לפני עשר שנים התחלנו לשוחח מול מיקרופון ומצלמה. ככה נולדו הפרות הקדושות, שהפכו לתכנית משודרת ומצולמת ולרשימות בעיתונות המודפסת. הוא היה המניע הראשוני וההשראה ליצירת התכנית והוא מופיע בכמה מן הפרקים שהביאו לו קהל חסידים נלהב. "אין חיה כזאת", אמרו חלקם. אחרים לא הבינו אותו עד הסוף. לאחר שחלקנו עשרות שעות של שיחות, עם מצלמה ובלעדיה, נדמה לי שהכרנו מבפנים.
כמה ימים לפני מותו נפגשנו לשיחה אחרונה. "זאת שיחה של חשבון נפש" הוא אמר.
[מומלץ לצפות בוידאו]
להאזנה לשיחה האחרונה עם איני עבאדי כאן:
"שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים"
אבות ישורון
לקבלת עדכונים בווטסאפ על פרסום פרקים חדשים (קבוצה שקטה לעדכונים בלבד)
***
[פרות קדושות] פרק 89. יצחק איני עבאדי – פרידה מאגדה מקומית
מאת: יזהר באר
הוא היה מהאנשים של ארץ ישראל שאיננה כבר; מקורי, אמיץ, שחקן נשמה, ישר כמו סרגל, מתנהל כמו שליט יחיד במכמני תרבות המזרח והשפה הערבית; בעיני רבים איש שלם, שמכלול תכונותיו היווה מקור לקנאה. עוד לפני שהכרתי אותו נחשפתי לתהילתו מפי יושבי העמק. יהודים, נוצרים ומוסלמים למדו אצלו על עצמם. כשהצטרפתי לשיעורים שלו בכדורי למדתי גם אני על עצמי.
מי שנחשף לסיפור חייו ולרוחב ידיעותיו התקשה להאמין שלא מדובר בגיבור מקומי מומצא שיצר מישהו בעל דמיון מזרחי מפותח. אגדה. שאלתי אותו, למה הוא לא מעלה על הכתב את הידע העצום שהוא אוצר ואת הבנת המזרח העמוקה שלו. "אני לא אוהב לכתוב", אמר. "אני אוהב ללמד".
באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה לעשות את כל אשר לאל ידי על מנת לאסוף את האבנים היקרות שהוא נצר במוחו ובכוח זכרונו ולא לתת להם לגווע בשכחה. התחלנו לשוחח מול מיקרופון ומצלמה. ככה נולדו הפרות הקדושות, שהפכו לתכנית משודרת ולרשימות בעיתונות המודפסת. הוא היה המניע הראשוני וההשראה ליצירת התכנית והוא מופיע בכמה מן הפרקים שזכו, יותר מאחרים, להתעניינות הקהל.
לאחר שחלקנו עשרות שעות של שיחות, עם מצלמה ובלעדיה, נדמה לי שהכרנו מבפנים. "איבן בטני בערף רטני", אומר הפתגם הערבי על משמעותה של קירבה.
הוא היה מין יהודי-ערבי, בעל סגנון שונה, שלא תמיד היה מובן ע"י זרים. לכן, כשהוא נזף בי בלשון הערבסקות, הציורית, המטאפורית, וכינה אותי "אתם" והאשים אותי ו"אותם" ש"אנחנו" לא מבינים כלום, לא נעלבתי. ידעתי שאלה נזיפות אוהב. לכן גם לא נעלבתי כשהיה צועק עלי ומתכוון לכולם; "די כבר. מספיק!"
להפך, זה גרם לי לחייך. ונדמה לי שגם לו. ידעתי שהוא צועק במקומות שהוא צריך להדגיש את הדברים החשובים בעיניו. לפעמים הוא נסחף וכינה את כל האחרים 'אידיוטים'. רוחל'ה ניסתה לגמול אותו מההרגל המגונה הזה עד יומו האחרון, אבל ללא הצלחה.
היו מאזינים שהתקשו לקבל את הצעקות שלו ואף איימו להפסיק להאזין לו. אני דווקא אהבתי לראות אותו יוצא מגדרו. בעיני זה היה ביטוי לנפש תיאטרלית של פרפורמר גדול, לתשוקה גדולה ולחירות אמיתית.
גם כשהיה סוכן מושתל בארץ אויב הוא נזקק ליכולות המשחק הללו. במשך שלוש שנים התחזה לבן דמות אחרת עד שנחשף וניסו להתנקש בחייו. פעם סיפר לי שבכל שנותיו כסוכן מוסד בעיראק לא העז להירדם מחשש שיחלום ויפלוט משהו בעברית מתוך שינה. הוא סיפר שנחשף לבסוף כבעל זהות בדויה מפני שעם הזמן ביטחונו העצמי גבר ופעם הוא טעה והניח את רגלו מחוץ לג'יפ בצורה אדנותית, שלא כבן המקום. את הדקויות האלה של המזרח שכח לרגע וכמעט שילם על כך בחייו. "היבריס" הוא קרא לזה ולמה שקרה גם לנו ביחסינו עם העולם הערבי.
באותו אופן הוא זכר את הסטירה המצלצלת שחטף מאביו, ראש הקהילה היהודית בדמשק, כילד, כששיחק לתומו במטבע והניח את רגלו עליה. על המטבע היה חרוט דיוקנו של השליט. היתה זאת תזכורת למקומם הרגיש ופגיע של היהודים, "אהל אל דימה", אנשי החסות, הכפופים לקוד המוסלמי במרחב. כך הוא ידע להתחבב על כל הערבים שפגש בהמשך, בהבנתו אותם ואת אורחותיהם ואת שפתם, בכבוד שרכש להם, ולא מתוך נמיכות רוח.
כשהיה בן 9 הגיע איני עבאדי עם אחותו בת ה-7 ברגל מדמשק לכנרת. משם נאספו ואומצו ע"י משפחות בעמק. הוא גדל בדגניה כילד פרא, שאינו שולט בעברית ובורח לעבודות חצרנות הרחק מחברת הילדים. בצבא התחיל איני לצמוח, אבל אף פעם לא שכח את החסד שעשו עמו בדגניה. 'לכן, אף פעם לא סירבתי למשימה שביקשו לגייס אותי אליה', אמר.
ככה גייס אותו משה דיין להיות מושל בעזה בסוף שנות ה-70. נדמה לי, שאין עוד בהיסטוריה מקרה של מושל צבאי מטעמה של מדינה כובשת, שהנתינים הכבושים דרשו כי הוא ימשיך למשול עליהם. מי שלא מאמין שככה נהגו העזתים שיסתכל על הפטיציה שעליה חתמו עשרות ממכובדי הרצועה, ביניהם שייח' אחמד יאסין, בדרישה מדיין להשאיר את איני עבאדי כמושל עליהם. "כי הוא מדבר איתנו כמו ג'ורג' חבש", הסביר אחד העזתים לדיין את הפנומן המשוגע הזה, כשהם היו מרכיבים את איני על גבם כדי שלא ילכלך את נעליו במי הביוב של מחנה הפליטים. עוד על מעלליו של המושל הזה, שהרג מבוקשים בלילה ובא להצדיע על קבריהם ולהביא מזון לאלמנותיהם ביום, תוכלו למצוא בהרחבה בשמונת הפרקים על 'עזה – הסיפור הלא מוכר' בפרות קדושות.
בימיו האחרונים איני כבר התקשה לשבת, לדבר, לנשום. אבל נשאר לו חוב אחד ואי שקט שנחוץ היה לו ליישבו, שעבורו הוא גייס את כל כוחות הנפש. "זאת שיחה של חשבון נפש" הוא הגדיר את פגישתנו האחרונה.
הוא ביקש שאעשה משהו עם התכנית שלו להסדר שלום שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התכנית חייבה את הסכמתו של נשיא מצרים א-סיסי. איני הכין נאום שכנוע בערבית גבוהה לקראת הפגישה המכרעת, שבה היה אמור לגייס את השליט המצרי להסכים לעקרונותיה. איני האמין בה ובכוח השכנוע שלו עד הרגע האחרון. החשש העיקרי שלו היה שא-סיסי לא יבין עד הסוף את הערבית המשובחת שלו.
נפגשנו, כמו תמיד, במרפסת הקטנה בבית בדגניה מול הכנרת. סיגריה אחרונה. איני בכה פעמיים. היה חשוב לו לדבר, לא על חולשת הגוף ומכאוביו, לא על קוצר ימיו של אנוש, אלא על תכנית השלום שהגה ולא התממשה. הוא ביכה את ההחמצה וסיכם כהרגלו, "אידיוטים", כשהוא מתכוון לכולנו.
בפעם השנייה הוא בכה כאשר אמרתי לו, לראשונה, כמה אני אוהב אותו.
בבוא יומו נשם איני את נשימותיו האחרונות בין כתלי ביתו, בחיק משפחתו הגדולה, לצד ארבעת הילדים שנשארו כולם לחיות בדגניה, 15 הנכדים ו- 15 הנינים, סיום מושלם, בניצוחה של האם הגדולה, רוחל'ה, "מאמא", כמו שאיני קרא לה כמנהג הערבים, העוגן, הביג מאמא, אשה מהאגדות, שהקיפה אותו באהבה אינסופית, צנועה, חכמה, רבת חן. גם זה נראה לי מופלא.
***
איני עבאדי: "…רציתי לדבר איתך על משהו שהיית בו שותף מאוד אקטיבי, לעומק, בכל מה שקשור לתוכנית שתי המדינות לשני עמים. ולא סתם, יזהר, אני יודע, אני הרגשתי, אני חשתי, שהייתה לך עמדה מסויגת לרעיון, שהוא הדבר החשוב ביותר בקורותיה של מדינת ישראל עד היום במשך 80 שנה. ההסתייגות שלך הייתה מעין הרמת גבה, אני לא רוצה להגיד לגלוג על מהי הבעיה המרכזית בסכסוך הישראלי – פלסטיני…"
עבאדי מדבר כאן על תכנית השלום שהגה לפתרון הסכסוך ואשר מוצגת בהרחבה בפרק 67 של פרות קדושות. עיקרה של התכנית הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, זו לצד זו, בגודל זהה, אשר יתפרסו בשטחי A–B לפי הסכם אוסלו כאשר שטחי C יסופחו למדינת ישראל, והמצרים ינדבו שטח של 20 אלף קילומטר, שיהיה ברצף טריטוריאלי עם רצועת עזה וגובל עם מדינת ישראל בקו בין הנגב וסיני.
לפי התכנית המדינה הפלסטינית תקבל מוצא לים סוף ומדינת ישראל מצידה תתרום לטובתה שטח של 450 קמ"ר בנגב.
פרק 67. איך פותרים את הסכסוך באבחה אחת – ריביירה פלסטינית בחבל ימית, למשל
"אני אזכיר כי זאת שיחה של חשבון נפש. אתה הבאת כסימוכין להסתייגות שלך את גיורא איילנד. ואתה זוכר שהיה לי ויכוח עם גיורא איילנד. ואני אמרתי לו בלא בושה ובלא הסתייגות, בגלל חשיבות הדבר; 'אתה כתבת אין סוף ספרים על העניין הפלסטיני, אתה היית יושב ראש המל"ל אבל אתה לא יודע מהי הבעיה הפלסטינית, כי אתה לא חיית שם'. הוא לא ענה לי.
"אין אף אחד בישראל, תבדקו אותי, שקיים שיחות נפש עם ערפאת בדומה למה שאני קיימתי…"
ומה למדת משיחות נפש אלה?
עבאדי: "יש בעיה אחת לעם הפלסטיני; הבעיה מתחילה ונגמרת בעובדה שיש ארבעה וחצי מיליון פליטים פלסטינים במחנות פליטים 80 שנה שהם (חיים בתנאים )בלתי אפשריים (מרים את קולו). יש אנתולוגיה (של אש"פ), ומה אני יכול לעשות שאף אחד לא קורא, שנקראת 'אל כפאח אל מוסלח ואל-בחת' ען דולתי' (الكفاح المسلح والبحث عن دولة). 'המאבק המזוין והחיפוש אחר מדינה'. תקראו!!!"
שהשורה התחתונה היא שבעיית הפליטים היא הבעיה המרכזית?
עבאדי: "היא הבעיה המרכזית כי אי אפשר יותר לשאת את החיים במחנות הפליטים…"
אז עכשיו גם מחנות פליטים אין בעזה, הכל הרוס…
עבאדי: "אני מדבר על ארבעה וחצי מיליון. אז מה, אם הרסו אז אין פליטים? חייהם השתנו?"
תגיד מה אתה חושב על הפנטזיות או התוכניות לטרנספר אותם החוצה?
עבאדי: "איזה שטויות… איזה חוסר הבנה…"
והתוכניות או הניסיון להקים מיליציות אנטי חמאס מקומיות?
עבאדי: "עזוב, אני לא מדבר כרגע על איך צריך להראות היום שאחרי המלחמה בעזה. אני מתמקד בנקודה אחת, שהיא שאלת השאלות של הקונפליקט הישראלי-ערבי, יזהר תבין, שיש בו שפיכות דם מתמשכת כבר 80 שנה. די כבר! תפסיקו עם הדברים הצדדיים.
"בתוכנית שהכנו יש תשובה סבירה. ולדעת גיורא איילנד היא לא סבירה. מאיפה הוא יודע. על סמך מה? מכך שישב באקדמיה וכתב ספרים? הוא לא מכיר את הבעיה, הוא לא חי אותה במחנה. אף אחד לא חי אותה במחנה. אתם לא מבינים?"
ואתה מגדיר את עצמך כמי שחי שם במחנה?
עבאדי: "אני היחיד בישראל…"
ישנת פעם במחנה פליטים?
עבאדי: "אמרתי לך ולא פעם אחת, יזהר, שכאשר העבודה (בממשל עזה. י.ב.) הייתה מסתיימת בשעה כלשהי, הייתי מוריד את הבגדים הצבאיים לובש בגדים אזרחיים ומתגנב לאחד ממחנות הפליטים וישן איתם… עשרות פעמים, אם לא מאות…"
מה עשית כדי לשמור על הביטחון האישי, איך ידעת שלא תיפגע?
עבאדי: "שום דבר. ידעתי שאני לא בטוח…"
למה לא פגעו בך?
עבאדי: "אני אגיד לך, כי אני הקשבתי להם…"
הם אמרו שאתה מדבר כמו ג'ורג' חבש…
עבאדי: "נכון. אבל זה בהקשר אחר, אל תערבב, יזהר. אני מבקש שתקשיב, כי אולי זאת הפעם האחרונה."
אני מקשיב טוב…
עבאדי: "אין אף אחד בישראל… הלוואי והיה. אני לא אומר את זה בהתרברבות, אני אומר את זה בכאב – אין אף אחד בישראל, יזהר, אף לא אחד, שהבין את בעייתם של הפליטים הפלסטינים כמוני. תזכור, תבדקו אותי, די כבר, מספיק… שהוציא בחודש אוגוסט שנת 1971 מתוך ממחנות הפליטים שאטי וג'באליה 130,000 פליטים… (צועק). אין כזה. אף לא אחד. זה היה אפשרי וזה היה בניגוד לעמדתם של מפקדי צה"ל ומתאם הפעולות בשטחים. זה היה רצוני.. תבדקו אותי…"
מה שאתה אומר, שאפשר היה לפתור את בעיית הפליטים בימי הממשל הישראלי בעזה?
עבאדי: "בוודאי!"
אבל יש עוד הרבה נושאים בקונפליקט, ירושלים ועוד…
עבאדי: "קודם כל, אני הראתי לך, שבתוכנית שאני מדבר עליה יש הקמה של מוסדות משותפים ישראלים וערביים ושיש תשובה לכל שאלה ועניין בדרך להקמתה של המדינה הפלסטינית. למה אתה שואל את זה עכשיו, הרי הצגתי לך את זה!"
נכון. אפשר עוד לעשות משהו היום?
עבאדי: "בוודאי. אני רוצה שתזכור יזהר – תבדקו ותראו ואם זייפתי במילימטר, תתבעו אותי לדין – כאשר בחודש אוגוסט 1971 הוצאתי 130 אלף איש…
"ישראל לא הצליחה להוציא מאודה אף פליט אחד ממחנה פליטים. הוצאתי. זה לא יעזור לכם, אף אחד לא עשה את זה קודם."
גם לא אחרי זה.
עבאדי: "כי לא הבינו."
רוחלה מתערבת: "איני, סליחה רגע, 130 או 30? תבדוק…"
עבאדי נוקב כאן בטעות במספר 130 אלף. רוחל'ה צודקת כשהיא מתקנת אותו. מדובר ב- 38,000 פליטים שהוציא עבאדי ויישב מחדש מחוץ למחנות שאטי וג'באליה. זה גם הנתון שמופיע בפרק 17 של פרות קדושות המביא את סיפור המעשה:
"…אני יודע שהקמתם משרד ליד משרד ראש הממשלה, לוי אשכול, בראשות עדה סירני, והוצאתם מיליונים ולא הצלחתם להוציא פליט אחד. אחד לא הצלחתם להוציא. ואני הוצאתי 30 אלף. אתה יודע למה? מפני שלהוציא פליטים מן המחנה צריך לישון איתם במחנה, ולא בקומה השלישית עם כוסות של שמפניה ובסמוקינג…"
עבאדי: "אני רוצה שתדע שכל הדברים שעשיתי ברצועה מתועדים היטב אבל אינם נמצאים בשום ספרייה לאומית ובשום ארכיון…"
יש לי עשרות שעות מתועדות איתך…
עבאדי: "תדע שאין תיעוד באף ספרייה לאומית, לא אצל מתאם הפעולות בשטחים, לא בשום אוניברסיטה. כל הארכיונים כולם פה בבית, אין אף ארכיון אחד בחוץ."
למה?
עבאדי: "נורא פשוט. כי דיין (שר הביטחון) אמר לי; 'אנחנו נפגשים כל יום אחרי הצהרים ביום חמישי. כל מה שאתה צריך עליי'. דבר לא נעשה דרך מתאים הפעולה בשטחים אלא ישירות בין דיין ובין משרדי הממשלה שהפעיל אותם עבורי. ככה הוקם קו הרכבת בין אשקלון לבין עזה. די כבר…"
למה אין תיעוד ארכיוני של כל הדברים האלה?
עבאדי: "מאחר וזה לא הועבר לדיונים אצל מתאם הפעולה בשטחים החומרים לא יכולים להיות לא באוניברסיטה ולא בספרייה הלאומית. הם נמצאים, פה אצלי בבית."
בגלל שהקשר היה ישיר בינך לבין דיין?
עבאדי: "ברור!"
ככה נכתבת ההיסטוריה?
עבאדי: "פה נמצאים הארכיוניים ולא במקום אחר."
וזה יהיה חשוף לקהל?
עבאדי: "מתי שרק ירצו. היה בחור אחד, שהקים חוג ללימודי עזה בבר אילן ובתל אביב… דותן (רוחלה מציינת)… הוא אומר לי; 'תשמע, חיפשתי בספרייה לאומית, חיפשתי באקדמיה, אין זכר למה שאתה אומר'. אמרתי לו, נכון. הכל אצלי. אז הוא אומר אתה יכול להיות לתיק של המסמכים האלה ואז הוא מסתכל זה השורה הזאת של התיקים שלף אחד במקרה לחלוטין שקשור להוצאת הפליטים הוא הגיע לכאן וצילם בטירוף כל מסמך… כל מסמך מה אתה אומר זה לא שונה
"הארכיון של כל האירועים האלה נמצאים פה בבית ובלי שאיש יודע עליהם בחוץ."
מה זה אומר על כתיבת היסטוריה או על ידיעת היסטוריה, שההיסטוריה נכתבת על ידי מי שנגיש לחומרים?
עבאדי: "נכון."
מה לא נכון בהיסטוריה המקובלת לגבי היחסים שלנו עם עזה?
עבאדי: "חסרה תובנה ישראלית, שבעיית הבעיות כדי להגיע לחיים נורמליים בארץ הזאת ולהפסיק את שפיכות הדמים שמתמשכת 80 שנה, היא להגיע להקמת מדינה פלסטינית, מדינת אחות למדינת ישראל. ואתה בקיא בתוכנית…
"את זה רציתי שתדע. ואתה צריך לשנות את דעתך ולא ללכת עם הזרם המטופש, אלא להגיע להסכמי שלום. להגיע להקמתן של שתי מדינות לשני עמים. כשדיברנו על זה עוד לגלגת על 'ריביירה ברצועה'…"
לא לגלגתי.
עבאדי: "כן, אתה אמרת 'ריביירה', ככה בלעג…"
אבל באמת קראו לזה ריביירה...
עבאדי: "אבל אתה דיברת על התוכנית שלי. כאילו היא יישום של הריביירה. לא התכוונתי לזה. אי אפשר, בלי שיקום הפליטים ובלי הקמת בתי מגורים ובלי כל פרטי התוכנית שלי. אי אפשר…
"ועכשיו, בוא נעשה הפסקה, ניקח מציצה מהסיגריה…”
***
עבאדי: "אני מאוד רציתי להיפגש איתך…"
גם אני…
עבאדי: "למרות שכל הפרטים היו לפניך לא הבנת את נקודת החזון בתוכנית שלי."
אני הבנתי לגמרי, אבל יש הבדל בין חזון לבין מימושו. חזון יכול להיות נפלא…
עבאדי: "זה נכון. אני מאוד פסימי ביחס לסיכוי. למה? כי אין בארץ הזאת אנשי חזון.
"יזהר, אינני יודע אם זה עולה מהאינטרסים שלך…"
אילו אינטרסים יש לי?
עבאדי: "אני לא יודע… אבל בגלל בקיאותך בפרטי הפרטים של הפתרון האחד והיחיד, אין אחר, בדבר הקמת שתי המדינות לשני עמים ובלי פתרון בעייתם של 14.5 מיליון איש, לא יהיה שלום בארץ. אתם תמשיכו עם היתומים והאלמנות וכל זה… לא יהיה.
"רק כך. למה? ככה למדתי מערפאת.
"תגיד לי, למה הרגו אותו? למה הרגו את ערפאת? אף אחד לא נתן על זה דין וחשבון.
מה השתנה במדיניותו של ערפאת, שהכיר במדינת ישראל פעמיים, פעם אחת עם ברק, פעם אחת עם רבין?
"די כבר, באמת. כמי שבקי בפרטי התוכנית, תעורר דעת קהל שזה הפתרון היחידי."
אני מבטיח לתת לזה ביטוי כמיטב יכולתי, בדרך הטובה ביותר האפשרית.
עבאדי: "למה אתה מתכוון האפשרית?"
אני אעשה כמיטב יכולתי לתת לזה ביטוי…
עבאדי: "אלה שני דברים שונים."
איני, אני רוצה להגיד לך, שחוץ מהמשפחה שלי אני מרגיש שאתה האדם הכי יקר לי בעולם. באמת, אני אוהב אותך מאוד…
עבאדי: (פורץ בבכי) "אני גאה בזה…"
אתה ראוי לזה. ויש עוד הרבה אנשים שאוהבים אותך… צור שיזף, מסר לך דרישת שלום. הוא שמע שאני נוסע אליך.
עבאדי: "תעשו משהו. חבל. נסו. תניעו מהלך. תפסיקו את העניין הזה עם החטופים. תפסיקו את הדבר הזה עם המלחמה. הם רוצים בהסדר מדיני. 'אל כפאח אל מוסלח ואל-בחת' ען דולתי'. תקראו. תקראו…" (בוכה).
אנחנו טיפשים, אתה אומר?
עבאדי: "מטומטמים."
טיפשים ועיוורים?
עבאדי: "תנסו! הבאתי את הדברים בפירוט כזה, כשאמרתי, שאני יודע להגדיל את הסיכויים להסכמתו של סיסי בדבר מתן 12 אלף קילומטרים רבועים בסיני. ולא סמכתי על אף אחד כי אתם לא יודעים לדבר.
"לא הראיתי לך אף פעם את הנאום שהכנתי לסיסי?"
לא
עבאדי: "זה נכתב בערבית, שאין למעלה ממנה. גם אם הוא לא יבין את הכל."
הוא לא יבין את הערבית שלך, אתה אומר?
עבאדי: "יכול להיות שהוא לא יבין את הכל.
"אבל אני נותן לו הזדמנות חד פעמית, היסטורית. לגיטימציה לשלטונו במצרים.
"אתם לא מבינים מה אני אומר; כאשר מוחמד מורסי פרסם את החוקה של מצרים התאספו מיליון וחצי איש בכיכר תחריר וביקשו לסלק אותו.
"אז סיסי עם הטנקים שלו סילק אותו והוא ללא לגיטימציה לשלטונו במצרים. בנאום שלי אליו אני כותב לו בערבית מסובכת; 'אדוני הנשיא, בכל ספרי ההיסטוריה העולמית יהיה כתוב שעבד אל פתח א-סיסי פתר את הבעיה בת 80 שנה של שפיכות דמים. זה ייתן לו לגיטימציה עולמית."
אשמח לראות…
עבאדי: "אני אומר לך, יזהר, אתה לא יודע כמה החיים קשים לי בגלל החשיכה שאנחנו נמצאים בה, שלא יודעים להבחין בין מה נכון ולא נכון, מה טוב ומה לא טוב… מה אכפת לכם לנסות… פעם אחת…" (מתחנן)
תגיד איני, אתה עוד מתרגש לשבת פה ליד הכנרת, להסתכל על סוריה המולדת מרחוק?
עבאדי: "אני אוהב את הכנרת, אני נהנה ממנה, אבל המכאובים שיש לי, לא פיזיים – מנטליים, על העיוורון שישראל נתונה בו, מאוד מרגיזים אותי… "
ומה עכשיו גורם לך שמחה או סיפוק?
עבאדי: "יכולותיה של ישראל שלא ידעתי קיומן עד המלחמה האחרונה. זה גורם לי סיפוק גדול".
ובמובן האישי?
עבאדי: "המשפחה. אושר גדול מאוד. ורוחלה…"
***
למתעניינים; ניתן להאזין, לקרוא או לצפות בשיחות קודמות שקיימתי עם איני עבאדי בפרקים: 3, 4, 15, 16, 17, 18, 19, 21, 24, 30, 42, 57, 67, 72 של פרות קדושות. בהמשך יעלו שיחות נוספות שלא פורסמו עד כה.
להאזנה לפרק "יצחק איני עבאדי – פרידה מאגדה מקומית":
פרק זה מוקדש לזכרו של יצחק איני עבאדי 1934 – 2025
איש ארץ ישראל שפעל ונקבר באדמת העמק
כתיבת תגובה