"לא תמיד אנו שייכים לארץ בה נולדנו ולפיכך אנו מחפשים בכל מקום את מולדתנו האמיתית; אלו הבנויים כך מרגישים כגולים בעירם, כזרים בטרקליניהם, ומתענים בנוסטלגיה הפוכה. זו מחלה משונה: אתה חש כמו ציפור נוד בכלוב. כשקרבה עת המסע, תשוקות עזות מפעפעות בך ואתה נתקף דאגה בראותך את העננים הקרבים ממבואות האור" (תיאופיל גוטייה)
***
מחלון הבית החדש שלי באי היווני אני רואה את הים ואת ההרים שמעבר למפרץ שמאחוריהם שוכן שדה התעופה המקשר בין העולמות, זה שידיעת קיומו מרגיעה בי את החשש מפרידה גמורה. בדרך משדה התעופה, מהצד השני של המפרץ אני רואה את האורות של אמרינתוס, ואני מנסה להבין, מה הביא אותי לשם ומה קדם למה; התשוקה לגאולה פרטית, החידוש או הייאוש?
שהרי הבית שהקמתי לפני יותר מעשר שנים בעמק יזרעאל היה לי הטוב בעולמות האפשריים; נחלה של עשרה דונם שירשתי מהורי, שהיתה עד אז שדה ריק, שהתמלא בשנים של עבודה מאומצת ואהבה ביופי שאין לו שיעור. נטעתי כרם זיתים ובוסתן עצי פרי, התקנתי מקווי מים, בניתי בית נאה מעץ והקפתי את נחלתי בשדרה של בוגנוויליות, שגדלו והפכו לגדר חיה, מתפרעת בשלל צבעיה, שנועדה לעצור את הרוחות הרעות. ובשבת בבוקר בעת שחולף לו חרישית כדור פורח מעל חצרי, ויושביו, שני זוגות תיירים או נער בר מצווה וחבריו שקיבל מתנה מהוריו, מביטים בי בשלווה מלמעלה ואנחנו אפילו יכולים לדבר, שמים וארץ. ובלילה אפשר לראות מרחוק את האורות של ג'נין.
חשבתי, שהנה מה שייחלתי לו; חלקת אדמה, בוסתן, בריכת מים חיים לפני הבית, וכרם זיתים. בסתיו מסיימים הזיתים את המסע שלהם לרגלי התבור, בבית הבד של האחים דראושה באכסאל, אצל האמנדוני האיטלקיה שגורסת אותם בלהבי הפלדה האימתניים שלה ובחכמת המכונה דשה, מרסקת ומגירה את הזהב הנוזלי לתוך עקות השמן והכל הופך לחגיגה של ריחות וטעמים.
"אתה חי בגן עדן", הסכימו כל המבקרים שבאו לראות ולשמוע איך אפשר לעזוב את העיר ואת אפשרויותיה ולהתחיל את הכל מחדש באמצע החיים.
והנה עכשיו אני מתחיל שוב את הכל מחדש. גם בנחלתי החדשה באמרינתוס יש בוסתן עצי פרי ועצי זית ומקור מים וזאת הפעם הראשונה שאני מוסק זיתים שלא אני נטעתי.
ואחר כך אני מסיע את הזיתים לבית הבד של האחים ואסיליס וקריסטוס, שנמצא ממש מול הכניסה לביתי, עם אותן מפלצות אמנדוני רועשות, שגורסות בלהבי הפלדה שלהן את הזיתים לעיסה סמיכה בדרך אל אגני הניקוז ומשם למיכלי הפלסטיק והפח ואותו ריח חריף, טרי ומוכר מעלה סומק בלחיי האיכרים, שהיום הוא יום חגם, ונדמה לי שאני בבית הבד של האחים דראושה באכסאל והכל כל-כך דומה.
זהו מסע שערכתי בין הישראלים שהתיישבו לאחרונה באוויה, שנעים בין המולדת הישנה לאי היווני שמקבל אותם, בינתיים, בסבר פנים יפות, וזהו גם מסע פנימי שלי בניסיון להבין מה הביא אותי אליו.
צפו, שפטו ושתפו!
***
הערה חשובה: אפשר להאזין לפרק כפודקאסט ואפשר להסתפק ולקרוא את התמליל המצורף, אך מומלץ מאוד לצפות בסרט.
עמל רב הושקע בהכנתו והוא מציג בצורה מיטבית את תוכנו ומהותו של הפרק. הצפייה בסרט אפשרית דרך אתר "פרות קדושות" כאן וישירות ביוטיוב.
קטעי השירה המלווים את הפרק הוקלטו על ידי בערב שירי ארץ ישראל שהתקיים בקרב קהילת הישראלים באי אוויה, בביתם היווני של סלעית וצליל בירן (שירה ונגינה). תודה גם לאורית מיטל על תרומתה הפיוטית.
***
לצפייה בסרט:
להאזנה לפרק:
לקריאת תמלול פרק 87:
מהו בית (חלק ג) "האורות של אמרינתוס"
מאת: יזהר באר
מחלון הבית החדש שלי באי היווני אני רואה את הים ואת ההרים שמעבר למפרץ שמאחוריהם שוכן שדה התעופה המקשר בין העולמות, זה שידיעת קיומו מרגיעה בי את החשש מפרידה גמורה. בדרך משדה התעופה, מהצד השני של המפרץ אני רואה את האורות של אמרינתוס, ואני מנסה להבין, מה הביא אותי לשם ומה קדם למה; התשוקה לגאולה פרטית, החידוש או הייאוש?
שהרי הבית שהקמתי לפני יותר מעשר שנים בעמק יזרעאל היה לי הטוב בעולמות האפשריים; נחלה של עשרה דונם שירשתי מהורי, שהיתה עד אז שדה ריק, שהתמלא בשנים של עבודה מאומצת ואהבה ביופי שאין לו שיעור. נטעתי כרם זיתים ובוסתן עצי פרי, התקנתי מקווי מים, בניתי בית נאה מעץ והקפתי את נחלתי בשדרה של בוגנוויליות, שגדלו והפכו לגדר חיה, מתפרעת בשלל צבעיה, שנועדה לעצור את הרוחות הרעות. ובשבת בבוקר בעת שחולף לו חרישית כדור פורח מעל חצרי, ויושביו, שני זוגות תיירים או נער בר מצווה וחבריו שקיבל מתנה מהוריו, מביטים בי בשלווה מלמעלה ואנחנו אפילו יכולים לדבר, שמים וארץ. ובלילה אפשר לראות מרחוק את האורות של ג'נין.
חשבתי, שהנה מה שייחלתי לו; חלקת אדמה, בוסתן, בריכת מים חיים לפני הבית, וכרם זיתים. בסתיו מסיימים הזיתים את המסע שלהם לרגלי התבור, בבית הבד של האחים דראושה באכסאל, אצל האמנדוני האיטלקיה שגורסת אותם בלהבי הפלדה האימתניים שלה ובחכמת המכונה דשה, מרסקת ומגירה את הזהב הנוזלי לתוך עקות השמן והכל הופך לחגיגה של ריחות וטעמים.
"אתה חי בגן עדן", הסכימו כל המבקרים שבאו לראות ולשמוע איך אפשר לעזוב את העיר ואת אפשרויותיה ולהתחיל את הכל מחדש באמצע החיים.
והנה עכשיו אני מתחיל שוב את הכל מחדש. גם בנחלתי החדשה באמרינתוס יש בוסתן עצי פרי ועצי זית ומקור מים וזאת הפעם הראשונה שאני מוסק זיתים שלא אני נטעתי.
ואחר כך אני מסיע את הזיתים לבית הבד של האחים ואסיליס וקריסטוס, שנמצא ממש מול הכניסה לביתי, עם אותן מפלצות אמנדוני רועשות, שגורסות בלהבי הפלדה שלהן את הזיתים לעיסה סמיכה בדרך אל אגני הניקוז ומשם למיכלי הפלסטיק והפח ואותו ריח חריף, טרי ומוכר מעלה סומק בלחיי האיכרים, שהיום הוא יום חגם, ונדמה לי שאני בבית הבד של האחים דראושה באכסאל והכל כל-כך דומה.
זהו מסע שערכתי בין הישראלים שהתיישבו לאחרונה באוויה, שנעים בין המולדת הישנה לאי היווני שמקבל אותם, בינתיים, בסבר פנים יפות, וזהו גם מסע פנימי שלי בניסיון להבין מה הביא אותי אליו.

***
"אחים לנשק":
בזמן שאני מוסק את הזיתים מזן מקומי, לדולאה, מופיעים מרחוק שני ישראלים, חיה ודודו הכט. בני הזוג קנו לאחרונה בית בסמוך אלי באמרינתוס. על החולצה של דודו מופיעות שתי מילים – "אחים לנשק".
אני שואל אותו אם הוא עדיין פעיל בתנועה.
דודו: "כבר לא. אותנו כבר לא ייקחו להילחם, למרות שהייתי עושה את זה."
היית מוכן?
דודו: "ברצון."
להיכנס לעזה?
דודו: "להיכנס לעזה, להיכנס ללבנון…"
עוד לא התעייפת?
דודו: "יש לי כושר מאוד גבוה…"
מה היית יכול לתרום?
דודו: "או כלוחם רגלי, או בטנק. אני כבר לא מפחד משום דבר. אני בן שבעים ושמה ילדים נהרגים. עדיף שאני אהרג ולא אחד כזה."
דודו הכט "עדיף שאהרג במקומם"
אז מה הביא אותך לפה?
דודו: "אמרתי שאני כבר לא מוכן להחזיק כסף בארץ. חולבים אותי. אז התחלתי להעביר את הכסף."
ואיך אתה מרגיש כאן?
דודו: "ממש נוח לי. האנשים פה מאוד נחמדים…"
אתה מרגיש שזה הבית עכשיו?
דודו: "לא, פשוט במקום בית מלון זה שלי."
אבל מרכז החיים שלך נשאר בארץ?
דודו: "ברור. גם הילדים שלי בארץ. יש לי 'חברים' שהם ימנים ביותר, אבל הילדים שלהם בחו"ל. העיקר שהם מייללים; 'אתם אחים לנשק מחרבים את המדינה.' אמרתי להם; 'אתם התנדבת פעם להביא אוכל לחיילים או למשהו אחר? חוץ מזה, אף אחד מהילדים שלכם לא בארץ. וגם אלה שנמצאים לא מגויסים'."

***
חרדה:
עו"ד אריה לוי ואשתו יהודית מכפר סבא, קנו בית בכפר מלקונדה.
אריה: "קנינו פה את הנכס לפני כחמישה חודשים ואנחנו פה כבר בפעם השנייה או השלישית. בהתחלה חשבנו על איטליה, אבל בסוף, הייתה הסכמה שנקנה משהו ביוון…"
למה?
אריה: "מכיוון שיהודית היא בת לניצולי שואה, וההיסטוריה האירופאית, מבחינתה, היא מאוד כואבת…"
אבל למה בכלל בית בחוץ?
אריה: "זה סיפור ארוך…"
ובקצרה?
יהודית" "חרדה!"
אריה: "חרדה…"
יהודית: "זה התחיל עם המהפכה המשפטית, כשהבנו שמשהו פה מתחיל להזדעזע תחת הרגליים."
אריה: "היא התעוררה מאוחר, אני עם החרדה הזאת כבר כמה שנים. אני יכול להגיד שכבר לפני שש שנים הייתי מתעורר מחלומות על מלחמת אזרחים במדינת ישראל. היו לי חרדות לילדים שלי, למשפחה שלי, שלא יוכלו להמשיך לחיות בארץ. על התנכלויות. מכיוון שאני ממוצא ספרדי, והם בהירים, נראים אירופאים, אשכנזים ופחדתי שיתנכלו להם. ממש הייתי מתעורר בחרדה…"
שמי יתנכל הם?
אריה: "אנשים מעם ישראל…"
מהשבט השני?
אריה: "כן, ממש. היו לי חלומות שאני הולך להביא לילדים שלי אוכל, כאילו מעבר לקווי האויב…"
סיוטים?
אריה: "כן, חלומות, שהייתי מתעורר מהם בפחד נוראי. וזה התגבר עם המהפכה המשפטית. אני ראיתי את הסוף של המדינה. כמשפטן הבנתי לאן אנחנו הולכים."
וככל שעובר זמן, החרדה מתקהה או מתחזקת?
אריה: "אני חושב שאנחנו כבר בשלבים מתקדמים לקראת מלחמת אזרחים, שבעצם התחילה ברצח רבין, ומאז אנחנו במין הפסקת אש.
"בן דודתי, אוהד יהלומי, נחטף יחד עם הבן שלו, איתן, מניר עוז ואוהד עד היום נמצא שם. הוא כמו הבן שלי. ותראה איזה יחס המשפחות מקבלות, תראה מה קרה פה במדינה הז את, איך מתנכלים למשפחות, 'משפחת החצופים'.
"אתמול מישהו קילל את עינב (צנגאוקר). כשאני שומע את זה, כל הגוף שלי מצטמרר."
יש תקווה?
אריה: "אני מיואש לגמרי…"

***
אמרינתוס:
את העיירה אמרינתוס אני חוצה כהרף עין מקצה אל קצה. העיירה שלי, כמו שאומרים, "גדולה כמו פיהוק"; חולפים לאורך הטיילת, עוברים את בית המרקחת, חנות הדגים, המסעדה של ווגליס, המספרה והסופרמרקט המקומי, עד שמסתיימים הבתים ונמשך כביש צר שמוביל לביתי.
קצת דרומה משם גרים דפנה וחיים צורי, זוג אחד מבין מאות הישראלים שקנו בתים באי בשנתיים האחרונות, וחיים בו, אם באופן קבע ואם לסירוגין. אינני יודע אם הם ואני נכללים בנתוני הלמ"ס המדווחים על עשרות אלפי הישראלים שעזבו את הארץ בשנה החולפת, שהרי מהגרים של ספק אנחנו. בינתיים.
אף אחד לא יודע באמת כמה ישראלים הגיעו לאי היווני הזה. גם בקבוצת הווטסאפ של ישראלים באוויה יש על זה ויכוח:
דפנה צורי:
יותר מכל מזוהה דפנה צורי עם התיאטרון בקרית מוצקין שהקימה וניהלה במשך 15 שנים והפכה אותו למוסד תרבות מוביל. לא ברור עם זהותו של בעלה, חיים צורי, ראש עיריית קריית מוצקין במשך 30 שנה, סייעה לה בקריירה או דווקא הפריעה, אך לבטח היא הפכה את שניהם בשיח הציבורי והתקשורתי בעירם למושא הערצה ותמיכה, מצד אחד, ולשק חבטות, מהצד השני, על רקע מאבקי כוחות בעירייה.
לאן נעלם חיים צורי? שאלה לאחרונה אחת מכותרות העיתונות המקומית של הקריות. ובכן, חיים צורי לא נעלם. בשנה האחרונה רכש הזוג צורי בית הרחק מלב הסערה והעשייה, על קו המים באמרינתוס. עכשיו הם שכנים שלי. במקום הכי שקט בעולם.
דפנה צורי היא אשה נאה, נמרצת בעלת נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. אנחנו נפגשים בחצר, שרק מדרגות אחדות מפרידות בינה לבין הים.
דפנה: "אתמול, כשבאתי הביתה היה לי כזה וואקום, כזאת ריקנות, וואוו… ואז אמרתי לעצמי, אוקיי, מחר יזהר בא לשאול אותך: 'מה הוא בית', אז אולי זה עדיין לא הבית. כי כשהייתי, למשל, נמצאת במוצקין, בבית שלי בישראל, הולכת באה. לא הרגשתי כלום. זה היה בסדר.
"היתה פה הנכדה שלי, הבת שלי, החתן שלי, הבן שלי הכלבה שלי, הבית היה עמוס באנשים. פתאום הגעתי וראיתי בית ריק. אמרתי, זה כבד לי…"
בית ריק אולי הוא לא בית, הוא היצמדות?
דפנה: "אולי הוא קירות. אני לא יודעת, אבל אין ספק שבית זה מקום שנמצאים בו אנשים שאתה אוהב. אין אפילו מה לדבר. אז פה מתחיל הסיפור, אתה מבין, יזהר. ועכשיו אפשר לדבר על מהו בית."
דפנה מובילה ואנחנו יורדים מהחצר לים דרך שער ברזל ומדרגות.
דפנה: "הבית שלי לא גדול. יש פה בתים עם שלושה ארבעה דונם כמו זה שאתה קנית, אבל זה לא מדבר אליי. המקום הספציפי הזה, על המים, זה מה שקנה אותי. התאהבתי ממעט ראשון. אגב שתלתי לי כרם גפנים."
בואי תראי לי.
דפנה: "אני אראה לך. איזה כיף אה?"

באמת, העולם הלך לאיבוד… מה חיפשת בעצם?
דפנה: "שלווה ורוגע. ורק המקום הספציפי הזה יכול לתת לי את זה. היו לנו שנים מאוד אינטנסיביות ווואלה בא לך שקט קצת."
זה לא קונטרסטי לעיסוק הקודם שלך שהיה כל כך אינטנסיבי? איך את מסתדרת עם השקט והשלווה פתאום?
דפנה: "אני חושבת שהנפש שלי חכתה לזה. היקום יצר לי את הסיטואציה הזאת. דברים לא קורים לך סתם. זאת החתיכה שהייתה חסרה בפאזל שלי. בדיוק זה. אני כל היום אומרת לאלוהים תודה. כל יום. למצוא כזה בית במקום כזה זה פסיכי. נכנסתי התאהבתי ומאותו רגע לא רציתי שום דבר אחר. ראיתי דברים אחרים אבל כבר לא רציתי. רק את זה. אתה יודע מה זה להקשיב לגלים האלה? זאת המוזיקה הכי טובה שיש. כמו ציוץ של ציפורים כאילו, מה? אלוהים, מה עוד הבנאדם צריך, מה?"
מרחוק נראה זוג בודד יושב על החוף ממרחק ואני אומר לה שנדמה שאין עולם בחוץ. דפנה אומרת שהיתרון הכי גדול של האי זה הפשטות שלו. האותנטיות. שאף אחד פה לא מחפש לואי ויטון (מותג האופנה). אחרי השתהות קלה היא מציינת:
"מעניין, שהדבר הראשון שדאגנו לו פה זה להתחבר לערוץ 12 ולראות חדשות מהבית…"
למה?
דפנה: "כי יש לי שם ילדים ונכדים ואני לא יכולה להתנתק מזה. אגיד לך יותר מזה. אני מחוברת לאזעקות בקרית מוצקין. כשהילדים שלי רצים למקלט אני רוצה לדעת. אני לא יכולה להתנתק מזה. אם יש בחמש בבוקר אזעקה במוצקין אני מתעוררת פה בחמש בבוקר ומתקשרת לילדים: 'רוצו למקלט!'"
מה יקרה אם תתנתקי מכל זה?
דפנה: "אני לא יכולה. כרגע, בזמן המלחמה זה חזק ממני. הילדים שלי אומרים, אימא, אנחנו בסדר עם זה, די כבר, התרגלנו. לא יכולה…"
אז אולי את לא יודעת איך להתחבר עד הסוף לשלווה?
דפנה: יכול להיות. יכול להיות, זה בגלל המלחמה…"
אז איך מתחברים לשקט המוחלט?
דפנה: "אני לא פותחת טלוויזיה לפני שש. בשש בערב יורד פה חושך…"
תגידי, זה עושה לך משהו, כשאת מסתכלת פה מעבר למים על ההרים ממול, ואת אומרת, יש שם שדה תעופה שם והבית ממש קרוב?
דפנה: "קודם כל, בלילה, ההר הזה נראה כמו הכרמל בדיוק, זה מה שאני רואה מהבית שלי במוצקין. ממש דומה. אבל מעבר לזה, אחת הסיבות לקנות פה דווקא, שזה שעתיים טיסה בסך הכל. כן, זה שיקול.
"יש לנו מצלמות אבטחה פה בבית, ואנחנו יושבים בבית במוצקין ומסתכלים על המצלמות. כיוון שאנחנו מתגעגעים. אנחנו רוצים להיות פה."
במקום להיות כאן מסתכלים על המצלמות?
דפנה: "כן. למשל, בסוף השבוע הזה אני נוסעת למוצקין, לבית. אז נתגעגע."
"למה התחברתי לקבוצות ווטסאפ פה? כי הישראליות זה ב-DNA שלנו. אנחנו לא רוצים לא לשמוע עברית ולהתנתק מהישראליות לחלוטין. אני קודם כל ישראלית.
"למה הזמנתי לפני ערב חג את כולם אליי? כדי להרגיש את הישראליות, את החג, את היהדות. הייתה פה שירה בציבור לפני כמה זמן, ואתה ראית ישראלים שהולכים לשיר? הם זקוקים לזה.
"כשאתה שואל למה אני פותחת את הטלוויזיה, אז אני שואל אותך למה אתה בקבוצה של אוויה?"
אני גם בתפקיד, אל תשכחי.
דפנה: "אבל אתה גם קנית פה בית וזה מעבר לתפקיד. נכון שאתה בתפקיד, כמחזיק מצלמה וכשואל, אבל אני חושבת שאתה צריך את הקבוצה הזאת לא בשביל התפקיד שלך. בשביל הישראליות שלך. אתה מבין?
"אתה לא נהנה לדבר עברית, הרי אתה לא מבין מילה ביוונית. אתה לא צריך לדבר? מה, אתה בסדנת ויפאסאנה? לא הבנתי…
"בשמחת תורה. אני בארץ לא ללכת לבית הכנסת בשמחה. אנחנו חיפשנו את בית הכנסת הקרוב.
"ואיך נהניתי לראות את המגן דוד שם. אנחנו ישראלים, אנחנו יהודים, שרוצים שקט.
"בית כזה לא הייתי יכולה למצוא בארץ. לא הייתה שום סיטואציה.
"אני גרה באיזה פאקינג אי, שלא מוכר ולא מתוייר. בחלקים גדולים זה נראה כמו עזה אחרי הפגזה. ואני מבסוטית פה. אני מצאתי את פינת אלוהים הקטנה שלי. לא אמצא כזה בית. אתה מסכים איתי?"
***
בערב סוכות האחרון דפנה וחיים צורי הזמינו אליהם כמה ישראלים שעברו לגור באי. דפנה במרכז החבורה, אוחזת בידה פשטידה, אמרה למצלמה שהחזקתי בידי בהתרגשות לא מוסתרת:
"ערב חג, אוכל ביתי, יש לזה ריח של בית."
ומהו הריח?
דפנה: "ריח טוב…"
מה עוד עושה לך פה להרגיש בבית?
דפנה: "האנרגיה. משהו באנרגיה שאני לא יודעת להסביר. מהרגע הראשון שנכנסתי לפה, הרגשתי בבית." (הרגשה שחולקים רוב הישראלים שהתיישבו באי).
אולי זה הדבר הזה שתלוי למעלה במפגש שלו עם המים? אני שואל ומצביע על הירח הצובע בכסף את הים שפרוס למרגלות הבית.
דפנה: "אתה שם לב עוד מה שיהיה פה?
“תראו את הירח. לא, אלוהים, אפשר לבקש יותר מזה, או שזה יהיה חזירות?"
יש הבדל בין הירח הזה לירח שלנו?
דפנה: "לא, אני חושבת שזה אותו ירח. בסופו של דבר זה אותו ירח.
"לא יאומן, אבל אני מרגישה ביוון ממש בבית. לא האמנתי שאי פעם אגיד את המילים האלה…"
אורחת: "אנחנו גם ככה מרגישים, למרות שיש לנו כאן רק דירה. בלפקנדי"
בינתיים בקהילת הנשים מתחיל דיון ער בשאלות כמו, היכן אפשר לבנות כאן צפורניים ומה המחירים והאם באמת אסור לזרוק ניירות טואלט לאסלה:
"אתם זורקים נייר טואלט בפנים?
"כן. אנחנו זורקים, אז גם את יכולה לזרוק."
"אבל כולם אומרים שלא זורקים…"
דלית מגיד (גרה בפוליטיקה, בצפון האי): "אין כאן מערכת ביוב, זה הכל בורות ספיגה לכן צריך לזרוק בפח…"
דפנה: "מי זורק ניירות טואלט בפח?" (צוחקים)
דלית: "יש פה כמה דברים, שהם 30 שנה מאחורינו…"
דפנה: "אני רוצה לספר לכם, נכנסתי לתחנת משטרה כדי לעשות משהו בשביל מעמד התושבות, בקיצור תקשיבו, נכנסתי לארכיון, תיקים חומים כאלה, קלסרים כמו של פעם.."
דלית: "זה אחד כותב, אחד עושה את החותמת, אחד מניילן, אחד… כל אחד עושה משהו. פשטות וצניעות. סיגה, סיגה (לאט לאט).
דפנה: "אבל צריך להתרגל לקצב, למרות שבאופי שלנו אנחנו לא יכולים להתרגל. אי אפשר להתרגל, אי אפשר. זה באופי שלנו…"
דלית: "אי אפשר להתרגל, אבל כשאני עוברת את גשר המיתרים (גשר הכניסה לאי), אני מרגישה שהכל יורד בארבע דרגות. אני מדברת יותר לאט, אני מדברת יותר בשקט, אני קמה מאוחר בבוקר, שום דבר לא מלחיץ אותי. כן, אני פותחת טלוויזיה כל יום, כי אני רוצה לראות עם ביבי כבר תקף באיראן."
התכתבות בקבוצת הווטסאפ של ישראלים באוויה:
"אנחנו צריכות שני דברים, רופאי שיניים ורופאי נשים. אנחנו חושבים שיהיה לנו תמיד במקרה חירום וסתם… קודם כל יש לנו את בקי למקרה ש.. (ד"ר בקי חרש, רופא משפחה מהגליל, שרכש בית באי). שלא נזדקק לך…"
ד"ר בקי חרש: "אני כאן בכל עת, אם תזדקקו לי…"
דפנה: "בלי לשים לב אנחנו משרישים פה שורשים, כי ברגע שאנחנו מוצאים את המסאז' ואת הציפורניים ואת זה וזה, זה בעצם השרשת שורשים…"
***
ונמשכת שיירה מהמאה שעברה:
קבוצה של ישראלים, גולים למחצה כמוני, נפגשים לערב שירי א"י בבית החדש של סלעית בירן, בצד השני של מפרץ אוויה. סלעית, זמרת ממושב עין עירון ליד כרכור, חיה עם בעלה, צליל, מלחין ונגן, ושני ילדיהם בבית שרכשו בכפר אבלידה, ליד הים. עד המלחמה הם הופיעו ברחבי הארץ, ועכשיו כאן, בפני הקהילה הישראלית הגדלה היא שרה שירי מולדת.
למה החלטתם לקנות בית דווקא פה?
סלעית: "כי היה לנו חלום על בית על הים, ופה זה אפשרי וקל מבחינה כלכלית. אתה יודע, ישראלים רוצים השקעה נדל"נית טובה. לא שערנו לעצמנו שנרגיש פה בית. הגענו לכאן לפני חודש, פעם שלישית של הילדים, פעם שביעית שלי, פעם רביעית של צליל. רק הגענו, והבת שלי אמרה, 'וואו, אני מרגישה בבית'.
מה עושה לך, או לבת שלך להרגיש בבית?
סלעית: "קודם כל המוכרות; אני נוסעת פה בלי ווייז, אני כבר מכירה את השכונה, את הכבישים את הכל… הבית עוצב ברוחנו ובדמותנו. לא חשבנו שתהיה מלחמה, אבל כן, הבית הזה נותן עוד איזשהו עוגן בעולם…"
ואיך אתם רואים את העתיד?
סלעית: "אנחנו דנים בזה. אני חושבת לבלות פה יותר. אנחנו ישנים פה יותר טוב בלילה, יותר רגוע לנו, נעים פה. זאת הרגשה של בית.
"מצד שני, ארץ ישראל זו הארץ שלנו ואנחנו לא נעזוב אותה. אני לא רואה אפשרות כזאת."
איך היית מגדירה בית?
סלעית: "בית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו, תמיד פתוחה בו הדרך לקראתך."
כאן זה הבית הראשון או השני?
סלעית: "השני."
איפה הראשון?
סלעית: "בכרכור."

***
לעולם לא אהיה יווני:
יהודית לוי: גידלו אותי שישראל זה המקום ואין מקום אחר. וכשהייתי מתלוננת לדוגמה לאבא שלי, תראה מה קורה כאן אז הוא תמיד היה אומר לי שזאת ארץ זבת חלב ודבש. זה האתוס שגדלתי עליו, שאין לנו מקום אחר ואני גם מאמינה היום עם כל הנדיבות של היוונים משהו בכל אופן מהחשדנות ומהאי נוחות חדר אליי. אני לא מרגישה שזה יכול להיות הבית שלי; יש פה זרות, יש פה מעטה של הנחמדות אבל מתחת זורמים כל מיני זרמים אחרים. אני מאמינה שאנחנו צריכים להיות בישראל, בארץ. אבל לא בארץ שאנחנו רואים היום לנגד עינינו. אנחנו פליטי לוקסוס כאלה, כשאתה מדבר על פליטים אתה חושב תמיד על אוהלים, אונר"א, פחונים כאלה, מעברות אנחנו… יש לנו פה בית יותר יפה מהבית שלנו בכפר סבא. השאלה היא באמת מהו בית…"

מהו בית?
יהודית: "בית הוא מקום שאתה מרגיש בו נוח, שאתה יכול להגדיר את עצמך, שאתה יכול לתכנן תוכניות לעתיד, שאתה יכול להיות רגוע בקשר לילדים שלך ולנכדים שלך, שזה יהיה המקום שלהם."
אז מה התחושה, שאת יושבת על המזוודות?
יהודית: "תחושה של המתנה. אולי לשבת על המזוודות זה באמת הגדרה יפה, אנחנו יושבים כרגע וממתינים לראות מה יהיה. עברנו לצד השני של הים התיכון ואנחנו צופים לעבר הארץ וממתינים לראות מה הולך להיות שם. ולפי זה נכלכל את צעדנו. אריה, כל הזמן אמר: 'אני פותח ראש גשר, שאם ובמידה שיקרה משהו מאוד רע, לילדים שלי יהיה לאן להגיע. אלה באמת מחשבות קצת דיסטופיות…"
אריה לוי: "ככה נהרסת מדינה. בימים אלה העם הזה רואה שמנהלים מלחמה שנה בגלל אינטרסים אישיים. במאי יכלו לשחרר חטופים. אני רוצה לבכות. במאי הבן דודה שלי יכול היה להשתחרר. מה מנע את זה, לא אינטרס אישי של מישהו?
"שאלת אותי אם אני מאוכזב או מריר, ברור שאני כועס, מה זה הדבר הזה? שנה שלמה אנשים נמקים במנהרות והעם הזה יושב בשקט…
"ואני שואל, ריבון העולמים, איפה הסולידריות הזאת של מדינת ישראל שמבוססת על סולידריות?
אני מריר על העם שלי. אני חשבתי שהמדינה באותו היום תעצר. שהיא לא תוכל להתקיים יותר כמדינה כל עוד לא משחררים אותם. איך זה יכול להיות?
"אז מי שמאמין לממשלה, סליחה על הביטוי, או שהוא אידיוט, או שהוא אטום, או אני לא יודע… אין לי מילים… אז איך אני יכול לא מריר? אני מריר, אני לא מסוגל, אני לא יכול, זה כואב לי…
"אוהד, שהוא אחד שתרם למדינה הזאת, שהיה מלח הארץ, ואתם יושבים, חבורה של חניוקים, דתיים, ובאים ואומרים; לא לעשות עסקה, אל תפסיקו מלחמות, תמשיכו להילחם, לכו אתם, תביאו לנו תקציבים, מה זה הדבר הזה? זאת מדינת ישראל? אם זאת ישראל, אז אני לא יודע, אני אהיה יווני, אני אהיה טורקי, אני אהיה בולגרי, אני לא רוצה לשמוע ממדינה כזאת. זה כואב לי להגיד את זה, זאת המדינה שלי…
"לא האמנתי בחיים שלי שאני אשב באיזשהו מקום, על אדמה זרה כזאת. אני הבטחתי ליהודית – תמיד דיברנו, אתה יודע, בצחוק, שאנחנו פעם נעזוב את הארץ, אתה יודע, בשביל הכיף – אז נתתי לה הבטחה, אני אלחם את טיפת דמי האחרונה, ורק אחר כך אני אעשה צעד חריג. והיום אני יושב פה, מקום כל כך יפה, זה לא הבית שלי, ואני מריר.
ותבין, אני יושב פה מרותק כל הזמן לטלוויזיה, כל הערוצים, 11, 12, 13, אני כל הזמן רואה חדשות מישראל את האזעקות אני שומע בטלפון… הלילה הייתה לנו אזעקה בכפר סבא והתעוררנו. אנחנו לא חיים פה, אנחנו חיים את ישראל. אתמול היה ערב שירי ארץ ישראל, והכנתי חומוס. מה אני? אני ישראלי. אני מחכה לרגע שהבית הזה יהיה אך ורק בשביל כיף שאני אלך לים בקיץ ואני אחזור לארץ."
התכתבות בקבוצת הווטסאפ של ישראלים באוויה ערב פיטורי שר הביטחון, גלנט:
אריה לוי: "אני בוכה… ריבון העולמים, למה הפכתם את מדינת ישראל? אני לא יודע מה צריך יותר כדי לפתוח לאנשים את הראש, אני עורך דין, השתמשתי בכל הטיעונים שיש עלי אדמות, כדי להסביר לאנשים; חבר'ה תתחילו להבין, אתם יכולים להיות ימניים כמה שאתם רוצים, אבל אי אפשר, אסור בתכלית האיסור, לתת לשלטון קרדיט בלתי מוגבל… המדינה לא תוכל להתקיים ככה.
"החרדות שלי וההיסטריה שלי הם שמדינה לא תוכל להתקיים בצורה הזאת לא תוכל… אני בן 70, עד היום אני משרת במילואים. למה? למי? מה אתם עושים? אתם מטורפים, תרדו מהעצים. אתמול פגשתי את כל הישראלים שפה, אני בוכה שאני רואה את הדבר הזה. הלו, בואו תתעוררו, חבר'ה, זה כסף שברח ממדינת ישראל, זה העתיד שמדינת ישראל, שברח לפה, ופיתח את יוון. מה אני עשיתי פה, הבאתי כסף, קניתי פה בית, לא? את מי פיתחתי, את ישראל או את יוון? ולמה? למה אני צריך להגיע למצב כזה? למה הבאתם אותנו למצב כזה? לצורך מה?
"אני לא הייתי יווני, ואני לא אהיה יווני. למה יוון התפוררה, בשעתו כש 500-600 אלף יוונים עזבו אותה. מי הם היו, האליטה. אנשים שיכלו להרשות לעצמם לנסוע לאוסטרליה ולכל מקום אחר."
הונגריה כמשל: מאז המהפכה המשפטית של ויקטור אורבן בהונגריה עזבו אותה יותר מ-600,000 מאזרחיה. כ-7% מהאוכלוסיה. כיום בהונגריה מספר הרופאים לנפש הוא הנמוך ביותר באיחוד האירופי אחרי ש-8,500 רופאים עזבו אותה. |

***
היווניה:
אספסיה דניה, כבת 80, נמרצת ודוברת אנגלית משובחת, שלא כמו מרבית היוונים, מכרה לבני הזוג לוי את ביתה שעכשיו הוא ביתם. כיום היא גרה בסמוך אליהם ומקיימת איתם יחסי שכנות מלבבים במיוחד. לפני שאני מוציא את המצלמה היא מסדרת את שערה בצורה תיאטרלית שגוררת פרץ של צחוק מבני הזוג הלוי. אני תמה באוזניהם לפשר יחסי הקירבה המיוחדים:
אספסיה: "הם אנשים נחמדים באופן יוצא דופן, טובים, ישרים, עם הרבה אינטגריטי, מנומסים ופתוחים. הם אנשים שמתאימים לי. אנחנו כמו אחים."
אריה: "היא חלק מהמשפחה שלנו."
יכול להיות שבעתיד יתעוררו בעיות בין היוונים לבין הישראלים, שבאים לגור באי?
אספסיה: "אני לא חושבת כך. אבל אתה יודע, הישראלים כמו היוונים, יש ביניהם טובים ויש רעים."
הרושם הכללי הוא שבינתיים היוונים מחבבים את הישראלים…
אספסיה: "היוונים פתוחים כלפי כולם. הם מסבירי פנים כלפי הזרים יותר מאשר לעצמם."
והיה לה עוד משהו להוסיף לפרוטוקול. "אתה כותב?" שאלה, וניסחה ביוזמתה את דעתה על העם היהודי (יוונים באי חולקים דעה מורכבת על הישראלים ועל היהודים, בכלל, דעה שיש בה שברים של תיאוריות קונספירציה, רעיונות אנטישמיים וגם הערצה נלהבת):
"היהודים מונים רק אחוז קטן מאוכלוסיית העולם ובכ"ז האליטה העולמית כוללת יהודים רבים שזכו בפרסי הנובל והאוסקר. וזה דבר מאוד מרשים. תראה, הלנה רובינשטיין וכל האחרים…"

***
הפרק הזה בסדרה שעוסקת ב"בית" הוא גם מעין בירור עצמי שערכתי בניסיון לפענח את המציאות הפנימית שלי כמהגר של ספק בארץ אחרת. כמו חלק מהקהילה הגדלה של ישראלים באי בניתי כאן ראש גשר של ספק. ספק אם המולדת עדיין שייכת לי, אם אני כאן או שם. ספק אם גליתי ממנה או שהיא בעצם גלתה ממני.
שנים רבות הייתי עיתונאי ופעילי חברתי, הייתי עד קרוב וסיקרתי את "התהליכים"; את עליית המשיחיות, את התגברות הרוע והשקר, את שתיקת הרבים מול הנבזויות שמתרחשות בשמם, את התפרקות שומרי הסף, את היחלשותו של האנושי והאזרחי, את הבוז ואובדן הסקרנות להכיר את האחר, את שיבוש התודעה ואובדן הדרך.
בכל התחנות המקצועיות בחיי כעיתונאי, כחוקר וכמנהל של ארגונים לשינוי חברתי ניסיתי להציג כמיטב יכולתי את המציאות ואת התהליכים שנחשפתי אליהם, וגם להשפיע. בתכנית "פרות קדושות" כאן ניסיתי להילחם במיתוסים מושרשים, בדיסאינפורמציה, בדעות קדומות ובתשוקה לבורות. רבים מאורחי הסבירו והתריעו שאנו צועדים לקראת אסון. הזהירו מארוגנטיות ושחצנות, מזלזול באויב, מהסתמכות בלעדית על כוח ומויתור על רעיון הפיוס. היתה כתובת ענק שנרשמה על הקיר, אזהרה שהתממשה.
כל כך הרבה אנשים בשני הצדדים איבדו את ביתם מאז 7 באוקטובר הארור. אומרים שאובדן של בית גורם לנו לאבד את האנושיות שלנו. לפעמים גם אני חש כמי שאיבד את ביתו, את מולדתו.
ועכשיו מה אני עושה עם כל ההתפרקות הזאת? האם אהפוך בשליש האחרון של חיי ל"אביר נוסע משוטט בדרכים", כפי שתיאר פרנץ רוזנצוויג, ואחזור לגולה ממנה נמלטו הורי?

תיאופיל גוטייה הצרפתי כתב: "לא תמיד אנו שייכים לארץ בה נולדנו ולפיכך אנו מחפשים בכל מקום את מולדתנו האמיתית; אלו הבנויים כך מרגישים כגולים בעירם, כזרים בטרקליניהם, ומתענים בנוסטלגיה הפוכה. זו מחלה משונה: אתה חש כמו ציפור נוד בכלוב. כשקרבה עת המסע, תשוקות עזות מפעפעות בך ואתה נתקף דאגה בראותך את העננים הקרבים ממבואות האור."
נולדתי במושב בגליל למשפחת נוקדים. אבי גידל כבשים. "לא נלך כצאן לטבח" נהג אבא שלי להשתמש ברגעי משבר, בימי זקנה וחולי, בדימוי מקצועי בניסיון לעודד את עצמו ואת סביבתו מול כוחות גדולים ממנו. לפעמים אני חושב שזה הוא גם חלק מהמרד האישי, שהביא אותי לכאן, כגולה בעירי, כזר בטרקליניהם, למקום היפה והשקט הזה, עם הבית, הבוסתן והזיתים, שנראה כמו העתק אירוני של חיי הקודמים בגן העדן הפרטי שלי במולדת, שחשבתי שאשאר בו לנצח.
***
לאחר פרסום שני הפרקים הראשונים בסדרה "מהו בית" קיבלתי ממאזינים, קוראים וצופים הצעות להגדרה של בית. הנה כמה מהן:
- בית הוא מקום שאתה חולם בו בשלווה.
- בית הוא זה שבתוכו אפשר ומחוצה לו – לא.
- בית הוא המקום שאינני נוטשת גם כשהוא מופגז.
- בית הוא מקום שבחצרו תלויים כבלי כביסה ומארובתו עולה עשן.
- בית הוא המקום שבו הלב נמצא.
- הבית שלי הוא בת הזוג שלי.
***
זה היה פרק 87 של פרות קדושות, מהו בית (חלק ג) – "האורות של אמרינתוס".
כתמיד, נשמח לקבל עזרה לפרויקט זה, שמושקעים בו המון משאבים והוא נעשה כולו בהתנדבות; באמצעות שיתוף והמלצות ברשתות החברתיות, ביוטיוב ובאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים, בעריכת וידאו ובעיקר, ככל שניתן, בתרומה כספית. פרטים ב"עזרה ותרומה" באתר פרות קדושות.
להתראות בפרקים הבאים.
לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ:
מהגרים של ספק: הישראלים שעברו לגן עדן יווני ולבם נותר בארץ
להאזנה לפרק כאן:
הכי טוב שתי מולדות. ואין הרבה למה להתגעגע כי המקום גלה מאיתנו. ובית מכה אינו בית.
לגמרי. המולדת גלתה מאיתנו!
יזהר יקר,
שמעתי את הפוסטים שלך, כולל את הפרק האחרון.
כיהודי חילוני שעלה לארץ בגיל עשרים ממניעים ציוניים, עלי להגיד שעזבתי בית, משפחה גדולה שחייה ללא רדיפות בארגנטינה כבר דור שלילי.
ספרדית היא שפת הוריי ושפתי. הבית נשאר שם.
המשפחה נשארה שם.
אחרי חמישים שנה כאן, אחרי שהייתי חייל קרבי ביום הכיפורים ובאינתיפאדות ובלבנון.
אחרי שהייתי חבר קיבוץ בעוטף עזה למעלה משלושים שנה…..
עדיין ישראל לא ממש ביתי.
עברית היאוֹ לא ממש שפתי.
התמימות הציונית התפוררה.
קשה להגיד מתי התחילה ההתפוררות.
אולי בלב לבנון, אולי ברצח רבין, אולי ביום יום במילואים בעזה או בשכם.
לא נולדתי כאן וגם לא מתגעגע לשלטון, לא בארגנטינה ולא כאן.
בית זה כבר לא הקיבוץ ובטח לא צה"ל ולא הרחוב הישראלי….
לו היתה לי אפשרות כלכלית, הייתי עוזב בשמחה, אולי לספרד, אולי ליוון.
ישראל בכלל לא הבית והעם הזה ממש לא עמי.
מבין אתכם… כפי שמבין מיליוני בעלי בתים במדינות אחרות. במדינות נורמליות יותר, דמוקרטיות יותר,
שפויות ונטולות אידיאולוגיות דתיות, בדלניות, שגויות כמו הציונות, הלאומנות, והצדקנות המתחסדת.
שלך
א.
אני שותף מלא לתחושות שלך.
יזהר היקר,
עצוב…
האם אתה מבקר או חלק מהקהילה?
אברי
כמו שאמרתי, לא עזבתי. אני נמצא רוב הזמן במולדת, מין מהגר של ספק בין העולמות.
אני מנוי על "הארץ" ומאז שאני זוכר את עצמי הצבעתי מרץ.
תמיד אמרתי ואני ממשיך להגיד שרצח רבין הוא האסון הכבד ביותר שירד על המדינה מאז הקמתה. זה קו פרשת המים.
ומה עשה לי הסרט ?
הוא בוודאי ישאיר משקע משמעותי בתוך שפע החוויות שקשורות לתופעה של הנמלטים מהספינה הטובעת.
הנמלטים בעלי האמצעים,
שהרי מי היה נשאר פה, אם נניח שלכולם היו האמצעים? אוחנה ולוין ודומיהם ?
ומה הייתי עושה אם הייתי גר באי ומוזמן לערב הישראלי שלכם?
להיות בתוך חבורת ישראלים ביוון, ששרה בקולי קולות שירים יווניים בגירסה ישראלית של יהודה פוליקר,
זה היה דיסוננס שהיה לי קשה לעמוד בו. אני חושב שהייתי בורח.
אבל תודה על החוויה של הסרט.
ותודה על המפעל החשוב שלך.
רוני
תודה רוני, העוזבים או מטילי העוגן בצד השני של הים אינם בהכרח בעלי אמצעים ואני מבין את ההרגשה שלך מול השרים את שירי א"י בניכר. ניסיתי לתאר את המציאות כמיטב יכולתי, כפי שעשיתי כל ימי כעיתונאי המסקר את מוקדי הסכסוך ואת "התהליכים", שהובילו לנטישה הגדולה המתרחשת לנגד עינינו.
תודה על הפוסט.
אני מאלה המיואשים ממה שקורה כאן מהביביזם ומהפאשיזם שהשתלטו על המדינה והרסו וממשיכים להרוס כל חלקה טובה .
המהפכה המשפטית היא רק ההתחלה, עוד יהיה הרבה יותר גרוע.
אירועי ה7.10 היו רעידת אדמה אבל העובדה ששום דבר לא השתנה, ויותר מזה ההיטלר מבלפור (כך אני רואה אותו, ואל תסתרו אותי) וחבר מרעיו שממשיכים(!) להרוס כל חלקה טובה ורק מתחזקים, הרבה הרבה יותר חמורה מאסון ה7.10 .
הורס אותי שלא רק שאין מי שיעיף אותם – ה"אופוזיצייה" היא בלה, בלה, יותר גרועה מהם.
במלחמת יוה"כ ב- 73, במלחמת של"ג ושנים רבות אחר כך שירתי במילואים כחיל קרבי. איבדתי רבים מחברי לצבא ולא האמנתי כי הגעתי למצב של ייאוש מהמדינה, מאנשיה ומהגועל נפש שיש כאן.
אני היום בן 74, כל משפחתי בארץ – מת לברוח אבל לא עושה את הצעד המתבקש, לא יודע להסביר למה. אולי כי לא הצלחתי לשכנע את אישתי כי שניתן לחיות גם במקום אחר .
מקנא בכם. תאמינו לי.
תודה על התגובה. כן, אולי אפשר יהיה להקים מתוך הייאוש אופוזיציה אמיתית שתחזיר את התקווה.
פעם אמר לי ניצול שואה, שאחרי השואה הבין שכיהודי יש לו רק 2 ברירות:
האחת לעבור לארץ אחרת להחביא את יהדותו וכאשר יוולדו לו ילדים הם לא ידעו על יהדותו.
הברירה השניה לעלות לפלסטינה – זה היה עוד לפני הקמת המדינה. למרות שלא היה ציוני, החליט בכל זאת לעלות לפלסטינה, הקים משפחה וחי בארץ כל חייו.
האנטישמיות טבועה בכל הארצות הנוצריות והמוסלמיות ובסוף היא תצוף על פני השטח. פעם קראתי שהיוונים הם העם הכי אנטישמי באירופה.
נשיא צ'כוסלובקיה הראשון , תומאס מסריק, היה מאוד פרו ציוני וכנשיא אפילו ביקר בארץ עוד בשנות העשרים לפני 100 שנה. הוא נולד וגדל בכפר צ'כי שבו כולם ידעו שהיהודים מסוכנים, והילדים – כולל הוא עצמו כשהיה ילד, פחדו מהיהודים. וצ'כיה יחסית היא פחות אנטישמית.
גרנו בכיף בחו"ל בארץ מתורבתת, נהנינו שם כי ידענו שזה זמני. היהודים המקומים אמרו לנו שיש אנטישמיות אבל אנו לא הרגשנו, אולי כי לא פענחנו נכון התנהגויות שם.
אין תשובת "בית ספר" לתהיות ולשאלות שעלו בי ובקרב המרואיינים שמופיעים בפרק. נמשיך לשאול את השאלות הללו מתוך הידיעה הזאת.
הי יזהר, הרגע סיימתי לצפות….
תודה שאתה עושה את העבודה הזו. אני בטוחה שיש הרבה אנשים (העברתי במייל את הפרק המצולם הזה ללא מעט חברים, כמו שאני תמיד מעבירה), שהסרט הזה יעשה להם קצת סדר במחשבות שלהם, ויש כאלה שלהיפך… הוא דווקא ימשיך לערבל מתחתית הסיר שלהם את כל המשקעים הדעות העמדות השיקולים והנטיות שלהם…..
זה מה שזה עשה לנ., חברה ותיקה מאד שלי, שעזבה את ישראל ועברה ללונדון כבר ב 1991 כדי שבניה לא ישרתו בצבא, וב 15 השנים האחרונות היא ובעלה חיים בכפר במזרח כרתים.
לאורך כל השנים שאלת הבית, שגם מקרינה על היחסים שלי איתה, היא שאלה כואבת. לה וגם לי. לאחרונה פגשתי אותה ויחד עם ל. (שעלתה לישראל בגיל 14 וכעת מחלקת את זמנה בין ילדיה שחיים בפורטוגל לבין ראש פינה) יחד טיילנו שלושתינו בשביל הדייגים בדרום פורטוגל. כשהלילה היה חשוך וצח ללא ירח בכלל אבל עם מליון כוכבים קראתי בהתפעלות "יוווויו…. איזה יופפפפפי ! כמה נפלא לראות את הפלא הזה…. " היא הגיבה ללא שהות ואמרה "זה אין לך בישראל". אני לא פעם בולעת. אבל הפעם, בחלוף שעתיים, כשישבנו ליד האח הבוערת ושתינו תה אחרון לפני השינה, אמרתי לה שנפגעתי. שאני לא מבינה איך יתכן שאחרי יותר מ 30 שנה מחוץ לישראל היא עדיין זקוקה לאישוש הבחירה שלה על ידי איתור הפגמים אצלנו. היא התנצלה. ואחרי משפט או שניים התחילה לבכות. הייתי מופתעת. וכשהבכי פסק היא אמרה בקול חנוק "אין לי בית". "את לא מבינה כמה זה כואב לי שאי אפשר לראות בישראל שמיים זרועי כוכבים". "את לא מבינה כמה כואב לי שהייתי צריכה לעזוב את ישראל". "את לא יודעת מה זה שהבנים שלי לא מדברים את שפת אימם". יש לה בן אחד שהוא כבר אב לשניים והוא במוזמביק, ובן אחר שנשוי לאשה הגרמניה מזה דורות רבים.
ועוד עלה לי – שאמנם ההפיכה המשטרית מוזכרת, גם השחיתות מוזכרת, אבל הכיבוש – נעדר כליל.
ותהיתי גם על כך שמדובר בחבורה שהיא חד-גילית.
אבל מה שרלוונטי זה שתיעדת את הדברים. זה חשוב. וזה מעורר מחשבות. וזה מדגיש לי שוב ושוב שהדבר הכי חשוב לאנשים הוא להיות שייכים. להיות פרטים בקבוצה.
זה לא חדש לי. זה, לטעמי, מה שהניע אמהות חברות קיבוץ (כמו אמא שלי) לקבל את דין-התנועה ולהלין אותנו בבתי ילדים, זה מה שמניע אנשים לעודד את ילדיהם לשרת בצבא למרות שהוא כובש ומסכן את כולנו… וזה מניע עוד המון פעולות והחלטות גורליות שכולנו נוקטים בן.
שאלתי את עצמי אם יש לך שם אנשים שיש לך איתם שפה-רחבה- משותפת ?
ואם ככה …. לא טעיתי כשכבר לפני הרבה שנים איחלתי לעצמי להיות מסוגלת להיות לבד. להקטין למינימום את הצורך שלי בחיזוקים מהסביבה. בתלות בסביבה.
כי סביבה ואנשים הם דבר שגובה מחיר.
הלוואי שאהיה חופשייה מהצורך להשתייך. והלוואי שאשתייך בסגנון קל. לא מכביד.
איך שלא מסתכלים עליך ועל מה שאתה עושה, יזהר, זה מעורר התפעמות.
יפה דיברת, רחלי. נגעת בנקודות. תודה!