פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
העליצות ותחושות ההקלה והרווחה שהתפשטו מקיר לקיר בעקבות חיסולו של הרשע חמינאי (איתאללה סיד עלי חסיני ח'אמנהאי), כמו גם התקוות לשחרורו של העם האיראני מכובד ידו של משטר האייתולות, אולי מובנות אבל כדאי להסתכל על המתרחש בעיניים קצת יותר מפוכחות ולשאול; האם יתכן שהמבצע "המוצלח" הוא הרגע בו הכרזנו על פתיחתה של מלחמת דת היסטורית, בה מתייצב העם היהודי מול העולם השיעי כולו, על כל המשמעויות הנובעות מכך?
כי יש לזכור, חמינאי לא היה רק שליט המדינה האיראנית, הוא היה הממלא מקום בפועל של האימאם ה-12, האימאם הנעלם, המהדי, מה שהפך אותו גם לסמל הדתי והרוחני העליון וחיסולו, בעצם ימי הרמדאן, מבחינת קהילת המאמינים השיעית, שגודלה נאמד ב-250-300 מיליון, היא כערעור על הסדר האלוהי. עבור תומכיו השיעים (כן, לא כל השיעים) חמינאי היה נציג האלוהים ששומר על החומות מאויביו החיצוניים, בדומה לאימאם עלי בן אבי טאלב, הדמות המרכזית ביותר בשיעה אחרי הנביא מוחמד, שנרצח בשנת 661 לספירה במסגד בכופה, אף הוא בחודש הרמדאן. רצח עלי הוא אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה השיעית והוא לא נתפס רק כחיסול פוליטי, אלא כטרגדיה דתית ורוחנית ששינתה את מסלול האסלאם ומשפיעה ומניעה אותו עד היום.
ובכלל, נדמה שהבחירה שלנו לערוף את "ראש הנחש" התורן כפתרון של ברירת המחדל לניהול הסכסוך מול העולם הערבי והמוסלמי הפכה כבר ממש לאובססיה לאומית, בחירה כמעט מיסטית, שלא ניתן לערער עליה. אין להוציא מכלל חשבון שבמקרים ובנסיבות מיוחדות יש הצדקה לנקוט בפעולה קיצונית כזאת, אך בין זה לבין מדיניות גורפת שמאומצת כמדיניות שאין לערער עליה, המרחק רב.
יש לציין, שכמה מראשי המוסד, שב"כ ואמ"ן בעבר, כמו מאיר עמית (כך אמר לי בריאיון שעשיתי איתו בשנות ה-90), התנגדו נחרצות לאמץ את גרזן החיסולים הפוליטיים כשגרת חיים בסכסוך. גם ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא, אמר לי בריאיון שהופיע בפרות קדושות לפני כשנתיים וחצי, שהתנגד למדיניות החיסולים הגורפת, כולל לחיסולו של סדאם חוסיין; אסור למדינה בקהילת העמים להרוג ראש מדינה אחרת. "מחר, אדוני ראש הממשלה, יפילו אותך עם מטוס בדרך לחו"ל, וזה יהיה לגיטימי באותה מידה", אמר.
אז מי שבכל זאת רוצה להקשיב לדעה קצת אחרת מהבון טון של הימים האלה, הנה מקרה שחקרתי בזמנו, אשר יכול להאיר מכיוון שונה את יעילותה ואת משמעויותיה הרחבות של דוקטרינת החיסולים.
***
ב-1948, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה וצה"ל יזמה ישראל תכנית להתנקש במי שהצטייר אז "ראש הנחש" החשוב מכולם, המופתי הגדול, חאג' אמין אל חוסייני. אגף המודיעין של המטכ"ל, שזה עתה קם, ומפקדו השאפתן, איסר בארי, ראו בהתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית את ה"אופוס מגנום" של המודיעין הצבאי באותה עת, מעשה שיכול לשנות מעיקרו את סיכויי ההצלחה במאבק מול הערבים הפלסטינים.
תוכנית ההתנקשות היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויים למבצעיה. המחסלים שעליהם הוטלה המשימה היו שני לוחמי אצ"ל לשעבר, דוד יעקובי ונסים בן דוד. הספקתי לראיין את שניהם לפני מותם.
יעקובי, שהיה בעברו חבר בחולית האצ"ל שפוצצה את מלון המלך דוד, סיפר: "ביקשו מאיתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. קיבלנו ציוד: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל חמורים ותלבושות ערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. הבנו שמדובר, בעצם, במשימת התאבדות".
על השאלה מדוע בכל זאת הסכימו לצאת לפעולה, ענה: "היינו אידיאליסטים".
נפגשתי גם עם נסים בן דוד, חברו למשימה. בן דוד אישר את גרסתו של יעקובי:
"הוזמנו לפגישה במשרדו של רס"ן דוד קרון במודיעין הצבאי ביפו, שסיפר לנו על התוכנית. קרון אמר לנו שהממשלה שהמופתי מקים בעזה תפריע למדינת ישראל. הוא אמר שעל פי התוכנית יכינו לנו חמורים, בגדי פליטים ונשק. היה עלינו להסתנן עם הפליטים הרבים מהדרום לעזה ולהגיע באחד מימי שישי אל המסגד המרכזי בעזה שם התפלל המופתי ולחסל אותו בירי מקרוב, בזמן התפילה. הוא ביקש שנתנדב למשימה, למרות שלא היה סיכוי שנחזור ממנה חיים. שאלנו אותו אם ניתן יהיה להיעזר באחד הסוכנים של המודיעין שלנו בעזה לחילוץ. הוא ענה: 'תסתדרו בעצמכם. תתערבבו בין המתפללים'".
האם חיסול המופתי יכול היה לשנות, לדעתך, את ההיסטוריה?
"בספק", ענה בן דוד.
מה הוא יודע, הוא לא היסטוריון ולא פילוסוף.
* * *
אקדח השטייר שהופיע במערכה הראשונה לא ירה גם במערכה האחרונה. ב-16 באוקטובר 1948 יצא צה"ל, במסגרת מבצע יואב, למתקפה מכרעת בנגב, שסיימה את הנוכחות קצרת הימים של "ממשלת כל פלסטין", ממשלת המופתי בעזה. המופתי הועבר לקהיר, שם הושם במעצר בית על ידי השלטונות המצריים שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי. הטרף כבר לא היה זמין.
תוצאות מלחמת העצמאות והנכבה הפלסטינית עמעמו את קרנו של חאג' אמין אל חוסייני והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית.
המופתי מת בלבנון ב-1974 בגיל 77, מוות טבעי בהחלט, כשהוא מבוגר בעשר שנים מהשייח' אחמד יאסין בעת שחוסל ב-2004, מבוגר אף מערפאת במותו. צעיר מעלי חמינאי שחוסל עכשיו. הוא מת עזוב, בזוי ודחוי על ידי בני עמו שלו, נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג ללא ההתנקשות, שהיתה מנציחה אותו כשהיד שיצמיח דורות של ממשיכי דרך שיישבעו בשמו ובשם אל הנקמות.
אותו רגע היסטורי ב-1948, שבו ישראל לא הצליחה להתנקש בחייו של "ראש הנחש", מנהיג הפלסטינים, נותן לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית והעיתונאית של היום היינו אומרים: "כישלון".
אבל ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל וחידלון של קרוב ל-20 שנה, עד שאת מרכז הזירה תפסו מנהיגים חדשים; ערפאת, יאסין, שקאקי, אבו ג'יהאד, אבו איאד, עיאש, רנטיסי, שחאדה, משעל וכל האחרים, וחמינאי גם כן, שהעמידו איומים חדשים-ישנים מול ישראל, ותוכניות חיסול חדשות צצו ועלו. דיוקנם, כדמונים בני דמותו של המופתי המת, נצבעו, מדי יום, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים מהאקדמיה ומהתקשורת. "ממנטו מורי" – אמרו להם; זכרו את יום המוות הקרב.
נ.ב. מומלץ לקרוא בתגובות כאן את אבנר בן זקן, "אופוריה ועורמת ההסטוריה".
אופוריה ועורמת ההיסטוריה
אבנר בן-זקן
האופוריה מובנת. התמונות מטהרן, ההצהרות בוושינגטון ובירושלים, התחושה שמישהו סוף סוף שבר את הקיפאון. אבל דווקא ברגעים של אופוריה ראוי לשאול לא מה הרווחנו השבוע, אלא איזה תהליך התחלנו.
המלחמה מתוכננת לרוב דרך מבט של קשרים סיבתיים, בעיקר כשיש מספר גורמים מוגבל, כמעט מבט טכני של ראיית הקשר בין שני גורמים: אנחנו והאויב. אולם כל מלחמה מגלמת מערכת חישובית רוויית גורמים, נסיבות ושיקולים, אשר יחד, לאט לאט, לאורך תהליך המלחמה עצמו, מתגבשים למגמה היסטורית רחבה וברורה. כדי להבין את מערך הגורמים, הנסיבות והשיקולים שיעצבו את המגמה שתיוולד מן המלחמה, יש לקחת כמה צעדים אחורה ולהרחיב את העדשה.
ההנחה שהתקפה חיצונית תזרז את קריסת המשטר באיראן נשענת על תפיסה מערבית של זהות. כאשר דונלד טראמפ קרא לאזרחי איראן להתקומם, הוא דיבר בשפה של זהות רוחבית, כמעט ליברלית: עריצות מול חירות, אזרחים מול דיקטטורה. אלא שבמרחב המזרח תיכוני הזהות איננה רוחבית, המבוססת על ערכים או אינטרסים משותפים; היא אנכית ומבוססת על זהות ונאמנות. מהפרט למשפחה, מהמשפחה לחמולה, מהחמולה לשבט, מהשבט לדת ולאומה. שבירת נאמנות כזו איננה מהלך פוליטי פשוט; היא ניתוק קיומי. מדינה מותקפת, גם כאשר מתקיימת בה אופוזיציה חריפה, נוטה להתלכד. כיוון שהאופוזיציה מבינה כי התקוממות היא שיתוף פעולה עם האויב, בגידה, היא נדחקת לשוליים. לכן ההמונים האיראנים כנראה לא יצאו לרחובות, ואיראן לא תרים דגל לבן.
גם חיסול המנהיג העליון איננו מהלך פוליטי בלבד. עלי חמנאי איננו רק ראש מדינה; הוא הסמכות הדתית העליונה במסורת שיעית שבה הקורבן והסבל הם יסודות מכוננים. מיתוס כרבלא, שבו נרצח חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא, הוא הרגע שבו הפכה השיעה מסיעה פוליטית לכת דתית מגובשת, סביב תיאולוגיה פוליטית המבוססת על סבל, קורבנות וגאולה שתבוא לאחר תקופה של כאוס ומלחמות אזוריות. כבר עתה נשמעים באיראן דימויים המציגים את טראמפ כחליף יזיד האומיי אשר פקד על חיסול חוסיין בן עלי, ואת נתניהו כעומר אבן סעַד, מפקד הכוח האומיי שביצע את הטבח. חיסול חמנאי הופך למיתוס מכונן. במקום שחיקה של התיאולוגיה הפוליטית שעליה נשען המשטר, עולה מגמה של רה־מיתולוגיזציה שתעמיק אותה. דמו של המנהיג העליון הופך לסמל של קורבנות וסבל שהם בבסיסה של התיאולוגיה הפוליטית השיעית.
מבחינה אסטרטגית, ההתקפה מחזקת את הנחת היסוד של טהרן שנשק גרעיני חיוני לקיומה. איראן רואה עצמה כישות פרסית־שיעית מוקפת מרחב עוין, "עם לבדד ישכון". לאורך ההיסטוריה, כך היא מספרת לעצמה, מאז המאה ה־16 היא הותקפה תחילה בידי עולם סוני, אחר כך במאה ה־19 בידי בריטניה ורוסיה, וכעת בידי ארצות הברית וישראל. היא מוקפת במדינות או בריתות בעלות יכולת גרעינית: הודו בדרום, פקיסטן במזרח, רוסיה בצפון, נאט"ו דרך טורקיה בצפון מערב, וישראל במערב. בתוך תפיסה זו נשק גרעיני נתפס לא ככלי תוקפני אלא כערובה קיומית. התקפה חיצונית רק מחזקת את טענת האגף השמרני שאין להסתמך על הסכמים אלא על הרתעה עצמאית.
המערכה גם אינה מתקיימת בריק. לרוסיה ולסין אינטרס שעימות כזה יימשך וישאב את ארצות הברית לעומק המזרח התיכון, מתוך תקווה שאיראן תהפוך עבור וושינגטון למה שאוקראינה הפכה עבור מוסקבה, זירה מדממת ומתמשכת. התפתחות כזו משרתת את יעדיהן בזירות אחרות. רוסיה לוטשת עיניים למדינות הבלטיות ולמזרח אירופה; סין רואה בהסחת דעת אמריקאית הזדמנות לקדם את יעדיה סביב טאיוואן. ככל שארצות הברית תעמיק את מעורבותה, כך יתרחב מרחב הפעולה של מוסקבה ובייג'ין. הזרמת אמצעי לחימה מתקדמים לאיראן אינה מחווה אידיאולוגית אלא מהלך המכוון לשחיקת האמריקאים.
פוטין מיהר לגנות את חיסולו של ראש מדינה כהפרת כללי המשחק הבינלאומיים. מאחורי הגינוי מסתתרת גם חרדה אישית: תקדים כזה עלול, תיאורטית, לחול גם עליו. אולם כאשר נורמות יסוד נשברות, גם טאבוים אחרים נבחנים מחדש. שיתוף פעולה גרעיני רוסי, גלוי או סמוי, עם איראן הופך לאפשרות המרחפת מעל המערכת הבינלאומית. רמז לכך ניתן במהלך מלחמת 12 הימים ביוני, כשדמיטרי מדבדב, ראש המועצה לביטחון לאומי של רוסיה, צייץ כי "יש מדינות שיהיו מוכנות למכור לאיראן ראשי נפץ גרעיניים". עצם האיום, גם אם נותר ברמת הצהרה, מערער את הטאבו על מסחר בנשק גרעיני ומאותת כי הרוסים עשויים להיות מוכנים לשבור נורמות בינלאומיות.
כל זאת מתרחש על רקע עולמי טעון ממילא. כבר עתה מתנהלים שני עימותים שבהם מעורבות מעצמות. אם תיפתח חזית סביב טאיוואן, העולם עלול למצוא עצמו במציאות רב־זירתית בין מוקדי כוח גדולים. התוצאה של מלחמה עולמית רב־זירתית כזו לא תהיה בהכרח השמדה כוללת, אלא חלוקה מחדש של העולם לאזורי השפעה. סין תפעל לנשל את ארצות הברית ממעמדה במזרח אסיה ולהפוך לכוח ההגמוני שם. רוסיה תבסס את מעמדה כהגמון במזרח אירופה ובמרכז אסיה. אירופה תתכנס להשפעה בים התיכון ובחצי האוקיינוס האטלנטי. ארצות הברית, ההולכת ונעשית בדלנית, תתרכז באמריקות ובחצאי האוקיינוסים שמשני צדדיה. המזרח התיכון יימצא בשטחי חיכוך בין אזורי השפעה, ולא עוד בליבה של הגמוניה אמריקאית ברורה.
גם היחסים בין ישראל לארצות הברית אינם חסינים לתזוזות כאלה. כבר עתה נשמעים בוושינגטון קולות בולטים הטוענים כי ישראל גררה את אמריקה למלחמה מיותרת, ומשלבים בכך גם סנטימנט אנטישמי. בשנת 2000 פרסם האינטלקטואל האנגלי פרי אנדרסון מאמר שבו טען כי ישראל היא קולוניה של יהדות אמריקה. הסביבה כולה האשימה אותו באנטישמיות. ב־2007 פרסמו ג'ון מירשהיימר וסטפן וולט ספר על הלובי הישראלי שבו טענו כי הלובי רתם את המדיניות האמריקאית במזרח התיכון לאינטרסים של ישראל ולא של אמריקה. גם אותם האשימו אז באנטישמיות. כיום עמדה זו נשמעת יותר ויותר במוקדי כוח והשפעה, ואינה נתפסת עוד כבלתי לגיטימית. כך ששיתוף הפעולה הצבאי הנוכחי עלול להתברר לא כראשית עידן חדש אלא כמופע אחרון של ברית במתכונתה הישנה. ארצות הברית שלאחר טראמפ תבחן מחדש את עומק מחויבותה לישראל.
אולם למלחמה יש גם תרומה חשובה. הפונדמנטליזם ההתאבדותי האסלאמי צמח מן המהפכה האיראנית וממלחמת איראן־עיראק, ומשם זלג לשיעים בלבנון, ומשם לעולם הסוני: לחמאס, לאל־קאעידה ולדאעש. רעיון ההקרבה העצמית, שמקורו שיעי, הפך לחוויה הגבוהה ביותר לאיחוד בין המאמין לאל, ועודד מוסלמים לבצע פעולות טרור תוך הקרבה עצמית. אך מדינות המעודדות טרור חסר הבחנה מגלות בסופו של דבר כי האש חוזרת ופוגעת גם בהן; זה קרה לדמשק, ועכשיו גם לטהרן.
בתוך איראן עצמה הולכת ומתגבשת אסטרטגיה דו־מסלולית. עלי לאריג'אני, פילוסוף אנליטי ויורשו של חמנאי, המתאפיין בחשיבה אנליטית ופרגמטית, יבקש לצמצם סיכונים. לפיכך, "דרך המלך" האסטרטגית שלו תתבסס על חתירה מהירה להשגת יכולת גרעינית בלתי הפיכה, ובמקביל על עיצוב גרסה משודרגת של הרפובליקה האסלאמית: לא עוד מדינה המייצאת מהפכה ומערערת את הסדר האזורי, אלא מדינה המתמקדת בהגנה עצמית ובהרתעה. מודל של מדינה גרעינית המתכנסת לד' אמותיה, בדומה לפקיסטן, תוך ניסיון לנרמל את מעמדה.
התכנסותה של איראן בתוך עצמה והסרת איומה מעל ישראל יסיימו גם את ניסיונו ארוך השנים של נתניהו להסיט את המבט מהבעיה הפלסטינית לעבר איראן. עם שקיעתה תעלה שוב הבעיה הפלסטינית כבעיה בוערת שפתרונה חיוני כדי להמנע מלהסתכן במלחמת עולם נוספת.
אולם ההתקפה הישראלית־אמריקאית על איראן איננה רק מהלך צבאי; היא הצתה של תהליך היסטורי. ברגע שתהליך כזה ניצת, הוא חדל להיות רכושם של יוזמיו. הוא מתפשט מעבר לתכנון, מעבר למודיעין, מעבר לכוונה. ההיסטוריה אינה מתנהלת כחדר מלחמה; היא נעה כנהר שפרץ את סכרו.
הפילוסופיה הכירה היטב את הפער שבין כוונה לתוצאה. הרמב"ם, ב"מורה נבוכים", כינה זאת "העורמה האלוהית" (תַלַטֻּף אל־אִלָאהִי): האדם מצווה לפעול, אך התוצאה אינה שקופה לו ולעיתים אף סותרת את ציפייתו. קאנט עמד על כך שבני אדם פועלים מתוך אינטרסים פרטיים, אך בפועל משרתים תכלית רחבה מהם, בדרך של מה שכונה לימים "עורמת התבונה". והגל הרחיק לכת עם ״עורמת ההיסטוריה״ וטען כי הפעולה האנושית מולידה בהכרח את היפוכה.
אם כך, השאלה איננה האם ניצחנו בקרב, אלא כיצד יראה התהליך שפתחנו שכבר איננו שלנו.
בוקר טוב יזהר יקר
מקווה שאתם בטוב בצפון.
אמש קראנו את המגילה בירושלים.
המן לא היה רק רשע , היה גם אנטישמי.
חמינאי כנ״ל ולא יחסרו כמותם ככל שהעם
היהודי יתקיים.
חג׳ אמין ודומיו טוב שנעלמו
דב ברנשטיין