פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
מאת: יזהר באר
כשהתחלתי לכתוב שורות אלה הייתי יושב וממתין, כמו כל הישראלים, למטח הטילים והכטב"מים שעשה את דרכו מאדמת איראן מערבה אלינו, ובעודי מאזין לרחש המטוסים החגים מעלי ניסיתי לשאול את עצמי מה היו חושבים על השלב החדש הזה בתולדות הסכסוך שלושת האישים הפלסטינים האלה שידעו לאתגר את המפעל הציוני, כל אחד בדרכו.
ותוך כדי אנחת הרווחה הזמנית, שבאה אחרי שהתברר שהאנטידוט הישראלי, עם קצת עזרה מהעולם, הצליח לבלום את המתקפה ממזרח, ואחרי כל התמונות הקשות שהגיעו בהמשך מסבב ב' של המלחמה עם איראן ומהרחובות המופצצים בעזה, וגם אחרי הצהרת השלום היומרנית של טראמפ לסיום הסכסוך שאף אחד עדיין לא יודע באמת איך תרקום עור וגידים, נזכרתי בביקור לפני שנים בניו יורק, במשרדי המשלחת הפלסטינית לאו"ם. התרשמתי במיוחד ממדף הספרים בחדרו של השגריר הפלסטיני. הוא היה עמוס בשורה ארוכה של כותרים בעברית, פרי עטם של מבשרי הציונות; יהודה אלקלעי, צבי קלישר, משה הס, פינסקר, לילינבלום ועוד דמויות מתכניות הלימודים הנידחות ביותר בתיכונים, שספק אם תלמידי ישראל מסוגלים לשחזר מתוכם ולו רעיון אחד.
לאחרונה הגיעה לידי עבודה מעניינת שעשה זכריא סינוואר עבור האוניברסיטה האסלאמית בעזה על אורד וינגייט ותפקידו בפיתוח היכולות הצבאיות הציוניות ובהכשרת מפקדי העתיד של צה"ל. הוא, כמו אחיו החשוב יותר, יחיא סינואר (שניהם חוסלו), חקרו לעומק וברצינות את תולדות הציונות.
ברור שחלק מההתעניינות היא מבחינת "דע את האויב", אך יש בה מן הסתם גם רצון אותנטי של החלש להכיר את סיפור ההצלחה של החזק, התנועה הלאומית של היהודים שהוא גם סיפור הכישלון של התנועה הלאומית הפלסטינית ולשאוב מתוכו לקחים.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתשוקה הפלסטינית להכיר אותנו מקרוב. בזמן שסיקרתי כעיתונאי את השטחים בימי האינתיפאדה הראשונה, הכרתי מקרוב כמה מבעלי משרדי התרגום שצצו במזרח ירושלים בשנות ה-80, שהיו מספקים באופן יומי תרגומים מהתקשורת העברית עבור העיתונים הפלסטיניים, סוכנויות תרגום להכרת האחר שמרביתן כבר נסגרו מאז מפאת הייאוש וחוסר התוחלת.
בתופעה הפוכה לא נתקלתי, אולי מכיוון שהיא כמעט לא קיימת. הישראלי הממוצע, גם המשכיל, ממעיט להתעניין במתרחש בצד השני, מעבר להיבטים הביטחוניים או המאיימים שיש בו. לאחרונה הסתבר כי גם המודיעין הישראלי צמצם את התעניינותו בשיח המתרחש מעבר לגדר; והפתעת 7 באוקטובר מדברת בעד עצמה. הרי גם את יחידת "חצב" ביטלו במודיעין כמעין סרח עודף, ואיך יכולנו לדעת מה מבעבע מתחת ומעל פני השטח? או כמו שאמר האינטלקטואל המצרי ד"ר חוסיין פאוזי לחיים גורי על הפתעת מלחמת יום הכיפורים "אם קציני המודיעין שלכם היו קוראים שירה בערבית לא הייתם מופתעים".
למרבה ההפתעה ודווקא בניגוד למה שנראה כרוח הזמן יצאו לאור לאחרונה בעברית שלוש ביוגרפיות, שנכתבו בידי יהודים – ישראלים על אישים פלסטיניים, שאתגרו את המדינה היהודית מקרוב. נותר רק לבחון כמה ישראלים יקראו אותם על רקע התקפת הנוח'בה ב- 7 באוקטובר, מעשה שצמצם את רזרבות האמפאטיה והסקרנות של הציבור הישראלי כלפי הצד השני, שהיו, ממילא, מוגבלות גם קודם לכן.
גיבורי הביוגרפיות הללו חוו מקרוב את הוויית הפליטות והקורבנות וחלקו סנטימנט בסיסי של עוינות למפעל הציוני שגזל את אדמתם. הם ראו בנכבה פלסטינית של 1948 אירוע כמו קוסמולוגי של עוול היסטורי ולחמו בנחישות ותוך מחויבות אידיאולוגית גמורה, כל אחד בדרכו, להשבת הזכויות הגזולות. שלושתם ראו את עצמם מהפכנים וכל אחד מהם גם שילם על כך מחיר אישי יקר. אלא שלמרות המחויבות הרעיונית, שמשמעותה, לפחות מבחינתם של השניים שיצאו לגלות, ג'ורג' חבש וע'סאן כנפאני, היתה חיסולה של ישראל, מתברר כי התמונה המצטיירת לגביהם הולכת ונעשית מורכבת ככל שהם מתבגרים וככל שימי הסכסוך נמשכים ומשתנים יחד איתם.
ג'ורג' חבש, הפליט מלוד, שהתגייס מנעוריו למאבק אידאולוגי–מהפכני חסר פשרות בישראל, שמטרתו היתה להביא להשמדת "הישות הציונית" בכוח הנשק, היה רופא ילדים שהפך למנהיג "החזית העממית לשחרור פלסטין". אבל משיא פעילותו הטרוריסטית, שהתגלמה בסדרה של חטיפות מטוסים הוא עבר אבולציה של התמתנות איטית ואימץ סוג של פרגמטיות, שהביאה להפסקת הטרור האווירי, דבר שגרם לקרע עמוק בתוך המחנה שלו ולירידה במעמדו.
ע'סאן כנפאני, סופר נערץ בעולם הערבי, עמיתו של חבש בחזית העממית, היה פליט מעכו, שכמו חבש, התגייס למאבק חסר פשרות במדינה הציונית, אלא שאת הרובים הוא המיר במילים ואלה שלו היו אפקטיביות במיוחד. עד כדי כך, שהוא שילם עליהן בחייו.
ואילו השלישי, תופיק זיאד, שהיה משורר מוכר ומוערך בעולם הערבי, וגם ראש העיר נצרת וחבר בכנסת ישראל, שלא יצא אל הגלות, סבר אף הוא שיש להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור ולהשיב את הצדק על כנו, אך עם הזמן, כמו בקרב רבים מ"תושבי הפנים", הפלסטינים אזרחי ישראל, חלחלה בתוכו ההכרה שאי אפשר להביא לביטול "הפרויקט הציוני" ויש להשלים עם קיומו. לפני מותו הוא התקרב ליצחק רבין, תמך באופן נלהב בהסכם אוסלו ואף ראה את האור בקצה המנהרה.
שלושת גיבורי הביוגרפיות הנ"ל היו מוכשרים, כריזמטיים, מסורים לעניין הפלסטיני ומהפכנים קומוניסטיים, שתיעבו לא רק את ישראל אלא גם את האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי בכלל. הכניסה לעומק עולמם ולתודעתם וההכרות האינטימית עימם מהווה עבור הקורא הישראלי-יהודי משימה אינטלקטואלית ורגשית מאתגרת, שמאחוריה מהדהדת השאלה הנצחית: האם יש עם מי לדבר?
***
תופיק זיאד – "אני מפריע לך לשחרר את פלסטין, יא בן כלב?"
אני מתגורר בעמק יזרעאל במרחק דקות נסיעה ספורות מנצרת. כל נסיעה שלי לעיר הערבית הגדולה מפגישה אותי עם ערימות האשפה, העזובה הסביבתית, הדלות האסתטית והדשדוש הכלכלי, שאף ראש עירייה לא הצליח להתמודד איתם עד היום. אבל יש בה גם איים של יופי, היסטוריה, דת, מתעשרים חדשים, נהגים צעירים חצופים, עולם תחתון ודקדנט, שעליו מספרים יודעי דבר, שאין כמותו במגזר. וגם שורות שיר של תופיק זיאד, שמת ב-1994, המרוחות עד היום כגרפיטי על הקירות ועל חומות העיר, לא רחוק מרחוב הציונות, המעידות כי התנחל בלבבות דרי המקום וכי הם עדיין זוכרים שבן עירם הגיע כמעט למקום הגבוה ביותר האפשרי.
תמיר שורק, מחבר הביוגרפיה שלו, מזכיר שלפני 1948 תופיק זיאד (יליד 1929), חש עוינות עמוקה כלפי המפעל הציוני שהביא ב-1948 ליציאתם לגלות של כ- 750 אלף פלסטינים ורק 156,000 נותרו בשטח מדינת ישראל. גם הם סבלו מפיחות דרמטי במעמדם והאזרחות הפורמאלית שאותה קיבלו הפכה ל"קטגוריה של הדרה ודיכוי". נצרת, שלפי תכנית החלוקה של האו"ם היתה אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית, נכבשה וסופחה למדינת ישראל, ותופיק זיאד בחר להצטרף למפלגה הקומניסטית הישראלית (מק"י), שבאותן השנים ותחת הממשל הצבאי היתה הגוף היחיד שהיה יכול להוביל התנגדות פוליטית של אזרחי ישראל הערבים.
המפלגה הקומוניסטית היתה המנוע בהובלת ההתנגדות והדלק שהזין אותה היה השירה הפוליטית. כמו ע'סאן כנפאני התייחס זיאד לשירה כאל "נשק". בשנות ה-50 הוא נעצר כמה פעמים ועונה בכלא הישראלי בגין שירתו הפוליטית ונאומיו הפומביים. באחת הפעמים הוכה במעצרו עד אובדן הכרה. על פי דיווח בעיתונות העברית, כשהתעורר הוא התחיל לשיר את האינטרנציונל. מאוחר יותר כתב:
הו בְּנִי עַמִּי, עָנָף בְּנֵי דּוֹרִי
אַתֶּם יְקָרִים לִי מֵחַיֵּי שֶׁלִּי
עוֹדֶנּוּ נֶאֱמָנִים לְהַבְטָחָתֵנוּ
עוֹדֶנּוּ
אָנוּ לֹא מְקַבְּלִים אֶת סֵבֶל הַצִּינוֹק,
אֶת אֲזִיקֵי הָעָוֶל וְסוֹרָגָיו…
זיאד היה מוסלמי במוצאו, קומוניסט ואתאיסט באמונתו ושתיין חובב באורחותיו, שהתריס נגד הלחצים לשמור אמונים לשבט הקטן. הוא ניהל מערכת יחסים עם תמר סנה, בתו של משה סנה, מנהיגה היהודי של מק"י ובסופו של דבר נישא בחתונה אזרחית, פרובוקטיבית בזמנה, לנאילה סבאג, אשה נוצריה, שזיאד ישב בכלא עם אביה.
תוצאות המלחמה ב-1967 הבהירו לו שישראל אינה ממהרת להיעלם וכמו אזרחים ערבים אחרים החליט לפנות לזירה הפוליטית הישראלית. שיא הקריירה שלו היה בניצחונו בבחירות לראשות עיריית נצרת ב-9 בדצמבר 1976, למורת רוחם של מקבלי ההחלטות בישראל ולמרות ניסיונותיהם לבלום אותו כמעט בכל דרך נכלולית. "תינוק חולה נפש", כינה זיאד את ישראל קניג, הממונה הכל יכול על מחוז הצפון, שעשה הכל כדי לחבל במעמדו.
לאחר בחירתו נסקה הקריירה הציבורית של זיאד גם במישור הארצי והוא נבחר כחבר כנסת מטעם מק"י. את עיקר הפופולאריות במגזר שלו צבר במאבקו נגד הפקעות הקרקעות במסגרת התכניות ל"ייהוד הגליל", ובעיקר ב"יום האדמה", 1976, אז נורו למוות שישה אזרחים ערבים.
בהתבטאויותיו הפומביות הילך זיאד על חבל דק בין הדרישה לשוויון ולהשתלבות אזרחית במנגנוני המדינה, תמיכה בסולידריות יהודית ערבית (במהלך משפט אייכמן, למשל, קרא זיאד לתלות אותו בגין פשעיו נגד העם היהודי), לבין סולידריות ותמיכה במאבק הפלסטיני בכיבוש עזה ובגדה המערבית. פעם אפילו איים בפומבי שאם הממשלה לא תבטיח שוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים בתוך ישראל הם "יודיעו בשווקים ובעיתונות כי הם מחפשים להם מדינה אחרת שתרצה בהם ובאדמותיהם".
זוהי הביוגרפיה הראשונה שנכתבה על תופיק זיאד והיא נכתבה דווקא ע"י ישראלי, תמיר שורק, פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן סטייט (שני ספריו הקודמים עסקו במשמעויות הפוליטיות של הכדורגל בקרב האזרחים הפלסטינים ובהנצחה הפלסטינית בישראל).
מעט נכתב על זיאד בתקשורת בעברית. שורק מסתמך על שלל מקורות המתארים אותו כאיש צנוע באורחותיו האישיות, בניגוד לראשי העיר הקודמים המקובלים על הממסד, כמו סייף א דין אל זועבי, שהרבה להחצין את עושרו ומעמדו. זיאד נהג למסור את המשכורת שלו מהכנסת למפלגה. "מהעירייה אני לא מקבל כלום. המשכורת של המפלגה היא מתחת לקו העוני. יש לי פולקסווגן מודל 69'. רוצה להחליף, לא יכול", אמר בכתבה שפורסמה עליו ב-1981 ב'מוניטין'.
משהו בדיוקנו מזכיר את חוסה "פפה" מוחיקה, לוחם המחתרת האגדי, שאחרי שנבחר כנשיא אורוגוואי תרם את עיקר משכורתו לתוכנית לדיור ציבורי והמשיך להשתמש בחיפושית הישנה שלו. עניין של דימויים.
אדם ברוך, עורך 'מוניטין' אז, מסגר את כתבת הפרופיל עליו כמין פרודיה על ייצוגו בתקשורת העברית;
"תופיק זיאד מאיים עלי. אני בהקשר זה, הישראלי–יהודי הנוורוטי. אני בטוח שהוא שואף להשפיל אותי, שהוא שואף נקם… אני לא מכיר אותו, אלא את הפחדים שלי, והוא סטריאוטיפ שנגזר מפחדים אלה. אני מרגיש את זיאד מבלי לראות אותו. הוא נמצא בביתי, מבלי להיות בו. איבר המין שלו מלא תאוות נקם… הוא סמל, והפסיכולוגיה שלנו מורכבת מסמלים. הייתי מעדיף שדיוקנו יהיה זה של קרייריסט ערמומי… שהוא ישווה אותי, אותנו, להיטלר ויבטיח לנו מרחץ דמים. שאפשר יהיה לקנות אותו בכסף, בכיבודים… שיהיה לאומן אגרסיבי ופרימיטיבי… אבל מכתבת פרופיל זו מצטיירת דמות מורכבת, אחרת, של פרטנר אפשרי לדו שיח אפשרי. אשרי המאמין. אני לא מאמין." (ע' 169).
ב-1988 אימץ אש"פ את פתרון שתי המדינות, החלטה שזיאד תמך בה כפשרה מעשית, מכאיבה אך הכרחית לאור יחסי הכוחות בין הפלסטינים לבין הציונות. בהרצאה שנתן באוניברסיטת חיפה תקף אותו על כך אחד הסטודנטים הערבים, שהתריס "מי הסמיך אותך לערוך את הוויתור הזה?"
זיאד היכה בדוכן והשיב: "למה שלא תשחרר את חיפה? אתה מנסה לשחרר את פלסטין ואני מפריע לך, יא בן כלב?"
זיאד אמנם לא היה מנהיגה הרשמי של מפלגתו, אך בגיל 63 הוא הפך לפוליטיקאי המשפיע ביותר בקרב הפלסטינים בישראל. הדבר אירע זמן קצר לאחר התפרקותה של ברה"מ – לאחר ש"לבו של העולם", שבו האמין, שהיה במידה רבה גם עולמם של ג'ורג' חבש וע'סאן כנפאני, חדל מלפעום. עם זאת בשנתיים האחרונות לחייו הוא, כמו חברו אמיל חביבי, היה אופטימי מאי פעם, אופטימיות שהיתה קשורה למה שראו כתהליך בלתי נמנע: פיוס ישראלי – פלסטיני, שיוביל לשלום על בסיס פתרון שתי המדינות במסגרת תהליך אוסלו.
חוקר הספרות הפלסטינית סלים אל עטאוונה טען שלפני 1967, שירתו של זיאד שיקפה עדיין את החלום על שחרור פלסטין, ואילו אחרי 67' ניתן היה לגלות בשירתו את ההכרה שהקמתה של מדינת ישראל היתה מעשה בלתי הפיך. לאחר ניצחונו של רבין בבחירות ב-1992 אמר זיאד שמפלגתו תשקול, לראשונה בהיסטוריה לתמוך בקואליציה בראשות מפלגת העבודה, וכך היה.
יצחק רבין, הקצין הבכיר שחתם על הפקודה לגירושם של עשרות אלפי פלסטינים מאזור לוד ורמלה ב-48', הרמטכ"ל שכבש את השטחים ב-67' והורה לשבור עצמות לפלסטינים, מי שהיה ראש הממשלה בזמן אירועי יום האדמה ב-1976 וכונה אז ע"י זיאד "השוחט מתל אביב", פנה לזיאד וביקש את תמיכתו בממשלתו. זיאד נענה.
ב-5 ביולי 1994, קצת יותר משנה לפני שרבין נרצח ואבן כבדה כיסתה את קברו ואת התקווה לפיוס בין העמים, יצא זיאד לקדם את פניו של ערפאת שהגיע ליריחו במסגרת תהליך אוסלו. בדרכו חזרה, במעלה הדרך לירושלים, התנגש במשאית שבאה מולו ונהרג.
***
ג'ורג' חבש – פעמוני השיבה לא הריעו
בתחילת שנות ה-70 הגיע שר הביטחון משה דיין לביקור במחנה פליטים בעזה וראה כיצד הצעירים המקומיים מניפים על כתפיהם את המושל הצבאי הישראלי, אל"מ יצחק איני עבאדי, ונושאים אותו לבל יתלכלכו נעליו הצבאיות בביוב הזורם ברחובות. "למה אתם עושים את זה", שאל דיין את הצעירים. "בגלל שהוא מדבר איתנו כמו ג'ורג' חבש", הסביר אחד הבחורים את האמון המוזר שהם נתנו במושל שהופקד עליהם מטעם צבא הכיבוש הישראלי (מתוך ריאיון שערכתי עם עבאדי פרות קדושות פרק 72)
הביוגרפיה של ד"ר אלי גליה מנסה להסביר את סוד אישיותו של חבש בעיני הפלסטינים לקוראי העברית, שזוכרים אותו בעיקר כמשלח של חוטפי מטוסים וחוליות טרור, האחראי על הטבח בשדה התעופה לוד ומנהיג חזית הסירוב, בעוד שבאתוס הפלסטיני הוא חקוק כאיש מצפון, כאידיאולוג וכאינטלקטואל, שאישיותו הילכה קסם על רבים.
הביוגרפיה של חבש היא סיפורם של הפלסטינים שנקרעו ממולדתם ב-1948. תולדות חייו שזורים בסיפור המאבק הפלסטיני מ- 1948, תחילה במסגרת תנועת הלאומים הערביים, "קומיין אל ערב", בהערצה לפאן ערביות שהוביל עבד אל-נאצר ואח"כ הנהגתו את "החזית העממית לשחרור פלסטין". כל העדויות שמביא גליה מצביעות על אישיות כריזמטית בעלת השקפת עולם מוצקה, על חזון אידיאולוגי מהפכני ועל התמסרות וצניעות בחייו האישיים שתרמו להפיכתו לסמל לאומי בעיני הפלסטינים. וכן, על עוינות תהומית למדינת ישראל ולכל מה שהיא מגלמת, שהפכו אותו לאויב מר עבורה.
חבש נולד בלוד ב-1925, למשפחה אמידה ממוצא נוצרי, יווני אורתודוכסי, שגורשה ב-1948, חוויה אישית שרתמה אותו למאבק שנמשך כחצי מאה במפעל הציוני שעולל לה כך. כבר למחרת הגירוש, כך העיד, חלפה במוחו המחשבה ש"יש לשקוד על תכנית שחרורה, ושחרור כל עיר וכפר בפלסטין, כחלק ממאבק ממושך". במהלך הגירוש הוא צפה מהצד בקצינים ובחיילים הישראלים שנכנסו למרפאה, שבה התנדב, ואמר חרישית "כלבים, זו ארצנו ולא ארצכם, נישאר כאן כדי להרוג בכם, אתם לא תנצחו את המערכה הזו". אבל היהודים ניצחו ומשפחת חבש, כמו רוב תושבי לוד, גורשו לאזור רמאללה, שבשליטת המלך עבדאללה, אחרי שהחיילים הישראלי החרימו, לדבריו, את הכסף ואת דברי הערך בהם החזיקו. "זאת תמונה שנחרתה בי ואינני יכול לשכוח אותה לעולם, שלושים אלף איש צועדים, בוכים, צועקים מתוך פחד…" (עמוד 25).
לאחר המלחמה סיים חבש לימודי רפואה בביירות והוכשר כרופא ילדים, אך מייד פנה לפעילות פוליטית ולתכניותיו לשחרור פלסטין בכוח. הוא הצטרף אל "ג'יל אל-אנתקאם" (דור הנקמה) שקם בעקבות הנכבה. הפעילויות הראשונות כוונו אל מול המשטרים הערבים שנחשבו אחראיים לאובדן פלסטין. חבש נעצר כמה פעמים ע"י המשטרים הסורי והירדני וישב בכלא. באמצע שנות החמישים פגש בסוריה את ע'סאן כנפאני ומאז לא נפרדו דרכיהם עד מותו של כנפאני.
בשנות השישים, חבש כמו פלסטינים רבים, נשבה בקסמו של ג'מאל עבד אל-נאצר ובחלומות הפאן – ערביים. כישלון האיחוד המצרי-סורי, הביא למשבר עמוק שבסופו מצא מחסה תחת כנפי האידיאולוגיה הקומוניסטית. בשנות ה-60, לאחר הקמת הפתח ואש"פ התחילו מגעים לשיתוף פעולה בין חבש לערפאת, שלא הבשילו. חבש דרש אז לעכב את השימוש בטרור מול ישראל עד שתגיע שעת הכושר. הוא האמין שרק מעורבות צבאית של מדינות ערב תגבר על ישראל אבל ערפאת סירב לחכות ואת החוליה הראשונה של הפתח הוא שלח לישראל ב-1964, בניסיון לפגוע במוביל הארצי.
תבוסת הנכסה ב-1967הבהירה לפלסטינים שהם לא יכולים לסמוך על מדינות ערב. התבוסה הביאה שינויים מרחיקי לכת בתנועה הלאומית הפלסטינית, לחיזוק הפלסטיניזציה של המאבק ולהתגבשות השמאל הערבי החדש לכמה ארגוני התנגדות מרקסיסטיים-לניניסטיים, שייצגו את הלאומיות הערבית החילונית. חבש גרס כי המאבק המזוין חייב להתבסס על המעמדות העמלים, לפי העיקרון של מאבקי השחרור בקובה, בדרום תימן, באלג'יריה ובווייטנאם, בקיצור, במלחמת שחרור עממית ובהכרעת האויב באמצעות אלימות. בין הדמויות המוכרות לקורא הישראלי שחבש גייס ל"חזית העממית" שהקים היו, בין השאר, וודיע חדאד ויאסר עבד רבו, בוגרי אוניברסיטאות ביירות וקהיר.
שתי קבוצות שמאל חילוניות התחרו אז על הבכורה, הקבוצה שבראשה עמד חבש ומולו נאיף חוואתמה. שני המנהיגים לחמו זה בזה ראש בראש, כולל בקרבות אש בירדן ובסוריה, שפיצלו אותן לשתי קבוצות יריבות, 'החזית העממית' ו'החזית הדמוקרטית'.
בסוף שנות השישים הפך חבש מלאומן קנאי למרקסיסט-לניניסט מאמין. בראש מערכת "אל-הדף", כתב העת של החזית שהקים, העמיד את ע'סאן כנפאני, ידידו משכבר. אז גם החליט חבש לעבור מפעולות טרור יבשתיות לא יעילות לטרור באוויר והתחיל עידן חטיפות המטוסים. מטרתו היתה, כדבריו, "להוציא את השאלה הפלסטינית מאנונימיות ולחשוף אותה לדעת הקהל המערבית".
זה התחיל ביולי 1968 בחטיפת מטוס אל על לאלג'יר עד לשיא, בספטמבר 1970 כשנחטפו חמישה מטוסי נוסעים ושלושה מהם הונחתו בשדה תעופה נטוש באל-זרקא בירדן. באותה עת היה חבש עצמו בביקור בסין ומי שדיברר את המבצע היה ע'סאן כנפאני.
בריאיון אחר אמר חבש "אנו מאמינים שלהרוג יהודי הרחק משדה הקרב אפקטיבי יותר מלהרוג מאה מהם בקרב עצמו… כאשר אנו שורפים חנות בלונדון, להבותיה בעלות ערך רב יותר משריפה של שני קיבוצים…", ולא שיער כי הרבה יותר משני קיבוצים יישרפו כעבור חמישים שנה ויערבבו את הקלפים של הסכסוך מחדש.
בתשובה לשאלה אם הוא מודע לכך שצעדיו עלולים להצית מלחמת עולם שלישית, חבש ענה "אני מוכן לקחת את הסיכון לכך בשמחה, והדבר אינו מטריד אותנו, משום שכל העולם עלול להפסיד ממלחמה כזאת, זולת הפלסטינים עצמם…".
היותו של חבש רופא ילדים ואב לשתי בנות גרמה לעיתונאית האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י לשאול אותו אם היה משנה את החלטותיו אילו ידע על הימצאותם של ילדים בין נוסעי המטוסים שנחטפו. הוא ענה: "התמסרתי לתחום הרפואה כדרך היחידה שבה אני יכול להועיל לאנושות, אך מה טעם לרפא גוף חולה אם דברים מסוג זה (הגירוש מלוד) יכולים להתרחש?… אני מורגל במראות של סבל פיזיולוגי, אך לא במראות של כאב נפשי, בושה או אי צדק. מישהו חייב לשנות את העולם כדי שיקרה משהו, להרוג אם יש צורך בכך, גם אם פירוש הדבר שנהפוך לבלתי אנושיים…".
החזון שהציב חבש היה הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית בעלת אופי סוציאליסטי על כל שטח פלסטין ודחייה בלתי מתפשרת של כל הסדר מדיני עם ישראל. באשר לגורל היהודים שבה אמר: "כל האזרחים היהודים שיחיו בפלסטין המשוחררת והמאוחדת ייהנו מכל הזכויות ללא אפליה, שהרי תנועת השחרור הפלסטינית אינה עוינת את היהודים כיהודים ואינה רוצה להשמידם או להשליכם אל הים…" (עמוד 185).
השינויים בהגותו של חבש היו איטיים אבל משמעותיים. חבש הודה שההחלטה להפסיק לחטוף מטוסים התקבלה לאחר שהתברר לו שהפעולות האלה מחבלות ביחסי החוץ של החזית. בזמן חטיפת מטוס 'אייר פרנס' לאנטבה ב-1976 כבר עשה חבש מאמץ להבהיר שהחזית אינה קשורה לחטיפה, אלא מדובר ביוזמה של עמיתו להקמת החזית, שהפך ליריבו, וודיע חדד, "ההרפתקן".
בקיץ 1972 יצא חבש לבדיקות רפואיות במוסקבה, שם נודע לו על ההתנקשות בחייו של ע'סאן כנפאני. שנה אח"כ נחלץ חבש עצמו בנס מניסיון חטיפה, כשהמטוס שבו היה אמור לטוס מביירות ייורט ע"י חיל האוויר הישראלי. כעבור 13 שנה ניסתה ישראל שוב לשים עליו את ידה, אך נכשלה. חבש, כצפוי, האשים את ישראל בהתנהגות טרוריסטית.
בעקבות מלחמת יום כיפור החלו תמורות משמעותיות באזור שלא נסתרו מעיניו של חבש. ערפאת וחוואתמה ביקשו לאמץ, במקביל ללחימה, טקטיקה דיפלומטית ואימצו את תכנית השלבים ואילו חבש הציב את עצמו מולם בראש 'חזית הסירוב' לפתרון מדיני מול ישראל.
התפנית המשמעותית בהשקפתו של חבש חלה ב-1988 כשתמך בהכרזה על עצמאות פלסטין ובהקמת שתי מדינות, יהודית וערבית. למעשה, 40 שנה אחרי הנכבה הבין חבש, האידיאולוג הדוגמטי של המאבק הפלסטיני, שישראל הפכה לעובדה מוגמרת. למרות כל ההסתייגויות שהוסיף לראשונה בחייו נשבר משהו בנוקשותו האידיאולוגית והוא אימץ עמדה של "פוליטיקה מעשית" התומכת בהסדר מדיני.
קריסת ברה"מ וגרורותיה הביאה לירידה דרמטית בכוחם של ארגוני השמאל הפלסטיניים החילוניים ושחקנים חדשים צצו בזירה הפלסטינית; החמאס והג'יהאד האסלאמי. דעיכת החזית העממית סימנה גם את סוף דרכו של חבש. הוא עוד הספיק להתנגד נחרצות להסכמי אוסלו אותם תיאר כ"טרגדיה" וכבגידה ולכרות ברית זמנית עם הכוחות האסלאמיים העולים.
ביולי 2000, בהיותו בן 75, התפטר חבש מהנהגת החזית ובמקומו מונה סגנו אבו עלי מצטפא, שקיבל אישור כניסה מישראל במסגרת תהליך אוסלו והעביר את מטה החזית מדמשק לרמאללה. בשיאה של האינתיפאדה השנייה ירה מסוק צה"לי שני טילים למשרדו שחיסלו אותו. בתגובה ביצעה החזית את הפיגוע המשמעותי ביותר אחרי עידן חבש, ההתנקשות בחייו של השר רחבעם זאבי.
לאחר שפרש הקדיש חבש את זמנו לחקר המציאות הישראלית, בחינת "דע את אויבך", והקים מכון מחקר בשם "המחר הערבי" במטרה "לשפר את הידיעות, ההתנהלות והאמצעים על מנת להביאם לאותה סטנדרטיזציה שעומדת לרשותה של ישראל".
כל ימיו לא נסוג חבש מהתביעה להשבתה המלאה של פלסטין כולה, אבל סמוך למותו אמר "כאשר אני מהרהר בבעיה הפלסטינית, נראה לי בבירור שעלינו לממש את זכויותינו הבלתי מעורערת להשיב את אדמותינו עד למטר הרבוע האחרון, מפני שאנחנו הבעלים שלהן. אך בה בעת, כל אדם שעיניו בראשו חייב להתייחס למציאות הקיימת ולנוכחותם של חמישה מיליון יהודים שרואים את עצמם אזרחי מדינה המתקראת ישראל, המעניקה להם את זכויותיהם."
ב-26 בינואר 2008, בגיל 82, מת ג'ורג' חבש בבית חולים בירדן.
עם מותו, אמרה אלמנתו הילדא חבש לאל-ג'זירה "כולנו ג'ורג' חבש". פחות או יותר מה שהסבירו למשה דיין הצעירים שנשאו על כתפיהם את מושל עזה שידע לדבר איתם בגובה העיניים, "כמו ג'ורג' חבש".
***
ע'סאן כנפאני – דופק על דפנות המיכלית
כמו ג'ורג' חבש, גם ע'סאן כנפאני הפך לפליט בגיל צעיר, כשהוריו נמלטו מעכו, אך התמזל מזלו לא לחיות חיי פליטות עלובים כמו רבים מהיוצאים לגלות, אלא להפוך כבר בגיל צעיר לסופר אהוב ופופולארי שפרסם בעיקר נובלות וסיפורים קצרים, וגם להפוך לפעיל פוליטי בולט בארגון "החזית העממית", לעורך עיתון ולדובר הארגון, שבראשו עמד ג'ורג' חבש, מדריכו הרוחני והפוליטי. כמו חבש, קרא כנפאני לפלסטינים להפסיק לקונן על המולדת האבודה, לא להסתמך על מדינות ערב ולקחת אחריות על גורלם. במידה רבה בזכות כתיבתו הספרותי נחשב כנפאני כמבשר ההתקוממות הפלסטינית.
כמו פליטים פלסטינים רבים, כנפאני עבד כמה שנים בכווית שם כתב כמה מסיפוריו הראשונים, שבהם תיאר את הניסיונות של הפליטים להבריח את הגבול לכווית מעירק דרך המדבר או הים ולהסתכן במוות מטביעה או מהתייבשות. בנובלה המפורסמת שלו "גברים בשמש", שהקנתה לו מעמד של סופר חשוב, מספר כנפאני על שלושה פליטים כאלה שבאוגוסט 1958, עשור לאחר הנכבה, מנסים לעבור 150 קילומטרים במדבר עד לגבול כווית באמצעות מבריח שמחביא אותם בתוך מיכלית ריקה. אלא שהחום האיום של המדבר לא נותן להם סיכוי ואחרי מעבר הגבול מגלה נהג המיכלית ששלושתם נחנקו למוות. הוא מותיר את גופותיהם בסמוך למזבלה עירונית ולפני שהוא ממשיך בדרכו הוא לוקח את הכסף מכיסיהם של המתים. אז חולפת מחשבה במוחו: "מדוע לא דפקתם על דפנות המיכלית? מדוע?"
מילים אחרונות אלה של הרומן מוכרים לרבים מהפלסטינים המשכילים והשאלה הזאת של נהג המיכלית נבחרה גם לשמש ככותרת הביוגרפיה שכתב דני רובינשטיין (עיתונאי ופרשן ומחברם של ספרים רבים, ביניהם רב המכר "זה אנחנו או הם"), על דמותו של סופר חשוב, שכנראה לא החזיק רובה מימיו, אך ישראל בחרה להתנקש בחייו מסיבותיה.
בביירות בין השנים 1965-1967 ג'ורג' חבש וכנפאני סברו שעם כל הרצון להגיע להתקוממות פלסטינית רק מלחמה עם צבאות ערב תכניע את ישראל. בתקופה זאת התקוות מג'מאל עבד אל נאצר הרקיעו לשמים. במאי 1967 התקווה לגאולה נראתה כעומדת להתממש."ועכשיו בואו נהרוס אותם", כתב כנפאני הנלהב ערב המלחמה.
כעבור שישה ימים הוא כבר לא היה מסוגל לגעת בעטו. הוא כמו חבש עמיתו, לקו בהלם מול ממדי התבוסה הערבית.
זה היה חורבנה של תפיסת עולם שלמה שהובילה פלסטינים רבים, מאז הנכבה.
"פעמוני השיבה לא יריעו, לא היום ולא מחר, כי יתד היכה לנו בישבן משרם א-שייח' עד סעסע, מהגולן עד יפו ומנאקורה עד עזה", כתב המשורר הסורי ניזאר קבאני עבור הזמרת הלבנונית פיירוז, על "החזוק" (שיפוד או יתד המוחדר לגופו של אדם), שקיבלו הערבים בעקבות התבוסה המוחצת ליהודים. כשקוראים את הדברים היום, אחרי טבח ה- 7 באוקטובר, נדמה שנשאר החזוק, אבל האוחזים ביתד מחליפים מדי פעם זה את זה.
תוצאות המלחמה ב-67' גרמו לציבור הפלסטיני בגלות להבין שלא ניתן לסמוך על ישועה משום גוף חיצוני וכי הכל תלוי רק בו. כך נולדה החזית העממית לשחרור פלסטין שג'ורג' חבש הנהיג ועסאן כנפאני שימש לה לקול.
יש הטוענים כי הפעולה הצבאית הראשונה של הפתח נעשתה תחת רושם הגברים בשמש של כנפאני והמסקנה שהגיעה השעה לפעול, "לדפוק בחוזקה על דפנות המיכלית", שאם לא כן גורלם יהיה כגורל נוסעיה, שכל חפצם היה לשרוד – להיזרק במזבלה במדבר.
זמן לא רב אחרי הניצחון הישראלי ביוני 67 התחילו הערבים להתאושש ולנהל מלחמת התשה מול ישראל. חבש העדיף לשלוח את אנשיו מחוץ לגבולות ישראל לחטוף מטוסים ועל כנפאני הטיל להקים את העיתון שייצג את החזית, "אל הדף" (המטרה). כנפאני ערך אותו במתכונת של דף קרבי בנוסח פרסומי הצבא האדום הסובייטי במלחמת העולם השנייה, והוא סיקר באופן דרמטי את המתרחש ב"שדות הקרב הפלסטיניים".
קשה להאמין מה גדול היה אז הפער, ואולי בעצם תמיד זה היה כך, בין הנרטיבים של שני הצדדים. בארץ התהפנט הציבור הישראלי מהאפשרות להתחכך עם הפלסטינים בשטחי הכיבוש החדשים והפוליטיקאים ודיין בראשם הכתיבו סוג של "כיבוש נאור" שיאפשר רווחה כלכלית להם ושקט לנו.
באותו זמן ממש ניהלו חבש וכנפאני מלחמה חסרת עכבות "באימפריאליזם ובקולניאליזם הציוני והמערבי" בחסות ובתמיכה של הגוש הקומוניסטי. אבל עם השנים חלו תזוזות אידיאולוגיות גם אצל כנפאני. כך למשל, 'אל הדף' התחיל בהדרגה להבחין בין ציוני ליהודי.
כתב העת הזה היה מהראשונים בתקשורת הערבית שגילה עניין בחקר הציונות והביא ציטוטים קבועים מהעיתונות הישראלית. עם השנים התפשטה מגמה זאת גם לעיתונים בערבית שיצאו במזרח ירושלים, והיום אפשר לראות אפילו את אל ג'זירה מביא בשידור חי את סקירותיהם של דוברי צה"ל.
על רקע זה בולטת העובדה שהתקשורת העברית מתעלמת כמעט לחלוטין מהתקשורת הפלסטינית.
ברומן אחר שלו, 'החוזר לחיפה', מתאר כנפאני, זוג פליטים שנטשו את תינוקם בזמן הבריחה מחיפה ב-1948 וחוזרים אחרי 67' לבקר בעירם ובביתם הישן. בבית מתגוררת אלמנת צה"ל, שפותחת להם את הדלת ומזמינה אותם להיכנס. במהלך הביקור נכנס לבית חייל במדים ומתברר שהוא התינוק הפלסטיני שנטשו הוריו בהמולת הבריחה ואשר אומץ ע"י זוג יהודי, ניצולי שואה חשוכי ילדים.
כמה מורכבת ומשונה המציאות שלנו, שהסופר הלאומי, מבשר ההתקוממות שייצג ארגון טרור קיצוני ואלים, כמו שכתב אחד המבקרים, גם הצליח לתאר בצורה עדינה ואנושית כל כך יהודים ניצולי שואה שמאמצים תינוק ערבי שננטש.
נראה כי את ההנחיה שנתן אמיל חביבי לפני מותו לחרוט על מצבתו "נשארתי בחיפה", נתן כתגובה לנובלה של כנפאני, כחלק מדיאלוג ערני שהתנהל תמיד בין הפליטים הפלסטיניים שעזבו, לבין הנשארים, "אנשי הפנים", שלא פעם הוצגו כבוגדים.
כנפאני דווקא הבין לליבם של הנשארים ונהג לפרסם בעיתונו יצירות של ארבעה משוררים ערבים ישראליים וביניהם תופיק זיאד. "ספרות ההתנגדות" הוא קרא לה.
דני רובינשטיין מספר מפיו של בסאם אבו שריף, עוזרו הבכיר של כנפאני, שניגש ללחוץ את ידו של מחמוד דרוויש, הערבי ישראלי, שהופיע במשלחת קומוניסטית יהודית ערבית בפסטיבל משוררים שהתקיים ביוני 67' בבולגריה. "זו גם ידו של ע'סאן כנפאני", אמר לו. דרוויש, שהזיל דמעה לנוכח המחווה החליט בו ברגע לא לחזור לישראל והוא הצטרף לאש"פ.
שוב אנחנו חוזרים לעניין הסקרנות שמעורר האויב הטוטאלי שנמצא בצד השני. כנפאני, למשל, התרשם מההצלחה של הציונות לקומם את העברית ולהפכה לשפה לאומית גם אם היא גזענית ומתנשאת, להשקפתו. זה לא הפריע לו לתקוף את עגנון שזכה בנובל כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, כמי ש"מטעה את מצפון העולם לגבי אופיה של הציונות".
האם אפשר לשער כי השניים האחרים, ג'ורג' חבש וע'סאן כנפאני, כמו תופיק זיאד, היו עוברים אבולוציה נוספת שהיתה מביאה אותם להשלמה מעשית עם המפעל הציוני לו האריכו חיים?
אי אפשר לשלול את זה, הרי הם לא האמינו באלוהים, ולא באללה.
מה שחרץ את גורלו של כנפאני כנראה היה חלקו בחטיפת המטוסים הגדולה לזרקא בירדן ב 1970. הוא היה הרוח החיה שניהלה את הסצנה התקשורתית מול אלף עיתונאים שהגיעו למקום וניסו להבין מה זה לכל הרוחות הסיפור הזה על פליטים ועל מולדת שנחטפה ומוחזקת בת ערובה, כמו נוסעי המטוסים, שהשמיע באוזניהם כנפאני.
במשרדו במערכת "אל-הדף", מתחת לתמונה מוגדלת של צ'ה גווארה, אירח כנפאני צעירים נלהבים מכל העולם שבאו להתחכך עם חוטפי המטוסים, המהפכנים השמאלנים של העניין הפלסטיני. כזה היה למשל, קרלוס, הצעיר הדרום אמריקאי שהפך לימים לרב-טרוריסט עולמי מפורסם ולשם הגיע גם קוזו אוקמוטו, חבר במחתרת "הצבא האדום היפני", שיבצע מאוחר יותר את הטבח בשדה התעופה בלוד בשנת 1971, מעשה שיוסיף סעיף חשוב לכתב האישום שיחרוץ את גורלו של כנפאני.
"מילותיו היו כמו סכין, כמו קליע של רובה… מדובר בסופר, מהפכן, מאהב, שהיה סכנה לישראל יותר מאלף לוחמים", הספידו אותו חבריו.
באותה תקופה כבר שרר מתח בין ג'ורג' חבש לבין המוציא לפועל של הפעולות הצבאיות של החזית וודיע חדד. חבש בהשפעה סובייטית ומתוך הבנת הנזק שגרמו פעולות הטרור לעניין הפלסטיני ניסה לרסן את חדד. לפני הפעולה בלוד לקה חבש בשני התקפי לב ויצא לטיפול רפואי ממושך במוסקבה. נטען כי הוא הופתע לשמוע על הפעולה בלוד.
החזית העממית קיבלה מייד אחריות על הפעולה בהודעה שנוסחה בידי הדובר הרשמי ע'סאן כנפאני. הפעולה נקראה "דיר יאסין" ונכרכה במלאות 5 שנים למפלה הערבית ב-1967.
כנפאני התייחס לביקורת בעולם על הפגיעה באזרחים ועל הבחירה בשדות תעופה. הוא הסביר "לכל מצב יש אמצעי שמתאים לו כמו שלכל מחלה יש התרופה שלה… אלה שנשארו במולדת תחת כיבוש, כמו בעזה, נלחמים באמצעים שונים משלנו…"
כנפאני נהרג ממטען נפץ שהונח במכוניתו במה שנחשב כפעולת "חיסול ממוקד" בולטת ראשונה של ישראל, שבעקבותיה באה שרשרת ארוכה של פעולות דומות. מאחוריהם עמדה תפיסה שביקשה בכל עת לגדוע את "ראש הנחש" המזדמן מתוך הנחה, שלא תמיד הוכיחה את עצמה, שהמעשה יביא להרתעה ולרגיעה.
כנפאני לא האמין שיפגעו בו, הרי הוא לא היה פעיל מבחינה צבאית, והוא לא נקט באמצעי זהירות כפי שעשו מנהיגי החזית האחרים. מדוע בחרה ישראל להתנקש בחייו של סופר ואינטלקטואל מפורסם, גם אם ייצג במאמריו ארגון טרור שלחם בה? האם היה פשוט "בטן רכה" שניתן לפגוע בה, כפי שטען באוזני איש מוסד, לשעבר, שהכיר את הדברים?
ואולי כנפאני חוסל בגלל שאיים על ישראל מתוך זה שמצא את הדרך "לאחד את המילה עם הרובה", כפי שנטען באחד ההספדים עליו והרי "ישראל הנאבקת בהתקוממות הפלסטינית, מתייחסת למילים כמו שהיא מתייחסת לרובים"?
בריאיון של כנפאני עם עיתונאי שוויצרי שפורסם לאחר מותו הוא הסביר את הפנייה אל הרובה שעשתה ה"חזית העממית", משהו שאולי סינוואר וחבריו הדתיים מהחמאס, שתכננו את 7 באוקטובר היו יכולים לחתום עליו; "אנחנו מחזירים את הבעיה שלנו עם ישראל לבמת ההיסטוריה… אנחנו מבינים נכון את המהלך ההיסטורי שבו קמה ישראל כמדינה גזענית דתית. ונגזר עליה כישלון…"
ההיסטוריון הפלסטיני רשיד אל-ח'אלדי, שהכיר את כנפאני היטב, שייך אותו לקבוצה של כמה יוצרים פלסטינים שבעבודתם הספרותית סייעו להוביל את הפלסטינים לבניית ארגונים פוליטיים נושאי נשק. ביניהם הוא מזכיר את מחמוד דרוויש, אמיל חביבי ואת תופיק זיאד.
***
ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן טען ש"התבוסות והאבל חשובים עבור הזיכרון הלאומי יותר מן הניצחונות, משום שהם יוצרים מחויבות ומביאים לשיתוף פעולה". הביוגרפיות שאנו עוסקים בהן מתארות מפעל חיים של שלוש דמויות שהובסו ופעלו להשבת הצדק על כנו, כפי שתפסו אותו.
ההיסטוריון דוד אוחנה טוען שיש שלוש הגדרות שונות למפעל הציוני ולניסיונו לחזור למקום: "המקום הוא שלנו"; "המקום הוא רק שלנו"; "המקום אינו שלהם" – כלומר, של הפלסטינים, שטוענים לחזקה היסטורית, ילידית, דתית או לאומית על הארץ. אפשר כמובן להפוך את היוצרות ולהחליף בין הפלסטינים והישראלים, הרי זאת מהות הסכסוך, ולשאול, לא רק למי שייך המקום הזה לעזאזל אלא האם יש תקווה להסדר בין שני צדדים הדבקים בצדקתם הטוטאלית?
מקריאת שלושת הביוגרפיות על בכירי אויביו של המפעל הציוני, פלסטינים שחוו על בשרם את טרגדיית העקירה והפליטות, מרקסיסטים חילוניים, שהיו מחויבים אידיאולוגית למאבק המזוין, כמו ג'ורג' חבש וע'סאן כנפאני, עולה רושם כי במשך השנים הם עברו אבולציה איטית שהובילה אותם להכרה שאי אפשר להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית. אידיאולוגים לאומיים חילוניים, שלא יצאו לגלות, כמו תופיק זיאד, הגיעו להכרה שלמה יותר שהמדינה היהודית, שקמה על חורבות המדינה הערבית שיכלה לקום, היא עובדה קיימת.
אולי עם הכוחות החילוניים הללו בחברה הפלסטינית יכול היה הציבור הישראלי החילוני להגיע לפיוס, אבל הכוחות הדתיים הפונדמנטליסטיים בשני הצדדים תפסו את הבכורה ועתה הם אומרים בקול אחד "המקום הזה הוא רק שלנו".
***
3 הביוגרפיות:
תמיר שורק, "האופטימיסט – ביוגרפיה של תופיק זיאד", פרדס הוצאה לאור, 2023. תרגום מאנגלית דפנה ברעם.
אלי גליה, "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית", הוצאת רסלינג, 2017.
דני רובינשטיין, "מדוע לא דפקתם על דפנות המיכלית? – ע'סאן כנפאני: סופר הגלות". ספרי עליית הגג – ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2022.
טקסט זה פורסם במקור באנגלית ב"תל אביב רוויו אוף בוקס"