[הבלוג] הלקח שלי

מאת: יזהר באר

בגיל שבעים גיליתי, שאשתי בוגדת בי בחמישים השנים האחרונות עם איזה גבר צעיר. התדרדרתי למרה שחורה, והחלטתי לסיים עם כל זה בקפיצת ראש לכנרת. עליתי על המזח הגבוה בטבריה וקפצתי למים. היתה זאת קפיצה מושלמת ובהזדמנות זאת גם שברתי את שיא הצלילה העולמי. נשארתי יומיים וחצי מתחת לפני המים, ואילו השיא הקודם עמד עד אז על שתי דקות ועשרים שניות בלבד.

כשהגעתי לשמיים נתקלתי באליהו הנביא – הכרתי אותו לפי הזקן, הסנדלים והשמלה – יושב ליד מכונת הקרנה ומעביר את סרט חיי על גלגל. הוא הגיע בדיוק לקטע שבו אני קופץ למים. קהל המלאכים והקדושים שישבו מסביב פרצו בצחוק אדיר למראה תנועות רגלי המוזרות. התרגזתי, משכתי בידו של הזקן והסרט נקרע.

אידיוט! צעק עלי אליהו, מטומטם! – מה אני עושה עכשיו?

אין ברירה, צריך לגלגל אחורה את כל הסליל, מהסוף עד ההתחלה. לך כלעומת שבאת!

והתחיל להחזיר את סרט חיי אחורנית.

קפצתי החוצה מהכנרת, עם הרגליים למעלה, וחזרתי למזח. התחלתי לצעוד הביתה עם הגב נגד הכיוון. הגעתי הביתה, סגרתי את הדלת ואז היא נפתחה. יצאתי למרפסת והכנסתי לפי בדל סיגריה שמצאתי במאפרה. הסיגריה נדלקה, גדלה וגדלה עד שכבתה. החזרתי אותה לקופסה שבכיסי. התיישבתי לשולחן האוכל והתחלתי לסיים את ארוחת הצהרים. העליתי מקיבתי את הפשטידה הטעימה והחזרתי את החתיכות אל הצלחת. אחרי שפלטתי מפי גם את המרק, הסתכלתי בשעון. השעה היתה שתים עשרה וחצי ואני חייב להיות בעבודה בדיוק בשתים עשרה. רצתי אחורה.

כעבור עשר שנים השחירו שערותי ושיני הלבינו. נלקחה ממני הפנסיה והחלה תקופה ארוכה של עבודה קשה. רבצתי שעות ארוכות בעיתון עד שגמרתי לכתוב, מהאות האחרונה ועד לראשונה.

יום אחד, במפתיע, נרצח ראש הממשלה. קצת אחרי זה נחתם הסכם שלום ואחר כך התחילה תקופה ארוכה של פיגועים עד שנעשה קצת שקט. אבל גם זה לא נמשך הרבה זמן.

אהבתי את העבודה העיתונאית, העורכים חיבבו אותי, אבל אחר כך יחסם השתנה ובתום שלושים שנה של עמל מסור החליטו לקבל אותי לעבודה בשכר של 3,500 שקלים לחודש, כולל זכויות סוציאליות. כך הגעתי למצוקה כלכלית כמובטל, עם אשתי הצעירה, שנעשית כל יום יותר יפה וכאשר אהבתי אליה מתעצמת בקצב גובר.

בשלב זה הייתי בן 25. החזרתי את זוגתי לבית אביה והתאהבתי בה. בלילה לוהט אחד היא נפלה לזרועותי והתמסרה לי שלוש פעמים; זו לפני זו.

נעשיתי ביישן. ניסיתי ללטף את ידה אבל היא התחמקה. סוף-סוף עשינו הכרה ומאז לא ראיתי אותה יותר.

זכיתי לתואר אקדמי והחלו חיי סטודנט עליזים. הייתי צעיר, אהבתי ללמוד אבל כל יום ידעתי פחות. לעומת זאת, חזרתי לכושר גופני מלא. עברתי בהצלחה את בחינות הבגרות, זיפי זקני נעלמו וגם בגדי נעשו מתאימים לגופי ההולך ומתקטן. למרות שהייתי תלמיד לא רע שכחתי דברים בשקדנות ולכן הורידו אותי מכיתה לכיתה עד שהתקבלתי לבית הספר היסודי.

בגיל 12 חליתי קשות, אחר כך נדבקתי בהרעלה ומיד יצאתי מכלל סכנה. מאז חלפו חיי בשקט.

כעבור זמן הסכימו לקבל אותי לגן חובה אבל עד מהרה שכחתי איך הולכים וגם איך מדברים. לעומת זאת בכיתי הרבה. בשלב מסוים זחלתי על ארבע לתוך העריסה על מנת לספק חלב לאמי מפי.

אין לי מושג מה קרה אחר כך. זכור לי רק איזה מקום חשוך ולח, שמישהו דחף אותי לתוכו.

כשחזרתי לאליהו הנביא, הוא כבר הספיק לסדר את גלגל הסרט. לפני שתייק אותו בארכיון, הוא הרים את ידיו הקדושות.

– בן תמותה שחי פעמיים, הלוך וחזור?

פנה אלי בקול רם, על מנת להשכיל את תושבי העולם הבא שנאספו סביבנו.

– ילוד אשה שזכה בחיים כפולים ובחסדו של אלוהים התנסה בשלמותו של מסתורין הקיום!

– אז תגיד נא לנו, מהו הלקח שלמדת מכל המסע הזה?

שמתי את אצבעי על אפי ואחרי הרהור קצר השבתי לאליהו הנביא לאמור:

הלקח היחיד שעולה עכשיו בדעתי מסתכם במסקנה עיקרית אחת ויחידה;

– ומהי?

שלשירו של הזמר שלמה ארצי "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" אין שום משמעות.

לא בשמיעה רגילה וגם לא בשמיעה לאחור.

***

וריאציה שלי בהשראת סיפור של פְרִידְיֶיש קארינְתי (1887-1938), סופר ומבקר הונגרי.

הציור בראש העמוד הוא של חנה לרנר, דודתי, והנער הזה הוא אני, על החמור שאיתו יצאתי לרעות את צאן אבי בהרים.