הסדרה “דיין המשפחה הראשונה”, שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית של משה דיין.
38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה; שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה לדורות. לטוב ולרע.
בפרק זה נשמע אותם מעריכים ושופטים ממרחק השנים את האיש המיוחד, האמיץ והיצירתי, שנשא קופה של סקנדלים על גבו.
וגם בפרק, מונולוג שנשא דיין על ערש מותו ובו פרשנות יוצאת דופן למחדל יום הכיפורים, שהביא לסילוקו מהיכל התהילה.
האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?
האזינו/קראו, שפטו ושתפו!
להאזנה:
מוסיקה: Kevin Macleod, There is Romance
קטעי קריינות: שולי דיכטר
עריכת וידאו: אריאל טמיר
תמונה ראשית: משה דיין בויטנאם 1966, אוסף דן הדני הספריה הלאומית
תמלול הפרק: המונולוג האחרון של משה דיין
30 ביולי 2019
מאת: יזהר באר
כל מי שגדל בארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה נושא דימוי של משה דיין, האיש ושלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו; איש מלחמה ואיש שלום, סקנדליסט סדרתי, גנב עתיקות, נואף וצייד נשים, רמטכ”ל פעולות התגמול, שר הביטחון של הניצחון ב-1967, מוכתר השטחים ויוזם מדיניות ‘הגשרים הפתוחים’, שר הביטחון של מחדל מלחמת יום הכיפורים ואדריכל הסכם השלום עם מצרים – אין ספק, קשה לדמיין את דמותה של מדינת ישראל בעשרות שנותיה הראשונות ללא משה דיין.
בסוף שנות השישים ובמיוחד לאחר הניצחון ב-67′ ההילה סביבו הגביהה אותו בעיני הציבור לממדים של כמעט משיח. שש שנים אחר-כך, בעקבות אסון מלחמת יום הכיפורים, נזרק דיין מהיכל התהילה והפך למין אנטיכריסט של הישראלים; להתגלמות המחדל הגדול והריקבון הפוליטי והמוסרי. כך חלפה תהילת עולמו.
הסדרה “דיין המשפחה הראשונה”, שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית.
38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שהכירו את דיין בסביבה שבה השפיע יותר מכל ישראלי אחר – השטחים שנכבשו ב-1967 – שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה, שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה בשטחים לדורות. לטוב ולרע.
***
יידע הפרט שיש לו מה להפסיד
דיין עיצב ברוחו את תבנית השליטה בעם אחר, מימיה הראשונים. כך תיאר האלוף (בדימוס) שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים, את ההנחה שעמדה ביסוד מדיניותו – מדיניות שעליה מתבסס מנגנון השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים עד היום:
“המדיניות שהתגבשה הייתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד. מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות… יידע הפרט שיש לו מה להפסיד. אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רישיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהפך; הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.” (שלמה גזית, “המקל והגזר, הוצאת זמורה-ביתן, 1985).
אבל הקולוניאליזם הדייני הכיל גם מרכיבים סותרים, של אמפתיה ותחושת אחריות כלפי האוכלוסייה הנשלטת, שקשה למצוא היום. הוא היה אוריינטליסט שהוקסם מהאוכלוסייה הכפופה לו וחש מחויב אליה. יעיד על כך תדריך יוצא דופן שנתן למושל חדש שנתמנה לנפת חאן-יונס ברצועה בראשית שנות ה-70. הדברים שאמר כמעט לא יאומנו בנסיבות של היום. הנה הם בקיצורים אחדים, כפי שרשם שלמה גזית:
“… אתה כמושל תייצג את תושבי חאן יונס כלפינו, ולא להיפך. עליך להבין, ישראל איננה ‘מתה’ עליהם ואין לה ראש לעסוק בהם, אבל אנחנו הממשלה שלהם, ומכאן שמחובתנו להיאבק כנגד הממשלה שלנו, זו שבירושלים, על מנת להשיג כל מה שיידרש להם.
“התנאי, שיהיה לך ‘לב’ לכל זה. אם אין לך לב, אין לך מה להתחיל בתפקיד. אתה תיאלץ להילחם בצה”ל ותייצג את האינטרס של הפרט הערבי בנפה…
למי בצה”ל זה אכפת? לך, לך זה צריך להיות אכפת… ”
ברוח זו השתדל שר הביטחון דיין למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, אנשים איכותיים, שאיתר בעיקר בקרב ההתיישבות העובדת. אחד מהם היה איני עבאדי, מקיבוץ דגניה א’, שדיין מינה למושל עזה בראשית שנות ה-70. מאזינינו הקבועים זוכרים ודאי כי עבאדי כבר התארח בתכניתנו. ביקשתי ממנו הפעם לסייע לנו בפענוח דמותו רבת הפנים של האיש, שהכיר מקרוב, וגם לספר על השיחה האחרונה שניהל איתו בבית החולים ובה הציג דיין הגווע הסבר שלא נשמע עד כה למחדל יום הכיפורים.
נתחיל, אם כן, בסיפור המפגש הראשון שהתקיים, כשדיין הגיע לדגניה כדי לגייס את עבאדי שחזר לא מכבר משליחות המוסד בעיראק לאחר ניסיון התנקשות בחייו.
***
קום תתלבש, אני צריך אותך ברצועה
עבאדי: דיין נולד בדגניה, אבל אישית לא היה לי קשר איתו ולו במילה אחת. עד שחזרתי מהשליחות בעיראק ושכבתי במיטה בדרך להחלמה, כי נפגעתי שם, והוא הופיע אצלי בבית ואומר לי: ‘איני, מה אתה עושה במיטה?’ אני אומר לו: ‘אני מחלים.’
אז הוא אומר לי: ‘אני צריך אותך עכשיו ברצועה, קום תתלבש, בוא!’
אמרתי לו: ‘אולי בעוד חודש, אולי בעוד חודשיים, אני בינתיים אתחזק, אני בינתיים זה…’
אז הוא אמר לי: ‘לא! אתה עכשיו קם ובא.’
אמרתי לו: ‘אני אעשה כמצוותך ואני אקום אבל יש לי שני דברים, שבלעדיהם אני לא יכול: אלף, אישור של דגניה ליציאה. בית, אני הבטחתי לרוחל’ה, אשתי, שאם אני חוזר מהשליחות היא תיקח לה שנה ללימודים באורנים. ואני חייב להם את זה.’
אמר לי: ‘מעכשיו על שתי הבעיות האלה אתה לא אחראי – אני אחראי.’
אני לא זוכר אם באותו השבוע או שבוע אחרי זה הוא שלח את הרמטכ”ל יחד עם קבוצת קצינים מהמטה הכללי לישיבת מזכירות דגניה. הם ישבו בישיבת המזכירות וקיבלו תשובה שלילית: ‘איני רק עכשיו חזר, הוא צריך לחזור לריכוז משק, אנחנו במצב קשה ברפת, בבננות, באספסת… איני לא יוצא!’
בשבת דיין מתקשר ושואל אותי: ‘מי זה המזכיר?’
אני אומר לו: ‘מרדכי ויינר’.
הוא אומר לי: ‘תגיד למרדכי, שאני בא הערב לאסיפה.’
במוצאי שבת נערכת האסיפה. הוא הופיע ואמר למרדכי: ‘עזוב את הסדר יום, אני עכשיו יושב ראש האסיפה. אתה שב בצד, אני אנהל אותה – איני צריך לצאת מחר בבוקר לשליחות הזאת, בעזה!’
באחת ורבע הוא בא ואומר: ‘הצלחתי להעביר החלטה; קיבלת ברוב קולות אישור לצאת לשליחות לעזה.’
זאת היתה ההיכרות הראשונה שלנו.
ואז הוא אמר לי: באשר להתחייבות השנייה שלך, לרוחל’ה, נקיים אותה במלואה – אני אשלח אליך את הרמטכ”ל, הוא יישב איתה לסדר סידור שיבטיח שתוכל כל יום בבוקר להגיע ללימודים באורנים ולחזור בשביל לקבל את הילדים מבית הילדים.
ואז מתחיל הסיפור של עזה…
יותר חשוב לי עכשיו לשמוע על התפתחות היחסים ביניכם ואיך אתה מפענח את האישיות הלא מפוענחת של משה דיין…
עבאדי: לא ‘בלתי מפוענחת’ אלא ‘רבת פנים’… הקשר האישי בינינו מתחיל מהשירות בעזה. אני לא אכחיש ולא אצטנע, שבתקופה הראשונה כשניהלתי את הפעילות הצבאית קניתי לי שם של לוחם. ואני, כמו כל איש בישראל הערצתי את דיין. בגללה הכריזמה שאותה הוא שידר, בגלל היכולת שלו לשנות את דעתו מעכשיו לבעוד רגע, כי רק חמור לא משנה את דעתו, כמו שהוא אמר, הגמישויות שלו, הרעיונות שלו על הגשרים הפתוחים, הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים תחת פיקודו כשר ביטחון, יחסו אל הערבים בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים… הערצתי אליו היתה לא מסויגת, כמו כל איש בישראל.
אבל במהלך העבודה המשותפת הרגשתי, בדרך שהייתה לי ברורה לחלוטין, שדיין – אחרת מהנאמנות הבלתי מסויגת שלי אליו, שהיה בה גילוי לב מוחלט, התערטלות מוחלטת – הוא שיחק איתי משחק כפול. היתה לו איזושהי לויאליות לשרון שאינני יודע את פישרה.
רק לחדד את הרקע למאזינים, בשנים הראשונות לכיבוש השטחים אחרי 67′ התחולל מאבק פנים ממשלי בין שתי גישות סותרות לניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה – בין גישתו הלוחמנית של שרון, שהייתה מבוססת בעיקר על הפעלת מקל גדול מול האוכלוסיה הפלסטינית, לבין גישתו של יצחק פונדק, שהיה מושל עזה וצפון סיני, שביקש לשלב את ‘המקל’ עם ‘הגזר’ ונקט בגישה אזרחית שדאגה לתושבים, עפ”י המדיניות הכללית שהתווה דיין. עבאדי צידד בגישה השנייה ואיים להתפטר אם שרון לא יודח מהאחריות הביטחונית על הרצועה.
עבאדי: נכון. הוא לא היה יכול לפסוק במציאות הבלתי אפשרית שנוצרה בגלל מחויבות עמוקה כלשהי, שאינני יודע את פישרה, לשרון.
אולי שרון ידע על דיין משהו?
עבאדי: את זה אני לא יודע. לכן אני אומר לך שאני לא יודע מה פשרה של הנאמנות הכפולה הזאת. אבל הרגשתי בה. עד כדי כך, שבמציאות מסוימת אני תרגמתי אותה כאילו הוא משקר אותי.
יכול להיות שבמובן מסוים שרון סחט אותו?
אני לא יודע. אין לי מושג. תאמין לי, אני לא יודע. זאת תהיה נבלה מצידי שאני אעריך הערכות, אבל היה לי ברור שיש לו מחויבות לשרון, שבאה לידי ביטוי במשחק כפול שלו.
עד ליום שהחלטתי: אין לי כוח יותר להיות במערכת הזאת, והחלטתי ללכת הביתה, כי לא הייתי חייב לאף אחד כלום. זה הרקע לאותה שיחה שהיתה בה הבטחה שלו: ‘תישאר, אני מבטיח לך, שאם לא תוך שבוע אז תוך חודש, שרון לא יהיה ברצועה.’ וכך היה.
עבאדי: אני רוצה למסד את עניין הגזר כי הוא לא היה קיים אז, כדי להיות נכון באיזונים שבין מקל וגזר. וזה מה שקרה.
ועל זה העימות מול שרון…
עבאדי: נכון.
כשאתה אומר: ‘דיין משקר אותי’, אתה יכול לתת דוגמא?
עבאדי: כשהייתי אומר לו: ‘תשמע, אי אפשר ככה לעבוד, כשזה קורא לזה “יונק שדיים” ו”מטומטם” בישיבות מטה של עשרות אנשים…
מי קורא, האלופים?
עבאדי: האלופים שרון ופונדק…
מי קורא למי “יונק שדיים”?
עבאדי: פונדק לשרון…
ואיך שרון קורא לפונדק?
עבאדי: “מטומטם”, “אתה חותמת גומי”, “אני קובע עם איני ואתה רק חותם לנו…”.
יזהר, אתה מבין מה זה נקרא להוציא 38,000 איש ממחנות הפליטים שאטי ועאזי בלי ירייה אחת? כל זה נעשה עוד בתקופה של שרון. ושרון הפריע לי. אבל דיין נתן לי את האישור הוא אמר לי: ‘תראה, אי אפשר לעשות את המהלך הזה בלי החלטה של ועדת החוץ והביטחון, שדיברנו עליה. בפני ועדת החוץ והביטחון שרון הופיע, דיין לא היה והחליטו בשלילה. אבל ידעתי שזאת אמת – צריך לעשות את זה. בגלל המצוקה שהייתה במחנה, שלא היה אוויר. דיין אמר לי, אוקיי, תעשה ‘מדגם’ ל’פתגם’ (“פינוי תושבי ג’בליה מחנה”).
בפרק 17 של פרות קדושות, מה נעשה במיליון ערבים סיפרנו על התכנית הגרנדיוזית של דיין ועבאדי לפירוק מחנות הפליטים ברצועה ולישוב מחדש של תושביהם. עבאדי טען כי היתה לו רשות מטעם דיין להציע לפליטים את אחת משלושת האפשרויות: להשתקם ברצועה, להשתקם בגדה, או לחזור לישראל.
לדבריו, הרוב המכריע ביקש להשתקם ברצועה, מיעוט בחר לעבור לגדה המערבית, אף משפחה לא ביקשה להתיישב בישראל. כאמור, תכנית השיקום הסנסציונית, שלא קיבלה את אישור הממשלה, הסתכמה בסופו של דבר במדגם של פינוי 38,000 פליטים ממחנות שאטי ועאזי.
***
היחיד שראה היה בעל עין אחת
עבאדי מעיד כי לערביי עזה ולמכובדיה היה יחס של יראת כבוד כלפי דיין.
עבאדי: דיין לא ידע ערבית. הוא ידע מה שידעו כל החבר’ה בגילו אבל זה לא היה רציני. לנהל שיחה הוא לא ידע. שהוא היה שותף מלא במבצעים הגדולים, אני אראה לך תמונה, למשל, הקמת הוועדים, במקום עיריית עזה. לא סתם הוא היה שותף בהכנה של הדבר הזה. כשהייתי מכנס את הנכבדים מפעם לפעם, שכונה, שכונה להקים אלטרנטיבה לעירייה על ידי הקמת ועדי שכונות, הייתי מכנס אותם באולם הקולנוע “פלסטין”. אז יום אחד הוא אומר לי: ‘תגיד לי, מה אתה אומר להם שהם מוחאים ככה כפיים?’ הוא לא הבין. הייתי עומד על הבמה והייתי מלהיב אותם. אמרתי לו: ‘תשאל אותם.’
אז הוא שואל ואומר לי: “בוא תרגם לי”. אומרים לו: “מה זאת אומרת, הוא מדבר אלינו כמו ג’ורג’ חבש, ואנחנו אוהבים את זה: ‘נוציא אתכם מן הבוץ והסחי והביוב ונבנה דרכים וכזה…’ – אהבנו את זה.” הוא היה נלווה אליי לכל מקום; הקמת הנמל והדייגים, כל הסיפור הזה, שבתוכו היה משורבב גם אחמד יאסין…
לערבים ברצועה היתה לדיין יראת כבוד, שנבעה קודם כל מהכריזמה שאותה הוא שידר. היא נבעה מן ההישג שלו במלחמת ששת הימים. בגלל ההליכות שלו – הוא ידע, כבדואי, ללכת איתם. הוא היה טופח להם על הכתפיים. בהופעה שלו הייתה הערצה של הנכבדים ברצועה. הם מאוד אהבו כשהוא בא. לא בגלל הערבית שלו אלא בגלל שמו. בגלל ההתנהגות שלו. בגלל ההופעה שלו. בגלל הפשטות שלו. בגלל היכולת שלו לרדת בתוך מחנה הפליטים אל אחרון חלכאים והנדכאים ואל הילדים.
הוא בא הרבה לשטח?
עבאדי: המון. המון… והוא ליווה אותי בכל המפעלים שסיפרתי לך עליהם.
***
ד”ר מובארק עוואד היה ממובילי תנועת האי-אלימות של הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה וגורש על ידי ישראל ב-1988. בשיחה עם “פרות קדושות” הוא מספר:
“…עליך להבין היטב את המנטליות הפלסטינית. האמן לי שהמתכון הפשוט ביותר להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים הוא לשמוע מן הישראלים, ‘אנו מצטערים. כן, אנו מצטערים. אנו מצטערים שהרסנו לכם את התרבות, שלקחנו את בתיכם, שהפכנו אתכם לפליטים, אנחנו מצטערים.’
ואנו מצידנו נאמר – ‘אוקיי, זה מספיק, אנחנו מרוצים. בואו עכשיו נשב ונשתה קפה.’
התפיסה הזו אצל הפלשתינאים, של ההתנצלות, תופסת מקום מאד חשוב אצלנו. מאד, מאד חשוב.
היחיד שראה והבין את זה בישראל היה זה עם העין האחת, משה דיין.
היתה לנו בעיה, בכפר אחד, חייל הרג אדם. משה דיין בא, ללא נשק, בלי ג’יפ ושום דבר, ואמר: “אני מצטער על מות בנכם. עכשיו אני צמא, בואו נשתה משהו.”
והם שתו ואכלו ולא היתה מחשבה על נקמה. מספיק היה רק לומר “אני מצטער”. האב הסתפק בכך. המוות כבר לא היה חשוב לו כל-כך כי מישהו התנצל ובקש סליחה…”
באחד הפרקים הקרובים של “פרות קדושות” נארח את ד”ר מובארק עוואד לשיחה על פעילותו להפצת אסטרטגיות של התנגדות לא-אלימה בעולם ובאזור.
***
שאלתי את איני עבאדי עוד על תדמיתו הציבורית של דיין באחרית ימיו, כאיש שפעל בניגוד לכל נורמה, שודד עתיקות ונואף שהיה מרוכז, בסופו של דבר, באינטרסים של עצמו:
עבאדי: הוא היה פטריוט… כל הדברים שדיין גילם בעצמו בכל מה שקשור למדינה ובשירות עבורה לא ניתנים לערעור. אתה אומר: ‘בניגוד לכל נורמה’ על נורמה של היום, לא על נורמה של אז. הנורמה של אז הסכימה, התירה, בעצימת עין, אולי אפילו גם לא בעצימת עין, אלא בהתעלמות, משוד עתיקות וביחס כלפי בנות… זאת לא הייתה נורמה של היום, זה היה משהו אחר לגמרי.
תשמע, אני אגיד לך משהו – יוסקה יפת היה סגן אלוף. סגן אלוף בשירות הארכיאולוגיה הפרטית של דיין. הוא היה מוצא לו את האתרים. אני לא רוצה להגיד לך מי אמר, וככה זה מצא חן בעיניי, הוא אמר לו: יוסקה יפת, ‘תקשיב אתה קיבלת דרגות סגן אלוף – שני הפלאפלים על הכתף שלך עשויים חרס…’ (צוחק)
כשאנחנו מסתכלים על הביוגרפיה של דיין משנות ה-40 לאורך שנות ה-50 וה-60, הוא ייצג את הקו הנוקשה מבחינה מדינית וצבאית. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא משנה את דעתו מהקצה לקצה…
עבאדי: נכון. רק חמור לא משנה את דעתו. יום אחד הוא אמר: מוטב שארם א-שיח’ מאשר שלום’ ולמחרת הוא אמר ‘מוטב שלום ובלי שארם’. זה נכון. זאת אומרת, בין יתר התכונות שלו הוא גם היה פרגמאטי, והוא קרא את המפה. נכון, שהוא לא נשאר כמו חמור – דבק בדרך של אתמול – כמו שקרה להרבה מנהיגים בארץ, אלא הוא שינה את דעתו בהתאם למציאות שאותה הוא למד.
***
ההסבר של דיין למחדל יום הכיפורים
אתה לא יכול להגיד שהוא היה חבר?
עבאדי: לא. אם הוא היה חבר הוא לא היה מרמה אותי.
היו לכם שיחות של מעבר …
עבאדי: לא. בחיים לא. אני נזהרתי מזה זהירות גדולה.
לא היו לכם שיחות פרטיות, הוא לא שיתף אותך?
עבאדי: אני אגיד לך מתי כן. התמונות האלה שהראיתי לך הם מהתקופה שהוא כבר היה שר חוץ, ואתה רואה לפי הצורה שלו שהוא כבר חולה. כשהוא שכב בתל-השומר כל יום רביעי הייתי בא לבקר אותו. חודשים. הייתי בבוקר נוסע לתל השומר והייתי יושב בקצה המיטה ומחזיק לו את הברך.
למה את הברך? כמנהג הבדואים?
עבאדי: כי הוא שכב. הייתי מחזיק לו את הברך… ואז הוא אמר לי באחת השיחות: ‘איני, אני רוצה לומר לך משהו, כבר היום יש את הויכוח וכבר היום יש את הדיון בדבר תוצאות מלחמת יום הכיפורים…’ תקשיב מילה במילה…
‘כל זה לא אמת. אני רוצה שתדע’ – הוא כבר שוכב על ערש דווי – ‘אני רוצה שתדע, שהמהלך שעשה סאדאת בסיני – חציית התעלה וההשתלטות על קו בר-לב, קו המעוזים והתעוזים על ידי שתי ארמיות, היה מהלך שלא ניתן היה למנוע אותו.’
את זה הוא אומר לי ערב מותו – ‘אני אסביר לך למה לא ניתן למנוע אותו. אני רוצה שאתה תדע את האמת. הסיפור שהולך בארץ והיא ילך הרבה שנים, שכאילו מה שקרה במלחמת יום הכיפורים זה הגיוס שלא נעשה זה שטות גמורה. כאילו אם היינו שומעים למודיע ולזה ולאדם ההוא ולמקורבו של נאצר, חתנו, שאם היינו מגייסים בזמן זה לא היה אפשרי. לא היתה פורצת המלחמה ולא הוא לא הייתה נגמרת בדומה למה שנגמרה.’
הוא אומר לי: ‘זה שטויות. בוא אנסה להסביר לך משהו – שלושת הארמיות המצריות, שתיים מתוכן חנו לגדת התעלה, והארמיה שהגנה על סביבת קהיר, היו צבא קבע. כולם היו חיילים, לא מורים, לא בעלי מלאכה, לא מהנדסים – צבא קבע.’
והוא אומר: ‘נניח שבחרת בהזדמנות של קידום הטילים והיינו מגייסים. איני תזכור, מלחמת יום הכיפורים הייתה אחרי מלחמת ההתשה, ובמלחמת ההתשה הגענו עד לגבול היכולת שלנו. מבחינת המשק שנהרס, המאמץ הצבאי שהיה בן שנתיים וחצי, שעות המנוע נגמרו והיקף הגבול של מדינת ישראל היה בלתי אפשרי – מראש-הנקרה לאורך שפת הים עד לתעלה, אל מעבר לסיני, לאורח התעלה ומסביב לסיני עד הגבול עם ירדן, הירדן וים המלח, וצפונה על מעבר לקו של כיבוש הגולן ומשם לאורך הגבול עם לבנון ראש-הנקרה חזרה.
זה התיש אותנו. היינו צריכים להימצא על הגבול הזה עם נוכחות של 20 דקות. כל 20 דקות צריך להיות על הגדר, אחרת יש חדירה… משפחת ארן, התשה, איפה לא חדרו?
הוא אומר לי ‘ נגמר לנו האוויר במלחמת ההתשה.’
אבל ההפצצה בעומק מצרים, הפגיעה בתשתית האזרחית המצרית הביאה ב-8.8.1972 את המצרים לרדת על הברכיים ולבקש את הפסקת האש. מצרים ביקשה את הפסקת האש, לא אנחנו. למה? בגלל מה שעשינו בהפצצה בעומק מצרים. באותו יום נחתם הסכם הפסקת האש גם עם ירדן. 1970. המלחמה פרצה באוקטובר 73′. בשלוש השנים האלה המשק לא התאושש. במשך שנתיים וחצי של ההתשה האנשים היו מגויסים חודש בצבא – חודש בבית, 172 ימי מילואים כל איש. לאורך התעלה, בחזית המזרחית, המשק היה גמור.
‘ונאמר, שלא בגלל התרעה של איש זה או אחר, אלא בגלל העובדה ששתי ארמיות חנו על גדת התעלה. מה רצית שנעשה?’ – אני ממשיך את דברי דיין – ‘לגייס? אוקיי, כמה אתה אומר שצריך לגייס כדי לעמוד מול שתי הדיביזיות המצריות? היו צריכים לגייס את צה”ל. כמה זמן אפשר לגייס את צה”ל? שבוע, שבועיים, שלושה… מה אחרי זה? חוזרים הביתה, כי הפועל צריך לעבוד במפעל והמהנדס צריך לעבוד והמורה רוצה לחזור לבית הספר, אחרת אתה ממשיך את ההתשה. כי צה”ל הוא צבא מילואים.’
‘כמה זמן יכולת להחזיק את הצבא? עוד שבוע? בדרך-כלל הכוננות היתה נמשכת שבועיים -שלושה… אתה מכיר כוננות ארוכה משלושה שבועות? נו?’
‘סאדאת היה מחכה שבועיים, והוא יודע שאין לך אוויר ליותר משבועיים, והיה דוחה את הפלישה בשבועיים, כי הצבא שלו צריך רק שש-בש, לגרז ולבדוק מים מזוקקים בבטריות ולאכול פול. שום דבר. שתי דביזיות…’
אבל איך מצרים מצליחה להחזיק צבא סדיר בגודל ענק כזה ואנחנו לא יכולים…
עבאדי: פשוט מאד. כדי להחזיק את הצבא הזה נמצאה בת ברית מטומטמת, שנקראת ברית המועצות, שכדי לקיים צבאות כאלה הרעיבה את עמה. שלא היה לה גרביים, לא היה לה סיגריות. זה אחד הדברים שהביאו להתמוטטותה של ברית המועצות.
אם אנחנו חוזרים לדיין, אפשר להגיע שהדברים האלה היו צוואתו הפוליטית? למה הוא לא בחר להציג את הדברים בפומבי?
עבאדי: אני לא יודע איך לקרוא לזה…למה הוא בחר בי להגיד מה שאני אומר עכשיו, לא יודע. הוא אמר לי ככה: ‘אני רוצה שתדע, שהסיפור שמלחמת יום הכיפורים והאסון שקרה בה היא תוצאה של אי-גיוס – זאת איוולת.’
בפגישות הללו על מיטת גסיסתו של דיין, על מה עוד דיברתם?
עבאדי: על הבית.
הוא היה מסוגל לאינטימיות?
עבאדי: אני הייתי מספר. מספר לו מה אני עושה עכשיו.
היו לו חברים?
עבאדי: לא ראיתי אף פעם חבר…
אף פעם לא פגשת אצלו חבר?
עבאדי: אף פעם לא ראיתי חבר. גם לא ראיתי בן משפחה, אסי או מישהו. בחיים לא.
מי כן היה? רחל היתה?
עבאדי: אני לא ראיתי אותם אף פעם אחת.
אני אגיד לך עוד דבר, להלוויה שלו לא הלכתי. אני בכלל לא הולך להלוויות. לא הולך לבתי קברות.
זה אידאולוגי?
עבאדי: אני לא עומד בזה. אני אומר לך את האמת, אני לא עומד בזה.
***
אף אחד לא שאל איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה
אין לי כל ספק, שהבעיה במלחמת יום הכיפורים הייתה האופוריה שלנו, שנולדה במלחמת ששת הימים וקיבלה מימד מטורף במלחמת ההתשה. האסון של מלחמת יום הכיפורים הוא באופוריה. ולא בשאלה: כן גייסו או לא גייסו. אני קיבלתי את מה שדיין אמר לי. ותאמין לי שאני יודע את המחדלים שלו; בעניין הארכאולוגיה ובעניין הנשים… הכל אני יודע. בעניין המשפחה אני לא יודע. אני יודע מה שכל איש בישראל יודע; על מערכת היחסים שבינו ובין רות, על בתו יעל ועל אסי… אני לא יודע. לא דיברנו על זה אף פעם. מה שכן הוא אהב, כשהייתי מבקר הייתי מספר לו מה אני עושה עכשיו בדגניה, הילדים… את זה הוא מאד אהב לשמוע. אבל אני ראיתי איך שהוא הלך והתכווץ. עד שהוא נעלם לגמרי.
הוא הבין שהוא לא יוצא מזה?
עבאדי: אני חושב שהיה לו ברור.
לכן, קשה היה לי לראות את זה – פתאום לוקחים אותו ומכניסים אותו לתוך בור, סוגרים ואומרים: זהו! זה פשוט קשה לי, המעמד הזה. כשקרובים שלי, ידידי, חברי, בני משפחתי, פתאום… אני לא עומד בזה. אני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה, שפתאום מכסים ואומרים: זהו זה! שמים זר פרחים… מטורפת לגמרי כל הסיטואציה הזאת…
במבט לאחור אתה חושב שנעשה לדיין עוול היסטורי בהקשר לאחריות למלחמת יום הכיפורים?
עבאדי: בזה אין לי ספק מפני שכל אלה שמפנים אצבע מאשימה כלפי דיין או כלפי אלי זעירא (ראש אמ”ן ב-1973) וכל האחרים, היו צריכים להגיד ככה: ‘אני חלק מהאסון הזה וגם אתה.’
אבל הם מנקים את עצמו וזה לא הגון. אני טוען שכל מי שהיה בוגר ערב מלחמת יום הכיפורים, בתקופה שבין מלחמת ששת הימים דרך מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, כל בוגר שהיה בארץ, שהייתה לו בת קול, אשם בסיפור הזה. כי כולנו, בלי יוצא מהכלל, נפלנו לדבר הנורא הזה להיות חלק מן האופוריה. ומה שגולדה אמרה לסאדאת – זה מה שאנחנו אמרנו לה להגיד: ‘ישראל מוכנה לנסיגה כלשהי מקו המים ובתנאי שאף חייל מצרי לא יעבור את קו התעלה עד שלא יהיו הסכמי שלום… ‘
קריאת ביניים ב”דברי ימי הכנסת”: ‘איפה יעבור הגבול של השלום?’
אז היא כבר מוכנה ואומרת: ‘סיני תחולק לשניים, בין אל עריש לראס מוחמד, בקו ישר צפון – דרום.’ זה אנחנו אמרנו לה להגיד.
שיבוא מישהו בארץ הזאת, שהיה עם דעה בעלת השפעה כלשהי, שהוא לא אמר ככה…
כשאתה אומר “אנחנו” אתה מתכוון לצמרת הביטחונית?
עבאדי: תראה, בסה”כ הייתי בתקופה ההיא סגן אלוף או רב סרן. אני רואה את עצמי נושא באחריות הזאת מפני שאני, כמו כל יתר חברי, בשיחות בינינו אמרנו את המשפט הבא: ‘אנחנו או מעצמה ראשונה או מעצמה שנייה.’ הצנועים בינינו אמרו: ‘מעצמה שנייה’. אלה שלא היו צנועים אמרו ‘מעצמה ראשונה’, כי אמרו: ‘ברור שארצות הברית היא מעצמה ראשונה, אבל ברית המועצות? ראינו איך שהפלנו את החארות האלה כמו זבובים במלחמת ששת הימים עם המיג 21.’ מטורפים!
היינו פשוט בטירוף. כל המדינה הייתה בטירוף. תראה לי אחד, אני אסתפק באחד, שקם ואמר: ‘חברים, אתם מטורפים! אנחנו לא מעצמה שנייה ואנחנו לא מעצמה שלישית. תפסיקו כבר! אנחנו בסך-הכל מה שאנחנו באמת.’ תראה לי אחד שלא שגה באופוריה. תראה לי אחד.
מלבד החבר שלך, רבינוביץ’, שטיפס על מגדל התצפית על גדת התעלה לפני המלחמה…
עבאדי: כשהוא עלה למגדל של ה-40 מטר הוא אמר לי: ‘תגיד, אתה רואה את מה שאני רואה?’
מה אתה רואה?
הוא אומר: ‘שחור משחור. תסתכל מגדת התעלה עד האופק הכל שחור.’
אני אומר לו: ‘למה אתה מתכוון?’
הוא אומר: ‘תסתכל, יש פה שתי דיביזיות. מה יהיה אם הם יעברו?’ הלא רוחב התעלה שם 80 מטר.’
אמרתי לו: ‘אתה לא נורמלי. התעלה היא מכשול מים בלתי עביר.’
הוא אמר לי: ‘שמעתי שיש להם טנקים אמפיביים.’
אמרתי לו: ‘אז מה… אם הם ינסו אנחנו נדליק את התעלה.’
יזהר, תקשיב, אתה לא תאמין – אמרתי לו את זה והאמנתי בכך באמונה שלמה. ואת זה אמרתי גם לחיילים שלי ולחברים שלי, ‘אנחנו נדליק את התעלה!’ אבל פעם אחת לא שאלתי את עצמי, גם רבינוביץ’ לא שאל: ‘איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה?’
אף אחד לא שאל. זאת האופוריה.
ולא היה מיכל כזה?
עבאדי: לא היה דבר כזה. אחרת למה לא הדלקנו את התעלה?
***
האקורד האחרון
אתה חושב שלאקורד האחרון בפעילות הציבורית של דיין, משרד החוץ והשלום עם מצרים היה קשר לאשמת מלחמת יום הכיפורים?
עבאדי: הקשר בינו לבין בגין היה ניתוח נכון של מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה אל מול ההצעה של סאדאת להסכם שלום.
דיין העריך שחציית התעלה עלולה להביא לחורבן הבית השלישי, הוא לא קרא את מה שכתב סאדאת, שלא היתה למצרים בכלל כוונה להמשיך את המלחמה לתוך ישראל…
עבאדי: זה נכון. אבל אני שואל אותך עכשיו, בהמשך לשאלה שלך, כמה זמן היה צריך כדי שסאדאת יבין שבעצם בין המקום שהוא חצה את התעלה ועד באר-שבע אין כלום. הוא לא הפעיל מודיעין. תקרא את הספר; ‘על בסיס ההנחה שצבא מצרים אינו מסוגל לכיבושים נרחבים שתי הארמיות תחצנה את התעלה ותעצרנה…’
זה מה שסאדאת כותב בספרו?
עבאדי: כן. הוא אמר לשתי הארמיות ‘ביום שתשמעו אותי שורק במשרוקית תחצו את התעלה ותעצרו.’
למה אחרי מלחמת יום הכיפורים וההצלחה המדהימה שהייתה לצבא המצרי, הוא הדיח את מפקד הצבא? למה הוא הדיח את גמאסי? כי שניהם אמרו לסאדאת: בוא ננצל את ההצלחה ונמשיך לכיוון באר שבע ותל אביב. הם שילמו את המחיר. הוא טעה ולא הם.
דיין מת בשנת 1981 כשהוא בן 66. אם היה חי היום הוא היה צריך להיות בן 104, מבוגר בשנתיים מאשתו הראשונה רות, תבדל”א, שעד היום, למרות כל הסקנדלים המשפחתיים שגרם, טוענת לגדולתו של מי שהיה בעלה בדברי ימי תקומת ישראל. ביקשתי מעבאדי לנסות להגדיר את מקומו של דיין בפנתאון המנהיגים שלנו.
עבאדי: מאז היותו סגן אלוף ומפקד מחוז ירושלים תרומתו לא חדלה לרגע אחד מלהיות משפיעה. מה שקרה בהקמת 101 וההשפעה שלו על שרון. שינויי אסטרטגיה, במקום “קדימה” – “אחרי”, זה הכל תחת פיקודו.
תראה, כשאומרים “משנתו של רבין” אני לא יודע למה מתכוונים. אם יגידו “משנתו של דיין” – יש משנה. שנויה במחלוקת, אבל ישנה. לדיין יש משנה.
במותו ידעתי שאבד מנהיג. תראה, אתה יכול לומר עליו מה שאתה רוצה, ואפשר שחלק גדול מהדברים שתאמר עליו ותקטרג עליו יהיו נכונים. אבל הוא היה איש עם חזון. זה שהחזון שלו היה משתנה מעת לעת, אולי זה חלק מהגדולה שלו. כמו שקרה לבגין; ‘אף שעל, ארץ-ישראל השלמה…’ וכמו שקרה עם בגין בהחזרת כל סיני תמורת הסכם שלום, בגין קנה את עולמו אצלי – למרות שאני לא איש חירות ולא איש גח”ל ולא איש הליכוד. אלה היו אנשים שהיתה להם יכולת להרחיק ראות. אדם שמסוגל להרחיק ראות הוא בעל חזון. דיין, אלון, בגין, שהיו אויבים בנפש, הם היו בעלי חזון. ואני זוכר אותו בתור שכזה.
***
בפרק זה ניסינו להסתכל בעין בלתי משוחדת על דמותו של האיש משה דיין, מעבר לשלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו ומעבר לכל הסקנדלים שנקשרו בשמו. אין ספק, שדיין הטביע את חותמו בשטחים שכבשה ישראל ב-1967 ושמענו גם ישראלים ופלסטינים, שעבדו לצידו או נתקלו בו, מדברים עליו בהערכה ובגעגועים.
סיפרנו על המדיניות שהתווה דיין בשטחים שנכבשו ב-67′, מדיניות שהיו בה מרכיבים קולוניאליסטיים של יצירת תלות עמוקה של האוכלוסיה ברצונו הטוב של הממשל הישראלי, מחד גיסא, אך גם מחויבות אזרחית עמוקה לשלומם ולרווחתם של הנתינים הפלסטיניים, מאידך גיסא.
סתירות אלה בדמותו התגלמו גם במחדל יום הכיפורים שהוריד את דיין מגדולתו, אך הניע אותו בכוח היצירתיות והאומץ האישי שבאישיותו להוביל את הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.
נדמה לי שהמונולוג האחרון, שהבאנו כאן, שבו הסביר דיין את הרקע לאי-גיוס צבא המילואים לנוכח סכנת הפלישה המצרית ב-73′, מאפשר להביט על המחדל מעבר לפרשנות הקלאסית שלו, ומזווית אחרת.
לסיכום אפשר לומר שהוא היה אהוד, היה בו ברק אישי, הוא ידע להתנצל כשצריך והוא גרר אחריו שק של סקנדלים. האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?
האם הקיפאון המדיני המתמשך, המשבר המנהיגותי העמוק, פרשיות השחיתות הרודפות זו אחר זו והבנאליות של הפוליטיקה המקומית בימים אלה עשויים לעורר געגוע לדמות אמיצה, יצירתית ולא-קונבנציונאלית, מהסוג של דיין, אף אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו?
שפטו ושתפו!
***
לקריאה נוספת:
נראה מאוד מעניין, אולם, אני מאזין לפודקאסטים רק בזמן נהיגה, ואם תהיה אפשרות להוריד את הפודקאסטים למחשב, משם להעביר לדיסק און קי ולהאזין ברכב – אשמח מאוד.
אתר ‘הארץ’ עשה זאת לאחר חצי שנה של פרסומי פודקאסטים שפיספסתי מהסיבה הזו בדיוק.
אז בקיצור – אנא אפשר להוריד את הפודקאסטים.
תודה
שלום, הנגן באתר נותן שני מצבים: האזנה רציפה או הורדה למחשב. ראה מתחת לנגן שורה: “הורדת הפרק למחשב”.
תודה רבה!
(בשם מי שטעתה לחשוב שהכל כבר נאמר על האיש…)
כן, מיכל, אני משתדל להראות צדדים נוספים של העבר המתעתע (וההווה לא פחות). תודה!
מיכל גזית: האם את מיכל גזית מגל”צ ואח”כ קול ישראל?
השואל הוא ידיד מן העבר.
התשובה היא, כן.
מרתק! תודה רבה!
תודה יזהר על התיעוד ההיסטורי המפואר. הכל זכור לי כמו אתמול, לא הייתי בתוך התודעה של אדם כמו איני, הייתי מוקפת באינים. קצינים קרביים, בני קיבוצים, כולם היו שם.
אבל העבר לא מתעתע כלל , עזה היתה עבורנו גהינום והכיבוש הנאור גרם לפחד וללעג.
חנוך לוין היה שם בדייקנות גמורה, בעבר ההוא.
התודעה של חלקנו היתה שונה בתכלית. אין אחד שלא היה באפוריה, יש רבים שלא היו . רק להזכיר את לובה שהיה מזכיר המפלגה ודיין ודאי לא ראה אותו כלל, כמו את שולמית אלוני וספיר ואבא אבן, כולם יונים, שלא לדבר על אנשי הרוח, מס. יזהר ועד יהודה עמיחי. התפלצו מחנוך לוין והורידו את מלכת האמבטיה ב -1970 כדי לא לשמוע את האמת.
ולא הזכרתי את לייבוביץ שהדגיש כל הזמן שהמדינה נוצרה למען האדם ולא להיפך. כן, רבים לעגו לאלבומים וזלזלו בגנרלים עטורי המסעדות כשבתעלה נופלים על כלום צעירינו. דיין לא למד
מן המציאות. דיין למד מן האסון הנורא של שתי המלחמות ואחרים שילמו את שכר הלימוד.
אביטל,
מסכימה איתך לגמרי. כפי שכתבתי בהערה נפרדת, היו לא מעט אנשים שחיו אז במדינה ולא נכנסו לאופוריה. חבל שאיני לא יודע מה חשב דיין על ה״מתנה״ ששמה עזה שנשארה תחת שליטה ישראלית מאז 1967 למרות ההסכם עם מצרים מ 1979. מדוע הסכימו בגין ודיין להחזיק בה? כמו כן, חבל שאינו יכול לשתף את הציבור במחשבותיו של דיין על האפשרות להסכם שלום עם מצרים בטרם האסון של 1973? הרי היו נסיונות של סאדאת לקיים מו״מ לפני כן…
אכן, היו קולות של אנשים מוכרים בציבור, אפילו של צעירים כמוני, אשר אז ב-1967 לא נכנסו לאופוריה. הייתי בת 20 וזכרתי היטב את מה שלמדנו לבגרות בהיסטוריה, כולל את הפרק על הקמת המדינה. לא האמנתי לרגע, שהמדינה שהוקמה בהסכמת האו״ם ב1948, 3 שנים בלבד אחרי סיום מלה״ע, תורשה להחזיק בשטחים שנכבשו. ה״עולם״ לא יסכים להחזקת שטחים בכוח, במיוחד לא למדינה קטנטונת שזה אך הוקמה… כל החלטות האו״ם מאז חוזרות על אי הכרתו במציאות הכיבוש.
מרתק!
יזהר שלום,
עם כל הכבוד לדיין (ויש כבוד) ועם כל הכבוד לעבאדי, הסיפור שלו על שיחתו עם דיין על מה שקרה במלחמת יום כיפור ועל כך שלא היה ניתן למנוע את צליחת התעלה על ידי הדיביזיות המצריות הוא מה שנקרא היום fake news .
עבאדי בוודאי מאמין בסיפר הזה ואולי דיין, על ערש מותו ובהלך רוח פטליסטי, האמין בזה גם כן. אבל כל קשר בין הסיפורים האלה לבין המציאות שהייתה לפני פרוץ המלחמה והתכנונים שנעשו לקראתה – כפי שאנו מכירים אותם היום היטב מתיעוד מצוין –הוא פחות ממקרי בלבד. והבעיה עם סיפורים כאלה, כמו עם כל סוג של fake news, היא שהם מטשטשים את המציאות, מבלבלים את השומע ופוגעים בכושר השיפוט שלנו. במובן הזה, חבל שסיפורים כאלה מופצים.
אורי שלום, שלילת הנרטיב שהוצג לגיטימית בהחלט אבל טוב יהיה אם תוכל להציג נרטיב חלופי ולו בראשי פרקים.
בברכה, יזהר
יזהר, שלום ותודה. קראתי בעניין רב את פרק 42. יש לי שלוש תגובות: 1. יש לנכות מדבריו את חלק האפולוגטיקה; 2. אין בדבריו התייחסות לצד המדיני (כלומר, מה שעשה בגין 4 שנים לאחר המלחמה אפשר היה לנסות גם קודם לכן); 3. זה אומר בתמצית שישראל תלויה מאד בעוצמה גרעינית.
שלום אמנון,
זה מה שיפה (ובאותה מידה מכוער) במציאות ובחיים הציבוריים וגם הפרטיים, שהם עשויים שכבות, ויש סתירות ואין הסבר או פרשנות על שתספק את אידיאל האמת, או כמו שאמא שלי היתה אומרת: ההווה מעורפל, העתיד לא ידוע, ורק העבר משתנה כל הזמן… ואני מנסה בכוחותי הדלים לתת פתחון פה לקולות מעוררי דיון ומחשבה…
כנער אני זוכר את האופוריה לאחר מלחמת ששת הימים במשפט “כדי לכבוש את לבנון נשלח את הגדנע ותזמורת צהל”.
ואם נחזור למצבנו כיום -אני זוכר את המשפט שאמר המורה שלי מיד לאחר שחזר מהמלחמה וניתח איתנו את תוצאותיה. “אם הערבים רוצים לנצח את ישראל עליהם לעשות שלום איתה. אנחנו כבר נאכל אחד את השני”.
מקריאת מחקרים שנעשו וספרים שנכתבו עולה באופן ברור שהבעיה בחזית הדרום לא הייתה מה שדיין תיאר.
לפי הספרות הכלכלית (למשל, יוסף זעירא, כלכלת ישראל, 64, 67) התוצר לנפש השנתי צמח כל שנה עד 1973 בכ-5% !!! שיא צמיחה ממוצעת (לאורך זמן) בעולם המערבי. נכון שמלחמת ההתשה הייתה קשה.
הבעיה הייתה להבנתי שלא הייתה בדרום תכנית הגנה של ממש, אלא מסגרת לאיסוף הכוחות, ובמיוחד לא בשנים שבהן שרון היה מפקד פיקוד דרום. אבל האחריות היא בבירור גם על אנשי הצבא שמעליו דדו ודיין.
וידעו ממקורות מודיעין שתהיה צליחה ראשונית של חמש דיבזיות מצריות. כוח עצום.
ברור גם כי “קו בר-לב” לא היה מעולם “קו הגנה” אלא קו תצפיות מבוצרות בלבד.
ובעצם אפילו אוגדת סיני שהייתה במקום לא נפרשה בזמן כפי שתוכנן (לאחר שנודע כבר שתהיה מלחמה).
הדברים נראים כמשקפים איזה רצון שתתרחש פלישה ויידפקו את הכוח המצרי לאחר שפלש
(ולי זה נראה בהחלט בחירה אפשרית צבאית סבירה, אבל זה היה נגד הוראות הממשלה!!!).
מהלך כפי שמוצג בספר “שגיון ללא כיפורים”- ונקרא ע”י דיין עצמו “דה בסט סלר” (שם).
ע”י מהלך כזה היה צפוי הרבה פחות כוח מצרי בצד המערבי שיכול למנוע את הצלחת מהלך הצליחה הישראלית. מהלך צליחה שבו הושקעה עיקר האנרגיה הצהלי”ת. ראו למשל ספרו של אמנון רשף.
ומהלך שלבסוף הוכיח את עצמו, אבל דווקא אצל ברן ממערב לתעלה בדרום (שהכריע את המלחמה),
ולא אצל שרון (בעלייה צפונה).
אבל, אם זה נכון? איפה תכנון ההגנה- ההשמדה המוקדמת של עיקר הכוח המצרי הפולש?!
כאן הייתה אכן היהירות, חוסר המקצועיות והסיסמא המוטעית של הטנקים לבדם יגמרו את חמש הדיביזיות המצריות בקלות.
הטעות הייתה כלכך גדולה שרק במזל שנבע מטעות מצרית (בכך שלא פרסו את הכוחות עוד מוצב אחד דרומה), ובהרבה קרבנות שלנו- הצלחנו למצוא ולהחזיק פירצה צרה יחידה בחזית ולבצע את הצליחה !
והמחיר של הפעולות המוטעות בימים הראשונים היה נורא ומשלמים אותו עד היום.
אני חוקר של הצד הבריטי במלחמת השחרור,
וחשוב לי לציין שוב שהמידע לגבי מלחמת יום כיפור הוא ממקורות משניים כנ”ל.
בניתוח של עבדי את מהלכי הצבא המצרי אחרי כיבוש קו בר לרב יש חוסר ידע. הצבא המצרי לא יכול היה להתקדם מעבר לקו של 10-15 ק”מ מעבר לתעלה, התעוזים וציר החת”ם (בגדול, קו בר לב) כי אז הוא היה מאבד את מטריית טילי הקרקע אוויר. מטריה זו, שמנעה מאגרוף המחץ של צה”ל, חיל האויר, מלפעול באזור התעלה, הייתה תנאי הכרחי ליכולת של הצבא המצרי לפעול. בלי המטריה הזו, כאשר לישראל יש כוח מחץ באויר ואין למצרים אפשרות כמעט להתגונן מפניו, זה מלחמת ששת הימים מחדש. לכן הטענה שבין התעלה לבאר שבע אין כלום היא טענה אידיוטית. בין התעלה לבאר שבע היו הכוחות המצרים נכתשים על ידי חיל האויר. המהלך של הצבא המצרי של לחצות את התעלה וזהו, לא להתקדם הלאה, היה מהלך גאוני. אף אחד לא חשב על זה ולכאורה מבחינה צבאית אין בו שום תועלת. הוא בוודאי לא מחזיר להם את סיני. אבל סאדאת חשב על הדומינו המדיני שזה יחולל. ישראל שיחקה לידי המצרים בזה שבמקום לסגת היא התכתשה עם המצרים על אותם 10 ק”מ ממערב לתעלה. אחרי המלחמה היא שיחקה לידי המצרים שבגלל מצב הרוח הנכאים בישראל יכלו לפרש את המלחמה כנצחון מצרי.
גם מה שעבאדי אומר על הדחת הרמטכ”ל המצרי, הוא מתבלבל. הרמטכ”ל במלחמה (שאזלי, לא גמאסי) לא רצה להתקדם אפילו למעברים. הוא נלחץ על ידי שר המלחמה וסאדאת לבצע את אותה מתקפה, ב-14 באוקטובר, שנכשלה. אחר כך דרש שאזלי מסאדאת להסיג את הכוחות לצד המצרי של התעלה כדי לאפשר התגוננות במקרה שישראל תצלח את התעלה. סאדאת התנגד לו ועל רקע המחלוקת הזו הוא הדיח אותו. גמאסי, ראש אגב מבצעים, מונה בימים האחרונים של המלחמה לרמטכ”ל בפועל. לכן לטעון שהקצינים רצו להתקדם לבאר שבע וסאדאת התנגד זה לא להכיר את סיפור המלחמה. שאזלי הפך לאופוזיציונר. גמאסי המשיך להיות איש אמונו של סאדאת וקודם מרמטכ”ל לשר המלחמה. רק כאשר החלו המגעים אם ישראל פוטר גמאסי.
התירוץ של דיין לגבי מלחמת יום הכיפורים ממש לא רלבנטי. ואפילו להיפך, לא היינו צריכים לגייס מילואים בכלל ואם הצבא המצרי היה חוצה אץ התעלה, היינו נסוגים לאט תוך ירי כשהמטרה היא לא לשחק את הכוח הסדיר ובמחיר זה להפסיד זמנית שטח. לאחר מספר ימים המילואים היו מגיעים, והיינו מכסחים אותם, אם הצבא היה מוכן.
אלא שבמלחמה עצמה, הרמטכ”ל הכושל דדו לא הכין את הצבא כראוי כמעט מכל בחינה שהיא, וזו היתה הבעיה הגדולה שלנו.
האמת צריכה להיאמר, מדינת ישראל של שנות השבעים לא יכלה להחזיק בסיני מפאת שטחו הענק. זה לא פותר את הצבא ממחדליו בכל מה שקשור למוכנות הצבא, תו”לים לא מעודכנים בכל מה שקשור לכלי נשק חדשים שנכנסו לזירה (סאגר, נ.מ. וכולי ).
מכל מקום, הסכם שלום בין ישראל למצרים הוא זמני ולראיה, מירוץ החימוש של מצריים. נקווה שמישהו מעיף מבט כלפי דרום