Tag Archives: מהו בית

מאת: יזהר באר

קצת אחרי חצות נשמעה חריקה צורמנית מעומק האדמה ואחריה אירע פיצוץ  שהרעיד את הבית על שלוש קומותיו והוא נע אנה ואנה כמו פיסת בד על חבל כביסה ברוח. רצתי החוצה כי אין אלוהים. הייתי לבדי.

יכולתי להישבע ששבריר שנייה לפני כן, כמו מבוקש שירו עליו טיל ומנסה להספיק להימלט, הרגשתי שזה מגיע.

עוד ביוון העתיקה דיווחו כותבי העיתים על בעלי חיים שהתנהגו בצורה מוזרה לפני רעידות אדמה. הרומאי אליאן תיאר כיצד עכברים, נחשים וחרקים נמלטו מהעיר הליקה בפלופונס, לפני שהוחרבה ברעידת אדמה בשנת 373 לפנה"ס. נחשים ועכברים נצפו נמלטים ממחילותיהם, ותוכים וקופים הגיבו בעצבנות לפני הרעש ההרסני שתרחש בסין ב-1975. גם לפני רעידות האדמה האחרונות שהתרחשו בטורקיה ובסוריה כלבים יללו וציפורים נצפו עפות בבהלה.

המדענים עדיין לא יכולים להבין את זה, אף כי יש חוקרים הטוענים שמדובר בגלים סיסמיים שבעלי חיים בעלי חושים חדים מסוגלים לחוש בהם עוד לפני שרעידת האדמה מתרחשת. יש כאלה הסבורים שמדובר בשינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ, בפליטת גזים או באותות חשמליים שמקדימים את הרעש ונקלטים אצל בעלי החיים.

אני לא יכול להגיד דבר מלבד זה, שעוד לפני שהופיע כל סימן נגלה שמשהו עומד להתרחש חשתי פתאום מן מועקה, גל של דאגה הציף אותי, הרגשתי משב של אותות נסתרים, כאילו אני יודע שאני עומד לאבד את הבית, את המולדת. מיד אחר כך התרחש זעזוע גדול, הטיל שהגיע מאי שם התפוצץ.

לא מזמן סיימתי לשפץ את הבית שרכשתי בשנה שעברה באי והוא נהיה נעים, צבעוני, מארח. מהמרפסת נשקף הים וההרים שמאחוריהם מתפתלת הדרך לשדה התעופה. ובבוסתן, עצי הפרי המושקים מימי הבאר שבחצרי מעניקים מחסדיהם לכל אורח, בית שני שקיומו מרכך את אימת אפשרות התפרקותו של הבית הראשון.

כשהוזמנתי לפרוג'ה, כמעט קניתי בית בחוץ בפעם הראשונה. היה זה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה וברחובות הערים התפוצצו כמעשה של שגרה אוטובוסים ובתי קפה. לאחד מהם, הקפה-בר מומנט הירושלמי, קפה הבית שלי, נכנסתי במוצ"ש אחד, לאחר עוד הפגנה לתיקון המצב בכיכר צרפת הסמוכה. המקום היה מפוצץ בחבר'ה צעירים ולא נותר כסא פנוי עד שהתייאשתי ועזבתי. כשהגעתי הביתה נשמע רעש שהגל שלו הגיע ממעלה רחוב עזה, מהמקום שעזבתי לפני רגעים אחדים. האדמה רעדה. תפסתי את מצלמת הוידאו ורצתי לאזור האסון. כל יושבי הכיסאות שלא השאירו לי מקום בקפה שכבו על הקרקע בתוך שלוליות של דם וחלקי איברים. 11 מהם היו מתים.

"הַפְּצָצָה תִּתְפּוֹצֵץ בַּבַּר בְּאַחַת וְעֶשְׂרִים בַּצָּהֳרַיִם.
כָּעֵת רַק אַחַת וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה.
אֲחָדִים עוֹד יַסְפִּיקוּ לְהִכָּנֵס,
אֲחָדִים לָצֵאת…"

כתבה שימבורסקה על הטרוריסט הצופה על הבר שהוא עומד לפוצץ. והפצצה, היא מתפוצצת.

אני עוד לא מבין עד הסוף את הדחף הזה לתיעוד במקומות של קריסה ואסון, ואת המשיכה של אנשים כמותי לעין הסערה. מה הביא אותי להתעסק כל כך הרבה שנים מחיי בביצת הקונפליקט, על כל המוות, האלימות והייאוש שהיה בה, אני שואל את עצמי, ולא מצליח לענות. לפעמים אני מוצא את עצמי בזמן הלוויה מתקרב עד לפתח הבור שיכוסה תכף, מציץ בסקרנות אינסופית לתהום הפעורה, לקו הגבול הדק המפריד בין העולמות.

לכן, כשהוזמנתי לכנס על תקשורת וקונפליקט בפרוג'ה וגיליתי את חמוקיה, כרמיה ומכמניה של אומבריה ואת בתי הכפר העתיקים, עם החצרות והגנים התלויים בין טרסות, שמוצעים לכל חפץ בלא יותר מבדל פרוטה גמלה בליבי ההחלטה לרכוש אחד כזה לעצמי, שיהיה מדרך רגל לימי סגריר.

"הכל יהיה אותו דבר רק יותר מגעיל", ניבא פעם עמוס אילון את העתיד לפני שעזב את מולדתו מתוסכל וכועס על נבזויותיה ורכש את בית חלומותיו בטוסקנה, אבל עד יום מותו, עשרים שנה אחר כך, היה מקפיד בטקס קבוע להשתיק את סביבתו בגערה, לבל יפריעו לו להקשיב לחדשות מישראל.

לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי אילון צדק ואכן נעשה כבר די מגעיל בסביבה. ההתבוססות המתמשכת בביצת הסכסוך לימדה אותי להכיר מבפנים את הזרמים התת קרקעיים, אלה הקרויים בימינו "תהליכים". כבר שנים אני מרגיש שביכולתי לזהות את הזרמים האלה, את רעידת האדמה בשלב התגבשותה, עוד לפני הרעש הגדול, כמו נחש ועכבר במחילה, כמו ציפור וקוף מזן מסוים.

די, נמאס, אמרתי לעצמי וחיפשתי נהג מונית שיקח אותי ואת זוגתי לסיור בחבל שיסתיים בהחלטה. ראינו בתים ישנים וחלקות אדמה שעשויים לעורר גם לב אדיש וכמעט הגשמנו את החלום. אבל באותו לילה רעדה האדמה והעיירה שבה ביקרנו כמה שעות לפני כן חרבה ברעש.

רעידות המשנה רדפו אחרינו גם בלילה הבא, ברומא, לפני החזרה למולדת, ומיטתנו שטה אנה ואנה כמו להזכיר שוב שההווה מעורפל והעתיד לא ידוע.

חזרנו מרומי לירושלים להמשיך בהרגלי החיים אבל מתחת לקרקע כבר התרחשו שינויים טקטוניים שהעצימו את פוטנציאל הנפיצות של הארץ לכדי כוח הרס אינסופי.

למקדש אפולו בדלפי אני נכנס באמצעות תעודת העיתונאי הישנה שלי, שלא חודשה כבר יותר משלושים שנה. נותנים לי לעבור למרות שתלתלי השחורים כפחם שמעטרים את התמונה כבר לא קיימים מזמן. הפיתיה יושבת זקופה בטוניקת הפשתן הארוכה שלה מעל הנקב באדמה, נושמת לריאותיה אדים שעולים מבטן האדמה, שמראים לה צלילים ומשמיעים לה צבעים. תודעתה נעשית חדה, לא אנושית.

"הקשב, בן ישראל, הקשב לקול שבא מהאדמה, מהאוויר, מהרוח", היא אומרת, יודעת כל.

"האדמה שלך רועדת, לא מרעידת האדמה, אלא מהדם שנשפך עליה, מהתפרצות של זעם עתיק. עננים שחורים, כבדים כמו עופרת, מצטופפים מעל ירושלים. הם לא נושאים גשמים של ברכה אלא דמעות ואבל".

אחרי שתיקה ארוכה היא מוסיפה כמו ראתה עוד דברים "זה לא זמן לתפילות במקדש ולא לשירת המזמורים. זה זמן לצעוד, למהר, לרוץ, לפני שהסופות יגיעו ויכסו את הכל. ארוז את זיכרונותיך, בני, כי ביתך כבר לא יהיה ביתך. חפש את הדרך לים, מצא ספינה שתעגון בחופים אחרים. השאר את עברך מאחור והתמסר לרוח השקטה. שם תמצא מרגוע וזמן לבנות מחדש את ביתך. כי כשערפל הטרגדיה יכסה את  ארצך, היא תשקע לזמן רב".

היא גומעת עוד שאכטה אחת לריאותיה ומצווה עלי "עלה על הר גבוה וחלוק כבוד אחרון לגיבורים".

אני נוסע לנקיק הצר בתרמופילאי לחלוק כבוד אחרון לגיבורים.

לפי הרודוטוס, ליאונידס, המלך הספרטני ו- 300 לוחמיו הצליחו לעצור בגופם את האימפריה הפרסית האדירה. מיליון חיילים וסייענים חצו את הדרדנלים, קילומטר וחצי של ים, על קורות עץ שהונחו על אלף אוניות שעגנו במקביל, זאת לצד זאת.

שבוע ימים צעד הצבא העצום לתוך יוון. המלך הפרסי דרש מהספרטני שימסור את נשקו ויזכה בחייו. הספרטנים, בני לאקוניה, ממעטים בדיבור. המלך ליאונידס ענה לו לאקונית "בוא תיקח".

הקומץ הספרטני עצר את הארי האיראני עד שרועה צאן מקומי, אפילאטס, גילה לאויב שביל עיזים נסתר והוליך אותם אל אגפם, ומאז שמו ביוון הוא מילה נרדפת לבוגד.

"הו עובר אורח, הודע נא לספרטנים כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם", נחרט על קבר הלוחמים שנהרגו כולם, לצידו של מלכם, בהגנה על החירות על אם הדרך לאולימפוס.

והרי נבואת הפיתיה היתה שספרטה תיהרס או תאבד את אחד ממלכיה במלחמה ולאונידס בחר להציל את ספרטה.

אלפיים וחמש שנה אחר כך דרש הפשיסט הרומאי מוסוליני מהיוונים לאפשר לצבאו להיכנס לארצם. תשובתו של ראש הממשלה, יואניס מטאקסס, היתה קצרה מזו של ליאונידס והיא הסתכמה במילה אחת; "אוח'י" (לא).

יכולה להיות תפארת וגם פיוט בהתנגשות של ענקים. המלך חשיארש, שישב וצפה במאות אלפי חייליו חוצים את הדרדנלים  ממרומי כסא השיש שהכינו עבדיו על הר גבוה, פרץ לרגע בבכי. "אני מסתכל עליהם ויודע שבעוד מאה שנה איש מהם לא יהיה בחיים", הסביר להם את פשר העצבות הפתאומית שנפלה עליו.

הכל זמני, אני יודע, אמרתי לעצמי כשנמלטתי מהבית אל המרפסת. בעקבות הרעש הבית רעד כמטולטלת וקולה של הפתיה עלה מבטן האדמה;

"ממנטו מורי, בחור. אין מקלט בטוח שיגן עליך מפני חיבוקה הזועם של האדמה. האדמה לא מכירה חברים ולא מבדילה בין לאומים, כי עת ופגע יקרה את כולם. אל תבטח בקירות שבנית, כי הם ייפלו. אל תסמוך על התקרה שמעל ראשך, כי היא תקרוס. לא תוכל להיאחז בדבר".

באותו לילה פרסמו הכרוניקות של האתרים, שמעט אחר חצות התרחשה רעידת אדמה באי. הרעש היה בעוצמה של 5.2 בסולם ריכטר והוא הורגש גם באתונה ובסביבתה. ראש עיריית מרתון, תיאר אותו "עוצמתי מאוד." הוא נמשך חמש שניות.

תמונה ראשית ותמונה בראש העמוד: studio eleven

https://www.instagram.com/studioeleven4print?igsh=OG92ZHphcjdrMXhl

למטה: הבית שלי באי

לפרק הבא:

התשוקה והשובע – בדרך לאולימפוס פרק ב'