בארבע השנים האחרונות נפל דבר בדברי ימיה של האומה הישראלית וגם בגורלי האישי. מה שהתחיל בהכרזת מלחמה של השלטון החדש-ישן על המדינה ועל איבריה החיוניים וכמעט הביא לאובדנה, גרם לי, בפעם הראשונה בחיי, להרהר ערעור עמוק בנוגע לתפיסתי המובנת מאליה, עד כה, את משמעות הבית.
לפני יותר מעשור ירשתי מאבי חלקת אדמה בעמק יזרעאל, שדה קוצים של עשרה דונם, שהפך לריסטארט מוביל באמצע חיי. היגרתי אליו מירושלים, שהיתה מרכז חיי, ובעמל כפיים ובהרבה כוונה הפכתי אותו ל"גן עדן", כפי שטענו כל מבקרי. משוכנע שזו תהיה תחנתי האחרונה, "הטוב בעולמות האפשריים", כהגדרתו של לייבניץ, נטעתי כרם זיתים ובוסתן עצי פרי, בניתי בית עץ, התקנתי מקווי מים והקפתי את נחלתי החדשה בגדר חיה עשויה בוגונביליות מכל סוג ומין בתקווה ילדותית שאלה ("הצמח המשוגע" בפי הערבים) יוכלו בעוצמת תפארתם ויופים לעצור את הרוחות הרעות המנשבות מבחוץ. זו היתה כמובן מחשבה נואלת, "וכשהתבהרה התמונה נעשה לנו חושך בעיניים", כמו שאמא שלי, שריד יחיד מהעולם של אתמול שעלה באש באירופה, היתה אומרת באידיש.
התמונה שהתבהרה הציבה בפני דילמה; האם מה שהיה ברור תמיד כמובן מאליו, לי ולישראלים רבים, ש"אין לנו ארץ אחרת" התחלף בשאלה איזו ארץ היא זאת שמתרקמת לנגד עינינו המשתאות, והאם בכל מחיר היא חייבת להישאר "הבית" לתמיד, גם אם היא בוחרת במודע לשנות את פניה ולצעוד לעבר סופה המר? נכון, ששליט נורא מנהל את חיינו כבר איזה 30 שנה אבל היכן כל שומרי הסף שאמורים להגן עלינו, אתה שואל. בגידתם במצווה עליהם – לשמור עלינו – מציקה עד כי אתה נאלץ לשאול עוד; אמנם אתה עדיין לא גלית מארצך אבל האם היא לא הקדימה וגלתה ממך?
בפרק השני בסדרה נפגשתי עם פרופ' דוד אוחנה, היסטוריון של רעיונות, סביב שאלות של זהות; מי אנחנו בעצם, הישראלים, שמעולם לא העלו על דעתם אפשרות לעזוב את ביתם, אשר מתלבטים כיום, אולי לראשונה בחייהם, בשאלה האם הגיעה השעה לחפש בית אחר בחוץ – אז מי אנחנו, יותר "צלבנים", שאומרים עלינו שאנחנו לא ממש מכאן, או יותר "כנענים", שטוענים שהם רק מכאן?
אוחנה כתב על הוגים יהודים שהסתובבו בגלות בתודעה של מנודים, כמו, חנה ארנדט וברנרד לזאר, ובאינטלקטואל היהודי שחי על מזוודותיו אחרי שהפיץ בעולם רעיונות אוניברסאליים, עד שהגיע למסקנה האוונגרדית, שהגולה ולא המונותיאיזם היא התרומה הגדולה ביותר של היהדות לעולם.
אמרתי לו, שמעולם לא חשתי בבהירות ההכרה הזאת, שלמרות שמצאתי בעמק את הטוב בעולמות האפשריים מתקרב הרגע שבו אני צריך להכריע אם לחזור לגולה שבה נשרפה משפחת אימי; האם הגיע הזמן להציב את סולם העץ בפתח עליית הגג, לטפס ולהוריד את מזוודת העור הישנה, לשים בה כמה בגדים, תמונה אולי, ספר, ולצאת שוב לדרך הכל-כך יהודית הזאת, לחזור להיות 'אביר נוסע המשוטט בדרכים', כמו שרוזנצוויג, אמר. ובאותה שעה שדיברתי כך על הרגע הזה שבו צריך להחליט, הרגשתי אגלי זיעה קרה מטפטפים במורד הגב.
לפני כשנתיים וחצי מכרתי את דירת השיכון שבה גידלתי את ילדי בירושלים וקניתי בית באי יווני ליד הים. הוא נמצא בלב בוסתן, עם עצי זית עתיקים ובאר מים בתווך. מלכתחילה, לא שמתי לב כמה דומה הבית היווני הזה לבית בעמק, מבלי משים היתה זאת מין פעולה לא מודעת של העתק הדבק, מעשה אנטי בודהיסטי של היצמדות. נראה לי שבחרתי דווקא את המקום הזה גם כי מחלון הבית אני יכול לראות, מהעבר השני של המפרץ, את הרי איתקה ואת הכביש המוביל לשדה התעופה באתונה, דבר שמרגיע בי את החשש מהתנתקות גמורה. בינתיים רק הצטרפתי למחלקת עובר ושב, לא עזבתי, אני משכנע את עצמי. אני שייך לקבוצה של ישראלים כמוני שעברו לאי כ"מהגרים של ספק", מחכים ליום שמולדתם תשוב לשפיותה, כמו שעשו תמיד סופרים ומשוררים ודיסידנטים תחת משטרים רודניים ומושחתים.
הפרק עסק באי אוויה שבו רכשתי בית ליד הים ובכמה דמויות של ישראלים שהגיעו לאי כמוני. בעיקר, ניסיתי להבין את עצמי ואת מניעי, לא פחות מאשר את אלה של גיבורי הסרט, שחולקים כמוני את זמנם בין הבית שכאן ושם.
השבוע הגיע לבקר בנחלתי שבעמק צוות של ערוץ 13 עם מגישת יומן שישי, ליאור קינן, לדבר על הבית שפה ושם. דיברתי איתה על עצמאות ההחלטה ועל אקט "הבחירה" כאמצעי האחרון לממש את החירות ולהחזיר את השליטה על חיינו במטריקס שבו אנחנו מצויים. הבעתי חשש שאם יתברר בבוקר ה- 28 באוקטובר, שחבר הפושעים והמשיחים ימשיך את מסע ההרס קרוב לוודאי שהגוף המפואר שהכרנו ואהבנו ירקב לגמרי, יקרוס לתוך עצמו כמו כוכב מת, ולפיכך, הבחירה הפרטית של כל אחד מאיתנו ב-27 לחודש היא לא פחות משאלת חיים. בחרו נכון!
***
אינני יודע מה תהיה התוצאה אחרי עריכה, בכל מקרה, כתבה וריאיון איתי בנושא שמטריד כל כך הרבה ישראלים לקראת הבחירות תשודר מחר בערב, 16.10.2026, ביומן שישי של ערוץ 13 (החל ב-20:00).
בית בעמק:
בית באמרינתוס:
אחי קפץ לבקר
שקיעה בעמק
כתיבת תגובה