להאזנה בזרימה, או להורדת הפרק להאזנה (מומלץ):
4 בנובמבר 2017
לפני זמן מה עליתי לירושלים לראיין את מורל’ה (מרדכי) בר-און, היסטוריון וקצין חינוך ראשי לשעבר, לצורך הכנת פרק ל”פרות קדושות – מיתוסים ישראליים”, שאמור לעסוק במיתוס דויד וגולית, על יחסי הכוחות בזמן המלחמה ב-48′. בר-און, אדם מרשים ואיש ספר, זכור גם כמי שכתב את הנאום שנשא הרמטכ”ל יצחק רבין בהר הצופים מיד לאחר מלחמת ששת הימים. נאומו של רבין/בר-און, עורר אז הד ציבורי רחב היות ובניגוד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות תוצאות המלחמה, היו אלה דברים מתונים, ערכיים (יש שיגידו נאיביים), ללא שחץ לאומני וללא דברי רהב. לא היתה בהם שמחה לאידו של האויב שהובס, ואף היתה בהם נדיבות, לא מובנת מאליה.
בסיום הראיון ולאחר שכבר כיביתי את מכשיר ההקלטה אמרתי לבר-און, שבסופו של יום, יותר מאשר בשל ספריו הרבים ומחקריו, הוא עשוי להיזכר אולי בעיקר בזכות אותו נאום יוצא דופן של רבין על הר הצופים ב-28 ביוני 1967 – נאום שהוא כתב עבור רמטכ”ל ששת הימים.
מורלה הסתובב אלי ואמר בארשת רצינית: “ראשית, אם אני הייתי נואם את אותו נאום ממש איש לא היה זוכר אותו. זוכרים אותו כי רבין אמר את הדברים. שנית, אני אמנם כתבתי את הנאום אבל התכנים נכתבו בהתאם להנחייתו של רבין.”
מה היו ההנחיות שלו? הסתקרנתי.
“היתה לו בעצם הנחיה אחת. הוא אמר לי: תכניס מוסר!”
ביום השנה ה-22 לרצח רבין נזכרתי בשיחת חדר המדרגות הזאת עם מורל’ה בר-און.
להאזנה לראיון שנעשה עמי בתכניתו של משה נגבי, “דין ודברים” ברשת ב’ על ההסתה שקדמה לרצח רבין וממשיכה גם עתה, לחצו כאן:
דין ודברים, רשת ב’, על ההסתה ומה השתנה מאז רצח רבין
תמונה ראשית: יצחק רבין על פסגת הר-הצופים 28 ביוני 1967 לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 4.0
https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=59607763
להאזנה דרך האתר:
תשובתו של מורל’ה בראון מעידה לא רק על עוצמת מוסריותו של רבין, אלא גם על עוצמת מוסריותו של בראון עצמו.
הרי בקלות הוא יכול היה לקחת את הקרדיט לעצמו. מי יכול היה להפריך את דבריו?
איש יקר, חכם ורגיש. ולא רק בגלל מה שמסופר כאן.
כבוד!
דמעות