[הבלוג] מתי שטיינברג: כך נדפקנו עם האיראנים

 ד"ר מתי שטיינברג, היועץ לשעבר של ראש השב"כ לעניינים פלסטיניים, נחשב קול ביקורתי במערכת, והוא פרש ממנה מפני שלא התקבלו הערכותיו בתקופת האינתיפאדה השנייה. כמה מהערכותיו ואזהרותיו מפני הקטסטרופות שעלולות להתרגש עלינו כתוצאה ממדיניות שגויה התממשו כמעט במדויק. נפגשנו בעבר לכמה שיחות במסגרת "פרות קדושות".

לפני ימים אחדים, עוד לפני שהתחילו המגעים להפסקת אש, ניתח שטיינברג את מניעי היסוד של המשטר השיעי האיראני, שאותם מקבלי ההחלטות אצלנו ובאמריקה רחוקים מלהבין:

שטיינברג: הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו דוחפים את איראן וחזבאללה אל הקצה, בשעה שהתיאולוגיה והתרבות הפוליטית של השיעה הן ביסודן  מונחות על ידי התודעה של אין מה להפסיד.

זו תודעה קורבנית החשה עצמה נרדפת. כלל ברזל של השיעה,הרווח בפרט כעת בחוגי השלטון באיראן הוא ש"חייב  השיעי לראות בכל יום את העשירי בחודש (עאשורא), לראות בכל חודש את מוחרם, ולראות כל מקום ככרבלא". התרבות השיעית היא במהותה תרבות של "מדוכאים עלי אדמות" (בערבית- "מוסתדעפון"). אין מעלה גדולה יותר בעיניה מאשר להיות מדוכא ומושפל,אך בה בעת להחזיק מעמד בכל מחיר(כך,למשל, השם המלא של "הבסיג'", המסגרת האזרחית ההמונית הכפופה ל"משמרות המהפכה", הוא בפרסית  "בסיג'  -א- מוסתזאפין", שמשמעו-"גיוס המדוכאים"). כל עוד איראן נשלטת על ידי המשטר האסלאמי הנוכחי , שאף חלה בו רדיקליזציה מתוקף בולטות "משמרות המהפכה" בעקבות המלחמה, שריר אתוס – מוביל זה וקיים, גם אם בקרב  חלקים בציבור האיראני אחיזתו רופפת.

מבחינה זו, השבת מלחמה שערה במציאות אסימטרית היא ציווי עליון שיעי. מאפיין מהותי של איראן בעקבות המהפכה האסלאמית הוא הזיהוי המוחלט של מעמד השיעה וגורלה עם הזהות הלאומית האיראנית. בגישה עקרונית זו אין כלל ועיקר סתירה או ניגודיות בין שני הערכים אלא השלמה גמורה.

הדומיננטיות האיראנית בשיעה נתפסת כמזינה את הלאומיות האיראנית, מפני שהיא מאדירה את איראן שלאחר המהפכה האסלאמית כמרכז הכובד של העולם השיעי וליבתו. למרות ההבדלים בהקשרים ההיסטוריים, יש למאפיין זה תקדים במאבק על הדומיננטיות באזורנו בין איראן הצפוית-האיראנית לבין האימפריה העותומאנית הסונית מן המאה ה-16 ואילך. גם אז הודגש מאד הזיהוי בין השיעה לבין הזהות האיראנית. ככל שתתעצם הפגיעה בתשתיות אזרחיות  (בעלי שימוש כפול-אזרחי וצבאי ), כן תגבר התמיכה הציבורית במשטר ותשכך הביקורת הפנימית, באין מגן אחר לאיראן.

אני חושש שדווקא בנסיבות הנוכחיות שבהן חש המשטר האיראני כי נדחק לפינה וכי נשקף לו איום קיומי, תעשה איראן מאמץ עליון להשיג נשק גרעיני. המוטיבציה לכך טבועה הן באתוס הדתי-ההיסטורי והן בהקשר הנוכחי שבו המשטר נלחם על שרידותו. לכן, אימוץ  מטרה אבסולוטית כ"ניצחון מוחלט" (מיטוט המשטר) משחק במגרשה של תרבות כזאת. משקעי העבר ונסיבות ההווה חוברים יחד.זאת ועוד, הכוח הצבאי – קצרה ידו ככל שאתה מציב מטרות מוחלטות. הן יגררו אותך להסלמה של כיבוש יבשתי  שאחריתו לא התבססות,אלא התבוססות בביצה טובענית.

צריך לנצל את העובדה שכתוצאה ממהלך המלחמה נציגי השיעה מבודדים בעולם האסלאמי וכי נחשפה העובדה שהם (כמו חזבאללה) משועבדים לזהות שיעית זרה בכל עת שנוצרת סתירה בינה לבין נאמנותם המקומית. המסקנה מכך היא שצריך לפעול לשינוי המשטר באיראן במסגרת תהליך בלא להציב את המטרה שלמיטוט המשטר ויהי-מה, קרי -לאלצו לשנות את דפוס התנהגותו. הדבר אפשרי רק בתנאי שנרד מהצבת מטרות אבסולוטיות של להיות או לחדול. את זאת ניתן להשיג הן בתחום הגרעין (נטרול המאמץ הגרעיני הצבאי) והן בתחום הטילים (בעניין זה יצטרפו אלינו מדינות המפרץ, ובראשן-סעודיה).

אשר לשאלת השלוחות הפרו-איראניות – הדרך הבדוקה לטפל בכך היא על ידי קידום הפתרון בסוגיה הפלסטינית. כך יתמלא החלל שאותו הן מנצלות. גישה כזאת תסלול את הדרך לקואליציה בטחונית-מדינית עם העולם הערבי והסוני, תבודד את איראן המוחלשת, והיא תיאלץ בעל כורחה לשנות את התנהגותה. ממילא התפתחות כזאת תחזק את ידי מתנגדי השלטון באיראן.

כניסת ישראל לדרום לבנון, בד בבד עם דחייתה את ההצעה הלבנונית להסדר, רק מחזקות את יומרת חזבאללה להיראות כמגן ריבונות לבנון, מפני הכיבוש והפגיעה בריבונותה. חזבאללה נחשף כגרורה של איראן בעימות האחרון, והנה ישראל נמצאת מסייעת לו להציג עצמו כמגן לבנון. הכיוון צריך להיות הפוך, בסיוע ישראלי, אמריקאי, כלל-ערבי-סוני, ואף של השיעים תחת מנהיגות נביה ברי: לשמוט את הקרקע מתחת רגלי חזבאללה כגורם לאומי לבנוני . כיבוש חלקים מלבנון יקנה לגיטימציה לחזבאללה, ורק יחמיר ויסבך את המצב.

עוד אוסיף, שלדעתי חיסולו של לאריג'ני היה טעות חמורה. לא משום שהלז הוא חסיד אומות עולם, אלא כיוון שהיה שמרן פרגמטי יחסית לאחרים. די להזכיר את תמיכתו בהסכם הגרעיני בשנת 2015 וכן את עימותיו הפומביים המרים עם  הנשיא אחמדינג'אד. לכן בעיני הייתה זו טעות לחסל את השסתום הקיים מפני הקצנה רבתי של המשטר האיראני. סילוקו משחק לידי הקיצונים ממנו. נאמנה עדותו של נשיאה החמישי של איראן (בשנים 1997-2005), מוחמד ח'אתמי, שנודע בעת כהונתו בגישתו הרפורמיסטית שהכעיסה את השמרנים. בהתייחסו לחיסול לאריג'ני, הוא אמר: "מדהים כיצד אלה שהותקפו באופן כה ברוטאלי ונרצחו -הם אותם אלה שבנוסף להגנתם האמיצה על מהות האומה והארץ, היו יכולים וכמהים להביא שלום מכובד"(ציטוטו הישיר ב"גארדיין" הבריטי, 21 במרץ 2026).

מקץ חודש ימים לפרוץ המלחמה מתחדדת, אפוא,שאלת – השאלות:

האם הבינו ישראל וארה"ב את דמות האויב ומה מניע אותו לפני החלטתם הנמהרת ליזום מלחמה?

לקבלת עדכונים בווטסאפ על פרסום פרקים חדשים (קבוצה שקטה לעדכונים בלבד)