מאז שפגשתי לראשונה את דני רובינשטיין לפני הרבה שנים האמנתי שקוצ'קה, כמו שקראו לו כולם – נדמה לי חוץ ממני, בגלל הכבוד המוסף שרכשתי לו, שהצדיק לצורך זה בעיני ריחוק מסוים מבחירה – לא יזדרז למות. לפחות כמו אבא שלו שהרחיק מעבר לגיל מאה, עליו היה מתבדח באוזני, ששאל אותו פעם איך הוא מצליח להישאר בחיים כ"כ הרבה שנים ואביו ענה לו; למה צריך למהר הרי למות אפשר תמיד. ואז דני היה צוחק צחוק מדבק כזה של מי שנהנה מאוד מהחידוד.
חשבתי, אם כך, שזה לא יקרה, או לפחות לא אהיה עד לזה, גם בגלל שדני מילא תפקיד קבוע של מחבר הספדים על אנשים חשובים מהסביבה שהכיר והסתלקו פתאום. הוא נהג להגיד לי שהבעיה עם הספדים שהם מתחילים במנוח, ממשיכים עם אני והמנוח ומסתיימים באני. ואחרי זה היה נאנח וצוחק.
והנה עכשיו אני כותב דברים על המנוח ואני, למשל על הנסיעה המשותפת ההיא לשכם בשלהי שנות ה-80, אני עיתונאי צעיר בשטחים שמסקר את האינתיפאדה הראשונה ודני, בר אוריין, עיתונאי, סופר ומנטור עבורי, ואנחנו יושבים בסלון ביתו של בסאם שכעה, ראש עיריית שכם לשעבר, ששתי רגליו נקטעו מפצצה שהניחו אנשי המחתרת היהודית ברכבו, ואני מתכווץ אשם בכורסא הנוחה שהוצעה לי מול כסא הגלגלים ועליה חצי אדם שהיה פעם רב כוח וכבוד בכל האזור ודני מדבר איתו בגובה העיניים בעניינים של דיומא ומשפחה והמארח מחבק אותו במבטו יודע להפריד בין הטובים לבין הרעים, כמו שהיה פעם בארץ הזאת.
התבשרתי על מותו היום כשאני נמצא רחוק בטיול על אופנוע בצפון וייטנאם כך שהפרידה שלי ממנו תהיה רק באמצעות מילים מועטות אלה.
קופצת לזכרוני נסיעת הפרידה שעשה דני לאיטליה לפני יותר מעשרים שנה, לביתו של עמוס אילון החולה. אילון מחשובי העיתונאים והסופרים הדוקומנטריים בארץ ("רקויאם גרמני") עזב את ישראל בטריקת דלת לאחר שהתייאש מהסיכוי שהכיבוש יסתיים ומדינת ישראל תגיע להסדר ולהשלמה עם הפלסטינים. הוא וזוגתו רכשו בית חלומות בטוסקנה ועברו להתגורר בו, עד שעמוס חלה בלוקמיה. כשדני חזר מאותה נסיעת פרידה הוא סיפר שמצא את עמוס דועך, רוב היום היה שוכב במיטתו, מכוסה בשמיכה עבה ושותק. אבל סמוך לשעה חמש אחה"צ עמוס פתח את הכפתור של הטרנזיסטור הקטן שניצב סמוך לראשו וצעק לעבר אשתו; "שקט… חדשות מישראל!"
דני והסיפורים שלו על ירושלים בה הכיר כל אבן וכל חלון היו אינסופיים, ולצעוד איתו בשכונת רחביה זה היה כמו ללכת עם מדריך תיירים. הנה כאן חלון המקלחת שבה ברל כצנלסון קיבל התקף לב ומת. הוא עוד הספיק לצעוק משהו לאשתו וזהו, סיפר לי פעם, כשצעדנו פעם בשכונה, והצביע על חלון קטן שנחבא בין השיחים.
דני התחיל את הקריירה העיתונאית שלו לקראת סוף שנות השישים ככתב לענייני עבודה בעיתון דבר. פעם, כשליווה את השר אלמוגי בסיור עבודה הגיעו לאיזה מפעל בדרום ודני ראה שבכניסה לבניין ניצב שעון נוכחות מעל שתי שורות של כרטיסים – מעל האחת סומן "עובדים" ומעל השנייה נכתב "פועלים". הוא ניגש לאחד העובדים הערבים ושאל אותו לפשר החלוקה הזאת. תשובתו היתה; "במפעל הזה יש יהודים ויש ערבים, זאת אומרת יש עובדים ויש פועלים, אבל העובדים לא עובדים, רק הפועלים עובדים!"
עכשיו, אם דני היה נזכר בסיפור הזה הוא היה צריך לצחוק את הצחוק המיוחד שלו, שהיה מין גיחוך מקוטע לאחור, בכל פעם שסיפר איזו אנקדוטה מחוכמת או דבר חידוד ששמע מאחד ממאות החברים שלו בעיר העתיקה או החדשה, והשומע היה נסחף איתו.
דני היה ידען גדול, קרא היטב ערבית והיטיב לספר סיפורים. ראיינתי אותו פעמיים לתכנית "פרות קדושות". בפרק החמישי "מי הרג את עבד אל קאדר חלק א" שוחחנו בעקבות ספרו "זה אנחנו או הם", על היום החשוב ביותר במלחמת העצמאות, 4 באפריל 1948, שבו נהרג על הקסטל עבד אל קאדר אל חוסייני, מפקד הכוחות הערבים, אירוע שהביא לשינוי דרמטי ביחסי הכוחות בין היהודים והערבים במלחמה.
בפרק השמיני ראיינתי אותו על סודות חייו ומותו של יאסר ערפאת. דני כבר כתב לפני כן ביוגרפיה על ערפאת והוא התמצא בתולדות חייו אולי יותר מכל ישראלי אחר. הוא גם האמין שישראל הרגה אותו וכי למרות חסרונותיו הרבים , אותם הכיר מקרוב, היה זה משגה היסטורי שאולי גם חיסל את הסיכוי להגיע להסדרת הסכסוך בדרכי שלום בהעדר מנהיג מקובל בצד השני.
דני רובינשטיין היה מאנשי ירושלים, המשכילים, המתונים, הבקיאים באורחות האזור, ההולכים ומתמעטים ככל שהעיר מתחרדת ומקצינה למחוזות הטירוף. היו לו מאות חברים יהודים וערבים שאהבו אותו בגלל דעותיו, ידיעותיו וסיפוריו, גם מפאת סבלנותו, אבל בעיקר מפני שהיה מענטש.
שלום חבר!



כתיבת תגובה