"חיים כאן שני עמים, והשנאה היא העם השלישי" (מנשה קדישמן)
אלוהים, איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, עולה בי הקלישאה המוכרת, כשמתבררים פרטי הסיפור על עוד פרובוקציה של מתנחלים במסעם הבלתי תמים אל הכפר הקורבן התורן, כפר תל – כל סיפור וקורבנותיו – ומיד קופץ לזכרוני הסיפור של כפר ביתא, ואיך לא יצוץ מיד, הרי הייתי שם ותיעדתי וגם חזיתי בהתגלגלותו של הנרטיב השקרי עוד שנים אחר כך והרי זה מה שקורה ממש עכשיו.
למטיבי הלכת והסבלנות הסכיתו ושמעו את שתיעדתי מיד לאחר האירוע בביתא, שהיה דומה כל כך לעוד אירועים שיבואו אחריו, ולזה בכפר תל במיוחד, עד שאפשר כמעט לומר כי בעצם רק משל היה. הנה דינאמיקה של פרובוקציה שמסתיימת באסון:
בחול המועד פסח 1988, בתחילת האינתיפאדה הראשונה, יצאה קבוצה של כ־20 נערות ונערים מההתנחלות אלון מורה בליווי שני מבוגרים לטיול באזור כפר ביתא. טיולי מתנחלים, בעיקר בזמנים מתוחים, היו תמיד כמו פתיחת ציר במלחמה, הם נועדו להציג נוכחות חמושה ומנקרת עיניים. בכל זאת, יש לומר, הם היו הרבה פחות פרובוקטיביים מאשר בימים אלה כשהגדה בוערת מגלי אלימות משיחית, מגובה ממלכתית, שנועדו מראש לזרוע הרס, גירוש ומוות.
הייתי אז כתב השבועון "כל העיר" בשטחים. הדברים המובאים כאן מבוססים על כתבה שלי ושל מוניר מנאע, המלווה שלי, שפורסמה ב 15.4.1988 ("גרסת ביתא"). המטיילים טענו כי בעת שאכלו ארוחת בוקר ליד מעיין קטן בסמוך לכפר, החלו הערבים ליידות בהם אבנים. בתגובה, המאבטח רומם אלדובי ירה בהם והרג את תושב הכפר מוסא סאלח. האירוע הסלים, והסתיים בעוד שלושה הרוגים: שנים מהכפר ואחת מהמטיילים, תרצה פורת, שנפגעה מכדור שנפלט מנשקו של אלדובי. גם אלדובי עצמו נפגע בראשו מכדור שנפלט מנשקו, אך נותר בחיים.
בתגובה פוצצו חבלני צה"ל 16 מבנים בכפר, באישור הפרקליטות הצבאית. בין הבתים שפוצצו היו גם שני בתים שלא אושרו להריסה, וכן בתים של תושבים שהגנו על הנערות והנערים.
ביתא הוא בעצם שני כפרים: ביתא פוקא (העליונה) וביתא תחתא (התחתית), ביחד 8,000 תושבים. בין שני הכפרים מפריד ואדי עין רוג'ין העמוק, שלאורכו צעדו המתחלים. משפת עין רוג'ין, בנקודה שבה פסק הטיול מלהיות טיול, התחלנו לפסוע במסלול הדמים. השחזור קשה. אחד מתוצרי הלוואי של הפחד הוא מחלת השכחה הקולקטיבית שפוקדת את התושבים. איש לא ראה איש לא שמע. כולם עוסקים בהכחשה הזאת.
קאסם טאהר, בן שבעים, זקן שחניכיו ריקים, חורש את חלקתו שעל שפת ואדי עם הפרד הזקן, ששמו, לא במקרה, מאליכ חוסיין (כמעט בכל בית אב יש חמור הקרוי על שם המלך ההאשמי שטבח בפלסטינים בשנות ה-70). את גרסתו לתקרית הדמים בין המטיילים לתושבים מתמצת טאהר בחוכמת פלאחים מלומדה: 'אי הבנה'.
סלמאן עלי הצעיר היה נוכח במקום האירוע. לדבריו, ילדים זרקו אבנים על המתנחלים המטיילים שהלכו בתחתית הואדי. המתנחלים ניסו להתחבא בין השיחים. "רק היהודי עם הרובה (רומם אלדובי) טיפס למעלה והתחיל לירות."
המטיילת אמונה אלירז, בת 15, אמרה בראיון ל"כותרת ראשית": "לא ראינו את בתי הכפר. כרם זיתים הסתיר אותם. פתאום שמענו צעקות ונפלו לידנו אבנים. אלדובי רץ למקום שממנו נשמעו הצעקות. אחר כך נשמעו יריות".
סלמאן עלי המשיך לספר: כשהתחילו היריות התקרב מוסה סלאח בני שמסי, בן 21, אל המטיילים, כדי לדבר איתם, אבל אלדובי, שלא הבין ערבית, הכניס לו כדור במרכז הבטן. סלאח היה ההרוג הראשון. השמועה על בוא המתנחלים הגיעה בינתיים אל הכפר. הרמקול של המסד החל להשמיע קריאות לעזרה, ומאות תושבים זרמו אל הואדי, המרוחק כקילומטר ממרכז הכפר. מראה הגופה הלהיט את הרוחות, וחלק מהשבאב ביקשו נקמה. אחרים ניסו למנוע מהם לאבד את העשתונות. תייסיר חרוויש, בן 29, שהתקרב אל קבוצת המטיילים, דרש מאלדובי בעברית שימסור לו את הנשק והבטיח לו, כי התושבים יתירו לקבוצה לעבור דרך הכפר בשלום. אלדובי הגיב בירייה נוספת, שפגעה בבטנו של תייסיר. הוא היה הנפגע השני. המאבטח השני, מנחם אילן, מציין סלמאן, בכלל לא ירה בנשקו. בדו"ח של צה"ל היתה עדות שהוא אף ניסה להניא את אלדובי מלירות.
בשלב הזה היו המטיילים מאלון מורה מכותרים על ידי מאות מתושבי הכפר, שאנסו אותם לנוע על הדרך שמובילה לתוך הכפר.
באותה שעה ישבה מונירה דאוד, בת 21, אם לשלושה ילדים, אחותו של ההרוג הראשון מוסה סלאח, בביתה והניקה את תינוקה. בשלב הזה הגיעו צעירים מן הכפר ובישרו כי האח נהרג על ידי מתנחלים. מונירה ואמה יצאו החוצה ורצו ביללות לכיוון המתנחלים, שהגיעו למרכז הכפר. האם והאחות של החלל פרצו דרך ההמון, התנפלו על אלדובי, שעוד הספיק להרוג תושב נוסף, חאתם אחמד, בן 18, ולפצוע אחר והנחיתו על ראשון מהלומה קטלנית בעזרת קרש עבה.
על מה שקרה אחר כך סיפר לי תייסיר דאוד:
"מונירה ואמה נסעו עם הגופה של מוסה לבית החולים, ואני הלכתי להכין את הקבר. אחר הצהרים הגיע הצבא והודיע ברמקולים, שעל כל הגברים להתרכז ברחבה של בית הספר… למחרת שלל המפקד הצבאי מחמותי את תעודת הזהות והאשים אותה בפציעת אלדובי. באותו יום הצויאו צוי הריסה על הבית שלנו, ואחרי חצי שעה כבר לא היה בית".
החומר שנאסף על ידי זרועות הביטחון אישר סופית, שתרצה פורת נהרגה כתוצאה מפגיעת קליע שירה אלדובי. עובדה שהמתנחלים ניסו להתעלם ממנה והאשימו את הערבים בירי. במשך כל השעות הארוכות, ש-18 המטיילים שהו בכפר ביתא, הם היו נתונים לחסדי התושבים, ומלבד הפגיעה באלדובי לא ניסה איש לפגוע בהם לרעה. השבאב אולי התכוונו, אך המבוגרים הגנו עליהם עד לבוא הצבא. המתנחלים טענו שמדובר בסך הכל בשלושה "ערבים טובים". על פי גירסה זו, קשה להבין איך שלושה מבוגרים מצליחים למנוע מהמון "צמא דם עם רצח בעיניים" של מאות תושבים לבצע את זממו. מצד שני לא מצאתי בכפר עדויות שיתמכו בגרסה כאילו תקפו המטיילים בראשית הטיול רועה מהכפר ליד המעיין שבוואדי, וכאילו מכאן התפתחה התקרית, גרסה שהתכתבה עם הנרטיב המוכר של מפגש מחלקת הל"ה עם הרועה הערבי בדרכם לגוש עציון הנצור.
כשהתחלק הכפר לשניים – הצעירים שביקשו נקמה והמבוגרים שמנעו מהם לעשות כן – ניצב עזאם בני שמסי לצד המגינים על המטיילים. מול ביתו נהרגה תרצה פורת. שמסי יצא עם אחיותיו, הרחיק את הצעירים וטיפל בפצועים. הבנות המטיילות הוכנסו לבית ושוקו במים. שמסי ועוד כמה תושבים מהכפר יצרו חגורה חיה סביב למטיילים האחרים, ששכבו בצל אחד העצים, עד לבואם של כוחות צה"ל. למרות זאת נהרס ביתו של שמסי ראשון. אחרי הפיצוץ, כשהתבררה הטעות, בא אליו המושל הצבאי, ביקש סליחה והבטיח פיצוי.
ביום שלישי אמר אורי אריאל, מזכ"ל יש"ע, בשמץ של גיחוך: "אתה יודע למה הבית שלו נהרס? התושבים רצו להעניש אותו, כי הוא היה טוב מדי אל היהודים, ולכן הם הצביעו עליו כאילו הוא זרק אבנים." (ראיון עם אורי אריאל ב"כל העיר").
הגרסה הצה"לית דיברה על על 13 בתים שפוצצו בכפר. הפיצוצים פגעו גם בבתים שכנים. לדברי התושבים נפגעו בסך הכל 23 בתים.
לא רחוק ממרכז הכפר שוכן ביתו של שייח' אברהים מסעד. שייח' מסעד, בן שישים, סוכך בגופו על המתנחלים לבל יפגעו בהם השבאב. "ריחמתי עליהם. היו שם ילדים ובנות", הוא אומר. לשייח' זקן תיש מחודד, והוא מקרין שלווה של אדם החי בשלום עם עצמו ועם אלוהיו. הוא גר בבית אבן כפרי פשוט, עם רחבת הבטון המסורתית, הגפן, שבימים ההם התחילה להתמלא בעלים, ובור המים בחצר. מן החצר אפשר היה לראות את קו המתאר של ההרים. על פסגה אחת בולטים מבני מחנה צבאי, ובפסגה השנייה בתי ההתנחלות תפוח.
על התקרית בכפר הוא סיפר: "אמרו לי, שהגיעו מוסתאוותנין (מתנחלים) אל הכפר והם יורים. הגעתי אל המקום וניסיתי לדבר עם המתנחל שירה (אלדובי), אבל הוא לא הבין אותי. אמרתי לו: אל תפחד, אנחנו נעביר אותך את הכפר בשלום. שמתי כך את הידיים לגונן עליהם שלא ייפגעו". מסעד לא ידע אז, כי תושב נוסף של הכפר נהרג מהיריות של אלדובי, אבל הוא לא מתחרט שהגן על הילדים. הוא איש ירא אלוהים. "אולי על הגברים עם הנשק לא הייתי צריך להגן. אללה יגיד". למרות שישים שנותיו שייח' אברהים מסעד לא פגש מימיו יהודים, עד לאותו יום מר ונמהר.
כשהגעתי לשם מצאתי בכפר אווירה סוריאליסטית, תולדה של הניגוד בין השלווה ההררית, עם הירוק של השקדים וריח החריש הטרי, לבין החורבן, השנאה והפחד. מאז התקרית אין גז וגם המים וזרם החשמל נותקו. בלילה חזרו התושבים להשתמש בלוקסים למאור. את המזון חזרו לבשל ב"מוקדה", גלגל האבנים שבמרכזו ה"חטב", הזרדים שמקששות הנשים בהרים. בצהרים מביאות הנשים את המים מהעין בג'ארות, כמו לפני מאתיים, כמו לפני אלף שנה. כפר ביתא נחשב לכפר די נחשל גם במונחים של השטחים. אין שירותים מוניציפאליים מינימאליים. אין מרפאה, מעט מאוד בוגרי אוניברסיטאות. אף עורך דין ואף רופא לא הוציא הכפר מתוכו. השנאה והפחד, שניזונים כידוע גם מן הבערות, ואדנות המתנחלים, הציתו את האש שפגעה בכפר כעונש שייזכר לעוד הרבה שנים.
***
חלפו שנים. בשנות ה-90 התמניתי לתפקיד מנכ"ל בצלם והתעסקתי בנעשה בשטחים מזווית קצת שונה. נמנעתי בד"כ מלהגיב באופן אישי לסילופים שנתקלתי בתקשורת, אך יום אחד הופיעה באחד העיתונים כתבה בה נאמר שרומם אלדובי נורה בביתא בידי ערבים ועליה החלטתי להגיב.שיגרתי, אם כן, מכתב לעיתון ותיקנתי את הסילוף העובדתי שהכרתי מקרוב – אלדובי נפגע מכדור שנפלט מנשקו שלו.
באותה תקופה הגיעו איומים רבים לארגון על הטמנת פצצות, איחולי מוות ותופינים אחרים. גם בביתי הפרטי סבלתי, לא מעט, יש לומר, מהתנכלויות, פגיעות ברכוש וגם ניסיונות תקיפה, על כך אולי עוד יסופר בפעם אחרת. הדלת של משרדי בצלם בירושלים היתה, לפיכך, משוריינת ועינית אופטית אפשרה להציץ בנמצאים לפני הדלת, טרם פתיחתה. יום אחד צלצל הפעמון, מאחורי הדלת ניצבה אשה בגיל העמידה אשר ביקשה לדבר איתי. היא נכנסה וסיפרה לי בהתלהבות עד כמה היא מעריכה את עבודת הארגון וכי היא מבקשת להתנדב. ואז, תוך כדי שיחה היא התקרבה ובמלוא כוחה ירקה בפני. "אני אמא של רומם אלדובי", אמרה לי. "ואתה מנוול".
ניגבתי את שאריות הרוק של אום-אלדובי מעל פני וביקשתי מבאסם עיד, תחקירן השטח הנאמן, לסייע לי להחזיק בגברת הזועמת משני צדדיה ולהעביר אותה בעדינות תקיפה אל מעבר לצידה השני של דלת הכניסה. לא ראיתי אותה שוב. אבל הנרטיבים המסולפים, השנאה, הנקמנות העיוורת, הבגידה בצדק ובזכויות האדם באזורי האסון של הסכסוך ישגשגו עוד הרבה שנים, אולי עד הסוף.
***
תמונה ראשית: רענין סוואפטה, רויטרס
כתיבת תגובה