבע בבוקר, זה לא חושך?

 כצנלסון: "בארבע בבוקר כבר התחיל להאיר היום. אני רואה את הדמויות עולות, אני מכוון את הברן לשם, בינתיים, אחד מהשלישייה צועק 'הלו בויז'…".

טענו שמישהו צעק משהו אחר.

כצנלסון: "אני לא יודע מי צעק לו משהו, אני לא שמעתי כלום.  שמעתי רק את הצעקות שלו 'הלו בויז'. אני לא עושה הרבה חכמות, ראיתי את הכאפיה, הרבצתי צרור. אחד נפל, שניים התקפלו ונעלמו. בדיעבד, אחד שהיה בעמדה שנייה, צפונית ממני,  שמע את היריות שלי, התעורר וראה את הדמויות האלה, אז הוא לקח רימון וזרק לשם.

"יותר מזה לא ידעתי כלום. עשר בבוקר, אני שוב בשמירה ואני מסתכל החוצה, וואללה, אלוהים, סרט אינדיאני. כל הגבעות, מסביב, מקולוניה ומצובה ומפה ומשם, מכל ההרים, מכל הגבעות שמסביב, הומה ערבים. עדרים שלמים. אני ניגש למפקד הכיתה, ששכב ישן בתוך הבית ואומר לו, הערבים מקיפים אותנו מכל הצדדים. אז הוא אומר לי 'באיזה מרחק?' אני אומר לו 'איזה ארבע מאות מטר. אז הוא אומר לי 'אז תרביץ'. והוא ממשיך לישון.  בינתיים הערבים התקרבו,  ואנחנו רואים אותם מתקרבים. הקשר בין העמדות, בין בית השייח, שהיה הנקודה הגבוהה ביותר, צפונית מאיתנו, שם הייתה עמדה של חי"ש ירושלים עם מקלע כבד. הקשר בין העמדות היה בצעקות. אנחנו צועקים לאחורנית 'מדוע אתם לא יורים, תירו כבר, לעזאזל!". לא היה עם מי לדבר.

אני כבר מעיר את כל החבר'ה שיושבים בחדר וישנים. 'קומו חבר'ה, יאללה. מתקפלים. אנחנו מוקפים ערבים מכל הכיוונים. ואנחנו מתחילים לזוז, ומתחילים לסגת דרך הכפר; כל הבתים עוד עומדים על תילם – רק אחר כך, בדיעבד, אחרי הכיבוש הנוסף, פוצצנו אותם. את כל הבתים שם.

"אז אנחנו נסוגים דרך הכפר, כשמכל זווית של בית, מכל חלון, מכל עמדה, מכל חור, יורים עלינו. מכל הצדדים. אני מתחיל לרוץ למטה, בדרך אני פוגש חייל פצוע ששוכב שם, לא יכול לזוז, חתך ברגל. אני עם הרובה שלי האישי, איך עוזבים רובה אישי? אסור! והברן. ואני לוקח את שני הכלים האלה, ואת החייל הפצוע על הגב, ואנחנו רצים למטה. מבשרת ירושלים, משם יורים עלינו, וואי וואי וואי. משם יורים עלינו הערבים, ומפה מהקסטל יורים עלינו ומשם יורים עלינו מכל צד יורים עלינו. ואנחנו רצים בין הכדורים ופוגשים אותנו שלושה בוסים שלי, של הפלמ״ח. בני מהרשק,  יוסף טבנקין ויצחק רבין. אז הם אומרים לי, הרגת את עבדול קאדר אל חוסייני, כל הכבוד! לא רוצה מכם כלום, לא רוצה מדליה, לא רוצה כלום. תנו לי רק זוג נעליים, נעל הצנחנים האלה עם הקרפ".

כשהם אמרו לך, 'הרגת את עבד אל-קאדר אל-חוסייני', איך הם ידעו? שזה הוא?

כצנלסון: "זה אני מסיק בדיעבד. כי ברגע שהוא מת, החבר'ה של חי"ש ירושלים הוציאו לו את הניירות מהכיס. הם מסרו את זה למי שצריך למסור את זה, ושמה גילו שמי שכתוב שם היה עבד אל-קאדר אל חוסייני". .

אבל איך הם ידעו שאתה ירית בו?

כצנלסון: "המילה הסתובבה, מה אני יודע?…"

יכול להיות שהם שמעו את זה מסלמן ואנשיו?

כצנלסון: "אני לא יודע."

מה המרחק בין המבנה שבו אתה יושב למבנה הפיקוד של סלמן?

כצנלסון: "30-40 מטר".

ויש ביניכם תקשורת?

כצנלסון: "בצעקות".

 אתה לא שומע לפני זה יריות?

 כצנלסון: "שום דבר. ערבים רק התחילו להתקרב, ראיתי אותם על הגבעות מסביב, אבל הם לא הגיעו לטווח ירי".

אחרי שירית, ירו עליו עוד אנשים?

כצנלסון: "לא שאני יודע".

היית שומע, אם היו יריות?

כצנלסון: "אם היו יריות הייתי שומע… חוץ מזה, אני הרי נכנסתי לתוך המבנה שבו התגוררנו כדי להעיר את החבר'ה".

יכול להיות שבזמן הזה ירו ולא שמעת?

כצנלסון: "לא, אני לא מאמין".

אבל זרקו רימון, אתה אומר?

כצנלסון: "הבחור שישב בעמדה על ידי זרק רימון".

יכול להיות שמישהו ירה לפניך או בזמן שאתה יירית ולא ידעת?

כצנלסון: "לא".

אז בוא תסביר לי איך קרה הדבר המופלא הזה, שבהיסטוריה הכתובה והרשמית שני אנשים אחראים להריגתו של חוסייני, יעקב סלמן ומאיר כרמיול?

כצנלסון: "לא היה קשר ביניהם בכלל. סלמן ישב בבית השייח', וכרמיול ישב בבית אחר".

יכול להיות שברגע ההוא הם היו יחד?

כצנלסון: "לא".

יש לך יש הסבר לזה?

כצנלסון: "יש לי הסבר. זאת היתה מלחמת יוקרה בין הפלמ״ח ובין חי"ש ירושלים. אני יריתי בו. הוא נפל על יד כרמיול, כיוון שהוא עלה על העמדה שלו, לא על שלי וכרמיול הלך והוציא לו את הניירות מהכיס ומסר אותן לסלמן. מזה הם עשו את הדייסה הזאת שחי"ש ירושלים הרג אותו. זו מלחמת יוקרה. הם רצו את הכבוד; אנחנו הרגנו את עבדול קאדר".

אני מבין, אבל בכל זאת, הפלמ״ח היא יחידת העילית. בין ראשיה יצחק רבין ואנשים רציניים שהפכו בהמשך להנהגת המדינה. יש להם בוודאי שליטה על כתיבת ההיסטוריה, אז איך הם לא דאגו לתת לפלמ״ח את הכבוד המגיע לו, אם אפשר לקרוא לזה ככה?

כצנלסון: "אתה מדבר על אנשים שאין לי שום קשר איתם. אין לי הסבר, איך אני יכול להסביר"?

באו לראיין אותך בנושא לספר הפלמ״ח, למשל?

כצנלסון: "לא. ברור, שההיסטוריה נכתבת בצורה מאוד סלקטיבית, אין לי שליטה על זה".

יש עוד מיתוס שהשתרש בהיסטוריוזופיה של המלחמה והוא שבאותה נסיגה מהקסטל באותו לילה בא לידי ביטוי ערך צה"לי מוביל, סביב הקריאה "הטוראים לסגת, המפקדים לחפות"?

כצנלסון: "אני יודע למה אתה שואל. לא היו דברים מעולם. לא בזמני".

טוענים שאלפסי אמר את זה.

כצנלסון: "אתה שמעת את זה? אני הייתי שם ולא שמעתי את זה".

כשאנחנו מדברים על עובדות היסטוריות, אנחנו לוקחים בחשבון שיכול להיות שאתה היית בנקודה מסוימת ולא שמעת מה שהיה 30 מטר או 40 מטר שמאלה או ימינה. אז אני שואל, אם עולה בדעתך אפשרות שהיה דבר כזה ולא שמעת?

כצנלסון: "הכל יכול להיות. אבל אני לא שמעתי".

אתה טוען שהחי"ש נסוגו ראשונים מהקסטל?

כצנלסון: "הם לא נסוגו, הם ברחו. אנחנו צעקנו לעמדה האחורית 'למה אתם לא יורים, נבלות?' כשלא היה כבר עם מי לדבר. הם ברחו כבר. בלי להגיד שהם נסוגים ולגלות לנו שהם נסוגים ואנחנו נשארים בלי גב. שאין מאחורינו כלום. ככה זה היה".

בעצם אתה טוען שהחי"ש נטשו את הקסטל?

כצנלסון: "בוקר טוב, אליהו. ממקור ראשון אני מודיע לך את זה".

למה לא כותבים את זה בהיסטוריה?

כצנלסון: "למה לא כותבים, גם על זה אני אחראי?"

בסערת הקרב, בסערת המלחמה, אני מבין, אבל אחרי שעבר זמן, לא הייתה לך איזו תחושה שאתה רוצה לתת עדות שתסייע לתקן את ההיסטוריה של המלחמה לפי העובדות שאתה מכיר?

כצנלסון: "אין לי שאיפות או יומרות להציג את הדברים האלה. אני צנוע. אני יושב לי בפינה, שיעזבו אותי לנפשי, אני לא רוצה לבלבל את המוח. לא רוצה להתעסק עם זה. ביקרתי פעם בבית הפלמ״ח, חיפשתי בספרים שם את מה שקרה במלחמת השחרור, על הספינות ועל האונייה שהטבענו, ועל שלושה ביקורים שלי בביירות בזמן המלחמה. כלום".

כשאומר לך רבין, אתה הרגת, אתה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ידעת מיהו חוסייני?

כצנלסון: "לא. אולי שמעתי את השם אבל זה לא אמר לי כלום. לימים הבנתי".

כשידעת על עבד אל-קאדר אל-חוסייני ומי הוא היה זה עשה לך משהו?

כצנלסון: "אמר לי היסטוריון צבאי, שבעקבות המקרה שלי, שהרגתי את עבד אל-קאדר, פני המלחמה השתנו. כל שיווי המשקל של המלחמה הזאת השתנה לחלוטין. הקערה התהפכה".

בעצם מישהו יכול להגיד שאם מה שאתה מתאר הוא מדויק, אז הלחיצה שלך על ההדק באותו יום, באותו לילה…

כצנלסון: "שינתה את פני המלחמה. היא הובילה ודחפה להכרעה. הוא היה מפקד כל הכוחות הערביים באזור ירושלים והסביבה".

לא מפריע לך שסלמן "לקח את הכבוד"?

כצנלסון: "ביקרתי בקסטל כמה פעמים כאזרח, ואני רואה שלט 'עמותת הקסטל, יעקב סלמן'. אמרתי, ינעל אבוק, אתה ברחת מפה, מה אתה עושה? איפה הכבוד שלך? חתיכת…, אני לא רוצה להגיד מילה לא יפה, אבל היא כמעט נפלטה לי. הוא ברח כמו עכבר, עם הזנב בין הרגליים ולא אמר מילה. מכל הכיוונים, מצפון, מדרום, מזרח, מערב הקיפו אותנו ואנחנו צועקים לעמדה האחורית שיש לה מקלע כבד 'תרביצו!' דבר אל הלמפה. אתה רוצה שאני אשמור עכשיו על הכבוד שלו? זה שהוא רב איתי עכשיו על הכבוד, מי הרג את עבדול קאדר, כרמיול או אני?"

 גרסתו של משה כצנלסון נתמכת, כמסתבר, בשתי עדויות לפחות; רבים רואים בספרו של יורם קניוק, תש"ח (הוצאת ידיעות אחרונות, 2010) כספרו הטוב ביותר, או אחד הטובים. בספר מרכז קניוק את חוויותיו כלוחם בגזרת ירושלים ב-48', בין השאר על הקסטל, לצידו של כצנלסון.

קניוק מתאר: "… ואני מבחין בכאפיה מהודרת מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב, ומשה צועק, תראו את זה, יעני רודולף ולנטינו, והבוק  ג'ונס עם הכאפיה צועק אלינו באנגלית:

הלו בויס! ואנחנו לא כל כך מבינים מדוע צועקים עלינו באנגלית" (שם, 56).

והוא ממשיך ומספר:  "… ומשה פוגע בוולנטינו. ממש כשההוא מבין ששגה ושולף אקדח לירות לעברנו"

בספרו התיעודי על הקרבות בירושלים "ירושלים לא נפלה – 1948", מחזק הסופר, ההיסטוריון והעיתונאי, עמוס אילון, אף הוא, את הגרסה של כצנלסון:

"עבדול קאדר אל-חוסייני מת… בחור בשם כצנלסון הרגו בקרב על הקסטל. הבחור התמים לא ידע כלל את מי הרג באותו מדרון תלול ומסולע המשתפע מן הקסטל דרומה, לעבר סובה, קן הנשרים שבכיוון בית לחם…"

בין הפלמ"ח והחי"ש היו הבדלים פוליטיים, אידיאולוגיים ומקצועיים ניכרים. אנשי החי"ש באו מן הזרם המרכזי של הציונות, מפא"י, הציונים הכלליים, הפועל המזרחי ובלתי-מזדהים מפלגתית. אנשי הפלמ"ח השתייכו לשמאל הציוני סוציאליסטי – מפ"ם ואחדות העבודה. הפלמ"ח החזיק באתוס של גבורה, רעות ואחוות לוחמים שטופחו בהווי צבעוני של קומזיצים, גניבת תרנגולות וילקוט הכזבים.

 בני מהרשק, שחיכה עם יצחק רבין לכצנלסון וחבריו ברדתם מן הקסטל, היה פוליטרוק הפלמ"ח, שדאג לטיפוח האתוסים והתודעה הפוליטית של הפלמ"חניקים. לחי"ש לא היה מנהיג אידיאולוגי – פוליטרוק, לא היה אתוס מאחד ולא סיפורי עלילות שסופרו סביב המדורה. אנשי החי"ש, היו חיילים פחות מקצועיים, חלקם עולים חדשים או חיילים מבוגרים ולא מאומנים דיים. הם היו אנשים שעבדו לפרנסתם, חלקם נשואים ובעלי משפחות. אנשי החי"ש היו טרודים בטרדות פרנסה והשירות הצבאי לא היה מרכזי מבחינתם.  

אנשי הפלמ"ח לעומתם, חיו חיים קולקטיביים, בדרך כלל התפרנסו על סמך עבודה בקיבוצים והם היו משוחררים, יחסית מטרדות פרנסה פרטיות.

הפלמ"ח טיפח תודעה היסטורית, תיעד את הקרבות הרבים שניהל, ומשורריו, חיים גורי וחיים חפר הנציחו את עלילותיו כל חייהם.

מפקדי הפלמ"ח היו צעירים מאוד, שובבים, רבי תושיה וכושר אילתור. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, היה בן 30 בסה"כ, ב-1948. מפקדי החי"ש היו מבוגרים, ותיקי הצבא הבריטי. הם חונכו על סדר ותכנון בסגנון בריטי וסלדו מהפרטיזניות והאילתור של הפלמ"חניקים.

לסיכום, אפשר לומר שהפלמ"ח היה כוח פורץ, כובש ומבריק, מושא להערצה וגאה עד יהיר. החי"ש היה אפור ושקט. הפלמ"ח נתפס ככוח איכותי ומובחר שבא "להציל את המצב" אך אינו נשאר בשטח לאחר הכיבוש ואינו נושא בנטל הפעולה האפורה, השוחקת וחסרת התהילה של האחזקה בשטח הכבוש, משימה שהותיר לחי"ש.

על רקע הדברים הללו תפס החי"ש את הקסטל לאחר שנכבש בראשונה על ידי הפלמ"ח. עם לוחמי החי"ש נשארה כיתה אחת של הפלמ"ח, שאליה השתייכו משה כצנלסון ויורם קניוק.

החיכוכים בין שתי היחידות התגלעו מהרגע הראשון ולא הסתיימו, לא תאמינו – עד היום הזה.

 בספר "מוריה בירושלים בתש"ח – גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים" מתאר מאיר אביזוהר את שורשי המתח בין היחידות בימי הקרב על הקסטל. להלן בקיצורים הכרחיים:

"…יעקב סלמן (כזכור, סגן מפקד הפלוגה מהחי"ש), נכנס לקסטל, שזה עתה נכבש וביקש את "רעננה" ממפקדי פלמ"ח הראל להישאר אתו שעה-שעתיים, עד שהכוח שקיבל את הקסטל להחזקתו יתארגן להגנת המקום. "אין לי זמן," נענה. "בינתיים התחיל היום להאיר ויחידת הפלמ"ח התקפלה במהירות פנטסטית. "רעננה" השאיר כיתה אחת מאנשיו (כצנלסון, קניוק ואנשיו, אני מוסיף במרכאות) ואמר לסלמן, כי הוא עושה זאת "למקרה שיהיו בעיות." "אני זוכר היטב שאמירה זו, שפירושה היה כי לא סומכים עלינו, הרגיזה אותי מאוד," סיכם סלמן."

וזה  בדיוק, מה שסיפר לי כצנלסון מהזווית שלו. בפלמ"ח זלזלו בכושר הצבאי של אנשי החי"ש וביכולת שלהם לתפקד תחת אש.

בספרו תש"ח מצטט יורם קניוק את מפקד הכיתה שלו מהפלמ"ח שמזהיר את חייליו בנוגע לחי"שניקים: "יש לשמור על החיילים הירושלמים כי הם עדיין לא ראו אש חיה ואולי יברחו."

 למרות מותו של עבד אל קאדר, הקרב על הקסטל באותה יממה הסתיים בקטסטרופה צבאית מבחינת הכוחות היהודיים. כארבעים חיילים, רבים מהם פצועים, נטבחו. השאר נסוגו.

מבחינת ניהול הקרב-נתגלו פגמים רבים בפיקוד. היו הוראות סותרות ולא היה פיקוד אחיד. אנשי החי"ש העלו האשמות כבדות נגד הפלמ"ח ונגד מפקדיו, שלא קראו נכון את זירת הקרב, לא שלחו תיגבורות לאנשי החי"ש על ההר ולבסוף שלחו באיחור יחידה קטנה למשימה שרובם לא חזרו ממנה.

מי שעשוי לחשוב שהקרב על התודעה בין אנשי הפלמ"ח והחי"ש הסתיים ב-1948 טועה בהחלט. ב 14 בנובמבר 1995, 10 ימים לאחר רצח יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל של הפלמ"ח בזמן הקרבות על פריצת הדרך ירושלים, נרשמה, למרבה האירוניה, במשרדי רשם העמותות עמותה חדשה – עמותת גדוד ותיקי גדוד מוריה של החי"ש.

נדמה כי אחת ממטרותיה של העמותה היא ללחום את שימור הנרטיב ההיסטורי של החי"ש. מצאתי שם דו"ח של גדוד מוריה של החי"ש על קרב הקסטל שהוגש למחוז. לפני הקרב נרשמה אזהרה: "האנשים אינם מאומנים." האויב, לעומת זאת, מצטייר בדו"ח כמאורגן ומחומש כהלכה, ונתון לפיקוד מיומן.

על פי אותו דו"ח כיתת הפלמ"ח, של כצנלסון, קניוק וחבריהם, שצורפה לאנשי החי"ש הוצבה במשלט הדרום-מערבי, והוחלפה מדי 24 שעות, דבר שעורר קנאה בקרב אנשי החי"ש, אשר לא הוחלפו למחרת ולא כעבור שבוע ויותר. גם בכלכלה וגם בתחמושת היה יתרון ברור לפלמ"ח.
חילופי הדברים הקשים בין "רעננה", מהפלמ"ח ויעקב סלמן מהחי"ש משקפים את תפיסת התפקיד השונה שלהם, שהותירה פתח לאי-הבנות קשות.        

ספר החי"ש מתאר במילים קשות את יחס הפיקוד האזורי של הפלמ"ח למצוקתם על הקסטל:

הכוח שהגיע לקסטל מנה שישים אנשי פלוגה א' של גדוד "מוריה". איש לא יוכל לגזול מהם את תפארת עמידתם, איש לא יוכל לפצותם על אבידותיהם, ואיש גם לא יוכל לשכך את זעמם על מה שנתפס בעיניהם כהפקרתם, כאשר בקשותיהם החוזרות ונשנות לתגבורת לא התמלאו. לא נמצאה שפה משותפת, לא התקיים אמון הדדי, ונתק זה היה הרה אסון.

כך מתוארים הדברים במהלך הנסיגה מהקסטל:

"…. סלמן וההולכים אחריו, קרוב לארבעים מספרם, עשו חניית ביניים קצרה בנחלת-יצחק והגיעו לפנות ערב לקריית-ענבים. שם נקרא סלמן אל מג"ד הפלמ"ח יוסף ("יוספלה") טבנקין, וזה שאלו: "למה נסוגות?" סלמן השיב: "חתיכת נבלה, מדוע לא שלחת תגבורת? לא האמנת לנו? למה עשית זאת? היה לי חשק להוריד לו סטירה. התקדמתי לעברו," העיד סלמן.

על הקטסטרופה הצבאית שהתרחשה על הקסטל יכול להעיד מכתבו של המ"פ מנחם ריצמן לאחיו, שנכתב שלושה ימים אחרי הנסיגה:

"…מי נותן את הדין על כך? מי יישפט בגלל ארבעים הבחורים שאבדו? מי?!"

***

למעשה, קרב הקסטל לא הסתיים עד היום והוא נמשך במלוא עוזו, בדרכים שונות. נקפוץ 64 שנים קדימה. הנה, בקיצורים הכרחיים, התכתבות בין  ד"ר דני פרימן, בשם עמותת ותיקי גדוד מוריה, לנטע גורביץ', העורכת הראשית של ידיעות ספרים, בעניין הספר תש"ח של יורם קניוק.

19 בפברואר, 2012
שלום גב' נטע גורביץ,
לאחר שקראתי את תש"ח, של יורם קניוק, הרשיני נא לשאול אם אתם גם מוודאים שהפרטים על האירועים אכן נכונים ?
יורם קניוק כותב כי…." אני מבחין בכאפייה מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב….." (והתיאור ממשיך וטוען שהאיש היה עבד אל-קאדר אל חוסייני.
כל התיאור הנ"ל הוא המצאה של הכותב ואין לו כל קשר עם המציאות כי האמת היא, שההתקפה של מאות הערבים הייתה על מנת לקחת את גופתו של עבד אל-קאדר אל חוסייני שנהרג עם עלות השחר של אותו יום. הרבה שעות לפני אותה התקפה נהרג עבד אל-קאדר ע"י חייל שכינויו היה "קרמיול" , מגדוד מוריה של חטיבת עציוני.

אני מפנה אותך לספר המתאר את האירוע שבו נהרג עבד אל-קאדר בדייקנות, ונכתב ע"י חיים ליברמן שהיה ביחידת הקשר של חטיבה 6. שם הספר: "עשר שניות באפריל" בהוצאת דיונון.

צר לי על הפגיעה באנשים שנהרגו בקרב הזה לפי תיאורו ה"דמיוני" של יורם קניוק.

בכבוד רב
דר' דני פרימן

20 בפברואר 2012
ד"ר פרימן היקר
קראתי בעניין רב את מכתבך ואני מבינה היטב את הטענה שאתה מעלה. עם זאת, תש"ח הוא ספר סיפורת, שאמנם מבוסס על אירועים מציאותיים אבל נוטל לעצמו את החירות האמנותית שהיא מיניה וביה אבן היסוד של היצירה הספרותית, ומערב מציאות ובדיה בטקסט שאין לו כל כוונה ושאינו מתיימר להוות תיעוד היסטורי מדויק או מחייב. עמדה זו של הטקסט ברורה הן מעצם הז'אנר שבו נכתב, והן מנוסחת בבירור על ידי הסופר עצמו. בכל מקרה אני מקווה שתוכל להבין שאין בהם כל כוונה לפגוע בזכר הנופלים.
בכבוד רב,
נטע גורביץ

והוא עונה לה שוב:

‏26 בפברואר, 2012
שלום גב' נטע גורביץ,
אני מודה לך מאד על תשומת הלב ועל שהגבת לדברים שכתבתי.
הסתבר לי, כי יורם קניוק דיבר עם חיים ליברמן שכתב את הספר "עשר שניות באפריל" שאותו הזכרתי. לכן, "איבוד הזיכרון" של מר יורם קניוק הוא תירוץ שמאפשר לו לבחור מה הוא רוצה לפרסם ומה להסתיר .
טענותי הן בנוגע לגישה הניהיליסטית שלו שמשתמעת כחוסר כבוד לאנשים שאכן הרגו את עבד אל-קאדר אל חוסייני לפני עלות השחר של אותו יום.
אכן, הסיפור הציני של מר קניוק על הקרב בצהרי אותו יום על דמות "עטורה "… בכפיה מהודרת, מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב, ומשה צועק תראו את זה, יעני רודולף ולנטינו והבוק ג'ונס צועק באנגלית hello boys…. , נשמע בלתי אמין. הרי שתי מילים אלו הן שעבד אל-קאדר אמר ל"קרמיול" לפני שקרמיול ירה בו.
הביטוי הנ"ל באנגלית מוכיח כי מר קניוק זכר את הסיפור האמיתי של חיים ליברמן; לכן, הסיפור ה"מקושקש" הוא זלזול ב"קרמיול" וחבריו, שלאחר מכן נהרגו עת צבאותיו של עבד אל-קאדר הסתערו כדי לקחת את גופתו.
לצערי, כתיבתו של מר קניוק גורמת לילדי ולנכדי, להאמין לסיפורת מעוותת וניהיליסטית של הספר "תש"ח" שמקנה מורשת מוטעית לדורות הבאים…
משום מה בחר קניוק לעוות את האירועים הקשים והחשובים ב"קשקוש" על רודולף ולנטינו ועל איזה משה חסר דמות שירה בו….
בברכה
דני פרימן

***

אם חשבנו שבכך מתמצה קרב הגרסאות על מה שאירע באמת על הקסטל ב-1948, מצטרפת לחגיגה גרסה נוספת ודרמטית, שיש בה גם מימד אקטואלי. ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין מספר, ברשימה במעריב מיום 15.5.2016, על עדות חדשה, שלדבריו גבה ישירות ממיודענו יעקב סלמן, סגן מפקד הקסטל מטעם החי"ש, ובה נאמר כי עבד אל קאדר, רק נפצע בקרב וכי הוצא להורג על ידי סלמן אחרי שנשבה.

אומר מילשטיין:

"… כששמע סלמן את חילופי הדברים צעק: "מאיר! אלה ערבים!". קרמיול כבר הבין זאת וירה צרור מהתת־מקלע שבידו.

עבד אל–קאדר נפגע ונפל, ועוזריו ברחו " “water, water,התחנן הפצוע. סלמן העיד באוזני כותב שורות אלה שהוא הצמיד אקדח לרקתו ושאחד המפקדים אמר לו לא לחסל אותו לעיני כולם, אלא בצד. סלמן גרר את הפצוע הצדה וירה בראשו."

הגרסה הדרמטית הזאת של אורי מילשטיין יכולה להאיר את פני קרבות הקסטל באור שונה וגם טבח הפצועים היהודיים בידי הערבים יכול להתפרש כנקמה על חיסולו, לכאורה, של עבד אל קאדר אל חוסייני, הפצוע. אלא שלגרסת מילשטיין לא מצאתי אישוש ממקור נוסף, ואילו העד סלמן, שעל עדותו, לכאורה, מבסס מילשטיין את דבריו, לא יכול לאמת את הדברים כיוון שכבר הלך לעולמו.

אפשר ורצוי בכל אופן להתייחס בחשדנות לגרסה זו גם בגלל מה שנראה כמוטיבציית יתר של ההיסטוריון לייצר אג'נדה פוליטית. יעיד על כך, יותר מכל אחד אחר אורי מילשטיין בעצמו, שמסיים את מאמרו במילים אליה:

איש מחברי האליטה ששלטו בישראל עשרות שנים לא התרגש מכך שעבד אל־קאדר אל–חוסייני נורה בראשו בעודו פצוע ומתחנן למים. כדאי לילדיהם ולנכדיהם לזכור זאת עתה בדיונים על הסמל החובש מחברון, (אליאור אזריה).

הנה אנו למדים שקרב הקסטל לא היה סתם עוד אירוע נשכח מהעבר הרחוק וכי הוא עניין אקטואלי לחלוטין, שחי ופועם – ממשיך לטפח יצרים, וגורם לאנשים שונים להילחם זה בזה על הנרטיב, על הזיכרון ועל המשמעות, כאילו לא חלפו כבר קרוב לשבעים שנה.

אי אפשר שלא להזכיר בעניין זה את ההתגייסות הכמעט לא תאמן של ותיקי הפלמ"ח שעדיין חיים, שראינו לאחרונה נגד ההחלטה הממשלתית להנציח את שמו של רחבעם זאבי בכביש שער הגיא, לרגלי הקסטל, שעליו לחמו אנשי הפלמ"ח ב-48' ועליו הקיזו את דמם. זאבי, הם זוכרים ומסים להזכיר, לא נלחם איתם בשער הגיא.

אז גרסתו של מי אמינה יותר, זו של סלמן ואנשי החי"ש, שטענו כי הם אלה שהרגו את המפקד העליון של הערבים, והשפיעו בכך באופן מכריע על הקרב על ירושלים ועל גורל הארץ כולה. או זו של כצנלסון, קניוק ועמוס איילון, שהעמיסו את האחריות ואת התהילה על גבו של כצנלסון, הפלמחניק מקרית טבעון? והאם אפשר להקנות אמינות לגרסתו של אורי מילשטיין, שעבד אל קאדר נרצח בדם קר, בעודו פצוע?

אחרי ששמעתי, וקראתי את כל העדויות ואת החומר הנלווה, אני בטוח פחות באפשרות לענות על השאלה הזאת תשובה החלטית. יורם קניוק, עצמו, היטיב לתאר את חמקמקותה של האמת ואת שבירות הזיכרון בתודעתם של גיבורי העבר, בספרו תש"ח:

"האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואולי חלמתי את הכול. אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה, היה או לא היה, כך או אחרת…"

אומרים כי בזמנו, טען נפוליון כי "ההיסטוריה היא מסכת של שקרים המוסכמים על כולם". אפשר להוסיף על כך, שלפעמים יתכנו יותר משקר אחד ויותר מאמת אחת, שקשה יהיה להסכים עליהן. ובהעדר הוכחות חותכות, המדריך היחיד שנותר לנו הוא האינטואיציה, השכל הישר וחוש הביקורת. ישפטו כל אחד ואחת מה קרה באמת על הקסטל באפריל 1948, כמיטב יכולתם. 

***

 מכתב שהתקבל ממנהל אתר הקסטל בעקבות שידור הפרק:

אפריל 2021

 יזהר שלום,
אני שמח לבשר לך שאתר הקסטל שינה את פניו ללא היכר בשנים האחרונות ונעשה ניסיון לאזן בנושא ההנצחה והנרטיב של החי"ש והפלמ"ח.
אני באופן אישי חולק עליך בנושא השליטה על הזיכרון אבל זה לא המקום להתדיין בו.
אני מזמין אותך לביקור באתר המחודש.
ארנון רזניצקי
מנהל אתר לאומי הקסטל.

להאזנה נוספת:

[פרות קדושות] פרק 5. הקרב על הקסטל – מי הרג את עבד אל-קאדר? (חלק א')

 

לצפייה נוספת:

מי הרג את עבד אל קאדר? – אולפן שישי בעקבות פרק 10 בפרות קדושות

לקריאה נוספת:

קרב הקסטל לפי הרשות לגנים לאומיים

להאזנה דרך האתר:

היממה שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 נחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו של הגיבור הלאומי הפלסטיני, עבד אל קאדר אל חוסייני, בקרב על הקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. ספר חדש שעומד לצאת בקרוב מתמקד כולו ביממה האחת הזו ובנרטיבים השונים שהתעצבו בזיכרון של שני העמים. אורחנו הפעם הוא הסופר והעיתונאי, דני רובינשטיין, מחבר הספר, שערך מחקר מקיף, שהתבסס על מקורות ערבים, שלא היו מוכרים, ברובם, לקורא הישראלי. הוא יציג כאן את דמותו של עבד אל קאדר כאסטרטג מחונן ואליל המונים שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המערכה.

מי ירה והרג את עבד אל קאדר אל חוסייני? האם היורה היה חייל יהודי, ששעות אחדות אחר כך נהרג בעצמו בקרב על הקסטל, כפי שמספרת ההיסטוריה העברית של תש"ח?
או שמא היה זה משתף פעולה פלסטיני, שלימים ערפאת שלח מתנקשים לחסלו, כפי שגורס מיתוס פלסטיני נפוץ?

האזינו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

להאזנה דרך האתר:

תמלול הפרק "הקרב על הקסטל מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני" חלק א'. עם אורחנו העיתונאי והסופר דני רובינשטיין.

היממה שבין השמיני והתשיעי באפריל 1948 נחרטה בזיכרונם של שני העמים כיממה החשובה ביותר במלחמה שעיצבה את גורלם. נפילתו של הגיבור הלאומי הפלסטיני עבד אל קאדר אל חוסייני בקרב על הקסטל והאירועים שהתרחשו בהמשך סימנו את ראשית הנכבה הפלסטינית ואת הניצחון היהודי במלחמה. ספר חדש שעומד לצאת בקרוב מתמקד כולו ביממה האחת הזו ובנרטיבים השונים שהתעצבו בזיכרון של שני העמים. אורחנו הפעם הוא הסופר והעיתונאי דני רובינשטיין, מחבר הספר, שערך מחקר מקיף שהתבסס על מקורות ערבים שלא היו מוכרים ברובם לקורא הישראלי. הוא יציג כאן את דמותו של עבד אל קאדר כאסטרטג מחונן שהוביל את הפלסטינים להצלחות ניכרות בשלבים הראשונים של המלחמה ואת ההשפעה של נפילתו האקראית על המערכה כולה. מי הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני? האם היורה היה משתף פעולה פלסטיני, שלימים ערפת שלח מתנקשים לחסלו, כפי שגורס מיתוס פלסטיני? או שמה היה זה חייל יהודי, ששעות אחדות אחר כך נהרג בעצמו בקרב על הקסטל, כפי שמספר את ההיסטוריה העברית של תש"ח?

דני שלום,

שלום רב.

אתה מעורב בסיקור הנעשה בשטחים כמעט מאז 1967. כתבת כמה ספרים על הקונפליקט, כתבת ספר על ערפת על הפליטות…

דני רובינשטיין: "על הפליטים על התפיסה של הפלסטין מה זה זכות השיבה, מה הם רוצים, האם הם באמת רוצים לחזור, וגם ספר על גוש אמונים".

בספר הנוכחי אתה מתמקד ביום אחד ב-1948. למה אותו יום?

"ביממה הזאת היו שלושה אירועים קטסטרופאליים, מבחינת הערבים, מאוד דרמטיים. הקרב בקסטל שבו נהרג עבד אל קאדר אל חוסייני, שהיה, אני לא יודע איך לקרוא לזה, הטרומפלדור שלהם. כמה שעות אחר כך היה דיר יאסין, שאנחנו יודעים מה הוא גרם. וממש באותו יום היה קרב במשמר העמק שבו חוסל קאוקג'י וחוסלה חזית הצפון. כל המפלות האלה התרחשו ביממה שבין 8 ו-9 באפריל. היממה הזאת, אפשר להגיד חרצה את גורל המלחמה מבחינת הפלסטינים. אחרי זה הייתה מפולת כללית, עם כמה הצלחות ערביות, אבל בסך הכל טבריה, וצפת, וחיפה, ויפו, הכל נפל.

"והיתה לי הזדמנות לכתוב על איש אחד, עבד אל קאדר אל חוסייני שבדור שלי הוא היה איש מאוד מוכר".

מיתוס?

"הוא היה מיתוס והוא היה אליל. כמובן שמותו עשה הרבה יותר מזה, בנה סביבו ממש מין מיתוס אלילי".

מה עשה אותו אליל בעיני הערבים?

"הוא היה בן משפחה אצילה, מיוחסת, משפחת חוסייני. אבא שלו נחשב ראשון במעלה. מוסא כאזם, אביו, היה קצין, מושל טורקי, והיה בין הבודדים שקיבלו תואר פחה מהשלטון הטורקי. הוא היה מספר אחד. הוא היה במעמד של בן גוריון, של ויצמן אצלנו.

"השבועות והחודשים האחרונים של חיי עבד אל קאדר היו הסיפור של הנכבה הפלסטינית".

מנקודת מבט פלסטינית הוא דמות טרגית, מקבל לידיו את הגורל הפלסטיני ומוצא שוקת שבורה. הוא נוסע לבירות ערב לנסות לגייס עזרה, ומה אתה מגלה?

"הוא כמו כל הפלסטינים, כמו ערפאת, נשאלו; למה נכשלתם? מבחינתם זאת היתה שאלה מציקה מאוד. הם ידעו שבעורפם, ממרוקו עד כווית, יש אוכלוסיה של מאות מיליונים. זה דבר ענק וצריך להסביר למה הפוטנציאל הענקי הזה לא נוצל כדי לחסל את המדינונת הזאת? יש צבאות ערבים, מדינות עם חיל אוויר ועם טנקים, והם נכשלים מול 600 אלף יהודים, שאין להם שום דבר, רק ציבור מאורגן וזהו. היו כמובן הסברים, אבל את הערבים זה משגע – איך קרה לנו הדבר הזה".

בהתחלה הם עוד לא יודעים שהסיפור הפלסטיני הוא כישלון חרוץ?

"הם לא יודעים כי הערבים אומרים להם אל 'תדאגו, אנחנו נסדר את הכל!' המפקדים העיראקים, אגב, כשמדדו את סדר הכוחות ואת הפוטנציאל, הבינו מיד שיד היהודים תהיה על העליונה".

בתוך הקונסטלציה הזאת, איפה מוצא את עצמו עבד אל קאדר אל חוסייני ומה הוא מנסה לעשות?

"הוא במריבה עצומה נגדם. הוא וחאג' אמין אל חוסייני, הפטרון שלו, אומרים למדינות ערב; 'תעזבו את הכל, אל תבואו ללחום, לא צריכים אתכם, אנחנו נדע להסתדר עם הכסף והנשק'. אבל לא נתנו להם.

"'אין לנו נשק, אין לנו טנקים' – הוא בא, בעיקר לדמשק, שם ישבה הוועדה הצבאית העליונה, והם אומרים לו; 'אין לנו!' למה? 'כי אנחנו נותנים הכל לצבא ההצלה של קאוקג'י'.

"נכתבו 3-4 ביוגרפיות על עבד אל קאדר. כשהסתכלתי בהם גיליתי דבר מעניין, כולם העתיקו מאדם אחד, מדוקטור קאסם רימאווי, שהיה גם לוחם, אבל בעיקר היה המזכיר של עבד אל קאדר. מי הצטרף לעבד אל קאדר? נערים שהיו שוליות של עובדי דואר, שוליות של נהגים, סבלים, פשוטי עם. ביניהם היה גם קאסם רימאווי, שהיה קצת ברמה יותר גבוהה. קאסם רימאווי כתב יומנים על התקופה עם עבד אל קאדר, שלא פורסמו מעולם. הם נמצאים אצל מוסא, הבן של עבד אל קאדר, הרופא, בעמאן, והוא נותן לאנשים להציץ ביומנים האלה. כל כותבי הביוגרפיות הסתמכו על היומנים האלה, ולכן אני לא הייתי צריך בכלל לנסוע לעמאן".

"ביומנים האלה יש הרבה הירואיקה ומיתוסים סביב הולדתו, איך הפעמונים צלצלו בשעת הלידה ואיך פרצו ברחובות ירושלים צהלות של שמחה וכל מיני דברים כאלה. במקום אחד, נאמר שהוא נולד בכלל באיסטנבול. זה לא משנה שהלידה שלו היתה כמו של גיבור תנ"כי.

"במלחמה חאג' אמין הלך אצל היטלר. זאת היתה אחת הסיבות לתבוסה שלהם, כיוון שהם היו בצד המובס של המלחמה והיריבים שלהם היו בצד של המנצח".

מה היו תוצאות סיור הגיוס של עבד אל קאדר בבירות ערב?

"אומרים לו; 'אין לנו נשק, אין לנו כסף, ולא ניתן לך. חכה שהמנדט ייגמר, בעוד שבועיים, בעוד חודש, באמצע אפריל, ונראה'".

מה אנחנו יודעים על המניעים שלהם לסרב לו?

"הם ראו בו יריב פוליטי. היה המלך עבדאללה, שהוא היה יריב העיקרי שלו, שרצה את פלסטין, והיו המצרים שלא רצו לתת את זה לעבדאללה. ולכן במלחמה שפרצה אחרי 15 במאי הם עשו את המהלך שהביא כמעט לחורבן ישראל, כשהם התקדמו לכיוון תל אביב עד אשדוד, ואז חצי מהצבא שלהם פנה לחברון ולירושלים כדי לבלום את עבדאללה. אתה מבין? זה פיצל את הכוחות שלהם זה החליש אותם מאוד. אני חושב שגם במבט של אז הם הבינו שזה אחד הדברים שגרמו לכישלון שלהם".

בימים שלפני מותו שוהה עבד אל–קאדר בדמשק שם, תוך כדי דיון, נודע לו שהיהודים כבשו את הקסטל. כאן על פי המסופר, זורק עבד אל–קאדר את מפת ארץ ישראל בפניו של ראש הוועדה וקורא לעברו 'בוגד! ההיסטוריה עוד תוקיע אותך. אני חוזר לכבוש את הקסטל. עם נשק כבד או בלעדיו, אכבוש או אפול בקרב'. יש ממש בגרסה הרומזת לכך שעבד אל–קאדר אל חוסייני עלה על ההר כמעשה ייאוש, כמתאבד?

"יש בזה משהו. הוא נכשל בעצם במסע הזה וחוזר מיואש יומיים לפני מותו. אבל צריך לזכור שמדצמבר, כשהוא התחיל את הפעילות שלו ועד סוף מרץ – במשך ארבעה חודשים – הוא מצליח. הוא מנצח.  ההצלחה הגדולה ביותר, שהביאה לו את המוניטין, היתה שיירת הל"ה, ואחרי זה כל השיירות. הוא הבין שאין לו מה לתקוף את הישובים היהודיים כי לא כמו הכפרים הערבים- בית פה בית שם – הם מרוכזים ומוגנים עם תעלות וגדרות תיל. אז הוא אמר, אני אתקוף רק את דרכי התחבורה. ובמאבק על התחבורה הוא ניצח.

"הוא עשה מצור על ירושלים, השמיד את השיירות הגדולות של חולדה ושיירת יחיעם ושער הגיא. הוא הצליח. הוא ידע שאם הוא מנצח במצור על ירושלים הוא ינצח בכל הארץ. הוא מרכז את המאמצים שלו סביב ירושלים ותראה, הישובים היהודים מסביב; גוש ציון, בית הערבה, עטרות, נווה יעקב קול, כולם נפלו. והוא מתרכז בשער הגיא".

זאת אומרת, שאפשר להגיד שהיו לו כישורים אסטרטגיים?

"כשהוא בא לדמשק ומדבר על ההצלחות שלו מגיעה הידיעה שהפלמ"ח כבש את הקסטל. ואומרים לו; 'איזה הצלחות, הנה הם כבשו את הקסטל. אתה לא שווה שום דבר, הכוחות שלך לא שווה שום דבר'. מעליבים אותו, לא נותנים לו נשק.

"ואז הוא חוזר אחרי יומיים או שלושה לירושלים עצבני, והולך דרך בית צפאפה ומלחה לעין כרם ומשם לקסטל. זה היה ביום האחרון שלו. הוא כבר הביא לשם מאות אנשים והם התחילו להילחם. האירועים של השעות האלה היו מכריעים מבחינתו ומבחינתנו. הם היו גם קצת מוזרים, כי הרבה פעמים ההיסטוריה היא לא מה שבאמת קרה אלא מה שאתה חושב שקרה.

"היו שנים או שלושה מתנדבים שכירי חרב, אנגלים, שקיבלו הרבה כסף, ובאו לעזור לערבים לטווח את המרגמות. כוחות ההגנה שהיו שם נסוגו לחלק העליון של הכפר והכוחות של עבד אל קאדר הצליחו להשתלט על חלקו התחתון, אבל לא הצליחו להתקדם. זה היה כבר שעה שתיים, שלוש בבוקר, והוא תופס עצבים ושולח שליחים למפקד הבכיר שלו, אבראהים אבו דיה, שיתקדם. אבל הם לא יכולים. ואז הוא בעצמו לוקח את האקדח שלו ומתחיל לרוץ בין בתי הכפר לעודד את האנשים; תבואו מפה תבואו משם! באחד הסיבובים שהוא עושה מלווים אותו שני פלאחים מבית פג'אר. הם רואים מולם עמדה באחד מבתי הכפר, אבל הם לא יודעים שזו עמדה של היהודים, של ההגנה, של חטיבת הציוני, של גדוד מוריה. יעקב סלמן ומרדכי גזית הם המפקדים שם.

הם לא ידעו שהכפר כבוש בידי היהודים?

"כן, אבל הם הצליחו כבר לכבוש את רוב הכפר. הם הגיעו לפאתי הכפר, שם היתה על מרפסת עמדה של החי"ש, והם מתקרבים אליה, ומאיר קרמיול אומר; 'אהלן יא ג'מעה' או משהו כזה – יש אומרים 'מרחבה, יא ג'מעה' – כי הוא חשב שהגיעה התגבורות שהם ביקשו.  עבד אל קאדר שומע 'אהלן יא ג'מעה' ועונה להם 'הלו בויס'. יכול להיות שהוא שמע את מאיר קרמיול מדבר במבטא לא ערבי וחשב שאלה המתנדבים האנגלים שלו. על כל פנים, הוא אמר 'הלו בויס', זה בטוח, כי היו 2-3 עדים. ואז סלמן צועק למאיר קרמיול 'מאיר, זה ערבים!' וקרמיול יורה צרור.  עבד אל קאדר נפגע בבטן ונופל. שני החבר'ה שאחריו, ברחו חזרה למפקדה שנמצאת על יד המחצבות של הקסטל".

 הם בורחים, הם לא מחלצים אותו?

"הם בורחים לאחור. עכשיו, מתפתח איזה מין רשומון כזה; אנחנו לא יודעים שזה עבד אל קאדר, הם לא יודעים שעבד אל קאדר נהרג. החבר'ה, הצעירים האלה מבית פג'אר, אומרים 'הוא נעלם לנו'. כי אם הם היו אומרים שהוא נהרג או נפצע היו שואלים אותם 'למה עזבתם אותו ככה?'

ואז מתחוללת מה שאצל הערבים קוראים פזעה. זאת התנפלות בבהלה, זאת אומרת 'יאללה חבר'ה בואו!'. משעה 7-8 בבוקר מאות, אולי אלפים, מתחילים לעלות לכיוון הקסטל. אצלנו רואים גופה שוכבת, לבושה היטב, מתקרבים אליה ולא יודעים מי זה. מגיעים עוזי נרקיס, שהיה מפקד הפלמ"ח באזור, ומוטקה גזית, ויענקלה סלמן ומאיר קרמיול ואולי עוד אחד, כולם בני עשרים ומשהו, ואף אחד לא אומר את זה בבירור, אבל היה כבר ברור שהם רבים מי ייקח את האקדח המוזהב שלו, עם השן פיל. בסוף מאיר קרמיול שירה בו מקבל את האקדח.

עוזי נרקיס לוקח ממנו איזה קוראן מוזהב קטן שהיה לו וכמה מסמכים ומשאירים אותו שם".

ואף אחד לא יודע כי הם לא קוראים ערבית?

"מוטקה גזית יודע. הוא לוקח את רישיון הנהיגה, כתוב שם עבד אל קאדר מוסא סלים – זה האבא עבד אל קאדר – הוא קורא את זה 'סוליים'. הוא טועה בכתיב וגם לא כתוב חוסייני, או שהוא לא קרא חוסייני. בינתיים מגיעים ידיעות מההגנה בירושלים, מיצחק נבון, שבעיר העתיקה יש המולה גדולה, כולם רצים, מתגייסים, יש פזעה גדולה. מה קרה? מבינים שמישהו נהרג. מי נהרג, איפה נהרג עד שמתחילים לחבר את זה, שהגופה הזאת היא של עבד אל קאדר ועל זה המהומה, לוקח כמה שעות. ואז שאלתיאל, מהמפקדה בירושלים, שולח טנדר ואומר לסלמן, 'תוריד את הגופה לכביש, זה עבד אל קדר אל חוסייני!'

"סלמן עונה להם, כמו שמצופה במקרים כאלה – אתה יודע שככה זה במיתוסים – 'שבוע אני מבקש מכם להביא לי אוכל ודלק ואתה אומר שאין לכם רכב פתאום יש לכם רכב? אני לא מוריד שום גופה, אני נשאר שם!'. בסוף, הם עושים את זה תוך כדי ירי וסיכונים די גדולים.

"היו אז בקסטל משהו כמו מאה לוחמים, והם רואים מסביב מאות, מאות של ערבים באים שמתקהלים על ההרים מסביב, ובאים גם אנשים מפורסמים, מגיע גם אנואר נוסייבה, שכתב על זה יומן וגם אחד האחים של עבד אל קאדר פריד או סמי…"

הם רוצים לעלות על הקסטל, זו התפרצות רגשית?

"הם באים לראות מה קרה לעבד אל קאדר. מדובר בדמות הרואית והם רוצים לברר מה קרה לו. אנואר נוסייבה הוא אולי המתוחכם והמשכיל בכל החבורה הזאת, גם באג'את אבו רביע, שהיה מורה מאוד ידוע, ועבד נג'אר, יש לי את כל השמות. הם מגיעים למעלה להר, והיהודים רואים שהם מוקפים ועולים עליהם מאות או אלפים, אני לא רוצה להגיד את זה, אבל שוחטים שם כמעט את כולם. נהרגו שם ארבעים מתוך מאה באותה שעה. כל השאר נפוצו, הצליחו לברוח.

"כל הסיפורים של יורם קניוק הם על השעה – שעתיים האלה. היו שם יחידות של הפלמ"ח וכל הסיפורים על אלפסי, שאמר, 'המפקדים נשארים והטוראים קדימה' כל המיתוסים האלה נוצרו בשעות האלה, שלא היה ברור מה קורה והערבים עלו בהמוניהם ומצאו את הגופה של עבד אל קאדר. גם מאיר קרמיול נהרג. היה לו תרמיל שבו היו האקדח ועוד חפצים של עבד אל קאדר, שהוא שמר לעצמו.

"הערבים צוהלים על ההצלחה, מניפים את הדגל וגם בוכים על עבד אל קאדר, אבל בסך הכל זו הצלחה גדולה – 'כבשנו את הקסטל'. בא אנואר נוסייבה ואומר לשני המפקדים שהיו שם, באג'את אבו רביע ועבד נג'אר, 'תשאירו את האנשים שלכם לשמור על הכפר!'.

אנואר נוסייבה יורד מהקסטל ושולח לשם תגבורת על חמורים. אבל זה לא צבא סדיר ולאט לאט נעלמים האנשים. זה כבר יום חמישי, שמיני לחודש, אחרי הצהרים, הולכים, לכל אחד יש את האישה שלו ואת הבית, אלה לא חיילים…"

יש גם את ההלוויה של עבד אל קאדר

"כן. הולכים להלוויה ביום שישי בבוקר. נשארו על ההר שני המפקדים האלה עם 15-20 איש. נוסייבה הורה להם להישאר על ההר ולא לזוז 'עד שיחליפו אתכם'. לקראת ערב הם רואים את השיירה הענקית של מבצע נחשון, שהתחיל, והם חוששים שהם עולים עליהם. ואז הם מחליטים לסגת. הם מגיעים לשולי ההלוויה, כמעט בסיומה. באותו בוקר של הלוויה התרחש גם הטבח בדיר יאסין ופליטי דיר יאסין מתערבבים באנשי הלוויה בצרחות נוראיות על מה שעשו להם והכל הופך למהומה אדירה. נוסייבה מספר ביומנו כי פתאום הוא רואה מרחוק את באג'את אבו רביע ואת עבד נג'אר, שהורה להם להישאר על ההר עד שיחליפו אותם. נוסייבה כותב; 'שאלתי אם החליפו אותם. הם אמרו, כן! שאלתי מי החליף אותם, אבו רביע ענה: היהודים החליפו אותנו!' ככה הוא מסיים את היומן שלו".

כשאנחנו מדברים על מיתוסים אז יש מיתוס פלסטיני נפוץ שטוען שעבד אל קאדר נהרג דווקא מידי פלסטיני?

"אותי זה ריתק לא פחות מאשר הקרב עצמו. הקסטל היה כפר קטן שגבל עם קולוניה, למטה. עבד בקולוניה אחד בשם עבדאללה מטאר, שהיו שמועות שהוא עזר ליהודים ושבמאורעות תרפ"ט ב-29' הוא הציל את משפחת מקלף. זה קשקוש, אבל לא משנה.

"הבן שלו, אחמד, היה באותו זמן בן עשרים ומשהו והוא כבר התחתן. כל תושבי הכפר ברחו בשני לחודש, אבל הוא מגיל צעיר, ממש מגיל צעיר, 10-11, עבד אצל האיכרים במוצא; חלב פרות, העמיס לאוטובוס את המזוודות – עבודות של ילדים ערבים אז. הוא ידע עברית ואפילו למד אידיש.

"עד היום, כל פליטי 48' מהכפרים, מתגוררים ביחד באותה שכונה, באותה סמטה. כל פליטי הקסטל גרים בסמטה אחת באל עזריה. זה לא יאומן, הם מתחתנים ביניהם. גם בני המשפחה של אחמד מטאר. לאחמד מטאר קראו הערבים אחמד זוט. זוט זה אפס. כינוי גנאי שלקוח מצרפתית. אחמד זה שעבד אצל היהודים נשאר ב-48' בלי עבודה. אז הוא התחיל לעבור את הקווים וחזר למשפחות שהעסיקו אותו, בעיקר למשפחת מזרחי, שהעסיקה אותו במוצא. ואז גייסו אותו אמרו לו תביא אינפורמציה, מה קורה שם וכל זה, והוא התחיל להביא אינפורמציה. הכל התחיל עוד ב-48' או בתחילת 49'. ואז הוא רב עם אשתו והתחתן עם אישה שנייה. הוא היה מבלה בבתי קפה, משחק קלפים, מין פרחח כזה, וגם קצת יפה תואר".

גייסו אותו באמת לשב"כ או למוסד?

"למוסד. הוא היה באחת היחידות של המודיעין, שלחו אותו לעדן, לתימן, זה היה בעיצומה של העלייה של יהודי תימן. הוא נכנס לתימן, והיה מביא אותם בשיירות לעדן, ומשם הם היו טסים לארץ".

איך ייחסו לו את הירי בעבד אל–קאדר?

"הוא עשה את כל הדברים האלה עם אשתו החדשה והוא חזר הנה באמצע או בהתחלת שנות החמישים. הוא כבר לא יכול לחזור לשם, כי כולם ידעו שהוא סוכן. אז הוא ישב פה ואמרו שצריך לשקם אותו אחרי שעשה הרבה דברים טובים. אז נותנים לו איזה משאיות, הוא פושט את הרגל ובסוף, הוא מבקש, תנו לי תחנת דלק. ונותנים לו תחנה דלת, שכולם מכירים אותה, תחנת הדלק של אלוויס פרסלי בנווה אילן. הוא כבר מחליט אז שהוא לא רוצה משחקים יותר, הוא התגייר בגיור אורתודוקסי וקרא לעצמו שלמה אמיר. לילד שנולד לו פה, הוא קורא עצמון. היה לו עוד ילד שנקרא משה, כולם התגיירו. וכך הם חיו בטוב עד 67'. אתה מבין, הוא לא מקובל שם בכפרים, באבו גוש וכל זה, כי כולם יודעים מה הוא עשה בתקופה הזאת".

הוא גר באבו גוש?

"לא. הוא גר בתחנת הדלק, מתחת לתחנה דלק עשה לו שם בית יפה.

"ב-67' הוא חוזר לבקר את המשפחה ואת בנותיו מהאישה הראשונה באל עזריה ומתחיל להסתובב במזרח ירושלים. השב"כ ישר תופס אותו ואומר לו בוא תעשה לנו את העבודה הזאת והזאת,  תשתתף בחקירות וכזה. והוא מסתובב שם בתור שלמה אמיר. הם קוראים לו אחמד זוט. הוא משחק קלפים, נכנס למשטרה הוא מזהה, לא מזהה, כן מזהה, כל זה לוקח כמה חודשים.

"בינתיים, נפוצו שמועות עליו שהוא בוגד וסוכן, זה ברור לכולם, אבל הם לא מתייחסים לזה כל כך, כי הוא פתח שם את המסעדה. כל המשפחה שלו באה לעבוד במסעדה בקסטל אתה מבין? שאלתי אחד, מנהל בית ספר, 'מה אתה באת לעבוד שם במסעדה שלו?' הוא אמר; כן, הוא כבר יהודי אז מבחינתי הוא כשר.

אבל איך נדבק לו העניין של עבד אל קאדר?

"שאלתי את כולם מאיפה נדבק לו העניין הזה שהוא הרוצח של עבד אל קאדר? היו שאמרו לי כי שמעו את זה ממנו. אתה מבין? הוא בא כאילו להשוויץ, אני הרגתי את עבד אל קאדר. הוא ראה בזה מעשה גבורה".

יש לך אינדיקציה באילו מימדים הסיפור הזה נפוץ?

"נכתבו על זה שני ספרים. יש לי אותם, אני יכול להראות לך. אחד בשם, וויליאם נצאר, אבא שלו מרמאללה והאימא יהודייה מבירות. אביו למד בלבנון והיה מנהל מוזיאון רוקפלר. הבן, ויליאם נצאר היה מראשי המתגייסים לצבא ערפאת בכראמה. כשערפאת שמע את השמועות האלה הוא אמר לויליאם נצאר; 'תארגן חוליה ולכו להרוג את שלמה אמיר!'

"וויליאם נצאר בא הנה – הוא לא ידע מה לעשות בדיוק – מה שאני מספר לך עכשיו הוא כותב בספר על תולדות חייו. ערפאת הורה לו להתחבר לאחד, כמאל נמרי, שהיה ב'קומיון אל ערב', קבוצה לאומית רדיקלית. הוא בא לכמאל נמרי וביקש ממנו לעזור לו לגייס חוליה להרוג את שלמה אמיר, שהרג את עבד אל קאדר".

ערפאת קנה את הסיפור של שלמה אמיר שהוא הרג את עבד אל קאדר?

"כן. ערפאת היה הראשון שאמר את זה לויליאם נצאר. נצאר אומר לכמאל נמרי; 'תיקח אותי לעשות סיבוב בזירה'. נמרי אומר לו; 'אבל ישאלו אותי מי אתה?' הוא אומר לו; תגיד שאני בן דוד שלך'.  'אבל, ישאלו מי אבא שלך?' 'אז תגיד שאני בן דוד מצד אמא שלך. 'נמרי, אני לא יכול, כי אמא שלי יהודיה'.

האמא של כמאל נמרי היתה יקית, ששמה אתי קליינר. ואח שלה, אדון קליינר, שינה את שמו לקדרון, אברהם קדרון. הוא היה מנהל שיכון עובדים. אז הם הולכים לקדרון, לדוד. הם מבקשים ממנו מכונית, עושים טיולים ובאים  לתחנת הדלק".

באיזו שנה?

"1978. הם אוספים אינפורמציה ומפזרים מוקשים, מוקשי כפתור כאלה. ביום שישי בערב הם באים לתחנת הדלק, מחכים ששלמה אמיר יבוא לקחת את הפדיון והוא לא בא. אז הם יורדים לתוך החורשה, ובא אליהם השומר הדרוזי וחוקר, מה אתם עושים פה, אז הם הורגים אותו. הוא כותב שהם לא הורגים אותו בדיוק, אלא שהוא קיבל התקף לב. לא משנה, הוא מת. הם לוקחים את הנשק שלו, ובורחים. אחר כך הם נתפסים.

"בכל הסיפור הזה, עוד אין שום עניין של עבד אל קאדר. אבל כשהם משוחררים באחת מעסקאות חילופי השבויים הראשונים – החליפו את נמרי ואת וויליאם נצאר עם מרגלת שלנו – הם מגורשים ללבנון. כשנצאר חזר ללבנון הוא התראיין לטלגרף באנגלית. שאלו אותו, למה הלכתם לרצוח את שלמה אמיר? 'מה זה למה? הוא הרג את עבד אל קאדר אל חוסייני'.

"כמו שאתה מבין, הרבה מיתוסים מתחילים במשהו לא ברור; מה פתאום עבד אל קאדר אמר 'הלו בויס?' או שהאנגלים הרגו אותו או שהוא נהרג בשנתו, או שהיה מרגל בשליחות האנגלים, את זה שמעתי בלי סוף".

איך אתה מסביר לידתו של מיתוס כזה, היה קשה להתמודד עם העובדה שעבד אל קאדר נהרג בידי יהודים?

"תראה, יש ביהדות מה שנקרא 'אגדות החורבן'. כשאתה לא רוצה להודות במשהו, בר כוכבא, למשל, אתה לא אומר שהוא היה חלש, אלא היה איזה כותי אחד שאכל נחש, ולמה חרב בית המקדש – בגלל קמצא ובר קמצא. שום קמצא ושום בר קמצא, זאת היתה התמודדות של כוחות לא שווים לחלוטין של יישוב יהודי קטן ופנאטי שנלחם נגד המעצמה הגדולה בעולם".

אתה אומר שהמיתוס הפלסטיני התקשה לראות בגיבור הלאומי קורבן של יהודים, שחיסלו אותו, ואימצו כל מיני סיפורים אלטרנטיביים?

"אמרו לי אנשים פלסטינים מכובדים ובעלי רמה; תבדוק את כל העניין הזה של 'הלו בויס'. למה הוא אמר 'הלו בויס', כנראה שהיתה זו איזה סיסמה או משהו".

בשיח האקדמי הערבי, בשיח האינטלקטואלי אצל האליטות, יש היום עדיין תיאוריה כזאת?

"לא. אני שומע אותה ברחוב. אבל אם אחד כותב ספר וויליאם נצאר – אבא שלו מנהל מוזיאון רוקפלר, זה לא סתם, האיש הזה הוא גנרל של ערפאת – והוא אומר, אני הלכתי להרוג את אחמד זוט, בגלל שהוא הרג את עבד אל קאדר, מה, הוא לא יודע על מה הוא מדבר? הוא איש רציני".

 במבט מעבר לכל השנים שחלפו, איך אתה מתמצת את חשיבותו של אותו יום גורלי על הקסטל?

"זה המפנה. כשעבד אל קאדר בא לדמשק ואומר להם; אני מצליח, ירושלים במצור – אם ירושלים היתה נופלת ונכנעת, וזה לא היה רחוק מזה, אז ניצחנו במלחמה. תנו לי רק עזרה לאפשר את כניעת ירושלים. וזה נכון, הוא לא מדבר שטויות.

כשאנחנו מדברים על מיתוסים והקסטל הוא מיתוס בשני הצדדים, אפשר להגיד שאנחנו רואים מין תמונת מראה כזאת של מיתוס גבורה והצלחה הישראלי מאוד מועצם מול מיתוס פלסטיני טרגי מאוד?

"אני לא יודע אם לקרוא לזה בדיוק תמונת מראה. זיכרון החורבן הוא דבר נורא. גם אצלנו – חורבן הבית, שלא נדבר על השואה. מיתוס החורבן דורש הזדהות יותר גדולה מניצחון. ניצחון אתה חוגג. מה שמחייה עמים רבים זה דווקא זיכרון החורבן. הקסטל הוא אחד מסמלי החורבן, זאת הנכבה, זה המפולת הגדולה ואחרי זה לא מתאוששים כבר".

 

לקריאה/האזנה ל"הקרב על הקסטל, חלק ב', אז מי באמת הרג את עבד אל קאדר?":

[פרות קדושות] פרק 10. הקרב על הקסטל, חלק ב' – אז מי באמת הרג את עבד אל קאדר?