Tag Archives: סי היימן

חלק א' – בעקבות הסדרה "אינתיפאדה" בערוץ 1

מאת: יזהר באר

קשה אולי להאמין אבל במרבית ימי האינתיפאדה הראשונה, לטלוויזיה הישראלית, שתקרא לימים ערוץ 1, מדורת השבט של הישראלים אז, לא היה כתב מיוחד בשטחים. יושבי הראש של הועד המנהל של רשות השידור היו בד"כ כפופים לאג'נדת השלטון והשלטון, כל שלטון, בעיקר מאז 1977, ראה בשטחים פרונקל זניח וסיקור המתרחש בהם היה עבורו כמו נזלת בחורף. ואם היה סיקור הוא היה בדרך כלל אגבי ומרוחק, יד שנייה אפשר לומר, של הכתב לענייני ההתנחלויות ("ההתיישבות"), למשל, או הפרשן לענייני הערבים והמזה"ת (אהוד יערי, אמרנו?). לא היה עיתונאי שזה היה תפקידו, להתמקד במתרחש בצד השני, אצל הפלסטינים, לנסות להבין, להסביר ולספר את סיפור המתרחש בשטחים, הסיפור הכי חשוב אז, שממשיך להיות חשוב לא פחות גם היום. ולהפתיע.

עורמת ההיסטוריה, שעכשיו, באמצעות הסדרה "אינתיפאדה" (שי להב, יואב לשם, בן שני), דווקא בימים שהנרטיבים של הסכסוך מתערבבים מחדש, מנסה הערוץ הראשון לעשות מעין תיקון מאוחר ולהביא לצופיו רטרוספקטיבה מושקעת ומקצועית – בעייתית  ומוטה במידה יש לומר – על הסיפור שהיה.

באמצע שנות השמונים ביקר בארץ המזרחן המפורסם פרופ' ברנרד לואיס ואני זוכר אותו עומד מול קהל שומעיו ומסביר שתי תמיהות שהוא תמה ואין להן פתרון. האחת, איך זה שאחרי 20 שנות כיבוש האוכלוסיה הכבושה בשטחים רגועה כל כך. והשנייה, כיצד מדינת ישראל מרובת השסעים מצליחה עדיין לשמור על עצמה כדמוקרטיה.

התשובה לתמיהה הראשונה התקבלה כמה חודשים אחר כך כשפרצה האינתיפאדה הראשונה. על השנייה נקבל כנראה תשובה בקרוב.

הייתי כתב בשטחים וסיקרתי את האינתיפאדה הראשונה (עבור השבועון הירושלמי "כל העיר" ואח"כ עבור "הארץ") מרבית התקופה. התחושה החזקה ביותר שליוותה אותי אז היתה בדידות – איך אפשר להעביר לעם שבתוכו אני יושב את המראות והקולות והסיבות בלי להיסחף לרגשנות יתר, להגזמה או לנקיטת עמדה שמאמצת נרטיב אחד. כי מה שראיתי שם היה לפעמים מעבר לכוח העיכול גם של המדווח המקצועי ביותר, עד כדי כך שלעתים הייתי מטיל ספק במה שראיתי גם בפני עצמי.

הצפייה בסדרה החזירה אותי באבחה אחת לימים ההם. בתחילת פרק 4 מספר חייל מילואים ששירת בשטחים אז על הופעה של סי היימן ששרה:

יוֹרִים וּבוֹכִים

שׂוֹרְפִים וְצוֹחֲקִים

מָתַי בִּכְלָל לָמַדְנוּ אֵיךְ

קוֹבְרִים אֲנָשִׁים חַיִּים…

מה באמת, קוברים אנשים חיים? מהיכן היא הביאה את הדבר הזה?

זה זרק אותי חזרה אל הפרשה ההיא, שהתחילה להתרוצץ במרחב הציבורי כמקרה ההתעללות הברוטאלי ביותר שאירע במהלך האינתיפאדה הראשונה, סיפור קבורתם בחיים של ארבעה פלסטינים צעירים על ידי בולדוזר צבאי. הרדיו הפלסטיני שפעל אז בשירות סוריה שידר ידיעה שגם בסאם אבו שריף, יועצו של ערפאת, חזר עליה בפגישה עם עיתונאים. כטבעם של סיפורים לא אפשריים זה נראה כמו עוד גימיק תעמולתי של הפלסטינים.

כפר סאלם ליד שכם, פברואר 1988, ראשית האינתיפאדה. אין לי מה להפסיד, יום חורף אחד אני מגייס את מוניר מנאע מהעיתון ואנחנו נוסעים לכפר לברר האם כצעקתה. בכפר הנידח מכל הדרכים הראשיות, כ-3,500 תושבים, שמתפרנסים בעיקר מחקלאות ומרעה. כשאנחנו מגיעים יושב שם  כתב של "דר שפיגל" הגרמני. אסד חמדאן, תושב הכפר, לשעבר בעל מסעדה במינכן, מתרגם לו את הסיפור בגרמנית שוטפת. הגרמני מקשיב, רושם ומסתלק. מכאן מתגלגל והולך סיפור שאני לא רוצה להאמין לו.

ארבעת הצעירים שחולצו חיים מן הבור שבו נקברו ואשר עכשיו הם העדים שלי, ובעדותם תלויה אמינותי, מאושפזים חבושים ומגובסים, מי בביתו ומי בבית החולים ביריחו. אני מבקש להיפגש עם כל אחד מהם בנפרד על מנת למנוע תיאום עדויות. לאחר שמיעת סיפוריהם אני מרגיש שאני הולך להסתבך, כיוון שהסיפור שבפיהם תואם לחלוטין ואני הרי לא רוצה להאמין להם.

"חיילים מלווים במתנחלים נכנסו לתוך הכפר, הוציאו אותנו, הכריחו אותנו לכבות צמיגים בוערים, שהונחו בכניסה לכפר, בידיים. שם נכוויתי קשות", מספר מוחסיין חמדאן, פועל בן 19 במפעל פלסטיק בתל אביב. לאט, לאט, כמו בסרט איטלקי ישן, מתרכזים סביבנו עשרות מתושבי הכפר, מקשיבים בסקרנות.

"גם ציוו עלינו לשיר 'אחת, שתיים שלוש, גולני…'", הוא ממשיך. "מי שהנמיך את הקול קיבל מכות. אחד הקצינים, אני חושב שקראו לו צ'ארלי, חטף אבן וזה הרגיז אותו. הוא אמר לנו לשכב על האדמה ואחד החיילים עמד על הרגליים ועל הראש שלי. שמעתי את הקצין אומר לנהג של הבולדוזר לעלות עלי אבל הוא לא הסכים. בסוף הוא אסף עפר עם הכף של הטרקטור וכיסה אותנו. איבדתי את ההכרה ומאז אני לא זוכר כלום".

דברים דומים אמרו בנפרד כל השלושה האחרים. זוהיידה סלאח עמר, אשה בת 35 שמתגוררת בבית הראשון בכניסה לכפר חיזקה את עדותם, כשטענה שראתה הכל במו עיניה "עמדתי מאחורי החלון וראיתי אותם מקבלים מכות מהחיילים. נסים (ניסים חבה מאלון מורה, אביו של רמי חבה, שנהרג מפגיעת בקבוק תבערה) עמד לידם, מחא כפיים ואמר (אומרת בעברית): "יופי. כל הכבוד לכם. כל הכבוד!" ואז בא הבולדוזר וכיסה אותם בעפר עד שלא ראו אותם. אולי שלושים עד ארבעים ס"מ. החיילים הסתלקו ואני התחלתי לצעוק. יצאנו כמה נשים והתחלנו לחפור בידיים ולהוציא אותם. הם היו בלי הכרה…"

גם אחרי שמיעת כל העדויות אני מתקשה עדיין להאמין. מוניר מאמין. אני זקוק למשהו נוסף. ואז אני נזכר באמירה האגבית של הפצוע שתיה, שסיפר בין השאר, שאחת מנעליו, נעל זאמש חדשה, נשארה קבורה תחת האדמה. אני קופץ על הפרט הזה כמוצא מציאה ומציע לכמה תושבים לבוא איתי לחפור בשדה לחפש את הנעל שנותרה בבור. אם היתה נעל. אם היה בור. אחרי היסוסים ועיכובים, שמחזקים את הספק שלי ביכולתי להוכיח את אמינות הסיפור מצליחים התושבים לגייס טוריה ואנחנו ניגשים לאזור האירוע, תלולית עפר מהודקת שנותרה מגשמי סוף השבוע שהציפו את פאת השדה בכניסה אל הכפר.

לולא הנסיבות הטראגיות אפשר היה למצוא אלמנטים מבדחים במעמד הזה. חצי כפר, כמו חוג של ארכיאולוגים חובבים, עומד סביב לתלולית העפר, מחפש את הכונדרה (נעל) של עבד לטיף שתיה. זה אומר תחפור כאן וההוא אומר תחפור שם. בקשר למיקום המדויק האפשרי של קבורת הנעל מתגלעים חילוקי דעות קשים. אחרי ויכוח ממושך שבו לוקחים חלק כל הטוענים לעדות ראייה, מתחילים לחפור, אך החפירה לא מעלה דבר ואצלי עולה שוב מפלס הספק.

ואז מישהו מנסה לחפור מכיוון אחר, ופתאום בעומק של חצי מטר מבצבצת נעל זאמש חדשה, נטולת שרוכים, עם כתמי בוץ אמנם, אך חדשה, נעלו של עבד אל לטיף שתיה.

אני תולה את העדות המכרעת על מקל הטוריה ומרגיש שעשיתי את שלי גם מעבר לספק הסביר, גם לפי דיני הראיות המחמירים. ומצלם.

אבל כאשר אני שולח את הכתבה לעורכי בעיתון משהו עדיין נחמץ בקרבי; אולי זה לא קרה באמת? אולי לא בדיוק ככה? אולי הטעו אותי, אפילו קצת?

אני פונה לנציגת דובר צה"ל בירושלים שעונה לי בשאט נפש "אין לי חשק לטפל בזה – ממילא אתה כותב את מה שאתה רוצה".

באין ברירה, השאילתה שלי מגיעה ללשכתו של אלוף פיקוד המרכז. "גם בחלומותי הקשים ביותר לא דמיינתי, שדבר כזה יכול לקרות", הודה לבסוף ביושר, האלוף עמרם מצנע, שאישר סופית את פרטי המקרה כפי שפרסמתי. נציגת דובר צה"ל בירושלים נכנעה הפעם והבטיחה שהצבא מנהל חקירה "יסודית ורצינית". ואכן, חוקרי מצ"ח גבו ממני עדות וביקשו לקבל את הצילומים.

כבר בהתחלת החקירה נעצרו שני חיילים שנכחו במקום האירוע. אחד מהם היה צ'ארלי דנינו, בן 27, ממגדל העמק, רס"ר בקבע בממשל שכם, שהוזכר על ידי תושבי הכפר כמי שפיקד על החיילים. מכריו מהצבא תיארו אותו דווקא כאדם שקט וסימפאטי. הסתבר כי בתקרית בכפר סאלם נכחה יחידה קטנה של אנשי ממשל שכם. איש מבין הנחקרים לא יכול היה להסביר את מניעיו למעשה. נסים חבה, שהואשם על ידי התושבים כי לקח חלק בהתעללות הכחיש את מעורבותו בקבורת הארבעה.

פרסום המעשה גרם לזעזוע בארץ ובעולם. עיתונים במערב וכלי תקשורת אחרים כיסו בהרחבה את הפרסום בכל העיר. אובזרבר הלונדוני נתן כותרת "חיילים ישראלים קוברים ערבים בעודם בחיים". עיתון הבוקר הגדול בשבדיה "דוגנס ניהיטר" (כחצי מיליו עותקים) ציטט את הכתבה בהרחבה בעמודו הראשון. בתגובה הוצפה מערכת העיתון בעשרות פניות של יהודים מקומיים, שטענו שמדובר בהשמצות ובתעמולה של אש"ף. באותו יום פנתה שגרירות ישראל בשטוקהולם למערכת העיתון ודרשה לפרסם מכתב מטעמה, שלפיו מבוססת הכתבה בכל העיר על תערובת של שמועות שנבדקו כבר ונמצאו בלתי נכונות. המכתב לא פורסם, למזלה של תדמית המדינה, מכיוון שזמן קצר אחר כך הודה צה"ל, כאמור, שפרטי הכתבה מבוססים על עובדות אמת.

נתן שחר, כתבו של העיתון השבדי בישראל אמר: "עד לאחרונה סבלתי מקונפליקטים פנימיים כשעמדתי לפרסם דברי ביקורת על ישראל, אבל הקונפליקטים האלה הולכים ופוחתים בחודשים האחרונים. הקרב על תדמיתה של ישראל כבר הסתיים. עכשיו הקרב הוא על עצם קיומה".

כמה חודשים אחר כך הזדמן לי לחקור מקרה התעללות אחר, בארבעה מתושבי הכפר ערורה בנפת שכם. שוב מדובר היה בצעירים שהעידו כי נקברו באבנים על ידי חיילים עד מחצית גופם. כשהגעתי למקום אפשר היה לראות ארבעה בורות, אבנים מכוסות בדם ושיירי ציוד צבאי. התגובה הראשונית של הצבא היתה גם הפעם הכחשה. עד ששוב התבררו פרטי המקרה כמדויקים.

שוב ושוב חזרו מקרים כאלה ודומים להם, ונדמה שהתרגלנו אליהם כבר מזמן. חוץ מאלה שממילא מבקשים לא לדעת דבר. התשוקה לבורות היא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם והיא חזקה משתי התשוקות החזקות האחרות, אהבה ושנאה, אמר לקאן.

ובכל זאת, עם כל חומרת הדברים אפשר גם להודות שהיתה אז עדיין לעיתונות השפעה מסוימת. עובדה. היו גם קצינים, דוגמת עמרם מצנע, שידעו לפעמים להודות בנבזויות שביצעו פקודיהם, להתנצל ולנקוט צעדים. המקטרגים יגידו שבסופו של דבר כולם שירתו את הכיבוש, אבל איפה אלה מול רוח הזמן החדש ודור הגנרלים החדשים; עופר וינטר, המח"ט שיצא לכתוש את האויב "המנאץ את שם אלוהים", אבי בלוט, שגדע יותר מ 3,000 עצי זית אחרי פיגוע ואישר הוראות פתיחה באש במסגרתן ניתן לירות על מנת להרוג ללא אזהרה, דבר שתרם להפיכתה של הגדה המערבית לזירה של פשעי מלחמה יומיומיים ואותנו לפושעי מלחמה. והאחרים, ברק חירם (הטנק בבארי. משמיד אוניברסיטת אל אזהר בעזה), יהודה ואך (שהרס את בית החולים היחיד ברצועה לחולי סרטן), ועוד כמותם, נושאי המיליטריזם המשיחי בישראל, שליחי אלוהים והאדמה. והדם זורם בעזה ובגדה המערבית כאילו אין אלוהים.

עם כל ההערכה לאומץ ולמקצועיות של ערוץ 1 על הרטרוספקטיבה לאינתיפאדה – מוטב מאוחר – טוב היה לסקר את האירועים ואת משמעותם בעת התרחשותם. גם את השואה המתרחשת בעזה – כבר קרוב ל 100,000 הרוגים, מרביתם אזרחים – שלא ערוץ 1 ולא הערוצים האחרים מביאים אלינו אפילו תמונה אחת ממנה. העיתונות הרי צריכה להיות כל מה שמישהו, בעיקר השלטון, לא רוצה שתפרסם.

המציאות בשטחים מפגישה אותך עם תופעות לא צפויות, שלא עונות תמיד על הדימוי הקבוע של כובש – נכבש, קורבן – מקרבן. הנה, לסיום, אנקדוטה אישית שקשורה לפרשת הקבורה בכפר סאלם.

את באסם עיד, תושב מחנה הפליטים שועפאט הכרתי בראשית תקופת האינתיפאדה. במהלך עבודתי בכל העיר הבחנתי בכישוריו הטבעיים. הוא היה תחקירן פיקח וממולח, ולמרות שמועות וטענות שהתרוצצו לגביו בהקשרים של ניקיון כפיים נעזרתי בו פה ושם בעבודתי ומאוחר יותר אף סייעתי לו להתקבל כחוקר שטח בארגון בצלם, שלימים הפכתי למנהלו. כשסיים את עבודתו בבצלם הוא שינה את עורו, התקרב לחוגי הימין היהודי המשיחי בישראל ובחו"ל והתחבב עליהם. הוא הוזמן להרצאות מחוף אל חוף על תקן פלסטיני שלוחם בחירוף נפש ב BDS, מצדיק את עמדותיה של ישראל וסופג פופולאריות שמוכיחה את עצמה בצבר הזמנות הולך וגדל להופעות בפני קהילות יהודיות מסביב לגלובוס.

יום אחד נתקלתי במקרה בספר באנגלית  שהכותרת שלו "קולות של דמוקרטיה במזרח התיכון", פרי עטו של מחבר לא מוכר בשם Joshua Muravchik . פרק שלם בו מפאר את הישגיו של באסם עיד כחוקר ועיתונאי, שבנה לעצמו מוניטין ואמינות מוכחת. לדוגמא, מובא שם סיפור קבורתם של ארבעת הצעירים בכפר סאלם ב-1988. הפרשה מתוארת אחת לאחת, כפי שבאסם שמע מפי יותר מפעם אחת, כולל איך נמצאה נעל הזאמש החדשה בבור שבפאתי השדה בכניסה לכפר, "שהתאימה, כמו בסיפור סינדרלה, לנעל השנייה", כך התפייט בריאיון למחבר, וכיצד פורסם המעשה בעיתון כל העיר וגרם לסקנדל גדול. כל הפרטים היו מדויקים חוץ מאחד; שמו של העיתונאי בעל המוניטין והאמינות המוכחת שפרסם את כתבת התחקיר היה באסם עיד. והוא כלל לא היה שם.

***

צילומי אינתיפאדה, ניצן שורר

בקרוב, האינתיפאדה שלי, חלק ב' – תסמונת שטוקהולם בלשכתו של ערפאת בעזה